צריך עיון > סדר עיון > "והכל שריר וקיים"? חתונות לאחר הקורונה

"והכל שריר וקיים"? חתונות לאחר הקורונה

--
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

חתונות הקורונה העלו לסדר היום הציבורי את העלויות הגבוהות של החתונות ואת הקושי המשמעותי להתמודד אתן, והציפו מחדש את הטענה שהנורמות לחתונות בציבור שלנו מוגזמות. אף אפיון הבעיה אינו נכון. הנורמה המרכזית שצריכה לכוון אותנו בהוצאות על אירועים היא התנהלות כלכלית אחראית, שלפיה איננו מוצאים מעבר ליכולתנו ואיננו נכנסים לחובות מבלי לדעת כיצד נחזיר אותם.

ט' סיון תש"פ

מאז התרגש עלינו משבר הקורונה, התפתחה תעשיה שלמה, חיובית בבסיסה, של הפקת לקחים מהתקופה שעברה עלינו. אולם נראה כי אף אייטם לא כיכב ברשימה זו יותר מעלויות השמחות. כמעט בכל כלי תקשורת חרדי הועלה הנושא לדיון, בדרך כלל בנימה מנצחת: הנה, אפשר לעשות חתונות שמחות בזיל הזול. מסתבר שלא זקוקים לשלוש מאות אורחים כדי לשמוח באמת. תזמורת של שמונה כלים? תראו איזה יופי אפשר לשמוח עם אורגניסט. מעצבת אירועים? האחיות והשכנות הפכו במו ידיהן את חדר המדרגות לארמון.

מעבר למתן חומר למטיפים בשער, האם החתונות שחווינו אכן מציפות מגמה אמתית? ההיסטוריה מלמדת אותנו שתקופות-קצה אינן מחוללות מהפכות: כשיוסרו לחלוטין המגבלות של משרד הבריאות, נחזור כנראה לחתונות ההמוניות. מה אפשר אפוא ללמוד משמחות הקורונה, ומהסיקור הנלהב והדידקטי שאליו זכו?

השיעור הראשון והבסיסי ביותר הוא עצם היותן של ההוצאות הכרוכות בחתונות נושא כאוב מאד. העובדה שהתרגלנו למצב מסוים אין פירושה שיש בו בהכרח היגיון. ובכל מה שקשור להוצאות נישואי ילדים בציבור החרדי, ניתוח כלכלי פשוט מאשר כי אכן, הרבה היגיון אין כאן.

השיעור הראשון והבסיסי ביותר הוא עצם היותן של ההוצאות הכרוכות בחתונות נושא כאוב מאד. העובדה שהתרגלנו למצב מסוים אין פירושה שיש בו בהכרח היגיון. ובכל מה שקשור להוצאות נישואי ילדים בציבור החרדי, ניתוח כלכלי פשוט מאשר כי אכן, הרבה היגיון אין כאן

מנתוני הלמ"ס אנחנו למדים כי הכנסתה החודשית הממוצעת של משפחה חרדית עומדת על 13,500 שקלים נטו, בעוד ההוצאה החודשית הממוצעת על צריכה (שאינה כוללת תשלומי משכנתא, רכישת דירות, השקעות פיננסיות, תשלומי חובות וריביות) עומדת על כ-12,000 שקלים.[1] הנתון הזה מצביע על רמה נמוכה מאד של 'הכנסה פנויה' שניתן לנצל עבור חסכונות או החזרי חובות. כמובן, ממוצעים מספקים תמונה חלקית בלבד; לפי נתוני ועד הישיבות, יש בארץ כ-80,000 אברכים, כלומר משפחות שמתפרנסות בעיקר מעבודת האישה. שכרה הממוצע של אישה חרדית הוא 7,527 שקלים.[2] כשמוסיפים לסכום זה את מלגת הכולל הממוצעת של כ-2,000 שקלים, מתחדדת ההבנה כי קיימות קבוצות משמעותיות מאד בחברה החרדית שהכנסתן החודשית נמוכה עוד יותר.

על אף שנראה כי רמת החיים של הציבור החרדי (כמו של שאר הציבור הישראלי) עלתה בעשורים האחרונים, חשוב להדגיש כי גם רמת הפגיעות הכלכלית של משקי הבית החרדיים גדולה מבעבר. תחום הדיור לבדו מסביר את השינוי הזה: כיום, רוב מוחלט של הזוגות החרדיים לוקח משכנתא גדולה (בדרך כלל סמוך לחתונה), וביותר מחמישית מהמקרים עלות הדירה ממומנת במלואה באמצעות הלוואות וללא הון עצמי.[3] החזרי המשכנתא נמשכים במשך עשרים או שלושים שנה, ועליהם מתווספים החזרי ההלוואות לחלק ה"הון עצמי" ברכישה. הוצאות אלו מקשות על ההתמודדות הכלכלית השוטפת, כך שלא נותר הון פנוי לחיסכון. כשמשפחות אלה, ברובן מעוטות יכולת ממילא, נדרשות לגייס כסף לנישואי הילדים, הן נמצאות בעמדת פתיחה גרועה הרבה יותר משל הדור הקודם, שקיבל דירה על מגש של כסף או שילם רק משכנתא זעומה.

הקושי לגייס כסף עבור הוצאה חד פעמית גבוהה היה קיים גם קודם למשבר הקורונה, והוא מתחזק שבעתיים לאחריה. מן הניתוח שפרסם ד"ר איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה שהציבור החרדי פגיע יותר להשלכות משבר הקורונה, בין השאר בשל הצמצום בתרומות מחו"ל (שהן גורם חשוב בהחזקת מוסדות התורה החרדיים, וחיוניות לתפקודם של גמ"חים רבים), ובשל הכנסות בלתי מדווחות שהמדינה אינה משפה עליהן.[4] נוסף לכך, משברים כלכליים פוגעים יותר במשקי בית שמרחב התמרון הפיננסי שלהם מזערי, כמו אחוזים ניכרים מהציבור החרדי. עבורם, גם אבדן הכנסה שנחשב שולי במגזרים אחרים הוא משמעותי.

בחודש אפריל האחרון ביצע העיתון "כלכליסט", ביחד עם מכון "מדגם" של מנו גבע, סקר שנועד לבדוק כיצד יכולים משקי הבית הישראליים להתמודד עם הוצאה חד פעמית של 8,000 שקלים. מדובר בסקר ש'יובא' מארצות הברית, שם נהוג להשתמש בכלי המדידה של הוצאה חד פעמית גבוהה-אך-לא-אסטרונומית כדי לבדוק את איתנותם הפיננסית של האזרחים. רק כשני אחוזים מהמשיבים החרדיים סברו שיוכלו להתמודד עם הוצאה זו. כשבעה עשר אחוזים ענו שלא יוכלו להתמודד בכלל עם הוצאה זו, גם לא בקושי משמעותי.[5] סקר כזה כבר בוצע בשנת 2014, ואז השיבו כשישה אחוזים מהנשאלים החרדיים כי יוכלו להתמודד בלי בעיה עם הוצאה בשיעור זה.

כל הנתונים הללו הם פיסות פאזל המרכיבות תמונה חד-משמעית. לא רק שמרובים מעוטי-היכולת בציבור החרדי; גם הפגיעות הכלכלית של הציבור גדולה יותר מבעבר, בוודאי בימי משבר. זהו, ככל הנראה, הרקע לזעקות המתעוררות שוב על משאן הכבד של הוצאות נישואי הילדים.

 

החתונות הצנועות ביותר – והקשות ביותר למימון

עלותה של חתונה חרדית פשוטה וצנועה ביותר מגיעה בקלות ל-25,000 שקלים לכל צד.[6] עלות זו איננה כוללת את הוצאות הנישואין הבסיסיות הנהוגות בכל חלקי המגזר, שלא לדבר על הסיוע הכספי לדיור. כל מי שיסתכל על רשימת ההוצאות הזו מצד אחד, ועל נתוני המצב הכלכלי בציבור החרדי מצד שני, יגיע למסקנה שמשפחה חרדית אינה יכולה לעמוד – ולו במאמץ סביר – בפרויקט הזה.

כיצד בכל אופן מחתנות משפחות חרדיות את ילדיהן? באמצעות הלוואות, ועוד הלוואות, ועוד הלוואות, המשעבדות את ההורים לשארית חייהם. קול הצעקה שעולה בימים אלו נשמע מתוך מציאות חברתית אבסורדית זו.

התשובה הפופולרית – והבלתי ריאלית בעליל – למצוקה היא לאמץ את מודל חתונות הקורונה. כאמור, אין באמת בר-דעת הסבור כי מודל מסוג זה יהפוך לנורמה. אנשים לא יפסיקו להתחתן בחתונות רבות משתתפים. נסיונות אחרים, סולידיים יותר, מבקשים לנצל את ההתעוררות הציבורית לשם שינוי מסוים, שיביא לצמצום עלויות סביר. יוזמות אלה הן אכן חשובות; הן מאווררות דפוסי חשיבה ישנים ומאפשרות זוויות מבט שלא הכרנו. עם זאת, ראוי לבחון באופן מעמיק את דפוסי ההתנהגות המקובלים בתחום, כדי להתמודד באופן שורשי עם האבסורד של הוצאה שמעבר ליכולת.

בראש ובראשונה, כדאי לבחון את סוגיית הוצאות הנישואין במבט השוואתי. בחינה פשוטה של הנתונים מגלה שמשפחות חרדיות אינן היחידות שמוציאות על חתונות הרבה מעבר ליכולתן. למעשה, חתונות חרדיות הן אירועים צנועים וחסכניים בהרבה מהמקובל אצל הציבור הישראלי הכללי. זוג ישראלי ממוצע מתכנן חתונה רבת פאר והדר, כולל אפקטים משוכללים, בלי קשר להכנסתו. כיצד מתמודדת המשפחה הישראלית הממוצעת עם הוצאה זו?

התשובה של הציבור הכללי למימון ההוצאה החד-פעמית הכבדה היא תרבות 'מעטפות הכסף'. כפי שמנתח לעומק צבי טריגר, פרופסור למשפטים וחוקר, מתנות הכסף בחתונות ישראליות רכשו מזמן ממד חוזי כמעט. במקביל לשדרוג ברמתן של חתונות בישראל, נעלמו המתנות המסורתיות והאישיות והוחלפו במעטפות כסף. "הנימוק להעדפת מתנת־המעטפה, שעלה שוב ושוב הן בראיונות שקיימתי והן בכתבות בעיתונות ובמקורות האחרים המצוטטים כאן, הוא השאיפה לכסות את מרבית ההוצאות על מסיבת החתונה או אפילו את כולן," כותב טריגר. "אפילו כאשר ההורים משלמים את הוצאות החתונה ומתנות־המעטפה נותרות בידי בני־הזוג — דבר שמקובל אצל זוגות ישראלים רבים – הצלחת הערב נמדדת, בין היתר, ביחס שבין עלות החתונה לבין סך כל מתנות־המעטפה שהתקבלו."[7]

האם ניתן לייבא את נורמת מתנות הכסף מכל אורח גם לציבור החרדי, ובכך להקל על הוצאות הנישואים? סבורני שלא. לא במקרה הנורמה הזו טרם פשתה בציבור החרדי. החרדי הממוצע נדרש לפקוד הרבה יותר חתונות מן הישראלי הממוצע, ולא ניתן לדרוש ממנו להשאיר שיק בכל חתונה שבה ישב לאכול

זהו תסריט שונה מהותית מהמקובל בציבור החרדי. זוג ישראלי ממוצע, נטול חסכונות מיוחדים או הורים תומכים, יכול להפיק חתונה יוקרתית ולדעת שיכסה את רוב ההוצאות, או אפילו את כולן, מהמתנות שיקבל. גם במקרים שההורים משלמים על החתונה, הזוג נותר עם סכום נכבד – שמחליף למעשה כל תמיכה אחרת שהיו ההורים נדרשים לתת לזוג. כך או אחרת, תרבות מתנות הכסף פוטרת את הזוג ואת הוריו כמעט מכל מתח הנטל הכלכלי של החתונה. גם אם ההורים ובני הזוג אינם בעלי יכולת, המתנות ישלימו את החסר. ואם הם כן בעלי יכולת, המתנות עדיין יהיו 'מקדמה' נאה לחיים בהמשך.

מה קורה בציבור החרדי? במגזרים הליטאי החסידי אין מקובל כלל לתת מעטפות כסף בחתונות. במגזר הספרדי, שבו הדבר מקובל יותר, עדיין המתנות אינן משיגות אותו אפקט. ראשית, גובה סכום המתנה בציבור החרדי קטן מזה שבציבור הכללי. שנית, נותני הכסף הם בדרך כלל רק בני המשפחה וחברים קרובים במיוחד – מה שעדיין משאיר חלק נכבד מ'הוצאות האירוח' על כתפי ההורים. ושלישית, במקרים רבים השיקים ניתנים לזוג לא משום שההורים בעלי יכולת, אלא דווקא משום שאינם, והסכום הזה הוא כמעט כל מה שניתן לזוג היוצא לדרך חדשה. במקביל, ההורים עדיין נותרים עם הצורך לכסות את הוצאות החתונה מכיסם.

