דבריו האחרונים

היום, ד' בטבת, לפני מאתיים ושבעים וארבע שנה, החלו פרעות נוראות בקהילת יהודי העיר לַיְיפָּא שבבּוֹהֶמְיָה (כיום העיר צֶ'סְקָה לַיְיפָּה בצ'כיה; ביידיש: "בֶּעהמִיש לַיְיפָּא" – לייפא של בוהמיה) שנמשכו תשעה ימים רצופים, ובהם נהרגו עשרות יהודים במיתות אכזריות (בשנת תק"ה, סוף 1744).

הימים ימי מלחמת הירושה האוסטרית שפרצה בעקבות מותו של קַרְל השישי, קיסר "האימפריה הרומית הקדושה" ומאבקי הירושה על כסאו. משך 8 שנים ניטשה מלחמה קשה, כאשר מן הצד האחד ניצב פְרִידְרִיךְ "הגדול" מלך פרוסיה ובני בריתו, ומן הצד השני מַרְיָה תֶּרֶזָה ארכידוכסית אוסטריה ובני בריתה. בתווך, כמו פעמים רבות אחרות, סבלו היהודים משני הצדדים.

בתחילת שנת תק"ה שוכנעה מריה תרזה כי היהודים נוטים לצידה של פרוסיה ומסייעים בחשאי לצבאותיו של פרידריך הגדול. גם קודם לכן לא חיבבה במיוחד את היהודים, ודי היה לה בשמועות אלו כדי לקדם גזירות קשות על אלו שבתחום שלטונה. בימים האחרונים של שנת 1744 הורתה מריה תרזה על גירוש היהודים מן העיר פראג, תוך זמן קצר, מיד בתחילת שנת 1745. כל יהודי העיר הגדולה הצטוו להעתיק את מגוריהם לכפרים הקטנים ברחבי בוהמיה. רק כ-3 שנים לאחר מכן, כחלק מתוצאות סיום המלחמה, הותרו היהודים לשוב אל העיר פראג.

אבל עוד קודם לצַו הגירוש הותרה הרצועה בפני פורעים אלימים, חלקם חיילים סדירים בצבא ההַבְּסְבּוּרְגִי (הַבְּסְבּוּרְג הוא בית המלוכה שאליו השתייכה מריה תרזה). ביום ד' בטבת תק"ה נכנסו הפורעים אל העיר לַיְיפָּא והחלו בביצוע מעשי זוועה, הרס וביזה בבתי היהודים. תחילה פרצו בסערה אל בית הכנסת, פתחו את ארון הקודש, הוציאו את ספרי התורה וקרעום בחמת זעם והשליכום לארץ.

אחר פנו אל בית המדרש הסמוך, שם ישב אב בית הדין של הקהילה הנקרא בשם רבי יונה, "חריף ובקי בגלוי ובסתר בכל חדרי תורה שבכתב ושבעל פה". באכזריות נוראה הם גררו אותו בזקנו אל רחוב העיר, ולא נחה דעתם עד שדחפו אל פיו קנה רובה והמיתוהו בירייה. רבי יונה הוטל מדמם על רצפת הרחוב והפורעים המשיכו אל הבתים האחרים. עשרות יהודים נטבחו באכזריות ביום הזה. משך תשעה ימים היו גופותיהם מוטלות על הארץ, עד שסיימו הפורעים לבזוז את כל הרכוש בבתים ועזבו את העיר.

לזכרם של יהודים קדושים ואומללים אלו מוקדשת רשימתנו היומית. על מה שעוללו הרשעים לאחד הנרצחים, ר' אברהם בן ר' מנחם שמו, מעיד בן התקופה את הדברים הבאים:

פָּרְשׂוּ ידיו וחברו אותו בָּמוֹ [=בהם] ביתדות אל הַשַּׁעְרָה, וביסורים קשים עינוהו להזכיר שם אלהים אחרים, והוא בצדקתו עמד ולא הרפה לצווח שמע ישראל, ויורוהו המורים [=ירו בו] ולא הניחוהו לגמור בחיים קדושת שם ה' ייחודינו.

התיאור הנורא הזה מנציח את זכרו של ההרוג כ"מקדש שם שמים", בכך שסירב להודות בעבודה זרה ומסר על כך את נפשו. מתוך כך, נעסוק הפעם בהלכה אחת מדיני מִצוַת קידוש השם, והיא שאלת הברכה על מִצוָה חשובה זו.

ברכה אחרונה

כידוע, חכמינו זכרונם לברכה תיקנו לנו את ברכות המצוות, אותן אנו אומרים לפני קיום מצוות. באמירת הברכה אנו מכוונים את דעתנו במעשה המִצוָה, ומודים לה' על שזיכה אותנו בקיום מצוותיו.

כיון שברכה על מִצוָה היא אמירה שמלווה מעשה, בדרך כלל היא מופיעה רק לפני קיום מִצוַת עשה ולא לפני הימנעות מאיסור, אף שיש בה קיום מִצוַת לא תעשה. במִניָן המקובל של מצוות התורה יש 248 מצוות עשה, ועם זאת, איננו מכירים 248 נוסחים של ברכת המצוות. הסיבה לכך היא שמצוות רבות לא מברכים עליהן, לעתים מסיבות טכניות ולעתים מסיבות עקרוניות.

הדיון סביב הכללים הקובעים על אלו מצוות מברכים ועל אלו מצוות לא מברכים, הוא דיון רחב מאוד המתפרס על פני מצוות רבות. הוא גם מרתק מאוד, כי הוא מזמין עיון בהגדרות למדניות מעניינות על טיבן של פעולות שונות שיש בהן קיום מִצוָה.

למשל, הפוסקים מקבלים כמובנת מאליה את הקביעה שעל מִצוָה המתקיימת במחשבתו של האדם – לא מברכים. אנו מצווים לאהוב את ה'. זוהי פעולה נפשית-תודעתית שאינה מתממשת רק במעשים אקטיביים, כאלו שאדם מכוין את מחשבתו לפני שהוא מבצע אותם. לכן אין מקום לברך על מִצוָה זו. כאן לפנינו סיבה טכנית לוויתור על הברכה.

והנה דוגמה לסיבה עקרונית יותר: יש שהציעו כלל לפיו אין מברכים על מִצוָה שגם אומות העולם רגילים או נדרשים לקיים אותה. הנוסח שקבעו חכמים לברכת המצוות כולל תמיד את המילים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו…", ואלו משקפות את החיים הדתיים הייחודיים לעם ישראל. ממילא, פעולות שבעשייתן לא מתבטאת יחודיותו של עם ישראל – אין מברכים עליהן, גם אם הן מצוות עשה מן התורה.

מכאן נוכל להציג בפשטות את שאלתנו: האם העומד לקיים את מִצוַת קידוש השם עליו לברך תחילה ברכת המצוות? קשה להימנע משני הרהורים מתבקשים מול שאלה כזו. האחד, על ההיבט המעשי שלה, על מצבו של אדם העומד לקיים את המִצוָה הקשה הזו ולמסור את נפשו, עד כמה ניתן לדון עמו בשעה זו על דברים נוספים הנדרשים ממנו. והאחר, על המשמעות הדתית הנפלאה שלה, על הביטוי החד שיש בה לאופייה של ההלכה ושומריה, שאין להם בעולמם דבר פרט לבירור המְצֻוֶּה והנדרש בכל עת ובכל שעה.

אך נניח להרהורים ונבחן את השאלה עצמה. בספרות חז"ל לא נשמר נוסח ברכה למצוה זו, אף שצוטטו דברים שאמרו מקדשי שם שמים בשעת מיתתם. בדרך כלל, האמירה המתוארת בשעת מעשה היא אמירת "שמע ישראל", הפסוק שבאמירתו אנו מייחדים את שם שמים. "יצאה נשמתו באחד", כלומר בהשלמת הפסוק "שמע ישראל", הוא ביטוי מוכר בלשון חז"ל. האם יש ללמוד מכך שהם לא הכירו ברכה על מִצוָה זו?

ואם בירכו לפני אמירת שמע ישראל, האם האמירה אינה מפסיקה בין הברכה למִצוָה? בכל המצוות, יש לברך את הברכה סמוך ממש לפני קיום המִצוָה; דיבור בין השתיים מנתק את הברכה מזיקתה למִצוָה ("הֶפסֵק") והופך אותה ל"ברכה לבטלה". ואולי אמירת "שמע ישראל" היא חלק בלתי נפרד מן המצוה, שהרי היא נותנת פשר למעשה, וממילא אינה נחשבת "הפסק"?

מכל מקום, בספרות מאוחרת יותר אנו מוצאים פוסקים הקובעים שיש לברך על מצות קידוש השם. הראשון, ככל הנראה, שהורה לברך על קידוש השם הוא רבי מנחם רֶקַנַאטִי, רב ומקובל שחי באיטליה במחצית השניה של המאה ה-13. אלו דבריו הקצרים:

המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מִצוַת עשה מדאורייתא, דכתיב וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

לקדש או על קידוש

דבריו של רבי מנחם רקנאטי, המכונה בקיצור "הָרֶקַנַאטִי", עשויים להיות דו-משמעיים. ייתכן שלא בא אלא להורות את עצם ההלכה שיש לברך על קידוש השם, וייתכן שבא גם להורות את נוסח הברכה והוא: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם הנכבד והנורא". אם אכן כך, אין לדעת מה מקורו של הנוסח, אם הגה אותו מליבו או קיבל במסורת.

במקורות אחרים מצאנו נוסחים שונים. רבי ישעיהו הלוי הורוויץ, מגדולי חכמי אשכנז בראשית המאה ה-17 ובעל "שני לוחות הברית" מביא את הנוסח הזה:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.

בין הנוסחים יש שני הבדלים חשובים. האחד, האם מצוין בה שם הפֹּעַל ("לקדש את שמו") או שם הפעולה ("על קידוש"); והשני, האם מופיעה בנוסח העובדה שקידוש השם נעשה בפני רבים.

כל מי שברכות מורגלות בפיו, ודאי שם לב לעובדה שחלק מברכות המצוות מנוסחות בתיאור שם הפועל ואחרות בתיאור שם הפעולה. למשל, "להתעטף בציצית" מול "על אכילת מצה". הכלל שקובע מתי מברכים כך ומתי מברכים אחרת, נתון במחלוקת מסועפת בין הראשונים ואין כאן המקום להרחיב בפירוט השיטות השונות. נציין רק שבבית מדרשו של רש"י הוצעו שני כללים:

א. רבי יצחק בן אשר הלוי, המכונה רִיבָ"א, תלמידו של רש"י, קבע שכל מִצוָה שאפשר לקיים בשליחות אדם אחר – מברכים "על…", ואילו מִצוָה שהאדם עצמו צריך לקיים בגופו – מברכים "ל…";

ב. רבנו תם, נכדו של רש"י, קבע כלל אחר: כל מצוה שמסיימים לקיים אותה מיד אחר הברכה – מברכים "על…", ואילו מצוה שמתקיימת על פני זמן ממושך יותר – מברכים "ל…".

ושוב, כל המורגל בברכות ישים לב מיד לכמה וכמה חריגים שאינם מתאימים לאחד משני כללים אלו. מכל מקום, ייתכן ששני הכללים האלה עומדים מאחורי הנוסחים השונים למִצוַת קידוש השם: זוהי מִצוָה המתקיימת מיד ואי אפשר לעשותה על ידי שליח, ממילא לדעת ריב"א יש לברך "לקדש את שמו" ולדעת רבנו תם יש לברך "על קידוש השם".

ההבדל השני הנוגע למילה "ברבים" שבנוסח השל"ה, תלוי בשאלה מדוע צריך למסור את הנפש שלא לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות גם במעמד פרטי וצנוע, מבלי שיש שם עשרה אנשים (יהודים או אולי גם גויים). האם זה חלק ממִצוַת קידוש השם, או שמא רק בגלל חומרת העבירות הללו? לדעת השל"ה, אין בזה מִצוַת עשה של קידוש השם, אלא רק מניעה מאיסור "לא תעשה" ולכן במצב כזה לא מברכים.

אלו שלא מברכים

הקביעה שיש לברך על מִצוַת קידוש השם אינה מוסכמת על כל הפוסקים. החולקים על כך נתנו טעמים שונים, ונציין אותם בקצרה:

א. זו מִצוָה שקיומה תלוי בדעת אחרים. הראשונים הציעו הסבר מדוע לא מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו, כגון צדקה, משום שביצוע המִצוָה אינו תלוי רק במעשה המברך. ייתכן שאדם יברך על המִצוָה ורגע לאחר מכן, טרם יקיים את המִצוָה, ישתנה משהו אצל הפרטנר ולא יוכל לקיים אותה. אולי העני יתעשר פתאום? אולי יסרב לקבל את הצדקה? גם כאן, אולי האנס יחזור בו ממחשבתו הרעה? (אולי הוא יתרגש מהברכה שישמע?)

ב. גם בני נוח מוזהרים שלא לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות. האם הם נדרשים גם למסור את נפשם על כך? ובפשטות, האם הם מצֻוִּים על קידוש השם? זו שאלה שהועלתה בגמרא ולא הוכרעה. אם הם אכן מצווים, כי אז זו מִצוָה שאינה ייחודית לישראל ואין מקום לברך עליה "אשר קדשנו במצוותיו".

ג. שליח בית דין המבצע גזר דין מוות שנגזר על אדם, האם עליו לברך תחילה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להרוג את…"? (נסו לדמיין). הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, קובע בפשטות שלא משום "שאין מברכים על הפורענות". כלומר, גם אם יש כאן מִצוָה, היא באה בנסיבות מעציבות ואין כאן מקום לברכה המבטאת שמחה. ייתכן שגם מוות על קידוש השם, אף שיש בו מִצוָה חשובה מאוד, כיון שהיא באה בנסיבות טראגיות אין לברך עליה.

לסיום נציין שבשם ה"חפץ חיים" נמסרת עדות שאמינותה אינה וודאית, ולפיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר היו הוא ומשפחתו נתונים במקום סכנה ועלה חשש אמיתי לחייהם, הורה להם את הברכה כנוסח המופיע בספר "שני לוחות הברית".

יום נעים ופורה !