צריך עיון > סדר שני > "חובת חינוכנו לקיצוניות"?

"חובת חינוכנו לקיצוניות"?

בחלקים נרחבים של התרבות המערבית רווח קונסזוס כי מתינות היא טובה וקיצוניות היא רעה. אלא שתרבות המתינות המעניקה לגיטימציה שווה לכל דעה מרדדת את שוק הדעות ומפסידה את ערכם של הרעיונות. אנשים קיצונים המסורים לרעיון בכל לבם הם המקדמים את החברה. רב־ערכיות מול חד־ערכיות.

ט' שבט תשע"ח

בהרצאה שנשא פרופ' אשר כהן בסמינר "חכמתכם ובינתכם" (של "קרן תקווה") בחורף תשע"ז, הוא הציג שתי גישות דיכוטומיות לערכי דת, לאומיות ודמוקרטיה – חד־ערכיות מול רב־ערכיות. חד־ערכיות משמעה גישה קיצונית והיצמדות לערך יחיד תוך שלילה מוחלטת של כל הערכים האחרים. רב־ערכיות מייצגת מתינות והכרה בכך שיש חשיבות לערכים שונים, וכי אין מנוס משקלול נכון של כולם. לדבריו של פרופ' כהן, אין קיום לחברה דמוקרטית ללא רב־ערכיות וללא הכרה במגוון ערכים, שכן הכרה זו היא המפתח לכבוד הדדי בין חלקי האוכלוסיה השונים.

לדבריו של פרופ' כהן, אין קיום לחברה דמוקרטית ללא רב־ערכיות וללא הכרה במגוון ערכים

כהן השתמש בדימוי גרפי בצורת משולש, אשר בקדקודיו עומדות הדת, הלאומיות והדמוקרטיה. הימצאות בקודקודים משמעה מתן חשיבות לערך הקיצון בלבד, ללא כבוד לערכים הנמצאים בקודקודים האחרים. המקום הנכון להיות, לדעתו של פרופ' כהן, הוא המרכז. היחיד והחברה צריכים להתרחק מן הקדקודים ולהתייצב באזור מרכז המשולש. אפשר לבחור בקרבה יחסית לאחד מן הקדקודים, אך צריך להישמר מקרבה יתרה. יש לבחור מקום המבטא שייכות וחשיבות גם לערכים הנמצאים בקודקודים האחרים.

לאור זאת טען פרופ' כהן שהחברה החרדית, לכל הפחות כפי שהיא נצפית מבחוץ, נוטה לקיצוניות ולראייה חד־ממדית המכירה במספר מצומצם של ערכים והדוחה אחרים על הסף. לדבריו, יכולת קיום של חברה מותנית דוקא במתינות אידאולוגית מצד חבריה.

 

כהן מול נביא – נחיצותה של החד־ערכיות

צלילי הגישה הרב־ערכית ערבים לאוזנו של הרגיל בנעימות פלורליסטיות. לא צריכים להיות קיצוניים בשום דבר, אפשר גם וגם וגם. כל אחד מכיר בחשיבות ערכי האחר, והשונות מתבטאת רק בנטיה מתונה על פני רצף ערכים ודעות. איש אינו שולל את הזולת ואת ערכיו, והכל חיים בהרמוניה, משפחה גדולה ומאושרת. הלא בצד השני עומדים רק הקיצוניים, הפונדמנטליסטים חסרי הסובלנות, הקנאים, השחצנים, הלא־מכבדים. מי רוצה להשתייך לחברה חד־ערכית וקיצונית כזו?

בטרם נשקע בשביעות רצון מנומנמת בחיקו החמים והנוח של הקונצנזוס הפלורליסטי, מן הראוי לשאול מספר שאלות

אולם בטרם נשקע בשביעות רצון מנומנמת בחיקו החמים והנוח של הקונצנזוס הפלורליסטי, מן הראוי לשאול מספר שאלות. האם אמנם אין מקום במרקם כולל של חברה גם לכוחות מסוג אחר, כוחות נחרצים, חד־ערכיים וחד־משמעיים? האם רב־ערכיות גורפת מניחה מקום לשמירה על איכויות שאינן מקובלות על רוב הציבור? האם ההכלה והיחסיות אינן משטחות, מעקרות ומאבדות רעיונות וערכים, ולשות את החברה לעיסה דביקה וחסרת צורה? האם חינוך פשרני לערכים מזוגים ומדוללים יכול לעמוד בפני הטבע האנושי הנוטה להיסחף? והאם כל אחד מסוגל להכיל מורכבות של ערכים שונים בלי לאבד ברבות הזמן את האחד לטובת האחר?

מי שהתייחס לשאלת הקיצוניות מול המתינות היה אחד העם במאמרו "כהן ונביא". אחד העם עומד על המתח שבין העמדה האידאולוגית שמייצגה הוא הנביא לבין העמדה הפרגמטית המתגשמת לדבריו בדמותו של הכהן. אחד העם טוען כי אין קיום לרעיון מבלי שיהיו אנשים המסורים רק לו באופן בלעדי:

אין לך רעיון גדול בעולם שהגיע למדרגת כוח פועל, אשר לא נמצאו לו בראשיתו אנשים המסורים לו, ורק לו, בכל כוחות גופם ונפשם. אנשים כאלו מביטים על כל החיים רק מצד רעיונם בלבד ורק על פיו בלבד יחפצו "לתקן עולם", מבלי תת חלק לכל יתר הכוחות שאינם נשמעים לו. […] הרעיון החדש נעשׂה על ידם לכוח מקורי, המושך עמו את החיים לצד אחד מיוחד, כמו שכך עושׂים יתר הכוחות, איש לצדו; וההרמוניא השׂוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות, מוכרחת איפוא להשתנות מעט או הרבה על ידי תוספת כוח חדש.

רק אנשים המסורים בכל לבם לרעיון אחד יכולים ליצוק בו עוצמה שתאפשר למשוך את החברה אחריו. החברה איננה מתקדמת באמצעות התכנסות למרכז, אלא דוקא על ידי מאבק בין הקצוות. עם זאת, אחד העם עומד על הקושי הכרוך בהליכה בדרך זו ועל המחיר החברתי שמשלמים אותם קיצוניים:

הנביא הוא על כן כוח מקורי. פעולתו עושׂה רושם על תכונת ההרמוֹניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשׂיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ". ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים "מרובי צדדים", ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו "אויל הנביא משוגע איש הרוח", ובגאוה ובוז יביטו על 'צמצומו' וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא "קרקע עולם", שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו.

אותו אדם חדור אידאולוגיה מייצר עוצמה המסוגלת להסיט חברה ממסלולה, אולם הוא עצמו נתפס מוזר ותמהוני בקיצוניותו ובשונותו.

אותם רב־ערכיים מתונים מכונים במאמרו "גמדים מרובי צדדים". הם אינם מעריכים את העובדה שהרבה מן הטוב שהם נהנים ממנו אינו אלא תוצאה של אותה קיצוניות

דבריו של אחד העם כאילו נכתבו בתשובה לפרופ' כהן. אחד העם אינו מזלזל בחד־ערכיות ואינו רואה בה כוח שלילי במרקם של החברה. הוא רואה בה דוקא כוח מניע המובל על ידי אנשי אמת המקדישים את חייהם לערך אחד, ומכוח בהירות וחד־משמעיות אלו יוצרים מעין וקטור המשפיע על החברה כולה והמושך אותה לכיוון שהם מאמינים בו. אותם רב־ערכיים מתונים מכונים במאמרו "גמדים מרובי צדדים". הם אינם מעריכים את העובדה שהרבה מהטוב שהם נהנים ממנו אינו אלא תוצאה של אותה קיצוניות שהם בזים לה ומגנים אותה.

מה שנכון לגבי אנשים פרטיים נכון גם לגבי קבוצת אנשים. במסגרת חברה גדולה יש מקום לקבוצת אנשים הנושאת דגל אחד בלבד, דגל המשמר את צבעו המקורי ואינו מתכבס עם דגלים בצבעים אחרים. חד־ערכיות אינה מצב נפשי שלילי ומקלקל, אלא כוח דינמי חשוב שאי אפשר לעולם בלעדיו.

 

פלורליזם תנאי לדמוקרטיה?

עמדתי לעיל על כך שפלורליזם עשוי לרדד אידאות ולפגוע בבהירותן, אך נקודה נוספת בדבריו של פרופ' כהן טורדת את מנוחתי, וזו הטענה שהיכולת של קבוצות שונות בחברה לחיות בשלום תלויה באימוץ גישה רב־ערכית. דעה זו איננה נכונה, ובעיני היא אף מזיקה.

היכולת לאפשר לשני לחיות את חייו לפי אמונותיו ורצונותיו אינה עוברת בהכרח במתן לגיטימציה לערכים המנחים אותו

היכולת לאפשר לשני לחיות את חייו לפי אמונותיו ורצונותיו אינה כרוכה בהכרח במתן לגיטימציה לערכים המנחים אותו, אלא בהפנמת העיקרון של "מה ששׂנוא עליך לא תעשה לחברך". כשם שאינני חפץ שאחר יכפה עלי לנהוג כפי שנראה נכון בעיניו, כך אל לי לכפות עליו את דעתי ואת השקפת עולמי. אדם יכול ורשאי להאמין באידאולוגיה נחרצת ולדחות לחלוטין את דרך חייו של הזולת, ועם זאת לחיות אתו בשלום ולהניח לו לקיים את אורח חייו ללא מפריע. בסיס ערכים משותף מקל כמובן על החיים בצוותא, אך איננו תנאי להם.

באופן פרדוקסלי, דוקא הדעה שקיום בצוותא תלוי ברב־ערכיות מסכנת שותפות בת קיימא. היא מייצרת מצג שוא שסובלנות פרגמטית המאפשרת לאחר לנהוג כפי דעתו כרוכה בקבלה של דעות אלו, תוך בלבול מושגי בין סובלנות לפלורליזם. מצג זה מחייב את האדם לבחור באחד משני הקצוות: או להכיר בלגיטימציה של דעות אחרות, או להילחם בהן עד חרמה. אם זוהי הבחירה המוצגת בפני אדם או חברה, הרי שרבים יבחרו בדרך השניה. העמסת יתר של מושגי הדמוקרטיה, הליברליזם והסובלנות עשויה דוקא להביא לפגיעה בערכים הללו.

ניקח לדוגמא את היחס להומוסקסואלים. אדם יכול לשלול לחלוטין את הלגיטימציה של קיום יחסים הומוסקסואליים, להתייחס אל התופעה כאל סטיה ולסבור שמדובר בתועבה – ועם זאת לחיות בשכנות טובה עם שכנו ההומוסקסואל. יכולת זו אינה נובעת מלגיטימציה ומהכלה של מעשיו, אלא מהכרה בערך של סובלנות, של שכנות טובה ושל שלום. התניית שכנות טובה במתן לגיטימציה להומוסקסואליות עלולה דוקא לערער אותה.

 

ההקצנה – תמצית החרדיות

החרדיות נולדה בתגובה למגמות חברתיות שהתחוללו באירופה מאז המאה ה-18 – השכלה, לאומיות ומתן זכויות ליהודים. החרדיות לא היתה האופציה היחידה של החברה היהודית בתקופה זו. היו שבחרו להזדהות עם רוחות הזמן באירופה ונטשו כליל את היהדות; היו שניסו לשמר מעט מהיהדות המסורתית; והיו שנקטו דרך של שילוב והכלה.

התגובה החרדית למגמות הללו היתה שונה. החרדיות התעצבה בתור מגמה של הסתגרות והקצנה, תוך שלילת כל מה שמחוץ לגדרותיה של היהדות המסורתית והעמדת עולמה של תורה על ערך יחיד. אפילו אידאות שהיו יכולות להשתלב ביהדות מבחינה רעיונית ושאפשר היה לעגן אותן במסורות שבכתב ושבעל פה נדחו על ידי 'מערכת ההפעלה' החרדית. כל דבר שנפל בו חשד שהוא מגיע ממקורות זרים הורחק. כאשר עלתה סברה שפרקטיקה או רעיון מסוימים עלולים להוביל אל מחוץ לחומות שנבנו כדי להגן על ליבת היהדות, נכנסו הנוגדנים החרדיים לפעולה וחסמו את הפרצה.

אפילו אידאות שהיו יכולות להשתלב ביהדות מבחינה רעיונית […] נדחו על ידי 'מערכת ההפעלה' החרדית

דוגמא לכך ניתן למצוא ביחסה של החרדיות אל הציונות. הרעיון של שיבת עם ישראל לארצו מלווה את היהדות אלפיים שנה, והוא בעל נוכחות משמעותית בהלכה, באגדה ובתפילה. כאשר עלתה הציונות על במת ההיסטוריה בשלהי המאה התשע־עשרה ושבתה את לבם של המוני היהודים באירופה, ניתן היה לצפות שהיהדות החרדית השמרנית תראה בה הגשמה של השאיפה המשיחית ותקבל אותה בשמחה. בפועל הצטרפה היהדות החרדית למחנה המתנגדים לציונות (למרבה האירוניה, לצד ה"בונד" והרפורמים). הם זיהו ברוח הלאומית של הציונות מקורות השפעה זרים, וחששו ממגמת הציונות לייצר אלטרנטיבה לזהות יהודית מסורתית המבוססת על שמירת תורה ומצוות. כך גם ביחס למדינת ישראל. למרות כל הסיבות הטובות לראות בה ברכה לעם היהודי, הגיבה החרדיות בשלילה אידאולוגית של המדינה ובהיבדלות ממנה במישור המעשי.

התבדלות זו איננה מסתכמת ביחס למדינה ולציונות. היהדות החרדית נוקטת חזית אחידה של התבדלות נגד מגמות רבות אחרות, כולל ההשכלה והתרבות המערבית. מול עולם גועש באידאולוגיות ובשינויים רדיקליים בתחומי המדע, החברה והפוליטיקה גיבשו החרדים עמדה מתבדלת ומסתגרת, או אם נרצה – קיצונית.

הקיצוניות איננה תוצר לוואי של החרדיות – היא תמציתה ונשמת אפה

החזון איש, ממעצביה של היהדות החרדית בדור שלאחר השואה, היטיב באחת מאגרותיו לבטא את התמצית של הגישה החרדית:

הדוגל בבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים או עם חדלי תבונה. אם אין קיצוניות אין שלמות… הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות, אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות. חובת חינוכנו לקיצוניות! הזיון של החינוך הוא, לטעת בוז וגיעול נפש להמתעוללים בקיצוניות.

אותה רב־ערכיות מתונה, אשר פרופ' כהן רואה בה מידה חיובית וחיונית, נתפסת אצל החרדים בינוניות רדודה ופשרנות עלובה. החרדיות איננה מאמינה ביכולתה של חברה לשמר את ערכיה לאורך זמן מתוך הלך רוח רב־ערכי, בהיותה מובלעת בתוך תרבות הנוגדת באופן מהותי את ערכי הליבה שלה.

הקיצוניות איננה תוצר לוואי של החרדיות – היא תמציתה ונשמת אפה.

 

מ"נביא" ל"כהן"?

החברה החרדית מילאה במשך כמה דורות את תפקיד הנביא. היא הציגה עולם מגובש וחד־ערכי מול תרבות מושכת וקורצת שאפפה אותה מכל עבר. היא סרבה להכיר בערכים אחרים מלבד ערכי היהדות – כפי שהיהדות נתפסת על ידה. לא ציונות. לא ליברליזם. לא דמוקרטיה. בהקשר של מדינת ישראל הפכו החרדים דה־פקטו למובלעת – אוטונומית מבחינות רבות – שאינה רואה עצמה חלק מהמתרחש סביבה ואינה מגלה סולידריות כלפי שאר חלקי העם. החרדים חיים באזורים נפרדים; יש להם מערכת חינוך נפרדת, סגנון חיים שונה, מערך תקשורת עצמאי, קוד לבוש אחר, וכיוצא בו כמעט בכל פרמטר תרבותי. הם אכן היו למשל ולשנינה, והוצגו, כלשונו של אחד העם, כאנשי ריב ומדון, מצומצמים וקיצוניים. מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מההצלחה של חברה זו לשמר את ערכיה ולגדול ולפרוח נגד כל הסיכויים.

השאלה שצריכה להישאל כיום היא, האם החרדיות השלימה את יעודה ה'קיצוני'? […] האם החרדיות מסוגלת להציג מודל של שילוב בחברה הכללית שגם משמר את הערכים החשובים לה?

השאלה שצריכה להישאל כיום היא, האם החרדיות השלימה את יעודה ה'קיצוני'? האם החברה החרדית מוכנה היום למעבר לשלב של ההתייצבות? האם ה"נביאים" סיימו את שליחותם, והם יכולים להעביר את הלפיד לידי ה"כהנים" הפרגמטיים יותר, מרובי הערכים, מחפשי הפשרה והאחדות? האם החרדיות מסוגלת להציג מודל של שילוב בחברה הכללית שגם משמר את הערכים החשובים לה?

המציאות בשטח מעידה כי אכן קיימת תנועה מסוימת בקרב החברה החרדית לכיוון של שיתוף עם החברה הכללית. מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה עולה בהתמדה, חיילים חרדים כבר אינם מחזה נדיר, יציאה של צעירים חרדים לעבודה כבר איננה בגדר בל ייראה ובל יימצא, חרדים רבים יותר חשופים לתקשורת ולתכנים המגיעים מחוץ לחברה החרדית, ונפתחים מוסדות חינוך הכוללים לימודי ליבה. כיוצא בו, השיח המתקיים בפורומים השונים במדיה החברתית מעיד על תהליך פתיחות ושותפות בחברה הכללית. מה שמוכיח יותר מכל כי תנועה זו היא משמעותית הוא אולי עוצמת המתקפה מכיוונם של המתנגדים לה, בדמותם של "הפלג הירושלמי" ואחרים.

התורמים לקידום מגמה זו הם השינויים שחלו באופיה של החברה החרדית. החברה החרדית גדלה מאד והיא מתקשה לשמור על אחידות. הנהגתה שהיתה ריכוזית בעבר מבוזרת יותר היום. בהבט הכלכלי, הדור השני והשלישי לאברכי הכוללים מתקשה להתמודד עם קשיי פרנסה. גידולה של החברה החרדית מקשה גם על החברה הכללית לקבל את השונות שלה. היא חוששת לכלכלה, לתרבות ולסולידריות שבין הקבוצות השונות, ומשקיעה אנרגיה חברתית ורגולטורית כדי לשנות את החברה החרדית ולגרום לה לשאת בעול עם שאר החברה היהודית בארץ.

נטיית שיתוף זו עומדת בניגוד עמוק לאתוס החרדי של הסתגרות והתבדלות, והדיסוננס של אנשים וקבוצות הנעים לכיוונה אינו פשוט

אלא שנטיית שיתוף זו עומדת בניגוד עמוק לאתוס החרדי של הסתגרות והתבדלות, והדיסוננס של אנשים וקבוצות הנעים לכיוונה אינו פשוט. מצד אחד הם חפצים בשיתוף ערכי ומעשי עם החברה הישראלית, מצד שני, 'מערכת ההפעלה' החרדית שלהם מאותתת להם שהשתתפות זו מסכנת את החברה החרדית ומאיימת על ערכי הליבה שלה, שבהם הם חפצים לדבוק. השאלה שאותם אנשים נתקלים בה שוב ושוב היא, האם ניתן לשמר את ערכי הליבה החרדיים בלא להיצמד לקיצוניות ולחד־ערכיות, וכיצד ניתן לעשות כן?

שאלה זו היא לדעתי הסוגיה האקוטית ביותר הניצבת לפתחה של היהדות החרדית, ואולי גם לפתחה של החברה הישראלית כולה.

 

מתינות מחוברת לקיצוניות

ניתוח מעמיק של תהליכים בחברה החרדית[1] הוא עניין למאמר נפרד. במסגרת זו אבקש להתייחס רק לאספקט שנידון במאמר הזה – רב־ערכיות מול חד־ערכיות, מתינות מול קיצוניות – ולהציע מספר תובנות שתאפשרנה לחרדים להתקרב אל החברה הישראלית מבלי לאבד את הערכים החשובים להם.

ראשית, בניגוד להצעתו של פרופ' כהן, אל לנו לראות במתינות וברב־ערכיות תנאי להשתתפות ולסולידריות, ואל לנו לצפות מהחברה החרדית להצהיר אמונים לרוח הפלורליזם המנשבת בתרבות המערבית בת ימינו. זה לא יעבוד, וטוב שכך. הקול החרדי הצלול, הברור והחד־ערכי הוא בעל חשיבות עצומה לאיזונה של החברה הישראלית. להפך, אין די בלגיטימציה לחד־ערכיות, אלא יש אף לעודד אותה ולהכיר בחיוניותה למרקם החברתי. חובה להכיר בכך שחד־ערכיות היא מרכיב הכרחי בזהות החרדית, וניסיון לאיין אותה יגרום לחברה החרדית לעמוד נגדו כחומה בצורה. לא צריך לקבל כל טרנד הרווח בחברה הכללית, ולא חייבים להכיר בלגיטימציה של כל ערך כדי לאפשר חיים בצוותא.

הקול החרדי הצלול, הברור והחד־ערכי הוא בעל חשיבות עצומה לאיזונה של החברה הישראלית

תובנה זו מופנית הן כלפי גורמים מחוץ לחברה החרדית המנסים להשפיע על מגמות בתוכה, והן כלפי פנים, כלפי חרדים, יחידים וקבוצות, הנוטים להשתתפות יתר בחברה הישראלית. בקרב האחרונים מוטחת לעתים ביקורת על ההקצנה של החברה החרדית בתחומי הלכה, צניעות ובידול חברתי. ביקורת היא טובה ובריאה כל זמן שאיננה שוללת את הלגיטימציה של הקיצוניות ואת תפקידה בעיצובה של חברה. אילו היו מעצבי דרכה של החרדיות נוקטים תמיד דרך של הכלה ומתינות, ספק גדול אם החברה החרדית היתה מצליחה לשמר את ערכי הליבה שלה, החשובים כנראה גם למבקריה.

מלבד ההכרה בתפקיד החיוני של הקיצוניות, חשוב גם לשמור על קשר חברתי ומוסדי עם המרכז החרדי ה'קיצוני'. טבעם של אנשים שהם מושפעים מסביבתם, ואדם היוצא אל החברה הכללית, והנחשף לרעיונות ולתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלו, טוב לו לשמור על קשר עם המעגל החברתי הקיצוני והבלתי מתפשר. מעטים האנשים המסוגלים לקיים אורח חיים עצמאי הנובע כולו מבירור עצמי ומביטחון מלא; רוב האנשים נמצאים במקום שהוא תוצאה של סך הכוחות הפועלים עליהם (בלשונו של אחד העם, "ההרמוניא השׂוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות"). אדם החפץ לשמר את האיכויות החרדיות צריך לדאוג שגזעו ורוב נופו ישבו היטב בקרקע של המיינסטרים החרדי.

תהליך ההשתתפות והמעורבות בחברה הכללית יהיה בר קיימא רק אם השותפים לו יבינו שהוא אינו עומד בסתירה לרוח החרדית ולערכי היסוד שלה. אם החברה החרדית תראה בשיתוף איום על ערכיה, היא לא תאפשר לו לקרות, ובצדק. הפלג הירושלמי הקיצון טוען כך בדיוק: אי אפשר לקיים את שניהם, ואין דרך לייצר שיתוף ולשמור על ערכי הליבה החרדיים. מי שטוען אחרת, ואני בתוכם, חובת ההוכחה עליו.

 


[1]  במסגרת דיון זה מן הראוי לעמוד על סיבות כשלונה של תנועת פא"י לתחזק חרדיות מתונה. לאחר עשרות שנים של מגמות שיתוף לצד ניסיון לשמר את הרוח החרדית, היא התפרקה. חלק מחבריה פנו לדרך הדתית־לאומית, ואחרים חזרו למסגרות החרדיות המקובלות היום.


תמונה: Eidah, CC-BY-SA-3.0, via Wikimedia Commons

16 תגובות על “"חובת חינוכנו לקיצוניות"?

  • המקור לקיצוניות היתה, להערכתי, העובדה כי היהדות לא הצליחה להתמודד עם העולם המערבי. במערב אירופה הדת נפגעה בצורה משמעותית עם התפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית בדבר שוויון ומרגע שהיהודי לא היה כפוף ע"י הגויים לחיות בפרנסות מסורתיות ובבידול הוא הושפע מהרעיונות ומהמדעים שהיו שליטים בחברה הכללית. אותו תהליך קרה כ 80-100 שנה לאחר מכן במזרח אירופה. הכשלון הטוטאלי הזה (וצריך להודות בעובדות. צא וראה מה היה אחוז הדתיים במזרח אירופה בשנת 1880 ומה היה בשנת 1937, מרוב מוחלט למיעוט) הפחיד את המנהיגים והפתרון שנקטו היה התבדלות. דא עקא שזה פתרון שאינו יכול להחזיק זמן רב, ואכן במזרח אירופה הוא נכשל טוטאלית. האין פתרון הזה הועתק לישראל אחרי השואה והקמת המדינה והוא הצליח בגלל תנאים זמניים, שכעת נמוגים לאיטם.
    הגישה הזו הרואה בהתבדלות את הפתרון צריכה גם לחסום את הדרך לדעות אחרות ומכון ההקצנה הרעיונית (אסור לבנים ללמוד למודי חול, מלחמה באקדמיה, כל מדרשי חז"ל כפשוטם, חכמי התורה אינם יכולים לטעות, קידוש המיסטיקה ועוד ועוד) ומכאן גם אוירת המלחמה בחילונים, שהרי אין לך דבר העוזר לליכוד ובידול פנימי כמו אוייב .
    המנהיגים מזהים, נכונה להערכתי, כי התנאים שגרמו להצלחת המדיניות הזו בארץ נמוגים. המצב הכלכלי (וגם החברתי – חרדי) שאיפשר לחיות כלכלית כפי שחיו מסתיים והולך והנה אנו מגיעים למצב שממנו ברחנו ושהיה הרה אסון.
    מה עושים? מעמיקים את הבידול ככל שאפשר, אוסרים כל מה שזז, מקדשים את המיסטיקה. הולכים ונהיים עם סגולה במובן ההפוך מהמקורי. אם במקור היינו אמורים להיות יחד עם עם סגולה גם עם שיאמרו עליו "עם חכם ונבון", היום כוחנו בטירלולנו (בטוי מוקצן. יודע).
    לכן שכנות טובה אינה אפשרית. זה לא עניין של לחיות עם השונה. אם לא נלחם בו, נתבדל ממנו, נגחיך אותו ונתייחס איליו כמכסימום נעבעך שוטה ומושחת מוסרית – יש חשש שנתפורר.
    הפתרון האמיתי הוא לעשות את מה שפחדו לעשות ב – 200 השנים האחרונות. להסיר מהמחשבה היהודית "שומנים" שאינם בריאים. לדעת שיש להתייחס ברצינות למציאות [ולמוסר], למצוא הסברים לבעיות ולמצוא דרך בה ניתן לחנך נוער לחיים בעולם כזה.
    הבעיה היא שבעשרות השנים האחרונות, ככל שהעולם החיצוני העיק – העמקנו את צורת החינוך המתבדל (כולל העמקת יסודות רעיונייםשאינם נכונים וקידוש המיסטיקה) והיציאה מכך נעשתה קשה יותר.
    אני מודע לכך שבדרך זו יהיה "פחת". חוששני שבדרך הנהגת אמנם ה"פחת" יידחה, אבל יהיה גדול שבעתיים. העבר הוכיח.

    • יש צדדים לכאן ויש צדדים לכאן.
      ואני צריך להחליט, ולבחור מה יותר יפה
      מה יותר הגיוני.
      אבל הניתוח צריך להיות מה האלוקים רוצה, בתנאי שאני באמת מאמין בו, בלי סייגים כמובן.
      ונראה המאמר שמושג הזה שנקרא אלוקים לא בעל דעה שנתייחס לדעתו, כמובן שגם אחרי החקר מה האלוקים רוצה, יש עוד לדון מה באמת הוא רוצה.

      הקיצונית החרדית התחילה רק במאה וחמישים שנה האחרונות.

      יש חלקים שהדבר נכון.
      אבל לימודי חול לגברים, לפחות בגיל הילדות והנערות, ולא לצורך פרנסה, או תחביב אישי. בזמן הראשונים הקדמונים הדבר היה מצוי מאוד שחכם יהודי תלמודי היה בקי בחכמות העולם.
      אבל מזמן הרא"ש הדבר הוכרע שאין ללמוד וללמד את חכמות הגוים.
      אומנם יש בתשובות המהרש"ל והרמ"א יש גם ויכוח בנושא, ואין הספרים תחת ידי היות שאני לא נמצא בארץ כרגע, אבל בכל החמש מאות שנה האחרונות גם אצל הספרדים וגם אצל האשכנזים לא היה מצוי גדולי תורה שהיו גם חכמים בחכמות העולם, ולפחות הם לא הטיפו ללמד את אותם חכמות. כך שהמוסכמה שונה.

      ולומר שכל דברי החכמים אמת הם מוסכמה של המאה וחמישים שנה האחרונות.
      זהו האמת?
      מי שמעוניין לפתוח תשובות הרשב"א הידועות .וכאמור אין הספרים תחת ידי כרגע. איך הוא נזעק על סברות שכאלו, וגם הרמב"ם מעולם לא תמצא זלזול או פקפוק על דברי חז"ל.
      ואין אני נכנס לתרץ או לומר דעה על דברים בחז"ל הנראים תמוהים.
      מה שמעניין שדברים כתובים כאן כבר תקופה ארוכה מאוד, ואף אחד לא כותב שהדברים לא מדוייקים.
      הגר"א עם הסיפור הידוע על אחד שאמר שרש"י לא דייק בשבע לשונות של שמחה, על תגובה קיצונית של הגר"א. וכי הגר"א היה במאה וחמישים שנה האחרונות.

  • תוספת למה שכתבתי קודם: הנה דוגמה שנקלעה לעיני באקראי. כותרת עכשווית באתר ככר השבת :
    "צחצוח שיניים או לימוד תורה בגן ילדים? הגר"ח: "מבלבלים במוח, שילמדו תורה".
    נכון שהכותרת קצת מעוותת ואינה ממש משקפת את הנכתב תחתיה, אבל הקו המגיע לקוראים מאוד ברור.

    • הקיצוניות בארופה נכשלה
      בארץ אחרי המלחמה משום מה היא הצליחה.
      ועכשיו היא שוב נכשלת.
      לא מפורט מדוע בארופה היא נכשלה.
      מדוע בארץ היא הצליחה? נראה שהצלחתה היא מהמיוחדות בעולם בשבעים שנה האחרונות חוץ מהחינוך בסנגפור מי שיודע.
      ונשאר גם לברר מה קרה עכשיו שהיא חייבת להכשל.
      ומי שמסתובב בירושלים בבני ברק בביתר בקרית ספר באשדוד. לא רואה שהחרדיות נכשלת. ואף שיש אחוזים קיימים של נשירה.
      ויש אחוזים של לימוד מקצוע אפילו שהוא נקרא אקדמי, אבל אין זה מצדיק את ההגדרה נכשלת, וחייבת שינוי כדי לשרוד!

  • לדעתי הדברים רדודים. וכי החזו״א שמואס בבינוניות בא לסתור את הרמב״ם שדוגל בשביל הזהב? ודאי שלא! החזו״א מדבר על קיצוניות בהשלמה עצמית בתורה ומצוות לעומת אלה המפחדים שאז לא יהיה מעורב עם הבריות. אבל מי שאומר שכוונתו שבכל דבר יש להתקצן יעיין במסילת ישרים בסכנות החסידות שלזה צריך משקל. וכי מעתה כל אחד שצועק ׳שקצה׳ למי שרוצה לעבור לדרכה בעוד הוא מקצין לחסום ולסגור את העיר, הלזה יקרא ממשיך דרך החזון איש???
    תמיד התפלאתי שעם ראש כ״כ עקום איך בכלל שייך להם לשבת וללמוד…
    ומה שסיימת שעלינו הראיה, הרי הראיה ברורה לכל מי שמביט בהתנהגות האבסורדית של הקיצונים.

  • האם באמת שייך לדגול "בקיצוניות"? קיצוניות במה? מי שמתנגד לקיצון במלחמה בשלטון אומר שהוא מקצין בדרך ארץ או שמחמיר בביטול תורה וכו' וכו' בסופו של דבר צריך לדעת א) מהי האמת בשטח, ב) מה באמת אומרת התורה במצב זה, ואז שייך להקצין או לא להקצין.

    בכלל, אני מצדד שאלה הנלחמים בציונים אינם נכנעים לגלות, שהרי אנו בגלות בידי ה"ערב רב" שעתה הם השולטים, ואולי מי שמורד בהם כמוהו כמורד באומות… אלא שהם לא מקצינים כמוני לראות את החיים תחת שלטונם כגלות לכל דבר… – בקיצור: הדברים לא רלוונטים כמות שהם.

    חשוב מאוד לכל חושב לדעת: פעם תקפו את הגאון ר' מרדכי פורגמנסקי זצ"ל כשנאם נגד מחריבי הדת, שהרי אמר הרמב"ם ללכת בדרך הממוצע ולא להתקצן? – והוא השיב בדברים שחובה לשמוע: אכן יש ללכת בדרך הבינונית, אך הבינוניות אינה נקבעת לפי דעות ומעשי בני אדם נכון להיום ועכשיו. קו הבינויות אינו נע בפני כל משוגע שמציג קיצוניות חדשה לקצה אחד, אלא הכוונה בינוניות בין שני מידות ישרות ונחוצות, או שני ערכים אמיתיים, וצריך לדון בחכמה ולמדוד יפה את שני הקצוות ה'נכונות' וכך להגיע לבינוניות הרצויה.

  • ממש חרה לי לקרוא לחרדיות "חד ערכי", זה ממש סילוף האמת. הדבקת תוית זו ברור שבאה לא ממקור טהור. כי אדרבה, החרדיות האמיתית דואגת ל-כ-ל הערכים והיא היחידה שמעניקה לא רק רשימת ערכים חשובים שכל אחד יכול לשלוף , ולהשתמש באחד מהם מתי ואיך שירצה ככל העולה על רוחו, אלא מעניקה לכל אחד את משקלו האמיתי, וכיצד ואיך הוא נמדד מול ערכים אחרים.

    אבל חוץ מזה מה שייך לומר שאנחנו "חד ערכי"? וכי על איזה 'ערך' דילגה התורה ח"ו! אלא שהכותב משתמש במבט מעוות זה להצדיק את מה שכיום יש חרדים שמצמצמים את קיום התורה לכל ערכיה, ומסתפקים בהקצנה בערך אחד. אוי לנו על שפלות הדור הרדוד הזה.

  • מאמר נפלא!
    יישר כח!

    מבקש לטעון טענה בדבר העובדה כי החרדים נתפסים כאינם ערכיים בעיני החילונים.

    להלן רשימת ערכים הנפוצים על שפתותיהם של אנשים מהמגזר החילוני שאינם מטרידים את החרדי הממוצע:

    גזענות, פערי שכר, שחיתות שלטונית, שוויון בפני החוק, להטב"ים, העסקת אנשים עם מוגבלות, נגישות
    דמוקרטיה, שויון בנטל, קבלת האחר כמות שהוא, הדרת נשים, שוביניזם, תג מחיר, אלימות, כיבוש וערבים, פיתוח הון אנושי, קיימות סביבתית, אקולוגיה, צמחונות, פתוח הון אנושי, חינוך, אקטיביזם חברתי, צמצום פערים, השכלה וידע ועוד ועוד…

    להלן רשימת ערכים אותם אנו משרישים לילדינו בחברה חרדית וכמעט שאינם קיימים במגזר הכללי:

    אמונה תמימה בה', תפילה מהלב, התמדה ויגיעה בתורה, יראת שמים, כבוד לתלמידי חכמים, סיפור יציאת מצרים, מעמד הר סיני, פסח (איסור חמץ וחשיבות המצה), תפילין, שבת, ערכי משפחה (שלום בית), צניעות, טהרה וקדושה, שמירת העינים, פה נקי, שכר ועונש, השגחה פרטית, דקדוק הלכה, בית המקדש, צפיה למשיח וגאולה, עולם הבא, תחיית המתים, השקעה בילדים ועוד ועוד.

    הטענה שבאתי לומר היא:
    יש לנו כבר סל ערכים כל כך גדול וחשוב שעלינו להנחיל לילדינו שאין בו מקום לערבב גם חשיבות לכל מיני ערכים אזוטריים יחסית כמו אלו שהחילונים מתהדרים בהם… ברור שילד שגדל בבית בו מחשיבים מאד דמוקרטיה ואקולוגיה בהכרח יספוג פחות את ערכי התורה והקדושה.

    אי אפשר לחנך לכל הערכים באותה מידה, האנרגיה בה אנו משקיעים בהנחלת ערכים היא מוגבלת, וכל מגזר עושה את החשבון נפש שלו היכן ברצונו להשקיע את האנרגיה שלו… האנרגיה החרדית מושקעת עד צוואר בעיקר בהנחלת ערכי נצח בעלי משמעות אמיתית (לא טרנדים…)!!!

    החילונים ריקים מכל ערך בעל משמעות נצחית אמיתית, לכן ברור שהמשמעות לחיים שלהם מוכרחת לבוא לידי ביטוי בערכי דמוקרטיה ואקולוגיה, כשהכל ריק יותר קל לחשוב שהכי חשוב זה לשמור על ניקיון הסביבה… ובאמת שזה וודאי דבר חשוב, אבל קדושה ושמירת העינים יותר חשוב! ולדעתי זה או-או.

    מבקש להתעקש שאי אפשר גם-גם.

    • וואו.
      איזה הבדל בין סולמות הערכים.
      החילוני מכוון בעיקר למצוות שבין אדם לחברו (שילוב בעלי מוגבלויות זה כנראה חטא גדול) והחרדי בעיקר למצוות שבין אדם למקום, במקרה הטוב ובין אדם לעצמו ("שמירת עיניים" זה ערך? זה ערך רק אצל מי שיצרו חזק כל כך שיתור אחר לבבו ומראה עיניו).
      את החובות הבסיסיות (למה חרדי חותם על כתובה, אם אין בכוונתי לקיים ההתחייבות לזן את אישתו אלא לשלוח אותה לעבוד לפרנסתו?? זו הונאה פשוטה, העדפת הצורה על פני התוכן).

      מבחינת המהות והתוכן החילוני הרבה יותר קרוב לדברי הנביאים מאשר החרדים, המעניקים לצורה – כמו צורת הכובע או הידור התפילון או מספר השעות הפורמלי של הלימוד והשינון – ולשאלה מה יגידו השכנים משקל כל כל גדול וזהותי.
      החרדים רואים בעצמם צדיקים, אבל הם מצטיירים כצדוקים בלבד.

  • פעם כתבתי שתי מאמרים בשם "החרדים במעבדה של האקדמיה". השאלה שלי הייתה מהי הבעיה הבסיסית של האקדמיה (בעיקר האקדמיה מטעם)? המשקפים שלה!!

    איזה סוג משקפיים היא לובשת?
    כאשר חרדי קלסי קורא סוג מאמר כזה ורואה על מה דנים כאן (חד-ערכיות ורב-ערכיות, קיצוניות ומתינות, השתלבות בתנאים וכו' וכו') הוא מרגיש בצדק שהאקדמאי פשוט עיוור או לובש סוג משקפיים שהעדשות שלה חד-צדדיות. כלומר, הוא רואה רק את עצמו.

    מה עומד כאן בדיון בפשטות?
    יש חברה שלא מאמינה באדם ולכן היא חברה שכל קיומה היא על-ידי שוטר ורובה. כלומר, כל חוק נכפה על האזרח בכפיה על-ידי כוח. בכדי שההמונים לא יתמרדו הם נותנים להם בכביכול חופש דמיוני, בעיקר חופש מחובות משפחתיות-קהילתיות וחופש ממוסר וערכים מסורתיים. כלומר, היא נותנת לאדם חופש מחובות טבעיות בסיסיות, ולא כי היא שוטרת וגננת טובה, רק להפך: החופש הזה ניתן בכדי שהאזרח יהיה נאמן אך ורק לגננת המשטרי. ולכן לא פלא שבחברה משטרית כזו המדינה היא ההורה העליון (הצאצאים לא שלך ושל אשתך), ואין לך אפילו זכות מוקנה לנשום על-פי השופט ברק הנודע.

    מולה עומדת חברה טבעית שאין לה משטר וגננת, ומתנהלת זה אלפי שנים כבני חורין לגמרי. היא לא חושבת שהיא צריכה לשאול רשות מהשופט ברק לנשום, ולא חושבת שצאצאיה שייכים לאיזה ישות דמיונית שנקראת מדינה. חברה כזו באמת תהיה רב-ערכית, ומכאן ה50 גוונים של החרדיות הנודע.
    מכאן גם לא פלא שכל חברי הקהילות מכל הסוגים יחד שומרים על המוסר והערכים הטבעיות שהם כמובן החובות המשפחתיות והקהילתיות והמסורת.

    לסיום:
    כל השכנועים של האקדמיה מטעם באים לדבר אחד, והוא לשכנע את הבן חורין להיות עבד ורובוט לאיזה ישות דמיונית שנקראת מדינה או לאום וכדומה. ברגע ששכנעו אותך בכך, באותו רגע כל קללות שמואל הנביא (שמואל א' פרק ח מפסוק יא עד פסוק יט) מתקיימות בך ובזרעך. במודרנה כמובן הקללות הנ"ל זה נקראת "הורה עליון" ואין לך זכות מוקנה אפילו לנשום.
    מה שאין כן ביהדות (תרצו בחרדיות) צאצאיך הם רק שלך ושל אשתך לדורי דורות וכמובן אתה לא אמור לשאול רשות לנשום מאף אחד = בני חורין. האמת יש לך גם חירות לבחור להתחבר לישות הדמיונית ולהיות לה עבד נרצע. הרי הפסד 80% מהיהדות בתקופת ההשכלה ובהמשך בתקופת הלאומניות?! תוכיח את החופש והחירות שיש לכל יהודי = בן חורין.

    זאת האמת הפשוטה, והשאר הם קלישאות.
    בברכה
    max

    • הפוך.
      החברה החילונית מאמינה באדם, גם ברוחו רוח עז, ולכן מותירה סוגיות רבות לבחירתו החופשית.
      החברה החרדית אינה מאמינה באדם, ולכן ממשטרת את חייו ולא מאפשרת לו בחירה.

      ועם כל הכבוד, כשמישהו אצל החרדים מכה את אישתו – הפתרון הוא "בת מלך" – מוסד ששאול מהחילונים ולא מרבנים שממליצים על שלום בית (כלומר – תחטפי ותשתקי. או שהילדים שלך ייזרקו מבית הספר. כי היה מחננו טהור).

      חילוני מקיים את "איסור גזל" גם בלי ששוטר יעמוד ויטלטל מול עיניו, וכשחרדי לא מקיים זאת, הוא מוצא פלפולים למה גזל ציבור זה בעצם מצווה.

      ולמראה שתי רשימות הערכים בהשוואה שערכת – על אלה בוכה הנביא: חזרתי לעמוס ולישעיהו – הם טובים לא רק להפטרות – והתחזקה בי ההרגשה שלהתנשאות החרדית אין על מה שתסמוך.

  • מאמר יפה!! [גם רוב ככול התגובות שלפני]

  • להסתובב באתר הזה מעלה בקרבי פעמים רבות את רפלקס הקאת-הצעקה "המלך שלכם ערום!".
    דנים בפלפולי הבל אודות עד כמה החברה החרדית צריכה תיקון, עד כמה היא חסרת מידות ובנ"א לחברו, וכו' וכו'.
    למרות הכסות ה'קרה' במאמרים כאן – מאחורי רובם מפעפעת, להרגשתי, אמירת "מי יתן לי חרדי אמיתי, על סל ערכיו ה'פרימיטיביים', ואשכנו כנחש".
    והנה הגעת – ר' גרשון היקר – ובאותה נימה מקצועית / אקדמית / קרה – פשוט אמרת "משה אמת ותורתו אמת".
    פשוט העזת לכתוב שיש ערך במי שאנחנו. אנחנו לא צריכים להתנצל על כך שאיננו מאמצים אל חיקנו את הדאגה להתחממות כדור הארץ, או החמלה (שהיא חמודה כשלעצמה) על פינגווינים בקוטב על קרחון נמס.
    יש לנו את ילדינו (שאנו רואים ערך בריבויים, באמונתם, ובטהרתם), יש לנו את מנהיגינו (שהגדולים שבהם לא 'סופרים' את 'הוגי הדעות' החיצוניים), יש לנו את תורת משה, התורה שבע"פ, ודברי גדולי הדורות, ודי לנו בהם.
    תודה לך, ר' גרשון,
    אם רק תזכה תגובתי זו להתפרסם מעל דפי האתר הזה –
    רק רציתי להגיד שהכנסת מעט אור בחושך הרב המכסה (גם כאן) את הארץ.

    • כל כך הרבה מילים כדי להצדיק בורות והערות.
      ליצור עולם צר העולם נמלה כדי להגן על התורה זה זילות התורה, כאילו רק בעולם כה צר יש לה מקום.
      שנזכיר שהקב"ה החזיר את הרשבי ובנו למערה, בגלל גישה כזו?

  • כשאנו מדברים על הכלה ובכלל כמו כל דבר, אנו מסתכלים אחורה אל דורות קודמים וחז"ל שהתוו לנו את הדרך.
    חכמינו ידעו להכיל כ"א את דעתו והשקפתו של חברו למען המטרה הנשגבת של גילוי האמת ותפקידנו בעולם.
    אולם מי העלה על דעתו להכיל ערכים מנוגדים לכך שאין להם שום בסיס באמונה ומקורם בחכמת העמים?
    גם אם נכיל את המציאות הסובבת, לא בהכרח נשלים עמה ובטח שלא נשקול לאמץ משהו שאין לו שום מקור אצלנו.
    החד ערכיות אצלנו הוא במטרה ובבחירת האמצעים הכשרים לכך והרב ערכיות היא בקבלת האחר כל עוד לא מוכחת טעותו.
    כש"כ " האמת והשלום אהבו" – וכדוגמת בית הלל ובית שמאי.
    ןאם כן מוכחת טעותו, אז גם הדרך להתמודד עם לכך היא ע"פ העקרון של מתיחת גבול ברור לנו ולסביבה החיצונית ע"פ מה שאנו מצווים ואם אפשר אז גם לפי מדת הזהירות והפרישות שאנו יכולים כמו שמבאר לנו ה"מסילת ישרים".
    הערכים שלנו נמצאים אך ורק בתנ"ך וחז"ל, גם החד ערכיים וגם הרב ערכיים ומשם נלמד איפה להתגמש ואיך וכ"א ימצא את העצה הנכונה והגבולות הנכונים לפי מדרגתו והשקפתו בעצת חכמים

  • אני חושבת שאפשר לאהוב את התורה הקדושה וגם לחשוב על כדור הארץ ועל הפינגוינים כאמור. בבחינת ראו איזה עולם יפה בראתי, היזהרו שלא תחריבו את עולמי.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל