השעה היא 9:15 בבוקר. ר' שלמה נכנס לכולל מתנשף מעמל הדרך, מניח את חליפתו וכובעו על המתלה ליד עמדת הקפה, ומתיישב במקומו. הוא זורק בחצי פה ברכת "בוקר טוב" לעברו של ר' יעקב, החברותא שלו, ופותח את הגמרא בחוסר חשק מוחלט. ר' יעקב שם לב שנפשו של ר' שלמה עגומה עליו, ודורש לשלומו. למרבה הפלא, שלמה, שאינו רגיל לדבר על עצמו ותחושותיו, מודה כי משהו מעיק עליו. "האמת היא, יעקב," הוא אומר לחברותא שלו, "שאני קצת מדוכדך. אני מרגיש קצת מרוקן וחסר חשק ללמוד." "מה יש?" נחרד ר' יעקב, הכנות שבתגובה מותירה אותו משתומם. ושלמה, שמח על ההזדמנות להקל ממועקתו, פורק אותה במונולוג ארוך: "התחושה הזאת לא התחילה היום; היא מלווה אותי כבר תקופה ארוכה מאד, אבל אתמול היה הקש ששבר את גב הגמל. פגשתי חבר מהישיבה, ואיך לומר בעדינות… לא מהמוצלחים של הוועד. הוא יצא ממכונית פאר לבוש מיטב המחלצות, וראה אותי עובר ברחוב. הוא בירך אותי לשלום בהתלהבות: 'שלוימי! מה שלומך? מזמן לא נפגשנו…' מפה לשם הוא מספר לי שהוא עורך דין בכיר במשרד פלוני, ומסיים עכשיו תואר שני במשפטים. 'יפה מאד, כל הכבוד!' עניתי, מנסה לשמור על כבודי, ואז הוא שואל אותי: 'ואתה, שלוימי, מה אתה עושה?'. 'אני…' התחלתי לענות לו, 'ברוך השם, בכולל, לומדים תורה…' 'יפה מאד' הוא אומר לי, ונימה סרקסטית קלה משתרבבת לדבריו. 'כל הכבוד! אתם מחזיקים את העולם! תמשיך כך…'"
השיחה בין ר' שלמה לחברותא שלו מייצגת את תחושותיהם של חלק לא מבוטל מאברכי הכולל בימינו. הם שואלים את עצמם ברמה זו או אחרת של מודעות: מה הלאה? או, כפי שניסח זאת הרב בוצ'קובסקי במאמרו – "לאן?"
"מה אני אגיד לך, יעקב, המפגש הזה הוציא ממני את כל האוויר. הרגשת החמצה כבדה מילאה אותי. חזרתי לביתי בתחושה שאני לא עושה עם עצמי כלום. 'מה התכלית בכך שאני לומד כל היום?' חשבתי כל הזמן. נכון אמנם שמתקדמים קצת ולומדים סוגיה זו או אחרת, אבל התחושה הפנימית שלי היא של חוסר משמעות. מילא אם היה לי איזה תפקיד, או חלק מהזמן הייתי עושה עם עצמי משהו, אבל אני כל היום לומד ולומד, עוד מעט בן ארבעים, ומה התכלית? מה הלאה?"
***
השיחה בין ר' שלמה לחברותא שלו מייצגת את תחושותיהם של חלק לא מבוטל מאברכי הכולל בימינו. הם שואלים את עצמם ברמה זו או אחרת של מודעות: מה הלאה? או, כפי שניסח זאת הרב בוצ'קובסקי במאמרו – "לאן?". שאלה זו אינה מטרידה דווקא את החלשים באברכים, אלו שניתן לתלות את מצוקתם בכך שאינם רואים ברכה בלימודם; אדרבה, היא מטרידה בעיקר אברכים בני מעלה ובעלי כשרונות, שסדר יומם עמוס לימוד איכותי ואינטנסיבי בכוללים מהשורה הראשונה. רבים מהם היו הבחורים הטובים בישיבה, והם ממשיכים לעשות חיל בלימודם בכולל. אולם בלבם מכרסמת השאלה: האם באמת לשבת ללמוד כל היום זוהי התכלית שלי?
מה הוא שורש התסכול? מדוע אברכים משמנה וסלתה של החברה החרדית, אלו ש"חיים את האידאל", דווקא הם חשים מתוסכלים?
הרב בוצ'קובסקי במאמרו תולה את מצוקת האברכים בימינו בהיצע הנמוך של משרות תורניות לאברכים היום. בעבר היה לאברכים עתיד תעסוקתי בעולם התורני, ותקופת לימודיהם בכולל הכשירה אותם לאותו ייעוד. כיום השאיפה לקבל משרה תורנית אינה ריאלית, ומכאן התסכול. הוא מציג תיאוריה של תמורה איכותית בעולם הכוללים: בעבר הם היו חלק מהישיבות, הן באופי הלימוד והן בתפיסה העצמית, וכיום הם מוסד עצמאי. כתוצאה מכך, על האברכים בימינו מוטלת המשימה למצוא לעצמם אפיקי משמעות שאינם יונקים מהמסגרת הישיבתית.
ההנחה שעליה מתבסס הרב בוצ'קובסקי, שהכולל נוסד בתור המשך לישיבה, ובאופק ממתינה לאברך משרה תורנית, נכונה באופן חלקי בלבד. הכוללים הגדולים והוותיקים, פוניבז', כולל חזו"א, מיר ועוד, מלאים באברכים בגילים מבוגרים היושבים ועוסקים בתורה ללא כל ציפיה למשרה שתבוא. אין רמז לכך שאותם אברכים מבוגרים הם "מאוכזבי שטעלע"
לדעתי, ההנחה שעליה מתבסס הרב בוצ'קובסקי, שהכולל נוסד בתור המשך לישיבה, ובאופק ממתינה לאברך משרה תורנית, נכונה באופן חלקי בלבד. הכוללים הגדולים והוותיקים, פוניבז', כולל חזו"א, מיר ועוד, מלאים באברכים בגילים מבוגרים היושבים ועוסקים בתורה ללא כל ציפיה למשרה שתבוא. אין רמז לכך שאותם אברכים מבוגרים הם "מאוכזבי שטעלע". צורת הלימוד שלהם מעידה על כך שהם נכנסו למסלול האברכות מראש מתוך גישה של "לימוד לשם לימוד". הם ייעדו את עצמם לתכלית "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ללא ציפיה לקבל תפקיד כלשהו. הכולל היה עבורם מאז ומעולם מקום העומד בפני עצמו עם תכלית עצמאית ברורה.
נכון אמנם שבעבר יכלו אברכים רבים יותר להשיג משרות תורניות, בעוד היום ההיצע נמוך. אך מכאן ועד לאמירה שתכליתו הראשונית של הכולל היתה להביא את האברך למשרה תורנית – הדרך ארוכה. זוהי מסקנה שאינה הולמת את העובדות ההיסטוריות. החינוך הישיבתי מעולם לא עודד את חניכיו להתמקד במציאת משרות: במקום זאת, הוא שם את הדגש מאז ומתמיד בצמיחה ובהתפתחות אישית בתור בני תורה. גם אם הרב כהנמן והרב עובדיה דחפו תלמידים לצאת ולהרביץ תורה, לא היה זה מתוך עידוד ל"הגשמה עצמית" של האברך, אלא מתוך הבנה שהדור זקוק למרביצי תורה.
אני מסכים עם התרשמותו של הרב בוצ'קובסקי, שישנם כיום יותר אברכים החשים מבוכה וחוסר סיפוק בהשוואה לדור האברכים הקודם. אולם דומני שההסבר לכך אינו רק "משבר השטעלעס". הרב בוצ'קובסקי מנסה לרדת לשורש הבעיה ולנסות להגדירה על ידי גורם יחיד. לדעתי התמונה רחבה הרבה יותר, ויש להביא בחשבון מרכיבים נוספים בחיי האדם, כדי להבין לנפשו של אברך צעיר בן-דורנו.
אתגר הגבריות
אחד האתגרים המשמעותיים ביותר עבור אברך צעיר בן-זמננו הוא זהותו הגברית. המושג "גבר" או "איש" הוא ארכיטיפ – צורה יסודית של המצב האנושי שיש לה תכונות מוגדרות. התביעה מזכר להתנהג באופן מסוים קיימת בנו, יהיו מקורותיה אשר יהיו. ככל שהחברה היא מסורתית יותר, כך גדלה הציפיה שגברים ונשים יתאימו את עצמם לתפקידים מגדריים. מהגבר נדרשות תכונות כמו גילוי עוצמה וקור רוח, בעוד תכונות של התפעלות רגשית ורכות נחשבות למאפיינים נשיים מובהקים. גבר שאינו מתנהג לפי החוקים הנוקשים המגדירים את תפקידו המגדרי נחשב למוזר ואולי אפילו לפגום.
הארכיטיפ הגברי מקבל פרשנויות שונות בתרבויות שונות. חז"ל אומרים כי כלי מלחמה הם תכשיט לגבר, והם לומדים זאת מהפסוק בתהלים "חגור חרבך על ירך גיבור". לעומת זאת, בתרבות החרדית של זמננו, גבריות אינה דורשת בהכרח ללכת ברחוב חמוש בנשק וגם לא לשרת בצבא. עם זאת, אחד המוטיבים שעדיין מאפיינים את הגבריות בעולם שלנו הוא היותו של הבעל עמוד התווך של המשפחה. התחושה של האיש היא שאם הוא נשען על אחרים במקום להיות המשען בעצמו, הוא אינו "גבר". הוא מרגיש חסר, פגום, כביכול חסר לו איזה אבר חיוני, מה שהופך אותו לנכה ונחות.
ההסדר של זוגות חרדיים, שהבעל יושב ולומד בכולל והאישה עובדת, מזמין קונפליקט מגדרי עצום. הזהות המסורתית של האישה נבנתה סביב תפקיד ה"אמא", המגדלת את צאצאיה בביתה, מבשלת להם בכל יום ארוחה חמה ומשתעשעת אתם בשעות אחר הצהריים. בהסדר החדש במשפחות אברכים, האימהות קיבלה צורה אחרת לגמרי, בדמות אישה בעלת קריירה הנעלמת בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות עייפה ותשושה, עד כי אפילו מילוי המשימה של הענקת חום ואהבה לילדיה עולה לה בקושי רב.
בשכונות חרדיות אפשר לראות בשעות אחר הצהריים ילדים משחקים בגינה הציבורית תחת השגחתם של אבותיהם האברכים. אברך אחד מתרוצץ בין מתקני השעשועים, רודף אחר ילדו הסורר כדי לשדלו לסיים לאכול את הפרוסה המרוחה בגבינה, ורעהו מסתבך בהכנת הדייסה בבקבוק שעליו לתתו לזאטוט בעגלה…
מאידך גיסא, הזהות המסורתית של הגבר נבנתה סביב תפקיד האב, המפרנס, היוצא לעמל יומו בבוקר ושב עם ערב, והוא הקורה שעליה נשען הבית. בסדר הזוגי החדש, הפיכת האם למפרנסת דורשת מהבעל להיכנס לנעלי האם. הוא אינו מפרנס עוד, ועל כן עליו לגדל את הילדים, להאכילם, לבשל להם, לקחת אותם אל הגינה וכן הלאה. בשכונות חרדיות אפשר לראות בשעות אחר הצהריים ילדים משחקים בגינה הציבורית תחת השגחתם של אבותיהם האברכים. אברך אחד מתרוצץ בין מתקני השעשועים, רודף אחר ילדו הסורר כדי לשדלו לסיים לאכול את הפרוסה המרוחה בגבינה, ורעהו מסתבך בהכנת הדייסה בבקבוק שעליו לתתו לזאטוט בעגלה…
אין כאן המקום לדון בשאלות העקרוניות של שוויון מגדרי ולשאול האם נכון שהאב ייקח תפקיד פעיל בגידול ילדיו, והאם מחובתו או לא מחובתו להיות שווה לאשתו בנטל הבית. הנקודה שברצוני להדגיש כאן היא עצם העובדה שהתפקידים המגדריים התהפכו כמעט לחלוטין. ברצוני להפנות את תשומת הלב אל ההשלכות של היפוך זה על היחסים בין בני-זוג במשפחות אברכים, ועל השפעתו על הדימוי העצמי של האברכים.
אבדן הזהות הגברית
התולדה הישירה של חילוף תפקידי הגבר והאישה היא זעזוע עמוק בזהות של שני בני הזוג האברכי. האברך חש באבדן זהותו הגברית בפאתי גינת הילדים. האישה המפרנסת נדרשת לדחוק הצדה חלק מזהותה הנשית והאימהית בדרכה אל מגדלי השן שבהם היא עובדת.
מציאות חדשה זו יוצרת ערעור פנימי של הזהות הגברית של האברך, לצד עומס יתר על האישה. האברך עלול להתמלא תחושת חולשה ואין-אונים. אי הציות לכללים החברתיים בדבר תפקידו של הגבר מחולל סירוס נפשי ואי סיפוק בנפשו של האברך. הדימוי העצמי שלו נפגע. הוא אף עלול לחוש בחוסר הכרה בזהותו הגברית מצד אשתו: היא נמצאת באזור של המצליחנים, של הגברים התחרותיים ובעלי ההישגים, ועלולה לראות את בעלה הנמצא כעת בגינת הילדים באור מעט פחות "גברי".
מציאות חדשה זו יוצרת ערעור פנימי של הזהות הגברית של האברך, לצד עומס יתר על האישה. האברך עלול להתמלא תחושת חולשה ואין-אונים. אי הציות לכללים החברתיים בדבר תפקידו של הגבר מחולל סירוס נפשי ואי סיפוק בנפשו של האברך. הדימוי העצמי שלו נפגע
כתוצאה מכך, האישה רואה לנכון, לעתים, לקחת על עצמה את תפקיד עמוד התווך של הבית. אמנם הגבר נשאר העמוד הרוחני שעליו נשען הבית, בהיותו הסמכות הדתית המרכזית, אך לצד זאת, הוא ספון בתוך ביתו. הוא הופך איש של בית, הלוקח את הילדים לגן, בזמן שאשתו היא "אשת העולם" – יוצאת ובאה וטרודה כל היום בטלפונים מאנשים הזקוקים לה. הוא פחות "גברי" – ואין לו פתרון לכך.
שרטטתי אמנם דימוי סטראוטיפי של אשת אברך העובדת במסלול קריירה, ושל אברך הלוקח חלק משמעותי מאד בתפקידים המסורתיים של האישה, ואינו עושה דבר מחוץ למסגרת המצומצמת של הכולל. אולם גם אם הדוגמאות שנקטתי הן דוגמאות קצה, הן עדיין משקפות מתח הקיים במידה זו או אחרת כמעט אצל כל אברך צעיר, ודווקא בקרב המוצלחים שבהם.
הרב קסלר, רבה של קרית ספר, ער כבר זמן רב לבעיה זו. כאשר הגיעה חברת "מטריקס" לקרית ספר והתחילה להעסיק נשות אברכים בתחום ההייטק, הוא נאבק שהמשכורות לא יהיו גבוהות מדי. הוא נימק את עמדתו בשתי סיבות שציטט בשמו של ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: "יש מעלה גדולה בכך שהמשכורות של האשה אינן גבוהות מדי משני טעמים: הסתפקות במועט וכדי שהבעל ישאר מאן דאמר בבית." בדרשה לאברכים לפני מספר חודשים הוא הביע חשש דומה. הוא התייחס בביקורתיות לתופעה של אברכים ההופכים למבשלים העיקרים בבית, עד כדי שהם מחליפים ביניהם מתכונים לשבת בכולל. איני בא לדון כאן בדבריו ובהשלכות שלהם, אלא להראות שהדאגה לגבריותם של אברכי הכולל מטרידה רבנים וגדולי תורה. הם מבינים כי אבדן הזהות הגברית של האברך מסוכנת לחוסן הנפשי שלו, לשלום-הבית שלו, לתחושת הכבוד של ילדיו, וממילא לעתיד עולם התורה כולו.
אנו רגילים לראות אברכים הממהרים מן הבית אל הכולל ומן הכולל אל הבית, ולשמוע בבתי המדרש את קול התורה ההומה ברתחא דאורייתא. אולם לצערי הרב, נדמה לעתים כי לצד זאת הפכה העייפות למאפיין נפוץ של האברך. כאשר פוגשים חבר בכולל ועוצרים אותו לשיחה, העייפות היא מאפיין כל כך לא מפתיע, עד שלעתים נדמה כי היא חלק בלתי נפרד מהאופי האברכי. ניתן כמובן לומר שהסיבה לכך היא שהאברכים רגילים ללמוד תורה עד השעות המאוחרות (או שמא הם רגילים לנדנד את ילדם הקטן עד השעות הקטנות, על מנת שנשותיהם לא יופרעו בעבודתם ביום המחרת…). עם זאת, דומני כי עייפות זו משדרת גם מחסור באנרגיה נפשית. תכונותיו הגבריות של האברך מחפשות דרך לצאת אל הפועל, ויום אחר יום הן מדוכאות ברגל גסה על ידי אורח חייו. התוצאה היא כמובן התרוקנות מאנרגיה.
דור החלוצים ודורנו
מבחן הגבריות מאתגר את דור האברכים הנוכחי ביתר שאת מאת הדור שלפניו. הדור של הורינו, האברכים המבוגרים שתיארתי לעיל, חובשים את בית המדרש מנערות ועד היום, כאשר הם כבר מחתנים נכדים כמעט. למרות זאת, ניתן לומר כי זקנותם מפארת את צעירותם – למרות השנים הרבות בכולל לא ניכרים בהם כל סממני משבר, לא עייפות ולא חלישות. אדרבה – דשנים ורעננים יהיו, ללא אותם סדקים בגבריות הניכרים אצל האברכים הצעירים. מהו הסוד הידוע לזקנים ונעלם מן הנערים?
הרב בוצ'קובסקי פירש את השינוי שחל בעולם הכוללים בתור תהליך התבגרות. בעבר היו אברכי הכוללים חוסים תחת צל הישיבות, והיום הם יצאו לדרך בוגרת ועצמאית. כאמור, דומני שתיאור זה אינו מדויק. נראה שנכון יותר לתאר את השינוי שעבר על הכוללים במונחים של דור המייסדים ודור החניכים. הדור הראשון של האברכים היה חדור בתחושת חלוציות. לעומת זאת, בדורנו מסלול האברכות מובן מאליו כמעט.
בעבר הלא רחוק […] האברך היה חדור תחושת שליחות שהעניקה למעשהו נופך של גבורה. אולם כיום המצב שונה לחלוטין. עולם התורה התמסד, תחושת החלוציות איננה, והסיפוק הניתן לאדם מעצם הלימוד אינו מעמיד אותו על רגליו בתוככי ביתו
בעבר הלא רחוק, בתחילת ההתמסדות הכוללים, הבחירה להקדיש את החיים לישיבה בבית המדרש לא היתה מובנת מאליה. היו אופציות נוספות, והיה צורך בהקרבה מצד האדם כדי לוותר עליהן ולקבוע את מקומו בבית המדרש. מתוך כך, אנשים שבחרו להקריב מעצמם ולעזוב את חיי העולם לטובת עסק התורה, נאזרו בגבורה באמצעות עצם הבחירה. הנשאר בין כותלי בית המדרש היה שותף מלא לחוויית החלוציות בבניית עולם התורה ובשמירת גחלתה של המסורת התלמודית. עובדה זו מצד עצמה היה בה כדי להרוות את צמאון נפשו לעשיה ולהתפתחות. נוסף לכך, בזאת זכה גם למעמד של "גבר" בין כותלי ביתו. האברך היה חדור בתחושת שליחות שהעניקה למעשהו נופך של גבורה. אולם כיום המצב שונה לחלוטין. עולם התורה התמסד, תחושת החלוציות איננה, והסיפוק הניתן לאדם מעצם הלימוד אינו מעמיד אותו על רגליו בתוככי ביתו.
בד בבד, המצוקה הכלכלית יצרה נורמה שהאישה פונה לאפיקי פרנסה שונים משל הדור הקודם. בדור הקודם עסקו נשות האברכים עסקו בעיקר בחינוך. העיסוק בחינוך מיתן מעט את היפוך התפקידים של הגבר והאישה. שני בני הזוג חשו שותפים לאותה משימה של בנית עולם התורה: הגבר באמצעות הקדשת חייו לתורה, והאישה בתפקידיה החינוכיים. לעומת זאת, כיום ישנם אפיקי פרנסה מגוונים יותר ו"גבריים" יותר. נשים חרדיות צעירות תופסות את עבודתן במונחים הדומים יותר לקריירה, אפילו אם הן עוסקות בחינוך – וקל וחומר בשאר מקצועות. גם אם הן אינן שואפות לעשות "קריירה", כלומר להשקיע את עיקר מרצן בהתפתחות מקצועית, הן עדיין רואות בעבודה שלהן מקצוע, ולא שליחות תורנית. שינוי זה מעצים את המתח שבין בני-הזוג.
בכולל מדברים בענייני פרנסה, כיוון שהכולל הפך לדרך חיים ולא למקום סטרילי ומיוחד. כתוצאה מכך, האברכים חשופים לקריאה המהדהדת ברחוב: בא, תצליח בחיים, תתקדם, תעשה תואר, תעשה כסף. רק השבוע נתקלתי במודעה המכריזה: "אברך, נמאס לך מהמינוס? בא אלינו!" למי לא נמאס מהמינוס?
שינויים אלה משליכים בתורם על החסינות של הכוללים. בעבר, הבחירה בחיי אברכות היתה צעד של התרסה בפני העולם החיצוני, ומודעה רבא שאין לו מקום בעולמו של האברך. בדור הראשון של הכוללים, רוב האנשים שהאברך הכיר בצעירותו עבדו לפרנסתם. מתוך כך, האקט של ההתנתקות מעולם העבודה היה סוג של מרד שיצר חיץ בין חיי שעה לחיי עולם. התפיסה הפנימית של האברכים היתה שהכולל הוא "תיבת נח" האטומה בפני רוחות זרות. אולם היום המצב שונה לחלוטין. האברכות היא דרך חיים מובנת מאליה. בכולל מדברים בענייני פרנסה, כיוון שהכולל הפך לדרך חיים ולא למקום סטרילי ומיוחד. כתוצאה מכך, האברכים חשופים לקריאה המהדהדת ברחוב: בא, תצליח בחיים, תתקדם, תעשה תואר, תעשה כסף. רק השבוע נתקלתי במודעה המכריזה: "אברך, נמאס לך מהמינוס? בא אלינו!" למי לא נמאס מהמינוס?
הרב בוצ'קובסקי מציין בדבריו גם את הצד היצירתי של השינוי בעולם הכוללים, את היזמות הלימודיות החדשות הפורחות בתוכו. הוא מציין את לימוד ההלכה, את רכישת הבקיאות בש"ס וכדומה. ביזמות אלו הוא רואה מעין פתרון לתחושת חוסר המשמעות שהוא מתאר. אך למעשה, אינני חושב שהשינויים בצורת הלימוד המתרחשים כתוצאה מהמצוקה הם פתרון. דומני שיותר נכון לתארם בתור בריחה מן המציאות. להתרשמותי, הפניה של האברכים למבחני הלכה ברבנות, למשל, דומה יותר להסחת דעת מאשר לפתרון שורשי של הבעיה. היא נותנת לאברך תחושה מדומה של סיפוק והתקדמות, אך אינה פותרת את מצוקתו משורשה. הרי מה יהיה הלאה? בעוד כמה שנים, כאשר לימוד ש"ס או הלכה יהפוך לנורמה, האברכים כבר לא ימצאו בו ענין ויסבלו ביתר שאת מחוסר סיפוק – ומה נציע להם אז, לימודי תנ"ך בעיון?
***
מצבם הנוכחי של אברכים כר' שלמה אינו טוב ואף מעט מסוכן. המבנה הנפשי שלהם רעוע והוא יכול בקלות לקרוס לתוך עצמו, לקבור את האדם נפשית, ולרסק את המערכת הזוגית שלו ואת חינוך ילדיו. אולם יש דבר אחד שחשוב להדגיש. הפתרון אינו נמצא ביציאה לעבודה. מעבר לקשיים הרוחניים הטמונים בה, שעליהם ניתן לדבר ואולי להציע להם פתרונות, מדובר בצעד שלא יפתור במאומה את מצוקת האברך המדובר. המצוקה שממנה הוא סובל אינה כלכלית בעיקרה, אלא קיומית. אותו אברך מחפש דרך לממש את עצמו ולבטא את כוחות נפשו. הדרך להתמודדות עם תסכוליו של ר' שלמה אינה נמצאת מחוץ לעולמו.
נדמיין לרגע מה היה קורה לו אותו חבר שפגש ר' שלמה מיודענו היה אומר לו: "ר' שלמה, תקשיב לי רגע, אתה כבר מבוגר. היית מספיק שנים בכולל, ואתה מתוסכל מהמצב. קדימה, בא תסגור את הבסטה, לך תמצא לך מקצוע, תלמד תואר ותתחיל להרוויח…" נניח לרגע שר' שלמה היה מוכן למחול על כבודו המושפל, וללכת להירשם לאיזה מסלול לימודים. הוא היה מגיע, האברך המכובד העוסק כל ימיו בתורה, ויושב עם צעירי הצאן בגיל ארבעים, כרבי עקיבא היושב לפני המלמד. נניח גם שהיה מצליח להשלים את הלימודים החסרים לו ולרכוש דיפלומה המאפשרת לו לעבוד בעריכת דין או במחשבים. כעת מה? האם אנחנו יכולים לדמיין את ר' שלמה, תלמיד חכם שכל מעייניו בהוויות דאביי ורבא, הופך את עורו ומבלה את ימיו באיזה משרד? הלא ייחרב עליו עולמו!
היציאה לעבודה לא תפתור את מצוקת האברכים המדוברת, אלא להפך, תחמיר אותה שבעתיים. הרעיון לעזוב את הכולל ולהיות יהודי עובד שאך קובע עתים לתורה, הוא חלום הבלהות של ר' שלמה. הוא מה שיחריב עליו את עולמו באופן סופי. הרי על לימוד התורה חונך, ואליו כוונו שאיפותיו ושאיפת נוות ביתו. הירידה בדרגה והנפילה אל עולם הזר לו כליל הן עצם הבעיה, ולא הפתרון
היציאה לעבודה לא תפתור את מצוקת האברכים המדוברת, אלא להפך, תחמיר אותה שבעתיים. הרעיון לעזוב את הכולל ולהיות יהודי עובד שאך קובע עתים לתורה, הוא חלום הבלהות של ר' שלמה. הוא מה שיחריב עליו את עולמו באופן סופי. הרי על לימוד התורה חונך, ואליו כוונו שאיפותיו ושאיפת נוות ביתו. הירידה בדרגה והנפילה אל עולם הזר לו כליל הן עצם הבעיה, ולא הפתרון. גם בהנחה שחלק ממצוקתו היא כלכלית, הוא יעדיף להישאר בכולל ולחיות בצמצום ובדחקות, מאשר לנקוט צעד שיגרום לו להרגיש שוויתר על שארית כבודו עבור מעט רווחה כלכלית.
הפתרון למצוקת האברך שעליו אנו מדברים חייב לבוא מתוך עולמו ומתוך אמונותיו. עליו למצוא דרך שבה הוא מצליח למצוא סיפוק, משמעות וכבוד בתוך החיים התורניים ובאמצעותם. כיוון החשיבה צריך להיות כיצד גורמים לאברך לקבל את מקומו ולהעריך את עצמו. הלא האברכים הנ"ל אוהבים את מה שהם עושים; הם מאמינים כי התורה חשובה מכל, והם לא היו רוצים לעשות אף דבר אחר מלבד העיסוק בה. המשבר שבו הם מצויים יסודו בנמיכות קומה ובחוסר הערכה של פועלם. אבדן תחושת החלוציות והעובדה ש"זה מה שכולם עושים" גורמים להם לחשוב שלימודם חסר משמעות. המענה למצוקתם טמון אפוא בהערכה מחודשת של תפיסתם בנוגע ללימוד תורה.
כללו של דבר, עולם הכוללים עובר תהליך מורכב המצריך חשיבה מעמיקה. יש לקחת בחשבון את תרבות היוצאים לעולם העבודה, את נושא הזהות הגברית ועוד משתנים רבים. פתרון פשוט ואחיד ברוח שינוי בצורת הלימוד לא ייתן מענה הולם לבעיה זו, והוא עלול אף להעצים אותה מתוך הדחקה והתעלמות. יש ליצור שיח נכון ופתוח סביב הנושא, שיח שמטרתו קבלה מחודשת מאהבה של לימוד התורה.
תמונה: אפי, ב. CC BY-SA 2.5
התיאוריה המגדרית נראית משונה בעיני. כל דרדק ודרדקית בציבור החרדי גדלים על הערך המוחלט של לימוד התורה, וסביב זה כל ההתנהלות, מגן הילדים ועד זיבולא בתרייתא. בחור הישיבה והאברך גדל בתחושת נזר הבריאה, עקב היותו לומד תורה ומחזיק את העולם, שכל העולם לא נברא אלא בשבילו.
כמו כן, צורת החינוך של הנערות, זה התמסרות לתורה, והיותן "עזר כנגדו", נשים במאי זכיין בשליחת בעליהן וילדיהן ללמוד תורה וכן הלאה, עם הנחלת הערך של התורה, ללא גישה ללימוד התורה בעצמן, שהוא כדברי המשנה בנדרים כאילו מלמדה תיפלות, וכדברי הרמב"ם שמוציאות דברי תורה לדברי האי לפי עניות דעתן, אלא דרך הבעל או הילדים.
דבריו של הרב קסלר בעייתיים בפני עצמם, היות והיכולת הכלכלית להחזיק משפחה ברוכת ילדים, כאשר האב לומד תורה, זוקק משאבים רבים, ואם לא נאפשר לאישה לפרנס, המצב יהיה קטסטרופלי, כפי שמתואר במאמרים של החודש ובתגובות.
הבעיה קיימת לא בדייסה שהאב מאכיל את ילדו, או בהתרוצצות אחר ביתו במגלשה, אלא מחמת ה"עייפות" הטבעית בלימוד ללא אופק, לעומת המיצוי העצמי של האשה בעבודתה. דבר שמביא להתמרמרות של האישה שטורחת למען ערך נעלה, שנמסר לה באופן אידיאלי ולפעמים אוטופי, ומתנגש מול קרקע המציאות.
אין חולק על הניתוח שלך, לפיו צורת החינוך של הנערות פותרת את הבעיה.
נכון יהיה לומר שהיא מיועדת לעשות כן, אבל האפקט שלה הולך ומצטמצם. והדבר תלוי בשניים: באיכות האברך במקצועו (היינו, אברכות) ובאיכות האישה במקצועה, יהיה אשר יהא.
וגם כל נער ונערה בן חמש עשרה
יודעת שזה דיבורים כמו חול ואיל מה לאכול
ושכחת גם את מצב הזיזול של ראשי הכולל באברכים. מדברים גבוהה גבוהה על מעלת התורה. אבל מתנהגים לאברכים כמו אל ילדים. שמירת סדרים עם כרטיסי עבודה, הורדת כספים שרירותית, אין אחריות כלכלית כלפיי מלגת האברך. החלטה שרירותית מה האברך ילמד, היכן, מתי ועם מי. חלוקת אוכל סוג ב' מבזה עם שקיות של ארגון חסד ותמונות.
הגיע הזמן (ושמא אף עבר הזמן) להביט למציאות בעיניים, ולנסות לגבש אסטרטגיה אחרת לטווח ארוך.
לפני שניגע בבעיה וננסה למצוא לה פתרון, צריך להודות בכמה אמיתות שאין עליהם מחלוקת, אך בדורינו מנסים משום מה להדחיק אותם ולטאטא אותם מתחת לשטיח, ובאופן זה – לא הרב הזה ולא רב אחר או מאמר כזה ואחר ישנו את המציאות, עד שלא נבין כמה דברים פשוטים שהצליחו להשכיח מאיתנו.
ראשית כל, לא היתה מציאות כזאת בדברי ימי ישראל לאורך כל הדורות [עד דורנו זה שלאחר השואה] שכולם כולם ללא יוצא מן הכלל היו ממשיכים מהישיבות במסלול לימוד תורה של "תורתו אומנותו" למשך כל ימי חייו. היתה קבוצה קטנה ואיכותית יחידי סגולה שהיו מתאימים לדרך חיים זאת, והיו ממשיכים להתעלות בלימוד ובצמיחה אישית ורוחנית שהכשירה אותם להיות מארי תורה מנהיגי קהילות ראשי ישיבות ויושבי על מדין. השאר, היו יוצאים לעולם המעשה, עוסקים במקצועות חופשיים, עוזרים להורים בעסק המשפחתי, או שעובדים כפועלים פשוטים המביאים פרנסה לבני ביתם. כולם היו עדיין קשורים לשטעטעל, לקביעות עיתים, ויש שאף היו ידענים גדולים ואף גדולי תורה שעסקו במלאכה ולא ראו בכך שום פסול – ולהיפך – "גדולה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון". מי לנו גדול כרבי יוחנן – שגם היה "סנדלר", או כרבי יצחק שגם היה "נפח" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למכביר, וכן מהראשונים כמו הרמב"ם (שהיה רופא) וכן הרשב"א ועוד..
דא עקא, שבתקופת השואה הנוראה והאיומה, נגדעה רוב ככל יהדות אירופה התורנית. ישיבות נחרבו, גדולי תורה מסרו נפשם על קידוש ה', ועולם התורה היה שמם.
אי לכך, התאספו גדולי ישראל באותו הדור (בכנסיה הגדולה, ועוד..) והחליטו פה אחד כי לא עת לחשות, וחובה על כל אחד ואחת לקומם את ההריסות של עולם התורה! ע"כ החליטו, כי מעתה כל תלמיד בחור ישיבה – חובה עליו להקדיש את כל זמנו ומרצו ללימוד התורה, לא רק לפני הנישואין כי אם גם לאחריהם, וכל זאת ע"מ לקומם את ההריסות של עולם התורה מחדש!
כיום, ברוך ה', אפשר לומר בהחלטיות שלא אלמן ישראל! עולם התורה הצליח לקומם את עצמו מחדש!
פריחת עולם הישיבות הנראה כיום בא"י בלבד לא היה לו אח ורע בתולדות עם ישראל!! אם נצרף לכך את מרכזי התורה האדירים שיש גם בגולה – אפשר לומר בפה מלא – אנחנו על הדרך!
נכון! הנסיונות רבים, ויש מלחמה על כל דבר היום, ושום דבר אינו מובן מאליו! אך נדמה שנעשה תיקון בעשרות השנים האחרונות, ועם ישראל הגיע למצב בו מי שחפץ ללמוד תורה יכול לעשות זאת!
אי לכך, ובהתאם לזאת, היו צריכים מנהיגי עולם התורה לעשות חשיבה מחודשת, האם לא ראוי לחזור לשיטה הישנה והוותיקה – זאת שהייתה נחלתו של עם ישראל לפני השואה! שכל מי שרצה להקדיש את חייו ללימוד והתפתחות וצמיחה רוחנית בעולם התורה עשה זאת מרצונו, ולא בגלל שהדבר נכפה עליו כתכתיב חברתי המחייב אותו לעמוד בקודים חברתיים מסויימים אחרת – אחת דתו!
הגיע הזמן לחזור למקורות שלנו, לשורשים שלנו!
כתוצאה מהצרות שעברנו בגולה, פיתחנו דת חדשה! דת של היבדלות! של הסתגרות! אנחנו מתכחשים לעולם! מתכחשים לחברה שאינה חלק מאיתנו, מתכחשים לכל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הדרך שלנו ובורחים ממנו כמו מאש! הדרך הזאת לא הוכיחה את עצמה! תראו כמה נשירה יש בעולם הישיבות! תראו כמה בתים של אברכים נהרסים וכמה הולכים שפופים וממורמרים על גורלם המר שנכפה עליהם!
נכון! לא כולם כך! יש אברכים ששמחים ומאושרים בדרך חיים זו, ולהם צריך לומר כל הכבוד! וישר כח! ולחזק אותם יותר ממה שמחזקים היום! אברך כולל לא צריך לקבל 2000 ש"ח במקרה הטוב, הוא צריך לקבל 4 ו-5 (שזה מינימום שבמינימום שצריך כדי לחיות!! לא מדברים על מותרות!! אלא על פשוט לחיות!!!)
מי שמתכחש לעובדות הללו, טומן את ראשו בחול, והוא זה שימיט אסון בסופו של דבר על עולם התורה. אדרבא, בואו נחזור לשורשים, למקורות, לעם ישראל, לצורת ההנהגה שהייתה נוהגת אלפי שנים והוכיחה את עצמה – בכך ששימרה את התורה ואת היהדות והנחילה אותה לדורות!
דוקא הדרך בה אנו צועדים היום, מביאה אותנו לשוקת שבורה, ואז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי לשנות.
צריכים להחזיק קבוצות קטנות ואיכותיות יותר של לומדים ולהשקיע בהם הרבה יותר מההשקעה באברכים כיום.
אחרים שילכו להביא פרנסה לביתם, ויקבעו עיתים לתורה.
מה לעשות! מי שלא יכול להיות רופא או עו"ד שפשוט לא ילך ללמוד אתזה!
לימוד התורה הוא דרך החיים שלנו, לעולם לא נעזוב אותו, ועל כל אחד מוטלת החובה ללמוד וללמד!
אך יש ומי שזה כל תפקידו בעולם והוא אף מוכשר לזה, ויש מי שצריך לקבוע עיתים לתורה, ובחלק מהזמן להתעסק בישובו של עולם. כך ה' ברא את העולם, וכך היה תמיד גם בדברי ימי ישראל לדורותיו.
בואו נחזור לשפיות!
ויפה שעה אחת קודם!
כאישה,
ברצוני להגיב מן העבר השני של המתרס, כאחת שאיננה מחפשת קריירה.
אבל מפרנסת את ביתה בעבודה שבמושגי העולם היא קריירה…
תחילה אדגיש כי התורה היא ערך עליון בהשקפתינו. ואינני באה לתאר אלא מציאות שאינה עולה לגמרי בקנה אחד עם השאיפה.
המצב המתואר, איננו טוב גם לחוסן הנפשי של האישה ולא להתפתחות ילדיה!
באמונה כי כך בורא העולם יצר אותנו, נשים וגברים לא יוכלו לעולם! להחליף את התפקידים.
אישה שיוצאת השכם בבוקר עוד בטרם זריחת החמה… חוזרת לביתה במרוץ הזמן חסרת נשימה בשעה ארבע לגידול ילדיה.
אין לה את הפניות הנפשית והפיזית דייה כדי לתת את המירב לילדיה.
וזה עוד בלי לדבר על חופשות וכד'…
גם הילדים מופסדים וגם האמהות שהצורך בגידול ילדיהן איננו ממומש דיו.
לעניות דעתי את התוצאות נרגיש רק בדור הבא…
תוסיפו לזה את כל המתואר במאמר לעיל, שהגבר מאבד את מקומו כגבר הן בעניין הניהול הפיננסי של הבית והן בעניין הטיפול בילדים (ולא! אל תטעו חלילה, הוא מקסים ומדהים כאבא, אבל הוא לא יכול לתת את המקום של אמא!)
בתפילה לביאת משיח שיתרץ לנו הקושיות ויגלה לנו את הנסתרות של דור התהפוכות…
א. המצב האידיאלי היה שהזוג יבין שהבעל כאברך עושה משהו חשוב ולא יאבד מעמד בבית וגם לא ייהפך לבייבי סיטר. כאשר בכל מחלת ילד הוא אוטומאטית נשאר בבית. נכון שממש לא פשוט ליישם.
ב. כמעט ואין מה לומר בהמשך לפתרון של הרבנים לפקוביץ וקסלר. כאשר אני ראיתי זאת לראשונה (לפני שנים לא מעטות) נעצרה נשימתי. האין גבול? אינך יכול לרומם את א – טוב, מה הבעיה, השפל את ב. וחוצמזה – ומה עם פרנסה? לא כולם יכולים לגור בתנאים של הרב לפקוביץ. זו אינה דרך לציבור.
ג. חלק גדול מהסיבה שהבעיה חריפה מבעבר הינה היסדקות המחיצות בין הבועה החרדית לעולם. וזו באה, בין שאר סיבות, גם כתוצאה מהמצב הכלכלי הנגרם כשהגבר אינו עובד והמשפחה נזקקת לאשת מקצוע. כמה מורות השוק יכול להכיל. גם את זה חשבו הרבנים הנ"ל לפתור בחממות הייטק חרדיות. אבל לא הבינו שאי אפשר ללכת נגד הטבע. נשים רוצות להרויח יותר משכר מינמום ועוד קצת.
ד. נכון. הפתרון אינו נמצא ביציאה לעבודה. כי ר' שלמה יוכל לעבוד כנהג הסעות או מזכיר בחיידר (זו השכלתו, מה לעשות) בעוד אשתו רואת החשבון של מעבידו.
ה. אם כבודו של ר' שלמה הוא להשאר במצבו – בשביל כבוד משלמים מחירים (כלכליים ונפשיים).
אני לא כל כך מבינה. הרי זו עצמה ההשקפה של "שיטת הישיבות" לפי הרב דסלר במכתב מאליהו ח"ג.
הוא אצטט מעמ' 357: ושמעתי שסמכו את זה לאז"ל: "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, אמר הקב"ה בזה אני חפץ" כו' וגם מזכירים את דברי הרמב"ם ז"ל: "ימותו אלף סכלים ויהנה צצנו חכם אחד".
מי שמאמין ב"גדולים", מבין זאת מראש כשהוא שולח את בנו ללמוד בחדר או ישיבה קטנה שהבן או יצא גדול בתורה או שיקריב את חייו למען הציבור בכדי שמישהו אחר יצא גדול בתורה, והוא יקבל שכר על זה לפי אמונתם (כמו אברהם אבינו שעקד את בנו ע"ג המזבח או מישע מלך מואב שהקריבו לקב"ה).
לטעמי האבחנה מדויקת והבעיות שנוצרו היום מגיעות בעיקר על רקע נפשי וקיומי
אני שמה לב שיש היום תנועה גדולה בקרב הרבה אברכים ואני רואה ושומעת על כל מיני קורסים ומקצועות טיפוליים שמאויישים על ידי אברכים כנראה כמענה למצוקה שעליה מדברים כאן כולם
את צודקת לגבי ההקרבה לחנך את הילד לתורה ולא למקצוע אבל זה כשהוא ילד ולא אדם בוגר כשכבר ברור שלא יצא ממנו "אחד מאלף" אז באמת צריך "הילד" בן ה25\30 לקבל החלטה מה הוא עושה עם חייו ולא ליהיות תקוע בכולל רק כי כולם נמצאים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ברפואה וטיס הרבה מתחילים והרוב נושרים ורק המעט המוצלחים נשארים
כשרחיים על צווארו ונטול השכלה למה הוא יתאים?
אם כל אבא שרוצה להקדיש את בנו ללימוד היה שם 500,000 ש"ח בכדי שלבן תהא אופציה לצאת ללמוד ולהתפרנס בגיל 25, אז היה ניתן לקבל את דבריך, כאשר האבא שולח את בנו, והחברה דואגת שהבן יהא נטול יכולת לרכוש השכלה לפרנסה מכבדת, וגם אם יש יוזמות כמו אברכטק, אנשי "ההשקפה הטהורה" יוצאים נגדם, מה יעשה מי שנגרר לשם?
דרך אגב בשאר מקצועות יש סינון בתחילה, ומי שפורש בדרך כלל למד ויכול להשלים מקצוע מפרנס אחר (בטיס אתה בכלל בצבא, אז הפז"מ דופק. בלימודי רפואה הסינון נעשה לפני כן ומי שנושר יכול ללכת ללימודים אחרים ברמה, כי הוא עם ציון גבוה בפסיכומטרי מלכתחילה וגם לימודים קודמים בהרבה מקצועות נזקפים לזכותו).
למעשה מי שהתחנך ב"שיטת הישיבות" ולא מקבל החלטה לפני החתונה שהוא לא מתאים לשיטה או שאין מי שיממן אותו בעתיד, קשה לו מאוד אח"כ להשלים את החסר.
איזו השוואה קשה ועזות מצח כנגד הרב דסלר, שלא לדבר על ההשוואה ההזויה בין עקידת יצחק לבין מלך מואב. זוהי הסתכלות שטחית על דברי הרב דסלר. יש כאן נושא הרבה יותר רחב ועמוק של היחס בין הצדיק לציבור – האם הוא בא לשרת את הציבור (ראה הקב"ה שת"ח מועטים, לפיכך שתלן בכל דור ודור) או הציבור מזדכה בזכות הצדיק, כמו במאמר הרמב"ם הנ"ל. קצרה היריעה מלהרחיב כאן בזה, אבל אין פטור מלמחות בגישה המזלזלת בדברי חכמינו. ועל זה אמרו חז"ל: אם ריק הוא – מכם הוא ריק.
נועם אחרי כל מה שכתבת, אני מאד מעוניינת להבין, במה זלזלתי ברב דסלר? הוא לא דורש את ההקרבה? אנשים לא מרגישים כמו קורבן של הציבור (ודרך אגב על המזבח הוא מת מיד וקורבן חי, אז כל חייו הוא סובל מדרך זו). דרך אגב הדימוי שלך לקרבה לצדיק הוא דימוי חסידי, ביחס החסיד לאדמו"ר. אולי למעשה זה דומה למה שלאחרונה רואים שחסידים מסוימים מוכנים לעבור על התורה למען האדמו"ר, אזי מוכנים לעבור על חובת האב ללמד את בנו אומנות למען "הצדיק" כדבריך.
ההבדל הוא שלכאורה כל ליטאי מחזיק את שרביט "הגדול" בתרמילו ועמלו ויגיעתו בתורה (וי"א שבהמשך גם בפוליטיקה) יכתירו אותו, בעוד שאצל החסידים תלוי רק למי נולדת.
הנקודה שצורמת לי בעיקר היא ההשוואה בין גישה זו לקרבנות אדם על כל המשמעויות הנלוות של המושג, כמו גם העירבוב בין מישע לעקידת יצחק. בלי להיכנס לפרטים, די לנו בעובדה שעקידת יצחק נבעה מציווי מפורש, בעוד מישע עשה את מה שעשה על דעת עצמו. מישע קידש את הסבל, בעוד סוגיית ההקרבה בתורה היא סוגיה הרבה יותר מורכבת. התורה משתמשת בקורבנות אדם על מנת לציין דוגמא לעבודת השם מעוותת, כפי שמבואר בפרשת ראה:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אלקיך כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם":
בנוגע לדבריו של הרב דסלר, לפני שנדון על האינטרפטציה הנכונה לדבריו נזכיר את העובדה שדבריו כפי שהובאו הוצאו מהקשרם. הוא אמנם מצטט את דברי חז"ל הללו, אך באותו מאמר הוא מתייחס לנושרים כמיעוט – "אמנם לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זו יקולקלו כמה", ולא לכך שמדובר למעשה בציבור שלם שהולך לעזעזאל למען המטרה.
העיקרון אותו מציג הרב דסלר שם הוא שפתרון בעיותיהם של יחידים צריך להעשות בצורה פרטנית, מתוך העדפה ברורה לטובת הכלל במקרה של סתירה: "כמובן, הם עומדים על המשמר לעשות מה שאפשר לתקן את אשר לא יוכלו להשאר בני תורה, אך לא בדרך אשר תמשוך אחריהם את השאר". לאחר מכן הוא מביא את דברי חז"ל הנ"ל בלשון מעט מסוייגת.
אין לי בעיה עקרוניתת אם רוצים להאריך ולדון בדבריו של הרב דסלר או אפילו אם חושבים להשיג עליהם, אבל להציג את הדברים כאילו מדובר בהתעמרות בציבור שלם ובהקרבת קורבנות אדם זו צורה לא ראויה, לפי דעתי.
זו, אולי השקפה של איש ציבור.
תראי לי את היחיד שמוכן להקריב עצמו בכדי להקים אלפית של ת"ח אחר….
את עצמו הוא לא מקריב, הוא מקריב את הילדים. הסטטיסטיקות ידועות לאבא/להורים בדיוק, והוא מעדיף שהבן לא ירכוש כישורים להתפרנס (כמובן שזה בניגוד להלכה), כי זה חלק מהאמונה של ההורים בגדולים.
מוישה,
היטבת לנסח את חווית התסכול הדקה מכך שפעמים התחושה היא שהגבריות של האברך בן זמנינו היא שהוא היחיד שעושה קידוש בבית.
ותו לא.
מאמר מרתק!!
התיאור נכון וקולע!!
אולם ההצעה שלך מסתכמת במשפט קצר ודל: המענה טמון בהערכה מחודשת של תפיסתם בנוגע ללימוד תורה. אני חושב שהרבה ניסו ולא עלתה בידם.
כל מי שמצטט פה את הרב דסלר טועה לדעתי בהבנת דבריו, כי אם נקבל את דבריו כפשוטם אז בעצם הציבור החרדי מקריב קורבנות אדם למולך שייהרסו לאלפי אנשים החיים, העיקר שנצליח להוציא רעק"א אחד. רק שכל מי שמכיר סוציולוגיה והיסטוריה על קצה המזלג ויש לו קצת common sense יודע שככה לא בונים אליטה. להיפך, אליטה נבנית אך ורק בתהליכי סינון וסלקציה קפדניים ונוקשים. עולם הישיבות שעליו אנחנו כ"כ אוהבים להתרפק ושואפים לחקות אותו נבנה בחברה שחלקה לא ידע לקרוא, ומי שידע אמר תודה אם הוא הצליח לחטוף פעם בשבוע שיעור עין יעקב. על לבה של האליטה המשכילה התחרו מספר רב של אידאולוגיות (קומוניזם השכלה ציונות ולימודים בישיבה), מי שהגיע לישיבות האלה זה הקרם דה לה קרם של האורתוקסיה המזרח אירופית.
ב. אנשים נוטים לפרש את הגמ׳ הזו כמתכון איך להוציא אנשים גדולים הכנס לסיר 1000 איש ובסיומו של תהליך תקבל חזון איש אחד, וכל השאר יכולים להישאר בצד הדרך. הגמ׳ באה לתאר מצב עובדתי שמתקיים אגב בכל דיסציפלינה אקדמית מתוך 1000 איש שניגשים ללמוד מקצוע מסויים לאחר תהליכי סינון וסלקציה רק בודדים יותירו חותם בל יימחה על המקצוע שלהם, והשאר ייסתפקו בדרגי ביניים. היום שבו המחלקה לפיזיקה תקבל את כל הבא בשעריה היא לא תוציא מקרבה ולו חוקר פורץ דרך אחד, והוא הדין גם לעולם התורה.
סליחה, קראת את כל המכתב של הרב דסלר? הוא אכן מדבר מפורשות על קורבנות אדם.
הוא מסביר מפורשות שלא יאפשרו ללמד מקצוע אקדמאי או מכבד במסגרת חרדית (שם דובר על סמינר למורים), היות ועלול להיות מצב שבו מי שיכול להיות "גדול", יראה שיש יותר כבוד במקצוע אחר, ולא ישאף להיות "גדול" או שעד שיחליט שעדיף לו להיות "גדול" מאשר אקדמאי יחלוף זמן שבו הוא יכל ללמוד ולהיות "יותר גדול".
באירופה בחורים שלמדו בישיבות ממש לא היו אליטה (לפחות לא בכל הציבור), ואף אחת לא רצתה להתחתן איתם, וקל וחומר שאף אחד לא נתן להם דירה…
אחרי שהקימו את בית יעקב המצב השתפר קצת, אבל הוא בכלל לא היה דומה למה שקורה היום.
אבל מה שכן נכון הוא, שדווקא בגלל שזה לא היה כל כך נחשב, מי שכן הלך ללמוד היה אדם שנפשו באמת חשקה בתורה, ולכן היה לו יותר סיכוי לצאת גדול בתורה.
אפשר אחרת.
לדוגמא למסור שיעור דף היומי אפילו לשלוש אנשים ותאמינו לי שאברך עם עשר שנות לימוד טוב הוא ברמה פי אלף מהרבה אנשים וזה יכול למלאות אותו וגם לתת צבע וגם להמשיך את החיים.
למה לדבר כל הזמן בתאוריה ? הרי יש אלפים שעובדים ורוצים ללמוד רק צריך לתפוס אותם ויש לכך אלפי צורות עיון בקיאות הלכה . תאמינו שהם רוצים. מבקשים. מתחננים. להזכיר שגם הם היו חובשים ספסלים .
ששתי יתרונות. האברך ימצה את עצמו. ויראה לעצמו את רמתו.וגם יקבל פידבק מבחוץ .
ואולי גם החבר יעזור לו מדי פעם.
מה רע?
רק שלא יפול על אזנים ערלות. ויהיה לתועלת.
אני חושב שזה עלבון נורא לתורה לומר שהיא אינה יכולה להתחרות בשוק החופשי של הרעיונות אז צריך להנדס חברה שלמה מלמעלה ופשוט לנקות מהשולחן אופציות אחרות כדי שאופציית האברכות תישאר יחידה וממילא יבחרו רק בה כי זה מה יש. אני לא מוכן להקריב את ילדי למולך הזה. התעמולה החרדית אוהבת לחזור ולהזכיר את בתי הילדים בקיבוצים כאות לניסוי חברתי שצילק דורות של ילדים ולרשעותם של הקיבוצניקים החילונים אוכלי השפנים. רק שהניסוי הזה הוא טיול בפארק לעומת הניסוי המפלצתי בבני אדם שהליטאים עורכים פה כבר 35 שנה בכמעט שלוש דורות של גברים חרדים.
נפלא ביותר רבי משה,
החלטתי להישאר בכולל
ניתוח יפה וחדשני, הכרה בבעיה ואי פתרון טוטאלי.
את ה"פתרון" שלך בססת על ההנחה ששלמה יתבייש בלעבוד, זוהי הנחת יסוד שהיית רוצה שהיא תהיה… או שיש סביבך הרבה אישו סביב לימוד תורה ואתה לא זוכה לשמוע את פנימיות הלב דל האברכים העייפים…
הפתרון היחידי הוא הענקת חוסן ומקצוע מכבד לכל גבר וצמצום הזלזול וההתנשאות על ציבור העובדים פרי עולם הישיבות! לשם גם המציאות מוליכה…
אם היה סיפוק היה שלום… ולא אנרגיות של חוסר מימוש שהולכות אל קווי הנייעס..
הפיתרון לעניות דעתי הוא לתת לאברך אפשרות להביא הביתה פרנסה. לעסוק במלאכה לזמן מסיום ביום כל אחד לפי מצבו ויכולותיו. אפילו שהכוללים יפתחו בעצמם אפשרויות כאלה. נרוויח כמה נקודות: הורדת חלק מעול הפרנסה של האשה, החזרת חלק מהכבוד הגברי, רווחה כלכלית, תחושת סיפוק, גיוון בעיסוק היומי ועוד. מאידך ובמקביל, אני מציע לפתח בלימוד התורה תארים שהאברך ישאף להשיג: מי שלמד כך וכך יקבל תואר כזה וכזה ממש לבנות מערכת של תארים ולהכתיר בהם לומדים. וזה יכול לרומם מאוד את מעמדו של האברך בעיני אשתו ילדיו והחברה ולתת תמריץ. אין חדש תחת השמש: גם מלאכה וגם תארים היו בהסטוריה המפוארת של עם ישראל.
האמת שהבעיה גדולה ממה שמוצג כאן. הגבריות נהרגת כבר בעולם הישיבות. בחורים מוערכים הם, בד"כ, בחורים עדינים, רכים ומרצים. המערכת מאדירה אותם אבל בהמשך – הם סובלים ולא מבינים למה.
אני לא חושבת שיש הרבה מה לעשות בעניין הזה.
לכל חברה יש איזה סטראוטיפ על איך גבר אמור להיראות.
אצלנו זאת הבעיה ואצל הדתיים הלאומיים הבעיה היא שהמודל הוא נורא גברי וקשוח ואז הגברים העדינים סובלים.
אני לא חושבת שזה אפשרי לבנות חברה מאוזנת לגמרי, שבה כל אחד מרגיש טוב במקום שלו.
עצם המסר על חוסר הגבריות בכך שהאשה מצליחה בחיים והופכת לאשת קרייריה והבעל נשאר במקומו בלי לעשות כלום אכן נכונה והיא חלק רציני מהבעיה החמורה שנקראת "עולם הכוללים"
יחד עם זה אני מאמין שהכותב יגרור תגובות קשות על הסיפור על ר' מיכל יהודה שהורה לא לתת משכורות גבוהות מה שמשאיר את הנשים בעניות הקשה והכואבת-סיפור שאני מאמין שמבחינת מרבית הקוראים אם הרב קסלר אכן עשה זאת הוא אמור לתת על כך את הדין
הטיעון בסוף שעבודה לא פותרת את הבעיה נכון רק כלפי האברך השקוע בלימוד שהכתבה הציגה אך להרבה אברכים ששלא ממש שקועים בלימוד ובלב עמוק היו מתים לעבוד וגם יש להם כישורים גדולים זה יכול להיות פתרון מצויין
אנשים צריכים לדעת לקחת אחריות אישית על חייהם. איך המנהלת היתה אומרת בבית הספר: "האם כשחברה תגיד לך לקפוץ מהגג גם תקפצי?". אז מי שמוכן לקפוץ מהגג כי אומרים לו, שישאר במצבו כמת חי. אבל מי שלא: שיקח אחריות על עצמו וק"ו על ילדיו (יתכן שאפשר גם להדר בחובה ללמד את בנו אומנות).
מקריאת כתביו של הרב לפקוביץ׳ זו השקפתו ללא כחל ושרק בית של אברך חייב לחיות בעוני מנוול כדי שהמותרות לא יפריעו לרוחניות עזבו רגע את העניין שהעוני הנורא עצמו הוא זה שיפריע לרוחניות אנחנו מדברים פה על חשיבה אוטופית שעובדות לא מבלבלות אותה כמובן שבמנעד הזה או שאתה נסיך כתר סעודי עם מכוניות מוזהבות ואמבטיות חלב או שאתה אברך שחי מקצבת כולל זעומה כולל קרטונים של קופת העיר ויד אליעזר אין אמצע שנוסיף לזה את העובדה שגם אשתו של האברך צריכה להרוויח משכורת רעב כדי שלא תתנשא על בעלה (כתב כמה מכתבים בעניין וגם בכתביו מדבר על זה) ובהתחשב בכך שכולם צריכים להיות אברכים מבחינתו אנחנו מקבלים פה שילוש בלתי קדוש שהוא פשוט בית חרושת לעוני עם כל ההשלכות הכלכליות חברתיות ודתיות שגלומות בו והאירוניה היא שבמכתבים אחרים שלו הוא מאשים את כל העולם בעוני החרדי את המדינה ואת הנדיבים מאמריקה שלשיטתו לא תורמים מספיק בקיצור טרגדיה.
צודק בהחלט ,זה אתגר עצום כהיום לחיי משפחה תקינים, כאשר האשה היא המפרנסת העיקרית היא חייבת יותר אהבת תורה מנשים מהדור הקודם ולכבד את הבעל הת"ח, אחרת אנו נמצא מצב של בעל ללא ביטוי עצמי מושפל וכלי שרת ביד האשה
יש כאן טעות מרה בתפיסת עולם, כל חרדי וחרדי מחונך מינקות שהתורה היא ערך עליון, והשאיפה הקלאסית צריכה להיות ידיעת התורה כדי לקיימה (ללמוד ע״מ לקיים), היעוד אם כן זה לשבת וללמוד וליישם בשטח את הנלמד ולאט לאט להתקדם הן מבחינה רוחנית (כגון הקפדה יתירה על מצוות נדירות עידון המידות וכו׳) והן מבחינה לימודית (כגון לימוד תורת הנסתר) אדם יכול להיות ת״ח עצום גם אם לא יהיה לו איזה שטעלע העיקרון הזה נחלש מאד במרוצת השנים ולכן אנשים חושבים שצריך ללמוד כדי להתקדם ולא בתורה אלא ברמה אישית הווי אומר לשאת במשרה תורנית כמו רק ישיבה, ר״מ, דיין וכו׳ ואילולי זה אין טעם לשבת וללמוד…
צרם לי מאוד ההתנהלות של הרב קסלר- אם זה נכון.
במקום להרחיב את הסטריאוטיפ של מיהו הגבר החרדי, בצורה שיכיל עוד גוונים וצדדים מעבר ל" לומד או מפרנס", הוא בוחר להעניש את הנשים ואת משפחותיהם.
אני ושבת שאם היו נותנים מקום לעוד צורות התבטאות של הגבר השומר תורה ומצוות, זה היה פותר הרבה מבעיית תחושת חוסר הערך הגברי. אם הבעל מקבלת לגיטימציה תרבותית לחשיבות שיש בשמירה על ילדיו הטהורים, בהשקעת זמן בבילוי משותף איתם, בפירות החינוכיים שקוצרים מכך שהאבא נוכח בחיי ילדיו בצורה אינטנסיבית, אזי האברך היה מרגיש, ובצדק, תחושת שליחות עצומה מגידול ילדיו וכול הכרך בכך.
בדיוק כמו שמודל המסורתי של אימא שהיא רק בבית והיא מתעסקת רק בענייני הבית כבר לא רלוונטי בדור שלנו, ככה צריך להרחיב גם את התפיסה לגבי הגבריות והאבהות בדורנו. היום גם אישה עקרת בית משתתפת בחוגי העשרה, סדנאות לחינוך ילדים, לעיתים מתנדבת בארגוני חסד, ומזמן מזמן כבר לא מרגישה שהערך שלה נתון רק בכמה היא "בעלע בוסטע" מוצלחת.
הפתרון של הרב קסלר הוא איום
ברוסיה הקומוניסטית היה אכן היה שוויון .גם לעשירים וגם לעניים לא היה אוכל ….
העצמת האברך על ידי זה שמרעיבים אותו זה פתרון קטסטרופלי
אם הגשר שבור לא צריך לבנות בית חולים מתחת הגשר . צריך לתקן אותו .
מזל היו יותר חכמים מכל ראשי הישיבות החכמולוגים שעת לעשות לה הפרו את התורה ואת מאמרי חזל המשבחים את המלאכה.
ומסתבר שכאשר פועלים בניגוד לחזל ובניגוד להלכה זה לא הולך וזה מקרטע
אני חושב שורש הבעיה היא
שיש אידאל מקודש שבשבילו מוכנים להקריב הכל
ואם הוא לא מסתדר עם מאמרי חז"ל . אז מעקמים אותם
ואם הוא לא מסתדר עם המציאות .מכתיבים מציאות שלמה ומאמללים אותה רק כדי לקדש את האידיאל .
מקריבים קורבנות אדם (כדברי הרב דסלר שאמנם הוצאו מהקשרם -אבל לא על ידי המגיבים אלא על ידי אלו שישמו את השיטה בצורה האכזרית שלה )
אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ??
זה לא בניגוד להלכה זה לא מתנגד עם חזל
נהפוך הוא :
זוהי עמדת ההלכה וחזל :
תורה עם דרך ארץ
במאמר ברובו נכון אך ממבוסס על דוגמה לא נכונה…
כמה יצאו לעבוד והם במשרד עו"ד מצליח עם רכב יוקרה??
רוב העובדים עובדים קשה ולא סוגרים את החודש…
לאברך יש הנחה בארנונה ובמעון ומס הכנסה שלילי ומכירות וחלוקות וכו' – לא משלם מס הכנס\בריאות\ביטוח לאומי
אני עובד במשרה מכובדת בהייטק – כמה יורד מהברוטו? המון! הנחה בארנונה? בחלום.. גם אני בסוף חודש שובר את הראש מאיפה לקנות אוכל לבית
לאברך לפחות יש עולם הבא…
כמובן שיגידו שאם זה כ"כ יפה למה לא נשארתי אברך? הסיבה פשוטה – לא הרגשתי סיפוק! בדיוק על זה נכתב המאמר…
ההבדל הגדול בין פעם להיום שפעם היה מסלול מכוון להיות ת"ח גם ללא התפקיד היום סוחבים… לומדים שוב ושוב נשים נזיקין ומפלפלים בספק ספקא ובפתח פתוח – השכר על לימוד תורה גדול מאוד אבל הסיפוק נעלם
מה קורה לאברך שלא היה יום אחד בכולל? מה חסר לו?? כלום!! אז אם לא הייתה יום אחד ולא החסרת כלום (למעט שכר בעולם הבא) מה ההרגשה שאתה כן מגיע? של כלום!!
כשיש מסגרת מובנית על הספקים אז הסיפוק גדול! כשאתה מסיים זמן חורף ואתה יכול להגיד שאתה יודע הלכות מוקצה וגם נבחנת על זה ההרגשה עצומה. כשהחסרת יום ואתה יודע שיהיה לך חור אז תשב וערב ותשלים
ריבוי המסגרות \ תכוניות לא בהכרח מעיד על ריבוי הרצון לתורה אלא על רצון לכסף…. כשביום שישי בית הכנסת מתמלא לשעתיים ומתרוקן זה מראה שבאים ללמוד בשביל עוד 400 שקל
נכון שמתוך שלא לשמה בא לשמה השאלה האם בסוף מגיע הלשמה…. כשאני הבנתי שאחרי כמה שנים בכולל עדיין אין לי שום רצון לפתוח ספר בשישי שבת הבנתי שסיימתי את תפקידי בכולל
הרב קסלר ייתן את הדין על זה!!!
אנשים רעבים לפת לחם והוא מתיר לנצל את הנשים ??
השבע לעולם לא יבין את הרעב !!!!
אנשים רצים ממכירה למכירה בשביל חסוך שקל והוא חותך להם במשכורת שמא יפגע מיקומו של הגבר ???
אח"כ גם יבקש דירה לילד שלו…. מהאברך שהוא חתך לו במשכורת
ממש ככה, ניתוק מוחלט וחוסר מודעות כמה החיים יקרים היום
אם נבדוק בסרגל האמת עד הסוף נגיע למסקנה שאברך שמרגיש נחיתי מול עבדי הזמן… ועוד כשמדובר באשתו, אם הוא אדם נורמלי בהגדרה, אז הוא פשוט סליחה על הבוטות "מושחת" מהיסוד! שקשה לו על עצמו עם המושג של בן תורה והיכי דמי אפיקורס דאמר מאי האנו ליה רבנן!
והאופציה השנייה שמדובר באדם לא כ"כ נורמלי בהגדרה, והוא נוטה לנחיתות מטיבו המקולקל עם חוסר ביטחון עצמי מובנה (סוג של אספרגר) ובשכלו הקטן לא מסוגל לחיות במצב שהוא ילמד תורה ושאשתו תרויח יותר ממנו.
ולגבי חיי המסכנות שהרב קסלר גורר בכח את נשות האברכים במטריקס….
יש לבן אדם טעות ביסוד ההגדרה "הסתפקות במועט" אין שום קשר בין הסתפקות במועט לבין כמה כסף יש לי! להפך כמה שיש לאדם יותר עושר והוא מסתפק במועט או אז דרגתו יותר גבוהה כיון שיש לו יותר נסיון….
וכך מפרש הבן יהוידע שבת צב.
"אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"….אך עניו האמיתי הוא מי שיש לו מעלות שהטבע מכריחו להתגאות בהם ועם כל זה אינו מתגאה, זה הוא עניו אמיתי אשר ישובח בענוה שראוי להיות נביא משא"כ אדם חסר המעלות (של עשירות וכו') אין לו שבח כ"כ וכמ"ש דל גאה אין הדעת סובלתו ולכן צריך שיהיה הנביא עשיר וגיבור ובעל קומה כדי שהיצר וטבע החומר מכריחו להתגאות ועכ"ז הוא עניו באמת ובזה הוא ראוי שתשרה עליו שכינה בנבואה כי ענווה שלו בדוקה ומנוסה!
זה לא נכון.
קח את ההשכלה כדוגמא, התנועה סחפה כל כך הרבה עד שהיה צורך בהמצאת תנועות קונטרה יש מאין (סלבודקא קלם נובהרדוק) כדי להחזיר לבחורים את הסיפוק והגאווה הפנימית, נראה לך שראשי התנועות דלעיל כיוונו אותן ל"מושחתים"?
היום יש הרבה שנמצאים בכולל רק משום לחץ חברתי ותו לא כיוון שאם יצאו לעבוד הם ייחשבו סוג ב ואותם אברכים שולחים את נשותיהים לעבוד ויושבים ומתבטלים בכולל העיקר לא להחשב סוג ב ויש כאלה שנמצאים במצב כלכלי קשה מאד ואין לבני משפחתם די סיפוקם והם מעדיפים במקום לעבוד להזדקק לבריות העיקר להשאר בכולל כדי שלא יגידו… וזו בושה גדולה בל נשכח שחז"ל גינו את המזדקקים לבריות אז הם יושבים ולומדים באמת ומתמסרים נו אז כששוקלים על המאזניים זה שווה יותר אבל אם לא לומדים ברצינות אז זו פשוט בטלה במובן הזה צדק מי שאמר שמגדלים כאן דור של מקבצי נדבות , ובמובן מסויים מגדלים דור של בטלנים כי מי שכבר לא יכול ללמוד גם אינו רוצה לעבוד ונשאר בכולל מתוך עצלות כי הוא לא חונך לעבוד הכל בגלל מה שהמאיסו בעינינו כביכול את עניין העבודה, ושאף אחד לא יאמר לי שאותם אברכים הם רק מיעטא דמיעוטא אני הייתי בכולל 14 שנה וידע בדיוק מה קורה בכוללים ובישיבות הבעיה בציבור החרדי שיודעים לטאטא בעיות ומה שלא
השאלה שלא מדברים עליה זה האם "הטעם" של יוצר הכל זה אברכים. שמישהו יוכיח לי לוגית שזה מה שהוא רוצה, ואם תשאלו, לוגית? על אלוקים שכל קיומו ביחס לאדם הוא לא לוגי? התשובה היא: צודקים. אז נעזוב את צדקת הדרך כי בזה החרדיות הצליחה להשתכנע מעצמה כאילו ה' בעצמו אומר כל יום "זה בדיוק מה שאני אוהב ורוצה אבל בדיוק" ונכתוב משפט על ה'גבריות'
ממתי הדת באה חשבון עם מצ'ואיזם? בדת היהודית אין גבר יש איש שמגדרו מגדירו ולא תפקידו
ואם תוך כדי קריאת השורות עלתה לכם המחשבה שהמגיב אינו חרדי רגיל.. סימן שאתם חרדים. דרך אגב..ר' שלמה לא יקרא את זה.. ובהרבה מובנים הוא מזכיר לי את אחי הגדול עם אותו שם ובאותו גיל אולי זה הוא 🙄
המאמר מתאר בהחלט תחושה פנימית שיש לאברכים, מה גם שרובם לא יודעים להגדיר זאת ככה במדויק וזה יוצר בלבול ותסכול גדול יותר,
הפתרון הכי אידאלי שצריך זה שהאברך ידאג לבנות לעצמו הכנסה פסאיבית הכוונה להקים איזה עסק קטן לחשוב על איזה סטארט-אפ נחמד ועוד כל מיני רעיונות שיכנס לו כל חודש מינימום 4 אלף שקל וכך הוא יהיה יותר רגוע ומסופק מכל הבחינות
המאמר מדבר כה רבות על הזהות המגדרית, אך מסתיים באופן כמעט לא קשור לכך.
לעניות דעתי, הזהות המגדרית בציבור החרדי ראויה לכתבה בפני עצמה.
מאמר מצוין. אך לא נותן פתרון בכלל, ממש מדכא!
אני חושבת שאברכים, במיוחד אם האישה שלהם מצליחה ומרוויחה יפה, יכולים בשביל הסיפוק שלהם והגבריות, שזקוקה לתחושת המפרנס, להתעסק בהשקעות מהצד בנדל"ן, בהייטק וכו'. זה לא דורש הרבה זמן ותורם רבות לתחושת הסיפוק של הגבר ולגבריותו וכמובן לפרנסת הבית.
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. אז בגיל 25 עם אשה צעירה ורעננה ו 3 ילדים קטנים וחמודים וקת פלוס בבנק זה נחמד. אבל בגיל 40 עם אישה שצריכה לתמרן בין הבית לעבודה והיא כבר סחוטה, וכבר יש מינוס בבנק ונזקקים לתמיכה וגמ"חים (שלא לדבר על איך לחתן את הילדים) המצב כבר לא כ"כ מלבב. ברוב המקצועות אי אפשר להתחיל בגיל מבוגר כם כי הראש פחות קולט וגם כי המצב הכלכלי בד"כ לא מאפשר שלא לדבר על התחרות מול אחרים.
יפה מאוד שמדברים על 1000 נכנסים וכו'. אבל האם בשביל זה מותר להקריב 999?? אני בטוח שלא לזה התכוונו חז"ל. איך אמרה אשה חכמה: "לכל אחד יש את הקללה שלו. שהוא יתמודד עם הקללה שלו ואני עם שלי!!". אז זה שיש נשים שמוכנות לקחת על עצמן את עול הפרנסה זה ראוי לכל הערכה, אבל יש לזה מחיר לא קטן. מה יעשו כל אלו שלא מסוגלים להרגיש סיפוק מזה שהם חוזרים שוב ושוב על אותם דפי גמרא??
אני מכיר בעל תשובה שהרב שך הורה לו לסיים את לימודי התואר כדי שאם יזדקק יום אחד לצאת ולפרנס שיהיה לו משהו ביד. זה לא סוד שהנשירה של כאלו שרוצים לרכוש השכלה גבוהה ואין להם רקע מתאים היא גבוהה. כי כמו שכתבתי, יש מיומנויות שצריך ללמוד בגיל צעיר. אז אפשר להתחיל ללמוד תורה בגיל 40 אבל לא שמענו שמישהו התחיל בגיל 40 מקצוע שאותו לומדים בגיל צעיר והצליח להדביק פער של 20 שנה. כמו שאתה מציע את המיטה כך אתה תמצא אותה. בגמרא נאמר שרוצה אדם בקב שלו מ-9 קבים של חברו, היום זה נראה כאילו זה הפוך!! איפה ה"פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות"? היכן ה"ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם" שאומרים בברכת המזון?? חושבים בכלל על המילים שמוציאים מהפה? איך אפשר לחיות כל הזמן בצורה שבה נזקקים לתמיכה מכל מיני אגודות?? האם חושבים בכלל שכדי שיהיה לאגודות לתת מישהו גם צריך לעבוד/לתרום? לראות איך אנשים נדחפים ודוחפים כדי כדי להשיג איזה פרי שמחולק זה הרי חילול השם. לא כך צריכים אברכים לחיות. אי אפשר שהחברה תתקיים כאשר 50% לומדים ו 50% עובדים. הרי אלו שעובדים צריכים להחזיק גם את עצמם!! אם כל מי שעובד מפריש מעשר עבור אלו שלא, זה אומר שצריך 10 משפחות עובדות כדי להחזיק משפחה אחת(!!) שלא עובדת. מה לא ברור כאן?? אז קחו אחריות על החיים שלכם ותפסיקו להתבכיין!!