צריך עיון > סדר עיון > על התורה. ועל העבודה?

על התורה. ועל העבודה?

כיצד ניתן להסביר את התנזרותם של בני ישיבות מעבודה? בחינה מעמיקה מעלה כי אין די בערכו של לימוד תורה לבד כדי להסביר את השינוי באורח החיים הטבעי של האנושות מאז ומעולם. הקדשת החיים ללימוד תורה בלבד, כמו גם התנזרות מעבודה, נובעות משלילה ערכית של העולם כפי שהוא ותפיסה "וירטואלית" של המציאות. תפיסת מציאות זו מושתתת על יסוד ההתבדלות מן החיים המודרנים, אך יש לה השלכות רבות על אופי החיים התורניים.

א' אב תשע"ז

1שיעורה הנמוך של ההשתתפות בשוק העבודה בקרב גברים חרדים הוא מן המפורסמות. לא מדובר בשיעורי אבטלה גבוהים, שכן אבטלה היא מונח המתאר את מי שמבקש לעבוד ואיננו מוצא עבודה. אין זה המצב ביחס לחרדים, אצלם שיעור הגברים החרדיים המשתתפים בשוק העבודה, כולל מחפשי העבודה, עומד (לפי הערכות מוטות כלפי מעלה) על כ-50 אחוזים בלבד.

לאמתו של דבר, מי שמכיר את האתוס שאליו מחונכים הצעירים החרדיים, יודע שהתמונה הנ"ל נובעת מתפיסת עולם עמוקה. ברירת המחדל החינוכית של הישיבות הליטאיות (ורבות מן החסידיות) היא עולם שכולו לימוד תורה, ולענייננו – אי-השתתפות בשוק העבודה.

הימנעות מעבודה היא נורמה חברתית כה חריגה וייחודית, שיש להתפלא על כך שלא זכתה לניתוח מעמיק

הימנעות מעבודה היא נורמה חברתית כה חריגה וייחודית, שיש להתפלא על כך שלא זכתה לניתוח מעמיק.2התמיהה הנה כפולה, הן על החברה הישראלית הכללית, והן על זו החרדית. שתי החברות הללו, שנסיבות חייהן ארוגות זו בזו כמעט לבלי היפרד, מודעות היטב להימנעותם של גברים חרדים מעבודה. אך אם ננסה לסקור את העיסוק מן הצד הישראלי שאינו חרדי, נמצא שהוא בעיקרו כלכלי. הדיון הציבורי נע תמיד סביב השאלה: "האם החרדים מקבלים יותר מאשר שהם תורמים?", ואם כן, "האם ניתן להצדיק זאת בטיעונים אלו ואחרים?".

גם הדיון האקדמי בנושא החרדים מקבל את אי-השתתפותם כאיזושהי נורמה שנסיבותיה נעוצות בתמריצים כלכליים (עלייתו של בגין לשלטון) או בנסיבות היסטוריות, בעיקר ברצון לשקם את עולם התורה אחרי השואה. קשה למצוא דיון ישיר בהעדפה הנדירה. דומה שכה הורגלנו להתנהגות לא שגרתית זו, עד שאיננו מבחינים שמדובר בפלא של ממש. כך אמנם ניסח זאת האדמו"ר מסלונים:

והנה הנושא של אברכי הכוללים אשר זכו שתהא תורתם אומנותם, הוא גם כן מפלאי הדור שקשה מאוד להבין אותו בשכל פשוט, איך לפתע פתאום קרה ברוך השם שינוי כה מהפכני ההולך ומתגבר, במיוחד בעשר עד חמש-עשרה השנים האחרונות, כשרוב האברכים נשארים באוהלה של תורה וזוהי מגמת חייהם. האדם שנולד בדור הזה אינו מסוגל כ"כ להעריך נכונה את הפלא שבדבר, אך מי שהכיר גם את הדורות הקודמים עומד נדהם ומשתומם מול חזון הפלאים ההולך ומתרקם לעינינו.

כפי שתאר האדמו"ר, גם העולם החרדי עצמו אינו עוסק בהימנעות מעבודה באופן ישיר. כשאני חוזר אחורה לשנות לימודי במערכת החינוך החרדית, ב"ישיבה קטנה" וב"ישיבה גדולה", אינני מצליח להיזכר ולו בשיחה אחת שעסקה בשאלת ערכה של העבודה, לא לחיוב ולא לשלילה. מעולם לא חונכנו (בשיחות, בשיעורים, וכדומה) שיש "פסול" בעבודה, ושהעובד אינו יהודי טוב. אך מנגד, האקלים ששרר בישיבה היה בפירוש כזה המדחיק הצדה את העבודה, ורואה בה מעין הפניית עורף לקהילה כולה, ואולי לדת עצמה. השאלה מחריפה לנוכח הצלחת מערכת החינוך הזו: איך מערכת החינוך החרדית מצליחה להטמיע את אותה תחושה חזקה, הרואה בעבודה מעין "מטרד רוחני", בלי שהיא מקדישה לכך מאמצי חינוך מפורשים? כיצד הפכה העבודה, שימיה כמעט כימי אדם, למוקצה מחמת לימוד?3סיכומו של דבר, אני שב ומעלה את השאלה הפשוטה, יש שיאמרו הלעוסה עד זרא: "למה גברים חרדים אינם עובדים?"

סיכומו של דבר, אני שב ומעלה את השאלה הפשוטה, יש שיאמרו הלעוסה עד זרא: "למה גברים חרדים אינם עובדים?"

במאמר זה אטען כי במרכזה של תפיסת העולם החרדית ישנה תפיסה המדגישה את עולם הרוח, תוך התעלמות מהמציאות הארצית. חיים ערכיים בחברה החרדית הם חיי רוח שאינם משיקים למציאות הארצית הקרובה. כתוצאה מכך, המתבגר החרדי גדל בתוך עולם שאינו רואה בעבודה מימוש של ערך. יתרה מזו: אפילו לימוד התורה נתפס ערכי ומקודש יותר ככל שהוא רחוק מהעולם הממשי. הצגה זו של תפיסת העולם החרדית מאפשרת להבין היבטים נוספים שלה, כמו היחס להקמת מדינת ישראל ולשואה, ותפיסת המצוות.

***

ההסבר המקובל לכך שגברים חרדים אינם עובדים הוא התמסרותם ללימוד התורה. הדגשת חשיבותו של הלימוד, ובייחוד הדגשת הצורך בהתמסרות מוחלטת ללימוד תורה, טומנת בחובה את הוויתור על העבודה. אולם לדעתי, הסבר זה חלקי מאוד, מהסיבות הבאות:

  • החברה החרדית היא חברה מסורתית, הדוחה שינויים ורפורמות באורח החיים המקובל זה דורות. שינוי משמעותי כזה, שהוא בגדר "פלא", לא היה אמור לעבור בקלות כזו, ללא התייחסות ועיסוק מפורשים.
  • השתתפות בעבודה הייתה ערך חיובי בעולם היהודי. ישנן כידוע לא מעט אמרות חז"ל בשבח העבודה, וסדר יום הכולל יציאה לעבודה אף נפסק בשולחן ערוך. קשה להבין את התעלמותן של החברה החרדית ומנהיגותה מכל אלו, לאור המחויבות של חברה זו להלכה ולערכי חז"ל, ללא שיינתן הסבר מעמיק יותר.
  • אין סתירה מהותית בין לימוד לבין עבודה, כפי שהוכח במשך מאות רבות של היסטוריה יהודית.

העובדה שהמושכל הראשון בעולם החרדי הוא כי קיימת סתירה בין 'לימוד תורה' לבין 'עבודה' איננה מוסברת על ידי הטענה כי ערך 'לימוד התורה' הפך חשוב יותר בדור האחרון. שכן, השאלה הנכונה היא: כיצד ומדוע השתרשה תפיסה המציבה ניגוד מהותי בין עבודה ללימוד תורה, זאת כאמור ללא מאמץ הסברתי מכוון?

השימוש בהסבר "תלמוד תורה כנגד כולם" הוא הסבר חלקי שאינו מבאר את השינוי שחל בדור אחרון בתפיסה המקובלת של תלמוד התורה

כלומר, השימוש בהסבר "תלמוד תורה כנגד כולם" הוא הסבר חלקי שאינו מבאר את השינוי שחל בדור אחרון בתפיסה המקובלת של תלמוד התורה, שינוי שלאורו נתפסת ההתמסרות לתורה באופן שמחייב את ההתבטלות ממלאכה. אם כן יש לשאול, מה קרה בדור האחרון שהכריח שינויים בתפיסת העולם הבסיסית?

מנקודת מוצא זו, הרואה בהימנעות מעבודה חריגה מההיסטוריה היהודית, ברצוני ללכת צעד הלאה ולשאול גם, כיצד היא משפיעה על תפיסת המציאות? אני מניח כי שינוי כה עמוק באורחות החיים של חברה שלמה חייב לתת את אותותיו גם בהיבטים אחרים של החיים. במילים אחרות, גם אם נמצא את הנסיבות ההיסטוריות שהרחיקו את העבודה מהחיים התורניים, עדיין עלינו לשאול האם נתנו הם את אותותיהם בתפיסת לימוד התורה? האם הימנעות מעבודה משפיעה על היבטים נוספים של החיים?

כדי לחדד את השאלה, אפתח בסקירה של ערך העבודה בדברי חז"ל ובהיסטוריה היהודית ואשווה אותם להלך הרוח השורר בעולם הישיבות כיום.

***

העבודה היא דרכו של עולם. על המלאכה להיעשות. רבי שמעון בר-יוחאי ורבי ישמעאל נחלקים, האם על תלמידי החכמים לעבוד. רבי ישמעאל אומר: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ואילו רשב״י סבור כי "צדיקים מלאכתן נעשית על ידי אחרים". אולם, אין ביניהם ויכוח על דרך העולם, על אופיה של "דרך-הארץ". ברור לשניהם שדרך העולם היא לעסוק במלאכה, וכל מחלוקתם היא האם תלמידי חכמים רשאים ליטול את היומרה לצאת מכורח זה: האם לומד התורה יכול לפרוץ את אותה מסגרת טבעית?

תפיסת עולם זו זוכה לאישור באינספור מקורות. כשהגמרא בברכות מבקשת לתאר אדם מן היישוב, היא אומרת: ״אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי, ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל״ (ולכן יש לתקן שזמן קריאת שמע עד חצות).4 האדם נמצא בעולם "לעבדה ולשמרה".5 מימות עולם עמל המלאכה הוא מצבו הטבעי ביותר. יתרה מזו, חז"ל רואים במלאכה ערך חשוב, כמבואר במאמרים רבים, עד שמעלתו של הנהנה מיגיע כפיו "גדולה מירא שמים".6 דברי הרמב"ם בהקשר זה ידועים, ואין צורך לחזור עליהם.7

בחינוך החרדי – לכל הפחות במערכת החינוך הליטאית – תפיסת עולם בסיסית זו נעלמה. עד כמה שייראה הדבר תמוה, העבודה אינה נתפסת חלק פשוט ב"דרכו של עולם", אלא הופכת ל׳בחירה׳ שיש לבחור בה

בחינוך החרדי – לכל הפחות במערכת החינוך הליטאית – תפיסת עולם בסיסית זו נעלמה. עד כמה שייראה הדבר תמוה, העבודה אינה נתפסת חלק פשוט ב"דרכו של עולם", אלא הופכת ל׳בחירה׳ שיש לבחור בה. בחברה הליטאית "דרך-הארץ" היא דווקא ההימנעות מעבודה. עבודה היא מצב חריג. לכל בן-ישיבה שעובד יש "סיפור", ביוגרפיה המסבירה את בחירתו, בהיפוך כמעט מושלם למצב התלמודי המתאר את ההימנעות מעבודה חריגה, יציאה מדרך כל הארץ.8 בתלמוד הימנעות מעבודה היתה בחירה הרואית של הלומד, החלטה מודעת לצאת דרך החיים המקובלת ולהיות אחד מ"עשרה הבטלנים" של בית המדרש. בחברה הליטאית של היום נשתנו סדרי בראשית אלו, והעבודה נתפסת ניגודה וסתירתה של הקדשת החיים ללימוד תורה. דבר זה רחוק מלהיות מובן מאליו,9 והוא מלמד, לדעתי, על תפיסה מיוחדת ושונה של המציאות כולה.

***

זווית נוספת שדרכה ארצה לחדד את היחס הייחודי של החרדים לעבודה בפרט ולעולם הממשי בכלל, היא הנגדת משמעותה החברתית והתרבותית של העבודה בחברה הכללית, לנעשה בעולם החרדי. אנסה להדגים זאת בדרך קצרה.

מה תרצה להיות כשתהיה גדול? שאלה טריוויאלית זו, השגורה אולי גם על לשונותיהם של חרדים רבים, היא כמעט חסרת מובן בעולם החרדי-גברי. אני זוכר את שנות הילדות המוקדמות שבהן הייתי נשאל שאלה זו, ומשיב בתשובות שונות. פעם אסטרונאוט, פעם טייס, ופעם מדען. אט אט – סביב גיל 10 – עם ההפנמה של ערכי הסביבה, החלו התשובות מצטמצמות, והשאלה החלה להיות ׳מביכה׳. אוסף האפשרויות נע בין 1 ל-1.

שאלת "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" מניחה כי האדם מביא את עצמו לידי מימוש דרך הבחירה שלו במקצוע ובקריירה

אולם, לא רק אוסף האפשרויות המצומצם הופך את השאלה ללא רלוונטית. השאלה אינה מתאימה לתפיסת העולם החרדית מסיבה נוספת, עמוקה יותר. שאלת "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" מניחה כי האדם מביא את עצמו לידי מימוש דרך הבחירה שלו במקצוע ובקריירה. שאלה זו מכוונת את הילד – כבר מגיל צעיר – לכך שעליו להגשים את עצמו, ושהגשמה זו נעשית דרך עבודתו, דרך הבחירה שלו בתחום עיסוק מסוים, דרך הבאה של כוחותיו הפוטנציאלים למימוש קונקרטי בעולם המעשה. העולם החרדי אינו מקבל תמונת עולם זו עוד מראשיתה. מימושו העצמי של האדם – במידה והוא אכן ערך10 – אינו נעשה דרך הבחירה בעבודה, דרך שינוי העולם או תיקונו, אלא דרך התדבקות בדרך שבה הוא צועד ומתחנך כבר עתה. במילים אחרות: הילד החרדי לא רוצה להיות משהו נוסף על מה שהוא כעת; הוא רוצה להיות בדיוק כמו שהוא, רק באופן מלא ובוגר יותר.

בעולם הכללי משמשת העבודה מוקד של מימוש עצמי – "לעשות משהו עם החיים" משמעו, בין היתר ואולי בעיקר, "להצליח בקריירה". היא יכולה להתפרש גם במונחים אידאליים יותר: לקדם את החברה, לסייע לחלשים, לשנות את העולם. בחברה הכללית נתפסת העבודה בתור מפתח לחיים שראוי לחיותם – ואת זה העולם החרדי שולל. דבר זה ניכר בעוד ביטוי הנעדר מלקסיקון החברה החרדית: הוא עובד קשה מאד. בחברה הכללית משמש ביטוי זה משפט שבח. אדם קונה מעמד "רציני" בתור אדם מן היישוב, בכך שהוא עובד קשה.11 בחברה החרדית, מנגד, אדם אינו מקבל נקודות זכות בשל עבודתו הקשה. נקודות אלו שמורות למי שעמל בתורה, לא למי שעמל במלאכה.

נמצא אפוא שהיחס לעבודה בחברה החרדית חריג בכמה רבדים. ראשית, לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו נטה האדם לראות בעבודה את המצב האנושי הטבעי ביותר – העולם בנוי כך שעל האדם לעמול לפרנסתו. יתר על כן, העבודה מילאה ממד ערכי בחייו של האדם – האדם בנוי לעמול לפרנסתו, וזהו כבודו. בנוסף, בעולם המודרני העבודה היא אמצעי למימוש עצמי ולהשגת יעדים אישיים, דבר שאין לו הד ממשי בחברה החרדית.

שלילה ייחודית זו של ערך העבודה מעלה את הצורך להנהיר את משמעותו. כאמור, פתרון שלילה זו באמצעות ערכו של לימוד התורה אינו מסביר את הפער העמוק שבין עולם הישיבות כיום לבין עולמם של חז"ל, ולא את העובדה שפער זה נוצר כביכול באקראי, וללא מחשבה מתוכננת. אין מדובר רק בשאלה היסטורית ואקדמית, אלא בשאלה שהתשובה עליה תאפשר לנו להבין רבדים עמוקים יותר של מקומו של לימוד התורה בתפיסת העולם החרדית.

 

תלמוד תורה (כ)נגד כולם

וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים (רמב"ם הלכות דעות, פרק ו, הלכה א).

התלמוד במסכת שבת מספר כי כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מן המערה, לאחר שנים עשר שנים של ניתוק מהסביבה הטבעית, החלו מחריבים את העולם. עולמם הייחודי, שבו סופקו צרכיהם באופן נסי, הביא אותם לשלילה מוחלטת של האדם כמות-שהוא בעולם כמות-שהוא. כל מקום שנתנו בו עיניהם, לפי המסופר בתלמוד, עלה בלהבות ונשרף כליל. ביציאתם השניה, לאחר שנה נוספת בתוך המערה, השתנה משהו ביחסו של האב, רבי שמעון בר יוחאי. כל מקום שרבי אלעזר היה שורף, היה רבי שמעון מרפא. האב, שגדל בעולם טבעי, הפנים שמעבר לכך שיש צורך בעבודה, יש בה אפילו משום מרפא. בנו, לעומת זאת, סירב לקבל את תמונת העולם הבסיסית שבה יש "צורך" לעבוד, לעסוק בצדדיו הארציים של העולם הזה.

דומה שמאחורי שלילת ערך העבודה מסתתרת תפיסת עולם המדחיקה את המציאות כולה ומתעלמת ממנה ביודעין. נכון אמנם כי החברה החרדית אינה "שורפת את המציאות". שלא כבר יוחאי, היא יודעת ליהנות ממנה לעת מצוא, ורואה בקיומה נתון. אך היא כן שוללת אותה בתור ערך, ורואה את האידאל הנשגב ביותר בלימוד תורה "בתוך המערה", בניתוק מן המציאות. לאור תפיסה זו, העיסוק בגשם אינו אלא סטיה מן הייעוד. התורה היא "חיי עולם", "תורת חיים" במובן שהחיים האמתיים נמצאים דווקא בה, ולא במציאות העולם הזה שהנה כולה "חיי שעה".12

תפיסת עולם המרחיקה את המציאות לא תייחס ערך כלשהו לעבודה, על הדרך שנהגו רשב"י ובנו בעת יציאתם מהמערה. בתפיסת עולם זו לימוד התורה הוא חזות הכל דווקא בשל היותו מנותק מן העולם. ברור אם כן שתלמיד ישיבה חש כי התורה והמלאכה צרות זו לזו, ובנכונות לעבוד יש משום הפניית עורף.13 אם בעולם החוץ-חרדי ניתן לראות ב'תיקון העולם' אלמנט מרכזי בתפיסה הערכית או הדתית, הרי שבעולם החרדי מדובר במילים זרות. יש להתגבר על העולם, ולא לתקן אותו.

אם בעולם החוץ-חרדי ניתן לראות ב'תיקון העולם' אלמנט מרכזי בתפיסה הערכית או הדתית, הרי שבעולם החרדי מדובר במילים זרות. יש להתגבר על העולם, ולא לתקן אותו

מבחינה רעיונית, ניתן למצוא הדים מודרניים לתפיסות הללו בקרב חוגי הגר"א, שהשפיעו מאוד על עיצובו של העולם החרדי. ניקח לדוגמא את הציטוט הבא המיוחס לגר"א, המדגים את חוסר המוכנות לקבל את העולם בתור זירה ערכית-דתית:

והנה דרך היצר להטיל קנאה בלבו, בראותו אנשים כגילו שיש להם טוב העולם הזה, ומסיתו לפרוש מן התורה ולעסוק במשא ומתן, וכאשר האדם יעמוד להלחם כנגדו בזכרו כי "יפה שעה אחת קורח רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה", אז ישיב אמריו לו כמאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", ואף שהאדם שומע לעצתו וגם מקיים כל מה שאמרו "מה יעשה אדם ויתעשר, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה" וגם הוא מרבה בתפילה, והכל אין מועיל למי שנולד במזל רע, ונשאר קרח מכאן ומכאן, על כן אין לשמוע לעצת היצר ולדחוק את השעה.14

בציטוט זה נשמעים דברי חז"ל, שלפיהם "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", מפיו של יצר הרע. במובנם הפשוט, הדברים מטעים ומפתים את האדם, ועליו להיזהר שלא לקבלם באופן זה.

אצל תלמידו הגדול של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, נוכל למצוא יישום תפיסה זו אודות אופיו של לימוד התורה. בספרו "נפש החיים", נעשית הבחנה ברורה בין לימוד תורה לכל פעילות דתית אחרת. לימוד תורה הוא פעילות של דבקות בהקב"ה ללא מאמץ ניכר, שכן התורה היא "חיבור" בלתי אמצעי לא-ל, ולכן לימוד התורה עדיף על פעילות "אקסטטית" זו או אחרת. מכאן שהלימוד האידאלי הוא "תורה לשמה", כלומר לימוד שנעשה לשם עצמו, ולא לשם שום מטרה מחוצה לו, אפילו לא "לשם ידיעת ההלכה וקיום המצוות".

ייחודה של מצות תלמוד תורה, על פי ה"נפש החיים", נובע מכך שהיא מנותקת מסדר החיים היומיומי של האדם. כפי שאמרנו, תפיסת עולם זו אומצה על ידי העולם החרדי, והיא מוטמעת באופן אינטנסיבי באספקטים רבים של חיי היומיום. הישיבות החרדיות הנן המקום הממחיש תפיסה זו בצורה הטובה ביותר, שכן לימוד התורה בהן מתקיים בספרה אחרת, כאילו מחוץ למציאות הארצית והטבעית של העולם.

 

בית היוצר לנשמת הקהילה

המוקד החשוב ביותר בעיצוב תפיסת העולם החרדית הוא הישיבה. כבר בפואמה רבת הרושם של בוגר ישיבת וולוז'ין, חיים נחמן ביאליק, ניתן למצוא את המתח החזק בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים, בין חיי הרוח לבין עולם המעשה:

שֵׁשׁ שָׁנִים תְּמִימוֹת, שְׁנוֹת נֹעַר וּבְחוּרִים,

כַּצֵּל, כִּבְלִי חַיִּים לָנֶצַח אָבָדוּ,

וּכְאִלּוּ לֹא-נָגְעוּ עַד בֵּית הָאֲסוּרִים,

וּכְאִלּוֹּ עַל-פִּנַּת הַנַּעַר לֹא-עָדוּ.

כְּמוֹ פַס כָּל-הַיְּקוּם מִן-הָאָרֶץ הַנְּעִימָה

וַתִּמַּח הָאָרֶץ מֵעֵבֶר לֶחָיִץ,

וּכְאִלּוּ לֹא-תִלְבַּשׁ מִיָּמִים יָמִימָה

תַּכְרִיכֵי הַחֹרֶף וּבִגְדֵי הַקָּיִץ;

כְּמוֹ כָבְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן

וּכְאִלּוּ לֹא-חָתַר הַבָּיְתָה אוֹר זִיוָהּ

בְּתַפְּשׂוֹ לָרֶדֶת בֵּין בַּדֵּי הָאַלּוֹן,

הָעוֹמֵד עֲרִירִי עַל חַלּוֹן הַיְשִיבָה;

וּכְאִלּוּ לֹא-הָיָה יוֹם בָּהִיר, לֵיל סַהַר,

וְאָבִיב לֹא-קָסַם עֲדָנִים וּנְעִימוֹת;

וּכְמוֹ טֶרֶם יִהְיֶה לְבָחוּר הַנַּעַר –

כַּצֵּל, בְּלִי חַיִּים, שֵׁשׁ שָׁנִים תְּמִימוֹת!

ישיבת וולוז'ין. קרדיט: נחלת הכלל

 

ביאליק מבין היטב כי העולם שבתוך הישיבה הוא עולם מלא המחליף את העולם כולו, לא רק את התענוגות שבו. הישיבה מעצבת את העולם כולו מחדש, המציאות משתנה, הטבע שוב אינו קורץ, הנעורים אינם מביאים לשובבות ולשכרות. אך ביאליק מתמקד בנקודת מבטו של הפרט הנמצא בין שני עולמות – הצופה שמבין את בית המדרש, אך מכיר את מה שקורה מחוצה לו. אני מבקש לתאר את בית המדרש החרדי-ליטאי העכשווי מבפנים, לחדד את תפיסת המציאות שהוא מעניק ללומדיו.

בית המדרש עוסק בלימוד התורה גרידא. הישיבה מעניקה לכל צעיר וצעיר את היכולת לבחור בחיי רוח, לבחור בחיי לימוד תורה המעלים אותו לספרה גבוהה יותר אפילו מעולמן של המצוות המעשיות וגמילות החסדים.15 חיי הישיבה הם חיים של לימוד התורה לשמה – וכל המוסיף, גורע.

הישיבה מעניקה לכל צעיר וצעיר את היכולת לבחור בחיי רוח, לבחור בחיי לימוד תורה המעלים אותו לספרה גבוהה יותר אפילו מעולמן של המצוות המעשיות וגמילות החסדים

ריחוקה של הישיבה מהעולם הממשי והארצי בא לידי ביטוי בהימנעות העקבית מלימוד סוגיות הנוגעות לעולם המעשה (חלק "אורח חיים" ו"יורה דעה"), והתמקדות דווקא בסוגיות העוסקות בדיני הממונות ובדיני אישות, שהרלוונטיות שלהם בגיל הנעורים היא מצומצמת ביותר. יתר על כן, סגנון הלימוד בישיבה מקדש את הלימוד המופשט והתיאורטי, האבסטרקטי אפילו. האקלים של הישיבה יוצר סולם ערכים ברור, שלפיו יש להעדיף את היכולת האנליטית המופשטת על פני כל יכולת אחרת.

בנוסף, הישיבות מספקות את כל צרכיו של הבחור, באופן שהוא לא נדרש לישון אצל חברי הקהילה או לאכול אצלם, ולהתעסק בצורכי גשם באופן כללי. גם מבחינה טכנית הוא חי אפוא בתוך מעין בועה, המאפשרת ניתוק מהמציאות הארצית.

כתוצאה מכך, בוגרי ישיבות רבים מתארים מפגש טראומטי משהו עם המציאות שבחוץ, ומתקשים להבין למה היכולת האנליטית שרכשו בישיבה אינה פותחת בפניהם כל דלת אפשרית

כתוצאה מכך, בוגרי ישיבות רבים מתארים מפגש טראומטי משהו עם המציאות שבחוץ, ומתקשים להבין למה היכולת האנליטית שרכשו בישיבה אינה פותחת בפניהם כל דלת אפשרית. המחיש לי תופעה זו בחור ישיבה שסיפר שכאשר שוטר עצר אותו על נהיגה במהירות מפורזת, הוא מיד השיב לו בטענה המפולפלת (והשגויה) "מיגו שיכולתי [כיון שהייתי יכול] לומר לך שאשתי בדרך ללדת, תאמין לי שלא שמתי לב". השוטר, מיותר לומר, לא התפעל יותר מדי.

***

לו השלכותיה של שלילת ערך המציאות היו רק הגבלת היכולת לתקשר עם שוטרים, הרי שהיינו יכולים להניח לנושא. העניין הוא שלתודעת הריחוק מן המציאות תיתכנה גם השלכות קשות יותר. אם העולם הממשי אינו זירה ערכית, ניתן לנהוג ביחס מזלזל כלפי מי שמקדיש את רוב זמנו למלאכה הארצית. כן יתכן להגיע להתנהגויות שניתן לראותן כמשיקות לגבול האסור בענייני ממון ויושרה. עם זאת, למרות הקשר האפשרי בין תופעות אלו לריחוק מן המציאות הארצית, סבורני כי הן אינן נחלתו של העולם התורני הפנימי. אולם, דומני כי דווקא בעולם התורני פנימה, בתוככי בית המדרש, ניכרת השפעתו המשמעותית ביותר של הניתוק, להלן אתמקד בניתוח תופעות פנימיות מובהקות הקשורות לתפיסת העולם.

  • מצוות: העיסוק במציאות

בכל פעם נפעם אני מחדש כאשר פרשנות המעניקה פשר טבעי למצוות – אם פשר חינוכי או פשר פילוסופי, ובודאי פשר היסטורי והקשרי – מעוררת זרות במקרה הטוב, ועוינות במקרה הרע. בעולם החרדי המצוות נתפסות, בעיקר, כגזירות.

אינני מבקש להיכנס כאן לדיון פילוסופי-תיאולוגי על טעמי המצוות. הדיון שלי הוא בחוויית תפיסת המצוות של האדם הדתי: האם בעיניו המצוות מבקשות להיטיב עמו? להיטיב עם העולם? לחנכו? כלומר, העיסוק אינו במצוה פרטנית זו או אחרת, אלא בשאלה איך מבינים את החיים הדתיים, חיי המצוות, באופן כללי. האם יש להבינם בתור חיים שנועדו לכוון את האדם לשיפור העצמי ולתיקון עולם, או שלא? הנטיה החרדית היא לחוש רתיעה כשהעיסוק במשמעותן של המצוות הופך טבעי מדי.16

תפיסת המציאות בתור זירה א-ערכית מציבה אתגר גדול על הבנת המצוות המעשיות. בסיפור התלמודי הידוע במסכת שבת, אומר משה למלאכי השרת, התמהים על התאמתה של התורה לבני תמותה: "מה כתיב בה? זכור את יום השבת לקדשו! כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב, מה כתיב בה? לא תשא! משא ומתן יש ביניכם?"17 כלומר, משה רבנו מדגיש שהתורה יונקת את משמעותה מיישומה בחיי המעשה. תפקידה של התורה, לפי מדרש זה, הוא למשמע/ לתקן/ לעצב את העולם הזה, העולם הממשי. תפיסת עולם השוללת את ערך המציאות, ורואה בה זירה שאין בה אפשרות של מימוש ערכי, עשויה להתקשות להסביר את עצמה מול המרכזיות של המצוות המעשיות בחיים היהודיים.

תפיסת עולם השוללת את ערך המציאות, ורואה בה זירה שאין בה אפשרות של מימוש ערכי, עשויה להתקשות להסביר את עצמה מול המרכזיות של המצוות המעשיות בחיים היהודיים

הרקע הזה מאפשר לנו להבין שתי תנועות נפשיות בעולם החרדי-ליטאי, שניתן לראות בהן תשובה לאתגר המצוות המעשיות. תנועה נפשית אחת רואה במצוה המעשית מעין חובה הכפויה עלינו, שיש לקיים באופן "מינימליסטי" – לקיים את המצוה, ומיד "ויחזור לתלמודו".18 תנועה נפשית זו נפוצה בקרב בחורי ישיבות החשים נתק מהותי מן המצוות המעשיות, נתק המסביר במידת מה את התופעה המצערת של השלת עול מצוות בקלות מטרידה בקרב בני נוער חרדים. היא אף זוכה לבית אב אצל ראשי ישיבות מסוימים, המבכרים בבירור את לימוד התורה על-פני קיום המצוות.

לצד זאת, אנו מוצאים את התנועה הנפשית האחרת, הנפוצה יותר, והיא ההחמרה. ההחמרה מתבססת אף היא על תפיסת עולם פורמליסטית של המצוות, תוך סירוב להעניק למצוות משמעות חינוכית או חברתית. תפיסת העולם העומדת בבסיסה של ההחמרה הליטאית מניחה שהמצוה היא "ישות מופשטת", דומה במהותה לבעיה מתמטית שיש לפתור, אשר הדיוק בשלבי הפתרון ובזיהוי ההנחות הטמונות בה, יסייע רבות לפתרונה הנכון והאלגנטי. יש ללמוד את המצוה לעומק, את הרכיבים הבונים את הדרישה הדתית, לזהות את היחסים בין כל הרכיבים הללו, ולנסות למצוא אופן אלגנטי שבו כל הדרישות מתקיימות יחדיו. במילים אחרות: הנטיה להחמיר נגזרת מתפיסה המתעלמת מהמהות, שכן לפיה כל פרטיה חשובים באותה מידה. מטרת העל היא לצלוח אותה לכשעצמה, לא את הכיוון שעליו היא מצביעה. כך גם ההחמרה במצוות מבטאת את תפיסת המציאות המופשטת, המסרבת לראות בעולם הממשי מרחב ערכי ודתי.

הנטיה להחמיר נגזרת מתפיסה המתעלמת מהמהות, שכן לפיה כל פרטיה חשובים באותה מידה. מטרת העל היא לצלוח אותה לכשעצמה, לא את הכיוון שעליו היא מצביעה

אולם להחמרה יש גם היבט חומרי, ובעיני הוא מרתק במיוחד. בהחמרה במצוות המעשיות יש פן של חזרה אל הממשי, אל הטבעי. צאו אל שוק ארבעת המינים, ותראו גברים חרדים, אשר ביומיום בזים לעיסוק בגופם של דברים, והם נהנים מהמישוש, מהצורה, מהריחות של מצוות חג הסוכות. בעיני מדובר כאן במעין שיבת המודחק, עולם החומר, שקם על מתנגדיו.

לא ניתן שלא לציין כי תפיסת מצוות כזו, מאפשרת – ובהצלחה ראויה לציון – להתמודד עם איומים על שינוי ההלכה. ההלכה כולה נתפסת מערכת סגורה, מערכת כמו-מתמטית. מכיוון שלא מדובר רק בעמדה תיאורטית, אלא בתפיסת עולם שנותנת את אותותיה בחברה כולה מילדיה ועד בוגריה, הרי שהיא יוצרת עולם שבו אין צצות כלל שאלות של "למה נשים לא מניחות תפילין?" או "האם כיום ניתן להעלות על הדעת שאשה נשואה לא תכסה את ראשה?", ושאר שאלות שקבוצות דתיות אחרות משקיעות משאבים רבים כדי להתמודד עמן.

  • מיסטיקה

את סיום חלק זה אקדיש לאותה תופעה תמוהה-לכאורה – עלייתן של פרקטיקות כמו-מיסטיות למרכז המיינסטרים הליטאי. אם בעבר נהגו החרדים-הליטאים להתנשא על החסידים שהיו עולים לצדיק שלא לשם לימוד תורה, הרי שזכות זו ניטלה מהם בשנים האחרונות. בתקופה האחרונה, ניתן לראות את הציניים שבירושלמים רוכשים "יין-סיומים" של ר' חיים קנייבסקי, ואף משנים את שם בִתם בעקבות שמועה עקשנית מביתו של "חכם אחד". כן, ניתן להבחין ביותר ויותר בחורי ישיבות מרקע חרדי-ליטאי למהדרין הפוקדים את קברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, או את ה"טישים" מלאי הרליגיוזיות והאקסטזה של ר' איצ'ה מאיר. גם קרניהן של סגולות רבות, חלקן משונות ואזוטריות, עלו להפליא בשנים האחרונות. ועדי הצדקה יודעים לנצל זאת היטב.

***

עד כה ערכנו היכרות עם אותה תפיסת עולם המצמצמת את המציאות ורואה בה מקום בלתי-ראוי לשפה ערכית. כך הסברנו את הניגוד שהתפתח בין התורה לבין המלאכה, ואת העדר המוכנות להעניק משמעות ערכית לעבודה. אך טרם הסברנו את הסיבות שהביאו לכך שתפיסת עולם זו השתרשה דווקא בדור זה: מה הביא לכך שאידאל איש הרוח הפך להיות אידאל של קהילה שלמה? ומה הביא לכך שדווקא אב-הטיפוס של איש רוח המתנתק מהעולם ואף מתנגד אליו, הוא זה שהפך להיות הדגם האידאלי?

מה הביא לכך שאידאל איש הרוח הפך להיות אידאל של קהילה שלמה? ומה הביא לכך שדווקא אב-הטיפוס של איש רוח המתנתק מהעולם ואף מתנגד אליו, הוא זה שהפך להיות הדגם האידאלי?

בחלק הבא אטען שאתגרי הזמן הם שהביאו את היהדות החרדית להפוך את גישת ההתבדלות, המאפיינת את היהדות זה דורות, לאידאל קיצוני של ניתוק. ההתבדלות הטקטית שינתה את פניה, והתרחבה לכלל תפיסה הבורחת מן המציאות באשר היא.

 

ההתבדלות: וירטואליזציה של התודעה

 

הציבור החרדי תופס את עצמו בתור ציבור שמרני, המשכה האותנטי של המסורת היהודית. עם זאת, הוא מודע לכך שישנם חידושים הכרחיים הנובעים מאתגרי השעה. האיומים הייחודים של כל תקופה מכתיבים אסטרטגיית התמודדות שונה. האתוס החרדי – ולא רק המחקר אודות החרדים – מאדיר את המאבק בהשכלה, באופן שהמאבק בתנועה ובנגזרותיה (רפורמה, חילון, ציונות) הוא מעין נקודה ארכימדית בחינוך הפנים-חרדי. בעיני החרדים, ההחלטה המשמעותית ביותר שהתקבלה באותה התקופה היא ההיפרדות ממי שאינו יהודי-אורתודוקסי – ההתבדלות.19

ההתבדלות עומדת בבסיס האידיאולוגי של האדם החרדי. ההחמרה ההלכתית, ומאפיינים נוספים, נתפסים בעיניים חרדיות כביטוי ליהדותו גרידא, ולא כביטוי לאידאולוגיה חרדית. אם נבקש מאדם חרדי להפריד בין הרכיב האידאולוגי לבין הרכיב המסורתי/ יהודי בזהותו, נראה שהוא יצביע על ההתבדלות בתור רכיב ייחודי לקהילה החרדית.

ואכן, תפיסת התבדלות זו מופיעה מראשיתה של התנועה החרדית, החל בהיפרדות הקהילות בהונגריה וכלה בהיפרדות הקהילות בגרמניה. תפיסת ההתבדלות התרחבה לכלל שלילתו של העולם הזה בתור זירה ערכית, והביאה לשלילת ערך העבודה, ולקביעת תלמוד תורה לעיסוק בלבדי, לכל הפחות ברמת האידאל, של בני החברה כולה. כלומר, עקרון הדבקות בתורה דווקא באופן הדוחק הצדה את המציאות, נובע מתוך יסוד של התבדלות מהעולם.

כעת, יש להסביר איך אידאל ההתבדלות החרדי, שהחל מתפתח במאה ה-19, הפך לכדי תפיסת עולם המבקשת להיבדל מהחיים הממשיים עצמם.

***

תפקיד ההתבדלות של הקהילות החרדיות במהלך המאה ה-19 היה לשמור על הקהילה מפני רוחות ההשכלה. אסטרטגיה זו הצליחה להשיג את מטרותיה, עד כמה שהיא אכן הצליחה במשימה (הצלחה חלקית בלבד), באמצעות ניתוק מוסדי מהקהילות הרפורמיות. אלא שההתבדלות המוסדית ששימשה את היהודים החרדיים בהונגריה וגרמניה, שוב איננה מספיקה לאתגרים של המאה ה-20. להלן אמנה שני זרזים טכנולוגיים להתפתחות תפיסת ההתבדלות, ולאחר מכן אצביע על שני אתגרים היסטוריים/תודעתיים:

  • שינויים בשוק העבודה

בחציה השני של המאה העשרים נרשמה עלייה קבועה בדרישה לכוח-אדם משכיל. כיום, מדינת ישראל ניצבת בראש הטבלה העולמית בשיעור המשכילים שבה.20 מצב עניינים זה הופך את ההשתתפות בשוק העבודה למטלה בעייתית במיוחד עבור האדם החרדי. כדי להפוך לעובד מן המניין הוא צריך לרכוש השכלה גבוהה, וכדי לרכוש השכלה גבוהה הוא צריך הכנה מתאימה בתיכון וביסודי. אם יבחר בכל אלה, התבדלותו היאך נעשית, ותורתו היאך משתמרת?

  • גלובליזציה ומהפכת המידע

אין צורך להכביר במילים בנוגע לנקודה זו. החל מהעשור האחרון של המאה הקודמת, העולם כולו נכנס לתוך מסלול שסופו טרם נודע, מסלול שבו הגבולות הגאוגרפיים מאבדים את חשיבותם, והחומות הפיזיות מאבדות את האפקטיביות שלהן. התפתחות זו מעלה סימן שאלה נוסף על ההתבדלות: האם היא בכלל מן האפשר?

המענה המרכזי לאתגרים הללו בא בדמות הרחבת תחולתה של ההתבדלות, התכנסות למערות ולחוחים ולמדבריות, כפי שמופיע בדברי הרמב"ם בהלכות דעות שהובאו לעיל. אם בעבר ההתבדלות החרדית התבטאה בהפרדת בתי הכנסת (האקט שכונן את האורתודוקסיה בהונגריה, ולאחר מכן בגרמניה של הרש"ר הירש21), הרי שכיום עלינו לייצר התבדלות רחבה ועמוקה הרבה יותר. רחבה יותר, שכן הממשקים בין העולמות התרחבו, כך שהאדם החרדי חי בתוך העולם המאיים עצמו; ועמוקה יותר, שכן שוב לא ניתן לבנות חומות פיזיות של הבדלה, לא ניתן לעמוד כנגד המגמות העולמיות בשוק העבודה, ולא ניתן לעצור את מהפכת המידע.

מעתה, אם כן, יש להרחיב את ההתבדלות מאקט טקטי לתפיסה מהותית. ההתבדלות הופכת להיות רעיון מקיף; היא הופכת ל"התנתקות"

מעתה, אם כן, יש להרחיב את ההתבדלות מאקט טקטי לתפיסה מהותית. ההתבדלות הופכת להיות רעיון מקיף; היא הופכת ל"התנתקות". אם עד עתה היה עלינו להיבדל מאיום קונקרטי, וההבדלה היתה הטקטיקה ששימשה לכך, הרי שכיום ההתבדלות הופכת לתפיסת עולם בפני עצמה. אנו נבדלים מן העולם באשר הוא. מדובר בצעד קיצוני, תפיסת התבדלות שוב אינה צעד פוליטי-חברתי אלא הכרזת נתק מן העולם ויצירת עולם מקביל המנותק ממרבית זירות הפעילות האנושית.

רבי שמעון בר יוחאי ובנו באמת חיו בתוך מערה. ברגע שנחשפו לעולם, הם מיד באו עמו בדין ודברים – בתחילה דין ודברים כעוס ואלים, ולבסוף דין ודברים מפויס, של השלמה עם העולם הממשי והפנמה של מעלתו האפשרית של העיסוק בחיי שעה. בעולם החרדי של היום המצב שונה. האדם חרדי דווקא מכיר היטב את שקורה בעולם הסמוך לו. הוא מתמצא בשינויי החקיקה ובהחלטות המדיניות, במצב הכלכלי בישראל, ובפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים. הוא נהנה מפרות העולם הגדול במישור הטכנולוגי, הרפואי, הפוליטי ואף החינוכי. אך בכל הנוגע לערך, בכל הנוגע ליחס עמוק ומעורב, כל אלו נראים לו משהו המתרחש מעבר לזכוכית שקופה.

פיתוחה של תפיסת עולם זו, הרואה בעולם הממשי זירה א-ערכית ומשנית, משמשת גם תשובה לאתגרים תאולוגיים. תפיסת העולם מאפשרת לעצב מחדש שורה של מושגים דתיים, ולייצר מרחב דתי ייחודי. נדגים זאת באמצעות ניתוח של התגובה החרדית לשני האירועים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים במאה ה-20.

  • מדינת ישראל והגלות הרוחנית

עם הקמתה של מדינת ישראל, היחסים עם האחר החילוני, עם היהודי שאינו דתי, הפכו להיות מורכבים יותר ויותר. הציונות היא ביטוי אידאולוגי ומעשי לפרשנות לאומית-חילונית של היהדות. ומפרשנות זו קשה להתבדל. פרשנות זו נוכחת במרחב, ואף מכוננת את המרחב שבתוכו החרדים עצמם חיים. התבדלות בדמות הפרדה בבתי הכנסת לא תועיל לעניין זה; המדינה החילונית נמצאת בכל מקום, והאיפשור שהיא מעניקה לחיים יהודיים מתבטא בכל תחומי פעילותו של האדם החרדי.

הקמת מדינת ישראל היתה אתגר של ממש עבור יהודים יראי-שמים חרדים. קשה שלא להעניק למאורעות ההיסטוריים משמעות דתית… ואיך לא יעניקו ממד תורני לאירוע היסטורי ומונומנטלי של הקמת מדינת ישראל?

יתרה מזו, הקמת מדינת ישראל היתה אתגר של ממש עבור יהודים יראי-שמים חרדים. קשה שלא להעניק למאורעות ההיסטוריים משמעות דתית. יהודים יראי שמים נוהגים לדרוש תלי תלים של הלכות במאורע סתמי שאירע להם ביום שגרתי, החל באיחור האוטובוס וכלה במפתח שלא נמצא22 – ואיך לא יעניקו ממד תורני לאירוע היסטורי ומונומנטלי של הקמת מדינת ישראל? הרי הרבה מחזון הנביאים מתגשם כפשוטו – האם ניתן להתעלם מכך?

מאידך, לראות בהקמת מדינת ישראל אירוע היסטורי עצמתי, עלול לגרור משמעויות מרחיקות לכת. הדבר עלול להעניק לגיטימיות לחילוניות שזה עתה הוכרחנו להיפרד ממנה, ואשר קיומה בקרבתנו יוצר איום שאין שני לו על הדת. גרוע מכך, מתן משמעות דתית למדינה עלול להעלות שאלות תאורטיות על המיקום שלנו על ציר ההיסטוריה: האם אנו בתקופה של גלות, או שמא כבר בתקופה של גאולה? הכרעה בשאלה זו עשויה אף היא לגרור סדרה של שאלות חדשות: האם בניית בית המקדש היא מן האפשר? האם יש להקים סנהדרין? האם יש לכונן מדינת הלכה? החרדיות חרדה משאלות אלו, שכן יש בכוחן להעביר רבים מתוך זירת המאבק על הישן – השמירה על המסורת – לתוך זירה אחרת של הקמת החדש.

הפתרון לדילמה זו זמין כל כך וקרוב כל כך, עד שבדרך כלל איננו מבחינים בו. עם הקמת מדינת ישראל, בן לילה כמעט, נעשתה מלאכה פרשנית מהירה המעניקה לדברי הנביאים משמעות שאינה ארצית, תוך פירוש חדש למונחי הגלות והגאולה. הגלות והגאולה עברו טרנספורמציה ממושגים ארציים לתופעות מופשטות, רוחניות. ירושלים היא אפוא ירושלים של מעלה, וארץ ישראל אינה השטח הגאוגרפי שבין הירדן והים. גם הגלות פורשה מחדש. הגלות היא רוחנית, והצער הנגלה לעינינו בקינות ובסליחות הוא מטפורה לסבל הרוחני של מצבנו הירוד.

הפתרון לדילמה זו זמין כל כך וקרוב כל כך, עד שבדרך כלל איננו מבחינים בו… הגלות והגאולה עברו טרנספורמציה ממושגים ארציים לתופעות מופשטות, רוחניות

פרשנות זו היא צעד נוסף באותה תפיסת עולם, המסרבת לראות במציאות הממשית פלטפורמה למימוש ערכים. העולם הזה אינו יכול להיות המקום שאליו כוונה הפעילות הדתית שלנו במשך אלפי שנים. אני מוצא המחשה באנקדוטה מימי בישיבה-קטנה. אחד הבחורים, שניחן בתמימות לא מעטה, שאל את המשגיח באחד הוועדים באלול: "בכל הסליחות אנו מדברים על צרות, על כך ששוחטים אותנו ושיש סבל וצרות תמידיות – אבל לנו אין צרות, אז מה אני צריך לכוון באמירתן?" טרם הספיק המשגיח להשיב, והתלמידים כולם, בו זמנית, ענו את שתי התשובות המתבקשות: "דבר ראשון, יש היום צרות לא פחות מבעבר…" וחוץ מזה, "צריך לכוון על לימוד התורה, איך שקשה להתרכז, ושרצוננו האמתי הוא בעצם ללמוד".

תא חזי, איך אותה חדשנות פרשנית היתה מוטבעת בכולם כמושכל ראשון. מתוך צמצום מקומה של המציאות, אנו עשויים שלא להבחין בשוני המהותי שבין סבלו של היהודי בגלות, לבין סבלו של היהודי כיום. ומתוך אותם צמצום ושלילה, ניתן לפרש את מונחי הגלות והגאולה באופן המנטרל אותם מהקשרם הארצי. ניתן לסכם זאת במשפט שחסידי חב"ד נוהגים לקפח בו את הליטאים: "אם הוא יבוא, האם תהיו מסוגלים בכלל להאמין בו?"

  • השואה

המאורעות הנוראים ביותר שאירעו לעם היהודי זה אלפיים שנה (לפחות) מאתגרים את האדם הדתי באשר הוא. השאלה התיאולוגית של "צדיק ורע לו" הפכה משאלה מופשטת או אישית לשאלה קיומית, הנוגעת לכלל העם.

רבני העולם החרדי-ליטאי סירבו לראות בשואה אירוע החורג ממסלולה הטבעי של הגלות, ולכן סירבו להנצחתה באופן מיוחד. תגובה זו מסמלת שוב את אותה תפיסה וירטואלית של המציאות

באופן מפתיע, רבני העולם החרדי-ליטאי סירבו לראות בשואה אירוע החורג ממסלולה הטבעי של הגלות, ולכן סירבו להנצחתה באופן מיוחד. תגובה זו מסמלת שוב את אותה תפיסה וירטואלית של המציאות, אפילו של מציאות כואבת. לדעתי – וזו ספקולציה – הרבנים החרדיים חששו מההתמודדות עם המשא התיאולוגי שהשואה יכולה לעורר, ולשם כך היו צריכים להתעלם מהקשיים, תוך מעבר למרחב וירטואלי. מעבר זה מדחיק את ראיית הנוראות שאירעו במציאות, לטובת הסתכלות על הרצף ההיסטורי-תיאולוגי של העם היהודי. השערה זו משמשת מעין הסבר לתנועה נפשית עמוקה של הדחקת העולם כמות שהוא, המשמש כאן בתור פתרון מסוים לבעיית נוכחותו של הרע.

 

לאסוף את השברים

כדאמר רשב"י: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהבית תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נש תרין פומין – חד דהוי לעי באורייתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה [כפי שאמר רשב"י: אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש רחמים מאת הא-ל שיברא לאדם שני פיות – אחד לדברי תורה ואחד לשאר צרכים] (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב)

משאלת רשב"י, המבקשת לערוך הפרדה מלאה בין עולם הרוח לבין עולם הגשם, היתה למציאות קיימת בחברה החרדית כיום, כפי שלא היתה מעולם. משנפתחה האפשרות לחיות חיי עולם ללא עיסוק בחיי שעה, נוצר גם המנגנון המדחיק הצדה את העולם הזה ומאפשר יצירת תפיסות דתיות וחברתיות בהתאם, כמתואר לעיל.

הימנעות החרדים מהשתתפות בשוק העבודה מתבססת או מתאפשרת על רקע העמקת ההתבדלות והפיכתה לעיקר זהותי. לא די בהתבדלות מהאיום הקונקרטי, אלא יש צורך להתבדל מהעולם כולו, אחר שהפך לאיום כולל. השינוי בנורמות העבודה של הגברים החרדים הלך יד ביד עם שינוי תרבותי עמוק יותר, שינוי בנוגע ליחס הבסיסי לעולם.

יש כיום מי שמבקש לשנות ולהשתנות. אך עליו לזכור כי חברה היא יחידה אורגנית, שחלקיה ארוגים זה בזה, באופן שלא ניתן לשנות רכיב חברתי אחד ולצפות שהוא לא יגרור שינויים נוספים

יש כיום מי שמבקש לשנות ולהשתנות. אך עליו לזכור כי חברה היא יחידה אורגנית, שחלקיה ארוגים זה בזה, באופן שלא ניתן לשנות רכיב חברתי אחד ולצפות שהוא לא יגרור שינויים נוספים. על המשנים והמשתנים לקחת בחשבון את ההשלכות האפשריות של שינוי כלשהו (אף שהוא נראה פרקטי בלבד), ולהחליט האם הוא אכן כדאי. ישנם שינויים חברתיים או אישיים שגוררים בעקבותיהם – כתוצאה בלתי נמנעת – הגדרה מחדש של תפיסות העולם של הקבוצה.

התהליכים העוברים על החברה החרדית כיום מתכתבים עם תפיסת המציאות המתוארת במאמר זה. לדוגמא, ניתן להבין את העדפתם של חרדים רבים לפנות, במידה גורפת, למקצועות המכונים "חופשיים", הממעטים במשהו את עומק העיסוק עם העולם. הבחירה במקצועות הדורשים עבודת כפיים היא נדירה, ונתפסת בעלת מטען שלילי, אפילו אם מדובר במקצוע מכובד כמו רפואה.

חרדים רבים חווים קשיי השתלבות במקומות עבודתם, בזמן שהם מפנימים שהעבודה בעולם כוללת בהכרח חלקים "שחורים"… המפגש עם עולם העבודה כמות שהוא, מגיע בהפתעה

לצד זאת, חרדים רבים חווים קשיי השתלבות במקומות עבודתם, בזמן שהם מפנימים שהעבודה בעולם כוללת בהכרח חלקים "שחורים", חלקים משמימים וארציים במיוחד. המפגש עם עולם העבודה כמות שהוא, מגיע בהפתעה. בניגוד חריף ללימודים בישיבה, שם היה ניתן לדלג בקלילות על סוגיות ש"אין בהן בשר", העבודה צריכה להתבצע גם כשהיא משמימה וחדגונית. עובדה זו, הידועה לכל, היא מעין תגלית עבור האדם החרדי, שלפעמים סבור שעבודה הנחשבת ליוקרתית או למעניינת תהיה דומה במקצת ללימוד בישיבה.

למעשה, מדובר באתגר רחב ומעמיק. העבודה נתפסת ניגוד לעולמה של תורה וישיבה, משום כך חרדים רבים מתקשים להכיל את העולמות הללו במקביל. אחדים מתקשים להשאיר לעצמם רגל נטועה בבית המדרש, בתוך הוויות דאביי ורבא. הלימוד ה"ישיבתי" שעיצב את עולמם, ביסס בהם את ההנחה שסגולתה של התורה היא בכך שהיא מתקיימת בנפרד מהעולם, מתנגדת לו. כעת, בזמן שעולמם הוא עולם המעשה, הם חשים תחושה של זרות אל מול לימוד התורה.

מכאן שניצב אתגר כפול בפני אלו השוקלים לצאת מגבולות בית המדרש המגונן. ראשית, יש להשלים מבחינה נפשית עם העולם כמות שהוא, עולם נטול עיסוק אינטנסיבי במושכלות ובהפשטות. שנית, יש לאמץ תפיסת עולם הרואה במציאות מקום למימושם של ערכים. בהתאם לכך, יש לעצב תפיסת "לימוד תורה" העולה בקנה אחד עם העבודה. תפיסה זו רואה בתורה מגשימה את ייעודה דווקא כשהיא מיושמת בין בני אנוש, שיש ביניהם משא ומתן, וגם מלאכה.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] הרעיונות המופיעים במאמר זה אינם אלא הדהוד ופיתוח של שיחות חולין עם רעים וידידים, ומן הראוי שאקבע את תודתי להם כבר בפתיחת דברי. כמו כן, חובה נעימה לי להעלות על נס את חלקו של חברי ר' אליהו לוי, שהתווה את דרכו של המאמר, וערך אותו במסירות ובסבלנות אין קץ.
[2] קבעתי בהכללה כי החרדים ושאינם חרדים לא נתנו את דעתם למלוא המשמעות של ההימנעות של החרדים משוק העבודה, אך צריך לציין לטובה את המאמרים הכלכליים (כדוגמת מאמרו של אלי ברמן, כת, סובסידיה וקרבן: השקפתו של כלכלן על היהדות החרדית, רבעון לכלכלה, 2001) שביקשו להבין את החרדים מנקודת ראות כלכלית (בשונה ממרבית המאמרים העוסקים בחרדים וכלכלה, שמתמקדים בשאלות של מדיניות ציבורית). נקודת הראות הכלכלית אפשרה להם לכל הפחות לחזות בפלא, לשים לב שמדובר בתופעה שדורשת התייחסות מקיפה, ולהציע לה נימוקים שאינם "חיצוניים". בנוסף, בעקבות השתלבות הולכת וגוברת של חרדים בשוק העבודה, ניתן לשמוע כיום יותר קולות המתייחסים לסוגיה זו, הן מצדדים בזניחת העבודה, והן מתרעמים עליה.
[3] ניסוח זה של שאלה יכול להיראות תמים או מיתמם, שכן הרתיעה מן העבודה, וההנחה כי הרוחניות והקדושה נמצאות במקום שאין בו מלאכה, לא נולדו במאה האחרונה. כשאריסטו ביקש להסביר את הסיבה שהמתמטיקה הנה מדע א-לוהי, הוא דיבר על כך שהמתמטיקה פותחה בראשיתה על ידי כהני דת מצריים, שהתעניינו בה שלא לשם שום מטרה שהיא. למרות זאת, הדגם החרדי ייחודי מכמה בחינות, הן מבחינת ההיקף שלו – מדובר במעין מהפכת הנגשה של אידיאל איש הרוח לכל שכבות הקהילה; הן מבחינת הניגוד התהומי לערכיה של החברה הכללית בתקופה הנוכחית – המדגישים את היות העבודה כלי מרכזי למימושו של האדם ואף למעמדו התיאולוגי (וכדאי להזכיר בהקשר זה את הניתוח של מקס ובר, הקושר בין תמורות דתיות המדגישות את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין האדם לא-לוהיו, לבין שימת הדגש על העבודה ועל ההצלחה הכלכלית); והן מבחינה זו שהצעד החרדי הוא רדיקלי יותר, וכפי שיוסבר בפרק הבא.
[4] ברכות, ד' עמוד ב'.
[5] בראשית ב', ט"ו.
[6] ברכות ח' עמוד א.
[7] דבריו אלו כמובן מתבססים על דברי חז״ל, אבל אני מייחס אותם לרמב״ם, כי הפרשנות שהוא העניק להם היא ברורה וחד משמעית. ראו את המשנה באבות (פרק ד' משנה ה') ואת דברי הרמב"ם בפירושו שם.
[8] תיאור זה מעמיד בסימן שאלה את השימוש התדיר שעושים סוכני השקפה חרדיים בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים". האם מן האפשר "להתנדב" לאורח חיים שהוא המסלול הטבעי, ברירת המחדל?
[9] סביר להניח כי היפוך זה התאפשר על רקע השגשוג הכלכלי שהולידה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית, שהתאפיינה בהפקת מוצרים ושירותים רבים יותר בהשקעה נמוכה יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכולים אנשים לחיות, ואפילו ברווחה יחסית, מבלי להיות משועבדים למלאכה (בלי להזדקק לעבדים, כמובן).
[10] נדמה כי החברה החרדית הפנימה ערך זה מתוך השיח המערבי, וניתן לשמוע רעיונות של "מימוש עצמי" וכדומה גם מפי מחנכים חרדיים דגולים.
[11] ראו, למשל בתיאור הניתן בספר בן-זמננו, "יומנו של סטארטאפיסט" (עמ' 31-30): "בסטארטאפ עובדים קשה. אין מה לעשות. מהבוקר ועד הלילה. עובדים. קשה. מאוד. אין מה לעשות. זה סטאראטפ, ובסטארטאפ עובדים. קשה. מאוד… כבר הרגשתי רע עם זה שאני הולך ככה באמצע היום לאכול ואיזה מין דבר זה אבל בסוף הוא אמר שכן, ושאם אני יכול שאני אביא לו משהו כי הוא עסוק נורא, הוא עובד בסטארטאפ ובסטארטאפ עובדים קשה. מאוד. עובדים. קשה. אמרתי לו שאני יודע איפה הוא עובד ושאני יודע שבסטארטאפ עובדים קשה ושלא ידאג, אני אביא לו. הוא הביט בי בעיניים שאמרו שכן, שעובדים, שקשה, שמאוד."
[12] אני רומז לעמדתו של רשב"י במסכת שבת, המתנגדת להפסקת הלימוד עבור תפילה.
[13] גם השורה בסיפור האומרת שדי לעולם ברשב״י ובר׳ אלעזר, משקפת את התפיסה החרדית. התפיסה הגורסת כי קיום העולם עומד על לימוד התורה בישיבות, ניזונה באופן עמוק מתפיסה המבדילה בין הישיבה לשאר העולם, ורואה בה מערכת מקבילה ונבדלת. הישיבה מול העולם הם אפוא קווים מקבילים, קווים שאינם נפגשים, כך שלא ניתן לחשוב על קיום הרמוני של הישיבה למען העולם ושל העולם למען הישיבה, אלא "די" למציאות בקיומה של הישיבה, כל השאר עודף, יתר.
[14]  אבן שלמה, פרק ג'.
[15]ראה מועד קטן ט, א (העיסוק בגמילות חסדים נפוץ כמובן בעולם החרדי, אך הוא אינו חלק אינטגרלי מהישיבה; ראה עבודה זרה יז, "העוסק בתורה בלבד").
[16] ראו דיונו של הרמב"ם בתפיסת מצוות מעין זו (מורה נבוכים חלק ג, פרקים כה-כו).
[17] שבת דף פח עמוד ב.
[18] על-פי לשון הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה ד.
[19] זאת בשונה מהדגש שניתן במחקר החרדים ב"חדש אסור מן התורה", מבית מדרשו של החתם סופר. האתוס החרדי אינו מספר על שינויים במדיניות ההלכתית בעקבות ההשכלה, אלא רואה את הדברים כאילו ההלכה התנהלה מאז ומעולם כפי שהיא מוכרת לנו היום. החידוש החרדי המודע היה בהחלטה על היפרדות – במידות כאלו ואחרות – מהזרמים היהודיים שאינם אורתודוקסיים.
[20] שלישית רק לקנדה ויפן.
[21]  מה שהעניק לרש"ר הירש גל-עד נצחי ועשה אותו לבשר מבשרה של החרדיות; ראה בספר "ברכת שמואל" (הסימן האחרון במסכת קידושין).
[22] וכסוגיית הגמרא, עד היכן יסורין, ערכין טז.

15 תגובות על “על התורה. ועל העבודה?

  • במחילה, כותב המאמר התנתק לגמרי מהמציאות, אם לא הזכיר בכל המאמר הארוך, המפורט, והמפולסף הזה, את הסיבה המציאותית העיקרית למצב ההזוי המתואר בכתבה, של 50% עובדים בלבד, בקרב הגברים החרדים בישראל.
    הסיבה העיקרית היא גיוס חובה מחד, ופטור של "תורתו אומנותו" מאידך.

    • צפורן, זו הנחה שרווחה בחקר החרדיות, אך גם בלי להתווכח אידאולוגית, גם במחקר הופרכה הנחה זו מזמן על ידי אלי ברמן, בין היתר על פי הנתון שאברכים אינם עוזבים את המסגרת לאחר קבלת הפטור [אני מניח שיש מה להתפלסף, אבל קודם יש לעיין בדבריו]. הוא מציג שם סיבות מוצלחות קצת יותר. ראה E. Berman, 'Sects, Subsidy and Sacrifice: An Economist's View of Ultra-Orthodox Jews.' The Quarterly Jounwl uf Ecunumcics CXV(3), 2000, pp. 905-953, וראה גם נ' שטדלר, 'להתפרנס או לחכות לנס: המלכוד החרדי והשתקפותו ביחסי תורה ועבודה', בתוך: חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה, ירושלים תשס"ד ועוד.
      בכלל, המאמר של טייטלבוים לא עשה שימוש מספק במחקרים חשובים שחלקם נגעו בטיעונים שלו. הוא יכול היה להשביח בהרבה את המאמר.

    • לא התכוונתי להתווכח אידיאולוגית, ואין לי אפשרות לקרוא את המאמרים הנ"ל, כדי לדעת מהן הסיבות האחרות, המוצלחות יותר להגדרתך.
      זה מה שהיה נראה לי מהכרות עם המצב בשטח.
      בכל אופן, למרות כל הציטוטים מזמנים שונים לאורך ההיסטוריה שהוא הביא במאמר, המצב שהוא מנתח קיים רק ב50 השנים האחרונות ורק בארץ ישראל.
      נראה לי שלא מציאותי להתעלם מהמצב ב50 השנים האחרונות בארץ, ולהביא ציטוטים מרשב"י ומהגר"א כדי להסביר…

  • רק מילה לגבי השרבוב של רש"ר הירש והפרדת הקהלות בגרמניה, לרעיון של התנתקות מהמציאות.
    אין דבר זר מזה להגותו של הרב הירש וזה פשוט לכל מרפרף בספריו.
    יתרה מזו, מאבקו החריף למען הפרדת הקהילות נובע ישירות דוקא מהתפיסה מקדשת המציאות של הרב הירש, וכפי שביארו כבר גדולים וטובים.
    תפיסתו של הרב הירש לפיה המציאות האנושית היא היא הזירה בה צריכה התורה לבוא לידי מימוש היא זו שהביאה אותו ללחום למען הפרדת הקהלות, כדי שבמציאות האנושית, בחיי הקהילה והארגון שלה, תשלוט התורה. ולא יהיו יהודים נאמנים להשם ולתורתו, תחת ארגון צבורי (שהוא 'כנסת ישראל בזעיר אנפין') אשר מורד בתורה.
    וזאת אף אם העצמאות הרוחנית של האורטודוקסים מובטחת. מכיון שאין התורה פונה אל בתי הכנסת של היהודים אלא אל מכלול חייהם. ואת מכלול חייהם עליהם להביא תחת שלטון התורה.

  • וואו. מאמר מרתק.
    מעלה הרבה מחשבות ביחס לסיכויי ההצלחה של החרדים העובדים להשתלב בקהילה החרדית הקלאסית.

    נ.ב. הערה שולית: באתר שמיועד למגזר החרדי, כדאי למרות הפתיחות, לראות שכינויים כמו "בר יוחאי" יוחלפו בכינויים כמו "רשב"י".

    • אם תקרא טוב הביטוי ״בר יוחאי״ בא לתאר (בשנינות אמנם) את בנו של רבי שמעון – רבי אלעזר
      כך שנדמה לי שזה מספיק מכובד . ענין של טעם

  • ראשית תודה על המאמר.
    ברשות הכותב הנכבד מספר הערות מהותיות מאוד. (לטעמי).
    לצערי איני כותב מאמרים כאן ולכן לא אשטח את התאוריה שלי בנושא (אשמח להצטרף מן הסתם) ולכן רק אסכם את השגותיי בקצרה בהערה זו:

    1.במאמר הנפלא קיים חוסר עקביות גורף, בין הציבור המכונה 'הליטאי' לכלל הציבור החרדי. תופעה זו פוגמת במאמר באופן משמעותי מאחר שרובם של הטיעונים לגבי תפיסת הסביבה במאה ה20 וה21 כגון הקמת מדינת ישראל והתפתחות הכפר הטכנולוגי וההתבדלות מהם תקפים לא פחות, ואף יותר, בפלגים אחרים של הציבור החרדי, ולמרות זאת התופעה נפוצה בעיקר בציבור הליטאי-שמרני, ולא למשל בחסידי – השמרני עוד יותר.
    וכן להיפך: כל אותם הסברים שמתבססים על כתבי הגר"א ותלמידו ר' חיים מוולז'ין לא עונים על השאלה העיקרית 'למה דווקא עכשיו'?

    2.ההשוואה בין המאה האחרונה לבין אלו שקדמו לה לא מתבטאת ב'אברכים' היינו אותם שלאחר נשואיהם ממשיכים ושוקדים על תלמודם -בהכרח . אלא בעיקר בגיל ההתבגרות שבו בעבר היה מקובל מאוד שלא ללמוד בישיבה ורק 'בני הרבנים' כפי שכונו אז תלמידי הישיבות (משום שלרוב אכן היו בניהם של רבנים) נהגו לעסוק בתורה בלבד.
    כך, גם אם נצא מנקודת הנחה (הגיונית) שההשפעה הניכרת על עולם ה'כוללים' שורשה במוסדות המקדימים כגון ישיבות ותלמודי תורה ממוסדים. השאלה ראוי היה שתעסוק בה אם כן היא: מה השתנה בהיבט זה במאה האחרונה. התשובות, אין צורך לומר, יהיו שונות בתכלית.

    3. לראות בשיטת ה'החמרה' (השיטה הליטאית)שיטה שתכליתה עיסוק פרקטי ומתמטי בשורשי ופרטי המצווה, 'מופשטת' היא, במחילה, אבסורד.
    מקובל תמיד, הן בקרב המצדדים, והן בקרב המתנגדים לשיטה להגדירה כ'מעשית מדי' כמתעלמת מן המופשט והנעלה. כאחת שמתייחסת לעניין בצורה טכנית שאינה ראויה או חוטאת לעיקר שהוא (על פי הטענה המתנגדת) קירוב דעת כללי יותר לבורא.
    אכן שיטה זו דוגלת בדקדוק מעשי רב בכל המישורים וכחלק משיטה זו (ולא כסתירה אליה) נדרשים המצדדים בה לדקדק בקריאתם, לדוגמה, כדי לוודא שאכן עמדו בה לשביעות רצונם, או לעסוק שעות בתרשימי מקררים תוך בירור והדרכה מאנשי מקצוע אקדמאים בתחום, כדי לוודא שאכן אינם מכשילים ב'חילולי שבת'.
    אמנם בעולם הישיבות מקובל פחות לעסוק באורח חיים וירה דעה. אך למיטב הבנתי (וגם זיכרוני כבוגר מוסדות אלו) ההסבר המקובל להימנעות מעיסוק בהלכות בישיבות, היא המחשבה שהצעירים אינם עדיין בשלים ללמוד ולפסוק בעצמם, ולכן מוטב יהיה אם 'ילמדו כיצד ללמוד' בישיבה בטרם יתחילו לעסוק בהלכות. ואכן ב'כוללים' המסכתות הנלמדות הן-במישרין- המעשיות ביותר: חולין, שבת, נדה, סוכה, עירובין, ברכות וכדומה.

    4.הטענה לפיה בני ישיבות אינם מסוגלים לעבוד ב'שעמום' אחר שנתרגלו- לדעת הכותב, לריגוש הרב המלווה את כלל הסוגיות ולאפשרות לדלג בקלילות בינהן בשעת הצורך. טענה שמתבססת על תיאור מעוות של המציאות הקיימת שבה 'נלחמים' השכם והערב ב'שגרה והשעמום' וכן 'חוסר סיפוק' שמורגש אצל רבים לפי מאמרים מפורסמים של ראשי ישיבות מובילות,
    5.טענה אחרת קושרת את צמיחת ה'מיסטיקה' כלשונו (הפוגענית, לטעמי ושלא לצורך כשמדברים על מנהגים חסידיים יהודיים ברי קיימא) בציבור הליטאי עם קיום המצוות הטכני. מלבד העובדה שלתפיסתי על פי הכרות אישית, רובם ככולם של מבקשי העניין הליטאים עושים זאת כטרנד ואמצעי בידור ולא כאמונה ממשית, הרי שבודאי אין לראות זאת כנגזרת של צורת השקפתם אלא להיפך סתירה לצורת השקפתם, וממילא לא כתוצאה ממנה.
    במילים פשוטות: אם ההשקפה החסידית מוליכה לפעולות והנהגים החסידיים המתוארים באחוזים מוחלטים, ואילו ההשקפה הליטאית מוליכה להתנהגות זו באחוזים מועטים הוי אומר שהיא מונעת במידה רבה היווצרות תחומי עניין כאלו, ועל כל פנים בודאי לא יהיה נכון לתלות בה את המיעוטים שלא שומעים לעצתה.

    כללו של דבר: היריעה הזו לוקחת נושא כל כך מעניין ועמוק, סוציולוגית, חברתית, ותורנית. ולצערי אינה מדייקת בעובדות הקשורות לקבוצות שונות, ובנוסף מחברת אותם לכדי הסבר א-לוגי שאינו עומד במבחן השכל הבריא.
    אבל זו כמובן. רק דעתי.

  • כמו קודמי אני טוען שהמאמר ארוך עם הרבה כל כך תוכן ונושאים שקשה לבקר את הכל. ולכן אני התמקד בעיקר החשיבה החרדית (למעשה זה לא רק החרדית זה החשיבה של כל בן אנוש משכיל)

    הנאור באומות כל כך מתגאה מהקידמה של החמש מאות השנים האחרונות, במיוחד בטכנולוגיות. ככה שנדמה מצד אחד שאוטוטו הנה אנו בגאולת האדם שלא נצטרך לעבוד יותר. מצד שני כמובן בני אנוש מתקדמים לרוח כמו ערכים ומוסר או אלטרואיזם כמו למצוא תרופה לסרטן ולכל תחלואי האדם. ומי מדבר על חירות האדם ?!

    מה מתברר לעמקן מתחיל, שלא מיניה ולא מקצתיה.
    אם מאז ומעולם אצל כל זוג רק אחד מהם עבד והצליח לפרנס את משפחתו ואפי' לחתן את צאצאיו דיי בכבוד. כופים במודרנה על שתי בני הזוג לעבוד והם לא מצליחים לגמור את החודש.

    זה לא חדש ולא מודרני, כבר הרומאים יצאו עם קמפיינים נגד היהודים עם הדמגוגיה שהם עצלנים ולכן הם המציאו את השבת = יום מנוחה. אבל תשימו לב שאפי' הרומאים לא חלמו על עבדות נשים. במקורות נזכר רק מקרה היסטורי אחת שכזה, והיא אצל פרעה במצרים.

    שחוזרים אחורה בזמן אצל שלמה המלך, אנו חוזרים לאותו סיפור, העם (האספסוף) דורש מלכות כביכול גאולה, ומה הוא מקבל ? אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים

    שמתקדמים בהיסטוריה אימפריית נבוכדנצר. דניאל מציע למלך לתת שוחד = צדקה בכדי להציל את האימפריה.

    שחוזרים אחורה בזמן כבר אצל נמרוד האימפריה מוכרת לנו גאולה שזה המצאת הלבנים והחמר = המצאת הבתים (שעד אז בני אנוש חיו באוהלים או במערות) על ידי מציאת והמצאת מדעי ההנדסה.
    והסוף ידוע לכולנו ששיעבוד האדם מביא לחורבן החברה = פירוד והפרדה על ידי המצאות שפות וכו' וכו'

    בקיצור תמיד בכל ההיסטוריה הגיעו שרלטניים למיניהם, מנמרוד עד הלאומניות המודרנית והבטיחה לנו את הגאולה ובמקום זה קיבלנו עבדות ולבסוף חורבן.

    מקרה של הלאומניות המתחדשת כמו כל המקרים ההיסטוריים אנו כרגע במצב של שלעבד, כלומר עברנו משלב הקמת הלאום והדגל לשלב של תחזוקה, ומי יתחזק את האלילות החדשה אם לא אלה שלא מתעצלים להוליד ולהתרבות ?! = "החרדים" !!

    זה לסיכום המצב שאנו עומדים בו. אנו עומדים במצב שנערי שלמה המלך אומרים לנו: אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים

    זה מצד השרלטניים הלאומניים המודרניים. מה מצד החרדים ?

    החרדים כמו כל נאור באומות בחמש מאות שנים האחרונות, הם כבר בגאולה, כלומר מאז שהמשטרים כולל המשטרים הקפיטליסטיות, השכילו לפרנס את פילוסופי החברה, מאז הם בני חורין באמת. אם באומות הפרנסה מגיע מהמשטרים.
    אצל החרדים הפרנסה אמור לבוא מעצם החזרת ארץ ישראל ליהודי, כלומר מהי הרלוונטיות הבלעדית של ארץ ישראל ליהודי ?! שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו !! במצב כזה המוסר וערכים עומדים מכוח התבונה (ולא מכוח השוטר והגננת קרי המשטר) ולכן יש לאדם לעסוק אך ורק בתבונה וברוח.

    החרדי בטעות חשב שהנה חזרנו לארץ ואפשר עכשיו לעסוק אך ורק במושכלות. הוא לא מבין שאין כאן ארץ ישראל (אסור לו אפי' לאגור שם מים על פי החוק ומי מדבר שעל לינה בלילות הוא צריך לשלם משכורת שלימה) ואין כאן כלום, יש אך ורק עוד נמרוד חדש מודרני שמשעבדת את בני אנוש לשרלטן.

    דווקא הנשים החרדיות ראו את המצב נכוחה ולכן הן יצאו בהמוניהן לעבוד, העיקר שבעליהם ימשיכו לחיות בעולמם המדומיין כאילו הם כבר בגאולה.
    החטא הזה של החרדי חוזר עליו בפרצוף. הוא לא הרגיש שלמעשה גנבו לו את אשתו קודם ועכשיו הגיע הזמן לשעבד אותו.

    לסיום:

    החרדי חזר לארץ (הרבה לפני הלאומניים) בכדי להשיג את הגאולה. כלומר יש לו נחלה ומירושה קבילה = קניין קביל פלוס משאבי הארץ (למשל הגז הטבעי) שאמור להתחלק בשווה. ולכן מה שנשאר לו זה רק לעסוק במושכלות וברוח.
    לעומק זה פעל לא רק על חרדים זה פעל על כל אנשי הרוח בחילוניות מכאן ההצלחה הכבירה שלהם בכל תחום (חוץ מכלכלה ומדעי החברה שהם כשלו באופן טוטלי) ברפואה ובמדע ובטכנולוגיה.
    כלומר אם החרדים הצליחו כל כך בתחומים שלהם בחינוך ובאיכות האדם מבחינת מוסר וערכים אישיים ועיקר העיקרים להתרבות בממדים ענקיים. החילוניים הצליחו בתחומים האחרים של הרוח והמושכלות.

    אבל זה רק חלום שנמשך יובל אחת והנה אנו קמים מהחלום והמציאות הברברית של השרלטניים הקפיטליסטיים עומדת מול עינינו ואנו מתקשים להאמין מה אנו רואים.

    מה שאירוני כאן שהשרלטניים האלה, רוצים לשכנע אותנו להיות עבדים, עם זה שהם לוקחים את ההישגים כאילו זה ההישג שלהם. הצלחת הטכנולוגיה ומהמדעים וכו' וכו' זה תוצאה של חירות ולא תוצאה של עבדות.
    הדור הבא המשועבדת, הדור שלא רואה אבא ואימא וגודל באיזה מעון בבוקר וצהריים ובערב, הדור הזה כבר לא יביא לנו את כל הטוב הנ"ל, הוא יביא לנו את ההפיכה החברתית הבא. כלומר את מלחמת עולם השלישית ושוב בני אנוש חוזרים לחושך.

  • מאמר נפלא.
    רציתי להוסיף משהו קטן, שכבר מזמן התרשמתי שהחרדיות הפכה את שמירת המצוות לאיזושהי טכניות הלכתית והוציאה לגמרי את האלוהים מהתמונה.
    אני כבר לא מצפה לאיזו פיתוח של תפיסה תיאולוגית מעמיקה של הגות חרדית, אלא אפילו לחשיבה דתית בסיסית ועקבית שכמעט ואיננה בנמצא.
    אנקדוטה שאפשר להזכיר בנושא הזה שמאז שהתחלתי ללמוד גמרא בכיתה ה' את הביטוי 'רחמנא אמר' שצריך להיתרגם כמו שהוא נשמע – הרחמן (ה') אמר, מתרגמים בתור 'התורה אמרה'. כאילו הוציאו את התפיסה של מעמדו של האדם לפני השם ושמו שם ישות אחרת בשם 'התורה'.

  • אין קונפליקט בין תלמוד-תורה כמצוה לבין עסק-הפרנסה

    תלמוד-תורה אינה "סתם" ערך (כפי שכתב בעל המאמר) אלא מצוה ממצות ה' (מצוה י"א במניין עשה של הרמב"ם) שנאמר ושיננתם לבניך. מצות עשה ללמוד וללמד תורה וכתוב בספרי ושיננתם לבניך – אלו תלמידך. ומצווים בה כל ישראל קטנים וגדולים, אינטליגנטים יותר ואינטליגנטים פחות, מי שתורתו אומנותו ומי שמתפרנס מיגיע כפיו, כולם מצווים בלימודה ואמרו חז"ל תלמוד תורה עומדת כנגד כל המצוות.

    הבעיה מבחינת התורה איננה כפי שכתב הכותב, כביכול 'קונפליקט בין תלמוד-תורה לבין עסק-הפרנסה' (בשפתו "עבודה"). אלא תלמוד תורה כעיסוק מ-ק-צ-ו-ע-י, שהוא לדעת רבנו הרמב"ם פסול מעיקרו ועליו הוא אומר (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י'):

    "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות (להתפרנס) מדברי תורה בעולם הזה.

    אמרו חכמים : כל הנהנה (מתפרנס) מדברי (מתלמוד) תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו : אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו : אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון – וסוף אדם זה שיהא מ-ל-ס-ט-ם את הבריות (גוזל את כספם של בני-אדם)".

    מאחר והתורה ומצוותיה (שבכללן מצות תלמוד-תורה) ניתנו בעולם שנוהג כמנהגו, שבו חייב אדם לעשות לפרנסתו, הרי שעשיית מצוה והפיכתה למקור פרנסה יש בזה פגם גדול, כמו שכתב רבנו שם. המצב דהיום בארץ ישראל, כאשר אלפים רבים של בני-אדם עושים בעסק-בתורה פשיטא 'קרדום לחפור בו', יש לראות במצב זה כישלון גדול, ואולי אפילו הסיבה להרס כוח-התורה בקרב מי שהיה נקרא פעם "עם התורה".

  • לשלמה ידיד נעוריי (איני שמח להזדהות ברבים, אשוחח עימך בהזדמנות בל"נ)
    אספת הרבה חומר, ניתחת, פירשת, סידרת והסקת מסקנות.
    עשית כאן דרך ארוכה, עיקרה אינו בהימנעות מעבודה, אלא הצגת השקפה כללית של התנזרות החברה החרדית מהמציאות הממשית.
    למרות שרוב הנתונים שהבאת הם נכונים, הפרשנות שלך שגויה, אין אידאולוגיה כזו. וודאי שכשמדברים על חברה המשתיתה את כל חייה על השאיפה לחיי אמת מדויקים, לא יתכן שיתעלמו מהמציאות שבה עסוקים כל כך.
    אכן יש הרבה בעיות הצריכות טיפול, הרבה כאב קיים בהתנהגות ודעת הציבור, אך אתה הגזמת ובנית מגדלים של תפיסת עולם חרדית שאינה קיימת.
    מן הראוי לכתוב כמה מאמרים לעשות סדר בכל מה שהבאת ולהבהיר את הענינים, אנסה כאן לפחות לסקור בתמצות כמה נקודות עיקריות מול הדברים שכתבת.

    1. ברור שע"פ התורה אין להתנזר מהמציאות הארצית, כל התורה עוסקת בזה. אין ביהדות שום ערך הדוחף להתעלמות מהחומריות. וכבר הוצרך הנזיר להביא קרבן על כך שציער את עצמו מיין.
    אדרבה, מטרת כל התורה והמצוות היא לחבר שמים וארץ, רוח וגשם. כדי להשיג את היעד, צריך להשקיע נכון בשני המישורים.
    המקום של בתי המדרש הוא במימד הרוחני בלבד, לבנות את עולם הרוח של אישיו ומתוך כך להאיר למרחבי החומר.
    לא צריכים ללמד את "ערכה של העבודה" וכדו', המציאות המוחשית היא הזמינה הידועה והמוכרת לכולם, עולם הישיבות עוסק בבניית תלמידיו רק מבחינה רוחנית. (במקומות שנוצרה תפיסה כזו המפקיעה את החיבור למציאות, אכן יצטרכו לעמול ולהסביר וללמד שם את רצון הבורא גם במציאות הפיזית והחברתית. אך שוב, אין זה נוגע לעיקר מטרת הישיבות).
    בישיבות לא מתעלמים מהצורך בעבודה כדי לבטל אותה, פשוט לא רוצים לתת חשיבות לדברים אחרים שיסיטו את עיקר העלייה בשנים אלו ע"י השקיעות בתורה.
    גם לא מחפשים "להתגבר על העולם" במקום לתקן אותו, ולא לשרוף את המציאות ולשלול אותה. בסך הכל ממעטים במרכזיות של עולם הגשם, כדי להיות ממוקדים בהתקדמות הרוחנית. גם תיקון ועליית המרחב הגשמי, נעשה בעיקרו ע"י הנשמה והרוח ולא ע"י הגוף והגשם.

    2. ההתמקדות בלימוד תורה הינה חובה ליצירת העולם הרוחני של כל יהודי, בפרט בדורות האחרונים שמתרבים אויבי הרוח – אין מנוס אלא לבנות היטב את כל אחד ואחד.
    מעלת ההתמסרות ללימוד התורה נהפכה להכרח בדורות אלו, לכן נוהגים בה לכלל הציבור ככל האפשר ולא רק ליחידים שעשו כרשב"י ועלתה בידם. זוהי חובה שאין מנוס ממנה, עד כדי שהתייחסו אליה חכמי ישראל בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', (עי' מש"כ בזה רבינו יונה בפירושו לתורה בפתיחה לפרשת במדבר, שו"ת דבר שמואל סי' קל"ח הובא בקצרה בביאור הלכה סי' רלא, שו"ת אגרות משה ועוד).
    עם זאת, כשאדם יוצא מהישיבה (גם אם הוא ממשיך בקו של 'תורתו אומנותו') הוא מוכרח להתחבר לחיים הארציים הרבה יותר מדרכו בימי בחוריו, כך שכמעט אף אחד לא נשאר בסגירה ההרמטית של בית המדרש. במעבר זה, מוטל על כל אחד ללמוד איך לצרף את כל תורתו לחייו המעשיים, ולא להשאר בתפיסה חלקית הנותנת קיום רק ללימוד התורה. זהו מעבר קשה עבור רבים, ובמקרים רבים הוא מסתבך וגורר בעיות (אך אלו המתארים "מפגש טראומתי משהו עם המציאות שבחוץ", הם אלו שלא השכילו כלל להתקדם אחרי הישיבה, ולא העלו את תורתם ל'תורת חיים').

    3. אמת כתבת שבעבודה יש גם ערך של בניית ויישוב העולם (מלבד הצורך העיקרי משום קללת בזעת אפיך), אך אין שום מצוה לעסוק בכך, בניית העולם תיעשה מאליה ע"י הצורך ההכרחי של האנשים למצוא לעצמם מלאכה מפרנסת.
    כשיתוקן העולם, יעשו זאת זרים ובני נכר (כלשון הפסוק), אנו נתעלה ונחיה את חיינו מתוך תפיסת המימד הרוחני כעיקר מוחלט.

    4. הינך בוודאי צודק שהתפיסה בעולם הישיבתי השתנתה, יש חוסר ידיעה בכך שהעבודה היא חלק מדרכו הטבעית של העולם. שינוי זה צריך תיקון בעדינות, אך אין ללמוד ממנו על גישה חדשה והשקפת עולם כלשהיא, מדובר בבעיה ולא בדרך חיים.

    5. עיקר הנהגת היהדות ועולם הישיבות נעשית מאז ומעולם ע"י גדולי חכמי התורה, יש מקום לשאול ולברר ולהבין, וכן אפשר לכאוב על שינויים ועיוותים לא רצוניים שנעשו, אך פליטת קולמוסך ששינויים אדירים כאלו נוצרו "באקראי וללא מחשבה מתוכננת", זוהי התעלמות עובדתית רדודה. כמו כן להציג "פער עמוק בין עולם הישיבות כיום לבין עולמם של חז"ל", זוהי דמגוגיה נמוכה המתעלמת מהעמקה בהנהגת היהדות.

    6. המושג "תורה לשמה", גם לפי דברי הנפש החיים, אינו כדבריך לימוד לשם עצמו ללא מטרות, הוא כן כולל גם את הלימוד "לשם ידיעת ההלכה וקיום המצוות". וצריך להאריך בזה הרבה, ואי אפשר כאן.

    7. כתבת במאמר שייחודה של מצות תלמוד תורה הוא בהתנתקות מסדר החיים היומיומי, אין לכך שום מקור. אמת שמעלת התורה כרוכה בעליונותה על המציאות, אך עם זאת היא מותנית בחיבור ומעורבות בחיים לפרטי פרטיהם.

    8. כדבריך, אכן יש הרגשה אצל רבים שלימוד התורה אמור להביא להורדת ערך קיום המצוות לעומת התורה, אך בוודאי שזו טעות כואבת וכמבואר בחז"ל הרבה פעמים. בתקופת הלימוד בישיבה, מדגישים את העסק בתורה בדוקא משום שאז בונים את עולם הרוח של התלמידים, אך אין שום מחשבה להרחיק את המצוות. כל בן תורה יודע שעיסוקו הוא לא רק בעליה בלימוד אלא גם בבניית אישיותו ומידותיו ובכל הטמעת הערכים בחייו המעשיים.

    9. בתוך הבלבול שבמאמר של חוסר הכרת חיבור הרוח והגשם, אכן נאה לצטט מדברי ביאליק ולהראות מדבריו איך נראית תפיסת העולם של מי שנפלט מהישיבה…

    10. גישה זו שניסית להעמיד, שההחמרה והדקדקנות בקיום המצוות נובעת בעומק מתוך התעלמות ממהות ובריחה מהמציאות כביכול, היא גישת עמי הארץ וכמעט זדונית. אף שיש לדון ולברר היטב היכן להחמיר והיכן להניח (ולא להחמיר סתם), בכל זאת יודע כל אחד שהרוב המוחלט של ההחמרה הוא מתוך גוונים שונים של יראת שמים ושאיפה לשלמות קיום התורה.

    11. הרתיעה מלעסוק באופן ציבורי במשמעות המצוות לתקן את העולם והאדם, אינה בגלל ניתוק כביכול מהמציאות –כמו שכתבת. נראה שסיבתה האמיתית היא מחמת חרדה מגישות מצויות מאד של דיבורים טבעיים דומים, בסגנון ונוסח של הורדת ערך התורה ותכליתה וערכיה.

    12. כואב מאד לחזור על כך, אבל המאמר רווי במיעוט כבוד חכמים ומיעוט אמונת חכמים. א' פרשנות פשטנית ביותר למעשה רשב"י ובנו במערה. ב' כינוי "בר יוחאי". ג' הביטוי "לפי המסופר בתלמוד" רומז על סדקים באמונה המוחלטת בדברי חז"ל. ד' התייחסות מזלזלת ל'פרשנות' חדשה לתפיסת גלות וגאולה. ה' זלזול קשה בדעת גדולי ישראל בענין היחס לשואה. ו' בהערה 8 מכונים ת"ח בשם 'סוכני השקפה חרדיים'.
    ובכלל, כל המאמר מנוסח מתוך גישה של חוסר אמון בכל הנהגת היהדות בזמננו.

    13. המאמר מאריך בסופו בהיבדלות החרדים ממי שאינו יהודי אורתודוקסי, כל רוח הדברים שם מציגה את 'התנועה החרדית' כקבוצה שהבדילה והפרידה את עצמה מהרפורמים והחילון וכו'. זהו מבט המכחיש את ההיסטוריה, היהדות לא מחפשת להפריד אלא לשמור את עצמה. מול רוח ההשכלה וכל גרורותיה אכן מוכרחים לבנות חומות (וממילא היהדות האותנטית גם מקבלת הגדרה חדשה 'חרדים'), אך המפרידים הם הצד השני – עוזבי היהדות ולא ממשיכיה הנאמנים.

    14. סוגיית הגלות והגאולה אכן מצריכה לימוד מעמיק יותר עקב התמורות שחלו במאתיים שנה האחרונות (ובכללן גם מדינת ישראל. אך הנושא הוא לא דוקא הקמת המדינה). הנושא נלמד וידוע, אך אינו מדובר ברבים (וכמו בעוד נושאים דומים שבד"כ משתדלים לא לעסוק בהסברה ועימותים עם דעות אחרות. והסיבות לזה הן פשוטות).
    אין שום "איום שאין שני לו על הדת" מחמת האירוע של הקמת המדינה ואירועים דומים, יש הסבר מיושב לכל דבר. (עי' לדוגמה בספר 'אחרית כראשית' שביאר במבנה מסודר את תפיסת הדעת הישרה ע"פ דברי התורה).

    15. לא נעשתה "מלאכה פרשנית מהירה" לעוות ולפרש את דברי הנביאים שהגלות והגאולה וכו' הינם מושגים רוחניים גרידא.
    גם כשמדברים על מציאות פיזית, הכוונה אליה בכל קומתה כולל מימדה הרוחני. וכנ"ל שכל התכלית היא לחבר שמים וארץ.
    הדיבורים על הארץ וירושלים, אינם על הארץ החומרית לבדה ולא על שורשיה הרוחניים לבדם, הארץ היא מקום שיש בו מימד גבוה רוחני. גאולת הארץ המיוחלת, אינה לקבל רק את הגוף המת שלה, אלא לקבל אותה בחייה המלאים, בחיבורה להשראת השכינה וכל עולם הרוח שעתיד להתגלות בה. (כך הוא גם כשאנו פונים לאדם אחר, אין זה לחלק רוחו לבד וגם לא לגופו המוטל אחר מותו כפגר דומם, חיי אדם הם חיבור של נשמה וגוף וכך אנו תופסים אדם. גם היחס לגלות וגאולה הוא לחיבור של שניהם יחד).

    16. מבט היסטורי-יהודי, רואה היטב את מהלך הגלות הכולל בתוכו את כל הצרות והרדיפות, ובמבט זה פשוט שגם השואה היא חלק מקשיי הגלות. אין כאן שום הדחקה או חוסר יחס לגודל האבדן, אותן שאלות כבר עלו בכל הדורות בכל הצרות. (גם מבחינה מחקרית, הראו כבר שאחוז היהודים שנהרגו בשואה אינו גבוה מפרעות ת"ח ות"ט. כך שגם מהמבט השטחי אין כאן אירוע חריג לגמרי).

    17. בהיכלי הישיבות עמלים יומם ולילה בסוגיות מוקשות, התייחסות ללימוד הישיבתי ככזה שאפשר לדלג בו בקלילות על כל סוגיא קשה – הוא שקר מכאיב מאד (גם אותך שלמה, אני זוכר היטב בשנותיך הראשונות בישיבת חברון בעמל התורה בכל סוג של לימוד –גם בסוגיות ש'אין בהן בשר' כלשונך עכשיו).
    יתכן שאלו שפנו אח"כ ללימודים חיצוניים ועבודה, הם אלו שגם בישיבה עזבו את העמל והרגילו את עצמם לחיים קלילים…
    גם צורת הלימוד המופשטת שתופסת מקום יותר חשוב בהיכלי הישיבות, אינה ערך בעצם, היא פשוט האופן המרכזי והדומיננטי ביותר בתוך הסגנון הישיבתי. גם כשיש לידו סגנונות נוספים, הוא יבלוט יותר.

    18. השאלה המופנית לילדים 'מה תעשה כשתהיה גדול', אינה מתכוונת לברר מה הן תכונות הנפש של הילד, היא מעמידה את הילד בבירור שאיפותיו ולא בבירור יכולותיו. אכך כמו שכתבת, ככל שהילד גדל מצטמצמים האפשרויות שהוא יענה על כך, אך אי"ז מחמת הדחקה אלא מחמת חינוך לשאיפה הגבוהה ביותר.

    • אמת ויציב. יישר כח.

  • אחת הצורות לרווח קל היא הקמת עמותה שתעסוק בהדברות וקירוב לבבות. העמותה מפרסמת בכל רחבי הציבו החרדי על הגרלה של דירת פנטהאוז מאובזרת.
    רבבות רוכשים כרטיסים העמותה גייסה מיליוני דולרים. לבסוף מתגלה שכל ההגרלה הייתה תרגיל עוקץ לסחיטת אברכים תמימים.
    בשורה האחרונה מתברר: אין דירה; אין ריהוט. רבני העמותה ומנהלי העמותה רוחצים בניקיון כפיים וקונים דירות מפוארות לעצמם…

  • כתבה ארוכה ומושקעת גם אם רבים כאן חלקו על רובה, ועל כך, תודה!

    הייתי רוצה להעלות כאן כמה הערות קצרצרות:
    – כמו שכתבו לפני, הכתבה כולה חוטאת לאמת היות והיא מכלילה מהציבור שותומ״צ כולו ואז עובר להגדרת העולם הליטאי נטו, זהו משהוא שדורש הרבה הרבה יותר השקעה להבין את שלל השיטות/דיעות במערכת המכונה חרדית (גם בחסידית ישנם כמה וכמה זרמים).
    – בציבור החסידי באופן כללי קידשו את ערך העבודה תוכ״ד עבודת ה׳, לדוגמא האימרה הידועה של הבעש״ט לגבי המחליף פרה בחמור וכו׳.
    – בעולם החרדי של ימינו לענ״ד כל מה שאנו רואים הינו תוצאה של ההכרח, היות והרחוב הינו כל כך גרוע/ירוד, מנסים גדולי ישראל שליט״א לשמור על צאן מרעיתם ככל האפשר ואת זה הם עושים בעיקר ע״י שקיעה מוחלטת ככל האפשר בתורה וירא״ש בעיקר שנות בסיס בניית עולמו הפנימי של האדם אם זה בשנות הבחרות ואם זה כמה שנים לאחמ״כ בכולל. וזאת בתקווה שכשהאדם ייצא לעולם החיצון אחרי שנים של ביסוס דתי/רוחני הוא יהיה מחוסן מפני פגיעות.
    – מו״ר שליט״א אומר/מבקש בשנים האחרונות לאברכים שומעי ליקחו שישארו בעולם התורה ככל האפשר (קרי: עד שאין להם כסף) היות ומה שפעם היה עוד איזשהוא מותרות, היום כשהכל נהפך לתוהו ובוהו הפך לחובה לכל אדם החרד על עצמו ועל יהדותו.
    – כאדם פרטי אינני רואה את ההצלחה המסחררת שבכיוון הזה, אני הרבה יותר נוטה לעולם הרוח החבד״י, אבל מכיר הינני בקוצר דעתי ובהיפוך דעתם של בעלי בתים מדעת תורה.

    בכבוד ובהערכה!

  • יש אמת בטענת הכותב כי ההמנעות מעבודה הינה תוצאה של תפיסת עולם המקדשת את ההתבדלות וההתנתקות מעולם החומר, שהיא תפיסת רשב"י בגמרא – ומאוחר יותר תפיסת הגר"א, כפי שהונחלה לעולם הישיבות ע"י תלמידו של רבי חיים מוואלוז'ין. אמנם ההסבר לפיו התפשטות תופעה זו בעשרות השנים האחרונות כתוצאה מאיום החילוניות אינו מושלם, מאחר ולפי זה היה צריך להיות תיאום בין רמת השמרנות ללימוד בכולל, ולמעשה זה לא ממש כך. אפשר למצוא חוגים שמרנים מאד בציבור החרדי (כחסידות סאטמר בארה"ב) המעורים היטב בעולם המעשה והעסקים, ומאידך ישנו ציבור ליטאי פתוח יותר שמתמקם בבית המדרש בלבד.
    ברור איפוא, כי חוץ מתפיסת העולם הליטאית מבית מדרשו של הגר"א מחד גיסא והאיום של התרבות המערבית מאידך גיסא ישנם גורמים נוספים: מדיניות רווחה המאפשרת כלכלית את הלימוד בכולל במשך שנים ארוכות; חוק גיוס חובה המונע מהלומדים להכנס לשוק העבודה; התרבות עשירים בוגרי ישיבות בחו"ל המזרימים סכומי עתק לעולם התורה; ריכוז גדול של אליטה תורנית במקום אחד שיצרה אוירה ולחץ חברתי להשאר בלימוד; פתיחת אפשרויות תעסוקה לנשים המפרנסות את בעליהן האברכים; קושי במציאת תעסוקה הולמת (ומתגמלת כלכלית) לבוגרי ישיבה, ועוד.
    בצירוף כל הנסיבות הנ"ל נוצר בציבור הליטאי בשנות השבעים, השמונים והתשעים דור שרובו אברכים, העוסקים בלימוד או במקצועות תורניים.
    אחרי הווצרות דור זה כבר לא קשה להבין את המניעה של בוגר ישיבה קלאסי לצאת מהכולל אל שוק העבודה: זה פשוט לא מקובל – לא אצל אביו, לא אצל דודיו, ולא אצל שכניו. כמו שבוגר הטכניון לא יעלה על דעתו להפוך לשיפוצניק, ולו מבחינה חברתית גרידא, ואילו ליוצא גולני אין כל בעיה בכך, כך גם ללמדן מפוניבז' או חברון לא יעלה על הדעת לפתוח חנות, לעומת סאטמראי מוויליאמסבורג שאצלו זה לעילא ולעילא, על אף שהאחרון יחיה ויתלבש בצורה שמרנית מן הראשון.
    כמובן שהאידיאל של לימוד התורה הוא הדוחף העיקרי למוסכמה חברתית זו, אבל ברגע שישנה מוסכמה חברתית כבר אין אופציה לבחון האם האידיאל מתאים לכל אחד ולכל סיטואציה. מי שחושב שישנה מוסכמה חברתית זו ע"י נסיון לנגח את האידיאל – כשלונו מובטח, ולא רק בגלל שאידיאל זה מעוגן במקורות – אלא בגלל שלא משנים מוסכמות חברתיות ע"י מאמרי דעה, נבונים ככל שיהיו (יוצא מן הכלל הוא אם אלו יכתבו ע"י סמכות גבוהה בציבור הישיבתי, אבל זה כמובן לא יקרה, מסיבות מובנות וצודקות. אף מחנך לא יתן יד להוצאת אברכים מהכולל בצורה גורפת, כמובן לכל בר דעת).

    נ.ב. בדבר ה"קושי בהתמודדות הרבנים עם המשא התיאולוגי שהשואה עוררה" – זו טעות ביסודה, מאחר ו"משא תיאולוגי" זה לא התחדש כלל בשואה, אלא כבר מימות הבל שנהרג על לא עוול בכפו. "משא תיאולוגי" זה נידון בהרחבה בספר איוב, בש"ס ובמדרשים, בראשונים ובאחרונים, ואין כל חדש תחת השמש. החידוש היחיד בשואה הוא שהשאלה התיאולוגית התעוררה במלוא עוצמתה מבחינה רגשית, בגלל גודל הטרגדיה, אבל מבחינה עיונית אין כל הבדל בין ששה מליון שנרצחו במיתות משונות לבין איש אחד שמתייסר מפצע כואב.
    מי שמאמין ש"המשכיל בעת ההיא ידום" ממשיך בדרכו בלי תשובות. מי שלא – לעולם לא ימצא אותן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל