השמחה היא עיקר חשוב בדת, זאת יודעים כולם, אולם ישנם שני מובנים עיקרים לשמחה הדתית: שמחה כתוצאה מהחוויה הדתית עצמה או שמחה כערך אנושי, לשמוח בכל הטוב. חג הסוכות מעלה את שאלה זו ביתר חדות בשל פניו הכפולות – השמחה הרוחנית, מצד אחד, והארצית, מאידך. חוקר הנצרות, פרופ' דוד פלוסר, עורך השוואה מעניינת בין התפיסות השונות של השמחה הדתית וגלגוליהם:
נשאל את השאלה המוזרה והמעניינת: האם יש לחלק את השמחה הדתית בישראל ואצל האומות לשמחה אנתרופוצנטרית ותיאוצנטרית? השמות הללו, שמוצאם מיוונית ומן התיאולוגיה הנוצרית מובנם ברור: תיאולוגיה או דת אנתרופוצנטרית, במרכזה עומד האדם. בתיאולוגיה ובדת התיאוצנטרית במרכזה עומד האל… היווצרות שני המושגים הללו, שבזמן האחרת נתקבלו גם אצל היהודים, ניתנת להסברה על-ידי תולדות הרוח של האנושות המודרנית: בתקופת ההשכלה והליברליזם היו רבים שחייבו את הדתות לפי מה שהן נתנו לאדם והחלישו את הממד האלוהי שבדת. אם כן אצל אלה שהתנגדו לזרמים הללו נוצרה החלוקה לתיאוצנטרי ולאנתרופוצנטרי מתוך פולמוס ברור נגד המושג השני…
ברם, אם נעביר את שתי הקטגוריות על השמחה שביהדות, מיד נראה על נקלה את הפגם שיש בהן כשמשתמשים בהן שימוש מוחלט. יוצא שכל שמחה דתית אנתרופוצנטרית שביהדות היא אסורה או לפחות חשודה כבלתי-יהודית, ודבר זה חל לא רק כשהאדם היהודי שמח בשעת המעשה הדתי בגלל סיבות חברתיות ורגשיות סתם, מתוך יופי היום, בגלל הדר הסוכה, בגלל השירה היפה שבבית הכנסת. לא רק זאת, אלא השמחה האנתרופוצנטרית היא, אם אינני טועה, גם ההנאה שנהנין בה כשמרגישים שה' נתן לנו מתנות טובות… השמחה שבדת התיאוצנטרית תהיה כנראה רק השמחה של התמסרות לצו, למצוות, השמחה שאתה עושה דבר נכון, אולם גם שמחה זו איננה לגמרי בלתי חשודה בעיני חסידי הדת התיאוצנטרית, כי הרי כל שמחה דתית יש בה טובת הנאה של האדם, וזה מחליש את הכיוון היחידי הנכון – מן האדם אל המרכז, אל האלוהות. או, בלשון אחרת, עליך לשמוח שמחה דתית, מפני שכך מצווה עליך!
ברור שזו תמונה עקומה למדי של השמחה היהודית בפרט ושל תורת ישראל בכלל. נשאלת אפוא השאלה האם יש בכלל להשתמש בנוסחאות של תיאוצנטריות ואנתרופוצנטריות כלפי כל דת או כלפי תורת ישראל…