ההבדל בדרך מימון החתונה מצטרף למאפיין הייחודי השני של הוצאות נישואים בציבור החרדי: העובדה שעלות החתונה היא רק חלק, לעתים קרובות אפילו לא החלק המשמעותי, מחשבון ההוצאות הסופי. רכישת ריהוט ומכשירי חשמל, מתנות יקרות לצד השני, ורכישת נדוניה לפי הסטנדרטים המקובלים (או אלה שהילדים טוענים שהם מקובלים) – כולם מתווספים להוצאות החתונה, צנועה ככל שתהיה, והופכים את נישואי הילדים לנטל כבד. אם מוסיפים לכך קניית דירה או שכירות לטווח ארוך, כמקובל בפרט בציבור הליטאי, הנטל הופך כבד מנשוא.

האם ניתן לייבא את נורמת מתנות הכסף מכל אורח גם לציבור החרדי, ובכך להקל על הוצאות הנישואים? סבורני שלא. לא במקרה הנורמה הזו טרם פשתה בציבור החרדי. החרדי הממוצע נדרש לפקוד הרבה יותר חתונות מן הישראלי הממוצע, ולא ניתן לדרוש ממנו להשאיר שיק בכל חתונה שבה ישב לאכול. דרישה זו בלתי הגיונית במיוחד בחברה ענייה יחסית המאופיינת במשפחות גדולות. נוסף לכך, חלק נכבד מהאורחים הם חברי החתן וחברות הכלה, בחורי ישיבות ללא כל מקור השתכרות וצעירות שהן עדיין תלמידות או עובדות מתחילות שחוסכות את כספן לנישואיהן הן.

כן חשוב לזכור שבמצב שעורכי האירוע יודעים שהאורחים יכסו עבורם את ההוצאות, אין להם אינטרס אמתי לחסוך בהוצאות – ואין לספקי השירותים מוטיבציה להציע מחירים תחרותיים. סטנדרט האירועים בציבור הכללי בישראל, כמו גם מחירי הספקים השונים, מציגים עליה תלולה בעשורים האחרונים, מאז התקבעה תרבות מעטפות הכסף. ניתן אפוא לשער שאימוץ התרבות הזו בחברה החרדית רק ייצור מצוקה כלכלית חדשה, שכן אנשים יצטרכו באופן קבוע להוציא סכומים גדולים יותר ויותר על הזכות להשתתף בחתונות בני משפחתם ומיודעיהם.

 

תקנות – למה לא?

הצעת פתרון שזכתה לעדנה בשבועות האחרונים היא ההצעה ללמוד מהתקנות המקובלות בקהילות חסידיות מסוימות, ולגבש תקנות כאלה גם עבור שאר חלקי הציבור החרדי. תומכי התקנות נאחזים בין השאר באסמכתאות היסטוריות מקהילות ישראל בעבר, והם מצביעים על האפקטיביות שלהן בקרב הקהילות המחזיקות בהן.

בטיעון זה יש מספר ליקויים. ראשית, כל הדוגמאות על תקנות העובדות בהצלחה מוגבלות לקהילות הומוגניות וממושמעות מאד, קרי: קהילות חסידיות שבהן יש לראשי הקהילה שליטה משמעותית על חיי הפרט ויכולת לאכוף תקנות לא רק בענין השמחות אלא גם במגוון רחב של תחומים. רוב הציבור החרדי איננו משתייך לקהילות כאלה. יתרה מכך, אפילו הקהילות הללו אינן מצליחות לאכוף לחלוטין את התקנות, מה שרק מגביר את המתחים החברתיים הפנימיים. כך למשל, סיפרה עיתונאית חרדית מוכרת מחסידות גור בטור שפרסמה, כי ארסה שני בנים באותה תקופה, האחד עם כלה מהארץ והשני עם כלה מארה"ב. היא תיארה כיצד ישבו שתי הכלות זו לצד זו בשולחן השבת בביתה, האחת עם תכשיטים שנקנו לפי תקנות החסידות, השניה עם תכשיטים יקרים הרבה יותר, כפי הנהוג בקרב החסידות בארה"ב. מצודתן של התקנות הללו, מסתבר, איננה פרושה עד למעבר לאוקיינוס. ואם כך בחסידויות הידועות במשמעת של חבריהן, מה אפשר לצפות משאר קהילות הציבור החרדי, המאוגדות באופן רופף הרבה יותר?

אותן תקנות יוצרות גם נזק כלכלי ציבורי: אם אנשים אמידים מוציאים פחות ממה שידם משגת וממה שהיו מוציאים ביוזמתם הם, התוצאה היא עסקים וספקים שמרוויחים פחות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרוב המוחלט של ספקי חתונות במגזר החרדי אינם עשירים הסוחטים את הציבור להנאתם, אלא אנשים העובדים קשה למחייתם

בחינה של העדויות ההיסטוריות על תקנות בענייני שמחות (או בענייני הוצאות כספיות בכלל) בקהילות ישראל במשך הדורות אינה מספקת אף היא עילה להחלת תקנות על הציבור בימינו. אם בוחנים את הנימוקים שהעלו קובעי התקנות, הרי שלצד הקריאה להיזהר מבזבוז ראוותני או מביוש העניים, הועלו גם טיעונים כבדי-משקל שאינם רלוונטיים לימינו.

כך למשל, כשתיקנו קהילות קסטיליה בספרד את הגבלות המותרות לאחר גזרות קנ"א, הן ציינו במפורש את הצורך למנוע את קנאת הגויים: "ויוצא מזה שגוזרים גזרות עלינו מזמן לזמן בגלל טעם זה ועדיין לא נטהרנו מהראשונות בשלום." גם ה"נודע ביהודה", שתיקן תקנות מפורסמות בעיר פראג, התייחס ליחסי היהודים עם הגויים סביבם: "והיהודים לובשים מלבושי הרוזנים להדמות להם, ויצרו מעבירו על דעת קונו, לאמור שעי"ז ימצא חן, ונהפוך הוא מאסו בך, והרוזן [הנכרי] שונאו, כי חרפה היא לו."[8]

נוסף לכך, קהילות ישראל בדורות אלה היו בעלות מידה רבה של אוטונומיה, שגם החזיקו בתי דין בעלי יכולת לאכוף את התקנות על חברי קהילה סוררים. כשמצרפים עובדה זו לכך שהתקנות נתמכו גם ברצון למנוע סכנת חיים מוחשית מצדם של גויים מלאי קנאה, ברורה הרבה יותר הצלחתן בקביעת תקנות המגבילות הוצאות. לא ניתן להקיש ממצבן למצבנו.

ולבסוף, יש טיעון כלכלי פשוט נגד התקנות. תקנות אוניברסליות באשר להוצאות חתונה אכן משיגות אינטרס כלכלי קהילתי – חברי קהילה שאינם אמידים אינם מוציאים יותר ממה שידם משגת, וממילא אינם נקלעים לחובות ואינם הופכים לנטל על הקהילה. אולם, אותן תקנות יוצרות גם נזק כלכלי ציבורי: אם אנשים אמידים מוציאים פחות ממה שידם משגת וממה שהיו מוציאים ביוזמתם הם, התוצאה היא עסקים וספקים שמרוויחים פחות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרוב המוחלט של ספקי חתונות במגזר החרדי אינם עשירים הסוחטים את הציבור להנאתם, אלא אנשים העובדים קשה למחייתם. פרנסתם אולי אינה מתמוטטת לחלוטין באקלים של תקנות, אבל הם בוודאי מרוויחים משמעותית פחות. בסופו של דבר, התקנות עלולות לגרום לפגיעה כלכלית בקהילה כולה. תעשיית השמחות נפגעת, חבריה מרוויחים פחות ומוציאים בעצמם פחות, וכתוצאה מכך נפגע כוח הקנייה של כל חברי הקהילה. אף כלכלן לא יסתכל בעין יפה על תסריט כזה. אנשים המוציאים כפי יכולתם, מבלי שמוטלת מגבלה חיצונית על הוצאותיהם, חיוניים לשגשוגה של הכלכלה.

את האמת הפשוטה הזו, שלציבור כולו יש אינטרס שבעלי היכולת יפזרו את כספם בנדיבות ולא יסתפקו בחסכונות או אפילו במעשי צדקה וחסד, נראה שאין אנשים יודעים עדיין. בתור עורכת וכתבת בעיתון "משפחה", אני נתקלת לא פעם בתלונות על "מוצרי המותרות" שהעיתון מפרסם, מנפשים בזבזניים ועד בגדי מותגים יקרים. המתלוננים אינם מבינים שאפילו רווחתם האישית תלויה בעצם קיומה של שכבה חברתית המעוניינת בפרסומות כאלה ומסוגלת לרכוש מותרות. לא רק שהעיתונות החרדית כולה (הממלאת תפקיד חברתי חשוב בגלל מגבלות החשיפה לרשת והצורך בחומר קריאה מודפס בשבתות וחגים) היתה קורסת ללא מפרסמים של מוצרים אלה; המגזר החרדי כולו מרוויח מקיומם של בעלי יכולת השמחים להוציא את כספם. כך יכולה אשת אברך ואם למשפחה גדולה לפתוח בביתה עסק למכירת מוצרי יוקרה. כיוצא בו, בהפקת נפשים מועסקים אנשים רבים, רחוקים מלהיות עשירים, שזהו מטה לחמם (כפי שבאה והוכיחה באופן עצוב מאד תקופת הקורונה). אף אחד מאתנו לא היה חי טוב יותר בקהילה שבה מציעים למכירה רק מוצרי יסוד, ובה כולם מוגבלים לרמת הוצאות מסוימת. למעשה, מדובר במתכון מצוין להעמקת העוני הקיים ממילא בחברה החרדית.

 

התנהלות נכונה

לפתרון כמו "החלת תקנות על כל הציבור" יש קסם של זבנג-וגמרנו, של מהפכה צרפתית המשנה סדרי עולם בן לילה. אולם, שינויים אמתיים מושגים רק לעתים רחוקות בדרכים הללו. בכל מה שנוגע לאתגר הכלכלי הכבד של הוצאות חתונה, הפתרון נמצא בתחום אפור הרבה יותר ומהפכני הרבה פחות: התנהלות כלכלית נכונה.

יועצים לכלכלת המשפחה נוהגים לומר שאף חג אינו מגיע בהפתעה, וגם בר מצווה היא אירוע צפוי מיום הולדתו במזל טוב של הבן. לחתונות אמנם אין תאריך קבוע מראש, אבל חוקי ההסתברות עומדים לצדנו. הורים במגזר החרדי יודעים פחות או יותר מתי יגיעו צאצאיהם לפרקם, כל אחד לפי הנהוג בקהילתו. אל התקופה הזו יש להגיע בהיערכות נכונה.

יועצים לכלכלת המשפחה נוהגים לומר שאף חג אינו מגיע בהפתעה, וגם בר מצוה היא אירוע צפוי מיום הולדתו במזל טוב של הבן. לחתונות אמנם אין תאריך קבוע מראש, אבל חוקי ההסתברות עומדים לצדנו. הורים במגזר החרדי יודעים פחות או יותר מתי יגיעו צאצאיהם לפרקם, כל אחד לפי הנהוג בקהילתו. אל התקופה הזו יש להגיע בהיערכות נכונה

רק כשלושים-ושניים אחוזים מהחרדים חוסכים כסף באופן קבוע: נתון אופטימי בהתחשב בשיעור העוני בחברה החרדית, ופסימי בהתחשב בכך שמדובר בציבור היודע כי מצופה ממנו להוציא סכומי עתק על נישואי ילדיו.[9] נכון, קשה לחסוך מהכנסה קטנה ממילא. אבל בהתחשב בכך שהנתון כולל את אלה החוסכים כל סכום שהוא – גם מאה שקלים לחודש – הוא משקף מציאות עגומה. אחרי הכל, כשאיננו נדרשים לפרואקטיביות מיוחדת כדי לארגן את החיסכון, אנחנו מגלים את היכולת לעשות זאת. כך למשל, כמה ממכריכם הצטרפו לתכנית "חיסכון לכל ילד" של הביטוח הלאומי (שהחלה בינואר 2017), ובחרו את האופציה להפריש 51 שקלים נוספים מתוך קצבת הילדים עבור כל ילד? סביר להניח שרובם המוחלט. נדמה, לפיכך, שאין צידוק לאמונה שהציבור החרדי נטול יכולת לחסוך, גם אם לא נצביע על העובדה הפשוטה שכל מי שיכול להחזיר חובות משמעותיים מדי חודש אחרי גיל ארבעים, יכול כנראה לחסוך פרומיל של הסכומים הללו בשנות העשרים לחייו.

האם חסכונות אלה יכסו בהכרח (או אפילו בסבירות גבוהה) את כל הוצאות החתונה? נראה שלא. אבל אסור לנו לנקוט את גישת "הכל או לא כלום". כך נשארים עם לא כלום. ואין הרסנית יותר מהתפיסה שאין הבדל בין הלוואה של חמישים אלף שקלים להלוואה של מאה אלף שקלים, בוודאי כשמכפילים אותה במספר הילדים.

יסוד נוסף של התנהלות כלכלית נכונה הוא חינוך הילדים לאוריינות פיננסית. יותר מדי צעירים מתחתנים מבלי שיהיה להם מושג על ערכו של כסף או על ניהולו בתבונה. מחקר על אוריינות פיננסית בקרב נשים שערך מכון מילקן (כולל דרך אשת מקצוע חרדית המלמדת התנהלות כלכלית נכונה בסמינרים חרדיים), מצא גישה בסיסית מסתייגת כלפי כסף בקרב נשים חרדיות, ולכן הימנעות מדיבור עליו.[10] נכון שאיש אינו רוצה לגדל משפחה שכסף הוא נושא השיחה העיקרי בה, אך בין זה ובין המצב הנגדי, שצעירים מגיעים לגיל הנישואים עם תפיסה מעורפלת וילדותית למדי לגבי כסף, עובר שביל ביניים.

כמעט כל מי שתכנן חתונה או חזה מקרוב בתכנוני חתונות בקרב משפחתו וחבריו, נוכח כי סעיפי הוצאות שונים תופחים בגלל דרישות הילדים. החתן רוצה רק תזמורת מסוימת, הכלה אינה מתפשרת על צלם עילית ספציפי. החתן רוצה 'בר משמחים ברמה גבוהה', הכלה רוצה עיצוב אולם וסידורי פרחים במחיר של שכירות של כמה חודשים. הוצאות הנדוניה עשויות להמריא לסכומים בלתי נתפסים כמעט, גם במשפחות הרגילות לסטנדרט נמוך-סביר בתחומים האלה.

המצבים הללו אבסורדיים במיוחד, יש לציין, במקרה שהדרישות מגיעות מצד כלה שכבר עובדת ומשתכרת. נראה שלא מספיק הורים אוזרים עוז להציע לכלה להשלים את הפערים שבין הסטנדרטים שלהם לשלה דרך חסכונותיה הפרטיים. אבל גם אם הכלה אכן משלימה מכספה את הפער, עדיין אין זו התנהלות כלכלית אופטימלית. הרי הכסף לשכירות, או למשכנתא, או להשלמת הציוד לבית, צריך להגיע ממקור כלשהו. אם הכלה משלמת מחסכונות של כמה עשרות אלפי שקלים על סידורי פרחים יוקרתיים ועל אופנת עילית, לא יישאר לה הרבה למטרות החשובות יותר. מנין ישולמו אם כך ההוצאות הללו? או שההורים ייקראו שוב לדגל, או שהזוג הצעיר פשוט ימצא עצמו בתחילת חייו המשותפים במצב כלכלי מאתגר.

לבסוף, לכל אדם יש מחויבות מוסרית להבין לעומק את מצבו הפיננסי ולהתנהל בהתאם. אמנם, איש אינו אוהב להודות שאינו בעל יכולת כלכלית מרשימה. אנחנו אמונים על התפיסה ש"איזהו עשיר – השמח בחלקו". אבל העשיר שעליו דיברו חז"ל אכן שמח בחלקו, ואינו מנסה נואשות להשיג חלק שמעבר ליכולתו דרך גלגול הלוואות בלתי נגמר.

לכל אדם יש מחויבות מוסרית להבין לעומק את מצבו הפיננסי ולהתנהל בהתאם. אמנם, איש אינו אוהב להודות שאינו בעל יכולת כלכלית. אנחנו אמונים על התפיסה ש"איזהו עשיר – השמח בחלקו". אבל העשיר שעליו דיברו חז"ל אכן שמח בחלקו, ואינו מנסה נואשות להשיג חלק שמעבר ליכולתו דרך גלגול הלוואות בלתי נגמר

הפתרון הטבעי והבריא לעלויות החתונה הגבוהות הוא אימוץ התנהלות כלכלית נכונה. הנורמות יתאימו את עצמן באופן טבעי ליכולת של הציבור, ללא תקנות וללא מעטפות. כאשר אנשים יבינו כי אין זה לגיטימי להתחייב להוצאה שתכריח אותם למשכן את עצמם לשארית חייהם, הרי שלא יהיה צורך בפתרונות מלאכותיים. חינוך פיננסי ראוי, יחד עם אחריות כלכלית בוגרת, יביאו לכך שאנשים יוציאו בהתאם ליכולותיהם.

מודעות זו תביא אנשים להתכונן מבעוד מועד להוצאות החתונה, ויותר מכך, להתנהל בצורה אחראית במהלך תקופת נישואי הילדים. מתוך כך, מי שימצא עצמו בלי פתרונות מתקבלים על הדעת (ופתרונות אלה בהחלט עשויים לכלול הלוואות – במשורה ובהיגיון, רצוי תוך ייעוץ כלכלי לגבי אפשרויות ההחזרים) לא יתנהל בפזיזות רק כדי להתאים את עצמו לאיזו נורמה חברתית. ככל שיותר אנשים ינהגו כך, הנורמות עצמן ישתנו, ונוכל לראות מנעד רחב יותר של חתונות במודלים שונים ובסגנונות שונים.

 

מה אפשר ללמוד מהקורונה

כאמור לעיל, מצבי קצה אינם מביאים למהפכות, אולם הם הזדמנות לשינוי דפוסי התנהגות שהתקבענו בהם שלא לצורך. נכון, לא יעלה על הדעת לחתן את ילדיך בימים כתיקונם בחצר בניין מוזנחת או להזמין רק מניין אנשים לחופה. אמצעים כאלה שמורים לעתות חירום נוסח הקורונה. אולם חתונות הקורונה שהתקיימו תחת מגבלות נוקשות פחות, יכולות להעניק השראה לסעיפים שבהם ניתן לחסוך. אחרי הכל, לא לכל זוג יש באמת שלוש מאות אורחים שחובה להזמין, אורגניסט אכן יכול להיות תחליף לגיטימי לתזמורת, וגם בגדי ערב בסטנדרט מסוים לכל בנות המשפחה אינם מצוה מהתורה. אף אחת מהעובדות הללו איננה תגלית מרעישה, אולם חתונות הקורונה המחישו לנו את האמת שבהן.

ללא שינוי יסודי בדרך שבה אנו חושבים על הוצאות החתונה – ועל התנהלות כלכלית בכלל – לא סביר כי תהיה לתקופה זו השפעה. אם נמשיך לחשוב שלגיטימי שאדם ייקח הלוואות שהוא אינו יודע כיצד יחזיר, ושמשפחה שאינה סוגרת את החודש תיכנס לחובות עצומים, נראה שדבר לא ישתנה. אולם, אם נרצה לשנות את דפוסי ההתנהלות הכלכלית שלנו, הרי שמדובר בהזדמנות נהדרת לעשות זאת. עד היום, היה דרוש הרבה מאד אומץ כדי להיות הנחשון שעורך חתונה 'לא כמו כולם'. היה נדמה כי יש רק דרך אחת להפיק חתונה סבירה, ושאדם שאינו מוציא עשרות אלפי שקלים שאין לו על אירוע מתאכזר לילדיו. חתונות הקורונה לימדו אותנו שהתפיסה הזו אינה נכונה. כיום, אדם שרוצה להתנהל באחריות כלכלית יכול לעשות זאת ביתר קלות ובלי לשלם מחיר חברתי כבד.

ללא שינוי יסודי בדרך שבה אנו חושבים על הוצאות החתונה – ועל התנהלות כלכלית בכלל – לא סביר כי תהיה לתקופה זו השפעה. אם נמשיך לחשוב כי לגיטימי שאדם ייקח הלוואות שהוא אינו יודע כיצד יחזיר, ושמשפחה שאינה סוגרת את החודש תיכנס לחובות עצומים, נראה שדבר לא ישתנה. אולם, אם נרצה לשנות את דפוסי ההתנהלות הכלכלית שלנו, הרי שמדובר בהזדמנות נהדרת לעשות זאת

מעניין לציין שהחשיבה מחדש בנושא החתונות איננה מוגבלת רק לציבור החרדי בישראל. קולות ברוח דומה נשמעו גם בעיתונות הכללית בארה"ב, שבה הסגר הממושך גרם לזוגות רבים לוותר על חלומותיהם לחתונה מהסרטים. "חתונות הן… מדבקות," כתבה לאחרונה העיתונאית אשלי פטרס במגזין "אטלנטיק" האמריקאי, במאמר שתיאר את טרנד החתונות המצומצמות החדש:

זוגות רבים מתכננים את יום החתונה שלהם תוך שהם משאילים אלמנטים שהם ראו ואהבו בחתונות אחרות. בחודשים ובשנים הבאות, זוגות שאולי היו בוחרים אחרת […] עשויים לתכנן את יום החתונה שלהם בהתאם לטקסים קטנים שראו אצל חברים או קרובי משפחה. טקסים קטנים עשויים להפוך נפוצים יותר לא רק מסיבות בריאות אלא כי נוחות וקרבה יהפכו באופן אורגני לטרנדיים יותר.

לחלק מהזוגות לא תהיה ברירה בשאלה האם לערוך מסיבה גדולה בכלל. המגפה כבר פגעה קשות באנשים בכל המדינה: חתונות גדולות עשויות להתחיל להיראות כמו בזבוז בלתי נחוץ. ב-2019, העלות הממוצעת של חתונה בארצות הברית המריאה עד ל-28 אלף דולרים […] בתקופה בה אמריקאים כה רבים נאבקים על פרנסתם, הדרישה לחתונות קטנות ופשוטות יותר יכולה לספק הקלה.[11]

זו, בעיני, התרומה האמתית של שמחות הקורונה. בני אדם מוכנים להאמין בהיתכנות התיאורטית של דברים רבים, אבל איש אינו אוהב להיות מי שקופץ למים ומספק את ההוכחה המעשית. הזוגות שנישאו בחתונות מצומצמות יותר, עם אלתורים וללא היצמדות לתכתיבים חברתיים נוקשים, יכולים להעניק השראה למי שאכן מעוניין בחתונה קטנה ופשוטה יותר – או למי שאין לו אופציה כלכלית נבונה אחרת. נהיה חכמים אם נתמקד בתועלת הזו, ונימנע מדרישות גורפות מכלל הציבור. הדרישה היחידה צריכה להיות קריאה לחינוך כלכלי, שיאפשר לכולנו להתנהל נכון הרבה לפני שנגיע לפרק נישואי הילדים.

 


[1] סקר הכנסות והוצאות משקי בית 2016.

[2] למ"ס, 2017.

[3] רגב, א' וגורדון, ג' (2019). מאפייני שוק הדיור ופריסתה הגיאוגרפית של האוכלוסיה החרדית בישראל.

[4] רגב, א' (2020). כיצד תושפע כלכלת המגזר החרדי ממשבר הקורונה? https://www.idi.org.il/articles/31399

[5] https://www.calcalist.co.il/money/articles/0,7340,L-3807538,00.html

[6] פירוט מלא של ההוצאות המקובלות ניתן למצוא בפרויקט "חתונות 100" של איגוד קופות הצדקה, שהופץ בשבועות האחרונים.

[7] טריגר, צ' (תשע"ב). בהחלט הייתם צריכים: מבט חוזי על תרבות מתנות החתונה בישראל. https://www.colman.ac.il/sites/default/files/Triger_published.pdf

[8] http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/landoy2-1.htm

[9] קסיר, נ' ורומנוב, ד' (2017). רווחה ויציבות פיננסית בחברה החרדית: עניים אך חוסכים. file:///C:/Users/Home/Downloads/d7a8d795d795d797d794-d795d799d7a6d799d791d795d7aa-d7a4d799d7a0d7a0d7a1d799d7aa-d791d797d791d7a8d794-d794d797d7a8d793d799d7aa-d7a0d799.pdf

[10] צ'צ'יק, י' (2013). אוריינות פיננסית בקרב נשים. https://milkeninnovationcenter.org/wp-content/uploads/2013/02/87-HB-F-W.pdf

[11] https://www.theatlantic.com/family/archive/2020/05/coronavirus-could-change-weddings-years-come/611716/

 

44 תגובות על “"והכל שריר וקיים"? חתונות לאחר הקורונה

  • • יבוא מעטפות כסף אינו פותר מאומה. בסה"כ אתה מקבל מתנה גדולה בכדי לפרוע אותה בשמחה של הנותן. זהו מעגל שוטה שהנהנים ממנו הם רק בעלי האולמות.
    • הטענה כי יש אינטרס ציבורי המתפזר לרמת משקי הבית בתרבות שפע מסויימת בכדי שעשירים יזרימו כסף למעגל המשקי טעון מחקר מבוסס. מסופקני.
    • אני מאמין שאוריינות פיננסית די נפוצה אצל ילד שגדל בסביבה עניה.
    • האוירה של דרישות ילדים להוצאות מסויימות בחתונה מעידה על לקוי בסיסי בחברה. זו סתירה לאוירה המוצהרת של חיי תורה ועוני וזו עדטת לעומק ההצהרה הזו. הבעיה אינה החתונות אלא החיים ככלל, ולא החיים בפועל כמו העיניים שיוצאות כל החיים בגלל ההעדר. כפי שצויין – כמעט אין מי מאיתנו שמסופק (לאו דווקא שמח) בחלקו. אימוץ התנהגות כלכלית נכונה לא יעזור כי העיניים רואות ובולעות ומשתוקקות. הנקודה היא שאי אפשר לגדל ציבור שלם לחיי עוני כאשר העושר מרקד מעבר לפינה (קרי במגזרים אחרים שכולנו כמעט חשופים להם).
    • ברור שהתנהלות כלכלית היא מרכיב חשוב, אבל צריך שזהו כלי. כלי לאורח חיים מאוזן ונורמלי. אורח חיים של אברך ממוצע הוא אורח חיים תובעני מאוד. אדם צריך לשקול אם הוא מסוגל לכך. הכנסת ציבור שלם לכך יש בה משום הימור מסוכן על כל הקופה וד"ל.

    • תגובה חשובה זו עולה על המאמר בנכונותה.
      המצב העגום הינו בעיקר תוצר של בעיה חינוכית ערכית, עוד לפני הטענות על ההתנהלות הכלכלית.
      הערכים שלאורם מגדלים את הנוער הינם חיצוניים מאוד, מנגנון של לחץ חברתי, ואינם נובעים ממהות פנימית.
      שיטת העדר – המחייבת חיי "אברכות" מחד, אך באותה עת מייצרת "עדריות" בתאווה למותרות מאידך.

      תמוהה טענת ההסתמכות על "שכבת שמנת" לצורך פרנסת הציבור: האם רק שכבה זו קוראת את הפרסומות בעיתון "משפחה"?? מסופקני.
      תחת כנפי המדיה הזו נזרעים זרעי התחרותיות הבלתי הוגנת והלחץ החברתי על הצעירים הנישאים כאילו מותרות אלו הינן "נורמה בסיסית". אי אפשר לקרוא "משפחה" , להסתובב בין חלונות הראווה בחנויות הגנדרניות שברחובות רבי עקיבא / גאולה ועדיין לשאוף למינימום גשמי… תרתי דסתרי.

    • אני נדהמת בכל פעם מחדש מהטענה שאי אפשר לראות מודעות לפרסומות של מוצרי יוקרה או להיתקל בחלונות ראווה של חנויות לאלה שהפרוטה מצויה בכיסם, ועדיין להסתפק במועט. חיבור הטענה הזו לתלונה שאנו מחנכים את הנוער לערכים חיצוניים תמוה אף יותר. הנה רעיון אפשרי לחינוך טוב: ללמד ילדים שלא כל מה שהם נתקלים בו רלוונטי לחייהם ודורש העתקה. הרי אין לדבר סוף: אם 'אי אפשר' לא לרכוש מותרות כי יש פרסומות בעיתון, ו'אי אפשר' לא לבזבז כסף בגלל קיומן של חנויות יוקרה, מה נעשה אחרי שנסיים לבער את העיתונים והחנויות? נסלק ממוסדות החינוך כל ילד ממשפחה אמידה? ננתק קשרים עם קרובי משפחה שלהם דווקא כן יש כסף (וחופשות, ובגדי מותגים, ומשחקים יקרים…)? נמנע מלקחת את הילדים לכל רחוב שבו הם עלולים להיתקל בווילות מטופחות? איפה עובר הגבול שבו אנחנו מתחילים לקחת אחריות על עצמנו, על משפחתנו, ועל הבחירות שלנו?

    • למעיין דויד היקרה,
      את נדהמת מהטענה, ש"אי אפשר להסתפק במועט" כאשר גירויי הרחוב והעיתונות מציבים נורמות מוחצנות. עם חינוך ודאי שאפשר!! ובוודאי שהחינוך אצלנו בביתי הפרטי – הינו ללכת נגד העדר.
      לב הטענה שהעליתי, אינו במישור הפרטי, מכיוון שמאמרך עסק בהיבט הציבורי. וכאן, בעיני, מדובר בכשל חינוכי.
      הטענה היא לשיטת החינוך המבוססת באופן ניכר על השפעת הסביבה במקום על קניין ערכים. אם החלום של בחורה לשאת "בן תורה" נוצר מתוך רצון לזכות ל"סטטוס" החשוב הכרוך בכך? למעמד שלה בקרב חברותיה?
      כאשר השאיפה לחיי תורה נשענת (בחלקה) על עדריות, הרי שהשימוש (הנחוץ?) בשיטה של סביבה והשפעתה מחלחל לשאר תחומי החיים.

      אי אפשר *כציבור* לעודד דברים סותרים בו זמנית: גם "תורה" – הסללה לחיי אברכות והסתפקות, וגם "גדולה" – צרכנות מותגים חסרת פרופורציות.
      הלחץ החברתי קיים ואין להתעלם ממנו, ואף את כותבת עליו במאמר בעצמך "כי סעיפי הוצאות שונים תופחים בגלל דרישות הילדים. החתן רוצה רק תזמורת מסוימת, הכלה אינה מתפשרת על צלם עילית ספציפי. החתן רוצה 'בר משמחים ברמה גבוהה', הכלה רוצה עיצוב אולם וסידורי פרחים.."
      "נורמות" כאלה אינן מתחילות רק בערב חתונה. כי מי שמחונך להסתפקות לא מציב בפני הוריו דרישות מופרזות.

      זה מתחיל כבר בתקופת ה"סמינר" (גיל תיכון) שבה תלמידות דואגות לעסוק בכל עבודה, מפתחות חושים מסחריים, על מנת לממן לעצמן את ביגוד החלומות או נעלי היוקרה. עניין הלימודים נזנח או שהוא בחשיבות משנית בלבד, והן מכלות את כוחן ומרצן בריצוי חברתי מופרך.
      כפי שציין המגיב מעלי לגבי המתחנכים בסביבה עניה, אין לכך קשר לחוסר "אוריינות כלכלית" (ואולי להפך) אלא לחינוך אמיתי ולא מזוייף לערכים, שאינם נשענים על לחץ חברתי.

    • קודם כל, המאמר הזה לא דן כלל בסוגיית חיי אברכות כן או לא. במצב הנוכחי בציבור החרדי, גם אם בחור ובחורה מתחתנים מתוך כוונה ששניהם יעבדו, עדיין יצופה מההורים לכסות את כל/רוב הוצאות הנישואים (כי גם המכווננים לעבודה – רובם עדיין בישיבה אם הם מתחתנים בגיל הצעיר המקובל). האמירה כאן היא פשוטה: בכלל לא משנה לאיזה מגזר אתם משתייכים, והאם החתן עתיד ללמוד בכולל לאורך ימים או לצאת לעבוד תוך חצי שנה. בכל מקרה לא תוכלו בד"כ לממן חתונה בדרך הישראלית (מעטפות כסף. ולכן, אם ההכנסה שלכם היא הכנסה של משפחה חרדית ממוצעת, אתם במצב מאתגר.

      כאן נכנס המקום של אוריינות פיננסית. כלה שיש לה חסכונות וחושבת שהיא יכולה להוציא אותם כאן ועכשיו על זוטות *באמת* לא תמיד יודעת לאילו הוצאות היא תידרש בעוד חודש-חודשיים כבעלת בית עצמאית. הורים שמעולם לא התכוננו וחסכו לחתונת הילדים – לעיתים באמת לא מבינים את חוסר ההיגיון בהלוואות מסויימות, או כיצד לחסוך כסף נכון הרבה שנים לפני שהילדים מגיעים לפרקם. באופן כללי, בית עם עקרונות של כלכלה נכונה שמוטמעים גם בילדים, הוא בית שיש יותר סיכוי שיגיעו בו לחתונה בלי הפתעה ופאניקה, וגם לילדים תהיה הבנה טובה יותר לגבי המשמעות הכלכלית של כל סעיף הוצאות. לא יזיק גם אם ידעו מגיל צעיר מה ההורים מתכוונים לממן ומה לא…

      לגבי אלה שבוחרים בסגנון חיים מסויים כסמל סטטוס חברתי ותו לא אני ממש לא מתווכחת איתך, אבל לא זה היה נושא המאמר, וכאמור השאת ילדים היא אתגר כלכלי גם בציבור חרדי שלא מוסר את נפשו על חיי הכולל.

  • המאמר התחיל נהדר,
    בניתוח הכלכלי, המפוקפק מאוד לדעתי, איבדת אותי
    (משוואת צריכה מוגברת=תועלת ציבורית)
    אין לי פנאי להביא מקורות

  • מאמר יפה ונחוץ

  • לא קראתי את המאמר בעיון רק ריפרפתי.
    לדעתי הפוינט פה הוא לא כמה משקיעים בהוצאות חתונה/ מה ניתן לחסוך בהוצאות חתונה/ חינוך לחיות ברמת חיים מתאימה לתקציב.

    העניין בציבור שלנו שרוב הכסף הולך על קניית דירה, אנשים שעושים חתונות פשוטות בגוטניק או וולף למשל לא יהפכו לעשירים אם פתאום יעשו חתונה סטייל קורונה.

    הסוגיה בציבור החרדי, הליטאי בפרט, זה ההתחייבות לדירות.
    הנושא הזה כבר לעוס, אבל זה הנושא בה הידיעה, ולא איזה כמה אלפי שקלים שחוסכים לכאן או לשם.

    ביום שבחורים לא ידרשו כסף/ ראשי ישיבות לא יעודדו את הבחורים לדרוש/ ההורים והציבור יפתחו במחאה ויתאגדו ליצור מצב חדש, אז תהיה רווחה בנושא החתונות.

    כשכל זוג יקבל בסיס לדירה ויקח על עצמו את המשכנתא, לא יגיעו למצב של חובות עתק והתקפי לב.

    הכי הגיוני שבעולם ואני לא מבינה למה זו לא הנקודה שמתמקדים בה, ולמה דשים כ"כ הרבה לאחרונה בנושא החתונות הקורונאיות כאילו הן הן יצילו את הכיס של הציבור החרדי.

    • שנה אחרי היום שבחורי ישיבה לא ידרשו סיוע בדיור חלק גדול מהם שיצטרכו לממן שכירות או משכנתא כבדה יצאו מעןלם הישישבות. זה שיקולם של ראשי הישיבות. אם נכון או לא – זה רחב בהרבה מהנושא המדובר

    • כבר היום הרוב המוחלט של הזוגות לוקח על עצמו משכנתא. במקור מספר 4 תמצאי טבלה על זוגות חרדים שקנו דירה בעשור האחרון המעידה על כך. יש אמנם חלקים מסויימים במגזר החרדי שבהם כללי המשחק בתחום העזרה לדיור עדיין דורשים יותר מ'בסיס לדירה', אבל בכל חלקי הציבור החרדי (להוציא את האמידים ממש, המעטים בחברה שלנו), ההוצאות על נישואי הילדים – גם בלי שום יומרה לתת מאות אלפי שקלים לדירה – הן כבדות מעבר ליכולת הכלכלית הממוצעת. וכי אם הייתה מוסכמה שהורים לעולם לא נותנים יותר ממאה אלף שקלים לזוג שנישא, מעתה כולם היו מחתנים ילדים בשמחה ונחת ובלי להיכנס לחובות על גבי חובות? מסתבר שלא. למעשה, ברמת ההכנסה הנוכחית של משפחה חרדית ממוצעת, גם השאת ילדים בלי מתן שקל אחד של סיוע לדיור יכולה להיות הוצאה מטלטלת לטווח ארוך – ראי סעיף הסקר שמצא כי אחוז ניכר בציבור החרדי לא יכול להתמודד אפילו עם הוצאה חד-פעמית של 8000 שקלים בלבד!

    • הצחקת אותי – השאלה איזו משכנתא… אחרי המיליון של ההורים (של הכלה) הם לוקחים משכנתא של שלוש מאות אלף…

  • משה כנראה אתה מאותם בחורים שמגיע להם…

    כתבתי תגובה ארוכה ומושקעת והעמוד נתקע והיא לא נשלחה, אנסה לשחזר ולכתוב בקצרה.

    ראשי ישיבות לא חושבים על הרווחה של בני הישיבול אלא על שמם והאדרת שם ישיבתם.
    לא הם אלה שמשלמים וכורעים תחת הנטל של החובות.

    מה זה 2500 או 3000 שח למשכנתא?
    בשביל זה בחור לא יצא מעולם הישיבות, יש לו אישה שמפרנסת והוא מקבל מלגה בעצמו.

    ואם הוא לא ידאג למשכנתא לעצמו בלבד בעוד 20 שנה הוא בעצמו יצא מעולם הלימוד ויצטרך לדאוג לדירות והון עתק לילדיו. אז מה עשינו בזה?

    אמרת שזה לא הנושא של המאמר, נכון זה שלב אחד גבוה יותר, מעשרת אלפים שקלים שההורים יחסכו בחתונה קורונאית מצומצמת הם לא יתעשרו ולא יפתרו את בעיית החתונות. הבעיה היא לא החתונה עצמה כי אם נושא הדיור.

    אני מאמינה שמי שאין לו לא הולך על חתונות ראוותניות אלא הולך על הגרסאות הפשוטות יותר שקיימות והן גם לא יקרות.

    היום יש שיפור, וכבר אין מושג של סידור מלא כמעט.
    הכיס השפיע ואולי גם השכל.
    ביום שבו אנשים יקרסו ואולי מוטב שלפני כן, תתבצע מהפכה בנושא.
    אמרת חתונות חרדיות אמרת קניית דירה/ השתתפות בדירה בסכומים גבוהים מאוד זה היינו הך.
    אין סיבה שזה יקרה! זה מחול עוואים שיום אחד יפסק!

    כשכל זוג יקבלו בסיס למשכנתא הו אז תגיע הרווחה להורים.

    הבנות שלנו מספיק מוכשרות כדי להביא משכורות גבוהות.
    במקום שאבא אחד יקבל התקף לב על עשר בנות שהוא מחתן, שיתכבד בחור ישיבה ויכבד את המחותן שלו ולא ירגיש שהתורה שלו שווה יותר מהתורה של השווער שלו.

    • המאמר לא עוסק בדירות מגורים, לכן את עמדתי אשמור למועד רלוונטי.

      אבל פטורה בלא כלום אי אפשר. תראי את השיקול כך:

      אם בחור יוצא מהכולל אחרי שנה מהחתונה, דיללת משמעותית את המאגר ממנו יצאו גדולי הדור הבא.

      אם הוא יצא אחרי 10 שנים מהחתונה, זה סימן בדרך כלל שהוא לא היה מספיק מוכשר שישקיעו בו עוד כספים.

      אם הוא יצא אחרי 20 שנה מהחתונה, סימן שבאמת הוא לא היה ראוי, כי אחרת כבר הייתה לו משרה תורנית.

      בעולם עם חוסר במשאבים, צריך להתמקד בהשקעה עם הפוטנציאל הטוב ביותר.

  • אתם צודקים שהמאמר לא עוסק בדירות מגורים, למרות שכותבת המאמר הזכירה את הנקודה הזו בתור גורם רב משקל המשפיע על מחיר החתונות.

    שמרית, אין סיבה שבחור יצא שנה אחרי החתונה מהכוילל.
    חוץ מדרישות כספיות בנוגע לדירות, הבחורים "הדורשים" מחפשים בחורות עם מקצועות שווים כגון הנדסאיות, הם לא יקחו גננות, כיוון שזה לא רווחי להם.
    שזה כבר סטיה לעוד נושא…

    לא כולם מעיזים בחוצפתם לדרוש סכומי עתק, ודווקא אלה שדורשים לא בהכרח שהם שפיצים ששווה שישקיעו בהם.

    בעבר רצו להגדיל תורה ולהאדירה ובעלי בתים היו תומכים בחתניהם ומאכילים אותם על שולחנם.
    היום כל תלמיד סטנדרטי ואפילו פרחח מצוי בטוח שמגיע לו חצי דירה אם לא יותר.

    שמרית יקירתי מבטיחה לך שגדולי הדור הבא לא יצאו מהבחורים שדורשים דירות וחיים בהרגשה שמגיע להם משהו.

    זה אולי קשה להפנים את זה, לא מבינה למה, משכנתא זה לא סוף העולם והכי הגיוני שכל משפחה תדאג לעצמה, לא צריך לצאת מעולם התורה בשביל לשלם 2500 שח משכנתא.

    יש הרבה אברכים שמשלמים שכירות ואין להם דירה בכלל, או שיש להם דירה קטנה להשקעה והם עדיין ספונים בעולמה של תורה.

    אם 2500 שח זה ברוך חודשי שיוציא בחור מתלמודו, אז אב ליטאי שיש לו 6 בנות וצריך חצי מליון לכל בת בממוצע, בוודאי יצא מתלמודו, וגם משרה תורנית לא תביא לו את הכספים לחתן את בנותיו.

    ההשקעה הכי גדולה היא שכל אחד ישקיע בביתו הוא, בגיל 60 להורים לא יהיו חובות משתרגים על הצוואר, וממילא לא יצטרכו כתבות מהסוג הזה על חיסכון במחירי החתונות.

    חתונה זה לא הכסף הגדול, אפילו לא הרהיטים.
    דירה זה הכסף הגדול, אני מאמינה שבעוד 20 שנה הכל יהיה אחרת.

    שינויים קורים לאט, ובפרט במגזר שלנו אבל בסופו של דבר משהו יתעשת ויבין שצריך לעשות קאט לדפוס הזה.

    • אם כבר הרחבת, ברשותך ארחיב.

      הנושא של דרישת דירה מהורי האישה הוא מוצדק לחלוטין ומהווה חלק מסוגיית המהות הכלכלית של הקמת משפחה.

      בעולם מצופה הרי מבני הזוג ששניהם יפרנסו (בעבר הלא רחוק היה מצופה שרק הבעל יפרנס), ועם צבר הון קטן שמקבלים מההורים או חוסכים לפני החתונה יתחתנו, יקחו משכנתא, יסדרו אותה ויחסכו לעזרה לילדים להשכלה ולהון עצמי קטן.

      הגישה החרדית – ליטאית, גרסה שעל הבעל לשבת וללמוד. הדרך ליצור עולם כזה באה דווקא דרך השקעה בנשים. פתיחת סמינרים שיחנכו את הבנות להינשא לבעל שיושב ולומד.

      אפשר לאמר שבעבודה איטית של 30 שנה זה חילחל לציבור (אבל בינתיים גם הציבור בכללותו השתנה ואם בשנות החמישים בנות כמעט ולא למדו בתיכון עד סוף י"ב כמו בנות חרדיות, הרי שבשנות השמונים כבר 100% למדו בתיכון, כך שהבנות החרדיות איבדו יתרון מסוים שהיה להן בפרנסה).

      למעשה בת שדרשה בעל שיושב ולומד (בעל תלמיד-חכם), דרשה ממנו למעשה שלא לפתח את כושר ההשתכרות שלו, וגם לא להשתכר בפועל, בכדי שיעמוד בסטנדרטים שלה לנישואין. כאשר זה הגיע למצב בו הרוב המוחלט של בנות חרדיות הן כאלו, למעשה לגבר החרדי אין ברירה אלא לוותר על כושר ההשתכרות שלו, בכדי למצוא כלה.

      הפיצוי שהכלה צריכה להמציא מבחינה כלכלית הוא כפול: כושר השתכרות שיעמיד את הכנסות המשפחה על סטנדרט מסוים. יכולת כלכלית לרכוש דירה בדיוק כמו בכל העולם שהורים תומכים בילדים (וזו גם ההלכה) אבל מעבר לאמור, הרי פרנסת המשפחה תהא נמוכה בשל חוסר יכולת הבעל לפרנס אם בשל הדרישה שישב וילמד, ואם בשל העובדה שלא רכש כישורים. לכן הדרישה של הבחורים שהאישה תדאג להביא דירה בלי משכנתא היא בהחלט דרישה סבירה מנקודת מבטם.

      יתכן שאין בשוק מספיק בנות כאלו, ויש כשל שוק כי חלק מהגברים לא רכשו השכלה והכינו את עצמם לחיי לימוד אך לא מצאו מי שתממן את הדירה, כי גם לא לכל הבנות יש הורים שמצליחים לעמוד בסטנדרט של התשלומים האלו. לכן במקרים אלו רמת חייהם נמוכה יותר, כי הם נדרשים למשכנתא על חשבונם או שבכלל אין להם דירה. יש גם בנות שמהעדר יכולת לממן את המוצר שהן רוצות (בעל תלמיד חכם) נאלצות להמתין מספר שנים כרווקות עד שהשוק יפגיש בין ההיצע לביקוש, אולי צריך להצטער בשבילם ואולי לא, כי זו דרך החיים שלהם (ואני משערת שגם בדרכי חיים אחרות יש קשיים ואכזבות).

      בכל מקרה האנשים האחרונים שצריך לדאוג להם אלו הורי הכלה. הם שלחו בתור אנשים מבוגרים ובעיניים פקוחות את הבת שלהם למוסד לימוד שידעו מראש שיציב לה רף מסוים לנישואין ואת זה היא תדרוש, אז למה הם בוכים עכשיו שקשה להם. ואם קשה שינהגו אחרת.

      בכל מקרה תראי שאצל החסידים שלבעל "מותר" לעבוד, יש פחות לחץ בנישואין של הילדים, כי הדרישות של האישה הן שאולי הבעל יהא בעל כושר פגום להשתכר מחוסר השכלה, אך לא שגם לא ישתכר בפועל, לכן היקף ההון שעליה (על הוריה) לדאוג לו לנישואין הוא נמוך מהיקפו בציבור הליטאי.

    • לזוג צעיר אין אפשרות לקנות דירה ללא עזרה כי אין להם הון עצמי אז גם אם הם יכולים לשלם משכנתא חודשית שזה רב הזוגות עושים היום, ללא עזרה של ההורים אין להם דרך לקנות דירה.

  • תורה זה השקעה ותוצאות, או דרך חיים???!!!

    הסיפור הוא לא יום החתונה עצמו, כי זו הזדמנות להשקיע במשהו יקר ומהותי, וההשקעה הכספית, בנוסף להשקעה הרוחנית והשקעת הזמן – מייקרות את ערך המצב החדש: חיי הנישואין.
    אם רוצים ליצור שינוי – יש צורך ליצור אותו במה שמסביב ליום החופה, ב'לפני' וב'אחרי'. בכמות הנדוניה ובדירה שקונים או שלא. בחגיגות האירוסים (לחיים, ווארט, אירוסים. בשביל מה X3?), במתנות ששולחים בתקופה בין האירוסים לחתונה (ומבורכים יהיו קהילות החסידים שהתקינו תקנות נגד ההדרדרות וניפוח ההוצאות הגרנדיוזיות הזויות האלו), ובנסיון לנקר עיניים.
    לדעתי, עם הכנה רוחנית מתאימה לבני המשפחה (ההורים!, האחים והאחיות) – יהיה פחות צורך לנתב את האנרגיה של השמחה להוצאות ע"מ לעשות רושם.

    ואם הגישה לחתונה תבוא ממקום עם תוכן וערך מוסף, ובאמת לא יהיה צורך לנקר עיניים, פתאום שאלת השניצל או הסטייק, ומהות המנה הראשונה – תרד לרמה שטוחה וחסרת צורך להשקעה.

  • אני אגיב בקצרה:

    את מתייחסת לבעל כאל מוצר? השקעה?

    האישה מתחנכת בדור שלנו לאפשר לבעלה ללמוד תורה, היא עוזרת לו לפרנס בשעה שעול הפרנסה מוטל עליו.

    למען המטרה של בית של תורה היא לוקחת את העול שלו עליה.

    הבנות שלנו מתחנכות בבית יעקב לבית של תורה, צודקת.

    אני לא מקבלת את הדעה שלך שהבנות והוריהן צריכות לשאת בתוצאות, הסתכלות מעוותת לגמרי.

    מה זה לשאת בתוצאות????

    מי שרוצה ללמוד תורה כל חייו הוא זה שצריך לשאת בתוצאות של ההחלטה שלו.
    ומי שבאמת רוצה לשחות בימה של תורה ויש לו מידות טובות לא יסכים שההורים שלו או של אדתו יכרעו תחת הנטל.

    לעזור? בהחלט!
    להיקרע בחובות לא ולא!

    מעניין באיזה שלב את בחיים שאת מדברת ככה, נראה אותך בגיל של חתונת ילדים.

    איבוד כושר השתכרות? מי מפריע לו ללמוד ולעבוד? אבל זה לא הפוינט. (אם כבר אפשר לומר ששוללים מלכתחילה מהגברים להתפתח בלימודי חול, כי קשה להשלים לימודים רציניים לאחר שלא היה שום בסיס נורמלי בילדות)

    הבעל אחראי על הפרנסה לא פחות ממה שאשתו אחראית עליה, גם אם הוא לא עובד בפועל.

    את מטילה אחריות על ההורים?
    איפה רצית שיתחנכו הבנות?
    מה סותר לימוד תורה עם נטילת עול של משכנתא?
    יש כל כך הרבה פיתרונות.

    ההורים שלנו חינכו אותנו וגידלו אותנו, הביאו אותנו לעולם ולא צריכים להיכנס לבור של חובות בגלל שהם הולכים בתלם.

    • ראשית אני מאד מצטערת שאת כל כך זועמת.

      אם אישה רוצה "בעל שילמד" אז אכן הבעל הוא מוצר השקעה שהיא מאמינה שתקבל שכר בעולם הבא (ואולי גם בעולם הזה כבוד כרבנית/אשתו של וכד'). פשוט זה מה שחינכו אותה מקטנות שחשוב.

      בכל שרוצה ללמוד מעדיף מתכנתת על פני גננת/מורה את האישה היא לא "מוצר השקעה"?

      בנוסף, אני בגיל של להשיא ילדים. ואז? לכל אחד מילדינו דאגנו שבגיל 18 תהא לו דירה. גם בשביל זה למדנו ואנחנו עובדים קשה.

      בכל מקרה רק בשביל להבין, את כותבת כמוני. גבר חרדי ממוצע פגעו לו ביכולת ללמוד לימודי חול ולרכוש כלים מקצועיים. יש כאלו שיכולים להשלים ויש כאלו שלא. אבל הכיוון היה לפגוע. זה הרי עוזר לו בשידוכים שהוא לומד תורה ולא למד לימודי חול (אם כי בחלק מהציבור החרדי יש הפנמה כיום שבעל עם בגרות שווה יותר – בדיוק כמו שמתכנתת שווה יותר מגננת).

      ובוודאי כפי שאת כותבת גבר חרדי צריך לדאוג לפרנסתו, יש לו אחריות כשהוא מתחתן. אז אם הוא לא יכול לעבוד, הוא מחפש להתחתן עם אישה עם מקצוע מבוקש שצפוי להכניס הרבה כסף ועם נדוניה נכבדה. מה לנו כי נלין עליו?

      והאבא של הכלה, שאת מדברת שבחר ללכת "בתלם", כאילו שאין עוד דרכים לעבוד את הקב"ה ולהיות יהודי ירא שמים, הוא שבחר לשחק במגרש הזה, אז זה חלק מהעלות. אולי לא כרטיס הכניסה אבל בהחלט כרטיס השהיה.

      ואם תגידי שהוא לא מבין, האם לדעתך האבא לא ניחן בשכל לדעת מה הוא לוקח על עצמו כשהוא הולך באותו התלם ? (ואם יותר לי להשיב, שאם לא, אז כבר הגמ' אומרת: מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו).

    • כתבת ממש יפה!
      מסכימה עם כל מילה

  • אין מילים!
    מאמר חובה לכל אחד ואחת לקריאה ויישום.

  • שמרית אין לי זמן להגיב כרגע, ערב שבת, לכן אכתוב בקצרה:

    יש את העניין של המסחרה בשידוכים שזה עוד עניין.

    יש את הנקודה של לימודי ליבה ששוללים מלכתחילה לבנים וזה פוגע בהם בעתיד. לא כולם בנויים ללמוד לאורך ימים ושנים, אבל אין חלופות בימנו שמקבילות לחיידרים עבור הורים שרוצים שבניהם ירכשו מושגים בסיסיים שיעזרו להם בעתיד. יש ממחים, זה לא בדיוק מתאים לכולם, וזה גם בכמות יחסית קטנה.
    זה שהם לא לומדים לימודי חול זה לאו דווקא מרצונם.

    יש את הסמינרים שמחנכים ומטיפים לבית של תורה ולא נותנים אלטרנטיבות אחרות, אם היה לגיטימי שבחורת סמינר ואני מדברת על סמינרים ליטאים, תינשא לבעל שלא לומד יום שלם, או שמתכנן לצאת לעבוד יום אחד, זה היה קורה ובגדול.

    ולגבי הבחורים בישיבות, בעתיד זה ישתנה וכבר משתנה, ע"י זה שנותנים לבחור את האופציה לבחור אם ללמוד רק לימודי קודש או לשלב גם וגם.

    בגדול מי שנמצא בציבור הליטאי, בחינוך הליטאי אין לו הרבה ברירה, אני מדברת על משפחות קלאסיות, לא מודרניות שמלכתחילה מוצאות כל מיני חלופות.

    זה החינוך, זו המטריה, לא כולם מליונרים, וגם אם עבדו וחסכו לאורך השנים זה עדיין לא אומר שיש להם כסף לקנות חצאי דירות לילדים שלהם.
    כל הכבוד שטרחת ועבדת ויש לך.

    האם הורה שרוצה בית של תורה, צריך לפרוש מהתלם וללמוד במחוזות אחרים רק מחמת חסרון כיס?

    אגב בנימה אישית, אני לא בשלב של חיתון הילדים, אני הרחק הרחק משם, אני אעזור להם להתבסס, אני לא אקח על עצמי חובות ובורות כלכליים, האם אסור לי לשאוף שילדי ילכו בדרך של בית של תורה רק בגלל שאני לא רואה מאיפה אני אביא חצאי דירות כשינשאו?

    ואני לא מדברת עלי בתור אחת שמייצגת את הציבור, זו בעיה כללית.

    והפיתרון שלה פשוט מאוד.

    כל אחד דואג לדירה שלו בלבד עם בסיס עזרה מההורים.

    זה שיש לך לתת, כל הכבוד, זה לא פותר בעיה לציבור שלם שנאנק תחת חובות.

    אברך מצוי או בעל משרה תורנית שאשתו עובדת ומתפרנסת בכבוד, ואפילו חוסכים לנישואי הילדים, לא יכולים וזה גם לא הגיוני שיחסכו מליונים לנישואי ילדיהם.

    ולסיום, גבר חרדי באיזשהו שלב יוצא לעולם העבודה, התורני או הכללי.
    ויש בחורי ישיבות שמלכתחילה לא בנויים ללמוד עד זקנה ושיבה, ומתכננים יום אחד בטווח הארוך או הקרוב להשלים לימודי חול ולצאת לעבוד.

    אמרת שהתגובה שלי זועמת, יודעת למה?
    אני בדעה שתורה ששנשארת בגדר לימוד לבד לא שווה, מי שהתורה שלו לא מנחה אותו בחיי המעשה, מה שווה תורתו?
    מידות טובות, התחשבות בזולת זה א ב, ומי שחושב וחי בדעה שמגיע לו, ומכמת את כמות הלימוד שלו בשווי של כסף, התורה שלו לא שווה הרבה.

    מבטיחה לך שגדולי הדור הבא לא יגיעו מהבחורים שדורשים וחושבים שמגיע להם.

    שבת שלום
    ואם היה לי זמן הייתי מרחיבה יותר.

    • טוב כעת מוצאי שבת.

      בכל מקרה מי שמחפש אלטרנטיבות יש לו.

      בזמני למשל היו בבתי ספר של החינוך העצמאי לימודי חול מלאים, ומי שרצה יכל ללכת לישיבה תיכונית חרדית כמו הישוב החדש (ואני לא בקיאה אם היו עוד, אבל בודאי אם יש ביקוש יש גם היצע).

      ילדים לא התחילו מרצונם ללכת לבתי ספר ללא לימודי חול. אלו היו הורים "צדיקים" ששלחו אותם לשם, תוך ידיעה ברורה שהם פוגעים ביכולת שלהם בעתיד להתפרנס (גם אם עשו זאת בעידודם של רבנים, עדין אנו מניחים ש "מותר האדם מן הבהמה" והם הבינו בדיוק מה הם מעוללים לילדיהם).

      אם בחורים היו מתחתנים, כאשר רק הטובים ביותר שלא יצאו לעבוד היו מקבלים דירה וכל השאר היו משתמשים בהכנסותיה של המתכנתת קודם שיש עליהם עול של הילדים, ללמוד במקום ראוי מקצוע מכובד (נניח מכון לב), זה היה מסתדר.

      כיום שזו לא הגישה, והבחור (והראש ישיבה שלו) דואגים מראש להבטיח את הכנסותיו, לרבות נכס של דירה, מה הבעיה בזה (ולמעשה כמובן שאין הבדל בכך שהגישה שהבחור יעדיף מתכנתת על גננת היא בסדר, אבל שיעדיף בחורה שאביה נותן דירה היא לא בסדר).

      בסוף זו סוגיה של היצע וביקוש. אם אין להורי הבחורה כסף, היא תתחתן עם בחור שלא מבקש. אולי הבעיה שבחור כזה הוא מראש לא הבחירה הראשונה שלה, אז שיהא ברור לה שגם היא לא הבחירה הראשונה שלו.

      את יודעת מה, אפילו אם לא מוצאת בחור חרדי כלבבה בגיל 23 (כדוגמה), היא יכולה להתחתן עם בחור שלמד בישיבה חסידית או ישיבה כמו מרכז הרב או ישיבת הסדר ואולי זה עדיף לה על בחור חרדי שהיא יכולה להשיג עם נתוני הפתיחה שלה (דווקא חסידי זה פחות רעיון כי אצלם גם מתחתנים מוקדם).

      הבעיה האמיתית היא שהבת ישבת בבית ובוכה, וההורים נקרעים וקורעים את עצמם ע"מ לחתן אותה מעבר לכוחות שלהם.

      על ההורים למה אנו צריכים לבכות? שלחו למערכת חינוך שידעו מה היא מוציאה, והיא הצליחה להוציא בת שרוצה בעל הכי ת"ח שיש, ובשביל זה צריך להשקיע, שישקיעו.

      למה אף אחד לא טרח בזמן אמת להסביר לה את עובדות החיים, שכשאין כסף לא קונים מרצדס אלא סובארו אברכים.

      ובניחוש מי יהא גדול הדור הבא, באמת שאני לא עוסקת.
      (לגבי מה שנעשה בשמים כתוב עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה – כך שאני ממש לא מתרגשת מכאלו המוכתרים על ידי עיתונים כגדולי הדור וכד').

  • בעצם את אומרת במשפט אחד:
    תבחרו את ההשקפות שלכם לפי חשבון הבנק שלכם.

    וכמה נקודות שהזכרת וגם אני הזכרתי:
    היום יש הרבה הורים שרוצים לימודי חול לילדים שלהם ברמה נורמלית, ושזה יהפך לנורמה ולא סמל לבית פחות טוב זה יקרה בגדול.

    זכותו של בחור להחליט שהוא רוצה להתחתן עם מתכנתת/ רואת חשבון וכו, העידוד לדרוש כספים זו הבעיה.

    הבעיה הזו היא באמת בעיה, את לא יכולה להתעלם מזה שזה "הבור הכלכלי" בנישואי הילדים.

    אני ממשיכה לחפור פה בנושא למרות שהמאמר ברובו מדבר על רמת החתונות.

    כי אני חושבת שמי שאין לו כסף ללכת להרים חתונה בכתר הרימון/ הדר דימול/ רמדה או כל אולם ברמה, לא ילך לשם מלכתחילה, וזו לא הבעיה בחתונות.

    הבור הכלכלי הוא הוצאות הדיור.

    אני בטוחה שיום אחד יהיה שינוי, השאלה רק מתי….

    ואגב אני לא נביאה, ולא יודעת מי יהיו גדולי הדור בעוד 50 או 60 שנה, אבל אני בטוחה שרב חיים קנייבסקי או כל גדול הדור אחר לא היה דורש דירה מההורים של אשתו.

    • לא כל כך הבנתי את ההבדל בין אם סינון הבחורה הוא לפי פוטנציאל השתכרות עתידי או לפי כמות הכסף שהיא מביאה כעת.

      אולי זאת הרגשה שפוטנציאל ההשתכרות נופל על הבחורה בעוד הכסף הוא רכוש שצברו הוריה או שיכנסו לחובות בגללו.

      אבל זו כמובן רק הרגשה.

      מבחינת הבחור אין לכאורה הבדל אם מקבל חצי מליון ש"ח כעת במזומן או שלוקח משכנתא על סכום זה והאישה תכניס תוספת של 3,000 ש"ח במשך 25 שנה ותסגור את המשכנתא, פרט למנוחת הנפש כי כאן הכסף שולם וכאן זה חוב.

      וכמובן מבחינה כלכלית עדיף כפול, גם פוטנציאל השתכרות וגם כסף.

      וכמובן אם ההורים מביאים כסף, יש מנוחת הנפש יותר מאשר הצורך של אדם להתמודד עם קשיי פרנסה מבלי שהוכשר לכך.

  • ועד נקודה שלא הזכרתי:

    הבת היא זו שמתחנכת לחיי תורה, היא זו שמטיפים לה על חיי הסתפקות במועט ועל סיוע לבעל בתורה שלו.

    אם היא רוצה את החיים האלה, וגם בעלה, שיתמודדו שניהם, ההורים לא צריכים להיות חלק מהנטל הזה.

    לעזור ולסייע להגיע לבסיס לדירה, ואפילו בסיס טוב זה מקובל, הורים שצריכים להביא מאות אלפי שקלים וטובעים בהררי חובות זה דבר פסול מהיסוד.

    ומילא היו ילד או שניים, אבל זה לא כך, כשאב צריך לחתן שישה ילדים עשרה או יותר, הנטל הזה הופך לבלתי אפשרי ובלתי הגיוני.

    לא מבינה למה את כל כך מגנה על הדפוס הזה.
    גם אם יש הורים כמוך שמצליחים לעזור לילדים בחצאי דירות, בעוד עשרים וחמש שנה שהבן שלך יתחיל לחתן ילדים, אותו אחד שעזרת לו בדירה הוא יהיה בברוך להביא כמה חצאי דירות, אז לא עדיף שכל אחד ידאג לעצמו?

    ואגב לגבי משכנתא יש כ"כ הרבה פתרונות.
    יש לי אחות שקנתה דירה להשקעה באחת מהרי הדרום, חילקה אותה לשלוש יחידות, כל יחידה מניבה 2000 שח לחודש, סה"כ 6000 שח, אני בטוחה שהמשכנתא פחותה מ6000 שח, ונשאר לה לפחות חצי לדירה שלה, וההפרש שהיא צריכה להוסיף לדירה שלה עצמה השכורה, הוא לא גדול.

    אה, והיא קיבלה בסיס לדירה, לא חצי דירה ולא שלוש רבעים, זה אומר שיש פתרונות, וזו רק דוגמא.

    לא משנים השקפות בגלל שיש כסף/ אין כסף.
    לא שולחים ילד לחיידר מסויים/ בת לסמינר מסויים וחושבים ממבט של כסף.
    שולחים לאיפה שמתאים, ומציאות שבכל כיתה יש בנים/ בנות למשפחות מבוססות/ בינוניות/ וכאלה שגם לא שורדות מבחינה כלכלית.

    • איזה ברירה יש לבת ולבעל?

      חתכו למישהו את הרגלים וכעת אומרים לו אם תרצה ללכת, בעיה שלך שתתנהל עם קבים?

      תראי את זה אחרת. אם הורים היו פוגעים באדם אחר בכוונה, היו צריכים לפצות אותו. אז זה פיצוי על כך שפגעו בילדיהם (בבן זה בדרך כלל במישרין ובבת זה בעקיפין)

    • שמרית בוודאי שיש הבדל אם הבחור לוקח אישה בעלת פוטנציאל השתכרות או שדורש מהוריה לממן את הנוחות שלו ולימוד התורה שלו.

      לא מבינה למה זה נשמע נורמלי בכלל?
      אני מבינה שאת חושבת כך וזכותך אבל לפחות אם את חושבת כך תביאי טיעונים נכונים.

      הטיעונים שלך נובעים משורה תחתונה שנישואים לבן תורה נמצאים בהגדרה של השקעות ומוצרים, ומי שאין לו כסף בחשבון שלא ישאף לכך ואף לא יחנך את ילדין בדרך זו.

      תכלס ראשי הישיבות עושים עבודה טובה, וזה ניכר בשטח…. ומדברייך עוד יותר, מי יודע אולי העזר כנגדך הוא ראש ישיבה ואולי, לא…
      לא נכנסת לפסים אישיים רק דנה בסוגיה.

      והסוגיה הזו היא אחת הסוגיות הרציניות בציבור החרדי.
      לא יתכן שהמצב ימשיך כך, ובמקום לבנות בתי חולים ליד הגשר צריך לתקן את הגשר ואולי לתלות עליו שלט: אני ואפסי לא עוד.

