גן המבוכה של הרמח"ל

בשטחה של וילה פיזאני, לא רחוק מפאדובה שבאיטליה, בנוי מבוך יפהפה. רבינו הרמח"ל, שנולד בפאדובה בשנת תס"ז, כנראה הכיר אותו. אפשר שהיה מתבודד בסביבתו מפעם לפעם – הוא הרי מדבר בשבחה של ההתבודדות בסוף הפרק השלישי של 'מסילת ישרים'. 

בתחילת אותו פרק, הוא מתאר מבוך דוגמתו:

גַן הַמְּבוּכָה, הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָֹּרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים וּמְעוֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם. וְאָמְנָם הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה, מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה.

מדובר בגן חסר תכלית. הוא עשוי לצחוק, כלומר לשעשוע, ומבקרים בו "שרים", מי שיכולים להרשות לעצמם את השעשוע הזה. ואולם, ניתן ללמוד ממנו מוסר. הוא בנוי בצורה מבלבלת, במתכוון. אם אחת ממשימותיו העיקריות של אדריכל היושב לשולחן השרטוטים היא להקל את ההתמצאות במבנה שהוא מתכנן, כאן נדרשו המשרטטים, מסתבר, למשימה הפוכה: הפריעו ככל הניתן. הפכו את ההתמצאות בגן לבלתי אפשרית. צרו שבילים 'אמיתיים', שמוליכים ליעד, ושבילים 'שקרנים', אם אפשר לומר. מתחזים לאמיתיים, מבלבלים את ההולכים בגן לבחור בהם, ולוקחים אותם היישר לשום מקום.

מסילת ישרים אינו מדריך טיולים, הוא ספר מוסר והדרכה בשבילי החיים. גן המבוכה, מלמד הרמח"ל, דומה לעולם הזה בכך שלא קל להתמצא בשניהם. בזה כמו בזה יש שבילים אמיתיים וכוזבים. איך יודעים מה הדרך? לומדים ממי שכבר הלך בה:

וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִיתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע הַדֶּרֶךְ בִּבְקִיאוּת וּטְבִיעוּת עַיִן, שֶׁכְּבָר נִכְנָס בָּם וְהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא הָאַכְסַדְרָה.

וְהִנֵּה הָעוֹמֵד כְּבָר עַל הָאַכְסַדְרָה הוּא רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִיתִּיִּם וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ". וְהִנֵּה מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲמִין לוֹ – יַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַמְּיוּעָד. וּמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהַאֲמִין וְיִרְצֶה לָלֶכֶת אַחַר עֵינָיו – וַדַּאי שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹבֵד וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו.

הלקח, לכאורה פשוט וברור כמו אכסדרה בולטת בתוך מבוך (ראו בתמונה). מי שהגיע, יוכל לומר להולכים היכן ללכת. כך אמנם קוראים לומדים רבים את המסר של הרמח"ל כאן, בפשטות גמורה: על גן המבוכה צריך להערים. יש לקחת את הפתרון ממי שהשיג אותו בכחות עצמו, ולהשתמש בו. אסור לנסות לבד. יש להשתמש בנוסחה מן המוכן.

אבל זה אינו המסר. נראה שהרמח"ל חשש מהסקה נמהרת כזו, ולכן הקפיד לומר בפירוש מה הלקח שיש ללמוד מההליכה בשבילי המבוך:

כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. מִי שֶׁעֲדַיִין לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה שֶׁכְבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים וְרוֹאִים כָּל הַדְּרָכִים לְעֵינֵיהֶם בְּבֵירוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיָעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמוֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין. וְאָמְנָם מַה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ? "בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן" – "בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם". כִּי כְבָר הֵם נִיסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ – שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ – וְלֹא זוּלַת זֶה!

העצה (דרושה שימת לב כדי להבינה במדויק) אינה באיזה שביל לבחור. עצתם של אלו שעברו את המבוך אינה לומר לך איזה שביל לקחת, אלא עשיית חשבון. אם תעשה חשבון, הם אומרים, תתיישב בדעתך ותתבונן, תוכל למצוא את השביל. זאת הם יודעים מתוך הנסיון" הם הצליחו להגיע לאכסדרה כי עשו חשבון ומצאו, עשה גם אתה חשבון ותמצא. אבל החשבון הוא שלך לגמרי. אם יתנו לך העומדים במרפסת את הנוסחה, לא תלמד מנסיונם (במובן העמוק) כלום. תרוויח רק מהשורה התחתונה שאליה הגיעו בעצמם. אם, לעומת זאת, יתנו לך את הדרך שלהם לפתור את המבוך, עשיית חשבון אישי, תוכל גם אתה ללכת בעקבותיהם. זו השיעור הנלמד מהמבוך: הדרך לצאת ממנו היא שלך לגמרי בפרטיה החיצוניים, כשם שהיא משותפת לך ולהם, העומדים על האכסדרה, במהותה הפנימית יותר: חיפוש אישי, תובעני, מתוך מחוייבות.

וכך, אמנם, מסיים הרמח"ל את הדיון בגן המבוכה, בהדגשה חוזרת של ההתבוננות האישית:

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִילֵךְ בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל לִיטָּהֵר מִכָּל רַע וּלְיַישֵּׁר כָּל דְּרָכָיו. וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו) וְאוֹמֵר "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג' מ').

הקודמים לנו בהליכה בשבילי המבוך יכולים ללמד אותנו לקח חשוב מאין כמוהו. מצידנו, נרצה להקשיב להם, כי זו תהיה הדרך הטובה ביותר להצליח להגיע אל היעד. העצה שלהם תהיה, מלמד הרמח"ל במשל עמוק ויפה זה: קחו אחריות, התבוננו ושאלו את עצמכם מהי הדרך האמיתית לפי חק התורה. רק כך תגיעו. כך גם אנחנו הגענו.

תמונה: (be_am25 Fliker (CC BY-NC 2.0