צריך עיון > בין הסדרים > תתחילו לחפּור! (בפ"א דגושה)

תתחילו לחפּור! (בפ"א דגושה)

אורית ג'ושוע
אורית ג'ושוע סופרת וביבליותרפיסטית
 

תש"פ כבר פה, ואני חוזרת לספסל הלימודים. בלי פריווילגיות של ילקוט חדש ועטיפות עם נצנצים וכו', בתור אם עלי להכין שיעורי בית בכמה כיתות במקביל. שיעורי הבית שלנו היו קשים יותר (כך נראה לי), ופחות מנסים לרפד את המח הענוג שלנו. אבל בכל זאת, שיעורי בית של הילדים בנוסף לעבודה במשרה מלאה וניהול בית, זה קצת מעיק. לא מתלוננת.

ובכן, הפעם באה אלי הילדה שלי במצוקה גדולה: היכן רואים חיבתו של משה? היא זוכרת שהקב"ה קרא אליו "משה משה", אבל איפה ומתי ולמה? פתחנו את החומש בפרק הראשון של ספר ויקרא. "ויקרא אל משה", מסביר רש"י, הקריאה עצמה – מבטאת לשון חיבה, שהקב"ה קרא לו "משה משה". הסברו של רש"י מתייחס לזה שכל קריאה כזו לוותה בדיבור נוסף: וידבר אליו, ויאמר. כלומר, הקריאה הקדימה את הפנייה העיקרית. היא היתה הקדמה נפרדת, שבאה להוסיף משהו אישי בפנייה אל משה.

אז למה פעמיים? מקשה הילדה. אם מישהי קוראת בשמך פעם אחת, אני עונה בשאלה, האם יש בכך כוונה של חיבה? לא, היא אומרת בטוב טעם, זו סתם קריאה, כדי להסב את תשומת הלב. יפה, אני ממשיכה. אז אם היא קוראת בשמך פעם נוספת, מה זה אומר?

ותען הנערה בלי למצמץ: טוב, זה כבר חופר…

זה הראש של דור ה-Z, אמרה לי חברה כשחלקתי אתה את ההלם. הפועל לחפור להטיותיו מככב בראש מצעד מילות העשור. רק אל תיכנסו להם לווריד, ואל תחללו את מקדש הפרטיות המהולל. עד כדי כך, שפעם סיפרה לה בת עשרה זעופה, שהמורה 'חפרה לה' באוטובוס. מה היא עשתה? תהתה האם, שאלה שאלות אישיות? העירה לך על החצאית? התערבה בשיחה ביניכן? – לא, מה פתאום, היא גיחכה. היא חפרה נו, הסתכלה עלי ככה בצורה חופרת.

בקשת העצמאות והפרטיות של הדור הזה הלכה די לקיצון. עצמאות היא במידה רבה ההפך של חיבור, היא התנתקות וחיפוש דרך, אולי גם אבדן דרך. עזבו אותי במנוחה, אל תגידו לי מה אתם רוצים ומה אני צריך. אל תחייבו אותי בשם המסורת, אל תניחו על כתפי ריטואלים וטקסים. קראו לי פעם אחת. אם אבוא אבוא, ואם לא, תנו לי ללכת.

אלול הוא זמן שמזמין מחשבות על חיבורים. המלך בשדה ודודי לי וכל זה. שנה הלכה ושנה באה, ועל קו התפר הזה אנחנו מנסים להיזכר מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים ומה חיפשנו כל הזמן. התזכורות האלו, איך לומר, קצת מכאיבות, ודי מלחיצות. שובו בנים שובבים, וכולנו תלויים ועומדים. ובינינו, שייגמר כבר ונחזור לשגרה. שָׁנָה, מלשון לִשְׁנו‍ֹת, לחזור. גלגל הזמן מסתובב לו והנה הזדמנות שניה. שוב חוזרים לנקודת המוצא. אבל, אם נשים לב, השוואה של המלה למקבילותיה בשפות שמיות אחרות מגלה, ששָׁנָה דוקא מבשרת לנו שינוי. [בארמית, לִשְׁנו‍ֹת במשמעות לחזור בשנית הוא לתנות, כמו תנא ותניא ומתניתא. המלה שנה בארמית לעומת זאת היא שַׁתָּא – כמו "השתא הכא" – משורש אחר, שמשמעו שינוי.] כלומר, לא לִשְׁנו‍ֹת אלא לְשַׁנּו‍ֹת.

הזמן מחזיר אותנו כמו ספירלה אל נקודת ההתחלה, אבל מרחיק אותנו ממנה בו בזמן. עלינו לקבל את העובדה שהשינויים מתרחשים ללא הרף ואנחנו מתרחקים מנקודת המוצא. כל שנה היא תזכורת צובטת לכך. הפערים בינינו לבין הדור הזה גדלים ומתרחבים. השפה משתנה. הם אפילו לא אומרים לחפור בדגש קל בפ', כמו שצריך! ממציאים שפה חדשה ומדברים בה דיבורים שרק הם מבינים. אנחנו מגדלים אותם להיות דומים לנו, לדורות הקודמים, לישראל סבא, אבל הם רצים קדימה אל העולם הגדול ואל מרחבי השנים הבאות. מלאכת התיווך היא שלנו, החיבורים הם המשימה שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו, כי אנחנו המבוגר האחראי בסיפור הזה. יש בנו יכולת לְשַׁנּו‍ֹת ולהשתנות, אבל גם לִשְׁנו‍ֹת, לחזור ולחזר.

המורה שלי לתרפיה טוענת שמלאכת הטיפול היא מלאכת יצירת חיבורים. המשימה העיקרית של הטיפול היא ליצור חיבורים בין חלקים כאילו רנדומליים של חיים. לעזור למטופל לראות את הקשרים שבין הדברים, את המכנה המשותף המפעיל אותו ואת הקשר שבין חוויה עכשוית לחווית ילדות שכוחה. לחפש יחד אתו חלקים אבודים של אישיות ולחבר אותם בחזרה, כדי לעזור לו להרגיש מלאות ושלמות. כך מתרחש ריפוי.

חיבורים הם עניין שאנחנו צריכים להיות עסוקים בו כל הזמן. לא כבלים, חיבורים. כבלים כובלים את מי שלא מחובר. בשביל לחבר, צריך קריאה עדינה, קריאה של חיבה. משה משה, או מוטי, או רחלי, גיטי, דסי, נפתלי…

לא וַיִּקֶר, לא במקרה. לא סתם אקראי רנדומלי. היית פה בסביבה אז קראתי. אני בא במיוחד, לקרוא לך. פעם ועוד פעם. רוצה אותך קרוב. רוצה אותך מחובר.

אז אלול הוא אולי הזמן לשמוע את הקריאה של הקב"ה אלינו, ואת החיבה הגלומה בה.

גם אם זה קצת חופר.

4 תגובות על “תתחילו לחפּור! (בפ"א דגושה)

  • מאוד יפה!

  • אורית,
    היו ימים שהייתי אני תלמידה, והיית את מורה לסמנטיקה אבל לא רק. כי השיעורים ההם היו גם שיעורים בעמקות, בתאוות ידע, בענווה, ובאהבה גדולה כל כך לשפה שהכל מתחיל ונגמר בה.
    היום גם אני מורה. ובשיעורי תורה ולשון אני שומעת לפעמים בתוכי את המילים ההן שלך. נזכרת, מתגעגעת ורוצה נורא להשאיר גם אני אצל התלמידות שלי זיכרון אהבה חופר כזה…
    תודה!

    • שולי יקרה, תגובתך מרגשת. אשמח אם תזדהי.

  • נחמד מאוד!
    ועל הדרך למדתי שיש גם 'ביבליותרפיה' בעולמנו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל