קורבן יחיד, פסח ו"ריחוק חברתי"

קורבן. המילה מצלצלת כמו משהו מוזר, מרוחק, השייך אולי לימים קדומים אך רחוק מאד מעולמנו. לקיחת בעל חי, שחיטה שלו, התזת דמו, שריפתו – כל הפעולות הללו נדמות כמו משהו זר ואפוף הילת מסתורין.

אולם, כשנעמיק בכך נראה כי המחווה של קרבן אינה רחוקה מאתנו כפי שנדמה. קורבן הינו למעשה מתנה במסגרת יחסים שאינם הדדיים: הוא מביעה הערכה, כבוד או תודה או רצון בפיוס. אנו מגישים מתנה למורה או לרב כדי לגלות את הערכתינו כלפיו. כשאנו רוצים לחזק את הקשר שלנו עם מישהו, לחלוק לו כבוד או להביע תודה, אנו עורכים סעודה לכבודו. אם פגענו באדם, נהוג לקנות לו מתנת פיוס, להביע צער וחרטה על הפגיעה. המשותף לכל פעולות אלו הוא שהקורבן/מתנה מחזק את הקשר שלנו עם המקבל. הוא מגלה על רצוננו בקרבתו. כך אנו נוהגים גם כלפי הקב"ה. אנו משתמשים בקרבן מהסוגים הנ"ל לחזק את רגש הקרבה שלנו אליו.

כל זה בניגוד מוחלט לתפיסת הקורבן שהשתרשה אצל הגויים. עובדי עבודה זרה רואים בקורבן פעולה של שוחד, שמטרתה לרצות את האל ולקבל ממנו איזה תועלת, כמו חנופה או שלמונים לאדם חזק על מנת שיפעל לטובתך. הקורבן אינו מבטא רצון בקרבה אלא רצון בתועלת אישית. כנגד זה, התורה רואה בקורבן בקשת קירבה. הקורבן הוא פעולה של אדם או של ציבור המבקשים קשר של קרבה וידידות עם ה'.

קורבן יחיד וקורבן ציבור

פרשת קורבנות היחיד בתחילת חומש ויקרא מפסיקה בין פרשת בניית המשכן לחנוכתו. חומש שמות מסתיים עם בניית המשכן, חומש ויקרא פותח עם ציווי קורבנות היחיד, ובסוף פרשת צו מתחיל כבר התיאור של עבודת המשכן, הממשיך בתחילת פרשת שמיני.

המשכן הוא מרכז הציבור הישראלי אשר ה' שוכן בתוכם. הוא נמצא במרכז המחנה, וכל העיניים נשואות אליו. מהמרכזיות של המשכן אנו יכולים ללמוד על הערך הגדול בשייכות הציבורית, בתחושה הלאומית, בהבנה שאנו חלק מעם שהוא כעין גוף אחד בעל אברים רבים. ואכן, ככלל, התורה הינה מסגרת לחיים ציבוריים, ולא לחיי הפרט. השכינה אינה שוכנת על היחיד בדרך כלל, אלא על העם כולו.

אולם ישנו סיכון גדול בציבוריות (קולקטיביזם) זו. קל מאד להיסחף ולהיבלע בגוף הקולקטיבי, לאבד כל הרגשה עצמית ולהפוך לחלק חסר תודעה המופעל על ידי המנגנון הכללי. דבר זה מצוי בהרבה קהילות ותנועות המונים, שבהם הפרט נסחף אחר הכלל ומאבד את תחושת העצמיות, ויחד איתה את שיקול הדעת הבריא.

ציבוריות בריאה בנויה מחיבור של יחידים בעלי הכרה עצמית. כל אחד, עם ההכרה העצמית שלו, מזדהה עם כלל הקבוצה ויוצר גוף משמעותי יותר, מגוון יותר ועשיר יותר שעליו יכולה השכינה לשרות. כלומר, על מנת להפוך לציבור בעל כוח ומשמעות נדרשת בראש ובראשונה עבודה יחידית שמגלה את הרצון בקרבה לה'. כדי להגיע לקורבנות ציבור, צריך קודם להפנים יפה את קורבן היחיד. מסיבה זו, בין בניית המשכן – שנבנה גם הוא ממחצית השקל של כל יחיד ויחיד – לבין חנוכתו מפרידה פרשת קורבנות היחיד. לא ניתן להתחיל בעבודת המשכן הציבורית ולהשרות את השכינה על העם מלמעלה למטה לפני שהופנמה ההתעוררות הפרטית של "אדם כי יקריב מכם".

באופן דומה, אנו פותחים את השנה שלנו בקרבן פסח של כל יחיד ויחיד מישראל. "משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית". כל אחד ואחד נמנה על הפסח ויחד מתחברים לחבורות על מנת להקריב קרבן לה'. היחיד מתחבר לחבורה וכל החבורות ביחד מתכנסות למקדש להביא קרבן לה' שכל הציבור משתתף בו. הרעיון של התעוררות היחיד המצטרפת אל הכלל הוא אבן היסוד של יצירת עם ישראל.

בימים אלו שאנו נאלצים לפעול ב"ריחוק חברתי", עלינו לנצל את המצב על מנת להתחבר מחדש בראש ובראשונה אל העצמי, אל "אדם כי יקריב". זוהי הזדמנות לעצירת המרוץ, להפסיק להיסחף אחר הכיתתיות ההמונית, ולבנות בחזרה תודעה עצמית. משם צריך להגיע החיבור אל המשפחה, "איש שה לבית אבות, שה לבית". על ידי כך נוכל בעזרת ה' לבנות מחדש את הציבוריות באופן בריא ולצאת מהפלגנות הכיתתית שנובעת מאיבוד העצמיות.

"לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. כי הנה ה' יצא ממקומו לפקד עון ישב הארץ עליו וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה […] או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" (ישעיהו כו-כז).

 .Photo by Tory Morrison on Unsplash