      ועוד נקודה;
      מעניין מאוד שכל מה שהזכרת לא מהווה עשירית האחוז מהשיעורים בסמינרים, לא שמעתי חזיתי ונכחתי בשיעורים שבהם מחנכים את בת הסמינר להשקפה שהיא או הוריה חייבים משהו לבחור הצדיק שרוצה לשבת על תלמודו.

      בואי מעטים הבחורים היום שכל עולמם מעיינם חשקם זו התורה בלבד, היום גם אברכים ואפילו זוצים צעירים טסים לטיולים בחו"ל, אם הם יודעים להנות גם מהעולם הזה, שישקיעו בו הם שניהם, ולא יפילו את העול על ההורים.

  • בנוסף את מתייחסת לעוד סוגיה:

    כביכול קוצצים קרניים וכנפיים לבנים בכך שלא מאפשרים להם לשלב לימודי חול וממילא אין להם דרך להשלים לימודים/ להגיע להישגים בלימודי מקצוע בעתיד.

    לגבי בנות – החינוך בסמינרים הוא לחיי תורה, ולא מחנכים או נותנים אופציה לדרך אחרת, של חצי יום לימוד וחצי יום עבודה למשל.
    מבטיחה לך שלמרות החינוך יש בנות שלא מתאים להן בעל אברך פוראבר, אולי הן ידברו על כך בשידוכים אבל במבחן המעשה זה לא יחזיק מעמד.

    אם היתה לגיטימציה לשלוח בנים לחיידרים עם לימודי ליבה, כן אמרתי את המילה הנוראית, לא היינו חוסמים להם בבוא העת אופציות.
    וזה כבר לא תלוי בהורים.
    ואם היתה לגיטמציה בסמינרים ולא רק דיבורים של גבוהה גבוהה היו עוד רואים שבנות מדברות אחרת.

    היום גם בחורים שמתכננים אחרי שנה שנתיים או יותר לפרוש מהכוילל דורשים השתתפות בדירה, וכמובן שלכאורה זה רצון הבנות, אבל רק לכאורה כי לא כולן מסוגלות לכך.

    יוצא שגם אם את אומרת שבן תורה שווה השקעה, בסופו של דבר הבן תורה הזה לא נשאר בכוילל/ או לחילופין מחמם את הכיסא בכוילל נהנה מהפסקות עישון ולנייס עם החברה.

    בין כך ובין כך דעתי שהנטל לא צריך ליפול על ההורים.
    זה שצריך לתקן ולסדר עוד כמה דברים בציבור, שבעקיפין או במישרין משפיעים על כל הנ"ל זה כבר עוד דבר. כי הכל כרוך אחד בשני בסופו של דבר.

  • תראי, אף אחד לא מדבר במישרין על:
    שבחור עולה כסף – פשוט מסבירים שצריך להתחתן עם בחור שיושב ולומד וגדל בתורה (בית של תורה). זה כמו שיסבירו שמרצדס היא המכונית הכי טובה (לא מבינה במכוניות אבל זו דוגמה), וכשיגיעו לסוכנות הרב יגלו שידם של מעטים משגת לרכישתה.
    שההורים של הבחורה צריכים לשלם על בחור – יש לבחור או להוריו דרישות. להורי הבחורה אין דרך לעמוד בהן, שיגידו יפה מצטערים הוא לא בתקציב שלנו.

    במקום זה מתחילה מערכת של בכיות וצעקות למה משפחה ממעמד ביניים לא יכולה לרכוש מרצדס.

    אם יחליטו הורי הבנות שלא להשקיע בבחורים יותר מדי, ממילא השוק יתמחר את הבחורים במחיר נמוך יותר. אבל כל זמן שהורי הבנות מרגישים שהם צריכים לרכוש עבור ביתם חתן "יקר", למה הם מתלוננים על העלות.

    אלא מה, יש הורים "ששוברים את השוק", כמו אותם שמכניסים את משפחתם לחובות בשביל לרכוש מרצדס או שיש להם כסף לרכוש כי הם מספיק עשירים, אז זה מראה שיש לאותם בחורים מה למכור.

    אם יתנו לשוק לעשות את עבודתו, הרי שלאחר שבנות העשירים יקחו (או אלו שמסכימים לקרוע את עצמם להשיג לבתם) את הבחורים היותר "נחשקים", תוכלנה הבנות הרגילות בעלות פוטנציאל ההשתכרות (אך עם פחות הון עצמי ראשוני), למצוא את הבחורים שהבינו שלא יקבלו דירה ומסתפקים בהון שיש לאותה בחורה, ואחרונות בתור תהינה אלו שגם אין להן מקצוע נחשק ולא הון.

    זו לא האשמה, אלא שלכל דבר יש בחיים מחיר.

    ובוודאי שאין להאשים ח"ו בחורה שאין להוריה כסף, אבל גם מישהי עם בעיות בריאות ל"ע , לא מצפה למצוא חתן מושלם כמו שבת בריאה מצפה וכד'. החיים לא הוגנים ואנו צריכים לשחק בהם.

  • אנחנו חוזרות על אותן דברים כבר….

    מסכימה שלבחור ישיבה שתורתו אומנותו יש ערך.

    לא כל בחור שיושב ולומד הוא בבחינת מרצדס, וגם אם כולם היו כאלה, עדיין זה לא פייר שהעול נופל על ההורים.

    את אומרת שהחיים לא הוגנים ואנחנו צריכים לשחק בהם, נכון, בהחלט, אלה שקיבלו דירה על מגש של כסף יצטרכו לדאוג לבנותיהן בבוא היום ואז הם יחליטו האם זה היה נבון לקבל דירה ולדאוג לכמה חצאי דירות, או האם שווה להם לעזור ולסייע לילדים וכרגע להיות חופשיים וחפים מחובות.

    לא לגמרי חופשיים, כי אל תשכחי שגם חתונה זו הוצאה בלתי מבוטלת, כמובן בלי השוואה למחיר של דירה.

    בעניין השוק שאת מתארת, את סדר קדימות הבנות, מי תיקח את מי, ומי ישאר למי, זה מטורף להציג את זה בכזו סכמה ואפילו לא יהודי.

    נשים צדקניות בכל הדורות שהיה אכפת להן מתורת בעליהן וילדיהן, הקריבו מהנוחות שלהן, רצו בכל ליבן ומאודן שהבעל שלהם ילמד תורה ויתעלה בה, ולא דמיינו שהתורה של הבעל שלהם תלויה בכסף של ההורים שלהם.

    כשתורה וגדולה נפגשות בשולחן אחד זה מאוד יפה, אבל המציאות מראה שתורה נמצאת בקרן זוית וכל הרוצה יבוא ויטול, ללא תנאים. ואת רואה שיש עוד ציבורים של אברכים שלא קיבלו דירות ולמרות זאת עדיין יושבים באוהלה של תורה, סימן שזה אפשרי!

    החינוך מקטנות הוא שטובה תורה מכל סחורה, כל העניין של הדירות/ קניית תלמידי חכמים (בהנחה שהם אכן כאלה) בכספים, נראה סתירה אחת גדולה.

    בין אם את מסכימה איתי או חולקת עלי, ההוצאה הגדולה בנישואי הילדים היא ההשתתפות בדירות לילדים ועל זה אין חולק.

    המציאות מראה שגם כאלה שמתחייבים, מתחייבים על מה שאין להם, אז בין אם מגיע ובין אם לאו, הפיתרון צריך להגיע מאיזשהו מקום.

    ולוואי ויתעורר משהו בציבור ויעשה מהפך בנושא.

    (יש עוד מהפכים שקשורים בעקיפין לנושא, אבל זה כבר באמת דיון למאמר אחר)

    • אני מסכימה שאין צורך שהורים יתחייבו מה שאין להם.

      אבל זה צריך להגיע ברמת ההורים והבת.

      צריך להגיד זה התקציב, אנו נשמע שידוכים עם מי שיכול להסתדר עמו.

      זה כבר שיקול של עמידה מול בכיות הבת שלכולן יש… אבל כך זה בחיים.

      נכון שזה "מסנן" בחורים מסוימים, אבל יש עוד כמה דברים שמסננים. אז לא נורא אם הבת לא תתחתן בגיל 20 אלא בגיל 23, יותר חשובה הבריאות של ההורים.

      ההתייחסות של הייתה מנקודת ראותו של הבחור, שאני חושבת שהשאיפה להוציא את המקסימום היא הכי הגיונית בנסיבות החיים בחברה החרדית.

      ומי שחושש שידרשו ממנו, יכול להתפלל שייוולדו לו רק בנים (וכאן תפילה עושה מחצה), ואת הבנות יכול לשלוח לחינוך אחר…

    • שמרית – סליחה שאני מתפרץ..
      אני דווקא כן מסכים עם הרבה ממה שכתבת.
      ולכן אני רוצה להגיב נקודתית בלבד.
      כתבת:
      "נשים צדקניות בכל הדורות שהיה אכפת להן מתורת בעליהן וילדיהן, הקריבו מהנוחות שלהן, רצו בכל ליבן ומאודן שהבעל שלהם ילמד תורה ויתעלה בה, ולא דמיינו שהתורה של הבעל שלהם תלויה בכסף של ההורים שלהם."
      ממש לא נכון. תמיד היה מושג שהגביר של העיירה יכול לקחת עילוי לבתו ולפרנס אותו. חלק מגדולי הדורות המפורסמים ביותר היו חתנים של גבירים מופלגים. והדברים ידועים.

    • תיקון: התגובה שלי הייתה מיועדת למנתחת. לא לשמרית.

  • בציבור הליטאי התורני המובהק (החסידים מראש אינם שוללים חיי עבודה לכתחילה) החתונות והחיים בכלל הם בסטנדרט מינימלי שאי אפשר למעשה לרדת ממנו, ודווקא בציבור זה חיי האברכות הם נורמה מחייבת שלמעשה אי אפשר לסטות ממנו, תוך כדי הסתייגות מתונה מעבודות לא מסורתיות לנשים. תיאורים על תזמורת 8 כלים או סידורי פרחים בשווי מספר חודשי שכירות, או חתן שמעיז לצייץ על רמת האוכל בחתונתו אצל בוגרי פוניבז על 2 פלגיה, תפרח, חדרה, גרודנא לגווניה, אורחות תורה, תורה בתפארתה, בית מדרש עליון, סלבודקא, ישיבות בריסק, קמניץ, ועוד ועוד שבוגריהן מהווים את אבן הלוז של עולם התורה ומרביצי התורה, והם בסיס עולם התורה הליטאי ומובילים אותה מבחינה תורנית, תלושים מהמציאות, וגם ה"חתונות ההמוניות" הינם פשוטות בתכלית, ורוב האורחים מסתפקים בשתיית כוס סודה במקרה הטוב, ואורגניסט עם זמר חסידי בשנות העשרים לחייו שלוקח גרושים, ואקסוסריז למיניהן ברמת הבסיס שבבסיס, הם הסטנדרט. הדבר היחיד שמתאבדים עליו הוא דירה, כשגם כאן אין התעקשות על בני ברק וירושלים, וכל קרית ספר האברכית הגיע ממקומות אלו. כך שלדבר על חתונות ליטאיות בעוד שמרכז הציבור הליטאי תורני חי ומחתן בפשטות תהומית זה חטא לאמת וחוסר הכרת המציאות שלאורה מתנהלים רוב ככל בני התורה הליטאים המובהקים. ניתן גם לשים לב שהקורונה כמעט ולא פגעה בציבור זה מבחינה מורלית ובשגרת האירועים, והחתונות והאירועים המשיכו כמעט כרגיל, ואין בין ימי הקורונה לימי השגרה אלא כחוט השערה בלבד וגם זה בקושי

  • מנתחת, ( בבשר החי של החברה החרדית?)
    מה את מציעה למסקנת הדברים? שנהיה מזרוחניקערס? שנלמד ליבה? שנצא לעבוד?

    • אם המחיר של תורה זה למוטט משפחות אז כן.
      אין שום איסור בתורה על אדם שיצא לעבוד

  • הכותבת המלומדת שכחה לציין שלא מעט הורים עושים סיבוב בחו"ל לדפוק על פתחי נדיבים וחלק עושים זאת בארץ. מה רע בהנהגות שהנהיג האדמו"ר מגור בעל לב שמחה. ועכשיו האדמו"ר מויזניץ תיקן תקנות ראויות. איזה עניין יש לראשי ישיבות ליטאיות למוטט משפחות? "הורים למען חתונות צנועות" _ חייבת לקום תנועה כזאת ולאלתר. ואיך לא חסים בנים ובנות על הוריהם? וכמובן שיש לחדול עם כל החתונות ההמוניות והמתוקשרות של החצרות לסוגיהן, וטוב יעשו עיתונאים אם יחדלו לסקר חתונות של גבירים המעוררות קינאת הדלפונים.

  • כתבה מדושנת בנתונים, עם תגובות המשחיזות את סכיני הניתוחים השמרניים…
    ליבי תפילה לעני כי יעטוף וברוחי תקווה כי, יושב במרומים יגאלנו מעומק מעמקינו…

  • אני עונה לדוד:

    אני מציעה שכל זוג יקבל בסיס לדירה, ואפילו בסיס נכבד, אבל לא סכומים של מאות אלפי שקלים שיכניסו את ההורים לחובות.

    בין אם ישקיעו את הכסף בדירה להשקעה, דירה בפריפריה שבה יגורו ובין אם ישכרו וישכירו, זה אפשרי בהחלט לשלם משכנתא חודשית כל חודש בסך 2500-3000 שח.

    הרי ההורים שלקחו הלוואות/ משכנו את הדירה שלהם עצמם בוודאי צריכים להחזיר כל חודש עשרות אלפי שקלים מנישואי הילדים שלהם, יותר נכון מהתחייבות על הדירות שלהם.

    במקום שכל הורה ייכנס לחובות אדירים וישלם כל חודש סכומים כפולים מכופלים משולשים ומרובעים ממה שהזכרתי, כל זוג ישלם משכנתא לעצמו בסך 2500 עד 3000 שח כל חודש.

    אם ישקיעו בחוכמה בדירה, יתכן ויצטרכו להוסיף לשכירות הדירה שלהם 1000 עד 2000 שח, ואם יבחרו לגור בדירה עצמה יצטרכו לשלם את המשכנתא בשכר האמור.

    מה כל כך מסובך?

    ולא אמרתי שהאברכים יצאו לעבוד, לא!
    אברך שמקבל מלגה מקבל בממוצע 3000 שח פלוס מינוס, תלוי איפה הוא לומד.

    האישה שלמדה ויגעה מכניסה כמה אלפי שקלים בחודש, וככל שהשקיעה יותר ולמדה מקצוע מכניס יותר הספרות אמורות רק לעלות.

    וכך בגיל 60-70 כשהאנשים לקראת סוף חיתון ילדיהם שלהם, יש להם דירה שלהם ביד שעמלו עליה בעצמם, נכון קיבלו הון עצמי בסיסי מההורים, אבל רכשו אותה במו ידיהם.
    וזהו! גורנישט! אין חובות!
    יכולים לחיות בנחת את חייהם ולא צריכים לקחת על גבם חובות יש מאין.

    מה הקשר להיות מזרוחניקים, ואיפה זה נכנס בקטע הכלכלי/ השקפתי?

    לגבי לימודי ליבה, יש לי השגות, אבל גם במצב הנתון אפשר להסתדר.
    ואברך שצריך השלמה מהצד באיזה שלב בחיים שיעסוק במקצוע תורני, הגהות, סופר סתם, לימוד עם בחורים/ משרה תורנית או כל דבר אחר.

    לא צריך להאשים את הממסד בקטע הזה.
    א-ב-ל כן הוזכר בתגובות של שמרית, שכביכול אסרו על הבנים ללמוד לימודי חול ולכן הם מקוצצי קרניים וכנפיים ולא יכולים להתקדם ללימודי חו"ל.
    אתם יודעים מה אני אענה על זה?

    גם לבנות סמינר קיצצתם כנפיים בזה שהן מתייגעות על חוצים יותר מבגרויות ובתכלס לא יכולות להתקדם לבגרויות לכל מיני לימודים שיקדמו אותן ואת המשכורת שלהן.

    כבר היום יש סמינרים שהבינו שמהוראה לא מתפרנסים, וגם אם כן לא כולן, וזה המשיך לשלב של סמינרים ותיכונים שמכניסים בגרויות, ועוד עשור זה יהיה נפוץ יותר, ועדיין הבנות יחשבו לבנות שמורות צדיקות ויראות שמים.

    כנ"ל לגבי הבנים, לימודי ליב"ה זו לא מילה גסה, אם הבנים שלכם ידעו מתמטיקה ברמה/ אלגברה ברמה גבוהה הם לא יהפכו לפורקי עול או לילדים ממשפחות מודרניות.

    כבר היום יש חיידרים/ תלמודי תורה כאלה, הורים צריכים לדאוג לעתיד של ילדיהם ולא לחסום בפניהם אופציות. וב"ה זה רק יפרח ויצמח.

    ככל שהשנים יעברו החברה שלנו תקלוט שיש כל מיני גוונים בציבור, והם יכולים להיות יראים ושלמים גם אם הילדים שלהם מקבלים מושגים של לימודי חול שיעזרו להם בעתיד.

    זו כבר בחירה של כל אדם באיזה שלב לצאת ללמוד/ לעבוד.
    אם אברך עם 5 ילדים למשל צריך הכנסה נוספת ומחליט לעבוד חצי יום במשרה תורנית מה טוב, ואם הוא ירצה להתפתח בלימודי חול כן כבר אין לו יכולת ללמוד בכוילל, כי לא כולם בנויים לכך, כי צרכי הבית מאלצים לכך, יהיה לו בסיס ולא יצטרך להתחיל מאפס.

    אבל גם הקטע של עבודה ולימודי ליבה לא קשור בכלל לדיור.
    גם במצב הנתון של היום, ולא בשיפורים שיהיו עוד 20 שנה, גם היום הנטל לא צריך ליפול על ההורים וכל זוג יכול וצריך ומחוייב לדאוג לדירה של עצמו.

    לא רוצים? לא צריך! בעוד 25 שנה תשלמו בכפל כפליים על הבנות שלכן.

    מהפכה תקרה רק שרבים וטובים מהציבור יקומו ויעשו סוף לדפוס הזה.

    כל טוב

    גילוי נאות:

    אחים ואחיות שלי קיבלו בסיס לדירה, כולם אברכים ולכולם יש דירות, והם משלמים משכנתא בעצמם כל חודש. והם ספונים באוהלה של תורה ולא בכיוון לצאת משם.
    לי עצמי אין דירה, ב"ה כשאגיע לשלב הזה ההורים יעזרו בבסיס, ואני אשלם משכנתא חודשית, תאמינו לי זה יצא יותר זול מהשכירות שאני משלמת כל חודש, והלוואי והיה לי הון עצמי לבסיס, לא צריכה מעבר בשביל להתקדם לדירה.

    • את כל הזמן חוזרת על זה שלדעתך ההורים צריכים לתת לילדם הון ראשוני בלבד.
      אך את לא מסבירה מניין יבוא הכסף?? מניין יהיה למשפחה שגם ככה בקושי/או שכלל לא שורדים את ההוצאות החודשיות (ממש ככה), לתת כמעט כל שנה "הון ראשוני" לילדים שהם מחתנים?? וזה בנוסף להוצאות החתונה המינימליות ביותר שאפשר להיות.

  • באמת אמרת דבר נכון. ממצבים קשים אנשים לא לומדים, מה שהיה בזמן הקורונה, אחרי שהכל יעבור, יחזור הכל להיות כפי שהיה לפני.
    ולגבי הנושא עצמו, העולם חי בבלבול גדול ולכן מצד אחד רוצים בית של תורה ומצד שני רוצים ההפך, וזה בסדר. כי באמת מה שבאמת רוצים זה להיות כמו כולם. אם כולם רוצים בית של תורה אז הבחורה והוריו ידרשו רק בחור שיושב ולומד, וכל מה שמעניין אותו זה רק תורה. וכמה הם מבינים או מנסים להבין מה הסיסמה אומרת, זה לא משנה. אבל רוצים בית של תורה וכל בחור ממוצע יודע שכמה שהוא יזרום עם הרעיון כך הסיכוי שלו טוב למצא שידוך חרדי מבית של תורה… אבל מאידך הוא לא רוצה רק תורה, הוא רוצה גם בית, ובצדק, כי איך ישב וילמד בלי דירה, רהיטים וכל מה שצריך מעבר, ולכן הוא דורש דירה ללא משכנתה ועדיף גם שאשתו תפרנס מעל הממוצע כדי שהאלף חמש מאות ש"ח שלו יספיקו לעונג שבת ותשלום למקווה.. לגבי החתונה עצמה צריך להבין שבית של תורה דורש גם כבוד התורה, וזה לא מכובד שתלמיד חכם יתחתן באולם של נזקקים וכד' ולכן מינימום למנה צריך להיות 180 ש"ח צלם ותזמורת טובה מומלץ מאוד וכן על זה הדרך בכל שאר ההוצאות. ובכלל שכחתם שתלמיד חכם הוא גם בן אדם, ויש לו רצונות משלו, והוא גם רוצה שיסתכלו עליו, ולכן לא שייך חתונה זולה כאילו היה עם הארץ שפל ח"ו. אבל יש כאלו תמימי דעת שזוכרים שיש משנה בפרקי אבות שאומרת פת במלח תאכל… נו נו, יש הרבה מאמרי חז"ל יפים ומיוחדים ליחידי סגולה כמו זה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אבל עם כל הכבוד, הוא רוצה להיות בן תורה סטנדרטי לא רבי עקיבא התנא ולא רבי עקיבא איגר. וכדי להיות בן תורה סטנדרטי צריך חתונה יוקרתית פלוס דירה ללא משכנתה ועדיף גם רכב, ואחרי כל זה הוא מבטיח לשבת בכולל כמה שנים טובות וללמוד וללמד לשמור ולעשות.
    אבל יבא המתעניין מן הצד, ויראה שיש כאן שתי דברים סותרים לגמרי בין הרצון של בית של תורה לבין עולם הזה וכל השאר ועוד יותר הלא גם זוגות חילוניים לא מקבלים דירה בדרך כלל, התשובה פשוטה, פוק מאי עמא דבר (תראה מה העולם נוהג) . זה בסך הכל מה שהוא רוצה, להיות כמו כולם, ובצדק. מה יתן לו להיות באמת בן תורה, עוני, שיקראו לו דלפון נבך.. שבשמיים כולם יתפעלו ממנו אבל כאן בארץ אף אחד לא ידע מזה. מה יוצא לו מזה. עדיף ללכת בדרך כל הארץ ומי שעזר עד כה יעזור הלאה ומי שברך את האבות הוא יברך את הבנים.
    ולכן לשנות את המצב אי אפשר כי הוא מורכב מאנשים ללא דעה וללא בחירה, והעדר הולך אחרי העדר ובטח בדבר שמשתלם, אבל מה שכן אפשר, לאותם הורים מעטים שיש להם שכל וקצת שליטה על המצב, קצת פיקחות לא יזיק. תמיד אפשר לסובב את האנשים המסובבים אותך ולנסות לנווט למטרה שאליה אתה שואף. דבר ראשון, מהרגע הראשון תצחק אותה קשה להשגה, בכל פרט אל תוותר וכך גם אם ירצו להרחיק לכת לא יוכלו להרחיק יותר מדי. דבר שני, כמו כל סוחר טוב, גם אתה מתלהב וממש מאושר מהשידוך, אל תראה את זה יותר מהצורך הכרחי, כי זה יעלה לך ביוקר. ודבר אחרון, תמעיט במפגשים.. כל מפגש יכול לעלות לך ביוקר.
    כל זה כמובן לפני החתונה, אחרי החתונה, תהיה הוגן ותעמוד בכל ההבטחות לטובת הזוג, אבל זהו זה. תשקיע בלעודד, להזמין, לפרגן כמה שיותר, אבל אל תתנדב מעבר ליכולתך כי לא תגמור לרצות אף פעם. בקיצור את הכלל אי אפשר לתקן אבל כל אחד בפרט יכול למזער נזקים אם עיניו בראשו.

  • מאמר מעולה, ונוגע בליבת הענין.
    אני חושב שהנקודה שמעלה הכותבת שהכל תלוי בחינוך להתנהלות כלכלית נכונה הוא מאד נכון, אבל חובה לציין שבדרך הטבע אין אפשרות לחלק גדול מהציבור להתנהל בצורה כלכלית נבונה עם אורח החיים המקובל. כלומר, אנשים רוצים הרבה דברים נפלאים – לחיות ברמת חיים סבירה (חתונות זה רק סעיף אחד ברמת חיים זו); לגדל משפחה ברוכת ילדים; שהבעל ילמד בכולל; שהאשה לא תעשה תואר; ושלא תעבוד במקומות חילוניים המשלמים שכר גבוה. כל אחד מהרצונות הללו הוא לגיטימי לחלוטין, הבעיה היא שמבחינה כלכלית המספרים לא מסתדרים. יש אחוז מסויים בציבור שיצליח להסתדר בצורות שונות (לשווער יהיה כסף, יעשו דברים מהצד, האשה תצליח להתברג במשרה בכירה, וכיו"ב), אבל ברור שרוב הציבור לא אמור להצליח להסתדר כלכלית עם נתונים אלו, גם אם ילמד עשר קורסים להתנהלות כלכלית נבונה.
    הרבה מתלוננים על כל מיני דברים – קניית דירות, חתונות, וכיוצא בזה. אבל הם מתעלמים מהפיל שבחדר, קרי: אורח חיים לא הגיוני מבחינה כלכלית. זו האמת, וכל התעלמות ממנה לא תביא שום תועלת.
    יש כאלו שמסכימים לנקודה הנ"ל, אלא שטוענים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת מעל הטבע להסתדר. אינני בא להתווכח עם גישה זו, אבל אציין שאם כן – הרי שאין טעם להתלונן ולנסות לשנות מוסכמות כאלו ואחרות, כי בין כה הכל עובד בצורה לא הגיונית ולא טבעית. הנידון שלנו הוא רק נוגע לאלו שמאמינים שהעולם מתנהל בצורה טבעית, ושהקב"ה לא הבטיח לאף אחד הצלחה כלכלית בגלל שהוא צדיק.

  • לא צריך תקנות לגבי ההוצאות של החתונות , כי את זה הציבור מבין לבד וגם לא בטוח שיבצע את זה
    מה שבטוח צריך זה תקנות לגבי הכסף שבחורי ישיבה דורשים (שם הראשי ישיבות נותנים גב בלי בעיה לסחיטה של הורים)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל