צריך עיון > בין הסדרים > גליקל מהמלין נגד הממסד הרפואי

גליקל מהמלין נגד הממסד הרפואי

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

בימים אלו, הממסד הרפואי נקרא לחזית המערכה ונוטל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. אולם היו זמנים שבהם דיאגנוזה רפואית נתפסה המלצה בלבד.

כ"ג אדר תש"פ
 

לפני שבעים שנה, בשנת 1949, הוציא הסופר הבריטי אריק בלייר (Blair) – הידוע יותר בשם-העט שלו "ג'ורג' אורוול" (Orwell) – את ספרו הדיסטופי המפורסם: "1984". בספר זה הוא מתאר עולם הנשלט על ידי משטרת מחשבות רודנית. משטר זה מנוהל בידי ה"אח הגדול", שהוא למעשה ישות מופשטת המייצגת את מפלגת השלטון הטוטליטארית. ספר זה ביטא היטב את חששה הגדול של הציוויליזציה המערבית, מאז ועד היום, מפני התפשטותם של צורות משטר רודניות

בניגוד לאורוול שראה במשטרים עריצים, כמו המשטר הקומניסטי, גורם המאיים על חירותם של אנשים, סופרת ישראלית בשם חמוטל שבתאי חזתה תרחיש אחר שבו עשויה האנושות למצוא את עצמה נתונה לחסדיו של שלטון קפדני. בספרה: "2020" (שראה אור בשנת 1997) תיארה שבתאי מציאות דיסטופית שבה מגפה גדולה שמתפשטת בעולם מאפשרת לשלטונות לחוקק חוקים דרקוניים על מנת לשמור על הציבור.

הנבואה של שבתאי אמנם לא מתגשמת בצורה הנוראית המתוארת בספר, אך נגיף הקורונה שהולך ומכניס עוד ועוד ארצות למצבים של הגבלות תנועה, צווי בידוד כפויים והסגרים נרחבים מזכיר באופן מדאיג את המציאות עליה היא מדברת. העולם החופשי אינו נתון בידיו של רודן עריץ, אך לאנשי מקצוע מתחום הרפואה יכולה להיות סמכות גדולה לא פחות – אם כמובן מתוך כוונות טובות באמת, ויחי ההבדל הדק.

המצב הזה שבו הוראותיו של רופא מחייבות לא פחות מצו ממשלתי נראה לנו מובן מאליו. אמנם, לא תמיד היו כך פני הדברים. לפנים, גם כאשר מדע הרפואה המודרני הלך והתפתח, הרופא היה נחשב בסך הכל כדמות מייעצת, שהרוב אינם פונים אליו אלא לקבל דיאגנוזה. מרד רפואי לא נחשב כלל למרד, מאחר והאחריות על מצבו הבריאותי של האדם הייתה מוטלת בראש ובראשונה עליו.

דוגמא לכך אנו יכולים למצוא ביומניה המפורסמים של גליקל מהמלין – אשת העסקים היהודייה בת המאה הי"ז; כך למשל, כאשר בתה של גליקל, ציפורה, אובחנה כחולה במחלת הדבר על ידי "רופאנית אחת" שדרשה מגליקל לשים אותה בהסגר. גליקל המבועתת לא היססה להתווכח עם הדיאגנוזה, וטענה שלמגפת הדבר ישנם "י' סימנים" – מלבד המורסה שהתגלתה בידה של ציפורה – שהיעדרם מעיד על כך שבתה איננה חולה במחלה האמורה. טענתה של גילקל אכן הייתה רווחת בקרב רופאי הזמן, אך הדבר המעניין במקרה זה הוא שאישה ללא השכלה רפואית לא חששה להשתמש בידע הרפואי שברשותה על מנת להתווכח עם דיאגנוזה מקצועית.

במקרה אחר לא המתינה גליקל לרופא וטפלה בבנה באמצעות טיפול עצמי. הבן שזה עתה נולד סירב לינוק והיה נראה חולני מאוד, וגליקל חששה שהדבר נובע מכך שבמהלך תקופת ההריון היא התאוותה לשסק אך לא אכלה ממנו. מכוחה של אבחנה זו, היא התעקשה לשלוח את המשרתת שתקנה לה שסק, למרות מזג האוויר הסוער – "כזה שאין לגרש אפילו כלב מן הבית". את השסק היא מרחה לתינוק על פיו – חרף מחאותיהם של שאר הנשים סביבה – ולדבריה מיד לאחר מכן הוא החל לינוק בחשק רב.

בנוסף, המחשבה שנשקף חשש אמיתי לחייו של התינוק לא העלתה על דעתה להזעיק רופא. לא היה בכך דבר חריג; לדבריה של ההיסטוריונית האמריקאית מרי לינדמן (Lindemann), בגרמניה של ראשית העת החדשה היה זה נדיר ביותר להזמין רופא על מנת לבדוק ילד מתחת לגיל עשר. ואכן, טוביה הכהן – הרופא היהודי המפורסם בן זמנה של גליקל – מספר ש""שרוב חלאי הילדים אינם באים במשפט הרופאים, לפי שהנשים בעצמן עושין".

השימוש בטיפול העצמי לא הסתכם בילדים בלבד; כאשר גליקל נפלה למשכב בעקבות צער גדול היא סירבה ליטול את התרופות שרשמו לה הרופאים, למרות הפצרותיהם הרבות וחרף העובדה שהיא הייתה באותה העת בהריון:

לא הועילו כל דיבוריהם ואמרתי [שהם[ יכולים לומר מה שהם רוצים, אינני לוקחת עוד שום דבר. אם ברצון הא-ל הנאמן לעזור לי, הוא יכול לעשות זאת בלי תרופה, ואם זו גזרה מלפני האל הגדול, מה יועילו כל התרופות? בסיכום, ביקשתי מבעלי זצ"ל שיפטר את כל הרופאים וישלם להם את שכרם – וכך גם היה.

יהודי אחר בן התקופה שמביע ביומניו חוסר אמון ברופאי זמנו הוא ר' פנחס קצלנבויגן, רבה של בוסקוויטץ, שרשם את קורותיו בספרו האוטוביוגרפי "יש מנחילין". הלה זלזל בשני רופאים שמסרו לו דיאגנוזה זהה בנוגע למצבה של עינו, מאחר ולדבריו הם "לא ידעו מאומה בשום רפואה". הוא התעלם מהוראותיהם ופנה לרופאים אחרים כמו גם לבני משפחה על מנת למצוא דרך טיפול אחרת – צעד שגם הוכיח את עצמו בסופו של דבר.

הזלזול בממסד הרפואי באותם הימים קיבל ביטוי ציני ומושחז במחזה "החולה המדומה" שכתב מולייר (Molière). מולייר, שבעצמו סבל משחפת כרונית, שם בפיו של אחת הדמויות את הדברים הבאים:

[הרופאים] יודעים לדבר לטינית כהלכה, יודעים לכנות בשמות יוניים את כל החלאים, להגדירם ולמינם; אבל מה ששיך לרפוים של חלאים אלה – דבר זה אין הם יודעים כלל וכלל.

לדבריו של אותה הדמות הרי ש"רוב בני האדם הרפואות קוטלות אותם – ולא המחלות".

הרבה דברים השתנו מאז, וכאמור, בימינו הוראות הממסד הרפואי מקבלות תוקף חוקי ואף מאפשרות שלילה של חירויות המוענקות לפרט בימים כתיקונם.

 

לקריאה נוספת: נמרוד זינגר, "בעל השם והרופא: רפואה ומאגיה בקרב יהודי גרמניה בראשית העת החדשה", ידיעות ספרים. 

תגובה אחת על “גליקל מהמלין נגד הממסד הרפואי

  • הדמיון בין רופאי העת העתיקה לבין רופאי זמננו הוא מסתכם רק בשם המקצוע שלהם.
    רופאי העת העתיקה לא הכירו את הגוף מבפנים ולא ידעו מאומה על הפונקציות של אבריו, לא היו להם בדיקות שיאוששו את הדיאגנוזה ולא ידעו על חיידקים ווירוסים.
    למעשה הם היו ברמה של יועץ תזונה בזמננו.
    כך שאין להקיש מאומה מהנכתב בעבר על מקצוע הרפואה לבין המצב דהיום.
    הדברים נכונים גם לגבי התייחסותם של חז"ל והראשונים לגבי הרופאים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל