עם פרסומם של הבשורות הקשות לאחר שמחת תורה, קמו אנשים בודדים, קבוצות וארגונים, שלא חיכו לתפקיד רשמי או לתכנית מסודרת או להוראות מלמעלה ועשו מעשה. הם פשוט ראו צורך, וקמו למלא אותו. ציוד לחיילים, תמיכה למפונים, סיוע באיתור נעדרים. חמ"לים, קבוצות מתנדבים, סטארט-אפים ועוד הם רק חלק משלל דוגמאות שעם ישראל סיפק ליוזמה שצמחה מלמטה. שלא לדבר על הפיקוד בדרגי הביניים ועל הלוחמים שלמרות התנאים הקשיים סיפקו ביצועים שככל הנראה ילמדו באקדמיות צבאיות בשנים הבאות. או כמו שאמר ג'ון ספנסר, ראש תחום לוחמה בשטח בנוי בווסט פוינט: "אנחנו רואים היסטוריה צבאית נכתבת פה[1]".
כשמשוחחים בימים אלו עם פעילים, פילנתרופים, יזמים חברתיים ופובליציסטים מקבלים תמונה אחת, אופטימית למדי: המנהיגות הישנה נכשלה. החברה האזרחית התגלתה במלוא יופיה. וכפי שסיכם את הדברים העיתונאי שאול אמסטרדמסקי:
פעילות אזרחית בהיקף כזה לא תיעלם כשהמלחמה תסתיים (בהנחה שבכלל יהיה למלחמה תאריך סיום ברור). היא תעבור גלגול נוסף, תתקדם לשלב הבא. חלק מהיוזמות ייהפכו להיות בסיס לתנועות חברתיות, חלק אולי יגדלו זרועות פוליטיות. זה תהליך בריא של התחדשות חברתית, שבמסגרתו ישראל תשיל מעליה את הנשל הישן שלה ותגיח ממנו כיצור חדש ומוצלח יותר.[2]
זוהי שעתה היפה של החברה האזרחית. של מנהיגות יוזמת העולה מהשטח. כשחר חדש שמפציע בחברה בישראל. או בפרפרזה לדבריו של וינסטון צ'רצ'יל: "מעולם לא חבו רבים כל כך, כה הרבה, לרבים כל כך".
חסרונה של המנהיגות האזרחית ויתרונו של הממסד
היוזמות האזרחיות שממלאות את החלל שהותיר השלטון הן תופעה מבורכת שנותנת מקום רב לאופטימיות. לאחר חדשים, ואפילו שנים, של שסעים חברתיים, של היעדר מנהיגות, של פיחות הולך וגובר באמון שהציבור נותן למערכות השלטוניות והציבוריות הגיעו היוזמות החברתיות והפגינו יעילות יוצאת דופן כמעט בכל מקום שהיה נדרש. פרץ הסולידריות, היוזמה והיצירתיות שבקעו מכל קצוות הקשת החברתית היו כמו מים צוננים על נפש עייפה. הם הצליחו היכן שהמערכות הרגילות, הישנות, המנוונות קמעה, נחלו כישלון חרוץ. הם הפגינו כמות בלתי נדלית של אנרגיות חיובית, שאם יהיה ניתן לרתום רק מקצת ממנה לשיקומה של ישראל הרי שמצבנו טוב בהרבה ממה שחשבנו.
לאור זאת, התקווה שהיוזמות האלו יצרו מציאות חברתית חדשה ויהפכו להשראה למנהיגות מסוג אחר מובנית בהחלט. יתכן ובמקום לנסות לשפר ולערוך רפורמות במערכות הקיימות, אנו פשוט צריכים לבקש מהם שלא להפריע. לתת לפוליטיקאים קצת פחות זמן מסך, ולנתק את עצמנו מהמסך גם לשארית הזמן הזאת. (ניתוק מהמסך הוא בכל מקרה צעד חיובי). מה שהחלונות הגבוהים הרסו, השטח יתקן.
