הדסה ליכט
הדסה ליכט מטפלת באמנות ומנחת קבוצות

הנגשת לימוד התורה לבדה לא תועיל לנשים החרדיות, כיוון שהמצוקה שלהן אינה מתחילה ממחסור בידע או חיבור רוחני. הרדידות החומרית שלהן נובעת מבעיה עמוקה בהרבה: מחסור בתודעת סובייקט. כדי לטפל בבעיה זו, נדרשת חשיבה יסודית ומעמיקה יותר. נדרשת מלאכת ניסוח עדינה שתענה על השאלה: מה זה אומר "להיות אשה חרדית".

ט"ז חשוון תש"פ

למקרא הדברים המבקשים לחבר קרסים ולולאות מן האישה החרדית אל לימוד תורה אקטיבי ופעיל, שמחתי ונבוכותי כאחד. שמחתי, על שום ההזדמנות שתורה המונחת בקרן זווית תהפוך להיות נוכחת בחייה של האישה שיצאה מזוויות ההיכל אל קדמת החיים; ונבוכותי, מכיוון שההצעה להגדיל תורה אצל האישה ולהאדיר אישה אצל התורה היא מעין יישום קוסמטי, חיצוני, אשר אינו מתייחס לשורש מצוקתה של אישה חרדית בת-ימינו. לעניות דעתי, לימוד התורה הנשי לא יכה שורשים בעולם החרדי, אם לא שנדָרש למחשבה מעמיקה על שורשה של אותה הדרה מן הספר הקיימת היום.

נשים רבות, מהן משכילות ותאבות דעת, אומרות לי כל אחת בדרכה: "איבדתי ענין. העיקר שבעלי לומד." אחרות, צדיקות וצנועות (רבניות ונשות תלמידי חכמים מובהקים), המהדרות בכל מילי דשמיא, מביעות פליאה גלויה ובוז מסותר כאשר אני מציעה בשמחות משפחתיות או בכינוסים חברתיים לפתוח ספר וללמוד. יוזמות אלו נחשבות בעיניהן "גבריות", "מוזרות", יוזמות שאינן עולות בקנה אחד עם תפקידן הקלאסי: להתלבש יפה, להחליף מתכונים, לרכל לפרקים, ולהצטופף בדבקות ליד המחיצה כדי לשמוע את דברי התורה של האחים או הגיסים, ואז להחמיא לאישה הגדולה העומדת מאחורי בעלה הגדול.

לעניות דעתי, לימוד התורה הנשי לא יכה שורשים בעולם החרדי, אם לא שנדָרש למחשבה מעמיקה על שורשה של אותה הדרה מן הספר הקיימת היום

המקסימום שאליו שואפות נשים (ספורות) הוא לדעת לצטט ולערוך באופן אסתטי דברי חכמים וחידותם. התשוקה לחדש בדברי תורה, להעמיק בהם ולדלות מתוכם הבנה או השתמעות אישית רעננה, כמעט אינה קיימת.

בדברי הבאים אני מבקשת לבחון את הסיבה לכך שהתשוקה הרוחנית כבויה אצל נשים חרדיות בכל הקשור ללימוד תורה עצמאי ולחדוות החידוש. לצורך כך, אדרש לניתוח פסיכו-תרבותי של האופן שבו נשים תופסות את מקומן בעולם בכלל, ומול העולם הגברי בפרט.

 

מאובייקט לסובייקט: התפתחות תפיסת ה"עצמי" בעולם המודרני

"אישה היא 30 אחוז מנשמת בעלה, הבעל הוא 70 אחוז"; "לא משנה כמה את רעבה או הרוגה מעיפות. הבעל נכנס הביתה – גם אם את אחרי לידה, את קמה להגיש לו אשכולית עם דובדבן"; "כל עיקר קיומה של האישה בעולם הזה ובעולם הבא תלוי בבעלה, הוא הצינור לשפע שלה"; "האישה אינה צריכה לעקוב אחר בעלה האם הוא לומד כל היום או אולי מתבטל, עצם העובדה שהיא שולחת אותו מספיקה שהיא תקבל את השכר בשמים כאילו אכן למד כל היום"…

משפטים מעין אלו, השגורים עד היום על לשונן של מורות בסמינר, היו מנועי הדלק הגדולים שסיפקו אנרגיה לשלושה דורות של נשים חרדיות. נשים אלה התמסרו להקמת משפחות מבורכות של תורה ויראת שמים. התניַת רוחניותה של האישה בעולמו הרוחני של בעלה, התוַוית ההיררכיה הברורה שבינו לבינה, ואפילו הרטוריקה המפייסת את מי ש"לא זכתה", נועדו כולם לחשק את הבית ואדניו על קרבו ועל אדוניו.

אין ספק שתודעה מעין זו, שיש לה מקורות רבים מאוד במהלכי ההשקפה היהודית, הוכיחה את עצמה. היא סייעה ליצוק דפוס איתן של מסירות לרוח התורה ולשרשרת הדורות, והקימה על תלן משפחות רבות מאד של תורה ושל דרישת השם. אולם נראה שהגיע הזמן לחשוב מחדש על המחירים שתפיסה זו גובה מן החברה בכלל ומן האישה בפרט בימינו. ויותר מכך, ראוי לחשוב האם כיום היא מועילה או מזיקה למשימה הנצחית של עם השם, לדרוש אותו בכל לב.

התפיסה המתוארת לעיל, שעליה חונכו דורות של נשים, רואה באישה אובייקט: מעין יד ארוכה, כלי לשירותו של הבעל. הוא העומד במרכז היקום, בשבילו נברא העולם, וכל בריאתה של האישה לא נועדה אלא לו

התפיסה המתוארת לעיל, שעליה חונכו דורות של נשים, רואה באישה אובייקט: מעין יד ארוכה, כלי לשירותו של הבעל. הוא העומד במרכז היקום, בשבילו נברא העולם, וכל בריאתה של האישה לא נועדה אלא לו. נכון, הוא לומד התורה ועובד השם – על כן שירותו הוא שירות התורה. אולם, מהר מאוד מִטשטשת אצל האישה ההבחנה בין הספר לבין נושאו, והמחזיק בספר הופך להיות הדבר לכשעצמו, עבודת הבעלים.

המשמעות של הפיכת האישה לאובייקט היא שלא ניתנה לה היכולת לראות בעצמה סובייקט, כלומר, "עצמי" – שערכו אינו נובע מתלות במערכת, אלא מתוך עצמו. מדוע חשוב שהאישה תראה בעצמה "סובייקט"? כאן נדרשת הקדמה קצרה על תודעת ה"עצמי" של האדם ועל משמעותה.

סקירה היסטורית קצרה של מושג ה"עצמי" מעלה כי ברוב שנותיו של האדם על הארץ, לא חשבה האנושות על עצמה במונחים של יחיד, של "עצמי", של "חיבור לאני" וכן הלאה. האדם תפס את עצמו תמיד חלק ממארג רחב יותר של קשרים, שבתוכם הוא ממלא תפקיד מסוים, פונקציה כל שהיא. דבר זה היה נכון לגבר כמו לאישה, ולאציל כמו לעבד – כולם היו חלק משרשרת ההוויה הגדולה, וגם ההבדלים ביניהם היו במיקום היררכי. רק לקראת העת החדשה התחילה המחשבה לעבור מתפיסת האדם בתור חלק ממארג קהילתי לתפיסתו בתור פרט העומד יחידי לעצמו.[1]

עם הופעתה של העת המודרנית החלו הוגים רבים לנסות ולהבין את האופן שבו אדם חושב על עצמו ומייצר את חרותו. ראשית התמקדה המחשבה כמובן בגבר. הגבר לא נתפס עוד חלק ממארג שררה בסדר הפאודלי, בתור פריץ שמה שמגדיר אותו הוא צמיתיו, או בתור צמית שמה שמגדיר אותו הוא היותו נתון למרות הפריץ. מעתה, כל אדם נהיה בעל ערך באשר הוא אדם. הוענקה לו זכות לקניין, למחשבה, לעשיה ולסירוב.

בשלב מאוחר יותר התגבשה המחשבה הפמיניסטית, והחלה לדרוש כי גם האישה תוכלל בתוך מערך ההגות של העצמי. גם היא, טענה, היא "סובייקט", ישות העומדת בפני עצמה, בלא תלות בגבר שלצדה

כבר עם ניצניה הראשוניים של ההגות האינדיבידואלית, עלה לדיון נושא מעמד האישה. עם זאת, בשלב הראשון של המהפכות הליברליות, נותרה האישה מאחור. היא עדיין נתפסה חלק אינטגרלי מן הבעל, רכושו, חפץ האמור לשרת את צרכיו – כלומר יצור שקיומו מוגדר ומקבל משמעות רק באמצעות הזיקה לבעליו. רק בשלב מאוחר יותר התגבשה המחשבה הפמיניסטית, והחלה לדרוש כי גם האישה תוכלל בתוך מערך ההגות של העצמי. גם היא, טענה, היא "סובייקט", ישות העומדת בפני עצמה, בלא תלות בגבר שלצדה.

נדגיש ונאמר: במחשבה היהודית היה שמור תמיד מקום של כבוד והערכה עצומים לדמותה של האישה והאם. זכויותיה עוגנו בהלכה היהודית, צווים מצווים שונים הוטלו על האיש לפרנסה ולטפחה. אולם יחד עם זאת, בעולם היררכי, שבו האדם קיבל את משמעותו ממיקומו בסדר החברתי, נתפסה האישה שולית אל האיש. זוהי מערכת יחסים שבה, עם כל הכבוד העצום, העדינות והחמלה כלפיה, שהיו מפותחים ביותר ביחס לתרבויות חיצוניות, עדיין לא רווחה בה תפיסת סובייקט, הרואה באיש ובאישה יצורים בעלי ערך בזכות עצמם.

התפיסה החינוכית המתוארת למעלה משתמשת עדיין בשפה הרואה באישה אובייקט. נראה כי תפיסת האישה באופן הזה אינה יכולה לשמש עוד מצע רעיוני ותודעתי לנשות התקופה שלנו. קל מאוד להמשיך לצטט משפטים או אפילו מובאות שנכתבו מתוך הֶקשר שהיה נכון לרוח העבר. אולם במציאות של היום גובה עמדה זו לעתים מחירים כבדים ומטילה חסמים אמתיים על הקשר שבין איש לאשתו ועל שאיפתן של נשים לפתח את קומת הרוח שלהן.

להלן נראה מה הבעיה בתפיסת האישה בתור אובייקט בשרות האידאל-הבעל-הרעיון.

 

"תהיי תלויה ואז תזכי" – מימוש עצמי באמצעות תלות

מה קורה בנפשה של אישה מודרנית – כלומר, אישה הגדלה בעולם שאינו היררכי, שבמרכזו עומד אידאל המימוש העצמי – היונקת את רעיון התלות הנפשית באווירה המשדרת: "ללא הבעל – מתה אנוכי"?

תוצאה נפוצה היא תחושת ריקנות פנימית. נשים אין ספור מסתובבות בתחושת החמצה, מרמור וחוויית הפסד ממשי. לעתים הן מבטאות זאת באמצעות אכזבה מכך שהבעלים שלהן אינם טובים דיים. הן גדלו על כך שהמימוש העצמי שלהן יגיע באמצעות היותן נשים לגדולי הדור הבא. נשמתן נדלקה בהתרגשות, כשהן שמעו סיפורים מלאי פאתוס על מסירות הנפש של נשותיהן של תלמידי חכמים מפיה של המרצה התורנית במחנה השבת. הן מחפשות את אותו אחד אשר אמור להנחילן נחלת שני עולמות, ו"עובדות על עצמן" לקבל את רצון ההשגחה שלא ייעדה להן את הבעל המושלם.

מה קורה בנפשה של אישה מודרנית – כלומר, אישה הגדלה בעולם שאינו היררכי, שבמרכזו עומד אידאל המימוש העצמי – היונקת את רעיון התלות הנפשית באווירה המשדרת: "ללא הבעל – מתה אנוכי"?

בת קול לאין האונים הנשי הזה, כמו גם פתרון פרשני דחוק לצדו, מצאנו באחד מעלוני הנשים האטרקטיביים המופצים במייל ומספרים את הפרשה לאישה (תופעה מבורכת, חיובית ומשמחת, לוּ ירבו כמותה). שם הופיעה הפסקה הבאה:

כל הזמן נעמי מחפשת גואל. כך קוראים במגילת רות לבן זוג: גואל, גואל, גואל. בעולם הקדום, גבר היה גואל. "את חייבת למצוא גואל. הוא יאכיל אותך ואת תהיי זוגית ובלעדית אתו, אז אף אחד לא יוכל להתחיל אתך ולהטריד אותך." ורות – בחיים היא לא תגיד את המילה הזאת, "גואל". היא לא מחפשת גואל בשר ודם. רות יודעת שהאיש הוא לא גואלה של האישה. היא יודעת שיש רק גואל אחד בשמים. ואנחנו חוזרות לנבואת הנחמה מההפטרה: ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" – אישי זה הקב"ה, הבעלים של העולם, והוא מחליט הכל. שנזכה לא לאבד תקוה! רק לצאת מהעיגול הזה שעגנו סביבנו, ולקוות.[2]

ברוב כשרון, שנינות וחכמה מנסה הרבנית להתמודד עם מגמת האובייקטיפיקציה (הפיכת האישה לאובייקט) שנשים חוות. אם האישה המודרנית מרגישה מצוקה מכך שהמימוש העצמי שלה תלוי בגאולתה בידי הבעל, הרי כעת הצעה חדשה: ותרי עליו לטובת השענות על השם. אין אני מזלזלת חלילה בהצעה לפתח ערוץ ישיר של תפילה ובטחון בהקב"ה, אולם זהו בעיני מעין פלסטר רופף על כאב עמוק הדורש תיקון בשורשו.

חשוב להבהיר נקודה זו. האישה בת ימינו, גם החרדית, אינה דומה לרות ולנעמי. העולם שבו חיו רות ונעמי היה עולם שבו האדם לא ראה עצמו סובייקט. הוא לא חיפש "מימוש עצמי" אלא שייכות למערכת. לא רק הנשים אלא גם הגברים קיבלו את משמעותם מהיותם שייכים למערכת. האישה קיבלה תחושת משמעות מהיותה נשואה לגבר, באותה מידה שהגבר קיבל את משמעותו מהיותו בעל אישה. שניהם לא קיבלו את תחושת הקיום שלהם מתוך עצמם, אלא מתוך מקומם בהיררכיה.

מערכת החינוך של בנות בימינו אינה אומרת לאישה: ותרי על המימוש העצמי שלך. היא אינה יכולה לומר לה זאת, משום שתפיסת העצמי נמצאת עמוק מדי בתוכנו. מה שהיא אומרת לה הוא: מצאי את המימוש העצמי שלך בעמידתך לשירות הבעל

בעייתה של האישה בת ימינו מתחילה בכך שיש לה כבר תודעה מודרנית. היא מחפשת מימוש עצמי ולא מיקום בהיררכיה. בנקודה זו, העסק מתחיל לצרום. מערכת החינוך של בנות בימינו אינה אומרת לאישה: ותרי על המימוש העצמי שלך. היא אינה יכולה לומר לה זאת, משום שתפיסת העצמי נמצאת עמוק מדי בתוכנו. מה שהיא אומרת לה הוא: מצאי את המימוש העצמי שלך בעמידתך לשירות הבעל. נעשה כאן שימוש בשפה היררכית לצורך סיפוק צרכים עצמיים. ה"החפצה" מופיעה (באופן שלילי) כאשר הסובייקט מבין כי המימוש העצמי שלו מתקבל באמצעות הפיכת עצמו לאובייקט. המצוקה של האישה המתוארת למעלה, תחושת ההחמצה והריקנות, היא תולדה של מפגש הרסני בין שתי שפות שונות: תודעה של מימוש עצמי עם תפיסה חברתית היררכית.[3]

 

 

אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני – זוגיות בין סובייקטים

מתוך הבנה זו נקל להסיק כי התיקון למצוקה שנגרמת מתודעת האובייקט של האישה אינו ויתור על האיש והישענות מופשטת על הקב"ה. קריאת התיקון העולה מכאן היא שונה לחלוטין: עלינו למצוא דרך שבה האישה תתחיל לחשוב על עצמה בתור סובייקט. כלומר, שהיא תרגיש שהערך העצמי שלה נובע ממה שהיא ומבחירותיה, ולא מהיותה תלויה באחר.

המשמעות של תמורה זו היא שינוי השיח על מיקומה של האישה במערכת הזוגית. התודעה הפשטנית של "והוא ימשול בך" מביאה כיום לניתוק בין האיש והאישה, לוויתור על הקשר החם ביניהם, או למצער לתחושת החמצה, כישלון או אשמה, אם הבעל אינו ממלא את התקוות (הלא בהכרח ריאליות) שתלתה בו האישה. מצב זה קורא לנו להגדיר מחדש את מקומה של האישה בתור סובייקט פעיל בקשר הזוגי, דווקא על מנת לשמר את האהבה והאחוה, השלום והרעות.

הגיע הזמן שהגואל יהפוך לרֵע, לאיש, הניצב באותו מישור של חיי האישה, ובונה אתה בצוותא בית באחוה ובשלום. בצוותא – אך לא בסימביוזה. ביחד – אך בו בזמן גם במרחב שבו לאישה מקום משלה לחשוב, להחליט, להיות, בלא התְלָיָה שלה בו

הגיע הזמן שהגואל יהפוך לרֵע, לאיש, הניצב באותו מישור של חיי האישה, ובונה אתה בצוותא בית באחוה ובשלום. בצוותא – אך לא בסימביוזה. ביחד – אך בו בזמן גם במרחב שבו לאישה מקום משלה לחשוב, להחליט, להיות, בלא התְלָיָה שלה בו.

נראה כי לא רק לאישה יוקל אם תדע שהיא גואלת את חייה אף אם בעלה אינו התגלמות חלומותיה, אלא גם לאיש תבוא הרווחה. התחושה כי בו תלוי השכר של רעייתו, וכי עליו להיות בעבורה הצינור הרוחני והכתפיים הרחבות כל העת, עלולה למלכד גם אותו במעין תבנית מסכה הזרה לרוחו.

כאשר אי מי (איש או אישה) משמשים אובייקט בתוך מערכת זוגית, בהכרח אף החצי השני הנתון בקשר הופך לאובייקט. אם הקיום של האישה תלוי בגבר, הרי שגם קיומו של הגבר הופך לכלי לאישור קיומה של האישה. הכבלים הם הדדיים. ואכן, גברים רבים חשים חנוקים בתוך מבנים מסוימים או מערכות מגבילות. דא עקא שכבילות זו נעוצה דווקא באותה תודעה המחנכת נשים להיות כלי קיבול שאין לו משלו מאום. חינוך הרמטי זה סופו בהר געש של טרוניות תוך משפחתיות ושל חווית חסר שאין לה שילומים.

לצערי, נתקלתי ביותר מדי נשים חכמות ויראות שיכלו להתפתח רוחנית ואינטלקטואלית הרבה מעבר למקסימום שאליו הגיעו: משרת חינוך בכיתות הסמינר. עם הגיען לגיל הבינה והעצה, כשקנן כבר התרוקן, הן נותרות מתוסכלות מחוסר חידוש וחיות. תסכול זה מוליד לעתים מעקב דקדקני חמוץ ומתחסד על תלמידות סוררות, או מופעי קנאה ותחרות בתוך המשפחה המתרחבת או הקהילה המוגדרת. אין ספק שלוּ היתה להן תודעת סובייקט מפותחת יותר, הן היו מתעצמות על ידי לימוד ותורמות בכך תרומה משמעותית לעולם החינוך והלימוד הנשיים. אולם חלק מהן אינן מביאות בחשבון כלל את האופציה הזו, וחלקן מפחדות לחשוב אותה ("יש לי יצר הרע ללמוד איזו גמרא בעיון," שחה לי מורה נכבדת, "אני חייבת לעבוד על עצמי, זה 'לא תלבש' מדאורייתא"…)

דווקא מסר של הדדיות שבה לכל אחד מרחב משלו, של יחד שאיננו כובל, ושנותן מקום גם לבחירות אישיות שאינן עולות בקנה אחד עם הפנטזיה הרוחנית, החברתית או הרגשית של בן הזוג, יכול לאפשר לשני הצדדים לפתח את קומתם באופן משמעותי ועמוק

דווקא מסר של הדדיות שבה לכל אחד מרחב משלו, של יחד שאיננו כובל, שנותן מקום גם לבחירות אישיות שאינן עולות בקנה אחד עם הפנטזיה הרוחנית, החברתית, או הרגשית של בן הזוג, יכול לאפשר לשני הצדדים לפתח את קומתם באופן משמעותי ועמוק. (הוצע לאישה הנשואה חמש-עשרה שנים בצער רב לאיש שאינו תלמיד חכם, להתחיל ללמוד בעצמה. הזעזוע שלה מן הרעיון התחלף לאטו בפליאה מדוע מעולם לא חשבה על כך. יש לציין שלאחר כמה חודשי לימוד אינטנסיביים של תנ"ך באופן מחויב ורציני, חלפו תחושות ההחמצה האובססיביות ביחס לבעלה, והומרו בחיפוש נלהב אחר נושא הלימוד הבא. על תחושותיה ניתן ללמוד מדבריה: "אף פעם לא חשבתי שזה קשור אלי, היה לי ברור שהתורה, שהמשמעות, שהערך חייבים לעבור דרכו.")[4]

 

מהיררכיה לסימטריה

על פניו, נראה כי במקורותינו משורטט אך ורק המודל ההיררכי, שבו אישה תלויה באיש ואין לה משלה מאום.[5] אולם, עיון במחשבה החסידית-קבלית מגלה מודל זוגי נוסף, ומלמד כי המודל ההיררכי אינו גזרת הכתוב כשמירת שבת או חוקי פרה אדומה. "והוא ימשול בך" אינו מצוה או היגד מחייב צורת חיים, כי אם נקודת ציון על ציר של תהליך היסטורי, שבהשלמתו יוחלף הקשר התלותי בקשר הדדי, שבו שני סובייקטים העומדים הכן לעבוד את בוראם. כך כותב, לדוגמא, האדמו"ר הזקן מחב"ד:

וזה שנאמר: "מהרה ה'…ישמע קול כלה", כי עתה בגלות נאמר: "נאלמתי דומיה" שהיא בחינת שתיקה וכאילם לא יפתח פיו… ולכך החתן הוא אומר "הרי את מקודשת לי" והכלה שותקת, אבל לעתיד, שתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא "קול כלה". וכמו כן, יובן ענין שמונה עשרה תפילה בחשאי, רק בזמן הזה שהנוקבא הוא בחינת מקבל ולא משפיע. אבל לעתיד, כשתתעלה להיות בחינת משפיע כמו הזכר עצמו, אז יהיה שמונה עשרה בקול רם ויהיה קול כלה.[6]

המודל הזוגי ההדדי, שבו שני סובייקטים בעמק השווה, מכיל בתוכו את הנמען של תפילת שמונה עשרה – מי שאמר והיה העולם, בשונה מתפיסות פמיניסטיות הקוראות תיגר על נוכחות אלוקית ועל סמכותה לקבוע דבר מה בחייו של האדם

רבים חוששים משינוי המודל ההיררכי, אשר הגדיר וארגן את המערך הזוגי במשך שנות דור, לטובת מודל הדדי ועצמאי יותר. הם רואים בתזוזה זו קריאת קרב, היתר ליצירת תוהו ובוהו של פרוק והרס המשפחה.[7] זהו חשש שיש להטות לו אוזן מחד גיסא, ומאידך גיסא, להציע מולו את האופציה העולה מדברי בעל התניא שציטטנו לעיל.

המודל הזוגי ההדדי, שבו שני סובייקטים בעמק השווה, מכיל בתוכו את הנמען של תפילת שמונה עשרה – מי שאמר והיה העולם. בשונה מתפיסות פמיניסטיות הקוראות תיגר על נוכחות אלוקית ועל סמכותה לקבוע דבר מה בחייו של האדם, מנכיח המודל היהודי את האלוקים בקשר שבין שני הסובייקטים. הם נושאים אליו את עיניהם ומתוך כך הם מפנים מקום איש לרֵעתו ואישה לבעלה.[8]

 

סובייקט במעשה בראשית

תורת ישראל, הרואה בקשר בין איש ואישה בסיס למשפחה ולקיום אנושי מרומם, פותחת במעשה בריאת איש ואשתו. פשוטו של מקרא מספר את אופן הקשר שרווח לאורך שנות דור, ועל גביו הוסיפו חז"ל, ובעקבותיהם חכמי הקבלה והחסידות, קומה מדרשית נוספת. בדבריהם ניתן לראות בברור את האופציה שזיהה בעל התניא, שהופכת את האישה מאובייקט לסובייקט:

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם… ויפל ה' תרדמה על האדם… ויקח אחת מצלעותיו… ויבן השם ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויביאה אל האדם" (בראשית א, כז; ב, כא)

קריאה פשטנית של סיפור הבריאה יכולה ללמד כי יש זכר "מקורי" שמתוכו נבראת האישה, ומכיון שכך היא טפלה אליו. אולם, עיון קצר ברש"י מפנה אל דברי חז"ל המציבים בפנינו השתלשלות מורכבת יותר: "שבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חילקם."

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו [דו מיני, אדם שיש בו עירוב של נקביות וזכריות. ביוונית: אנדרו – זכר, גינוס – נקבה], הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב]: "זכר ונקבה בראם."

אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון [דו פרצופי, שתי דמויות שונות המחוברות זו לזו] בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן. איתיבון ליה [הקשו לו]: והכתיב [והרי כתוב] "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר להון: מתרין סטרוהי [משני צדדיו].[9]

סיפור הבריאה החז"לי מתחיל בנקודת זמן שבה נבראים האיש והאישה יחדיו וגבם מחובר ופניהם פונים זה מזה. זהו המודל הראשוני, שבו ישנו חיבור המזקיק אישה לאישהּ באופן טוטלי, אך בה בעת אינו מאפשר הפנית ראש נכוחה זה אל פניו של זה. מצב זה, המכונה "אחור באחור", מסמן אצל חכמי הקבלה את העולם הבלתי שלם, המבקש תיקון וגאולה.

כל עוד תגדלנה בנותינו על מודל היררכי שבו אין לאישה מאום משלה, הן תתמסרנה אולי לבעל הלומד, אולם חלקים גדולים מקומת הדעת והרוח שלהן יוותרו מנוונים. הן אפילו לא תחושנה תשוקה לדעת וללמוד

בשלב השני – שלב הנסירה – חותך הקב"ה בגבו של היצור הדו מיני, וכעת נפרדת האישה מן האיש, וכל אחד מהם קיים בתור בריה עצמאית. מצב זה מזמֵן לכאורה סיכון של הפָּרדות ונתק. אולם, כפי שאנו יודעים, זוהי אינה עצמאות מנוכרת הקוראת תיגר על קשר הדדי. אדרבה, דווקא לאחר הנסירה, כאשר מופנות הפנים זו אל זו ומבט העין מצטלב ונפגש ישירות, נוצרת אפשרות לקשר עמוק יותר – קשר היכול להוליד. זהו שלב ה"פנים אל פנים" שהמקובלים רואים בו את תמונת העולם שנגאל.

כאן – רגע הולדתם של שני סובייקטים: אישה ואיש.

אם מבקשים אנו להרבות לימוד תורה וצימאון רוחני אצל האישה, עלינו להחליף חלקים גדולים בשיח החינוכי שלנו. כל עוד תגדלנה בנותינו על מודל היררכי שבו אין לאישה מאום משלה, הן תתמסרנה אולי לבעל הלומד, אולם חלקים גדולים מקומת הדעת והרוח שלהן יוותרו מנוונים. הן אפילו לא תחושנה תשוקה לדעת וללמוד, מסכת לימודן תסתיים עם סיום הסמינר, ומשם והלאה – מה? ולאן?

האם יכולה קהילתנו לוותר על העמקה תורנית של מחצית מאוכלוסייתה, מחצית רעננה, פוריה ותוססת? האין בכך הפרה של אמונתנו השלמה כי האדם נברא יחידי ועליו לברר ולאמת לעצמו מהי חובתו בעולמו, הפרטי, הייחודי, החד פעמי?

דומה שהגיעה העת לייסד שפה שבה יש לאישה מקום משל עצמה, שאינו מתקבל מתוך תלותה בגבר. עלינו לכוון לתודעה חינוכית ורוחנית הרואה את האישה בתור "עצמי" הפועל ועושה, בוחר ורוצה – מכוחו הוא. תודעה זו תפתח לאישה ולאישהּ אופק בהיר בעמק השווה, וממנו הם יעלו ברעות ובצוותא, איש בכוחו ואישה ברצונה, בסולם שראשו מבקש את השמים.

 

נשיות חרדית: מודל לנשיות בעולם שאיבד את זהותו

עד כה ביקשתי להצביע על החוליה החלשה בשדה החינוך החרדי לנשיות. אולם, ברצוני להציב סייג לדברי. אני מבקשת עתה לבחון בקצרה את תרומתו הגדולה של הדימוי הנשי החרדי למארג התודעה היהודית והאנושית בעת הזו. זאת, הן בתור קריאת כיוון לדרך הראויה לתיקון, והן כדי למנוע מצב של נפילה מן הפח אל הפחת.

נשים רבות הנחשפות לעולם התוכן הפמיניסטי-אקדמי נופלות חלל והולכות שולל אחר תאוריות הנראות משחררות וגואלות מן הכבלים הישנים. אולם, בעשותן כך הן עלולות לאבד מבני עומק, תוכן ומשמעות, שתרומתם רבה לחוסן הנפשי ולתחושות של ייעוד וסיפוק. וכל כך למה?

נשים רבות הנחשפות לעולם התוכן הפמיניסטי-אקדמי נופלות חלל והולכות שולל אחר תאוריות שנראות משחררות וגואלות מן הכבלים הישנים. אולם, בעשותן כך הן עלולות לאבד מבני עומק, תוכן ומשמעות, שתרומתם רבה לחוסן הנפשי ולתחושות של ייעוד וסיפוק

המחשבה הפמיניסטית הרווחת כיום השתלטה באלימות על מחשבות פמיניסטיות שנֶהגו בדור הקודם. קרול גיליגן היתה הוגה רצינית שנאלצה לחזור בה מחלקים מהגותה וממחקריה, שבהם דיברה על הקול הנשי ועל איכויות של תקשורת ושל הכלה הקיימות אצל רוב הנשים באופן טבעי.[10] אג'נדות חדשות פרחו מאז באוויר, ובשמן נאסר על איש ואישה להגדיר את עצמם בכלל. שום דבר אינו קבוע – כך טוענות הכוהנות הגדולות של מחיקת הזהות בימינו: "היי לך יצור אנוש כרצונך ואל תניחי לדבר להכתיב מי את"; "המושג 'אישה' הוא המצאה שיש להפטר ממנה".[11]

תחת מגפיו של אני מאמין מערער שכזה מאבדות נשים רבות את היכולת להגדיר לעצמן את רצונותיהן ואת שאיפותיהן. מלאכת האמהוּת וסודות הרוך והנוחם נדחקים לפינה. המודל הקרייריסטי מקבל נקודות רבות מדי על מגרש החיים, והציווי להיות אישה חזקה, בלתי תלויה, דעתנית ועצמאית, הופך לעתים לסד מכביד. אסם המשמעויות המסורתי, שפרנס שנות דור את עולם הרוח הנשי, התרוקן מן השפע שתסס בתוכו. מאגרי הזיכרון של ניחוחות העוברים מן האם לבתה, של התוויות משפחתיות ושל חכמת נשים עתיקה, הידלדלו עד יובש.

נכון הוא כי קיימות נשים בעלות אישיות "גברית", מוחצנת וחזקה. אין זה סוד גם כי יש גברים הנחשבים רכים, עדינים ופאסיביים שאינם מתאימים לדגם של "הזכר הכובש". הכרה בגמישותם של המודלים הנשיים והגבריים, הכרה שקוּדמה בזכות המחשבה הפמיניסטית, מבורכת ומאפשרת לכל זוג לבנות את ביתו על פי צרכיו האישיים ומבנה הנפשות הייחודי לו. יחד עם זאת, אסור להן לדמויות האם הנותנת והרעיה החמה שישתכחו מן הלב, שיהפכו להיות נחלת עבר "פרימיטיבי" וחשוך. דמות הדגם של האישה החרדית היא מקור השראה, משאב רוחני-חברתי שיש לו מה להציע לעולם שבו ביתיות, זהות, שורשיות ונאמנות הולכים ונשחקים באופן עקבי.

המחשבה המערבית מתייחסת לעתים רבות אל אורח חייה של האישה החרדית בבוז או ברחמים. היא מנסה להחיל עליה קטגוריות חשיבה שאינן הולמות כלל וכלל את המושגים הבסיסיים שעליהם אמונה האישה החרדית ושמהם היא שואבת את מקורות עושרה ואושרה.[12] אולם, גם אם אנו סבורות שיש מה לתקן בחינוך התורני לבנות, אסור לנו להתפתות אחר אותן לחישות. הבנה וניתוח של עולמות התוכן הערכיים של האישה החרדית, עמידה על המקום הרוחני והרגשי המייחד את נשות ישראל – יש בהם פוטנציאל רב ערך. מתוכם ניתן להציע מעין ארכיטיפ, "דמות דיוקן" שהיא לעולם אידאלית מדי ואינה מתאימה למציאות אחד לאחד, אך יש בה כדי לייצר השראה ולהיות מוקד של כוח, סמל בר חיקוי של נשיות אמיצה ונאמנה.

גם אם אנו סבורות שיש מה לתקן בחינוך התורני לבנות, אסור לנו להתפתות אחר אותן לחישות. הבנה וניתוח של עולמות התוכן הערכיים של האישה החרדית, עמידה על המקום הרוחני והרגשי המייחד את נשות ישראל – יש בהם פוטנציאל רב ערך

ארכיטיפ-סמל זה אינו חייב להימצא בכל אישה בשלמות, כוחו רב לו בגילום ייצוגים של נתינה, חום והתמסרות אצל נשים וגברים באשר הם.[13] יש צורך לטפחו וליקרו בתור משאב תודעה האמור להימצא בלבה של החברה על פרטיה וגווניה השונים.[14] המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית נזעקת מכפִיָתו של מודל על נשים. אכן ראוי וצריך לאפשר לכל אישה לטבוע את צורתה במו ידיה. אולם, בד בבד עלינו להמשיך ולשקוד על ייצורם וסיפוקם של חומרי גלם חינוכיים וערכיים, שמתוכם תוכל האשה לצקת את דמותה אל תבנית של צלם אלוקים

דמויות קאנוניות מִספרות הביוגרפיה החרדית הן עמוד אש, שניתן לכונן לאורו אישיות המשלבת חוזקה אמונית וחום משפחתי. גיבורות כמו הרבנית הרמן ("הכל לאדון הכל"), פרל בייניש ("הרוח שגברה על הדרקון"), בתיה בארג ("קול בדממה נשמע") ודינה גבל ("אריות בשלג") הן דוגמאות ספורות מתוך פס קול שעליו גדל דור אמיץ של נשים ונערות לחיים של עוצמה ומשמעות. בימינו אנו, שאין בהם מקשיי גיבורות אלה ומעלילותיהן מסמרות השיער, אנו נקראות להמשיך ולטוות דמויות נשיות של חיים וגם של ספר, שתהיינה השראה לבני הדור הזה. הארה זו, ראוי שיהיה בה מן השֶגב הנצחי, אך גם רלוונטיוּת הניתנת לתרגום יישומי על הציר שבין מגדל המשרדים המערבי לשולחן השבת המשפחתי, העוטף.

שתי נקודות הקצה: הוקעת הפמיניזם באופן גורף וטוטלי או התמסרות נטולת חוט שדרה לכל זרם תודעה שהוא מייצר, שתי אלו הן אופציות קלות מדי לכל בר דעת ובת דעת המבקשים את השם. חשיבה מורכבת מקדשת את הישן והנצחי, אולם דווקא בשל כך מבקשת לתרגם אותו לעכשווי ולישים, ובכך מבטיחה עתיד המשלב בטחון ויציבות לצד התפתחות והתחדשות במעגל החיים של המשפחה היהודית, ובקורות ההיסטוריה של עם הנֵצח.

מעמדה של האישה החרדית משתנה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. האתגר העומד לפתחנו הוא הגדרת המעמד הזה באופן בוגר ומורכב, שאינו חושש משינוי, אולם גם אינו מאבד את הגיונו הבריא ואת בטחונו השקול מול כל תאוריה ביקורתית זועמת

בנערותי, שחה לנו פעם מורה עתיקה וכבדה, העלולה להיות לבוז בנקל באזני נשים מתקדמות, מעל קתדרה בסמינר: "נדרשתי פעם לנסוע לחוץ לארץ לצורך טיפול רפואי לבעלי. הייתי שבורה ואבודה, ואבא שלי, איש ירושלים עם כובעו רחב התיתורה ומעילו המפוספס, ליווה אותי כמעט עד למטוס, ואמר לי ביידיש של רחמים ושל ציווי: 'דרך צלחה לך, בתי, עד לניו יורק הגועשת, ואל תשכחי מיידלע, אל תשכחי שנולדת במאה שערים…'" סיפורה התם, האישי, טומן בחובו מסר כללי, חכם מאין כמוהו, והוא נר לרגלי, שהרחיקו מעט נדוד מן המסדרונות המשורטטים של המוחלטות הנוקשה.

מעמדה של האישה החרדית משתנה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. האתגר העומד לפתחנו הוא הגדרת המעמד הזה באופן בוגר ומורכב, שאינו חושש משינוי, אולם גם אינו מאבד את הגיונו הבריא ואת בטחונו השקול למול כל תאוריה ביקורתית זועמת. כך נפגוש את האתגר הזה: גאות מאוד בכל הקשור לשורשי הרוח העמוקים שלנו, וזוכרות באופן חי ועמוק את "מאה שערים" שבה גדלנו, מחזיקות במודלים יציבים ונצחיים ומוסיפות להן פה ושם עוד קו זוהר משלנו. רק כך נצור צורתנו, צורת נשים בעלות שיעור קומה.

מאמרה של הגב' לרנר מסתיים בדברי ה"מרדכי": "כל הנשים שלנו חשובות הן, וצריכות הסיבה."‏[15] כבר אז הצביעה ההלכה על תמונת עולם מתחדשת, הפותחת לנשים אפשרות לשבת שוות סביב שולחן הסדר, שולחן האמונה, שכן חשובות הן. אכן, מי יתננו, נשים וגברים, פרטים וקהילות, להמשיך לשרטט את מעגלי המשפחה, את קווי המתאר של מקום הנשים בבית ובחוץ, כפי הראוי לתורת ישראל ולהן גם יחד – להיות חשובות.

 


[1] על הקשר בין התפתחות מושג האני לבין צורות ותכנים בכתיבה של ספרות חכמינו לדורותיה ראו אצל חביבה פדיה, החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות, בתוך דעת, כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, חוברת 55 חורף תשס"ה, עמ' 99-95.

[2] מתוך "דפי זהב", פרשת במדבר, תשע"ט, הרבנית ימימה מזרחי.

[3] בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מתופעה נוספת המצויה לצערנו בשולי המחנה, המושפעת לדעתי גם היא מתפיסת האישה בתור אובייקט. תופעה זו היא האלימות הרוחנית המופנית כלפי נשים. בכל קהילה ומגזר קיים אחוז מסוים של נשים הנופל קרבן לאלימות. לעתים מקבלת האלימות אפיון ספציפי הקשור בערכים, בתרבות ובהלכי הרוח הקשורים לזמן ולמקום. בקהילות שלנו מתאפיינת פעמים רבות האלימות בניצול, בהפחדה וברדיה בנשים בכסות רוחנית, ובשליטה זדונית העושה שימוש בתודעה פסידו-דתית.[3]

נשים חרדיות שחוו אלימות רוחנית מדווחות על הקושי לצאת ממעגל השעבוד, דווקא כי הרטוריקה המשעבדת היתה רוויה במוטיבים של אישה בשרות אישהּ: "אישה כשרה עושה רצון בעלה", "והוא ימשול בך", "אני החמה ואת הירח" וכדומה. לעתים נזקקת האישה לזמן התפכחות ארוך ומייגע, שבמהלכו היא חשה בוגדת בכל היקר והקדוש שעליו צמחה בדרך לחיים של כבוד מינימלי וחרות בסיסית. ("אני לא מאמינה שמותר לי לעזוב אותו," אמרה לא מזמן אישה צעירה המכוסה חבורות כחולות , "הוא אמר לי שאני מצילה אותו מן החטא. אם אעזוב אותו, מי יציל אותו מן החטא?")[3]

אינני חושבת שפגיעה בנשים חרדיות נובעת באופן הדוק מן התודעה שאני מנתחת. גברים פוגעניים הם מופרעים, ורשת סבוכה של סיבות סובבת את תרבות האלימות. אין לבודד לעולם גורם זה או אחר למצבים סבוכים מעין אלו. יתרה מזו, בכל חברה ישנם בני בליעל, ואין הפרט מלמד על הכלל הנורמטיבי והשפוי. עם זאת חשוב להצביע על כך שהשפה של אישה בתור אובייקט יוצרת כר נוח לתופעה זו. האין זה מתפקידם של הקהילה ושל הממסד לדאוג לכך שהמצע הרעיוני העומד בבסיס ערכיה יהיה מנוסח באופן התומך באישה ולא ישמש בית גידול למניפולציות של רשע ואכזריות?

[4] עדות אישית של אשת טיפול.

[5] ראו למשל: הרב שמשון דוד פינקוס, נפש חיה, (ירושלים: יפה נוף תשס"ו), כו-מ. חשוב להדגיש שהיה בוודאי אלמנט מכונן כזה בתודעתה של אישה לאורך הדורות, אולם פרשנות החמה והלבנה המובאת שם, המקבעת בהקשר הזה את האישה כריקה וחסרת צורה, אמורה להיות רק חלק מן התמונה. מראה המקום הבא מאיר את אותו דימוי דווקא מזווית של כוח ומלאות.

[6] תורה אור דף מ"ה. מובא אצל ניר מנוסי, מעפר קומי – תאולוגיה פמיניסטית בראי החסידות, בתוך שני המאורות: השוויון במשפחה במבט יהודי חדש, עורך זוהר מאור (בית אל: ספרית בית אל) 119.

[7] ראה על כך במאמרה המדאיג של עינת רמון: מחיר החופש: מבנין האומה לנזילות האהבה ומפוסט מגדר לפוסט אנושיות, בתוך אקדמות גליון כ"ח, עורכים: עמיחי בנהולץ וחיותה דויטש (62-43).

[8] על היחס להקב"ה כמלך רב ונישא במודל היררכי או כידיד נפש במודל סימטרי – ראו עוד במאמרו (לעיל) של ניר מנוסי.

[9] בראשית רבה, פרשה ח.

[10] קרול גיליגן, בקול שונה – התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, תרגום נעמי בן חיים ( תל אביב: פועלים, 1995).

[11] על התשתית הפילוסופית של סרוב למהות נשית-גברית כלשהי ראו למשל https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%A8

[12] אפשר לציין שגם בעולם האקדמי התחילו להישמע קולות ברוח דומה. חוקרות תרבות חשובות כבר עמדו על הצורך להבין את עולמן הפנימי של נשים שגדלו על ברכי המסורת, בלי לנסות לכפות עליהן זוית התבוננות מודרנית. ראו על כך למשל בליה זילר, ליה זילר-טרגין,צניעות – למען השם, נשים חרדיות מפרשות מחדש את תחום הצניעות, בתוך מגמות, כתב עת בינתחומי במדעי החברה(ירושלים: מכון הנרייטה סאלד, 2014) כרך מ"ט, גיליון 4. 688-686.

[13] על ארכיטיפים נשיים אצל הגבר וארכיטיפיים גבריים אצל האישה בתור מודל לשלמות נפשית ראה אבי באומן, על אינדיווידואציה, בתוך אל העצמי, עורכים ברוך כהנא ודבורה נוב (ירושלים: ראובן מס, תשע"ד), 76-74.

[14] על נשיות וגבריות בתור מודלים נפשיים של התנהלות תוך ובין אישית בתורת הקבלה והחסידות ראו אצל משה אידל, החסידות בין אקסטזה למגיה, (ירושלים: שוקן, תשס"א), 250-249.

[15] מסכת פסחים ק"ח, ע"א.

תמונה: Bigstock

8 תגובות על “להיות אישה חרדית

  • מאמר מכונן ממש!!!
    יישר כח לכותבת הנכבדה על האומץ הרב לכתוב את האמת נכוחה.

  • מאמר חשוב.
    הערה מספר שלוש ראויה למאמר נפרד.
    לא צריך להגיע עד כדי אלימות ממשית בכדי לחוות את משבר הערכים שנשים צעירות עוברות לאחר מספר נשות נישואין.

  • מה את מבקשת שיהיו בתי מדרש לנשים? שנשים תלמד חברותא שעתיים בערב עם חברה? זה לא יקרה וגם אין טעם שיקרה נשים של היום הם קרייריסטיות וקרייריסט אין לו זמן לזה אולי רק בשבתות. יותר חשוב שיתפתחו בקריירה ולא במשהו שהם לא מחויבות לו מבחינה דתית ושרק יכול ליצור בעיות בזוגיות תחשבי על סיטואציה שאשה מגיעה למסקנא שעל בעלה להחמיר בדבר מסויים על סמך מה שלמדה, זה מלחמת עולם!!!

    • מלחמת עולם? נראה כי החשיבה שלך היא שכל אחד בזוגיות צריך להיות בנתיב שלו וכדאי שלא יחצו… אם אישה רוצה לעלות בפני בעלה שאלה שעלתה אצלה באורח חיים אין שום בעיה שהדבר יצור שיח ביניהם. אתה יוצא מנקודת הנחה שכל גבר הוא ממש מבין את כל נבכי ההלכה. למה שבני זוג לא יפתחו לדיון נושאים בהשקפה והלכה? ממה אתה מפחד? זוגיות אלימה תהיה כך בין עם דת או בלי. בבקשה אל תשתמשו בידיעת תורה והלכה ככלי לכח. גבר שמכבד את אשתו אישה תכבד אותו, לא משנה כמה תורה היא יודעת.

  • הדסה, תודה על מאמר בהיר ונעים, שמביא את רגשותינו ומחשבותינו בגובה העיניים.

  • מצוין

  • מאמר נפלא ועמוק! הלוואי שאנחנו הגברים החרדים נפקח את העיניים שלנו!

  • תודה רבה על המאמר המעמיק והמקיף. הדברים נכנסים אל הלב.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל