צריך עיון > סדר שני > איזו היא חירות שיבור לו האדם?

איזו היא חירות שיבור לו האדם?

יהודה הערשקאוויטש עורך וכותב

ערך החירות הוא מהרעיונות המכוננים של הסדר הפוליטי המודרני. אולם, ביהדות חוגגים אנו את חירותנו מזה אלפי שנים. האם החירות היהודית והליברליזם המודרני הם רעיונות שווים? באמצעות הבחנתו של ישעיהו ברלין אנו למדים כי היהדות מקדשת את החירות משעבוד חיצוני רק כאמצעי ולא כמטרה. המטרה של החירות משעבוד חיצוני היא קבלת עול מלכות שמים, אותה ניתן לראות בתור "חירות חיובית".

יא' ניסן תשע"ז
 

"שלום, שלום", קוראים האדונים – ואין שלום. המלחמה כבר החלה. הגל הבא שישטוף מן הצפון ישמיע לאוזנינו את מצהלות הכוחות המתנגשים! אחֵינו נמצאים כבר בשדה הקרב! ואנו, למה נחשה? מהו זה שהאדונים מבקשים? מה רוצים שיקרה? כלום כה יקרים הם החיים, כלום כה מתוק הוא השלום, שכדאים הם לקנותם במחיר שלשלאות ושעבוד? חלילה לנו מא-לוהים! אינני יודע איזו דרך יבורו להם אחרים – אך באשר לי, תנו לי חירות או תנו לי מוות! (פטריק הנרי, נאום בועידת וירג'יניה 1775[1])

חירות [2] – המילה עצמה מעוררת בנו קלידוסקופ של רגשות נאצלים. הספרות מהללת אותה, השירה מקדשת אותה, הפיסול מאדיר אותה. צליליה יש בהם כדי לעורר לפעולה גם ישני עולם. החירות היא מן הערכים הבודדים שכמעט כל אדם מזדהה אתם, יהיו אשר יהיו גילו, מעמדו, כישוריו או השקפתו הפוליטית. בשם החירות מלכויות הופלו, תרבויות חוסלו, חברות שלמות הועלמו מן העולם. נוותר על השאלה אם התפרצויות אלימות אלו אכן הגדילו את חירותו של האדם. נשעה את ספקותינו, ונסכים כי יש משהו מיוחד בחופש ובהגדרה העצמית, דבר מה המעלה את קיומו של אדם לידי שלמות כמעט אידיאלית. אם נעשה כך, אולי נשכיל לחדור לתודעתם של האינטלקטואל ושל האדם הפשוט בשלהי המאה ה-18.

חירות היא מן הערכים הבודדים שכמעט כל אדם מזדהה אתם, יהיו אשר יהיוו גילו, מעמדו, כישוריו או השקפתו הפוליטית. בשם החירות מלכויות הופלו, תרבויות חוסלו, חברות שלמות הועלמו מן העולם.

להלן אבקש לבחון את האידיאל היהודי של החירות, ולברר למה בדיוק אנו מתכוונים בזמן שאנו מהללים את החירות. האם רעיון החירות היהודי שווה לאידיאל החופש הליברלי? האם היהדות הקדימה בכמה מאות את רעיון החירות של העת החדשה? כדי להבחין בין מובניו השונים של מושג החירות איעזר בהבחנתו של ההוגה ישעיה ברלין בין "חירות חיובית" ל"חירות שלילית". אולם קודם לכן, כמה מילים על אידיאל החירות בימיה העליזים של ראשית הנאורות.

סמכות הטרונומית וסמכות אוטונומית

עמנואל קאנט (1724–1804), מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, חי בימי המהפכה הצרפתית, והגותו הושפעה רבות משאלת החירות לגילוייה האזרחיים, הפוליטיים והמוסריים, אשר הבעירה את השיח החברתי ברחבי אירופה. בספרו "ביקורת התבונה המעשית" הוא טוען כי החופש הוא תנאי מוקדם למוסר. קאנט מבחין בין מקור סמכות הטרונומי ובין מקור סמכות אוטונומי. פעולה שמניעיה הם חיצוניים (כגון זו הנובעת מציווי הא-ל) היא הטרונומית. על פי קאנט, פעולה הטרונומית איננה מוסרית ואיננה בלתי מוסרית. פעולה מוסרית, הוא אומר, חייבת לנבוע מתוך בחירה חופשית, מתוך החירות האוטונומית של האדם.

על פי קאנט, פעולה הטרונומית איננה מוסרית ואיננה בלתי מוסרית. פעולה מוסרית, הוא אומר, חייבת לנבוע מתוך בחירה חופשית, מתוך החירות האוטונומית של האדם.

בעוד קאנט נוקט באידיאל האוטונומיה האישית, הוא אינו מתכוון לקדם את הרעיון שהיחיד צריך להיות חופשי מחובות. ליתר דיוק, קאנט מבקש לעשות את ההיפך. אחת ממטרותיו המוצהרות היא לפתח מערכת מוסרית שתחייב את כל האנושות. תמיכתו בערך חירות משקפת את אמונתו שמוסריות יכולה לקנן בכל אדם חופשי. באופן כללי ניתן לומר כי הוגי החירות של המאה ה-18 לא ראו בה גן עדן שאזרחיו פטורים מכל חובה ועול. החירות היתה עבורם מצב שבו האדם יכול להפגין את הביטוי הטוב ביותר לאנושיותו.

עם זאת, הוגים אלו לא ראו בחירות ערך אינסטרומנטלי בלבד. הם ראו בה זכות יסוד קדושה, ללא קשר לתועלתה. ג'ון סטיוארט מיל, למשל, המגן בהתלהבות על חירות האדם בספרו "על החירות", מציג את תפיסת עולמו כך: "בחלק שקשור לעצמו בלבד, עצמאותו היא, בהגדרה, מוחלטת. על עצמו, על גופו ודעתו, האדם הוא הריבון ".[3]

חירות חיובית וחירות שלילית

עוול, עוני, עבדות, בערות – אפשר לרפאם ברפורמה או במהפכה. אך לא על מלחמה ברוע לבדה יחיה האדם. האדם חי לאור מטרות חיוביות, ליחיד ולכלל, שרבות מהן, שבדרך כלל אין לחזותן, עלולות שלא להתקיים בכפיפה אחת. (ישעיה ברלין, רעיונות פוליטיים במאה העשרים [4])

ישעיה ברלין (1909–1997), יהודי בריטי, יליד רוסיה, היה ההיסטוריון של הרעיונות. הוא זכה להערכה רבה בתור מרצה ומסאי, ובשיאו נחשב לאדם המבריק ביותר בבריטניה. אחת המסות הידועות ביותר שלו, אולי הידועה מכולן, נקראת "שני מושגים של חירות", והיא התפרסמה בשנת 1959. במסה זו הגדיר ברלין ותיאר שני סוגים של חירות: חירות חיובית וחירות שלילית. כפי שהמושג "תת-מודע" היה ידוע אלפי שנים, אך פרויד היה הראשון שהסביר אותו בבהירות, כך גם הרעיונות שחקר ברלין היו קיימים מאות שנים קודם זמנו, אך הוא היה הראשון שתיאר אותם לעומקם.

חירות שלילית, על פי ברלין, היא "החופש מ-": מצב שבו אדם חופשי לגמרי לפעול כרצונו. המלה 'שלילית' מציינת כי אין כוחות חיצוניים מופעלים על הפרט; בדרכה, החירות השלילית זהה ל"אוטונומיה" של קאנט. חירות חיובית היא "החופש ל-": מצב שבו ניתנת לאדם ההזדמנות להיות נאמן לעצמיותו האמתית והפנימית. המלה 'חיובית' מציינת את המאמץ הפעיל הנדרש כדי להגיע למיצוי עצמי. אמנם יש קרבה ואפילו חפיפה בין שני המושגים, שהרי היכולת לפעול בדרך מסוימת (חירות חיובית) מותנית לא פעם בחופש לעשות זאת (חירות שלילית) – ואף על פי כן, שני המושגים מכילים את האפשרות להיות מנוגדים לחלוטין זה לזה.

חירות חיובית היא "החופש ל-": מצב שבו ניתנת לאדם ההזדמנות להיות נאמן לעצמיותו האמתית והפנימית. המלה 'חיובית' מציינת את המאמץ הפעיל הנדרש כדי להגיע למיצוי עצמי.

דוגמה תבהיר זאת: באמסטרדם מכירת קנביס ליחידים היא חוקית, ויש בתי קפה המיועדים לכך. אדם הבוחר לבלות את מיטב שנותיו במקום כזה, המעביר ימיו ולילותיו תוך ערפול חושים, אפשר לומר עליו שהוא נהנה מחירות שלילית; לכל הפחות, מחירות שלילית מפני הגבלות על צריכת סמים קלים. אולם רבים יטענו כי פעילות מסוימת זו, עישון החשיש, אין בה כל חירות חיובית. חברו של איש זה שבחר לטייל לא בהולנד כי אם בסינגפור, אם הוא ייתפס מחזיק את אותו חומר, ואפילו בכמות זעומה, הוא עלול להידון למלקות אכזריות. כשדמו יזוב מפצעי השוט, ודאי לא יחוש אותו אדם חירות שלילית, אך יהיו שיטענו שהוא חווה חירות חיובית, במובן זה שהעונש עשוי להעלותו על הדרך הנכונה להגשמה עצמית. חירות שלילית היא תמיד אוטונומית, ואילו חירות חיוביות יכולה להיות אוטונומית או הטרונומית.

מהו תפקידה של הממשלה לגבי שתי החירויות הללו? לאדם המודרני נהיר כי שלטון מוסרי יעשה כל שלאל ידו להבטיח את קיומה של חירות שלילית; הוא יאפשר לפרט לעשות כחפצו כל עוד אינו פוגע בזכויותיהם של אחרים. אך מה בדבר חירות חיובית? האם אפשר לסמוך על שלטון לכונן חוקים ותקנות שיכפו על האדם את מימוש מהותו הפנימית? האם יכולה ממשלה – ולצורך ענייננו, האם יכול אדם כלשהו – להחליט באיזו דרך יבטא הזולת את שאיפותיו הכמוסות? איך אפשר להבטיח שממשלה הפועלת למימוש חירויות חיוביות לא תנצל את כוחה לרעה? ברלין טען כי הממשלות בעלות האידיאלים האוטופיים, אלו שהאמינו בלי פקפוק בצדקתן המוחלטת של הדוקטרינות שלהן – הן הן הממשלות שהטילו את אירופה לחורבנות הנוראים בתולדותיה, וזאת דווקא מתוך חתירתן למתן חופש וגאולה לנתיניהן. חירות חיובית יכולה להוביל למימוש עצמי, אך כאשר השלטונות הם המפעילים אותה – היא מובילה תכופות לשעבוד נורא, כפי שאירע למשל בברית המועצות ובסין העממית.

משהבהיר את הסכנות שבחירות החיובית, עבר ברלין בשתיקה על המלכודות שטומנת החירות השלילית. נמשיך אנחנו מהמקום שבו הוא עצר.

 

"חירות" בעולם היהודי

דבר א-לוהים לבדו הוא ששחרר את בני ישראל מכבליהם; והם אשר היו שקועים בעבדות ומשוללי כוח וחופש יצאו לחופשי, נישאים על גבי דבר ה'. וכך, בחלוף הזמן, הם השתייכו לא-לוהים כמכלול, כאומה, כפי שכל האנשים בעולם משתייכים אליו באופן יחידני. (רש"ר הירש, חורב)[5]

הריבונות היהודית חבוקה בשני חגים של חירות: פסח וחנוכה. חירות גשמית וחירות אינטלקטואלית. החירות מן המצרים והחירות מן היוונים. המקרא מפציר בלי הרף בעם ישראל לזכור את יציאת מצרים, והחירות נעשית כך לאבן פינה בזהות היהודית. רבים מן המועדים ורבות מן המצוות נועדו לגרום לעם ישראל לזכור ולהזכיר את החופש שלו. שלוש פעמים ביום מתפלל היהודי: "תקע בשופר גדול לחירותנו".

במסורת היהודית, החופש איננו רק רעיון מופשט, שכן יש לו ביטויים ברורים בהלכה. אחד החשובים והרדיקליים שבהם מתואר ב"שולחן ערוך" כך:

התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום – חוזר. ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית – יכול לחזור בו, והמעות חוב עליו. שנאמר 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' (ויקרא כה, נה) – ולא עבדים לעבדים.[6]

כלומר, זכאי פועל יהודי להפסיק את עבודתו בכל רגע שיחפוץ, ואינו צריך להודיע מראש. זכות מקבילה אינה עומדת למעסיק. זאת ועוד, אדם המתחייב למכור חפץ לחברו ולאחר מכן מתנער ממחויבות זו "אין רוח חכמים נוחה הימנו"[7] . והנה מתברר לנו כאן שפועֵל שכיר דווקא יכול להתנער ממחויבותו, ורוח חכמים תישאר כנראה נוחה הימנו. הלכה זו ממחישה את המשקל האדיר שנותנת ההלכה לערך החופש.

בידענו את כל זאת, פסוקיו המטלטלים של הנביא ירמיהו מהדהדים במשנֶה משמעות:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֵאמֹר "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. … וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ – הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר, נְאֻם ה', אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב. וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. … וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.[8]

למרות צידודם של המקורות הללו בחופש, הקורא הקשוב בודאי הבחין בכך שהעמדה היהודית כלפי החופש איננה חד-ממדית. כשירמיהו מוכיח את בני ישראל על שלא שחררו את עבדיהם, מובלעת בדבריו ההנחה שהחזקת עבד למשך שבע שנים היא לגיטימית. ואכן, במקומות רבים במקרא נזכרת העַבדוּת בתור עוּבדַת חיים. בספר שמות מופיעים דיני ממכר עבדים (כא, ב–יא), ובספר ויקרא – דינים בדבר היחס הנאות לעבדים (כה, לט–מג). על יעקב אבינו מסופר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג). השאלה חייבת אם כן להישאל: אם התורה מחשיבה כל כך את החופש, כיצד היא מצדיקה עבדות?

אבחנתו של ישעיה ברלין מכוונת אותנו לתשובה הניתנת בפסוק זה: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). כן, ה' אכן נותן לאדם חופש, אבל רק חופש מסוים מאוד: החופש להתעלות מעל מגבלותיו הגופניות, החופש להישגב אל מעבר למוסֵרות התמותה, החופש להיות לאיש א-לוהים. לפועל יש זכות לקטוע את החוזה שלו באופן חד-צדדי, אבל זה רק מפני שהוא כבר מחויב לחוזה עם הקב"ה. לדידו של הקב"ה, חירות שלילית היא האמצעי, וחירות חיובית היא המטרה. חירות שלילית היא בעלת ערך רק כל עוד היא עוזרת לאדם לממש את החירות החיובית. הגנב שנמכר לעבדות כדי לשלם את חובו אמנם מאבד את חירותו השלילית, אבל הדבר מוליד בו חירות חיובית, שכן תקופת העבדות תאפשר לו לשלם את הגנבה ותגרום לו להרהר בהטבת דרכיו. מסורת ההלכה היהודית רואה בחיוב את כפיית היהודי לקיים את חובותיו הדתיות ,[9] כדי שהוא יקיים את יעודו – היעוד העמוק ביותר שעבורו נוצר.

חירות שלילית היא האמצעי, וחירות חיובית היא המטרה. חירות שלילית היא בעלת ערך רק כל עוד היא עוזרת לאדם לממש את החירות החיובית.

שאיפת היהדות לימות המשיח אינה שאיפה לחירות שלילית – לזמן שכל היהודים יהיו חופשיים – אלא שאיפה לחירות חיובית, לעידן שבו כל היהודים יתעסקו בחיי משמעות. כרגיל, גם רעיון זה ביטא הרמב"ם טוב מכולם. הנה דבריו בהלכות מלכים:

לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שיִרדו בגויים, ולא כדי שיְנַשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח – אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא .[10]

טקסטים אלו מדגימים יפה את הבדל המשמעותי שבין תפיסת החירות היהודית לזו הקאנטיאנית. אצל קאנט חירות שלילית הנה יעד לעצמו, ואילו היהדות רואה בחירות שלילית אמצעי בלבד. כיוצא בזה, הליברליזם המערבי מביע כלפי העיקרון של חירות חיובית חשדנות עמוקה ומוצדקת, ואילו היהדות מקדמת ברצון (אף הוא עמוק ומוצדק) את פני החירות החיובית, בתור הביטוי האולטימטיבי של אורח החיים הרצוי.

כדוגמה לגישה זו, ניתן לציין את עמדתו של הרב שניאור זלמן מלאדי ביחס לניסיון כיבוש רוסיה על ידי נפוליאון בשנת 1812. על אף ההתרגשות משוויון הזכויות שהבטיח בונפרטה ליהודים, הביע הרש"ז תמיכה מלאה בצאר אלכסנדר הראשון. במכתב ששלח באותה שנה, נימק את עמדתו:

באם שינצח בונפארט יורם קרן ישראל ויורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים, ובאם שינצח אלכסנדר יושפל קרן ישראל ויורבה העוני בישראל, אבל יתחברו ויתדבקו לבן של ישראל לאביהן שבשמים. [11]

הרב שניאור זלמן דחה את מתן החירות השלילית ליהודי רוסיה, מתוך הכרה שחירות זו תגרור בהכרח ירידה במימוש של חירות חיובית – ניתוק הקשר היהודי עם הא-ל. העובדה שהדבר אירע בשנות מלכותו של הצאר אלכסנדר הראשון, שגילה יחס ליברלי יחסית ליהודים, מקהה את גישתו יוצאת הדופן אך במקצת. גישתו של הרש"ז מדגימה יפה, כי יש להקריב את החירות השלילית כאשר הדבר יזיק לחירות החיובית.

בניגוד אל הרש"ז, היהדות הרפורמית בחרה בחירוּת שלילית אוטונומית לחלוטין, והתכחשה לכל חירות חיובית הטרונומית שהיא. עמדת הרפורמה כלפי מצוות התורה זכתה לניסוח תמציתי במצע פיטסבורג של התנועה הרפורמית, שהתקבל בנובמבר 1885. הוא קבע כדלהלן:

אנו מכירים בחוקי תורת משה כמערכת להכשרת עם ישראל לשליחותו בימי חייו הלאומיים בארץ ישראל. כיום אנו רואים כמחייבים רק את דיניה המוסריים, ומן המצוות הפולחניות אנו מקיימים רק את אלו המרוממות ומקדשות את חיינו. אנו דוחים את כל המצוות והחוקים שאינם מתאימים להשקפותיה ולאורחותיה של הציוויליזציה המודרנית.

חלוקת ציוויי התורה למצוות מוסריות ומצוות פולחניות, וקבלת הראשונות בלבד, משקפת כמעט במדויק את הדוקטרינה הקתולית שניסח תומס אקווינס בספרו "מכלול התיאולוגיה" [12]. אולם להבדיל מן הנצרות, הרואה בא-לוהים סמכות המחייבת קיום דיני המוסר, צעדה התנועה הרפורמית צעד נוסף ודחתה סמכות מכל סוג שהוא. בזאת הלכה התנועה בעקבות קאנט, שטען שהיהודים לא יוכלו לעולם להיות מוסריים, מפני שמקור הסמכות שלהם הוא מעמד הר סיני ולא האוטונומיה האישית. היהדות הרפורמית באה לתקן את האנכרוניזם-לכאורה הזה, והכריזה שאין חוק חיצוני המחייב את היהודי הרפורמי, אלא כל מעשיו תלויים לגמרי בבחירתו האישית .[13]

