היום, י"ז בטבת, לפני שש מאות ושבעים ושש שנה, ישב סופר נמרץ בשם שלמה בן שמשון באחת מקהילות ישראל באשכנז, הניח את קולמוסו על השולחן וחכך ידיו בהנאה. הוא השלים את מלאכת העתקת הש"ס כולו. חמש מאות ושבעים ושבעה דפי קלף כתובים בדיו ובשורות צפופות יצאו מתחת ידיו (בשנת ה'ק"ג, סוף 1342, קצת יותר ממאה שנה לפני המצאת הדפוס). כשסיים, הוסיף חתימה אישית נרגשת בסוף כתב היד (=קוֹלוֹפוֹן):
חזק ונִתחזָק, הכותב לא יוּזַק. אני שלמה בן ר' שמשון זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא] כתבתי כל הששה סדרים לאדוני מורנו הרב מתתיה בן מורנו הרב ר' יוסף זלה"ה וסיימתים בשבעה עשר יום לחודש טבת שנת מאה ושלוש לאלף שישי ליצירה [=שנת ה'ק"ג].
הצור יתברך יאריך ימיו ושניו וירבה את גבולו בתלמידים ויזכה זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות להגות בו ויקיים בו מקרא זה לא ימושו מפיך ומפי זרעך וזרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. אמן סלה. ותורה תהא חוזרת לאכסניא שלה.
הדפים הרבים נכרכו לספר אחד, והפכו לספר "תלמוד בבלי" שלם שעבר לאורך השנים מיד ליד. קרוב ל-500 שנה המשיך הספר בגלגוליו עד שנאסף מכנסייה גרמנית אל הספרייה המלכותית בעיר מִינְכֶן שבגרמניה. מאז מכונה ספר כתב-היד בשם "כתב יד מינכן 95", על פי מיספורו בקטלוג הספרייה. ערכו של כתב-היד אינו במידת הדיוק שבו – נמצאות בו לא מעט טעויות סופר, וגם לא בקדמותו – בידינו כיום כתבי-יד עתיקים יותר של התלמוד, אלא בשלמותו. זהו כתב-היד היחיד שנשמר עד ימינו הכולל את התלמוד כולו.
חכם ליטאי בשם הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ סייר בספרייה במינכן וגילה את כתב היד. כמי שהתעניין בחקר כתבי יד ובנוסחאות התלמוד, הרב רבינוביץ שש עליו כעל כל הון והקדיש שנתיים שלמות מחייו להשוואת נוסחאות התלמוד שבידינו עם כתב היד. את פירות עבודתו פירסם בסדרת הספרים "דקדוקי סופרים", הכוללים העתקה מדויקת של שינויי הנוסחאות עם הערות למדניות והשוואות לכתבי יד אחרים.
בהקדמתו לספר מתאר הרב רבינוביץ את עבודתו על כתב היד:
אמרתי עת לעשות לה' ובמקום שאין איש אשתדל להיות איש, וקיבלתי עלי לכבוד שמים ולכבוד התורה את הטורח העצום והמלאכה הכבדה להעתיק את כל השנויים והחילופים אשר אמצא בו ולא אזוז מפה עד אשר אבא למרום קיצו של התלמוד כולו…
ובעזר ה' קרבתי אל המלאכה הנכבדה בשלישי לחודש אלול תרכ"ג [=18 באוגוסט 1863] ואעבוד בה עד ראש חודש אלול תרכ"ה [=1865], כשתי שנים רצופים, בלי ביטול ורפיון כל היום וחלק גדול מהלילה ביגיעה רבה ועצומה. ובחסד ה' עברתי במשך הזה על כל הש"ס מברכות עד אחר עוקצין והמסכתות הקטנות…
איננו יודעים הרבה על הסופר המעתיק, וגם לא על הפטרון שבעבורו נערכה ההעתקה. השם המוזכר בקולופון, מתתיה בן יוסף, הוא ככל הנראה לא השם המקורי שהיה כתוב שם, שכן הוא כתוב על גבי גירוד של כתב קודם. לאורך כתב היד פזורות הגהות שרשמו בעליו לאורך השנים, והרב רבינוביץ התייחס בעבודתו גם אליהן. מקום אחד בכתב היד מאפשר לנו ללמוד קצת על המקור שבו השתמש הסופר כדי להעתיק ממנו.
במסכת סנהדרין מביאה הגמרא מדרש על שנות העולם:
ששת אלפים שנה הוי עלמא [=מתקיים העולם]; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. ובעונותינו שֶׁרַבּוּ – יצאו מהם מה שיצאו.
מתברר שבכתבי יד עתיקים של התלמוד, במקום המילים "יצאו מהם מה שיצאו" מופיע מספר מדויק של שנים, בהתאם לשעת כתיבת או אמירת הדברים. הסופרים לא ציינו את השנה שבה הם עצמם עומדים, אלא העתיקו מתוך המקור שלפניהם את מספר השנים שהופיע בו. בכתב-יד מינכן מופיע שם:
ובעוונותינו שרבו יצאו מהם שש מאות ותשע עשרה שנה.
כלומר, במקור שעמד לפני סופר כתב-יד מינכן הופיעה השנה ד'תרי"ט (859 לחשבון הערלים). זו פחות או יותר תקופת רב נטרונאי גאון, ראש ישיבת סורא בבבל, עליו קיימת אגדה בפי יהודי ספרד שקפצה לו הדרך מבבל לספרד והיה מלמד את אבותיהם תורה ואף הכתיב להם על פה את כל התלמוד. כמובן, אין בהכרח שהמקור שעמד לפני הסופר נכתב אכן בשנה זו והיה זקן מאוד כבן 500 שנה, אלא שהייתה זו העתקה מהעתקה קודמת עד לשנת ד'תרי"ט. ומכל מקום למדנו מכך שכבר בתקופה זו עלה התלמוד על הכתב.
רבי אלישע בן אבויה
מימי הרב רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים", חקר כתבי היד של התלמוד הלך והתפתח וחוקרים רבים תרמו לו תרומות מכריעות. מספר כתבי היד של התלמוד הידועים כיום גדול הרבה יותר, ומבחינת ערכו המדעי כתב-יד מינכן ירד מגדולתו. עם זאת, בזכות מפעלו של הרב רבינוביץ ובשל היקפו הגדול מכל כתבי היד האחרים, הוא מכתבי היד המוכרים ביותר, גם בין לומדי התורה שאינם מצויים במחקר.
לכבוד כתב היד נעיין מעט בהלכה אחת, המתעוררת בעקבות נוסחה מעניינת המופיעה בו. הגמרא במסכת מועד קטן מספרת על הלכה שנשאלה מאת אלישע בן אבויה, התנא שליָמים יצא לתרבות רעה. הוראתו מובאת בגמרא בשמו, אלא שבכתב-יד מינכן שמו מוזכר גם בתוספת תואר הכבוד: רבי (אם כי בקיצור הרגיל: ר'). על פי כתב היד, כך נאמר שם בגמרא:
מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגנזק ובאו והודיעו אחר שלוש שנים, ובא ושאל את רבי אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו נוהגת שבעה ושלושים.
הרב רבינוביץ מעתיק את הנוסחה הזו ומעיר שבדומה לה נמצא גם בספר "אור זרוע" של רבי יצחק בן משה מווינה, אך הוא מתקשה לקבל אותה כנוסחה נכונה. לדעתו יש כאן טעות שנגרמה לסופר מבלי משים (הוא רגיל להקדים "רבי" או "ר'" לשמות חכמים), שכן בוודאי לא זכה להיסמך בסמיכת חכמים שהרי יצא לתרבות רעה.
אולם קביעתו של הרב רבינוביץ אינה משכנעת. ייתכן בהחלט שאלישע בן אבויה הספיק להיסמך טרם יצא לתרבות רעה, אף על פי שדבריו נזכרים במשנה בלי התואר "רבי". חכם בן דורנו הציע שההלכה המובאת במסכת מועד קטן נשנתה לפני שיצא אלישע בן אבויה, ואולי בשל כך השתמר בה התואר "רבי" בנוסחת כתב-היד, ואילו המשנה במסכת אבות המביאה את אמרתו של אלישע בן אבויה על "הלומד ילד" ו"הלומד זקן" – זו נקבעה במשנתו של רבי יהודה הנשיא לאחר שיצא לתרבות רעה, ולכן הושמט ממנה התואר "רבי".
חכם, אבל אינו הגון
מדוע באמת המשנה והגמרא מביאות שמועות בהלכה ובאגדה מתורתו של אלישע בן אבויה? האם לא ראוי היה להימנע מהזכרת שמו לאחר שיצא לתרבות רעה? זו שאלה רחבה שעסקו בה הפוסקים, אף כי לא נמצא לה איזכור מפורש בגמרא.
הגמרא נדרשת אך ורק לשאלה אם ראוי ללמוד תורה מאדם שאינו הגון, כלומר, לקבל ממנו את הדברים הטובים שבידו ללמד אף שבשעת הלימוד כבר ידוע לנו שאינו הגון. ההלכה העולה מן הגמרא מנוסחת ב"משנה תורה" לרמב"ם כך:
הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו – אין מתלמדים ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא, אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה' צב-אות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.
זו אפוא הלכה הקובעת שאין ללמוד תורה מאדם שאינו הגון במעשיו. המסר החינוכי העולה מן הגמרא הזו הוא יסודי מאוד: תהליך הלמידה בתורה אינו אינטלקטואלי בלבד אלא גם חינוכי, והמורה משפיע על עיצוב אישיותו החיובית של התלמיד. לפיכך יש לבחור את הרב המתאים לא רק על פי מידת השכלתו בתורה אלא גם על פי תכונותיו.
בגמרא עלתה השאלה כיצד למד התנא רבי מאיר מפי אלישע בן אבויה, אף לאחר שיצא לתרבות רעה. הגמרא משיבה על כך שתי תשובות: 1. יש להבחין בין אדם גדול, המסוגל להתמודד עם הסיכון הכרוך בלימוד תורה מפי אדם שאינו הגון; 2. רבי מאיר נהג באופן ייחודי המתואר בגמרא כמי שמוצא רימון, אוכל את גרעיניו וזורק את קליפתו.
מפרשי הרמב"ם תוהים מדוע הוא השמיט את ההיתרים הללו שבגמרא, ומציעים הסברים שונים. יש אומרים שעל סמך סוגיות אחרות הכריע הרמב"ם שדעת רבי מאיר לא נפסקה להלכה; אחרים סבורים שאם יתיר הרמב"ם ל"אדם גדול" ללמוד תורה מפי שאינו הגון, כל אדם יתפאר בעצמו שגדול הוא… ויש אומרים שהרמב"ם אכן רמז לאפשרות הזו שאדם גדול יוכל ללמוד תורה ממי שאינו הגון, לפי הצורך, שכן כתב "וכל העם צריכים לו", לשון המתייחסת להמון העם ולא ליחידי סגולה.
ומכל מקום, כל זאת אמור בלימוד תורה מפיו ממש, כאשר הוא כבר מוכר לנו כאדם שאינו הגון. אחר דברי הגמרא עלינו להתקדם אל עבר שתי שאלות נוספות: 1. האם מותר ללמוד תורה מתוך כתביו של אדם שאינו הגון? 2. מה דין התורה שנלמדה מפי אדם שהיה בחזקת כשרות, ולימים יצא לתרבות רעה. האם עלינו להימנע מכאן ולהבא מאיזכור שמו עליה?
ביחס לשאלה הראשונה, מהר"ל מפראג סבור שהלכת "רב שאינו הגון" אינה נוגעת לקריאה בספרים. לדעתו, היחס בין מחבר ספר למעיין בו אינו דומה ליחס בין רב לתלמיד מבחינת ההשפעה של האחד על השני. בלימוד פרונטלי, אישיותו של המורה נוכחת יותר בתהליך הלמידה והשפעתה רבה על התלמיד; בהעברת מידע בכתב ההשפעה הזו חלשה מאוד, ולכן אפשר במידת הצורך לעיין בספר שנכתב על ידי אדם שאינו הגון (כמובן, במנותק משאלת התוכן הספציפי שבספר).
ואולם ביחס לשאלה השניה, מצאנו מקורות קדומים המורים להימנע מהזכרת שם חכם שסרח על דברי תורה מתקופת כשרותו. כך, למשל, כתוב ב"ספר חסידים" המקבץ מסורות מבית מדרשו של רבי יהודה החסיד, ראש ישיבת רֶגֶנְשְׂבּוּרְג שבגרמניה בתחילת המאה ה-13:
מי שלמד לפני יהודי ולאחר שלמד המיר הרב – לא יאמר הטעמים ששמע ממנו משמו.
במקום אחר ב"ספר חסידים" מופיע גם רמז להוראה הזו: הכתוב בספר משלי "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". המילים 'אָדָם תֹּעֶה מִדֶּרֶךְ' הם בגימטריא משתמד, ועליו נאמר בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ, כלומר – לא ייזכר שמו. לרמז הזה יש בעיה קטנה, שבגירסת המסורה שלפנינו המילה 'תּוֹעֶה' כתובה בחולם מלא, עם ו'.
מהו מקורו וטעמו של בעל "ספר חסידים"? ככל הנראה הם נובעים מגמרא במסכת יומא המתייחסת לכתוב בספר משלי: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב", ולומדת ממנו על הרשעים "דְּלָא מַסְקֵי בִּשְׁמַיְיהוּ" [=שאין מעלים בשמותיהם]. רש"י מפרש זאת כהוראה שלא לקרוא שם לילד על שמו של רשע, ואולם אחרים סברו כנראה שיש כאן הוראה כללית יותר, שלא להוציא מן הפה את שמו של רשע. במקום אחד הביאה הגמרא את דבריו של אדם בשם "יעקב מִינָאָה" שפירושו "יעקב המִין", ובעלי התוספות מעירים על אתר שיש לתקן את הגירסה בגמרא, כי אם אכן היה מין – לא הייתה הגמרא מזכירה אותו בשמו.
לשיטות אלו, מדוע הוזכר שמו של אלישע בן אבויה על משנתו באבות ועל ההוראה בגמרא? אפשר להציע תשובות שונות. יש אומרים, על בסיס מסורות בתלמוד הבבלי והירושלמי, שאלישע בן אבויה חזר בתשובה לפני מיתתו; יש אומרים שחכמים סמכו על רמזים שניתנו להם, והגיעו למסקנה שהוא קיבל את ענשו וחטאיו התכפרו לו. תשובה נוספת מציעה שהשמועות הללו נפוצו בשמו עוד בטרם יצא לתרבות רעה, וכיון שכך לא שינו את נוסחן. התשובה האחרונה עולה יפה עם מנהג חז"ל במקומות אחרים, לכנות את אלישע בן אבויה בכינוי "אחר" במקום שמו.
לסיכום: אסור ללמוד תורה מרב שאינו הגון; עיון בספריו של אדם שאינו הגון קל יותר, ובמידת הצורך אפשר לעיין בהם; מסורת קדמונית מלמדת שלא להזכיר את שמו של אדם שהשתמד או יצא לתרבות רעה, ואם משתמשים בתורה שלימד בתקופת כשרותו – אין להזכיר את שמו.
יום נעים ופורה !
