היש קו מנחה בהנהגתו של מנהיג הציבור הליטאי דהיום (הזרם המרכזי), רבי אהרן לייב שטיינמן? היש קשר משמעותי וניכר בין הוראות פרטיות וציבוריות, ובין שיחות ונאומים שנשא בנסיבות ובמקומות שונים? כותבי חוברת "התבוננות" ממכון "דרך הישר" טוענים חד משמעית: "כן". בחוברת מפורטת ומלאה אסמכתאות, הם מבקשים להראות כיצד תורתו של הגריא"ל ודרכו החינוכית מתבטאת במספר תחומים. חתירה לאמת, דרישה לפנימיות, יחד עם פסימיות על אופי האדם ומניעיו, מאפיינים את הנהגתו באופן עקבי. דרך הדוגמאות שבספר ניבטת לראשונה לציבור הרואה בו מנהיג דרך סלולה ומשנה מונסחת. מחברי החוברת מתארים את דרך הנהגתו בד בבד עם התפתחות הציבור החרדי בארץ, ומציבים מודל של הנהגה המותאם למקום ולזמן:
בשנים תשנ"ו – תשנ"ז החלה הנהגת הגראי"ל. תהליך ההתמסדות הסתיים עוד קודם. לכן, כאשר בתקופת הנהגתו אנו עומדים בסימן התפתחות והתרחבות. בתקופה זו נוספו כמה וכמה נדבכים מהותיים לבניין הציבור החרדי, בהתאם לצורך התקופה.
תקופתנו מתחילה לאחר תקופת ההתמסדות והקמת המסגרת. כעת אין המדובר על אותם יחידים המתרוממים ומשתייכים לדרך בני התורה כפי שהיה בעבר, אלא על
הדור השני שגדל כבר בתוך מסגרת זו. בדור זה – במקביל לפריחה ולהתפתחות החיובית המופלאה – החל להתפתח גם תהליך שלילי. החלה מגמה של התרוקנות פנימית, בה המסגרת נהפכת לעיקר והתוכן הפנימי לטפל. זהו תהליך טבעי שכאשר הבנייה מגיעה לתכליתה, מתחילה מגמה של התרוקנות פנימית. תהליך זה בא לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים והוא מביא את הציבור לידי בעיה קיומית כפי שיוסבר להלן בהרחבה.
על מדוכה זו עומד הגראי"ל ובונה את הנדבך של ההכוונה הפנימית כהרחבה וכתוספת לאותה קומה בסיסית שסללו רבותינו.
כך גם כאשר מתמקדים כל הזמן אך ורק בעצם המסגרת, התמודדות זו לא נתפסת כהתגוננות נחוצה, אלא נתפסת כעיקר צורת החינוך וצורת הוויית הבן תורה שהוא עומד כלוחם מול החוץ. ההתנגשות הזו איננה נתפסת כהתגוננות מוכרחת, אלא כאמצעי ראשון במעלה לגיבוש הזהות וההווי הציבורי והאישי. באופן זה נוצרת מגמה בה המבט מופנה כל הזמן אך ורק החוצה והחוצה, וכל ה'פנים' מתרוקן.
במגמה זו מתפתחת זהות שהיא למעשה 'זהות שלילית.' אני לא חילוני אני לא מפד"ל אני לא חב"ד וכו' וכו,' אולם "מה אני כן"? אין לכך כל יחס. ישנם אנשים רבים, שאילו ימצאו את עצמם על אי בודד, הם ימצאו את התודעה היהודית והחרדית שלהם בבעיה קיומית קשה. במצב שכזה, לא תהיה להם שום אמירה ושום דרך. כאשר לא תהיה אפשרות להתקיף חילונים או חרדקים או פשרנים וכדו,' לא תהיה כל השקפה ולא תהיה כל זהות. כלום. ואם על אי בודד אין כלום, הוי אומר שגם עכשיו אין כאן כלום. אין כאן באמת כל תוכן, אלא אשליה בלבד.
בתקופת הבנייה וההתמסדות, אכן סייעה ההתנגשות החיצונית לגיבוש והתאגדות קבוצתית, אולם כעת, לאחר שהתאגדנו והתגבשנו, אם לא נתקדם להתמקד בתוך עצמנו ונמשיך כל העת להיבנות מן ההתנגשות החיצונית ולבנות את עיקר זהותנו עליה, הרי שבשלב מסוים כבר לא יצטרכו אויבים מבחוץ, חלילה.