אני טוען, שדחיה זו של סמכות הא-ל היא הגורם העיקרי לשקיעתה המואצת של היהדות הליברלית בימינו. שקיעה זו תועדה בהרחבה בדו"ח פּיו, "דיוקן של יהדות ארצות הברית 2013". דיון סוער התעורר בשאלת הסיבות לשקיעה זו, והדרכים האפשריות להפוך מגמה זו. דבר אחד ברור: אם הבריחה מן היהדות הרפורמית תימשך, לא ירחק יום מותה של היהדות הליברלית.

החמצת המטרה בביטול העבדות

הוא אמר, "אם שוב אתפוס אותך שׁרה כאן, אקשור אותך לעץ ואצליף בך כל הלילה." (ג'ין מרטין, העבד המזמר)

לאור האמור נצביע על תופעה נוספת הראויה לעיון – כישלון החברה האמריקאית לשפר משמעותית את מעמדם הסוציו-אקונומי הנמוך של תושביה השחורים. האגודה האמריקנית הראשונה למען ביטול העבדות, "האגודה למען רווחתם של כושים חופשיים המשועבדים שלא כדין", נוסדה באפריל 1775 בפילדלפיה. ה"אַבּוֹלִישֶׁניסטים", כפי שנקראו פעילים אלה (מלשון abolition, ביטול), דגלו בביטול מידי, מוחלט ובלתי מותנה של העבדות בארצות הברית. אחד הנימוקים העיקריים שלהם היה האמונה כי כל בני האדם שווים, והמסקנה הנגזרת ממנה היא שלאדם אחד אין זכויות קנייניות על אדם אחר.[14] למרות ביטול העבדות, ולמרות ההקרבה העצומה שהקריבה ארצות הברית במלחמה שפרצה בעטיו, ברור שהתנועה האבולישניסטית לא הגשימה את מטרותיה. אפילו במאה ה-21, איכות חייו של האדם השחור בארצות הברית ירודה מזו של שכנו הלבן. על פי משרד המשפטים האמריקני, השחורים הם כ-13 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, אבל בבתי הכלא שיעורם מאמיר לכדי 60 אחוז. אי-השוויון בפועל ניכר בתחומים רבים. לשחורים תוחלת חיים נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר של נשירה מבתי הספר, וסבירות גבוהה יותר להיהרג מידי כוחות אכיפת החוק – וזו רק תחילתה של הרשימה המדכדכת.

לוּ ניתנה לשחורים גם מידה של חירות חיובית, בדמות השכלה ומוסר עבודה למשל, ואפילו במחיר הגבלה מסוימת של חירותם השלילית, יתכן שהיו מגיעים לבסוף לידי מעמד שווה בחברה הצפון אמריקנית.

מהי הסיבה לכישלון הזה? אולי האשמה נעוצה בתפיסת החירות במאה ה-19. האבחנה בין חירות שלילית לחירות חיובית לא היתה נהירה בימים ההם. ברגע שלאדם השחור ניתנה מלוא החירות השלילית המגיעה לו, האבולישניסט הרגיש שעשה את שלו ומילא את חובתו המוסרית. לוּ ניתנה לשחורים גם מידה של חירות חיובית, בדמות השכלה ומוסר עבודה למשל, ואפילו במחיר הגבלה מסוימת של חירותם השלילית, יתכן שהיו מגיעים לבסוף לידי מעמד שווה בחברה הצפון אמריקנית. אך משהסיר האדם הלבן את אחריותו כלפי האדם השחור מתוך חוסר הבנה מהי חירות אמתית, לא נותר לשחור אלא לשלם את מחיר בורותו של הלבן.

האם ראוי לקדש את ה"חירות"?

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם // עֶבֶד אֲ-דֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ // "חֶלְקִי אֲ-דֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי

(רבי יהודה הלוי)

בהתבוננות נוספת, קשה בעצם לראות בחירות החיובית של ברלין ביטוי של "חירות". במילון אוקספורד מוגדרת החירות "כוח או זכות לפעול, לדבר או לחשוב כפי שאדם רוצה". ההגדרה ממשיכה לדבר על שחרורו של האדם מהגורל ומהכורח, וכן על היותו חופשי מעבדות או ממצב של כליאה. המובן הבסיסי של חירות הוא אפוא מצב שבו אדם יכול לפעול כפי שהוא רוצה, ללא הגבלות. חירות חיובית היא משהו אחר לגמרי. הגדרתה על ידי ברלין יכולה לכלול חובה, הזדמנות, אחריות, ביטוי עצמי, הגשמה, חיפוש אחר משמעות, ועוד – אבל "חירות" היא לא. החירות היחידה היא חירות שלילית, וכל חירות אחרת היא ערך אחר, לבוש בתחפושת של חירות. הפופולריות הקדושה של מושג החירות מעוררת נטיה לעיוות ולמניפולציה (דוגמה צינית לדבר היא "המדינה החופשית של קונגו").

מכאן כדאי לחזור ולערוך השוואה בין ברלין לבין קאנט. קאנט סבר באמת שמוסריות הנה מערכת ערכים אוטונומית. מערכת ערכים "הטרונומית", המוטלת על האדם על ידי גורמים חיצוניים, היא בהגדרה לא מוסרית. ברלין אימץ גישה דומה ביחס לשאלה של המשטר האזרחי. הוא גרס שעל הממשלה להקים חברה אוטונומית, המבוססת על חירות שלילית, והפגין חשד עמוק ביחס לחברה הטרונומית המבוססת על חירות חיובית. אני טוען שהן קאנט והן ברלין יצאו מנקודת הנחה שאוטונומיה (או חירות שלילית) הנה זכות יסוד של האנושות.

היהדות גורסת שחירות שלילית וחיובית משתלבים יחד כדי ליצור את האדם השלם באמת, אדם המגשים את שאיפותיו העמוקות ביותר, באופן שנטיותיו ותשוקותיו הארציות לא יוכלו לו.

ביהדות, בניגוד לכך, חירות שלילית היא אמצעי בלבד. היהדות מחבקת את החירות החיובית, ההטרונומית. מצד אחד, היהדות רואה במנדט הא-לוהי הסמכות המוסרית העליונה. יתרה מזו, היהדות אף מצדיקה כפיית ערכים יהודיים על הפרט על ידי האחרים. העבדות בתור אמצעי לתשלום חובות, והכפייה על יהודים לקיים את מצוות התורה (כאשר הדבר אפשרי), הנן ביטויים בסיסיים של ההלכה היהודית. היהדות גורסת שחירות שלילית וחיובית משתלבים יחד כדי ליצור את האדם השלם באמת, אדם המגשים את שאיפותיו העמוקות ביותר, באופן שנטיותיו ותשוקותיו הארציות לא יוכלו לו.

ההתנגדויות שברלין העלה למיסוד החירות החיוביות אינן נוגעות לענייננו. היות שהקב"ה הוא בוראו יודע-הכל של האדם, יש לו הסמכות המוסרית והרוחנית לדעת מה טוב לאדם. היות שהוא א-ל רחום וחנון, ודאי שהוא לא ינצל את כוחותיו לרעה. האדם יכול לשמור את מצוותיו בלב שקט ולדעת שזוהי הדרך הטובה והמתאימה לו.

השוואה לתורת הבודהיזם יכולה לסייע קצת. הבודהיזם מאמין כי הקיום הארצי הוא כאוב וקשה, אך אם ילך האדם ב"דרך הנאצלת" בת שמונת השלבים, הוא יכול לשחרר את עצמו מן הסבל. מוזיקאי שמתאמן למשך שתים-עשרה שעות ביום לא ירגיש את הכאב, אבל האם הוא חופשי? ברגע שהוא מרפה את סדר יומו המפרך, הסבל והכאב יופיעו ויתבעו את שלהם. בניגוד לכך, מי שילך ב"דרך הנאצלת" יכול, על פי אמונת הבודהיזם, להשיג שחרור מלא מהכאב.

באופן דומה, ההולך בדרך התורה יכול לחוות חירות באופן שההולך בדרכה של החירות השלילית בלבד לעולם לא יוכל להשיג.

 

+++++

[1] פטריק הנרי, "נאום בוועידת וירג'יניה, 1775", בתוך רשימות על חייו ואופיו של פטריק הנרי, פילדלפיה, 1817, עמ' 123.

[2] הכותב מבקש להודות לרב יהושע פפר ולבניהו טבילה, שתרמו רבות לאיכות המאמר.

[3] ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, עמ' 9.

[4] ישעיה ברלין, "רעיונות פוליטיים במאה העשרים", בתוך ארבע מסות על חירות.

[5] רש"ר הירש, חורב, פסקה קצח.

[6] שולחן ערוך, חושן משפט שלג, ג.

[7] תלמוד בבלי, בבא מציעא מח ע"א.

[8] ירמיה לד, יג–כ.

[9] ראש השנה ו, א.

[10] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ד.

[11] ספר התולדות אדמו"ר הזקן, חלק ד, עמוד 1025.

[12] בחלק הראשון של החלק השני, שאלה 99 ואילך.

[13] ראו Michael L. Morgan, "Beyond Autonomy and Authority: The New Dilemma of Liberal Judaism", in Duties of the Soul, UAHC Press, New York, 1999, p. 54f. האדם חופשי לבטא את כפיפותו לא-ל ישראל.

[14] לרשימה מקיפה של מגוון הטיעונים בעד העבדות ונגדה ראו David F. Ericson, The Debate Over Slavery: Antislavery and Proslavery Liberalism in Antebellum America, New York University Press, New York, 2000, Chapter 2, p. 14 f.

 

3 תגובות על “איזו היא חירות שיבור לו האדם?

  • תודה רבה על המאמר.

    לדעתי קשה לקבל את היישוב בין עבד עברי לבין פועל שיכול לחזור בו.

    הכותב מתמקד בעבד שנמכר בגנבתו, ומכאן החילוק שעבדות הגנב אינה פוגעת בחירות 'החיובית' בגלל הערך המוסרי-חינוכי שבה, לעומת מחויבות פועל שאין בה ערך זה ולכן היא נשללת בשם החירות.

    ומה על עבד שמוכר עצמו בעוניו ולא נמכר בגנבתו? הזה טוב מפועל שאינו יכול לחייב עצמו לעבודה של מספר שעות?

    ומה על עבדיו של אברהם שהזכיר הכותב?

    הנקודה הזו לא נתבארה לדעתי ושמא יש לבקש פירוש אחר.

  • השאלה ממוכר עצמו, היא שאלה טובה. דומה אבל שהתורה העניקה לאדם את האפשרות לעשות מעשה שהוא לא נכון, עקב אילוצים כאלו או אחרים. וכך הם דברי רש"י (שמות כ"א ה'): ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני, לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני, כי לי בני ישראל עבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תרצע'. הרי שהתורה בפירוש מבקרת את מוכר עצמו, דוקא בגלל הטעם שהוזכר, שהוא אמור להיות אדם חופשי כדי להשתעבד לה'.

    לגבי עבדיו של אברהם אבינו, אני לא חושב שזה מפריך את התזה, דמכיון שעבדי אברהם לא היו יהודים, אדרבה, היה להם יותר חופש בזה שהם עבדי אברהם ולא עבדים מסוג אחר.

    • אכן התורה מבקרת את המוכר עצמו.
      אבל הקושיא מפועל היא זו שזועקת; יהודי יכול למכור עצמו לעבד למרות שהתורה מבקרת זאת, אך להתחייב כפועל ליום התחייבות מוחלטת – זה אינו יכול כלל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל