מאמרו של הרב מנחם נאבת שהתפרסם בבמה זו נגע ביסודות היהדות, ואף ביסודות עצם מציאותנו והווייתנו: ביחס של התורה אל העולם הזה. מאחר שהתבקשתי להביע עליו את דעתי, ברצוני לעשות זאת בכבוד הראוי ובזהירות המתאימה לסוגיה עמוקה ורחבה זו.
המאמר הנ"ל נכתב בשפה פילוסופית העלולה לפגום בירידה לסוף דעתו של הכותב, ומשום כך אני רואה צורך לחזור בקצרה על תמצית הדברים שעליהם נסובה ביקורתי.
לדברי הכותב, התפיסה הדתית המצויה גורסת שעבודת ה' היא מערכת נפרדת מחיי העולם הזה. תפיסה זו גורמת למחשבה שראוי לפרוש מהנאות העולם, וכי המצוות נועדו לתקן עולמות עליונים. גישה מתונה יותר גורסת שאין לפרוש מהעולם ולהתבדל ממנו, שהרי העולם הוא כלי להתעלות רוחנית, אבל עדיין רואה בעולם הזה מצב של "בדיעבד". לדברי הכותב, מדובר בגישה שמקורה בתרבות היוונית, שבמרוצת השנים קיבלה הד בבית המדרש.
נגד זה טוען בעל המאמר שהעולם הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. העולם הגשמי אינו מזולזל, הוא חלק מהותי ומרכזי בעבודת ה' שלנו. הצד הרוחני של החיים בא לידי ביטוי דווקא בחיי העולם הזה. עיקר היהדות הוא עיסוק בעולם הזה, שהרי הוא מעשה ידי ה'. הקב"ה יצר את העולם, והוא מעוניין שברואיו ישתתפו ביצירתו ויחוו בדרך זו את נוכחותו. הקב"ה רואה בעולם יצירה בעלת ערך, ומשכך, הרי החומר הוא מרכז הדת.
הבה נניח שגישה זו תתקבל על דעתנו, והפלא ופלא, גם על דעת מובילי הדעה בציבור החרדי והדתי כולו. משכך, בתי הספר, הישיבות והת"תים יסובבו את ההגה במאה ושמונים מעלות ויחנכו את ילדינו על פיה. כיצד תראה החברה שלנו בעוד עשור?
המצוות לא ניתנו לזכך את הבריות מעכירות החומר, אלא דווקא כדי לחיות את העולם. תפילת שחרית מבטאת את חוויית הזריחה, ותפילת ערבית את חוויית השקיעה; התפילות עצמן הרי עוסקות בצרכי העולם הזה. כל חוויות החיים הן בעלות משמעות דתית. החוויות החומריות על גוניהן, הן הן הדרך לגשת אל ה': אינה דומה ההנאה מבגד להנאה מתפוח, וכל חוויה מאפשרת לנו פן נוסף בהכרת ה'. התורה מבקשת להבחין בין חיות טורפות למבויתות, וזה הרעיון (למשל) של כשרות – לא התוכן המופשט המסתתר מאחורי הדברים, אלא החיים עצמם.
רעננות הגוף היא מעשה דתי, שהרי הקב"ה מעוניין בגוף. הלל הזקן אינו מסביר שיש מצוה להתרחץ בשביל קיום המצוות, אלא הקוסמטיקה עצמה היא מצוה. ראיית אישה יפה אף היא חוויה דתית (הראויה לברכה), וחוסר עניין בעולם הוא חטא של התעלמות ממעשי ה'. לימוד חכמות אוניברסליות אף הוא מצוה, והעובר עליה, כמו המתנזר מן העולם, הנקרא חוטא, עתיד ליתן את הדין. גישת הפרישות הרואה בעולם הזה תחנת מעבר גרידא היא היא האשמה בכך שעיסוק בחומר נתפס דבר רע. למעשה, העיסוק בחומר הוא פסגת השלמות ומעשה גילוי האלוקות, ואימוצה של גישה זו מביא לכך שאכן המעורבות שלנו בחומר תקבל פנים נעלות.
כותב המאמר מודה שאצל חז"ל יש ביטוי לגישה הנשללת במאמר, אך הוא מתרץ זאת בדוחק, בטענה שלא כל המקורות שנראים סוברים כך אכן נוטים לכיוון הזה. חז"ל אמרו את דבריהם כדי להרחיק את האדם מהעבירה, אבל לא התכוונו באמת לבטל את ענין העולם הזה. מלבד זאת, הוא מרשה לעצמו לומר שאכן התפיסה היוונית מצאה את דרכה לתוככי בתי המדרשות של חז"ל, רח"ל.
מסקנה: על הדת לעודד מגמות של אמנות, ספרות, מוזיקה, פילוסופיה, שירה ויצירה, שיפריחו את עומקו של עולמו של הקב"ה, יגלו בו עניין ויאירו את אורו. זוהי תמצית המאמר.
השלכות מעשיות
טרם אדון לגופם של דברים אני מבקש לשאול: הבה נניח שגישה זו תתקבל על דעתנו, והפלא ופלא, גם על דעת מובילי הדעה בציבור החרדי והדתי כולו. משכך, בתי הספר, הישיבות והת"תים יסובבו את ההגה במאה ושמונים מעלות ויחנכו את ילדינו על פיה. כיצד תראה החברה שלנו בעוד עשור?
לאור השקפת המאמר הנ"ל, מי יותר קרוב אל השלמות הנכספת: אברך בכולל חזון אי"ש שלא פסק פומיה מגירסא, או משורר נערץ, המאהיב את שם ישראל על העמים, אוהב את העולם ומתענג על יפי השירים? כרגע מחלל שבת אמנם, אבל לא נורא – הוא הרי מוצא את נוכחותו של הקב"ה בטבע
כמה מאתנו יקבעו עתים לתורה? כמה מאתנו ישלחו את בניהם לישיבות? כמה מאתנו יקפידו על דקדוקי הלכה בבשר וחלב? מאחר שעיקר ענין ה"דת" יהיה לשנע מהלכים של אמנות, שירה ומוזיקה, ליהנות מיפי הטבע ולהתענג על שלל טעמי המאכלים, מי ישים לב לקטנות שכאלה?
ושאלה נוספת לי – הבה נחזור להווה, נתבונן סביבנו ונשאל בכנות: לאור השקפת המאמר הנ"ל, מי יותר קרוב אל השלמות הנכספת: אברך בכולל חזון אי"ש שלא פסק פומיה מגירסא, או משורר נערץ, המאהיב את שם ישראל על העמים, אוהב את העולם ומתענג על יפי השירים? כרגע מחלל שבת אמנם, אבל לא נורא – הוא הרי מוצא את נוכחותו של הקב"ה בטבע.
קצת כבוד למסורת
כותב המאמר מודע לכך שהגישה שלו חדשנית ואינה מקובלת על רובם העצום של חכמי ישראל לדורותיהם, ואף סותרת מאמרים רבים בחז"ל. מעבר לקצת פרשנות בדברי חז"ל, שכמובן ניתן להטותם לכאן ולכאן כחומר ביד היוצר, לא הובא במאמר סמך משמעותי לגישתו המהפכנית. המאמר מתבסס בעיקר על משמעות הכתובים בתורה, המתעלמים מהעולם הבא ודנים רק ברובד הארצי של החיים, ועל פרשנות אישית של היבטים מסוימים בהלכה. המאמר, לפיכך, מציג תפיסה שאין לנו בעולמנו (כמעט) אלא תורה שבכתב. כיצד ניתן להתעלם ממסורת מבוססת ועתיקת יומין של חכמי ישראל לדורותיהם?
אם כן נתבונן במסורת, הרי שחז"ל דיברו דברים ברורים מאין כמותם ביחס לעיקר מקומו של האדם ולכיוון שעליו לשים את מגמתו אליו: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות פרק ד, משנה טז); "אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים" (שם, משנה כב); "למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך" (קידושין לט ע"ב); "גלוי וידוע לפניך שיגעתי בתורה בעשר אצבעותי ולא נהניתי מן העולם הזה אפילו כמלא נימא" (כתובות קג, ע"א); "כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח" (סנהדרין קא, ע"א). "העולם הבא נקנה ביסורים" (ברכות ה, ע"א).
אלו אינם ציטוטים מפה ומשם, אלא ביטויים המצביעים על מהלך חיים ועל תפיסת עולם, שבהם העולם הזה נתפס מקום זמני בלבד, ואילו העולם הבא נחשב המקום האמתי של החיים.
המאמר עוסק בליבת היסוד של קיומנו, בעצם קריאת הכיוון של התורה כולה. הוא בעל השלכות מעשיות רחבות מאין כמותן. האין מתבקש להסתמך בסוגיה כה מרכזית על מקורות מתוך המסורות, על גדולים בעלי שיעור קומה לאורך הדורות?
לו היה המאמר עוסק בבירור סוגיה נידחת בהגדרת שורש מצות יבום, ניחא. הרשות נתונה לכל אדם המבקש את האמת לפרש את המקראות, וגם זאת מתוך התבטלות לגדלותם של חז"ל. אבל המאמר עוסק בליבת היסוד של קיומנו, בעצם קריאת הכיוון של התורה כולה. הוא בעל השלכות מעשיות רחבות מאין כמותן. האין מתבקש להסתמך בסוגיה כה מרכזית על מקורות מתוך המסורות, על גדולים בעלי שיעור קומה לאורך הדורות? מצד אחד עומדים כל גדולי הדורות, התנאים והאמוראים, ואחריהם הראשונים והאחרונים, מרש"י ועד החפץ חיים, דרך רבנו יונה והרמח"ל – ומה עומד לעומתם? פרשנות מקראית עצמאית? דעה של אדם בן דורנו?
בכל תחום אחר – בכל תחום ידע שהוא – לא יעלה על הדעת להתנהל בצורה כזו. היעלה על הדעת לפרסם מעל במה מכובדת מאמר רפואי הסותר לחלוטין תיאוריות שכל עולם הרפואה מאמין בהן וצועד לפיהן – מה עוד שמדובר במאמר בעל השלכות מעשיות רחבות על כל שטחי הרפואה? משום מה, בתחום הרוחני, בנוגע לעיקר סיבת נוכחותנו כאן ולמטרת כל הווייתנו, הדברים מתנהלים בחירות מוחלטת. איש הישר בעיניו יעשה. איש לפי נטיית לבו יפרש.
לגופם של דברים
כאמור, המאמר מתבסס על פשוטו של מקרא, שאינו עוסק ברובד הנסתר של היקום – העולם הבא ועולם הנשמות – ומעמיד את כל המצוות על תיקונו של עולם במובן הפשוט של המילה.
הטיעונים וההוכחות המובאים במאמר אכן יוצרים את הרושם שהעולם הזה אינו בבחינת פרוזדור בעלמא, אלא מקום התיקון עצמו. התורה נותנת מקום של כבוד לחיי העולם הזה, ודורשת מהאדם לחיות אותם ולא להתעלם מהם. מלבד זאת, התורה אינה מזכירה בפירוש בשום מקום את עולם הגמול העתידי, אלא רק את העולם הזה.
אם אכן מטרתה של התורה היא להדריך את הנברא כיצד לחיות ולחוש את עולמו של הבורא, מדוע לא נתנה התורה הוראות ברורות למימוש החומר עצמו? מדוע אין מצוות כמו לחרוש את הקרקע, לנהל חיי מסחר, לאכול ולשתות מגוון מאכלים, לחדש מתכונים, לטוס לחו"ל ולנפוש באלפים?
נניח כרגע לטענה השנייה ביחס להבטחות התורה על שכר ועונש. ראשונים רבים עסקו בה והעלו תשובות שונות. כאן נדון בשאלה המהותית יותר – מהם טעמיהן ומטרתן של המצוות. לדברי הכותב, מטרת המצוות היא להדריך אותנו כיצד לחיות את העולם הזה בכל הווייתנו. אלא שכאן טמון שורש השאלה: מהו באמת הערך הפנימי של חיי העולם הזה? למה חשוב כל כך שהאדם יעשה ענין מחייו, שישמח בעולם הזה וימצא בו טעם? כותב המאמר טוען טיעון פילוסופי שאל לנו לחפש סיבות לכך. אין לנו לדון במציאות היות שאנחנו קיימים בתוכה. האם אכן טיעון זה יש בו כדי ליישב את השאלה המציקה? והאם אכן אדם המבלה ימיו במסעדות ונהנה מהחיים בכל מאודו, ראוי בעינינו להערכה?
ושאלה נוספת – אם אכן מטרתה של התורה היא להדריך את הנברא כיצד לחיות ולחוש את עולמו של הבורא, מדוע לא נתנה התורה הוראות ברורות למימוש החומר עצמו? מדוע אין מצוות כמו לחרוש את הקרקע, לנהל חיי מסחר, לאכול ולשתות מגוון מאכלים, לחדש מתכונים, לטוס לחו"ל ולנפוש באלפים? הלא זוהי מטרת הבריאה כולה!
המקום היחיד שבו התורה מדברת על מימוש חיי החומר הוא מצות פרו ורבו. מעבר לכך – כל המצוות כולן עוסקות בהוראות כיצד לאכול וכיצד לשתות, כיצד לחרוש וכיצד לזרוע, מה לא לאכול ומה לא ללבוש. אין שום מצוה על עצם הפעלת חיי העולם הזה. הדבר מוכיח על קריאת כיוון הפוכה בתכלית ממה שהמאמר מציע.
החומר – לבוש לרוח
בנוגע לסוגיה עצמה – שאלת היחס התורני לעולם הזה – ברצוני להציג את הדברים מנקודת מבטי, מתוך התבססות על דברי חז"ל.
רבותינו מציגים את העולם הזה בתפקיד פרוזדור אל העולם הבא. במבט שטחי נראה שפרוזדור הוא אכן מעבר שאין בו ערך לעצמו; הוא מכשול שיש לעבור כדי להגיע אל המטרה. ברם, התבוננות נוספת תעלה שפרוזדור הוא חלק מצורת הטרקלין. טרקלין המכבד את עצמו דורש שיהיה בו חדר כניסה הנותן לאדם שהות – פרק זמן להפנים את העובדה שהוא עומד להיכנס אל הטרקלין. ההשתהות בפרוזדור מעצבת את השהות בטרקלין ומעמידה אותה על צורתה הנכונה והראויה.
המצוות יוצרות שלמות באדם, לא משום שהן דרך לקבל שכר על ידי עמידה בנסיונות, אלא משום שהן צורת חיים נכונה, משום שהן חיים של עולם הזה עם נוכחות של הקדוש ברוך הוא. החיים כאן מעצבים את החיים הנצחיים. הם המראה שלהם
העולם הזה אינו מעבר צר שיש לעבור בו בכדי להגיע אל המטרה; הוא חלק מהמטרה עצמה. מתכונת חיי האדם בעולם הזה היא חלון אל מצבו בעולם הבא. אדם שחי כאן נכון מעצב את חייו בעולם העליון. המצוות יוצרות שלמות באדם, לא משום שהן דרך לקבל שכר על ידי עמידה בנסיונות, אלא משום שהן צורת חיים נכונה, משום שהן חיים של עולם הזה עם נוכחות של הקדוש ברוך הוא. החיים כאן מעצבים את החיים הנצחיים. הם המראה שלהם.
נמשיל את הדברים לאדם הלובש חולצה. החולצה היא חלק מהשלמות הכוללת של הופעתו של האדם. על האדם לכבד את עצמו ולהקפיד על הופעתו, והחולצה היא חלק בלתי נפרד מההופעה. אם אדם לובש חולצה מוכתמת ומקומטת, הדבר פוגם בהופעה שלו. אי לזאת, מוטל על האדם להשלים את צורתו ולהקפיד על הופעתו: נבקש ממנו לגהץ את החולצה וכמובן לדאוג לכך שתהיה מבהיקה בלובנה. עם זאת, אין כמובן ערך עצמי לחולצה. על החולצה להיות נקייה ומגוהצת לא משום שיש בייפויה מטרה עצמאית, אלא משום שהחולצה היא פריט המשלים את הופעתו ומבליט את יופיו של האדם עצמו.
החולצה כשלעצמה אינה מעסיקה אותנו כלל. אם תהיה לבנה או מוכתמת, אחת היא לנו. לעומת זאת, חולצה הלבושה על גוף האדם דורשת ניקיון מרבי, משום שכרגע היא חלק בלתי נפרד מהופעת האדם.
העולם הזה הוא החולצה של העולם הבא. חיי העולם הזה אינם רק תחנת מעבר או מכשול שיש לדלג עליו כדי להגיע אל המטרה הנכספת. חיי העולם מעצבים את דמותו של האדם השלם הקרוב לבוראו, לא משום עמידתו במרוץ המכשולים, אלא משום שהוא חי חיים נכונים. הקב"ה ברא את העולם הזה בתור מקום שבו יוצר האדם את קומתו הרוחנית. האדם בונה את עצמו על ידי החיים בעולם הזה על פי רצון ה'. אל לנו להתעלם מהעולם הזה או לבטל אותו, אלא לחיות בו נכון ולהשתמש בו בתור מקום של בנייה ויצירה שלנו. עלינו למצוא את הממד הרוחני ואת הקשר עם הקב"ה בכל חוויה ובכל פעולה: לציית לה' בכל צעד בחיים, ובכך לקדש את חיינו ואת עצמנו.
הניסיון להציג את העולם הזה כדבר מה העומד בזכות עצמו, דומה לניסיון להציג חולצה בחלון ראווה ללא דמות אדם מאחוריה, או להעמיד שער ללא ראש. הנקודה הזו היא ליבת ההבדל בין שני בני נח, שֵם ויֶפֶת. שם שואף אל התוכן, אל המהות; יפת מסתפק בצורה.
תמונה: יהודי מתפלל [Stanisław Grocholski [Public domain.
כותב המאמר קצת נסחף.
אף אחד לא אמר שמשורר נערץ שאינו שומר שבת עדיף. הרעיון היה להכניס את הקב"ה בחיי החומר. בוא נחשוב על זה. הרי מלאכים בשמיים יש הרבה שעושים את רצון ה'. אז מדוע הקבה ברא אותנו בעולם כה נחות? ואם בשביל שנתגבר הוא היה יכול להעמיד אותנו בעולם רוחני עם ולתת לנו שם נסיונות. למה שם אותנו בעולם הגשמי? ברור שיש כאן מטרה. שנקדש את העולם. זה לא אני כותב, הרעיון כתוב כבר בספרים.
כך שלא הבנתי כל כך על מה הבהלה של הכותב הנכבד.
מאמר זה מאד מעניין, כיון שמראה שאפשר להבין את אותם הדברים בצורה שונה לחלוטין. אני הבנתי ממאמרו של הרב נאבת שאינו סותר כלל וכלל את דברי הרב בוצ'קובסקי. להבנתי, הוא בא להדגיש שמטרת התורה להורות איך לחיות את העולם הזה בצורה נכונה, ואיך לחוות אלוקות בכל פרט ופרט בבריאה. הוא לא אומר שיש מטרה בעולם הזה מצד עצמו, אלא שאין לראות בו מכשול שצריך להתגבר עליו, כי אם כלי לעבוד אתו.
תגובת געוואלד וחוסר הבנה חרדית קלאסית
מעולם לא הגבתי בפורומים כאלה, אך תגובתך הלגלגנית והסטראוטיפית כואבת לי מאד. לאמיתו של דבר, לא התגובה עצמה אלא מה שהיא מעידה – לדעתי – על גישתך.
בפרפרזה על דבריך, הרי תגובתך במלים "תגובת געוואלד חרדית טיפוסית" היא תגובה של "אברך" מודרני טיפוסי, הרוצה לאחוז בשני העולמות גם יחד, ומלגלג על מי שהשקפתו יותר ספוגה יראת שמים טהורה.
לדעתי, כל אדם שיעיין בספריו של הרב בוצקובסקי יראה שמדובר בספרים שראוי להוקיר ולהתפעל מהם. יצירתו מרוממת את נשמת היהודי ופותחת לו אפיקי אמונה וקשר עם הבורא בעבודה רוחנית עם עצמו.
אני מסכים שגם אם לא הגענו לרמה הרוחנית וטוהר המחשבה של הרב בוצקובסקי, מותר להביע דעה אחרת. אך, לדעתי – לתקוף את האדם ולקטלג אותה כסטראוטיפ זול, במקום לדון על טענותיו, היא אופציה של אדם שאין לו משהו אמיתי תורני להגיד.
אני רואה שיש פה עסק עם מעריץ, ועם תגובות לגופו של דובר, ש"מתיר להגיב אחרת" טענק יו.
לפי הבנתי, הרב נאבת ת"ח לא פחות מהמגיב, ובעל השכלה רחבה הרבה יותר, וע"פ התגובות למאמר שלו, הוא נותן גם כן קשר ליראת שמים ולהשי"ת.
רק אעיר, ששמרנות ותמונות מהשטייטל לא מעידות בהכרח על עודף יראת שמים. (כח לדוגמא את רשר הירש)
אתה מגיב כמו ילד מתוסבך מישיבה קטנה. שתה כוס מים, קרא את שני המאמרים, ותתענג.
אני קורא ותמה, האם המאמר של המגיב הנכבד מתייחס למה שכתוב במאמר של הרב נאבת, או שמא איזה האקר סעודי שלח אותו למאמר אחר? כל כך הרבה עיוותים והוצאת דברים מהקשרם, שאיני יודע במוחו הקודח של אי מי מהקוראים את מאמרו של נאבת יצא שמשורר מחלל שבת עדיף על אברך בכולל חז"א? וכן דברי חז"ל שהמעיר מביא כביכול לחזק את שיטתו, לא סותרים את דבריו של נאבת כלל, אלא מורים על כך שהעוה"ב חשוב יותר מהעוה"ז, מה שלמיטב הבנתי נאבת לא חלק על כך.
וכמו המשפט שהובא לעיל על דברי חז"ל ואני מצטט: "שכמובן ניתן להטותם לכאן ולכאן כחומר ביד היוצר", כל בחור ישיבה יכול להראות איך אין קושיא או סתירה ולפעמים שום קשר בין דברי נאבת לבין מאמרי חזל שהכותב בחר להביא (עוה"ב נקנה בייסורין, רבי שלא נהנה מהעולם, למען ייטב לך בעוה"ב), ושוב אצטט: "בכל תחום אחר – בכל תחום ידע שהוא – לא יעלה על הדעת להתנהל בצורה כזו"…
ממה שידוע לי הרב נאבת עצמו אברך, ועל אף שאיני מסכים עם חלק מהגישה שהוא הציג, אבל מאמר התגובה מתקרב לגדר ההשמצה. זה מזכיר לי מאמר אחר בצריך עיון, שהכותב הנכבד דיבר על עולם האברכים, והקשר בין המאמר הסכריני והתיאורים האידיאליים לבין עולם הכוללים שאני חלק ממנו למעלה מעשר שנים, לא קרב זה לזה…
האם הדימויים העשירים שלך (האקר סעודי… מאמר סכריני…) נותנים יותר תוקף לדבריך? איני סבור כך. איני מוסמך לשפוט מי 'הוציא דברים מהקשרם' ומי לא, אך לפי הבנתי, הרב בוצקובסקי לא התכוון לטעון שאכן הרב נאבת משווה בין משורר מחלל שבת אך מקדש את ה' ובין אברך השרוי בד' אמות של תורה. להבנתי, הוא הצביע על מגמה שאליה הוא סבור שהגישה של הרב נאבת תוליך עם הזמן, ולפי הכרתנו את כוחות נפש האדם והנסיבות של החיים.
כפי שמסופר, החת"מ סופר סירב לקבל לישיבתו תלמיד מוכשר מאד, אך בהליכתו דרך בזלזול על ענפים ששימשו כסכך לסוכות. אין בזה איסור ממש, אך החת"מ סופר ראה בזה מגרעת רוחנית מסוימת, והוא צפה לאן תתפתח אישיותו של אותו תלמיד. (והוא צדק, כפי שהמשך חיי התלמיד ההוא הוכיחו).
גם "זרמים מסוימים" ביהדות לא התחילו עם אידאולוגיה של זלזול במצוות רבות, אך ברבות השנים, כשאנו רואים מה הערך העליון שהתפתח במשך השנים אצל תלמידי תלמידיהם וההולכים בדרכם האידאולוגית ומה דמותן הציבורית כיום, הרי – לדעתי – רואים את רוחק ראייתם הרוחנית של גדולי הדור שהתנגדו בכל כוחם למהלך הזה.
לסיום ברצוני להתייחס לטענתך על הקשר בין התיאור הסכריני והתיאורים האידאליים של עולם האברכים ובין החוויה שלך: 'לא קרב זה אל זה'. לפענ"ד יש לעשות כאן פלגינן דיבורא. בהחלט נקבל את דבריך שאתה לא זכית לחוויה הסכרינית, וצר לי על זה (גילוי נאות: גם אני לא זכיתי לחוויה זו, עקב נסיבות חיים שונות וכו'). אלא שקביעתך הגורפת הנחרצת – ואני גולש לרגע לדימויים הציוריים שלך – ש"אין חיה כזו" נדחית לחלוטין. הכללה כזו (שלפי דעתי עומדת בסתירה גמורה לאינספור עדויות של תלמידי חכמים, ואפילו גם להיכרות שלי עם הרבה אברכים) היא לא יותר מביטוי של רגש סובייקטיבי של האומר.
הנני מציג כאן רשימה מינימלית של תנאים נדרשים, לדעתי, כדי להעריך מה דמות יש ל"חיים של אברכים":
כדי להעריך את התוכן הפנימי של חיי אברכי כוללים נדרש לפחות:
1. לפתח שיטת מדידה אמינה לתיאור כמותי של חוויה פנימית רוחנית של בני אדם
2. להתגבר על התנודתיות המתמדת ולמצוא שיטה להעריך "ממוצע" אמין (כמו הבדל בין אקלים למזג אוויר זמני)
3. לבצע תצפיות על עשרות אלפי אנשים, באופן רציף, לפרקי זמן ארוכים
4. להיות מסוגל להביא בחשבון ולקזז משתנים אנושיים רלוונטיים (מיקום, מצב גופני, סוג של כולל, רקע רוחני משפחתי של האברכים, בריאות ועוד עשרות גורמים).
5. בראש ובראשונה – החוקר חייב להיות אובייקטיבי ביחס לתחום מחקרו. ישראלי שירד לאנגליה מפני שלא הצליח לבנות לעצמו בארץ חיים לפי שאיפותיו, וכמובן בהתחשב גם בתכונותיו וחסרונותיו, אינו החוקר המתאים לחקור את איכות החיים במדינת ישראל…
אוכל להמשיך את הרשימה עוד, אך מקווה שהבהרתי את דעתי: כל קביעה גורפת מסוג הצהרת הסיכום של ישראל היא אך ורק התרשמות סובייקטיבית שהיא בבחינת השלכה על הציבור של תוכן וחוויה פרטית של הדובר.
מאמר "תורתו אומנותו" של הרב בוצ'קובסקי, https://iyun.org.il/article/avreichim, דיבר על עולם האברכים, לא על אברך אחד. אני כתבתי על ההיכרות שלי, בלמדי כמה וכמה כוללים שבהם מאות אברכים, כולל כאלה שהיכרתי לפני ולפנים. לא דיברתי בכלל על החוויה שלי, ואיני יודע היכן המגיב הנכבד ראה זאת בדבריי, להיפך, את החוויה התורנית האישית חוויתי גם חוויתי, בניגוד אליו, כפי עדותו.
הדיון בנושא המאמר, ראוי לנהל עניינית ולא להיתלות בביטויים לשוניים סכריניים או סעודיים, או בהערת אגב של התגובה על האברכים שאין כאן מקומו, (כדברי הגמ' בבביצה "עורבא פרח", ויעו"ש ברש"י), והתגובות לניתוק מהמציאות במאמר זה, ובמאמרי התגובה והתגובות שם, מדברות בשם עצמן.
וכפי סיכום דבריך: מקווה שהבהרתי את דעתי: כל קביעה גורפת מסוג דבריו של בוצ'קובסקי, היא אך ורק התרשמות סובייקטיבית שהיא בבחינת השלכה על הציבור של תוכן וחוויה פרטית של הדובר.
בסוף של יום, הכל עניין של איזונים.
הגישה הפוריטנית דטרמיניסטית סוטה וחולנית – לא פחות מאחותה ההדוניסטית נהנתנית.
תחת הכסות הרחבה של חיי רוח עמוקים כביכול, מסתתרת לעיתים חדלות אישים ובטלנות מהזן הרדוד.
הקביעה שהדרך היחידה לעבוד את ה' היא באמצעות פרישה מכל דבר שאינו צורך הקיום גופו, פעמים רבות נשמעת מפיהם של אלו שלא הצליחו בעצמם להתמודד עם אתגרי הקיום הפיזי (וספק רב אם גם עם אלו הרוחניים..). מירב הטיעונים בנושא, לעיתים קרובות מדי דורכים על בהונותיהם עצמם. מחד לומד התורה ראוי לכל כבוד וייקר (גם החומרי!). מאידך, חס וחלילה אם מישהו יבטל תורה לצורך כך. הסידורים המלאים יופיעו בזכות מידת הבטחון. נגידי עולם התורה? גבירים פריצים שזכו בחסד להוזיל מהונם. ראויים לכל בוז (בנוסף לקנאה ותקווה סמויה שלפחות חיי המשפחה שלהם אומללים). רבי מכבד עשירים? הונו של רבי טרפון? עסקיו של רש"י? – השתנו הטבעים.
סגפנותו של הגראי"ל זצ"ל היא קריאת כיוון. מצפן רעיוני לעדה קדושה – לא הוראה פרטנית לחיי מעשה בעידן המודרני. אדם המאכיל את ילדיו מעדני חלב ומלביש אותם מחלצות ממותגות אינו עושה זאת משכחת מסורת או בעיטה בערכים. הוא עושה זאת כי הוא חי כמו אדם נורמלי. רבות מהצרות המשפחתיות בתקופתנו לא נגרמות בעטיו של עודף ממון – אלא בגין חסרונו.
ברור מאליו שרדיפה חסרת הכרה אחר ממון ותענוגות היא דבר חולני, אך לא פחות חולנית ממנה היא דחיית ההצלחה החומרית בשתי ידיים וקידוש אידאל של עוני – תחת כותרת כוזבת של עבודת ה' כביכול.
לקינוח משפט מספר מוסר בהוצאת "מטר": "כסף לא משנה אנשים לרעה או לטובה. כסף מעצים את מי שהם כבר".
הערות (שטרם הוערו ע,י אחרים)
א. הצעת תרגיל מעניין. נניח שנבאת צודק, איך נראה בעוד עשור. ואני שואל – אם מניחים שזו אכן דרך התורה (גלוי נאות – חושבני שנבאת טועה ומערפל ודבריו אינם הגיוניים בעליל, והערתי. חבל שהוא לא טרח להגיב) אז מה שיצא ממנה זה מה שראוי. אם איננו יכולים "לעכלה" – והיא תובילנו לנסיגה – נתאמץ. אבל לומר שכל דרך החיים (על ההשקעות העצומות שבה) הינה רק גדר – השכל אינו יכול לקבל זאת.
ב. הערה צדדית – יש מקומות נוספים בהם אנו מצווים על מימוש חיי החומר, ושמחת [ונגזרותי], כבוש א"י ועוד).
ג. מנין לך (ולנבאת) מה המטרה? אני תמיד משתאה למקרא דברי אלו שיודעים את כוונות ה'. כבר הר"מ במורה כתב את הדבר הפשוט שאיננו יכולים לדעת.
מאמר אמיץ.
לא קראתי את מאמרו של נאבת, ולכן משוללת מקום של "הכרעה", אך לגופם של דברים – המאמר אמיץ וחשוב.
אין ספק שיש לו תגובות נסערות בהיותו מקבל במה אינטרנטית מקהל שונה מקהל האברכי הקלאסי. כותב המאמר – כך נראה – מבקש שנשים רגע לב לכך שאלו שרואים את העולם כפרוזדור ומכוונים ליבם ללא הרף לאביהם שבשמים, בדקדוק הלכתי ובשפע רוחני, גבוהים יותר, מה לעשות, מאלו שלא.
לכב' הרה"ג הרב יעקב צבי בוצקובסקי שליט"א
כת"ר כתב שאלה נפלאה שיש לשים לב עליה:
לאור השקפת הרב נאבת שליט"א, "כמה מאתנו יקפידו על דקדוקי הלכה בבשר וחלב? מאחר שעיקר ענין ה"דת" יהיה לשנע מהלכים של אמנות, שירה ומוזיקה, ליהנות מיפי הטבע ולהתענג על שלל טעמי המאכלים, מי ישים לב לקטנות שכאלה? (…)לאור השקפת המאמר הנ"ל, מי יותר קרוב אל השלמות הנכספת: אברך בכולל חזון אי"ש שלא פסק פומיה מגירסא, או משורר נערץ, המאהיב את שם ישראל על העמים, אוהב את העולם ומתענג על יפי השירים?"
לענ"ד הקושיא הנפלאה הזאת איננה רק להשקפת מאמר הרב נאבת, אלא גם לשיטות המנוגדות לה והיא בעיית מהותה ומשמעותה של חיי ההלכה הדקדקניים ועל חיי לימוד פלפולים הלכתיים סבוכים ולכאורה לא רלוונטים.
גם אם נניח שמטרת התורה היא להתרחק מהעולם הזה ולהדבק רק ברוחניות הנבדלת (כמו הנוצרים למשל ועוד) גם כן לא מובן העיסוק האינטנסיבי בפרטי פרטים של סברות "טענת מיגו של הגנב" או "שור שנגח את הפרה". לכאורה יותר טוב – כמו שנקטו כמה חכמים יהודים ממעריצי המורה נבוכים של הרמב"ם ואחרים – להיות תמיד עסוקים במושכלות ובהתבוננות על האין סופיות של הקב"ה, או לשיטות אחרות ביהדות (תנועות המוסר הרדיקליות), להיות תמיד בעיסוק אינטנסיבי בעבודת המידות ובהתבוננות על עומק האדם וכו'. למה "לאבד" (ח"ו) זמן בעניינים "חסרי ערך ומשמעות לדבקות הרוחנית" (ח"ו) כפלפולים ודקדוקים בעניינים הלכתיים? מי יותר קרוב אל השלמות הנכספת: אברך בכולל חזון אי"ש שלא פסק פומיה מגירסא או פילוסוף אלוקי הדבוק בעולמות העליונים, למרות שלא שומר שבת עם כל הדקדוקים?
גם לשיטות שבמרכז יהדותן הדתית נמצאת האהבה והחסד יכולים לשאול את אותן שאלות.
לענ"ד שורש השאלה היא להבין בכלל את מהותן של חיי ההלכה ואת מהות הדתיות ההלכתית-למדנית ואת מהות גדולתו הדתית של אברך כולל חזון אי"ש שלא פסק פומיה מגירסא הקרוב (לכאורה) יותר לחיים של לימוד אינטנסיבים כמו מדען או משפטן הדבוק בלימודיו וערכיו (שאגב, גם כת"ר וגם הרב נאבת כתבו על זה במקומות אחרים).
אלו שדוגלים בפרישות מהעולם הזה ודבקות רק ברוחניות הנבדלת יסבירו את חיי ההלכה לאור שיטתם, וגם אלו שדוגלים בעיקרון האהבה והחסד. לעומתם, אחרים שלא מוציאים לזה שום הסבר משכנע מבחינה קיומית-דתית עוברים להסברים מיסטיים של תיקון עולמות העליונים וכו'.
ואגב, הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל בספרו איש ההלכה העוסק בבעיה הזאת נקט לכאורה שאיש ההלכה קרוב יותר לחיים הארציים ותיקונם ממה שקרוב לחיים פרושים ונבדלים מהעולם הזה, איש ההלכה מתקן את העולם על ידי הבאת צדק והתגשמותה של ההלכה בחיים הארציים והדבקות בחיים, ושם אומר שזאת השיטה האוטנטית של רבני ליטא, לא תעניות, לא הליכה לקברי צדיקים, לא כישופים לעולם שמעבר, אלא לחיים תורניים בעולם הזה. לכאורה הרב נאבת קרוב לשיטת האברך כולל של חזון אי"ש הליטאי, יותר מכל האסכולות המפורסמות האחרות במסורת עם ישראל (הרמבמיסטים, המקובלים הפרושים, תנועות המוסר הרדיקליות וכו')
אגב, אני מחסידיו של כב'וקורא תמיד את ספריו הנפלאים "בעצתך תנחני" ועוד המאירים את כל עם ישראל
מאמר נאה מאד.
נראה שאחד היחידים פה שהבין את דבריו של נאבת הוא הרב בוצקובסקי.
נאבת טוען במאמרו שהמצוות אינם אלא כלים להגיע להנאה מן העולם הזה. אלא שיש הנאה ויש הנאה, לעומת ההנאה המופקרת והבהמית שאיננה מכירה בגבולות ולכן אינה סופגת כראוי את העולם הזה, נמצאת הנאה טובה שהיא הנאה על פי ההלכה. הנאה בכאן היא לאו דוקא הנאה במובנה הצר של הנאה פיזית או מנטלית מקומית, אלא אחיזה בעולם הזה שהוא יצירתו של הקב"ה ולכן נדרש מאיתנו להנות ולחוות אותו. כפועל יוצא מזה קורא נאבת לעסוק באומנות וכו שהם מגדירים ועוזרים לחווית העולם הזה בצורה עמוקה יותר וזו היא תכלית עבודת ה'.
על זה מגיב הרב בוצקובסקי שתפיסה זאת מורידה מחומרת קיום המצוות על כל דקדוקיהם ופרטיהם שהרי מי שעוסק בחוויה עמוקה של העולם כמו האמן עדיף ממי שאינו חווה את העולם בעוצמה אע"פ שהאמן לא מקיים את המצוות בפרטיהן. זוהי מסקנא מוכרחת מדברי נאבת וזה כל הכיוון של מאמרו. דברים אלו שכמובן כבר גובלים בכפירה בתורה דורשים מאמר חריף בהרבה ממאמר זה שמעיר רק בעדינות על דבריו.
לבד מזאת ברור שאת נאבת לא כל כך מענין מה כתוב בחז"ל וגדרי ההלכה וכן זאת שכל החשיבות בישראל היא ללומדי התורה שמקיאים את חלב אמותיהם להעמיד את ההלכה באמיתתה, ולא לאמנים ואנשי רוח שחווים את העולם ביתר שאת. דבריו מתבססים על מקראות שניתן כמובן לפרשם כפי הצורך ולא על הגמרא ראשונים וכו ורק "רוח ההלכה" היא סימוכין לדבריו. וכבר ידועים דברי הרמב"ם בריש אבות על צדוק ובייתוס שהלכו אחר תורה שבכתב לא כשיטה אלא כאמצעי לעקור את קיום המצוות. יישר כח לרב בוצקובסקי שהעמיד את הדברים!
יחיאל, תראה את תגובתי הקודמת ותראה שבעומק הדברים קושיית הרב בוצקובסקי באמת היא לא רק קושיא לרב נאבת, אלא לכל השיטות בעם ישראל שדגלו בפרישות ודבקות בעולם הרוחני הנבדל
לדוגמה, הרמח"ל, בחיבור קטן על דרך הלימוד הרצויה, נקט שלימוד ש"ס ופוסקים בהיקף ובצורת אברך כולל חזון אי"ש הוא רק למי שמעוניין להיות פוסק הלכה לאחרים, אבל מי שרוצה לעסוק במטרת יצירתו והעיקר תפקידו בעולם, עליו להתרכז וללמוד רק בחכמת האמת האלוקית (הקבלה) כל חייו ולא בענייני הלכה. ויש שגם הבינו כך מהמורה נבוכים (פילוסופיה אלוקית). גם לשיטת האלו לכאורה מי שדבוק בעולם העליון (נזיר מהודו או בודאיסט) לכאורה יותר קרוב לבורה עולם (למרות שלא שומר שבת כ"כ) מאברך שלא פסיק פומיה מגירסא בהוויות אביי ורבא האם הגנב חיים ארבעה או חמישה וכו' שהם דברים הקשורים יותר לעולם הזה.
אלא מה, את הרמח"ל ואת הרמב"ם ודומיהם אתה תתרץ ששיטתם לא סותרת את חיי ההלכה ואת חיי הלמדנות ההלכתית, כי… וכי…. ואם באנו לתירוצים אז גם כן אפשר לתרץ עבור מאמר הרב נאבת, שלענ"ד קשה הרבה פחות משיטות הנ"ל (ראה תגובתי לעיל).
לענ"ד הרקע הפילופי דתי של חיי אברך כולל חזון אי"ש והדקדוקים בבשר וחלב נכנסים בפשטות (ובשטחיות) תחת ב' פילוסופיות דתיות אפשרויות:
א. המצוות ולימוד המצוות הם גזירות מלך ומי שלומד יותר תורה ומקיים את החוק בדקדקנות מקבל העולם הבא שכר מהמלך המחוקק. זה סוד כל הדתיות הזה. לכן אברך כולל חזון אי"ש יותר נעלה מכל פרוש, מכל פילוסוף ומקובל אלוקי ומכל בעל מוסר שלא למדו וקיימו את החוק המלכותי בדקדקנות כמו אברך כולל חזון אי"ש.
ב. למרות שאנחנו לא מבינים ולא רואים שום דבר מזה, לימוד ההלכה ולימודה בדקדקנות מתקן עולמות עליונים, מביא שפע אלוקי לעולם, מדבק את השכל שלנו לאין סוף האלוקי ומהווה קיום מיסטי לבריאה כולה. דברים שלא רואים אבל מאמינים ומרגישים בדמיון.
הצד השווה בב' השיטות האלו, שמסבירות היטב את חיי אברך כולל חזון אי"ש אבל גם שמבססים את כל חיי ההלכה לדבר שהתוכן שלו מחוץ להלכה ושלא מובן מצד עצם המעשה ותוכנו אלא מצד האמונה בחוק המלכותי אלוקי או תיקון עולמות העליונים, וזה כל מהות ההלכה וקיומה.
כל פילופיה דתית שתרצה לתת פשר מהותי לעצם קיום המצוות גופן ואת מהותה של הדת מעבר לקיום חוק מלמעלה או תיקון מיסטי (דבר שעשו גדולי חכמינו לאורך הדורות), נקשה עליה את קושיית הרב בוצקובסקי לרב נאבת כנ"ל.
אגב, הערה שנייה. לענ"ד מאמר הרב נאבת מכוון לשני דברים. א. כמו שאמרו, שה' חפץ בבריאה ובה הוא נוכח ובה אנחנו רואים ועובדים אותו. ב. שה' חפץ בעולם ובקיומו ואנחנו מצווים על זה, להיות שותפים במעשה בראשית, לא רק על ידי אמנות ומוסיקה כמו שהבנתי מכמה מגיבים, אלא גם בפיתוח הכלכלה, הרפואה, הבנייה, הביגוד, וכו'וכו'.
רוצה להסביר יותר מה שכתבתי "הצד השווה בב' השיטות האלו [התורה כחוק והתורה כתיקון מיסטי של עולמות עליונים ותחתונים], שמסבירות היטב את חיי אברך כולל חזון אי"ש אבל גם מבססים את כל חיי ההלכה לדבר שהתוכן שלו מחוץ להלכה ושלא מובן מצד עצם המעשה ותוכנו אלא מצד האמונה בחוק המלכותי אלוקי או תיקון עולמות העליונים, וזה כל מהות ההלכה וקיומה".
בשיטות האלו של הבהרת כל התורה כולה ומשמעותה על ידי מושג "גזירות מלך" או "תיקון עולמות העליונים וכו", באמת, בעומק הדברים, לענ"ד לכאורה הן מרקנות את כל התורה שלנו ממשמעות אמיתית עבורינו. לפיהן, מהות כל מצווה ומצווה היא גזרת מלך או תיקון עולם עליון. לפי זה, גם אם התורה הייתה מצווה לאכול חזיר היינו מקבלים את זה כחוק וכתיקון עולם עליון בלי שום בעיה. אם כל התורה כולה הייתה המשפט הרומי או הדת האסלאם גם היינו אומרים "גזירות מלך" ו"תיקון עולמות עליונים". לפ"ז כל מצווה, כל הדת כולה היא שרירותית ובאמת בעומק הדברים לא רואים שום הבדל מהותי ומשמעותי עבורינו בין האסלאם, משפט הרומי, מצוות אכילת חזיר ובין התורה והיהדות. בהחלט לפי השיטות האלו אם בכולל חזון איש היו לומדים את תוכן משפט הרומי כציווי ה' לא היה שום הבדל משמעותי קונקרטי ממה שלומדים היום. העיקר שמה שאתה לומד נתפס כדבר ה', אבל עצם הדברים שאתה לומד אין להם שום משמעות מעבר ממה שהם דבר ה'. לדבר ה' אין שום משמעות מעבר למה שהיא דבר ה'. דבר ה' הוא שרירותי והעיקר רק שהיא דבר ה'. זאת אומרת שה' לא נתן לנו שום תורה עליונה ואמיתית מצד עצמה, אלא נתן לנו חוקיים שרירותיים ח"ו. ואם כלפי מעלה זה לא ככה, זה כן כל בעבורינו שלא נותנים למצוות שום משמעות מעבר לזה.
בקצרה, לפי השיטות הנ"ל, מהו ההבדל הקיומי, הדתי והחוויתי בין מי שעוסק כל היום בהוויות אביי ורבא ומקיים את ההלכה בדקדוקים ובין מי שעוסק במשפט הרומי באומונה שהוא דבר ה' ומקיים אותו בדקדוקים כדבר ה'??? אם אין שום הבדל, זאת אומרת שח"ו אין לגוף התורה שום משמעות עבורינו ועבור החיים הקונקרטיים.
אולם כאשר אנו מנסים להבין את מהות התורה, את מהות צווי ה' מעבר למה שהיא ציווי ה', אלא מה תוכן ציווי ה' ומבינים למה אסור לאסור חזיר וכו' אז אנחנו מבינים שיש משהו עצמי במצוות ולא דומה מי שעוסק במשפט הרומי (למרות שעוסק בו כדבר ה') למי שעוסק בהוויות אביי ורבא, כי מדובר בתוכניים קונקרטיים שונים עם משמעויות שונות שיש להם משמעות והן לא שרירותיים. מי שעוסק כל בלימוד התורה מבין שהתורה לא יכולה לצוות לאכול חזיר ומבין שיש משמעות ריאלית במה שהוא לא אוכל חזיר. יש משמעות מאחורי צווי האלוקי ומאחורי כל התורה כולה. מהי אותה משמעות? יש אומרים כל התורה אהבה צדקה ומשפט, יש אומרים פרישות מעולם הזה ויש שיאמרו דבקות באלוקים בתוך העולם הזה ושותפות במעשה בראשית. ופה הבעיה, שכאשר נותנים פשר לתורה, שוב לא מבינים את אברך כולל חזון אי"ש ואת הדקוקים בהלכות בשר וחלב (היה יותר טוב לעסוק כל היום בחסד, או בפרישות, בפילוסופיה אלוקית או במוסיקה ואמנות) ולכאורה צריכים לחזור למודלים שמרוקנים את התורה מתוכן עצמאי. זה מזכיר את שלמה המלך שאם אתה יודע את טעמם של המצוות באופן פרדוקסלי במקום לקיים אותן בשלמותן שוב לא מקיימים אותן ולכן לכאורה יותר טוב לרקן את התורה מתוכן על ידי מושגים כגזירות מלך או תיקון עולמות עליונים וכו'.
לכן לענ"ד סוגיית איש ההלכה כמרכז הקיום הדתי היא אתגר לכל תפיסה דתית משמעותית ואתגר לעצם התורה וההלכה שלנו ולא רק למאמר הרב נאבת.
התפיסה הדתית של קיום המצוות היא לתת לעולם הזה תפיסה גבוהה יותר, היינו שהעולם מצד עצמו הוא גולמי, וכמות שהוא המשמעות שלו חסרה ואיננה כמו שהיא צריכה להיות, והאדם נותן לעולם משמעות דתית. את המשמעות הזו יש כמה דרכים לפרש כטעמי המצוות של הראשונים או טעמי המצוות של המקובלים ובזה יש הרבה גוונים ותפיסות, אבל העיקר הוא שתיקון העולם הוא המשמעות של עבודת ה'. וכמו דברי הרמח"ל הידועים שהאדם נתקן על ידי עשיית הטוב ומתקן את העולם איתו ("הוא מתעלה והעולם מתעלה עימו"). דבר זה נעשה על ידי המצוות לכל דקדוקיהם ופרטיהם עד קצה גבול היכולת, ויותר מזה לקיים גם את המצוי מאחורי המצוות וכמו שהרמח"ל מאריך במסילת ישרים.
לתפיסתו של נאבת עבודת ה' היא לחוות את העולם כמות שהוא בגלל שהוא יצירתו של הקב"ה בלי שום תיקון וכל הענין הוא להעמיק את החויה בעולם כמות שהוא. דבר זה מוליד שאין משמעות בקיום המצוות כשחעצמן כתפיסה עצמאית, אלא הם דרך כדי להנות מן העולם בצורה הנכונה. ולפי זה אין משמעות כל כך לדקדוקי המצוות וגם יש יותר ערך לחוויה באופן של אמנות ותיקון עולם מאשר דקדוק בכל מצוה בפרטיה. אבל לפי התפיסה הנ"ל יש משמעות בכל פרט מתוך הערכים של המצוות שהם לא חווית העולם הזה אלא הם ערכים מצד עצמם שמתבטאים על ידי המצוות לכל פרטיהן והם משליכים על העולם שמעתה יש לו תפיסה אחרת מאשר מצבו הגולמי.
ובקיצור לנאבת העולם עיקר והמצוות אמצעי והנ"ל המצוות עיקר והיטוי שלהן הוא בעולם.
ואין הדברים אמורים מצד תפיסה מיסטית חיצונית שכשאדם פועל את המצווה קורה משהו בעולם חיצון והעולם הזה הוא רק סמל לאותו תהליך מיסטי, אלא זוהי תפיסה בתוך העולם. וטעמי המצוות של הראשונים הן אופן אחד וטעמי המצוות של הקבלה הם אופן נוסף לפרש את אותו התיקון.
באופן עקרוני האתר חסום לי ואין לי אפשרות להגיב לתגובות אלא רק לקרוא אותם בתיבת האימייל, זו הסיבה שלא הגבתי עד עתה לתגובות גם על מאמרי הקודמים. הפעם לאור חשיבות הנושא ביקשתי מידיד שיעלה את דברי, ואני מודה לו, ומתנצל מראש שלא אוכל להגיב שוב.
לענ"ד המאמר שהגבתי עליו פוגע ביסודות תפיסת עולמנו. הוא מנוסח בנימה פילוסופית המעמעמת את חדות הדברים, ונוצרת תחושה כאילו הוא חוזר על הדברים הפשוטים והידועים שהעולם הזה ניתן לנו בכדי לקדשו ולרוממו, להיות כלי לקידוש השם בתחתונים. לפי קריאתי לא זו כוונת המאמר.
נאבת טען שקריאה בלתי אמצעית בספר התורה (כלומר ללא פרשנות חז"ל והראשונים והאחרונים) מלמדת שהעולם הזה הוא תכלית ההווייה, כמטרה בפני עצמה. מסקנתו היתה שעל הדת לשנע ולקדם התפתחות מדעית ואמנותית, משום שחוויית החיים כאן היא מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם ובבריאתנו אנו. לפי הבנה זו – חיבור לחיי העולם הזה, קרי: לימוד אנגלית, עיסוק בעבודה התורמת למשק, ואולי גם גיוס לצבא, הוא תכלית קיומנו.
הסוגיה הזו היא ליבת ההתמודדות של החרדיות המודרנית. העולם החרדי הישן נע סביב בית המדרש והסמינר. לעומתו העולם החרדי המתחדש מעורה בחיי העולם הזה, וכאן הוא נדרש לתמרן בין חיי עולם הזה לבין חיי רוח. המתח הזה לא פשוט, והוא דוחף לאמץ תפיסות עולם מהסוג שהזכרתי, להאדיר את השליטה באנגלית והבקיאות במתמטיקה על פני ידיעת משנה ברורה ובקיאות בש"ס.
הדיון כאן אינו פילוסופי אלא מעשי מאין כמוהו. יש כאן קריאת כיוון ברורה ביותר. במאמרי הצגתי שאלה נוקבת ואני מבקש להשיב עליה בכנות: מי יותר מוערך, אברך מתמיד בכולל חזון איש דבוק בבוראו ומנותק מהעולם הזה, או חילוני מוצלח בעל ערכים המביא כבוד למדינת היהודים?
בפורום של חרדים מודרנים שהשתתפתי בו פעם הטחתי את השאלה: למי אתם יותר בזים, לאברך שלא יודע לפתוח מייל או לעובד שלא יודע לפתוח משנה ברורה? מה יותר נחשב חור בהשכלה, אי ידיעת ABC או אי הכרת המושגים "חנ"נ" ו"נטל"פ"?
אני לא נגד חיבור לעולם הזה. אני חושב שחיבור נכון לעולם הזה הוא דבר חשוב ביותר והוא כר נרחב לעבודת ה', אף כתבתי ספר שלם על כך. השאלה היא האם כיוון החיים משתנה, האם טפל הופך לעיקר, ואמצעי הופך למטרה. לצערי מתברר יותר ויותר שהתשובה היא חיובית. חרדים מודרנים רבים משנים את הכיוון. והתגובות הנזעמות למעלה יוכיחו.
אני באמת לא מבין. האם הכתובת לא רשומה על הקיר? האם לא ברור שילדים הגדלים בחינוך כזה המעמיד את ההצלחה בחיים בראש סולם הערכים, לא יתרגשו יותר מידי מחילול שבת, "בטעות" כמובן?
לא באתי להתפלמס עם נאבת על סמך תחושות בטן. הרי גם הוא מודה שהגישה הזו של האדרת העולם הזה מנוגדת לחלוטין לגישה של "כמה ממאמרי חז"ל", כלשונו, אלא שלדעתו יש בחז"ל תפיסות שינקו מהיוונים, רח"ל. מבלי להתעמת עם הטענה החצופה לכשעצמה, מצחיק לפתוח כאן מלחמת ציטוטים. בואו נבדוק את היבול הספרותי של חז"ל. כמה חלקים ממנו עוסקים ב"שינוע מהלכים לפיתוח האמנות" כלשון חזונו של נאבת, וכמה עוסקים בדקדוק פרטני על דקי דקויות בהגדרות הלכתיות? מה יותר העסיק אותם, חיי העולם הזה או סעיף קטן בקיומו של רצון ה'?
לא הבנתי כיצד מאמרי קיבל את הכותרת השטחית "תנו כבוד למסורת", כאילו מה שאיכפת לי כאן הוא כבודו של הרב שך. לדעתי יש כאן סטיה חמורה ומהותית, ולצערי משקפת תופעה רחבה.
לאחר קריאת המאמר של נאבת שאלתי את בעלי המקום כיצד מאמר כזה עולה לאתר המצהיר על עצמו כחרדי. האם זו ההשקפה של החזון איש והחפץ חיים? קיבלתי תגובה לא ברורה. אני עדיין מצפה לתגובה שתבהיר מה הגבולות של המקום, ומה נקרא "חרדי" אליבא דבעלי הבית כאן. האם כל מי שרוצה יכול לכתוב כאן ככל העולה על רוחו, נגד מסורת חז"ל ונגד כל הכיוון של החיים שלנו?
ואולי פשוט לא הבנתי את נאבת, אולי אכן כוונתו לאמירה הפשוטה שאנו מופקדים על תיקון העולם ומטרתנו להביא לקידוש שם שמים בחיי החומר, "בכל דרכיך דעהו". אשמח לשמוע שאכן טעיתי.
ועוד מילה על התגובות למעלה, הן על מאמרי זה והן על מאמרי הקודם: פעם, כשהייתי נאיבי, חשבתי שבציבור המודרני קיימת מידה מסוימת של פתיחות וליברליות. לאחרונה אני מבין יותר ויותר שכולם מרובעים, השאלה היא רק באיזו משבצת.
כתיבה וחתימה טובה.
תודה לרב יעקב צבי בוצקובסקי שליט"א על תשובתו הנפלאה!!! תודה מכל הלב!!!! עכשיו הבנתי יותר את הדברים וממש האיר את עיני, והתחלתי לפחד ממצב הדור המודרני רח"ל. עכשיו הבנתי שלא מדובר רק במחלוקת פילוסופית של שעשעוה אינטלקטואלי אלא בלבה של המשך החרדיות הטהורה, בעניין ממש מעשי וקונקרטי וכל סטייה מהכיוון הנכון פירושו שינוי מעשי רדיקלי בדור הבא (לכן "קושייתי" על מאמר הרב שליט"א ששאלת אברך חזון אי"ש גם שייכת לפילוסופיות דתיות אחרות במסורת היא ממש לא על המקום וכמעט היא שטות גמורה, כי כאן מדובר בבעיה מעשית אמיתית של סולם הערכים של הדור החרדי החדש המעורב בעולם המודרני, ולא שאלה של פילוסופי הדת ואנשים שרוצים להתחסד ולפרוש מהעולם (איפה הם היום….?). לכן תודה עצומה לרב ומבקש מכת"ר סליחה על דברי השטויתיים וממש מרובעים באמת. לא קלטתי שמדובר בבעיה ציבורית וחינוכית אמיתית. ממש סליחה מכל הלב.
גם אני לתומי חשבתי שכל מאמר של הרב נאבת הוא שהתורה לא שוללת את העולם הזה, אלא הוא בריאת הקב"ה שיש לשבחו עליו כמו שכתוב בתהילים ושיש לפתחו בבחינת להיות שותף במעשה בראשית, לא מעבר לזה (ודברים דומים אפשר למצוא בדברי הרב הירש והרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל) אבל כמובן שעדיין אין יותר טוב מקיום עצם ציווי ה' ולימוד התורה וכן לעשות צדקה ומשפט והם הדברים המרכזיים של כל התורה כולה.
גם תודה ליחיאל על תשובתו העמוקה וגם אותו דבר, אני – אולי בטעות – לא הבנתי שהרב נאבת שולל את קיום המצוות כדבר מרכזי.
מאמר שהסביר מצוין מדוע הרב נאבת צודק.
האמת שהתגובה של הרב יעקב צבי בוצקובסקי, הדגישה את רדידות הדיון.
1. ברור לכל שהתורה ציוותה על האדם "ומילאו את הארץ וכבשה". והיא התכוונה על הארץ.
2. ברור לחלוטין שהעולם הבא לא מוזכר במפורש בתורה והוא לא אידאל שהתורה מכוונת אליו אלא היא מכוונת על העולם הזה לקורא הרגיל של הדברים.
3. ברור לחלוטין שר' יוחנן בן זכאי בשעת החורבן ביקש את "יבנה וחכמיה", דהיינו שהתורה היא נשמת האומה הישראלית, והיא הזרע שממנו מתפתח העץ ובשעת חרום עלינו לשמור על הזרע למען העץ ימשיך לגדול.
וכעת הוא מתחיל עם שאלות על "כולל חזון איש" מול משורר חילוני.
השאלות מאוד לא רלוונטיות, כי השאלה האמיתית היא האם האברך האלף בכולל הוא חשוב, האברך ה – 10,000 הוא חשוב, השאלה היא על הזרע ועל היקפו.
אולי נציג את השאלה נכון. האם האברך האלף חשוב יותר או פחות מלואי פסטר? מאלברט איינשטיין? האם האברך האלף חשוב יותר או פחות ממתכנת שמפרנס את משפחתו בכבוד, או מרופא מציל חיים?
האם בימינו על אברך לעסוק בקודשים וטהרות ולהשקיע בהם את זמנו? האם זה על כל אברך או שמספיק שיהיו 100 אברכים שיעסקו בכך והשאר ילמדו רק הלכות יותר אקטואליות.
חז"ל תיארו פירמידת השכלה דתית של 1,000 נכנסים למקרא, 100 למשנה, 10 לגמרא ואחד להוראה, איך מסדירים את הפירמידה הזאת.
אלו שאלות שהאדם החרדי הפשוט מתעניין בהם, אבל כשהוא מעלה אותם ישר באה השאלה האם עדיף אברך בכולל חזון איש או משורר חילוני. התשובה היא שצריך היום לשאול האם עדיף אברך בכולל חזון איש או רופא, והתשובה היא שהיום עדיף רופא חרדי, כי יש עוד עשרות אלפי אברכים. היום כציבור עדיף מתכנת חרדי, כי יש עשרות אלפי אברכים. ואם אדם לא מבין את המורכבות של הדברים זו בעיה של ראיית העולם כאדם מאוהב שמסונוור מאהבת התורה עד שרוצה להידבק בה ולא שם לב למה שהיא אומרת (כמו פרפר הנמשך לאש מבלי גבולות עד שנשרף).
השאלות שהוא צריך לשאול היא איך עושים זאת, מה השילוב הנכון, מה אדם הפרטי שחשקה נפשו בתורה צריך לעשות, מה החינוך הנכון וכד'.
אחר בקשת מחילה משמרית אם יש פה רדידות היא של התגובה שלך.
הדיון בכאן לא עוסק כלל בשאלת האברכות או בחשיבות של אברך לעומת מתכנת או לואי פסטר. (שאותו כמובן יש להשוות לגדול הדור ולשאול האם עדיף הגאון מוילנה או רבי עקיבא אייגר לעומת לואי פסטר, ולעומת זאת האם אברך מספר 10,000 עדיף לעומת מישהו שכנגדו שייתכן שזה מנקה בסופר וכדו').
הדיון הוא מהי החשיבות העיקרית של היהדות: נאבת מציג עמדה שהחשיבות הגדולה של היהדות היא להנות מן העולם הזה ולחוות אותו בצורה עמוקה, ומזה עולה חשיבות רבה למשורר ולאמן וכן לעוסק בבניין העולם. הרב בוצ'קובסקי מעלה את הטענה של מי יותר חשוב כמראה לדבריו של נאבת שעטופים בהרבה רוח. אין הכוונה לדון במקומו של האברך. ניתן באותה מידה לשאול מה עדיף האם מי שמקיים מצוות בדקדוק רב אך איננו מבין באורחות העולם וכו' לעומת מחלל שבת אוכל חזיר ביום הכיפורים ששאר רוח לו. במאמר התגובה אכן מוצגת גם טענה זו אך כנראה שאתה לך הדרך להגיב ולא שמת לב לזה. או כמו שאמרת: רדידות.
מודה באשמה, אני רק אישה ואת דקויות הויכוח לא הבנתי היטב עד הבהרתך.
דרך אגב יהודי שומר תורה ומצוות יודע שעדיף מנקה בסופר מהאברך ה – 10,000 כי הרי "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" ונאמר "פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות".
בסוף השאלה הרי מוסטת לסוגיה איך יתחנכו הילדים מול העולם המתירני שבחוץ, כשטוענים שאברך יחנך את ילדיו טוב יותר ממנקה בסופר. למעשה כעת זו הסוגיה…
חשוב לקרוא את דברי הרב נאבת שליט"א על תגובת הרב בוצקובצקי שליט"א בקישור הבא, דברים נפלאים המבארים את הכל!
https://www.facebook.com/mn.neemane/posts/2254897857970755
מכיון שנאבת בתגובה שלו (בפייסבוק, קישור בתגובה הקודמת) מדלג בכוונה או בטעות בנקודות העיקריות שעולות מהמאמר שלו, אציג כאן ציטוטים מהמאמר הראשון והדגשות (אין כאן קיצור המאמר של נאבת והתגובה למי שקראת את המאמר) .
כנגד המאמר נטענו שתי טענות עיקריות:
א. נאבת מתבסס על קריאה שלו בדברי המקרא בלא להיזקק לדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים.
ב.תפיסתו של נאבת את עבודת ה' נוגדת את התורה וקיום המצוות כערך החשוב והבסיסי שמגדיר את היהדות.
נאבת בתגובה טוען שבמאמר הוא מצטט מחז"ל והראה כמה הדברים נוכחים ומשמעותים בדברי חז"ל. לבד זאת הוא הציג במאמר שבחז"ל יש גישות שונות.
הנה ציטוט: "פרספקטיבה זו (של ניתוק מהעולם) משפיעה על תחומים רבים ומגוונים. היא גוזרת שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, כדימויו של רבי יעקב במשנה (אבות פרק ד, משנה טז), ואילו העולם הבא טרקלין: "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" – ולהסתכלות זו השלכות רבות. היא משפיעה על מידת המעורבות של האדם בעולם, ומעלה מחדש את שאלת הנוכחות האלוהית בהוויה. היא תולה את החוויה הרוחנית בניתוק מהעולם, מקדשת את הפרישות ועושה אידאליזציה לתפיסות רוחניות נזיריות ומובדלות. היא מעבירה את המצוות אל הספרה השמימית המנותקת ואל אי-הרציונלי, מבכרת את הלא-מובן על פני המובן, ומדירה את עולם הטבע, את ההנאה ואת החיים הארציים מן המגע ברוח".
היינו נאבת מצטט מדברי התנא במסכת אבות שמדמה את העולם הזה לפרוזדור בלבד אבל הוא בא להציג עמדה אחרת ואלו דבריו: "במאמר זה אבקש להציע גישה דתית של מעורבות בטבע, בתרבות, בקיום האנושי ובסערות ההוויה. אנסה להציג פרספקטיבה רוחנית שבה העולם וההוויה הם חלק מהאופק הדתי, הסתכלות שבה הרוחני אינו נתפס בתור ניגוד לעולם, שבה הגשמי, שבה הטבעי והחומרי אינו מנוגד לרוחניות ולקדושה. אטען נגד הדרת העולם מהקודש, ואציע שבכוחו דווקא להנכיח את האלוהות. גישה זו מעניקה לעולם את מלוא המשמעות הרוחנית, בשל העובדה שהוא מעשה ידיו של הקב"ה, הניתן לאדם לליטוש וליצירה ולשותפות עם הקב"ה במעשה בראשית. אבקש לטעון שגישה זו הולמת יותר את המקורות היהודיים המסורתיים ואת דרכה של ההלכה".
כלומר נאבת רוצה לטעון במאמר ששיטתו הולמת יותר את המקורות היהודיים המסורתיים ואת ההלכה מדברי התנא באבות.
לאחר מכן נאבת מאריך להראות כיצד לדעתו הגישה ששוללת את החיבור לעולם הזה נולדה מתוך תפיסה זו שהעולם הזה הוא מעבר לעולם הבא.
כששנאבת מציג את תפיסתו מהי עבודת ה' הוא כותב: "מדגישה את היות העולם פרי ידיו של הקב"ה, ולכן עיקר העניין הדתי צריך להיות בו. לפי גישה זו, לבריאה יש משמעות, משום שהקב"ה מעוניין בהנכחה חיובית שלו ביצירתו. העולם ניתן כדי לחוות את נוכחותו של הקב"ה, את מעשיו, את טעמיו ואת יכולותיו. חוויית הנוכחות הזאת מותמרת לחוויה דתית עמוקה, שבה מותיר האל רישום חיובי על האדם, רישום הבא לידי ביטוי באמצעות נוכחות ולא באמצעות העדר או שלילה.
"תפיסה דתית זו מבינה שהעולם הוא בעל ערך ועניין, כיוון שהקב"ה רואה בו יצירה בעלת ערך. העולם אינו מעבָר הכרחי לקראת עולם מושלם ואידאי, עולם מלאכִי ריק מחומריות, אלא החומר, הגשם, הבשר, הדברים הממשיים, הם העומדים במרכז החוויה הדתית. מכאן משתמע שחלק בלתי נפרד מן החוויה הדתית ואף עיקר עניינה הוא המעורבות בעולם. חוויה זו באה לידי ביטוי ביכולת לחוש את נוכחותו של האל בכל מקום ובכל היבט של הבריאה".
כלומר התפיסה של נאבת היא שהעולם הזה איננו רק פרוזדור לעולם הבא, אלא אדרבא הוא העולם המשמעותי שבו מתגלה האלוקות.
נראה לי שקשה מאד לטעון ששיטה זו מסכימה עם דברי חז"ל והמסורת היהודית (היינו דברי הראשונים והאחרונים שנתקבלו על כל ישראל בכל הדורות, וכן התפיסה של כלל ישראל במשך הדורות)
לדוגמא אביא את דברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות תשובה הל"א) "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והם החיים שאין עמהן מות והטובה שאין עמה רעה". והרמב"ם מאריך שם עוד בכל הפרק לבאר שעיקר הטובה והמטרה היא חיי העולם הבא.
כמו כן ממסילת ישרים (סדר ויכוח עמוד כ"ט ואילך מהדורת שושנה. הדברים גם בסדר הרגיל אבל יותר ברורים בסדר ויכוח): "דעתי בזה הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וכו', ומקום העידון הזה הוא העולם הבא, אך הדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם, והוא מה שאמרו ז"ל: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" וכו"
ואחרי שמאריך שם לבאר את הענין הוא מסיים "זה דעתי בענין זה והראיות על זה רבות הן וכו' ומן המאמרים: מה שהזכרתי כבר בתוך דיבורי מה שאמרו במשנה "העולם הזה דומה לפרוזדור" (אבות ד, ט"ז), ובגמרא: "היום לעשותם (ומחר לקבל שכרם)" (עירובין כ"ב ע"א), "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג' ע"א) ושאר מאמרים ומדרשים רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה תמיד למקום וזמן ההכנה והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר".
הבאתי רק שתי דוגמאות להראות את הדברים כמה היה חשוב אצל חז"ל העולם הבא , אבל באמת הדברים ידועים לכל שאצל חז"ל ומסורת ישראל העיקר הוא העולם הבא והעולם הזה הוא רק דרך להגיע אל השלמות הזו.
נאבת יכול לטעון אחרת על פי דעתו, אבל לבא ולהציג כאילו זו הדעה המשמעותית מכח רוח ההלכה וכאילו המקראות מראות על דבר זה באופן פשוט וברור היא התעלמות מדברי חז"ל וחכמי ישראל בצורה מובהקת.
כעת נראה אילו מאמרי חז"ל נאבת כן מצטט: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נְטָלוֹ והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
מזה הוא מוכיח שרצון הקב"ה הוא בתיקון העולם שהרי נאמר בו תן דעתך של תקלקל את עולמי.
אמנם אפשר לפרש מאמר זה על קיום המצוות היינו תן דעתך שלא תחריב את עולמי על ידי זאת שתשתמש מן העולם בדרך לא נכונה היינו לא לקיום המצוות ובאופן שמוגדר עבירה ולא הכוונה כאן לקלקול העולם על ידי אי שימוש נכון מצד כללי העולם הזה. ובאמת במסילת ישרים בפרק א' מפרש את הדברים באופן הזה.
לאחר מכן כותב נאבת: "נוכחות זאת היא גם תביעה מוסרית. הקב"ה הטמיע את מידותיו בבריאה, ובני האדם נקראים לחיקוי, לפעולה מיסטית: "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום." הבריאה חושפת את תכונותיה וממילא את תכונותיו של הקב"ה. חז"ל יודעים לומר שאלמלא ניתנה תורה היינו לומדים התנהגות ראויה, טובה ונכונה מהתבוננות בבריאה. בבסיס אמירה זו עומדת האמת הדתית הקובעת שהבריאה מפגינה את ה'. העולם הוא עולמו, וברואיו משקפים את רצונו, בדומה ליצירה המשקפת את סגנונו ואת רגישויותיו של היוצר".
לאחר מכן הוא מוסיף: "לדברי חז"ל, אדם האומר "ויכולו" בליל שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. "ויכולו" מבטא את הרגע של סיום הבריאה, שבו הקב"ה השתהה, התבונן בה והתרשם, ברך אותה והעניק לה את טביעת חותמו, כמו אמן המשתהה אחר יצירת הכלי שיצא מתחת ידיו. השבת מבטאת את הרגע הזה, ושמירת השבת היא הזדהות עמו. זהו הרגע שבו יהודי מכיר במעשה האמנות של הבריאה ומנסה להפנים אותו ולהעמיק בו. הרעיון שבפי חז"ל כאן הוא מקורי מאוד: כאשר האדם מזדהה עם הבריאה, משתלב עמה, מבין אותה ומעריך אותה, הוא שותף לקב"ה בבריאה; הוא מצטרף אליו במעשה היצירה".
הציטוטים הנ"ל מדברי חז"ל הם נתונים לפרשנות מרחיקת לכת של נאבת, ניתן לפרשם באופן של האומר ויכולו מאמין שהעולם נברא על ידי הבורא ובזה הוא שותף למעשה בראשית. אין כאן ראיה או כוונה לטיעון שהעיקר הוא העולם הזה כמות שהוא ולא שהעולם הוא אמצעי לקיום המצוות. (עדיין צריך לפרש את העומק של העניין מהו שותף למעשה בראשית וכו' אבל אין כאן איזו ראיה לטיעון של נאבת).
בהמשך הוא מביא מאמר:""עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, דכתיב (קהלת ב): וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם".
מאמר זה באמת נותן לכאורה כיוון לדבריו של נאבת והטוען להפך ממנו צריך להתמודד איתו.
מאמר נוסף:"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר: ואת פועַל ה' לא יביטו ומעשה ה' לא ראו".
אין במאמר זה ראיה שהכוונה היא מצד ההנאה שיש מהסתכלות זו נוכל לפרש שהכוונה שיראה מזה גדלות ה' ומזה יגיע ליראתו ואהבתו כמו שהרמב"ם כותב (בתחילת ספר מדע) שזו הדרך להגיע ליראתו ואהבתו.
עוד הוא כותב: "רבי יוחנן (שם) אף טוען שחישוב תקופות ומזלות הוא מצוה מכיוון שזאת חכמה אוניברסלית. ההתבוננות ביקום ובנבכי הבריאה מועלית כאן לדרגה של ערך. אין כאן זלזול בעולם ולא דחיקתו לשוליים. אדם שאינו מתעניין ביקום נחשב אדיש לעולמו של הקב"ה. זאת הסיבה שחז"ל טוענים שהאדם נברא אחרי כל הבריאה – כדי שהבריאה תהיה בפניו כשולחן ערוך, כסעודה מוכנה. זאת גם הסיבה שתַנאים מסוימים רואים את המתנזר כחוטא וכך גם את המונע את עצמו מן העולם".
מה שהבריאה כסעודה מוכנה אפשר לפרשו מוכנה לקיום המצוות שהרי אין חולק שהמצוות נעשות על ידי העולם.
מה שמתנזר חוטא והמונע עצמו מן העולם נוטים לכיוון דבריו והחולק צריך לפרשם.
לכל אורך הממאר נאבת מביא פסוקים רבים שכביכול מצדדים בעמדתו, לעומת זאת מאמרי חז"ל מעטים (שרבים מהם ניתן לפרש באופן פשוט בצורה אחרת). מאמרי חז"ל שלא מסכימים עם דבריו לא הובאו כלל למעט דברי רבי יעקב באבות הנ"ל שאותם הוא דוחה בקלות יתירה.
במאמר שעוסק בגוף והגדרת עבודת ה' להביא רק מעט מאמרי חז"ל ללא דיון רציני במאמרים הסותרים תוך הזכרה "שיש גישות שונות בחז"ל", היא אמירה משמועתית מבחינת נאבת שיותר חשובה בעיניו קריאה בלתי אמצעית בדברי המקרא מדברי חז"ל וחכמי ישראל (ולא תעזור כאן הטענה שזנחו את לימוד המקרא, כמו שנאבת כותב בתגובה).
היהדות שמאמינה בהלכה ובתורה שבעל פה רואה את חז"ל וחכמי ישראל שפירשו את חז"ל כמתווים את הדרך מהי היהדות ומה הדרך לעבוד את ה'. נאבת יכול לעבוד את ה' איך שרצונו, אך להציג את זאת כעמדה לגיטימית בתוך התפיסה של בית המדרש והיהדות המקובלת זו במקרה הטוב תמימות.
לגבי עצם המאמר אגיב בפעם אחרת בעז"ה.
יחיאל,
א. בטח אתה יודע שהרמב"ם כותב שגם בענייני השקפה יש דעות שונות בחז"ל (כמו שכולם מסכימים שיש בענייני הלכה אבל שמשום מה לא כולם מסכימים או מודעים שיש בענייני השקפה) ובגלל זה הרמב"ם מרשה לעצמו לא להאמין בהשפעת המזלות ואומר שהדעה בגמ' שאומרת כך היא דעת יחיד. לכן, אם ברוח ההלכה הכללית (לאו מלתא זוטרתא היא) רואים שיש יחס חיובי ואלוקי לעולם הזה בטח יכולים לקחת מזה מושג מהתודעה הדתית הפנימית של ההלכה כמו שעושה הרב נאבת למרות שאולי יש דעות מסויימות בחז"ל אחרת (שאולי לאמיתו של דבר הן לא נוגדות אלא שלא הבינו אותן נכון). אם העולם הזה הוא דבר שלילי וחסר ערך באמת קשה מאד לברך "הטוב והמטיב" על יין נוסף ומשובח שהוא דבר שלכאורה רק מרחיק אותנו מהקב"ה. כמו כן קשה לתפוס את השבת קודש כיום המוקדש גם לתענוגות האכילה, לכאורה יום שבת קודש היה צריך להיות מקודש להתבוננות ואולי אפילו תענית כמו שמובן מרבינו אברהם בן הרמב"ם.
ב. גם אם לא יקבלו שיש מחלוקת בעייני השקפה אצל חז"ל, מי אמר שההבנה שלנו בדבריהם היא היחידה וההכרחית? הרב נאבת גם פירש באופן עמוק את דברי התנא העולם הזה דומה לפרוזדור וכו'.
ג. לענ"ד כל האמונה בתחיית המתים והעולם הבא וכו' לא נוגדת בכלל את שיטתו של הרב נאבת, כי הרב נאבת התרכז במה חובתו של האדם בעולמו, לא בגמול או במה שמעבר (שסוף הכבוד לבוא). הוא התרכז במה היחס לעולם הזה שהקב"ה מצפה מבני אדם, שכמו שהוא אוהב את העולם הזה (ומתגלה בו) ורוצה בקיומו ופיתוחו גם אנחנו נהיה שותפים שלו בפיתוח העולם בכל הבחינות (גשמית ואנושית) ונגלה אותו בעולם. אם הבן אדם רואה את בורא העולם בעולם וגם נהיה שותף שלו בבניינו של עולם בעל הבחינות ובהבאת צדקה ומשפט וכו' סוף הכבוד לבוא ויהיה לו עולם הבא ויקום בתחיית המתים וכו'.
ד. גם מרכזיותם של המצוות וההלכה לא דחה אותם הרב נאבת, אלא להפך, הוא לקח מהם את התודעה הדתית יהודית עצמה ושלשם הן מובילות, לחיות חיים אלוקיים בעולם הזה.
ה. הרב נאבת הוא לא היחיד הסובר כך במסורת היהודית הארוכה. כנאמר במאמר בתנ"ך ואצל חז"ל יש דברים רבים ברוח שיטתו. בימי הביניים לא ידועים לי עכשיו מי שיסבור כך, אבל החל מהתקופה החדשה יש הרבה גדולי ישראל שכתבו ברוח שיטתו של נאבת (של יחס חיובי ואלוקי לעולם הזה וחובה דתית מרכזית של פיתוח העולם ותיקונו גם מבחינה גשמית ואנושית) ביניהם הרב שמשון רפאל הירש, הרב נתן צבי פינקל, הרב יחיאל יעקב ווינברג, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הרב אהרן ליכטנשטיין ובדורינו הרב יונתן זקס (הרבה אמרו שגם בתורת חב"ד יש הרבה מזה אבל אני לא יודע מספיק ולא בטוח). לכן אי אפשר לומר שהרב נאבת בא להפוך את העולם ואת כל מסורת עם ישראל, יש לו כמה וכמה אילנות ענקיים להסתמך עליהם, אלא שהרב נאבת הראה את הדברים באופן יותר שיטתי וברור ובהנגדה לתפיסות שיש להם יחס שלילי או "ריקני" לעולם הזה וחוסר עניין (או חוסר עניין מרכזי) בתיקונו הגשמי ואנושי.
תגובה לא עניינית, אין כאן שום התמודדות לא עם הטענות ולא עם ההגיון והטבעיות מאחוריהם. רק סברות' מה יקרה' ו'מה יגידו'+ הטיית המאמר הראשון לכיוונים הדוניסטים, לכל בר דעת ברור שאין שום קשר בין המאמר הראשון לתפיסות מעין אלו. התפיסה המתוארת כאן לוקה בכל החסרים שכותב המאמר הראשון דיבר עליהם.