בשיחה שניהלתי לא מזמן עם חברה צעירה ציטטתי אנקדוטה נחמדה מפי בעל האטליז שלנו (אפשר לכתוב על האדם המיוחד הזה טור בפני עצמו). בתקופת הבחירות, סיפר, הוא היה עד לשיחה בין אקטיביסט חילוני לבין אברך חדור מטרה. הראשון ניסה להבין בכנות "למה יש לכם כל כך הרבה ילדים?". האברך ענה ללא היסוס: כשנגיע לששה מיליון, נפסיק.
כשחלקתי אתה את הסיפור, הייתי די שבויה בקונספט התשובה הניצחת, ובטוחה שהיא אתי בענין. אבל אז נוכחתי שאפשר גם אחרת. היא קפצה מיד בהתרסה: "עוד פעם הענין הזה עם הלפצות על השואה? למה אני צריכה לפצות? ואת מי? אולי סופסוף הגיע הזמן שהם יפצו אותי?"
הרגע הזה היה אחד מאותם רגעים שבהם את מבינה כי אינך בת שמונה עשרה. פתאום פער הדורות תפס מקום במרחב, כמו איזה קו גריניץ' מתוקשר. איזה פער בין מה שהורגלתי לחשוב לבין מה שקורה מולי. שתינו, אני וחברתי, שייכות לאותו מגרש תרבותי, לאותה תודעה קולקטיבית, יונקות מאותו מצע רעיוני ונאמנות לאותו דגל אידאולוגי, אבל המבנה הנוירולוגי שלנו אחר, הארגון הנפשי הפנימי שלתוכו נוצקים הדברים ממפה אותנו במרחבים שונים לחלוטין. ככה, באבחת משפט, אנחנו, בני השמונה-עשרה לשעבר, נהיים לעתיקות.
זה הולך כך: אחרי סיום הסמינר אנחנו נכנסות לשלב שבו הזמן קופא. החיים נדחפים קדימה, אבל אנחנו לא באמת משתנות. בתוכנו אנחנו עוד רבות עם המורות ומתגוששות עם התקנון. מביאות טיעונים בעד עצמנו ונגד הצוות ומציצות בחשש לראות מה הן אומרות ומגלות שהבנין, על מבואותיו ורכזותיו ושומרות המסדרונות, התאדה. אנחנו אמנם בתוך החיים. ויש מחויבויות וסדרים אחרים, וסוגיות חדשות על סדר היום, וחשבונות ריאליים מאוד לשלם, אבל בתודעתנו אנו עדיין שם. ואז מגיע רגע ההתפכחות. הי, מתי איבדתי את זה? מתי הבחורה ההיא חסרת העול עם הקוקו והסרפן ניתקה מגע עם מה שקורה סביבה?
אלינו עוד מדברת טרמינולוגיה של חובה, של נכונות, של מסירות ושל מחויבות. גדלנו על מסורות ועל נאמנות לקו הביתי, השבטי והקהילתי. משהו אחר עמד במרכז, גדול מאתנו, שואב ומלא הצדקה. סביבו בנינו את חיינו, התמקחנו לפעמים, יצרנו התאמות בין רצוי למצוי, הרחבנו הגדרות ולמדנו להתגמש, אבל העוגן נשאר יציב.
אבל משהו קרה בינתיים, והדור הזה כבר דובר בשדה סמנטי של כדאיות ושל רווחים ושלא ינצלו אותי. הברק בעיניים אבד. והערעור הזה מבקש שיח. הוא מבקש שיקוף ועיבוד וליבון. הוא חי מורכבויות בתור הנחת מוצא, ולא בתור פשרה בין אידאל למציאות קרה.
אחר דור האידאל והתזה, מגיע תורם של הספק ושל האנטיתזה. המורכבות שהדור הזה מדבר עליה היא שלב שני, כמעט מתבקש, של הדיכוטומיה שהדור הקודם לנו הטיף לה בחרוף נפש ושאנחנו קיבלנו כמובן מאליו. הדור הצעיר יותר מחפש קהילה אבל לא תכתיבים, מנהיגים ומורי דרך אבל לא מקבלי החלטות. סנקציות קהילתיות משיגות מטרות הפוכות, ואנשים מחפשים להם מקומות אחרים כפשוטו.
אז מה עושים? עשיה היא לא ממש השפה. יש פה חיפוש ויש פה בירור. עלינו קודם כל להיות קשובים למתרחש, לתת לו מקום. יש כאן תהליכים שלא ניתן לדחוק בהם.
תדריך אותנו ההבנה שהמורכבות של הדור הזה היא תוצר של הדיכוטומיה שתרגל הדור הקודם, ושהיא שלב נוסף בבירורים שצריכים להיעשות לפני בוא גאולה. שאי הוודאות היא חלק בלתי נמנע מכל זה. שיש לתת מקום לחרדה, לספק, לקול השני.
אולי מגיע הזמן שכלשונו של אריך פרום, כל אחד נהיה ההורה של עצמו, ובכך משלים את החלקים שמהוריו נבצר לתת לו. יש בכך אלמנט של תיקון. או עדיף: השלמת חלק נשמתי נוסף בתהליכים שדור המייסדים זיקק עבורו.
ואולי תתגבש תנועה הפוכה בסופו של כל זה, והשוטטות אין קץ במרחבים מאפשרים תמצה את עצמה. ואנשים ישובו הביתה, ויחפשו את השלט שעל הדלת.
תודה אורית. תענוג לקרוא (ולהזדהות).
מקסים וחזק.
ובקשר לסיפור הפותח – אין אפס שאני מזדהה עם החברה שלך יותר מאשר איתך.
כמה שנים אפשר לעבוד בשביל היטלר אחד?
ואולי נכון יותר לעבוד אלוקים ולא נקמות שווא?
זה לא נכון.
הדור הצעיר אינו חסר מחויבות, הוא רק רחוק יותר מהשואה, ואולי גם ביקורתי יותר.
החברה שלך צודקת, ואת טועה.
לא התחברתי לתגובה של האברך. אנחנו לא יולדים ילדים כדי למלא בחזרה את המכסה. הסיבה (לפחות אצל הרוב) היא שונה. ואני מרגישה שהדור הצעיר הרבה יותר מחובר והרבה יותר מודע ועושה דברים מתוך בחירה מושכלת מאד. אולי דווקא הדור הבוגר יותר יכול למצוא את השלט על הדלת שלו!
אשמח מאד לקבל את כתובת המייל של הכותבת!
יישר כח!