היום, ה' בכסלו, לפני שלוש מאות ושמונים ושבע שנה, נפטר לבית עולמו רבה הנערץ של העיר אוֹסְטְרוֹה שבפולין (כיום באוקראינה) וראש הישיבה בה, רבי שמואל אליעזר אֵידֶלֶשׂ (בשנת שצ"ב, 1631). בין לומדי התורה הוא מוכר בכינוי 'מהרש"א', וספר הפרשנות שלו לתלמוד הוא מספרות היסוד של בית המדרש. כדי לקיים בו מאמר חכמים "אין עושין נפשות [=אנדרטאות] לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם", נוכל ליטול כמעט כל סוגיה בתלמוד הבבלי ולעיין בדבריו עליה, שכן זכה מהרש"א למה שלא זכו בו רבים: פירושיו לרוב ככל מסכתות התלמוד הודפסו ונפוצו בבית המדרש עד ימינו.
ניטול אפוא סוגיה אחת, שיש בה משום זיקה לחיי היהודים בפולין בימי המהרש"א, והיא שאלת הדרך הנאותה לְמִנּוּיָם של רבני קהילות.
אבל קודם לכן, רקע קצר לתולדות חיי מהרש"א. ר' שמואל אליעזר נולד בקַזִ'ימֵיז', העיר העתיקה שליד קראקוב, ונשא את בתה של צדקת אלמנה מן העיר פּוֹזְנַן (פָּאזְנָא ביידיש), בשם אֵדֶל. משך כעשרים שנה היה סמוך על שולחן חותנתו, שהחזיקה בעבורו ישיבה מכספה. כאות הערכה על פועלה, הנציח ר' שמואל את שמה בשם משפחתו וקרא עצמו: שמואל אליעזר אֵידֶלֶשׂ. עם פטירתה התמנה לרב העיר חֵלֶם, משם לערים נוספות עד מינויו לרב העיר אוֹסְטְרוֹה, מושב רבנותו האחרונה. כל ימי חייו שקד מהרש"א על כתיבת ספרו הגדול, בצמוד להוראת התלמידים בישיבה שליוותה אותו בכל תחנות חייו.
מהרש"א היה אהוד מאוד על בני עדתו, ובקהילת אוסטרוה נפוצו עליו סיפורי עם רבים, המהללים ומשבחים את גדולתו בתורה ואת מידותיו התרומיות. אופיינית למקום ולתקופה היא גם הנטייה לכרוך סביב דמותו מעשי מופתים וישועות.
לספרו של מהרש"א מבנה ייחודי, והוא מורכב למעשה משני ספרים שונים. הספר הראשון, "חידושי הלכות", מוקדש כולו לפרשנות התלמוד והוא נחשב בעל סגנון מעמיק, הדורש התמצאות מיטבית בסוגיות הנידונות בו. החלק השני, לעומת זאת, "חידושי אגדות" שמו, עוסק בפירוש האגדות שבתלמוד, ומתוך כך הוא מאפשר הצצה קרובה יותר אל עולמו המוסרי וההגותי של מהרש"א.
אף שאלו שני חיבורים נפרדים, מהרש"א הקפיד להדפיסם כשהם משולבים זה בזה, בגופנים שונים המאפשרים זיהוי של כל אחד מהם. כך, עד היום, מקפידים המוציאים-לאור להדפיס את שני הספרים. כנראה שמהרש"א ביקש להדגיש בכך את ההרמוניה בין שני המישורים של לימוד התורה, ההלכה והאגדה.
במקומות פזורים לאורך ספרו "חידושי אגדות", מהרש"א מביע את מורת רוחו מדרכי בחירתם של רבני קהילות בימיו. הנה שלוש ציטוטים נבחרים, משלוש מסכתות שונות, החושפים בפנינו תופעה היסטורית מעניינת:
לא כן דורות הללו שמי שיש לו עושר הוא נתמנה בכסף ורודף אחר הכבוד… הסיבה בזה שהבעלי בתים הם הם הממנין ומבררים להם ראש כפי רצונם לפי הנאת כל אחד מהם וביותר בממון, אבל מן הראוי שהלומדים והרבנים בעצמם יבררו להם ראש כמו שהיה בדורות הראשונים… (מסכת סוטה);
עניין 'שהשוו קטן כגדול' הוא פרוץ בדור הזה, שכל אחד רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה, והוא בכלל רבים חללים וגו', וכל אחד רוצה להנהיג עצמו… (מסכת שבת);
שתים רעות שעשו, כי הם מתמנין בשביל הזהב והכסף שנותנין למלך או לנשיא, גם מה שעושין כן הוא בשביל הכסף והזהב שרוצין לאסוף על ידי הרבנות והדיינות ולמלאות חסרון כסף וזהב שכבר יצא מידם שנתנו לאותן שמינו אותן… (מסכת סנהדרין).
מאחורי ההתמרמרות הזו מקופלת תמונת מצב עגומה מחיי הקהילות בפולין. משך מאות שנים, חכמי ישראל הוטרדו משאלת הדרך הנאותה לבחירת רבנים, ופעם אחר פעם נכשלו בנסיונותיהם לייסד מנגנון מסודר לכך. תוצאות הכשלון הזה הורגשו בעיקר בשני מישורים: התערבות של השלטון המקומי בהליך הבחירה, והטיית הבחירה באמצעות שוחד שניתן לבוחרים.
הרב מטעם מי?
לאורך רוב תקופת הראשונים, כמעט שלא היה קיים מוסד רבנות פורמאלי. גדולי התורה היו נדרשים לענות לכל שואל, ומעמדם בקהילה היה תוצאת ההערכה שרחשו להם בני המקום. באותה מידה, גם לא התקיים מערך מסודר להסמכת רבנים, ואלו היו רוכשים את התואר על בסיס ההכרה הציבורית בגדלותם התורנית.
החל מאמצע המאה ה-14, מופיע לראשונה נסיון למסד את הרבנות: רבי מאיר בן ברוך הלוי מווינה, תלמידו של רבי יצחק אור-זרוע, מתקן את הסמיכה המוכרת לנו בנתינת תואר 'מוֹרֵנוּ' (ממנו התפתח לימים התואר מוהר"ר או מהר"ר), כדי לפקח על האנשים המבקשים לעסוק בהוראת הלכה. אלא שכצפוי, זמן לא רב לאחר מכן כבר נשמעות תלונות על ריבוי המוכתרים בתואר, ובהדרגה הוא איבד את תוקפו.
במקביל לפיקוח על הסמיכה, התפתחה גם המסגרת הפורמלית למעמד הרב במסגרת הקהילה היהודית. החכם היה נבחר מטעם הקהילה ומתפרנס מקופתה, מכוח חוזה שנחתם ביניהם. הליך הבחירה היה שונה ממקום למקום, וזהותם של בעלי זכות הבחירה הייתה עניין לעסוק בו ואף להתפלמס סביבו. באופן טבעי, התמודדות היא זירה תחרותית המזמינה בעלי אינטרסים, קושרי קשרים ותאבי כוח, כמו גם, כמובן, גדולי תורה ואנשים ישרים והגונים.
גם לשלטונות היה עניין לבחוש בהליך המינוי, ובמקומות מסוימים הם אף יצרו את התפקיד הרשמי בעצמם. כך, למשל, בתחילת המאה ה-14 רוּפְּרֶכְט מלך גרמניה כפה את מינויו של רבי ישראל מקרֶמְס (בעל הגהות אשר"י) כראש הרבנים במדינה, כדי להבטיח דרכו את גביית המסים מן היהודים. הדבר גרר תרעומת גדולה בקהילות ור' ישראל עצמו ביקש לוותר על המינוי, אך המלך התעקש על כך והטיל קנסות על המתנגדים.
בפולין נהג השלטון המרכזי שלא להתערב במינויי הרבנים, וחופש הבחירה של הקהילות לבחור את רבניהן עוּגַן בכתבי הזכויות [=פְּרִיוִוילֶגְיוֹת] שהעניקה מלכות פולין ליהודים. אלא שהפריצים המקומיים ובעלי האחוזות היו מתערבים לא פעם בהליך הבחירה, כדי לנצל הזדמנות נוספת לגריפת הון על ידי נטילת שוחד מכל הצדדים. כך נוצר מצב שפעמים רבות לא האדם המתאים יותר נבחר לתפקיד, כי אם האמיד יותר ובעל הקשרים הנכונים עם הפריץ.
כסף, כסף, כסף
בספר תשובותיו של רבי משה אִיסֶרְלשׁ (רמ"א), ראש רבני פולין במאה ה-16 נמצאת תשובה העוסקת בשאלת סמכותו של רב שהתמנה על ידי השלטונות. השואלים לא ביקשו לשאול אם יש לנהוג בו כבוד כתלמיד חכם (מה שהיה פשוט להם שנקבע אך ורק על פי גדלותו בתורה), אלא אם יש תוקף הלכתי לפסיקותיו בדיני ממונות מתוקף הכלל "דינא דמלכותא – דינא" [=דין המלך – דין הוא]. רמ"א מדגיש את האיסור שיש לחכם לקבל על עצמו את המינוי, אך קובע שאחר המינוי יש למעמדו תוקף הלכתי מדין המלך ויש לציית לו.
התופעה הלכה והתפשטה, ובשל כך הטילו רבני פולין חרמות רבים על כל מי שפועל להשגת תפקיד רבנות בכסף. במסגרת אסיפות 'ועד ארבע ארצות' (הגוף המנהלי העליון של יהודי פולין) פורסמו חרמות שהוקראו בכל בתי הכנסיות במדינה, ובהם איומים חמורים על כל אדם שייבחר לרבנות באמצעות מתן שוחד.
החרם הקדום שנותר בידינו הוא משנת שמ"ז (1587), והוא הוכרז ביריד גראמניץ שנערך מידי שנה ליד לובלין. השני הוכרז שלוש שנים לאחר מכן, בשנת ש"נ (1590), והוא כולל תוספת המלמדת שנמצאו דרכים לעקוף את החרם: לא לשלם, אלא להבטיח… כך נאמר שם: "הן על ידי ממון מוקדם או מאוחר, או על ידי ענינים אחרים, קרובים או רחוקים, המביאים הנאת ממון". על החרם השני חתומים שלושים מגדולי הרבנים בפולין, ביניהם מהרש"א. שבע שנים חולפות, ושוב מוכרז חרם בשנת שנ"ז (1597). ניכר היטב עד כמה העיב הדבר על תפקוד הרבנים, וכנראה גם עד כמה לא עלה בידם למגר את התופעה.
מלשון החרמות, וכך גם מלשונותיו של מהרש"א, נראה שבעיית השוחד לא הייתה רק ביחס לפריצים אלא גם ביחס לבעלי זכות הבחירה. בדרך כלל, זכות הבחירה הייתה שמורה לנכבדי הקהילה, מעמד שהיה נקבע לפי גובה המס שהם משלמים. מכיון שאלו לא היו בהכרח תלמידי החכמים או יראי השמים שבקהילה, היה זה כר פורה להטיית הבחירה על ידי שוחד. מהרש"א מצר על כך וסבור שראוי היה לתת את זכות הבחירה רק ביד "הלומדים והרבנים בעצמם".
רב עשיר ורב עני
כדי להביע את עמדתו באשר לתפיסה הנכונה של מוסד הרבנות, מהרש"א מנגיד שתי מעשיות בגמרא, ומסביר את ההבדל ביניהן. האחת מספרת על התנא רבן גמליאל ששמע על שנים מתלמידי בית המדרש, רבי אלעזר חִסְמָא ורבי יוחנן בן גּוּדְגְדָא שהם שרויים בעוני קשה. רבן גמליאל ביקש למנות אותם לתפקיד ראשי הישיבה כדי שיתפרנסו מכך, אך הם השתמטו ממנו. הבין רבן גמליאל שאינם רוצים ליטול 'שררה' [=גדוּלה], ושלח להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם?! עבדות אני נותן לכם! כלומר, תפקיד ראש הישיבה אינו גדולה אלא השתעבדות. לְמָה? לדעת רש"י, לעול צרכי הרבים.
ומנגד, מעשה באמורא רב אבהו שהתמנה לראשות הישיבה, וכאשר שמע על האמורא רבי אבא דמן עכו ששקוע בחובות גדולים – מיהר לוותר על התפקיד והעניקו לרבי אבא, כדי שיוכל לפרוע את חובותיו. הגמרא מביאה את הסיפור הזה, כדי להדגים את גודל ענוותנותו של רבי אבהו.
מהרש"א רואה כאן כמין סתירה. אם רבנות אינה שררה אלא עבדות, מדוע מידת הענווה מביאה את רבי אבהו לוותר על התפקיד? מתוך כך מפרש מהרש"א שה'עבדות' עליה דיבר רבן גמליאל אינה השתעבדות לעול צרכי הרבים, אלא הצורך האישי להתפרנס. רבן גמליאל מבהיר לשני התלמידים שאין בכוונתו לכבדם, כך שאין הם צריכים לברוח כאן מן הכבוד. כל שביקש הוא לסייע להם בפרנסתם, אותה עבדות המוטלת על כתפי כל מי שאין פרנסתו מצויה לו בשפע.
על פי זה קובע מהרש"א את המידה הנכונה, האם יש לחזר אחר הרבנות או להישמט ממנה. מי שזקוק לה לצרכי פרנסתו – עבדות היא לו ואין כאן רדיפה אחר הכבוד. העשיר, לעומת זאת, אינו זקוק לה וממילא טוב יעשה אם יוותר עליה ויפגין בכך את ענוותנותו, כפי שעשה רבי אבהו והשתבח על כך.
מהרש"א היה נאה דורש ונאה מקיים. כל עוד פרנסתו הייתה מצויה לו על שולחן חותנתו הצדקת – השתמט מן הרבנות והתמסר להוראת התלמידים ולכתיבת ספרו. משעה שהלכה לבית עולמה ונשבר מטה לחמו, פנה אל הרבנות.
אבל לא כולם מהרש"א. מיד אחר הבחנתו היפה בין העני והעשיר, הוא משווה את דברי הגמרא למצב הדור, ומתמרמר על שהתהפכו היוצרות: דווקא העני הזקוק לרבנות, אינו יכול לקרב אליה מהיעדר ממון, בעוד העשיר הרודף אחר הכבוד מפזר את ממונו ביד הבוחרים כדי שיעמידוהו ראש.
מהרש"א נפטר בשנת שצ"ב, שלושים וחמש שנה לאחר החרם השלישי על רוכשי הרבנות בכסף. החרם הבא, הרביעי במספר, הוכרז רק בשנת ת', ארבעים ושלוש שנה לאחר החרם השלישי. אולי דברי התוכחה של מהרש"א נשאו פרי? יש להניח שמעבר לדברים שבכתב, מהרש"א פעל בדרכים נוספות למגר את התופעה הפסולה. אולי בשל כך, רק לאחר מותו נדרשו החכמים לשוב ולעורר על הדבר?!
לילה נעים !
הדפסה משולבת של חיבורי המהרש"א אינה מעשה ידיו. בעצמו התמרמר על כך בהקדמתו. ובדפוס וילנא הגשימו משאלתו, כפי שטרחו לציין בסיפוק רב.
עוד זאת מה שהובא מתשובת רמ"א (היא לו בסי' קכג) אינו כפי שהוסבר כאן, שאסר לקבל המינוי ובדיעבד יש תוקף וכו'. רמ"א השיב שמלבד שצריך להיות ראוי לכך, צריך רצון הקהל למינוי ורק אז יחול המינוי מטעם השר. והוא לכתחלה גמור. ושמא לשון רמ"א שכתב 'אם הוא הגורם' נתנה מקום לטעות, כאילו אין הרשות נתונה ליזום קבלת התפקיד מהשר. זה אינו, וכוונתו שאסור להשיג התפקיד בדרך עקלקלות כשוחד. וכפי שכתב לקמיה להדיא. ושיעור הלשון כך הוא: אם הוא הגורם להצלחת העמדתו לדיין, חרף התנגדות הקהל לבחירתו של זה. ושלא כדמשמע ממאמר זה, עזרא הסופר שממונה היה על קהל הגולה, לא דין של 'עבר ועשה' היה לו חלילה, יעוין שם בריש התשובה.