רחוב עזרא, ירושלים. אני מהלך עם הבת שלי בנחת; זמן איכות קוראים לזה היום. "טאטע, היום אני רוצה שנעשה משהו מעניין, לא סתם ללכת לסבא וסבתא," היא ביקשה. אבל אין משהו מעניין, מתוקה. יש סגר; כך קוראים לזה היום.
אבל הקדוש ברוך הוא שומע לתפילתן של תינוקות של בית רבן; הם מנדנדים כל כך יפה – איך אפשר להתעלם מהם? דרך הילוכנו אנו נתקלים בפח בוער, ממש כמו בתמונות מאה שערים וגאולה המתפרסמות מפעם לפעם. צפרדע שהיתה פעם ירוקה, תכולה לא מזוהה שהולכת ונאכלת ולשונות של אש המפזזות בלהט, תכף מלחכות את חוטי החשמל ומטילות על בית הורי חשכה וקור למשך השעות הקרובות.
מכבי האש כבר בדרך, מעדכן אותי עובר אורח, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא להתרחק מהריחות, מהלהבות ומההמולה הקדחתנית המתאספת מסביב. תוך כדי סינוני מורת רוח על המופרעות של השבבניקים הקנאים – 'על זה העדה לא יוציאו קול קוירא,' אני ממלמל בעצבנות – אני מושך במהירות לאחור את היד הקטנה שאוחזת בי. אבל בת הקול שלידי אונסת אותי להישאר, כי 'סוף סוף יש משהו מעניין כמו שביקשתי, טאטע'. ברירה לא נשארה לי, נשארתי, יחד עם ילדי בית ישראל שצצו מכל החורים והסמטאות, כאילו איזה וואטסאפ סודי עדכן אותם על האקשן. עמדתי רחוק די הצורך להיות מוגן וקרוב די הצורך שהיא תוכל לראות.
לכמה דקות שכחנו מהקורונה, מהקנאות וממצב הדור הירוד, ונהנינו מאקשן רחובי פשוט. טאטע, המכבי אש נוסעים, היא עדכנה אותי. יופי, היה לך מעניין? מעולה. הולכים הביתה, ארוחת ערב ולישון. אסאך נחת, חייך שוב ר' זונדל
לפתע ראיתי אותו, את ר' זונדל, ה"מגיד שיעור" שלי מלפני עשור. בשלושים השניות שבהן צעד לכיווני הספקתי להיבהל כמה הוא הזדקן, לקבל פלאשבק מענג ומכאיב מהשיעור שלו, ולגרד מזכרוני את מילות הנימוס המקובלות לכגון דא.
"השתנית, מויש'לה," אמר לי באותו קול מוכר שבו הסביר את המיגו של שטרא זייפא. "אבל אני עדיין מזהה אותך," החמיא לעצמו. מה שלום הרב וזה, איך הרב בתקופת הקורונה, האם הוא בעד החיסונים, הפחתי ניצוצות בשיחה לא צפויה זו (מה למען השם דיברו אנשים לפני הקורונה?). האש הבוערת הצילה אותנו ממבוכת שיחה של אנשים זרים ומכירים.
"אני זוכר את ר' יצחק סירוטה," התחיל לספר לי. "הוא היה קנאי אמתי. הוא בכה כששמע על חילולי שבת. הוא התפלל יחד עם אבי עליו השלום במרמורישע שול, אלו תפילות הוא היה מתפלל, כמה חסד היה עושה, אש בערה בקרבו. היום האש נזרקה לפח." אמר מה שמתאים לומר ונאנח היכן שמתאים להיאנח.
בינתיים הגיעה הכבאית וילדתי התרגשה. היא שכחה את מבוכתה מהזר, יצאה מהמחבוא שמאחורי המעיל שלי וביקשה שארים אותה מהר, שתוכל לראות הכל.
"תראה טאטע," ההתרגשות עלתה מדרגה, "הוא שם כובע צהוב כמו סמי הכבאי! איזה צינור ארוך! וואו, זה משפריץ כמו איזה עשר מקלחות ביחד, טאטע, תסתכל!"
"דאס איז דיין מיידאלע? זו הבת שלך?" שאל ר' זונדל וחייך, "א סאך נחת! אזא זיסקייט!" אמר שוב את מה שצריך לומר, אבל גם התכוון לזה. כך אני בטוח. אני אבא אובייקטיבי לגמרי.
לכמה רגעים ארוכים נסחפנו בהתלהבותה. עמדנו כולנו, ר' זונדל שעוד זוכר את ר' יצחק, אני שבכלל רוצה להגיע הביתה ודסי שרואה את סמי הכבאי בפעולה על אמת, ועקבנו בסקרנות אחר פעולות הכבאית. דסי נתנה לנו את ההיתר ליהנות מזה, מה לא עושים בשביל הילדים. לכמה דקות שכחנו מהקורונה, מהקנאות וממצב הדור הירוד, ונהנינו מאקשן רחובי פשוט. "טאטע, המכבי אש נוסעים," היא עדכנה אותי. "יופי, היה לך מעניין? מעולה. הולכים הביתה, ארוחת ערב ולישון." "א סאך נחת," חייך שוב ר' זונדל.
Photo by Karim MANJRA on Unsplash
נפלא ביותר!