להיות חכם או להיות צודק?

היום, י"ד בכסלו, לפני שלוש מאות ושישים ואחת שנה הסתלק לבית עולמו רבי מנשה בן ישראל זצ"ל, החכם והשתדלן היהודי מקהילת מגורשי פורטוגל אשר באמסטרדם (בשנת תי"ח, 1657). קורות חייו של רבי מנשה בן ישראל ארוגים היטב במסכת החיים הסבוכה של יהודי חצי האי האיברי, במאות השנים שלאחר גירוש ספרד. הוא נודע בעיקר כמי שבעקבות שתדלנותו לפני אוֹלִיבֶר קרוֹמְוֶול (השליט בפועל באנגליה בתקופת ביטול המלוכה באמצע המאה ה-17), הותרה ליהודים הישיבה באנגליה לאחר כ-360 שנה מיום שגורשו ממנה בצו של המלך אֶדוּאַרְד הראשון (בשנת 1290).

רבי מנשה בן ישראל, בעצמו בן למשפחת אנוסים, הקדיש את כל חייו למען שיפור חייהם של מגורשי ספרד ופורטוגל ולמען שיכוך האיבה בין נוצרים ליהודים. הוא כתב ספרי התגוננות (=אֶפּוֹלוֹגֶטִיקָה) רבים בשפות שונות על היהודים ואלו זכו לתפוצה רבה ואכן חוללו השפעה חיובית על מלומדים ומדינאים בכל רחבי אירופה. מתוך כעשרה ספרים שהדפיס בימי חייו, זכה אחד בלבד להיכנס אל ארון הספרים התורני, הוא הספר "נשמת חיים" העוסק בהישארות הנפש באמונה היהודית.

בשנת תט"ו, שנתיים לפני מותו, עמד רבי מנשה בן ישראל בראש משלחת שהופיעה בפני הפרלמנט הבריטי בראשותו של אוליבר קרומוול, וביקשה ממנו להתיר באופן רשמי את ישיבת היהודים באנגליה. באותה תקופה התקיימה קהילת אנוסים קטנה באנגליה והמשלחת ביקשה להסדיר את ישיבתם באופן רשמי, על ידי מתן היתר לבניית בית כנסת ובית קברות והענקת זכויות אזרח ליהודים. במסגרת זו כתב רבי מנשה בן ישראל חוברת קטנה באנגלית, תחת השם בלטינית: Vindiciae Judaeorum, שמשמעו גאולת היהודים. החוברת הוקדשה לפרלמנט הבריטי והיא עסקה כולה בהגנה על היהודים מפני האשמות הנוצרים. כמאה ושלושים שנה לאחר מכן היא תורגמה לעברית, תחת השם "תשועת ישראל", והיא מהווה עד היום אחת התעודות המפוארות בתחום האפולוגטיקה היהודית.

חלק נכבד ממנה עוסק בשלילת עלילת הדם הנוצרית, ואילו אחד הפרקים האחרונים בה מונה סיבות שונות מדוע אין האנגלים צריכים לחשוש מן היהודים:

גם לא בצדק יעמסו עליהם [=על היהודים] את התרמית לאמר, כי אוֹהֲבֵי להונות ולְרַמּוֹת המה וכי רק שקר תרמיתם, כי לא בהַשְׂכֵּל יאשימו כל העדה בעבור חטא יחידי…

רבי מנשה בן ישראל מונה רשימת הלכות, המצביעות על כך שהיהודים מוזהרים לנהוג בהגינות מלאה כלפי הגויים. ראשית, "אזהרת הלאו ד'לא תגנוב' פְּרוּשָׂה על כל היהודים נגד כל העמים", כלומר, היהודים מוזהרים שלא לגנוב ולגזול גם מן הגויים; שנית, "מוזהרים הם בני ישראל שלא להונות ולהטעות שום אדם, הן בחשבון והן בתשומת יד", כלומר, ההלכה אוסרת גם להטעות את הגוי במסחר או בפקדונות; שלישית, השבת אבידת הגוי היא חובה משום "קידוש השם ותורתו"; רביעית, "מוזהרים הם בני עמנו שאם יישבעו לנכרי – תהיה השבועה באמת וביָשְׁרַת לבב בלי שום רמיה בעולם".

ואם כן, בקיצור, "זאת התורה אשר תזהיר אותם [=את היהודים] לבלתי הֲרוֹג את הנכרי, תזהיר אותם גם כן מלהונות אותו", ואין אנשי בריטניה צריכים לחשוש מהתיישבות היהודים ועיסוקם במסחר עמהם.

הלכה אחת מעניינת וחריגה, נשמטה מדבריו של רבי מנשה בן ישראל!

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי – פטור; ושל נכרי שנגח לשור של ישראל – בין תם בין מועד משלם נזק שלם.

דיני נזיקין בהלכה היהודית מבחינים בין "נזקי אדם" לבין "נזקי ממון", כלומר בין נזקים הנגרמים על ידי האדם עצמו לבין נזקים הנגרמים על ידי ממונו. בין שלל ההבדלים, נמנית גם ההלכה הזו. יהודי המזיק בגופו את ממון הגוי – חייב לשלם לו על כך כדין גניבה וגזילה; לעומת זאת, ממונו של יהודי המזיק ממונו של הגוי – היהודי פטור מלשלם על כך. זוהי הלכה שמן הסתם קשה היה לרבי מנשה בן ישראל ליישב אותה על לבם של בני שיחו האנגלים, ונקל להבין מדוע היא הושמטה.

שורש ההלכה הלא-סימטרית הזו נידון בגמרא ובדברי הראשונים, וטעמה המדויק נתון כנראה במחלוקת. גם גבולותיה המדויקים אינם ברורים מספיק, וייתכן שהיא אמורה רק בנזקי ממון מן הסוג המסוים מאוד שהוזכר בה: שור הנוגח שור. מכל מקום, במבט כללי אפשר לומר שהיא משקפת קנס מיוחד שהטילה התורה או שהטילו חכמים על גויים שאינם זהירים בממונם שלא יזיק.

חשוב גם לציין שלדעת חלק מן הראשונים, הלכה זו אמורה רק בגויים שאינם מקפידים על שבע מצוות בני נח ואין להם מערכת משפט מוסדרת. סביר להניח שרבי מנשה בן ישראל היה שותף לדעה זו, ואם כן גם בשל כך לא ראה צורך להזכיר את ההלכה הזו, ואין בהשמטתה משום העלמת ההלכה האמיתית.

כרוניקה של הלכה בעייתית

אלא שמתוך שבאנו לספר בהלכה זו, ומתוך שדמותו של רבי מנשה בן ישראל חקוקה בהיכל ההגנה היהודית, הגענו לדון בשאלה מרתקת בהלכות אפולוגטיקה: האם מותר לנו לשנות בפני הגויים את ההלכה המסורה בידינו, לצרכי הגנה מפניהם? תאמרו: פשוט שכן! פיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה! מתברר שזה לא פשוט בכלל, ודווקא הלכה זו היא המקור לדיון בשאלה הזו.

כי כן, להלכה הזו יש היסטוריה עתיקה של בעייתיות במשקפים נכריות. כך מספרת לנו "בָּרַיְיתָא", משנה חיצונית המובאת בגמרא:

כבר שלחה מלכות רומי שני סְרַדְיוֹטוֹת [=פקידים] אצל חכמי ישראל: "לַמְּדוּנוּ תורתכם". קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם, ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: 'שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם'. ממה נפשך! אִי "רֵעֵהוּ" דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר [=של כנעני שנגח של ישראל ייפטר]; ואי "רֵעֵהוּ" לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב [=של ישראל שנגח של כנעני יתחייב], ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות.

הסיפור הזה תמוה מאוד. המלכות שולחת שני פקידים במטרה להתחקות אחר דיני תורת היהודים, ואלו מצידם משתפים איתם פעולה ומלמדים אותם את כל התורה כולה, כולל הלכה שקשה מאוד להבין אותה ממבט של גוי. מדוע הם עשו זאת? לא היה פשוט יותר להסתיר את ההלכה הזו מפניהם?!

מי שעמד על כך הוא רבי שלמה לוריא, מהרש"ל, בספרו "ים של שלמה". הוא מסיק מכך הלכה מחודשת מאוד:

שָׁמְעִינָן מֵהַאי בָּרַיְיתָא [=לְמֵדים אנו ממשנה חיצונית זו] דאסור לשַׁנּוֹת דברי תורה, אף כי הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה… הלא לא תמצא דבר קשה כזה לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהיזיקן והם חייבים! וכי לא היה ראוי לחוש חס ושלום לכמה שְׁמָדות וחורבות דְּלֵיפּוּק מִינֵיהּ [=שייגרמו מכך]?! בפרט מלכות הרשעה, שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו! ואם כן היה להם לשנות, או שניהם חייבים או שניהם פטורין! אלא שְׁמַע מִינָהּ [=מכך] שמחויבים אנו למסור על קידוש השם, ואם חס ושלום ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה… ועל כן השיבו האמת על קדושת השם, כי לא היה יכולת בידם לשמט את עצמם מדין זה.

נפלא ומחודש. אם עד היום ידענו שיש למסור את הנפש רק על שלוש עבירות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – כעת מצטרפת עבירה חדשה: הוראת הלכה שאינה נכונה, כמוה ככפירה בתורה משה ויש למסור על כך את הנפש!

אמנם מהרש"ל מציין שדברים אלו תלויים בהבנת המאורע המדויק שהתרחש שם. מבחינה הלכתית, המעשה הזה מעורר שאלה נוספת: מדוע בכלל הסכימו היהודים ללמד את הפקידים תורה, הלא אסור ללמד תורה לגוי? בעלי התוספות על אתר הציעו שתי תשובות: א. הייתה זו גזירה מטעם המלכות, והיו חייבים להיענות לה; ב. הפקידים העמידו פנים כאילו הם מבקשים להתגייר.

אם הייתה זו גזירה, יש לומר שהפקידים התעקשו לשאול מה דינו של שור ישראל שנוגח שור גוי, והיהודים נאלצו להשיב את האמת. אם כן, יש להוכיח מכך כדברי מהרש"ל שחובה למסור את הנפש ולא לשנות את ההלכה. אך אם הפקידים העמידו פני גרים, אין כל ראיה מן הגמרא. ייתכן בהחלט שאילו היו היהודים מודעים לסכנה שבדבר, לא היו מלמדים אותם את ההלכה הזו!

הרב המשקר

ועדיין, ההלכה הזו מחודשת מאוד ועלינו לבאר אותה. הפוסקים שבאו אחר מהרש"ל, יש מהם שהבינו אותה כפשוטה: אין להורות הלכה שאינה נכונה, גם במחיר מסירות נפש. מתוך כך הועלו ספיקות שונים למעשה, והנה אחד לדוגמא: איש אחד היה זהיר מאוד באבילות על אביו, אך לא היה מקפיד על שמירת שבת. היום השביעי לאבלותו חל בשבת, והוא בא אל הרב בשאלה האם האבילות מסתיימת כבר בבוקר או רק בסוף היום. ובכן, האמת היא שבאבילות יש לנו כלל "מקצת היום ככולו", ובבוקר יום השביעי יכול האבל לקום מאבלו. מצד שני, הרב אומר לעצמו "אם אומר לו שעליו להתאבל עד סוף היום – אחסוך ממנו חילול שבת" (הוא לא יילך לעבודה, וכדומה). האם מותר לרב לעשות זאת?

זו תהא הוראה שקרית, אם כי למטרה חשובה. נצא מנקודת הנחה, די מבוססת בהלכה, שמותר לשקר לצורך מצווה, אבל מה עם הוראת מהרש"ל? לכאורה, אסור להורות הלכה שאינה נכונה, כי הרי זה ככפירה בתורת משה.

אלא שאם אכן כך, יש לנו סדרת מקורות בתלמוד שאפשר להוכיח מהם אחרת. הנה דוגמה מעניינת: שני שכנים, האחד "עַם הארץ" (אינו בקי בהלכה ולכן שומר רק את מקצתה) והשני "חָבֵר" (בקי בהלכה ושׁוֹמְרָהּ). אצל 'עם הארץ' יש פירות טֶבֶל (לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות). החבר מעונין להפריש בעבור שכנו, אך הוא חושש שמא לאחר הפרשת התרומה, שכנו עם הארץ יגע בה ויטמא אותה (עמי ארצות אינם נזהרים על טהרתם), ואסור לטמא תרומה.

מה עושים? פשוט מאוד. מודיעים לעם הארץ שייזהר לא לגעת בתרומה, כי אם יגע בה הפירות יחזרו להיות 'טֶבֶל'. זה כמובן לא נכון, אחרי שהופרשו תרומות ומעשרות הפירות מותרים באכילה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אלא שאומרים זאת כדי לוודא שלא יגע בתרומה. עם הארץ בדרך כלל מקפיד שלא לאכול 'טבל', ולכן מתוקף האיום הוא יימנע מלגעת בתרומה.

ובקיצור, מתברר שלעתים מותר בהחלט להורות הלכה שאינה נכונה. מהרש"ל כמובן ידע זאת, ואם כן יש להבין את דבריו על החובה למסור את הנפש ולא ללמד לגויים הלכה שאינה אמת.

הצהרת אי-אמון

נראה לומר שמהרש"ל מדבר דווקא על הוראת שקר לגוי, ונסביר זאת על פי הלכה דומה בהלכות "קידוש השם". כידוע, פרט לשלוש העבירות החמורות, על כל עבירות שבתורה אין למסור את הנפש. מי שגוי כופה עליו לחלל שבת, למשל, באיומי רצח – עליו לחלל את השבת ולא למסור עצמו להריגה. אף על פי כן, כתבו הפוסקים שאם הכפייה מצד הגוי לעבור את העבירה, היא מתוך מגמה להביע בכך הצהרה על דין התורה – יש למסור את הנפש ולא לעבור את העבירה.

ניתן דוגמה. נניח שנוצרי כופה על יהודי לעבור עבירה, כדי שיביע בכך הצהרה שאכן דיני התורה אינם נוהגים עוד, חלילה, משעה שהופיעה הברית החדשה. במצב כזה, אף שהעבירה המדוברת איננה משלוש החמורות – יש למסור את הנפש.

מדוע? דווקא בשל ההצהרה הגלומה במעשה הזה! הרי זו הצהרה שכולה כפירה בתורת משה ובתוקפה הנצחי.

בה במידה יש להבין את הוראת מהרש"ל. כאשר פקידי המלכות דורשים ללמוד את התורה, חכמים הופכים למייצגי התורה ומציגיה. כל הוראה היוצאת מפיהם, היא הצהרה על אמונתם. משכך, כל שינוי בדיני התורה הוא גם הצהרת שקר על האמונה ובפשטות: כפירה.

אם כן צמצמנו מאוד את הוראת מהרש"ל, ושללנו את האפשרות שעל הוראה שאינה אמת יש למסור את הנפש. אם נחזור לרבי מנשה בן ישראל, שם מדובר בהצגת התורה על ידי חכם יהודי בפני אומות העולם, וממילא הוראת מהרש"ל תקפה. אלא שרבי מנשה בן ישראל לא שינה מדיני התורה, אלא אולי רק העלים אחד מהם, וזו כמובן סיטואציה שונה לגמרי.

בשעת מעשה, רבי מנשה בן ישראל לא הצליח להביא את הפרלמנט הבריטי לכלל החלטה על החזרת היהודים, והצו המלכותי שניתן על ידי אדוארד הראשון נותר בתקפו (טכנית, עד היום). ואולם הופעתו בפני הפרלמנט והחוברת שהקדיש להם הותירו רושם רב, ושנים ספורות לאחר מכן ניתן ליהודים ההיתר לבנות בית כנסת ובית קברות. מאז ועד שיבת ישראל לארצו, פרחו חיי היהודים בתפוצת בריטניה.

יום נעים ופורה !