אירועי הטבח בעוטף עזה ומלחמת חרבות ברזל העניקו הזדמנות לחברה בישראל להתגבר על משקעי השנים האחרונות – אבל אין זה אומר שהבעיות שהוצפו במיומנות רבה כל כך במשך אותם שנים התנדפו בין לילה. הן עדיין איתנו, מצריכות התייחסות ודורשות טיפול. העובדה שקיבלנו כעת שטיח חדש אין משמעותה שצריך לחזור ולטאטא את הבעיות מתחתיו כפי שעשינו עד לא מזמן.
שני מודלים של מנהיגות
מנהיגות שצומחת מלמטה עשויה להיות אפקטיבית יותר בפתרון אותן בעיות. ישנם יתרונות רבים למנהיגות שצומחת מלמטה. עם זאת, יתכן והצפיה שהיא תייצר יצור חדש שבהכרח יהיה מוצלח יותר, כדבריו של אמסטרדמסקי, קצת מוקדמת. זה לא שאין כאן "פוטנציאל למנהיגות", אלא שיש עוד כברת דרך לעשות בשביל שהכוחות החיוביים האלו אכן יתועלו לאפיקים חיוביים.
המנהיגות שצומחת מלמטה זוכה היום ללא מעט פופולריות. קל לייצר חלוקה דיכוטומית בין היזם החברתי, שמונע מהרצון לתקן ולשפר, לבין בעל השררה שהתנוון והושחת במשך השנים והפך למשרתם של בעלי הכח. אבל החלוקה הפופוליסטית הזאת לא רק שחוטאת לאמת, אלא מתעלמת מכך שישנם שני מודלים שונים של מנהיגות, וששניהם נצרכים במידה כזאת או אחרת: מנהיגות יוזמת, ומנהיגות אחראית.
מי שפיתח בשנים האחרונות בצורה מאוד יפה את המודל של המנהיגות היוזמת הוא פרופ' דרי, אחד החוקרים הבולטים בעולם בתחום של מדיניות ציבורית וממייסדיו של "בית הספר פדרמן למדיניות ולממשל". לפני קרוב לשנה הזדמן לי לשוחח אתו על ספרו "מעשה מנהיגות" שראה אור חחת הוצאת מאגנס. הספר, אסופת מאמרים וסיפורים אנקדוטיאליים, היה תוצר של הניסיון של דרי להיענות לאתגר ולהציע מודל של מנהיגות ראויה. דרי סיפר לי שבמשך שנים הוא הכשיר אנשים ל"מנהיגות", אבל תמיד הפריעה לו השאלה שהוא לא הצליח להבין "מהי מנהיגות"; איך קובעים מהו פוטנציאל למנהיגות? מי נקרא מנהיג? האם זהו תואר? תפקיד? מבנה אישיות?
לדבריו, היו כאלו שספרו 130 הגדרות למושג: "מנהיגות". אחרים דיברו על 650. ההגדרה הקרובה ביותר לאומדן האמתי הייתה של חוקר שטען ש"מספר ההגדרות למושג מנהיגות פחות או יותר שווה למספר החוקרים שעסקו בתחום".
התזה שפיתח דרי מתבססת קודם כל על הפקעה של מושג המנהיגות מהשררה: "מנהיג הוא כזה שעושה מעשי-מנהיגות", הסביר דרי. "המעשה אם כן הוא העיקר, ולא התפקיד או המשרה. מנהיג אינו מעמד או מבנה אישיות. כל אחד יכול להיחשב מנהיג, ולו מנהיג לשעה אם הוא עושה מעשים שאפשר להגדיר כמעשי-מנהיגות".
בתור דוגמא, הוא מביא מעשה שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל; לפי הסיפור, רבי אריה נשאל פעם האם הוא אחד מל"ו צדיקים. תשובתו הייתה מפתיעה: "לפעמים", אמר.
"המעשים הם אלו שעושים את מי שאנחנו, וזאת הסיבה לכך שהשאלה מהי מנהיגות נוגעת לכל אחד ואחד מאתנו". הוא טוען. "לפי רבי אריה לוין, אדם לא מקבל מינוי של למד-ווניק ומאותו רגע והלאה הוא יושב על כס הצדיק".
איזה מעשה נחשב למעשה מנהיגות? דרי מנסה להגדיר את מה שהוא מכנה "מעשה מנהיגות" כ"פעולות שיוצאות מחוץ לתחום הבטוח, המוכר, על מנת להיטיב – ובתנאי שהאמצעיים ראויים לא פחות מאשר המטרה". מנהיגות חייבת את החלק ההרפתקני, המכוון לשנות את המציאות, בשביל שתהיה ראויה להיחשב כמנהיגות.
דרי הוא אדם עם חיבור והערכה רבה למסורת, ולא מעט מהתובנות שהוא מציע בספר מבוססות על מקורות תורניים. את התובנה הזו הוא מצא, לדבריו, בפסוק שקראנו בתורה זה עתה: "נעשה ונשמע". עמא פזיזא, כדבריו של אותו צדוקי לרבא[3].
ואכן, אותו פזיזות, כאשר נעשית במקום הנכון, היא אולי הגדולה שבמעלות. אבל הפסוק, שאלתי אותו, לא נגמר רק ב"נעשה"; הוא ממשיך בהכרזה: "נשמע". לאחר היוזמה, מגיע שלב האחריות. היכולת לעצור, להקשיב, לקבל – ולא רק לדהור קדימה, חשובה לא פחות מהיוזמה. זה כמובן רק משל. אין הכוונה כאן להציע פירוש לפסוק, אלא רק להתבונן באותה נקודה שלכאורה עולה ממנו. ובכל זאת, דומה שזו נקודה רלוונטית: יוזמה היא דבר חשוב מאין כמותו, אבל לא פחות חשובה מהיוזמה, חשובה גם האחריות.
יתרונן של המערכות הממסדיות
מודל המנהיגות המבוססת על יוזמה אזרחית תואם במידה רבה את המודל שמציע דרי. כל אחד, לא משנה מי הוא או מהיכן ומגיע, יכול למצוא את עצמו בנקודת זמן שבו תהיה לו האפשרות לנסות להשפיע לטובה על הסביבה שלו. במקום שבו תהיה לו האפשרות להסתכן ולחולל שינוי שאמור יהיה להיטיב עם זולתו. כל אחד יכול להיות מנהיג, ולו רק לשעה.
אבל המודל הזה של הנהגה אזרחית לא צץ יש מאין במוצאי שמחת תורה. הוא מלווה את הציבוריות הישראלית כבר למעלה מעשור, וטביעת האצבע שלו ניכרת בכל פינה. הוא הגיע מכל צידי המפה הפוליטית, שינה את כללי המשחק וניער את קבוצות הכח הישנות של החברה הישראלית. הוא הוביל שינויים שלעולם לא היו קוראים בלעדיו, אבל יחד עם זאת הוביל גם לחלק מהמשברים הציבוריים שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות. משברים שלא בהכרח היו תוצאה של היעדר מנהיגות, אלא אם כבר של עודף מנהיגות: משברים שנגרמו מכך שהיוזמה לא נבלמה ואוזנה על ידי האחריות במידה מספקת.
לפוליטיקאים ממסדיים יש לא מעט מגרעות, אבל דבר אחד אפשר לומר לזכותם: לרוב, הם נוטים להיות ההפך הגמור ממנהיגות אזרחית. כלומר, הם מסרבים לנקוט יוזמה.
זה אולי נראה משונה: מדוע היעדר יוזמה היא תכונה חיובית? בפרט כאשר היא נמצאת אצל אנשים שהמקצוע שלהם הוא, לכאורה, להנהיג , כלומר להוביל.
למערכות ממסדיות יש לרוב מאפיין בולט: הם מסרבות לערוך שינויים. הם מסרבות לצאת מאזור נוחות מוכר שבתוכו הם פועלות. בעצם מהותם, הם מהוות אנטי-תזה למודל המנהיגות שהזכרנו: לא המעשה קובע, אלא השררה; לא נסיבות הזמן המשתנות, אלא הקביעות הנצחית, המאובנת, כמו גם הרצון לשמור עליה בכל מחיר; ולא הרצון להסתכן ולשנות הוא שמנחה את המערכות האלו, אלא הרצון לשמר ולצמצם סיכונים.
לפעמים, למודל הזה יש מחיר כבד. בשעות הקריטיות, הוא עלול להוביל לקטסטרופה ולקריסה. אבל בימים שבשגרה הוא משמש גורם ממתן, מאזן, מייצב. לעצלות הזאת יש לא מעט חשיבות.
וותיקי הפוליטיקאים בישראל לא ששו אלי קרב לתקן את מערכת המשפט; הם נמנעו במשך שנים מלעשות זאת. חלקם אפילו התגאו בכך. הם גם לא ששו אלי קרב, כך אני מעריך, להפוך את הביצה הפוליטית לדביקה ותובענית יותר ממה שהיתה קודם לכן. הם היו מדיפים להישאר באזור הרגיל, המוכר, המתון והמשעמם, ולא להיאלץ להביט לבעיות בעיניים. אבל העצלות שלהם הפעם עמדה בעוכריהם: כשם שלא היה להם הכח לקחת יוזמה ולשנות כאשר היה צריך, כך לא היה להם הכח לעמוד בפרץ כאשר התביעות מצד הציבור הלכו ונעשו קולניות יותר ויותר.
מכוני מחקר, עמותות, ארגוני מחאה ופובליציסטים – משני צדדי המפה הפוליטית התגייסו הכוחות האזרחיים בעשור האחרון ואתגרו את הסדר הקיים. פוליטיקאים נדחפו לצאת מהמרכז הנח, לעזוב את הפרשות ואת הדילים, וכמו דון קישוט לקום ולהילחם בתחנות רוח. הנצים הפכו לגיבורי השעה, היונים הושלכו אחר כבוד לסל האשפה. המרכז הפוליטי – אותו מרחב שבו נהגו בעבר להתקוטט – הלך ונמוג, והקצוות הפכו לנותני הטון המרכזיים.
התוצאה, הרי היא לפנינו.
חרף חסרונותיה הרבים, לא הפוליטיקה הישנה היא זו שדחפה ליציאה של המערכות בישראל מאיזון. הייתה זאת במידה רבה החברה האזרחית שפעלה בצורה לא מספיק מרוסנת. כלומר, זה היינו כולנו, פחות או יותר.
פוליטיקה חדשה?
נסו לחשוב: מתי התחיל כל העסק לצאת מאיזון? תשפ"ג? תשפ"א? תשע"ט? ואולי בכלל תשע"ה?
קשה לתת תשובה חד משמעית. אישית, אני הייתי שם את האצבע על תאריך מעט יותר מוקדם: תשע"א, לפני כשלוש עשרה שנה.
למה דווקא שנת תשע"א? בעיקר בגלל שני אירועים משמעותיים שהיו בה: האחד הוא המחאה החברתית כנגד יוקר המחיה – שהתרחשה בתקופה שבה גל של מחאות חברתיות, מ"וול סטריט אוקיופייד" ועד ה"אביב הערבי" שטף את העולם.
האירוע השני היה קצת פחות נקודתי: ראשיתו של עידן המידע החדש – עידן הרשתות החברתיות. הם אמנם היו עוד לפניו, אבל התקופה הזאת פלוס מינוס נחשבת כנקודת הזמן שבו רשתות אלו חצו רף גבוה של השפעה והפכו להיות גורמים משמעותיים בחברה המערבית.
הרשתות החברתיות היו עתידות להיות כח חדש בעל פוטנציאל בלתי נדלה, ופעילים חברתיים רק התחילו ללמוד להשתמש בו. דמויות נוספות היו עתידות ללמוד כיצד להפיק ממנו רווחים.
אחד הבולטים שבהם היה איש תקשורת מוכר בשם יאיר לפיד. הוא היה אחד הפוליטיקאים הראשונים שסללו את דרכם לא רק באמצעות חריש אולפנים והתחככות בפוליטיקאים מדרגי ביניים, אלא גם באמצעות שימוש מוגבר ברשתות החברתיות שאפשר לו לדבר ישירות עם הבוחרים הפוטנציאלים שלו.
בבחירות של שנת תשע"ג "יש עתיד", שהבטיחה "פוליטיקה חדשה" הפכה להפתעת הבחירות. היא הדיחה את מפלגת העבודה מתואר המפלגה השנייה בגודלה בישראל ולמעשה מיצבה מחדש את מפת הגושים בישראל. פעילי יש עתיד הקימו את אחת התשתיות הפוליטיות החזקות והמחוברות לשטח שהבטיחו שהמפלגה לא תיעלם כהרף-עין, כפי שאירע עד אז למפלגות מרכז קיקיוניות במערכת הפוליטית בישראל.
מהעבר השני, יזם הייטק מצליח בשם נפתלי בנט הצליח לנער את אחת המפלגות המאובנות בכנסת ולהפוך אותה לקול רענן של תפיסת עולם שמרנית-ליברלית, עם הבטחות לשילוב של ניציות לאומית וחדשנות הייטקיסטית.
בחירות תשע"ג מסמנות את תחילת הדעיכה של המבנה הפוליטי הישן ועלייתו של כח פוליטי שהתבסס במידה רבה על הרשתות החברתיות במקום אולפני החדשות, אינטרקציה ישירה יותר עם בוחרים במקום פריימריז והתרועעות עם עסקנים פוליטים, ומחויבות פחותה והולכת לסטטוס קוו, יהיה אשר יהיה: דת ומדינה, מערכת המשפט, רגולציה ויחסי הרשויות – אף שריד של הסדר הישן לא היה חסין מביקורת.
באותם שנים, פחות או יותר, אנחנו יכולים לראות בגל של יוזמות אזרחיות משני צדי המפה הפוליטית: מכוני מחקר ועמותות מימין ניסו לקדם את ההשפעה של תפיסות עולם ציוניות, שמרניות וניאו-ליברליות במקומות שבהם עד אז לימין לא הייתה דריסת רגל; פילנטרופים בעלי תפיסת עולם שמרנית הקימו כלי תקשורת ימניים (כמו ישראל היום או ערוץ 20, כיום עכשיו 14) וקמפיינים אזרחיים ניסו למלא את מקומם של הפוליטיקאים משמאל בניסיון להשפיע על תוצאות הבחירות (כמו קמפיין V15).
ההשפעה של היוזמות האזרחיות האלו ניכרה בהחרפת המתחים שבין ממשלות הימין לפקידות המקצועית ולמערכת המשפט, בהקשחת העמדות של מפלגות האופוזיציה, בפרסונליזציה הגוברת של הנושא הפוליטי ולבסוף גם בתנועת המחאה כנגד הרפורמה המשפטית – תנועת המחאה האזרחית והרחבה ביותר שידעה מדינת ישראל מימיה. הפוליטיקאים, כולל אלו שבאו לבשר על "פוליטיקה חדשה", יותר דידו מאחור בניסיון להחזיק בקצב מאשר להוביל. העמדות שלהם נעשו קיצוניות יותר, הפשרה הפוליטית הפכה למילת גנאי. ובכלל, פוליטיקאים החלו לכוון הרבה יותר ל"גרעין הקשה" הרדום של בוחרים עצלים או מאוכזבים מהקצוות הפוליטיים מאשר למרכז.
התופעה האחרונה אינה יחודית לישראל. אם נתבונן ברחבי העולם נמצא תופעה דומה גם במקומות אחרים: ארה"ב, בריטניה, ספרד, ברזיל, הולנד ארגנטינה ועוד.
על פי סדרת סקרים של שערך מכון Pew, הקיטוב הפוליטי בחברה האמריקנית לא היה משמעותי עד שנת 2004; זאת אומרת שהיו הרבה מאוד נושאים שהרבה מאוד אנשים משני המחנות הפוליטיים בארה"ב היו יכולים להסכים עליהם. אלא שמאז 2004 המגמה השתנתה. תחום המכנה המשותף בין שתי המפלגות הלך והצטמצם, ולמעשה הפך לשמורת טבע מתה. בזמן כהונתו של הנשיא אובמה קיבלה המגמה החדשה דחיפה רצינית, והפערים בין שחורים ללבנים הועצמו. באותו הזמן, במקרה או שלא במקרה, הופיעו שתי המצאות הכרוכות זה בזה ששינו את העולם: הסמארטפון והרשתות החברתיות.
בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לקראת בחירות 2016 הובילו שני המועמדים שנחשבו בתחילת המרוץ לקיצוניים ביותר, ולכך בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר לנצח: דונלד טראפ וטד קרוז, הסנאטור של טקסס. אחד היועצים שלו, בחור אמריקני-חרדי, הסביר בשעתו בראיון לעיתון משפחה את האסטרטגיה הבסיסית שלהם: בניגוד למקובל, טען, ההכרעה בבחירות לא תבוא מניסיון לרצות את המרכז. ההכרעה תיפול בידו של מי שיצליח לגייס את הגרעין הקשה, הקיצוני, שנוטה להישאר בבית כאשר ההבדלים בין המועמדים אינן חדים דיים. זה באמת מה שאירע, ולא רק בארה"ב.
אפשר להוסיף לכך גם נקודה נוספת: עלייתם של פוליטקאים מסוג חדש מימין ומשאל בארה"ב לוותה בחיבור הדוק הרבה יותר עם הבוחרים עצמם, במקום הממסד המפלגתי. בעוד הילארי קלינטון וג'ו ביידן הם נציגים נצחיים כמעט של המנגנון של המפלגה הדמוקרטית, ברק אובמה היה הראשון שניהל קמפיין ממוקד-יחיד הן בגיוס הכספים שלו והן בבחירות עצמם. שמונה שנים לאחר מכן עשה טראמפ שימוש מזהיר ברשתות החברתיות בשביל לרשת את מקומו. הקווים הישנים שהפרידו בין האליטות הפוליטיות ובין "המון העם" הלכו ונמוגו. הפוליטיקה נעשתה דמוקרטית מאי-פעם, אבל זה לא בהכרח הפך אותה למקום בטוח ויציב יותר.
לא על האלגוריתם לבדו
עלייתו של הפופוליזם, ההקצנה החברתית הגוברת והקטנת מרחב ההסכמה מיוחסים בקרב לא מעט פובליציסטים לעלייתם של הרשתות החברתיות – לאלגוריתמים שלהם, לאופי הממכר ולשיח האלים שפושה בהם. אלא שבתפיסה הזו יש בעייה: בעצם ההעתקה של המשרים החברתיים לגורם חיצוני הנשלט על ידי קבוצה מצומצמת של בעלי כח חמדניים, יש משום הסרת האחריות מהציבור עצמו. זו הטייה שיוצרת הפשטת יתר של הבעייה ומגבילה את אפיקי ההתמודדות עמה.
אולי נכון לראות את הרשתות החברתיות רק כצד אחד, אם כי משמעותי, של תופעה רחבה יותר: עלייתה של החברה האזרחית.
הרשתות החברתיות סייעו להגברת הדמוקרטיזציה של השיח הציבורי, ואלו סייעו להגביר תופעות של מעורבות פוליטית אזרחית. עצם ההעתקה של מרכז הכח של החברה הדמוקרטית מהמוסדות האליטיסטיים הישנים, הקצת-מסואבים אך יציבים, למחוזות שבהם ליוזמה ישנה מוכנות גדולה יותר ויותר לקחת סיכונים, למקומות שבהם יותר ויותר תהליכים מובילי שינוי מגיעים מלמטה ומאתגרים את המערכות הישנות הביאו מצד אחד ברכה ומצד שני חוסר יציבות. הרצון לשפר גבר על הרצון לשמר. הרצון לייצר שינוי גבר על הצורך לשמור על הקיים.
כשוחחתי עם דרי בזמנו שאלתי אותו איך הוא פותר באמצעות המודל שהוא מציע את בעיית האחריות – את ההבנה שלפעמים חשוב לא רק לשנות, אלא גם לדעת מה לא צריך לשנות. היכן אסור לגעת, ומאלו איזורים נפיצים צריך להתרחק. הוא טען שהאחריות יכולה גם כן להתפרש כמעשה מנהיגות, אבל הסכים לכך שבסופו של דבר יש כאן הטייה: או שאתה מוטה לכיוון מנהיגות יוזמת, או שאתה מוטה לכיוונה של מנהיגות אחראית. כיום, נראה שהמגמה היא להעצים את ההטייה לכיוון הראשון על חשבון ההטייה לכיוון השני.
ליוזמה האזרחית, למנהיגות מחוללת השינוי הזו, ישנו פוטנציאל אדיר. בימי ההלם שאחרי הטבח הנורא בעוטף עזה, חווינו בעיקר את הצד החיובי שלה. הייתה זו שעתה היפה של החברה האזרחית. אבל ככח גולמי, אין לצפות שהיא תדע תמיד למצוא את הדרך לתעל את האנרגיות הללו לאפיקים חיוביים. ללא הכוונה וטיפול מתאים, היא לא בהכרח תיצור מדינה וחברה יפה יותר.
מנהיגות שטח מוטת-יוזמה והרפתקנית היא דבר חשוב. אבל חשוב לא פחות הוא תכונה נוספת, מנוגדת אך משלימה: מנהיגות אחראית, שיודעת היכן לבלום ואיפה אסור לגעת. מנהיגות שמבינה ששינוי הוא לפעמים הכרחי, אך לעיתים רבות מזיק. מנהיגות מרסנת, שיודעת לנצור את כוחה לא פחות ממה שהיא יודעת להפעיל אותו. מנהיגות מאוזנת, שיודעת לקבל גם את חוסר-השלמות ולבכר אותו על פני הכאוס. מנהיגות שלא רק צומחת מלמטה, אלא גם מכה על קודקודה של החברה מלמעלה. מכה ואומרת לה: "גדל".
[1] https://www.ynet.co.il/news/article/sj3qrvtca
[2] https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-28-12-23/m04.html
[3] גמרא שבת, פח ע"א.
נו שויין, כמה התפלספות רק כדי לחדש לנו שהמנהיגות ׳הישנה׳ הינה אחראית ויודעת את הגבולות.
וכל זה בזמן שאנחנו רואים בדיוק את ההיפך הגמור. מנהיגות מנוונת המותחת את החבל עוד ועוד עם שאר החברה. לא רק שנמשיך לא לתרום את חלקינו בזמן שאחרים מוסרים את נפשם (על אמת, לא כמו שאנחנו מקשקשים לעצמנו במשך שנים על מה שהאברכים עושים בכוילל…), אלא נדאג ש׳הם׳ יתרמו לנו עוד ועוד, כי הרי מגיע לנו!
ובינתיים ׳מנהיגים ישנים׳ כמו גולקנופף יעיזו להגיד שהכל טוב, יש תקציבים, והשותפים בממשלה כלל לא אחראים לטירוף שנפל על כולנו, והעיקר יש תקציבים (ש׳הם׳, לא אנחנו תורמים לו)!
אוי נו באמת!
למה המנהיגות הממוסדת תרמה עד עכשיו? רק שלא יהיה שום שינוי ושהם ישמרו על הכסא.
גפני ודרעי למשל, עשרות שנים בשלטון ולאן הם הביאו אותנו? אלפי צעירים שלא עושים כלום עם החיים שלהם, הספרדים שבכל ארצותיהם לא הכירו את המושג כוילל ועבדו כולם למחייתם וכאן נהיו מן הכלאה של ליטאים ומרוקאים (או מה שלא יהיה) ושכמובן לא עובדים, ואז בא דרעי הגיבור ומשליך עליהם תלושי מזון שהוא סחט מהחברה היצרנית.
אצל הליטאים המצב לא יותר טוב, מי שטוב בלימוד גמרא מגיע לו חיים בלי שום מחויבות. בן אדם יכול להביא עשרה ילדים לעולם ולא לעבוד אפילו יום אחד לפרנס אותם! ומה עם אלו שלא מתאימים ללימוד גמרא מבוקר עד ערב (המון!)? אין דבר, נסחוט תקציבים למניעת נשירה, כי הרי מי שהולך לעבוד למחייתו כמו שהיה מאז ומעולם נחשב בחברה החרדית (הישראלית) ל׳נושר׳!
לא התעמקתי במאמר אבל איני מבין מה הקשר בין היוזמה והרוח ההתנדבותית של אזרחים לסייע ולתרום למאמץ המלחמתי לבין צמיחת מנהיגות. עיין פרשת תרומה..