היושבת בגנים

מאמר תגובה ל"אברכות לשמה"

-
הרב נועם פלאי

שחיקה, העדר תחושת סיפוק ומשבר גבריות אינם מצוקות ייחודיות לציבור האברכים, אלא הן נגעים נפוצים מאד בדורנו, אשר מהם סובלים גם אנשים בעלי קריירה מצליחה וזוהרת. ואדרבא, דווקא הציבור החרדי ניצול מהן במידת מה. עם זאת, המחסור במשרות תורניות הוא אחד התסמינים של שינוי עמוק יותר העובר על עולם הכוללים - תמורה רדיקלית ביחסי רב ותלמיד והיחלשות הנחיצות של דיון חי בין תלמידי-חכמים.

ח' תמוז תשע"ט

 "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" (שיר השירים ח, יג).

היום הראשון של זמן חורף. מבחינה רשמית, עדיין הייתי בחור ישיבה מן המניין; חתונתי עמדה להתקיים רק בעוד שבועיים. אלא שאילוצי "חברותא" הביאו אותי לעמוד בשעה 8:50 ולהמתין להסעה שעמה הייתי אמור להגיע לכולל לראשונה.

תוך דקות ספרות התמלא האוטובוס באברכים שונים, משלל גילים וסגנונות. חלקם עלו להסעה כשהם משוחחים בלימוד, ואילו אחרים הגיעו מיוזעים במקצת לאחר פיזור אינטנסיבי של הילדים במוסדות השונים. אט-אט הזדחלה אלי ההכרה: אני שייך כעת לעולמם של האברכים. משום מה – אף שידעתי שזהו המקום שבו אני מעוניין להיות – מצאתי במחשבה זו מידה מסוימת של אי נוחות.

הסיטואציה המתוארת כאן איננה חריגה במיוחד; בחורים רבים חשים רתיעה כלשהי מהמעבר מעולמה הזוהר לכאורה של הישיבה אל עבר האנונימיות הקולקטיבית של אברכי הכוללים. גם הרב בוצ'קובסקי מתייחס במאמרו לחוויית הנחיתה הדרמטית שחווים בחורי ישיבה רבים עם תום ימי ה"שבע-ברכות"; מבחור מוערך ומבוקש נעשה החתן ל"אברך מן המניין", ללא תווית ייחודית וללא אפיק התקדמות ממשי הניכר לעיניים חיצוניות – מלבד רמת ההצלחה האישית של האברך בלימודו, הנשארת במקרים רבים נחלתו האישית בלבד.

גם הרב בוצ'קובסקי וגם הרב מייזליש שותפים להתרשמות כי העדר העתיד התעסוקתי משפיע על מצבו האישי של האברך. הוא גורם ל"התייבשות", לקושי במציאת סיפוק ומימוש עצמי. אינני מעוניין להמעיט מערכן של המצוקות שהם מעלים, וכן אינני חולק על כך שלאתגרי המימוש העצמי ישנם מאפיינים הייחודיים לחברה האברכית. עם זאת, אני סבור שכדאי להכניס "משברים" אלו לפרופורציה. שחיקה, העדר תחושת סיפוק ומשבר גבריות אינם ייחודיים לציבור האברכים. אלה הן תופעות נפוצות מאד בדורנו, שדווקא הציבור החרדי ניצול מהן במידת מה

כהשלמה לתמונה הנ"ל מתאר ר' משה מייזליש במאמרו את ר' שלמה (או שלוימה, ללא קידומת – כפי שהוא לבטח מכונה בקרב כל מי שלא מתקשר אליו לצרכי התרמה כספית), האברך ה"מיובש" שגילו נושק לארבעים. הלה נפגש עם חבר לשעבר מהישיבה, שכיאה לסטריאוטיפ הוא עורך דין מצליח המתנייד באמצעות רכב נוצץ. המפגש עם תחושת העשיה וההצלחה הכלכלית והאישית של עורך הדין מעורר אצל ר' שלמה תחושות עמוקות של ריקנות וחידלון. הוא אמנם מוקיר ומעריך את חלקו בעולם בתור בן לשבט לוי המיוחד, אך האנונימיות, היעדרה של תחושת העשיה, והחסר בהישגים חיצוניים גורמים לו למועקה.

שני המאמרים האמורים מיטיבים לתאר את אחד האתגרים המשמעותיים העומדים כיום בפני אברכים מן המניין: היעדרן הכמעט מוחלט של משרות תורניות. מצב זה שינה דרמטית את אופיים של הכוללים בדור האחרון. האנונימיות המשותפת למרבית האברכים, היעדר מדדים חיצוניים של הצלחה או ציוני דרך להתקדמות, והמחסור באפיקים שבהם תהיה לאברכים אפשרות להשפיע במרחב הציבורי הם רק חלק מתופעות הלוואי של ההיצף בתלמידי חכמים הראויים להוראה. לדבריו של הרב מייזליש, התופעות הללו עשויות להביא אברכים רבים לתחושת ריקנות ולקושי במציאת משמעות, ואף לערער את מעמדם המגדרי של האברכים בבית פנימה. הרב בוצ'קובסקי מציע אמנם אופק חיובי יותר לעולם הכוללים, אך גם הוא אינו מתעלם מההשלכות שיש לתופעות אלו על אופיו של "המגזר האברכי" מן הבחינה התורנית והחברתית גם יחד.

גם הרב בוצ'קובסקי וגם הרב מייזליש שותפים להתרשמות כי העדר העתיד התעסוקתי משפיע על מצבו האישי של האברך. הוא גורם ל"התייבשות", לקושי במציאת סיפוק ומימוש עצמי. אינני מעוניין להמעיט מערכן של המצוקות שהם מעלים, וכן אינני חולק על כך שלאתגרי המימוש העצמי ישנם מאפיינים הייחודיים לחברה האברכית. עם זאת, אני סבור שכדאי להכניס "משברים" אלו לפרופורציה. שחיקה, העדר תחושת סיפוק ומשבר גבריות אינם ייחודיים לציבור האברכים. אלה הן תופעות נפוצות מאד בדורנו, שדווקא הציבור החרדי ניצול מהן במידת מה.

 

האם השחיקה היא נחלתם של אברכים בלבד?

הרב מייזליש מתאר את הדכדוך הפושה בקרבו של ר' שלמה כאשר הוא נתקל בעורך דין מצליח ונוצץ. אפשר בהחלט להבין ללבו של ר' שלמה; אברכים רבים עשויים להרגיש שאלמלא היו חובשים את ספסלי בית המדרש היה בידם לפתח קריירה מזהירה, ובדרך כלל המקצוע הראשון שבו הם רואים את עצמם הוא עריכת דין. ההתאמה לכאורה שיש בין הכישורים הנדרשים למקצוע זה ובין הכישורים הנרכשים בהיכלי הישיבות גורמת להם לחשוב שזהו מקצוע שבו יצליחו להצטיין בנקל (מחשבה כזו מתעלמת לחלוטין, כמובן, מהעובדה שמדובר באחד המקצועות המוצפים בשוק העבודה הישראלי).

חלום הקריירה המזהירה, עם זאת, הוא בדרך כלל דמיון שווא. ראשית, רוב העובדים במשק – גם אלה שזכו להשכלה מתאימה לשוק העבודה המודרני ומגיעים אליו מנקודת פתיחה מצוינת – מבלים את ימיהם בעבודה בינונית שאין בה אף דבר נוצץ. מעבר לכך, "התייבשות", או "שחיקה" במקום העבודה היא אחת התופעות הנפוצות והמדוברות בימינו. התופעה איננה נחלתם של עובדי צווארון כחול בלבד; רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין והייטקיסטים בכירים הם מבעלי המקצוע הסובלים מהשחיקה הרבה ביותר, למרות השכלתם הגבוהה, כישוריהם, וההילה שממנה הם נהנים. גם אנשים הנמצאים במקום גבוה בפירמידת עולם העסקים עשויים יום אחד להתעורר ולשאול את עצמם: מה עשיתי עד היום? לאן אני הולך מחר? ולשם איזו תכלית אני עובד? הביטוי השחוק עד זרא (הוא איננו המצאה של מאה השנים האחרונות) "אני חי בשביל לעבוד ועובד בשביל לחיות" ממחיש את הפרדוקס האקזיסטנציאליסטי העשוי להתלוות לכל עבודה שהיא, במידה שהעוסקים בה אינם משכילים לצקת לתוכה תוכן ומשמעות הנוגעים אליהם באופן אישי.

עולם התורה מלא וגדוש באברכים תלמידי חכמים ויראי שמים מלאי חיוניות ושמחת חיים. אדרבא, נדמה כי הכוללים נעדרי אפיק ההתקדמות מצליחים להתמודד עם אתגר השחיקה טוב יותר ממסלולי הקריירה הנוצצים בעולם המערבי. הציבור החרדי מביע רמה מרשימה של שביעות רצון מאיכות חייו וממצבו הכלכלי, על אף שהוא איננו נמנה עם האשכולות הכלכליים הגבוהים, ולא בכדי

חוסר הסיפוק מחיים חסרי תהילה אפילו איננה תופעה חדשה במיוחד – הספרות היפה עוסקת בה כבר מקדמת דנא, אלא שכיום היא מקבלת משנה תוקף. תרופות נגד תסמינים קלים של דיכאון אינם מחזה נדיר בימינו, ומחברים רבים כבר גרפו הון נאה מהוצאת כותרים רבי מכר המתיימרים להשיב את החיוניות ואת תחושת הסיפוק לחייך הפרטיים או לחיי העובדים שלך.

למרות שהשיח על השחיקה של אברכים בעולם קודר ונטול "שטעלעס" הוא אופנתי למדי ואף חשוב, כאשר אני מביט סביבי אני מוצא את עצמי מסכים עם טענתו של הרב בוצ'קובסקי, גם אם אינני מזדהה בהכרח עם כל הדוגמאות שהוא מספק: האברכים כיום מטיבים להתמודד ברמה האישית עם האתגר של לימוד לשם לימוד, בלי לצפות לכבוד, להשפעה או לשאר סממני הצלחה חיצוניים. עולם התורה מלא וגדוש באברכים תלמידי חכמים ויראי שמים מלאי חיוניות ושמחת חיים. אדרבא, נדמה כי הכוללים נעדרי אפיק ההתקדמות מצליחים להתמודד עם אתגר השחיקה טוב יותר ממסלולי הקריירה הנוצצים בעולם המערבי. הציבור החרדי מביע רמה מרשימה של שביעות רצון מאיכות חייו וממצבו הכלכלי, על אף שהוא איננו נמנה עם האשכולות הכלכליים הגבוהים, ולא בכדי.

 

האם הגבריות החרדית במשבר?

גם הטענה בדבר אבדן גבריותו של האברך נשענת לטעמי על ניתוח תיאורטי של המציאות ואינה משקפת נכונה את פני הדברים. אכן – ישנם רבים החוששים מכך שהמצב הנוכחי יביא להפחתת השפעתו של הגבר החרדי בבית, וכנגדם אחרים המדברים בשמחה גלויה על כך שהציבור החרדי עומד על סיפה של מהפכה בתפיסת העולם המגדרית שלו. אולם גם כאן, אני סבור שהשערות אלו אינן מבטאות את המציאות בשטח.

יתכן בהחלט שמבנה הבית החרדי עובר תהליך של שינוי בשנים האחרונות כתוצאה מיציאתן המואצת של נשות המגזר לשוק העבודה, אך בהשוואה לתהליכים מקבילים של שוויון מגדרי בעולם המערבי, ניתן לומר שמצבו של הגבר החרדי מבוסס ויציב.

יתכן בהחלט שמבנה הבית החרדי עובר תהליך של שינוי בשנים האחרונות כתוצאה מיציאתן המואצת של נשות המגזר לשוק העבודה, אך בהשוואה לתהליכים מקבילים של שוויון מגדרי בעולם המערבי, ניתן לומר שמצבו של הגבר החרדי מבוסס ויציב

בעולם המערבי רווחת השקפת עולם הרואה בבית נטל והגבלה להתקדמותה של האישה, ברמות שונות של קיצוניות. העדפת הקריירה האישית על פני ההתמסרות לבית נתפסת בעיני רבים אות לחירות והגשמתו של האידאל השוויוני. אידאל השוויון המגדרי המקובל בעולם המערבי בן-ימינו מערער ביסודו את ההסכמה המקובלת שישנו הבדל מהותי קבוע מראש בין המינים, ומאדיר את האינדיבידואליזציה של בני הזוג.

בתור דוגמא אוכל להביא סיפור שסיפר לי מכר שנפגש עם אשה שומרת תורה ומצוות המכהנת במשרה בטחונית בכירה בחו"ל. אשה זו קבלה בפניו על כך שיציאתן של נשים חרדיות לשוק העובדה היא בעצם נדבך נוסף בניצולן של אותן נשים. לדבריה, התפיסה החרדית רואה בעבודתה של האשה אמצעי לתמוך בגבר הלומד, ובכך – במקום להעניק לה את החירות הנכספת שמעניקה הקריירה לאשה המערבית – מוסיפה העבודה להערים עוד כבלים ומחויבות על כתפיה השחוחות של האשה החרדית. בתור דוגמא לחירות נשית היא הביאה את עצמה; אף שבאה מבית חרדי, היא העדיפה להסתפק במשפחה מצומצמת של שני ילדים בלבד, על מנת להיות פנויה להגשים את עצמה במסלול שבו בחרה לצעוד.

אפשר ואף ראוי להתווכח עם תוכן הדברים המצוטטים כאן למעלה – בפרט בנוגע לקביעה השרירותית שהנשים החרדיות אינן בוחרות מרצונן להתמסר למשפחותיהן וללימוד התורה של בעליהן, אלא מובלות כצאן אחר כוחות פטריארכליים-רודניים – אמנם הנוגע לעינינו הוא האבחנה הנכונה לדעתי שהאשה החרדית איננה מתייחסת אל העבודה בתור מסלול הגשמה עצמית בלבד. בניגוד לאותה רוח של שוויוניות שכל כך פופולרית כיום בעולם, הציבור החרדי איננו מעצים את האינדיבידואליזציה של בני הזוג. מתוך כך, בקרב משפחות אברכים, הזהות המגדרית של הגבר והאישה נשמרים בצורה טובה בהרבה מבעולם שבחוץ, גם כאשר האישה היא המפרנסת העיקרית.

 

שיתופיות לעומת שוויוניות

מה כן משתנה לאחרונה בעולם האברכים? את השינוי אנחנו יכולים למצוא באופן שבו הבעלים נעשים מעורבים יותר ויותר בחיי המשפחה ואף בעול הפרנסה. אני מכיר לא מעט נשים עצמאיות שהבעל האברך משמש מעין מנהל צללים של העסק שהן מנהלות ומתפעלות בהצלחה רבה. לא זו בלבד: גם במקרים של נשים המועסקות בתור שכירות קיימת לעתים קרובות מעורבות רבה של הבעל. הוא משמש מעין "סוכן" של האשה ומנהל יחד אתה את כלכלת הבית.

כך, לדוגמא, אחד מידידי ערך את הבירורים על אודות הקורסים שאשתו היתה צריכה ללמוד עבור עבודתה, ניהל משא-ומתן מפולפל עם מקום הלימוד על מחירם ומשא-ומתן מפולפל לא פחות עם המעסיק של אשתו על מנת להשיג מימון לקורסים אחרים על חשבון העבודה. זוהי דוגמא אחת מני רבות, המעידה שמעורבותם של הבעלים בפרנסת הבית איננה בהכרח גלויה. קשה אולי לאסוף  נתונים מדויקים שייטיבו לאפיין ולהגדיר את התופעה – אך היא קיימת, וכך גם השפעתה על אופיו של הבית החרדי.

במשפחה האברכית, שני בני הזוג נושאים בנטל המשותף של ניהול הבית באופנים שונים, אך לא מתוך מחיקתם של ההבדלים המגדריים, אלא מתוך העמדתו של הבית כערך עליון הניצב מעל מטרות אישיות של בני הזוג, כמו קריירה מבטיחה או אפילו – במקרים מסוימים ובתוספת הסתייגות – התפתחותו התורנית האישית של הבעל. הצורה שבה באה גישה זו לידי ביטוי בציבור האברכים היא בעיני לא פחות ממהפכה. מודל מהפכני זה הוא תשובה ניצחת לקריסתו של מוסד המשפחה בעולם המערבי

לעומת מודל של שוויוניות אוטונומית הרווח במקומות אחרים, המשפחה החרדית מתקדמת יותר לכיוון של שיתופיות. במשפחה האברכית, שני בני הזוג נושאים בנטל המשותף של ניהול הבית באופנים שונים, אך לא מתוך מחיקתם של ההבדלים המגדריים, אלא מתוך העמדתו של הבית כערך עליון הניצב מעל מטרות אישיות של בני הזוג, כמו קריירה מבטיחה או אפילו – במקרים מסוימים ובתוספת הסתייגות – התפתחותו התורנית האישית של הבעל. הצורה שגישה זו באה לידי ביטוי בציבור האברכים היא בעיני לא פחות ממהפכה. מודל מהפכני זה הוא תשובה ניצחת לקריסתו של מוסד המשפחה בעולם המערבי.

המעורבות ההולכת וגדלה של הבעל החרדי בענייני הבית והפרנסה היא בעיני אחת הסיבות לכך שהאברכים כיום מתמודדים בהצלחה רבה עם אתגר השחיקה שהציגו הרב בוצ'קובסקי והרב מייזליש. היא מאפשרת להם להישאר חיוניים גם בשבתם על ספסלי בית המדרש. במקום לחפש את ההגשמה העצמית ואת תחושת הסיפוק בעולם הרחב, האברך מוצא משמעות רבה בחינוך הילדים ובלקיחת אחריות על משימת חייו: הקמת בית נאמן בישראל.

עם זאת, דומני שראוי להתייחס ל"משבר השטעלעס" בעולם התורה מזווית אחרת. גם אם מצבו הנפשי של האברך טוב ומעמדו של הבעל החרדי במשפחה יציב, תופעת המחסור במשרות תורניות מאותתת על שינוי עמוק בעולם התורה, שראוי לתת עליו את הדעת. היא מסמנת תהליך גדול הרבה יותר, שהופך את לומד התורה בימינו לבודד מאי-פעם. על מנת להיטיב להבין זאת, יש לבחון את השינוי ביחסי רב ותלמיד בבתי המדרש בדורנו.

 

צפוף בבית המדרש

לאחר שר' משה שפירא זצ"ל נפטר, תהיתי לא אחת אם תקום דמות שתתפוס ולו במקצת את המקום שמילא ר' משה בעולם התורה במשך שלושים השנים האחרונות. לקח לא מעט זמן עד שהתשובה התחוורה לי: לר' משה אין ממלא מקום, מאחר שר' משה בעצמו עדיין נמצא אתנו במידת מה. מי שהיה רגיל לשמוע את שיעוריו הקבועים או את הוועדים השונים שמסר יכול להמשיך ולעשות זאת באמצעות אלפי השיעורים המוקלטים. כיום, מפעל חייו התורני של אדם יכול להיות מוקלט ומתועד, ומונח לפני כל אדם במרחק לחיצת כפתור בלבד.

כיום, יכולת גבוהה יותר מאי פעם לשימור מידע מצמצמת את החלל הריק שמותיר תלמיד חכם חשוב בפטירתו. כמובן, ר' משה עצמו צוטט בעבר כמי שהתבטא ש"קלוטה לאו כמי שהונחה דמי"; שמיעת שיעורים מוקלטים אינה תחליף לקשר אישי עם רב חי. אך כאן צפה מאליה השאלה הבאה: כמה מודעות קיימת כיום בציבור לצורך ברב חי?

מלבד העובדה שתורתם של רבנים שעברו מן העולם ממשיכה להיות נוכחת במידה רבה בחיינו, נגישות אדירה לחומר גורמת לכך שפחות ופחות אברכים בני-אוריין רואים צורך לפנות אל דמות של רב על מנת לפתור ספק הלכתי זה או אחר. ריבוים של אברכים המשתלמים במשך שנים רבות בשלל מקצועות התורה גורם לכך שההבדל בין רמתם התורנית של נושאי משרה תורנית לאברכים מן השורה איננה תמיד מובהקת כפי שהיתה בעבר

מלבד העובדה שתורתם של רבנים שעברו מן העולם ממשיכה להיות נוכחת במידה רבה בחיינו, נגישות אדירה לחומר גורמת לכך שפחות ופחות אברכים בני-אוריין רואים צורך לפנות אל דמות של רב על מנת לפתור ספק הלכתי זה או אחר. ריבוי אברכים המשתלמים במשך שנים רבות בשלל מקצועות התורה מביא לכך שההבדל בין רמתם התורנית של נושאי משרה תורנית לאברכים מן השורה אינו מובהק כפי שהיה בעבר.

אין צורך לומר שהקלטות, ספרים או מאגרי מידע ממוחשבים אינם תחליף לקשר אישי עם רב. אין גם צורך לומר ש"שימוש תלמידי חכמים" הוא ערך בפני עצמו, ואיננו תלוי רק בפער שבין רמת הידע של הרב לשל התלמיד. אך למרות זאת, אפשר כיום למצוא יותר ויותר אברכים בני מעלה שאינם מחפשים או שאינם מוצאים דמות שאליה הם יכולים להתייחס כאל דמות רב, מלבד תלמידי חכמים מופלגים במיוחד שהקשר אתם הוא לרוב מרוחק ואינו מושתת על היכרות אישית.

כל הגורמים הללו חוברים יחד לתמונה מורכבת בכל הנוגע לאופיו של לימוד התורה בדורנו: מחד גיסא, היכלי בית המדרש עמוסים בתלמידי חכמים שכרסם מלאה בש"ס ובפוסקים; אך מאידך גיסא, כמעט שאין מי שמעוניין ליהנות מתורתם, ורבים מאותם אברכים אינם מחפשים דמות של רב על מנת ליהנות מתורתה.

הגמרא במסכת עבודה זרה כבר עומדת על כך שפטירתם של בני הדור הקודם מפנה מקום לבני הדור הבאים בעקבותיו:

"אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו – אנו לא באנו לעולם" (עבודה זרה ה, א).

הגמרא מעמידה אותנו על ההיבט הפרדוקסלי הטמון בחטא: מחד גיסא, אין ספק שהחטא מביא קלקול לעולם, אולם מהבחינה האישית, הסתלקותם של בני דור המדבר אפשרה לדורות על גבי דורות של תלמידי חכמים לפרוח, לגדול ולחדש.

בדורנו, הזמינות העצומה של חכמת הדורות הקודמים מצמצמת את מקומם של מוסרי התורה החיים עמנו, וממעיטה את הנחיצות של שיחה ערה בין תלמידי חכמים. צמצום המשרות מסמן את העדר הנחיצות של מוסרי התורה. מלבד מעט ר"מים ומשיבים, אין באמת שימוש לכל אותה תורה מפוארת האצורה בלבם של תלמידי חכמים מופלגים. אם יש לאברך צעיר או לבחור ישיבה שאלה, הם יכולים פשוט לגשת אל "אוצר החכמה" או לעמדת "קול הלשון" הקרובים ולמצוא עושר מקורות אדיר מחכמת הדורות.

 

עולם התורה או עולמות רבים מספור?

ההשלכות של תמונת מצב זו חורגות מתחום מצבו הנפשי של האברך או מעמדו במשפחה; מדובר על שינוי המשליך במובן מסוים על כל עולם התורה. אנחנו עדים היום לעולם שבו ישנו מגוון מרשים של תלמידי חכמים הבקיאים בשלל מקצועות התורה, אך כמעט כל אחד ואחד מהם קורא ושונה לעצמו, לכל היותר עם חברו. האם קולו נשמע? האם הוא מתחדד בהלכה מחבריו? האם הוא שומר על קשר עם החוליה הקודמת במסירת התורה, ומעביר את תורתו הלאה, לחוליה הבאה? האם ניתן לקרא לעולם שבו כל אברך עומד בפני עצמו, כיחידה נטולת חלונות, מבלי שמתקיימת אינטראקציה ממשית בין תלמידי החכמים השונים, "עולם התורה", או שמדובר כאן על עולמות רבים מספור הנפרדים זה מזה?

בעיני, זוהי השאלה האקוטית של עולם התורה בימינו. התופעה האמורה אינה נוגעת רק למושגים כמו סיפוק, הגשמה עצמית או זהות גברית, אלא לעולם התורה בכללותו, ליכולת שלנו לבנות שיח תורני בעולם הכוללים היום וליחסי רב ותלמיד באופן כללי.

אנחנו עדים היום לעולם תורה שבו ישנו מגוון מרשים של תלמידי חכמים הבקיאים בשלל מקצועות התורה, אך כמעט כל אחד ואחד מהם קורא ושונה לעצמו, לכל היותר עם חברו. האם קולו נשמע? האם הוא מתחדד בהלכה מחבריו? האם הוא שומר על קשר עם החוליה הקודמת במסירת התורה, ומעביר את תורתו הלאה, לחוליה הבאה? האם ניתן לקרא לעולם שבו כל אברך עומד בפני עצמו, כיחידה נטולת חלונות, מבלי שמתקיימת אינטראקציה ממשית בין תלמידי החכמים השונים, "עולם התורה", או מדובר כאן על עולמות רבים מספור הנפרדים זה מזה?

נכון אמנם שאין חובה על כל אברך להטביע עם תורתו חותם לדורות, וגם אין ציפיה שכל תלמיד חכם יצא בסופו של דבר מרביץ תורה לרבים. הערך של תורת האברך אינו נמדד אך ורק על פי רמת התפוצה של דבריו או על פי מידת ההשפעה שיש לו בציבור. יש ערך עצום בעצם ידיעת התורה ובעיסוק בה לשמה. למרות זאת, ניתן בהחלט לצפות שתהיה קיימת איזושהי אפשרות למשא ומתן תורני והלכתי משותף, אם באופן של "חברים מקשיבים" ו"תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה", ואם באופן של יחס רב ותלמיד. במובן מסוים, נראה ששני האפיקים האמורים הולכים ונעשים כיום קשים יותר להשגה.

כמובן, ככל שהשאלה שבה אנו עוסקים גדולה יותר מבחינת רום הנושאים שבהם היא נוגעת, כך קטנה יכולתנו לדון בה ולהעלות פתרונות. אולם, במקרה הזה אני סבור שדווקא העתקת השאלה ממצבו הפרטי של האברך למצבו של עולם התורה פותחת עבורנו פתח גדול להתמודדות עם התופעה.

 

חברים מקשיבים לקולך

אם הבעיה שלי בתור אברך היא שאין מי שמוכן לשמוע אותי, יש מעט מאוד שבכוחי לעשות על מנת לפתור את הבעיה – אם יוצאים מנקודת ההנחה שהתעלמות מן הבעיה איננה ראויה להיחשב פתרון. לעומת זאת, אם הבעיה היא עולם התורה והמחסור בשיח בין תלמידי חכמים, הרי שביכולתי לקחת חלק בפתרון הבעיה באחת משתי דרכים: כאדם המצליח להשמיע את קולו, או כאחד השומע את קולם של אחרים. בניגוד לדרך הראשונה, הדרך השניה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול.

אין אברך, מגיד שיעור או "ראש חבורה" שאינו יכול להתייחס בדבריו – ולו במקצת – לדברי התורה של עמית אחר, להגיב עליהם, לחדד אותם או להשיג עליהם. אמנם, לרוב קיימת בקרב אברכים התחושה שהקדשת זמן לדבריהם של עמיתים או מחברים בני זמננו היא בגדר בזבוז זמן – שהרי באותו הזמן ניתן ללמוד עוד "שטיקל" של "קצות" או "נתיבות", שהחידושים שלהם טובים וחשובים לאין ערוך. הגישה הזו נכונה אם המטרה היחידה שלנו בלימוד היא לרכוש כמה שיותר ידיעות אמתיות. אך אם לוקחים בחשבון שישנו ערך נוסף בעצם המשא ומתן בין תלמידי חכמים, הרי שאין סתירה בין השניים

אין אברך, מגיד שיעור או "ראש חבורה" שאינו יכול להתייחס בדבריו – ולו במקצת – לדברי התורה של עמית אחר, להגיב עליהם, לחדד אותם או להשיג עליהם. אמנם, לרוב קיימת בקרב אברכים התחושה שהקדשת זמן לדבריהם של עמיתים או מחברים בני זמננו היא בגדר בזבוז זמן – שהרי באותו הזמן ניתן ללמוד עוד "שטיקל" של "קצות" או "נתיבות", שהחידושים שלהם טובים וחשובים לאין ערוך. אך גישה זו נכונה רק אם המטרה היחידה שלנו בלימוד היא לרכוש כמה שיותר ידיעות אמתיות. ככל שלוקחים בחשבון את הערך הנוסף של קיום משא ומתן בין תלמידי חכמים, הרי שאין סתירה בין השניים. על אותה הדרך, קל הרבה יותר לתלמיד למצוא רב שהוא מעריך ונותן בו אמון ולנסות לקבל ממנו, מאשר לרב למצוא תלמיד שאזניו כרויות והוא פתוח ומוכן לקבל.

סביר להניח שחלק מהקוראים יראה בפתרון זה מעין "וורט" מוסרי בעלמא, ולא ניתוח מעמיק ומקיף של התופעה ובעיותיה. יתכן גם שיהיו שיאמרו שמדובר בהצעה תמימה מכדי שתוכל להצליח. אני מניח שיש צדק בשתי הטענות הללו. אולם ייתכן גם שכוחם של "וורטים" מוסריים יפה מהכח שאנו נוהגים לייחס להם, וייתכן שמעט תמימות היא בדיוק מה שנחוץ בעידן שלנו.

 

תמונה: [Ephraim Moses Lilien [Public domain

10 תגובות על “היושבת בגנים

  • לדעתי ההקבלה בין תסכולו של האברך לבין תסכולם של אנשי העמל והקריירה בדבר מחסור בתהילה לא קרוב כלל תחושותיהם של האברכים הינה תחושה של חוסר בעשייה המגיע מהטבע האנושי של הוצאה לפועל של כוחות הטמונים בנפש כמו שכתוב " בזעת אפך תאכל לחם " לעומתו הקרייריסט שזקוק לעודף תהילה והכרה זה סוגיה אחרת עם נגיעה במושג "הכבוד "

    עניין נוסף לבוא ולומר שעמידת הבעל מאחורי הקלעים של העסק המשפחתי או להיות היועץ תעסוקתי של אשתו היא היא הטרגדיה לחוש כ"צל" נלווה לתעסוקה של אשתו לטעמי היא חלק מהבעיה

    וכמובן שלומר שמצבו של הגבר החרדי הוא במצב טוב יחסית לשוויון המגדרי הקיים היא התסכלות לא נכונה כיוון שהמצב הוא כמעט על סף חוסר שיווין הפוך

    • נראה שכל מה שאמרת זה מתחושות ולא עובדות בקשר למחסור בתהילה הקרייריסט לא זקוק לעודף אלא שפשוט לשבת הרבה זמן באותו מקום זה מיבש
      בעניין עמידת הבעל מאחורי הקלעים לי זה פשוט נראה הפוך ואם תרצה הוכחה בתקופת מפא"י היו את השרים בממשלה שהיו בעלי תפקיד ביצועי והיו את אלה שהיו נקראים האדמור"ים שהיו חברי כנסת בלבד
      בקשר למצבו של הגבר החרדי זה פשוט שקוף שאדוני מדבר מהרהורי ליבו

  • בהמשך לדבריו של קודמי. רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה היא מלאכה, שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח באומנותו. נסויים שנעשו הראו שאדם שעושה משהו בעצמו מעריך את משעה ידיו יותר משאחרים מעריכים גם אם מה שעשה אינו מושלם.
    גם שרברב שבמסגרת עבודתו צריך להתעסק עם סחי ומאוס (ובזמן הגמרא הבורסקי) יש לו סיפוק מכך שעזר למישהו. בכל אופן גם אם העבודה שוחקת לפעמים, אבל האנשים יוצאים לחופשה, וטוענים את עצמם בכוחות חדשים. כמה מאלו שנמצאים בכולל יכולים להרשות לעצמם לשנות מקום ואוירה?. כמי שעבר תקופה בה נאלץ לעבוד בעבודה שאין עמה קידום, רק כדי לשרוד, אז התחושה הזו שאתה תקוע, ועושה משהו רק כדי להתקיים אבל אין לך סיפוק זו תחושה נוראה. ואם בעבודה כך, על אחת כמה וכמה אם אתה אין לך סיפוק ממה שאתה לומד. זה מן הסתם ולהבדיל אלף הבדלות כמו מי שלצורך לימודיו נאלץ ללמוד קורסים משעממים או תאורטיים שאין להם ולו כלום עם מה שיעשה הלאה בחייו, והוא רק רוצה לצלוח את המשוכה בציון עובר.

    אז יכולה להיות חדוות יצירה בהוצאה לאור של ספר תורני. אבל אם לא תהיה לספר תפוצה, אז האם לא תהיה תחושת החמצה? מי שיכול למסור שיעורים צריך כמובן להשקיע זמן בהכנתם וימצא בכך סיפוק. אבל רוב בני האדם שואפים גם להעניק ולא רק לקבל. נראה לי לצערי שזה שורש הבעיה כיום. שאין תחושה של סיפוק , שמה שאני לומד חשוב למישהו.

    • שרברב בימי הגמרא היה גם היה. "גורף ביבין" נקרא

  • נהניתי מאד מהמאמר, הוא מתיחס לנקודה מקורית ומענינת, והחשוב מכל – פרקטית מאד.
    יישר כחך

  • ההבדל בין שיטת היהודית לבין שיטת האומות, היא בכך שמשמעות החיים של היהודי היא "הוא בעצמו". מה רמותו המוסרי והערכי, מה רמת לימודיו, כמה הספיק ללמוד ומה הוא מתכנן ללמוד בהמשך. ואחריו באים הלמעשה, להתחתן לגדל ולחנך ולחתן אותם וכו' וכו'. כלומר כל מה שבנה מעצמו עובר לדור הבא ולדורי דורות = בניו נכדיו וניניו. שהוא מגיע לגיל הגבורות ורואה מה הספיק הלכה למעשה להקים, דור ענק לתפארת שכולם הולכים בדרכו. כלומר בני ביתו\יוצא ירכו הם הם תלמידיו האמיתיים. אז שהוא סוגר את עיניו ברגעיו האחרונים הוא מחייך.
    שזה היעוד היהודי, היהודי לעולם לא מאוכזב ולעולם לא נופל לכל הבעיות הפסיכולוגיות המערביות.
    באומות, כל המשמעות חיים "תלויה בזולת". לא רק זה, הוא לא רואה שום סיפוק ממשפחתו האישית או מצאצאיו שכמעט ואין לו. הוא מחפש ומבקש את תשומת לב של האחר. מכאן כל התסכולים הפסיכולוגיים של אנשי המערב.
    שהיינו ילדים היה לנו מג"ש נבון מאוד ושאל אותנו מה אנחנו רוצים להיות שנהיה גדולים?! אחד אמר ראש ישיבה ואחד אמר זמר חזן רופא עסקן וכו' וכו'.
    אז המג"ש שאל אותנו: שאני אבין, אתם רוצים שבחור ובחורה יתחתנו ויהיה להם ילדים עם כל הסבל שבכך = היריון לידה גידול וחינוך ולפרנס וכו וכו', והכל שלכם יהיה ישיבה להיות בו ראש ישיבה? שלכם יהיו למי לשיר להיות זמר חזן וכו' וכו'.
    זה עובד בדיוק הפוך – סיים המג"ש את דבריו – יש ילדים שצריכים ראש ישיבה אז תופסים אותו באוזן להיות ראש ישיבה אם הוא באמת יכול להיות ראש ישיבה. אותו דבר בכל תחום ותחום. אתם לא חולמים להיות ראש ישיבה. אתם לא חולמים להיות זמר עסקן חזן רופא. שצריך אתכם אז אתם מתגייסים ועוזרים וכו' וכו'.
    לסיום: המג"ש השכיל לתת לנו להבין שאם משמעות החיים שלנו הוא הזולת ולא אנחנו אישית?! — אז נסבול כל חיינו ונעבור את כל המשברים המערביים, משבר גיל הבגרות משבר גיל הנישואין משבר גיל המעבר וכו' וכו'.
    שאני קורה את המאמרים כאן בנושא אחד אחרי השני, כולם מדברים על תסכולים מערביים שמניסיון שלי פשוט לא קיימת במחזותינו. מצטער, אתה מדברים על אברכים שלא קיימים או אם הם קיימים הם תת רמה. מחילה אבל זה המצב.

    • גדול אתה!

  • נהנתי. מקיף, חדשני, מנחם ויש תקווה…
    שנזכה לגאולה שלמה

  • בחלק הראשון אתה משווה בין השחיקה של עובדים ובין השחיקה של אברכים אבל כנראה אתה לא מודע למה שהולך בכוללים אם יש לך צד לדמות אותם וזה מכמה סיבות הפשוטות לכל מי שמכיר את עולם הכוללים
    גם הטיעון על כך שבעולם המגדריות משתנה לגמרי לא פותר את הנושא כי שם רואים זאת כאידיאל אך אצלינו כן רוצים לשמור עליה והכוללים מפריעים לה ויותר מכך-שם לא צועדים אחרי המוסרת אך הבית החרדי הטיפוסי כן מגיע עם תפיסת הגבריות והנשיות שהם ראו אלא שבפועל זה לא מצליח להם מה שמביא ואתם לתסכול עמוק,
    והטיעון שע"י זה שהבעל קצת עוזר לאשתו בלהשיג הנחה להשתלמויות הוא מרגיש שהוא עושה משהו עם עצמו לדעתי זה מגוחך וזה רק מעצים את הבעיה שגבר מוצלח מרגיש [או יותר נכון לא מרגיש] מימוש עצמי ע"י דברים כאלו בזמן שהוא יכל באמת להרגיש שהוא עושה משהו
    הטעיון בסוף אכן נחמד ומחזק אך הוא לא נוגע בשאלת הפתרון של הטרגדיה הנוראית והסבל האנושי הענק ש"תנועת הכוללים" מייצרת מידי יום

  • קודם כל, מאמר מעמיק וכתוב היטב. ייש"כ לכותב. אך גם שתי הערות משמעותיות.

    א. לא נכון לערוך השוואה בין האברכים לבין בעלי מקצוע כאלה ואחרים. משתי סיבות.

    סיבה אחת היא שבעלי מקצוע יכולים לעבור ממקצוע אחד למקצוע אחר. גם באותו המקצוע יש לעתים קרובות דינמיות רבה, וניתן לעבור ממחלקה למחלקה ומתת-תחום כזה לאחר. זה לא המצב אצל האברך. הוא יכול לעבור ממסכת חולין למסכת נידה, וקצת מדגש על למדנות לדגש על הלכה (למרות שבעל אופי למדני לא יעבור ללימדו הלכה יבש), אך בגדול האברך הוא די "תקוע" במקצוע ובתחום שלו.

    סיבה שנייה היא שבעלי מקצוע רבים לא רואים את המקצוע בתור תכלית. התכלית היא מחוץ למקצוע: דת (כולל לימוד תורה עבור אדם יהודי-דתי), תרבות, ספורט, משפחה, ילדים, נסיעות, וכך הלאה. עובדים כדי לחיות. אבל האברך לא "עובד כדי לחיות". ה"עבודה" שלו – תורתו אומנותו – היא חייו עצמם! אם הוא מיובש בתורתו, בג' סדרים שלו, אין לו באמת מפלט. הצעת הכותב לפיה יש לו מפלט של עיסוק עם הילדים אינה סבירה. תאמר לאדם עובד שעיקר חייו הם לא שעות עבודתו אלא שעות הפנאי שלו – לימוד תורה, משפחה, ילדים, תרבות, ספורט – והוא עלול להסכים בשמחה. תאמר לאברך שעיקר חייו הם טיפול בילדים כשאשתו עובדת – והוא כבר לא ידבר אתך לעולם.

    ב. צורת הלימוד. הכותב קובל על אובדן הקשר בין רב ותלמיד, וכן בין הלומדים עצמם, וקורא (בתמימות, כפי שהוא מודע) "לחדש ימינו כקדם" בנושא הזה. על כך יש להעיר שתהליך מסירת התורה מרב לתלמיד הוא בהכרח אליטיסטי, שמור ליחידים ולא לרבים. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וכו'". בשביל מה צריכים את זה? למה לא "משה קיבל תורה מסיני ומסרה לכל ישראל"? זה לא עובד ככה. מסירת התורה עוברת מרב לתלמיד (או תלמידים) מיוחד (או מיוחדים), ולא לכולם. כלומר, לא לאלפים רבים.

    מה שהרס את המבנה של מסירת רב לתלמיד אינו "אוצר החכמה" או קלטות של ר' משה שפירא זצ"ל, אלא ההמוניות של עולם התורה. אפשר להאריך בניתוח פסיכולוגי-קבוצתי כדי לבאר זאת, אבל לענייננו די בהערה שהמבנה המדובר שמור ליחידים, ולכן ההצעה לשקם אותו היא אכן נאיבית.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל