צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > "היינו כחולמים": בית המקדש – חלום או מציאות?

"היינו כחולמים": בית המקדש – חלום או מציאות?

שחרור ירושלים הפך למציאות דבר שהיה חלום רחוק בעיני יהודים לאורך הגלות; ירושלים חזרה לידים יהודיות. נדמה היה כמעט שחזון הנביאים מתגשם בשלמותו. אלא שגולת הכותרת של העיר, בית המקדש, נותרת חסרה. הוא עדיין דומה אצלנו לחלום רחוק. האם הסיבה לכך היא חוסר היתכנות מעשית לבניית המקדש, או שמא הריחוק שלו מאתנו טמון בעיקר בתודעתנו?

כ"ו אייר תש"פ

חמישים-ושלוש שנים חלפו מאותו ליל שבועות, שבו זרמו המוני יהודים נרגשים אל הכותל המערבי לאחר שנים ארוכות שבהן הייתה ירושלים שבויה בידי הירדנים. הדיו של המפגש המחודש עם ירושלים מכים בציבוריות הישראלית עד ימינו, עד שכל הצעה לוויתור על חלקים מעיר הקודש הופכת סיבה בפני עצמה לירידת קרנו של המציע, תהא זהותו אשר תהא.

שבנו לירושלים! הקריאה הזו לא תאומן. לו הייתי מספר לאחד מאבותיי בדורות הקודמים כי נכדו עתיד לשבת בעיר ירושלים, לטייל בין החומות, להתפלל בכותל המערבי, ולעשות כל זאת בינות להמוני יהודים המתהלכים שם כמו בתוך שלהם, נשימתו הייתה נעתקת. סבור היה, מן הסתם, כי דבר מעין זה הוא בלתי ייתכן אם לא בירידת בית-מקדש-של-אש מן השמים. אולם הדבר קם ונהיה!

שבנו לירושלים! הקריאה הזו לא תאומן. לו הייתי מספר לאחד מאבותיי בדורות הקודמים כי נכדו עתיד לשבת בעיר ירושלים, לטייל בין החומות, להתפלל בכותל המערבי, ולעשות כל זאת בינות להמוני יהודים המתהלכים שם כמו בתוך שלהם, נשימתו הייתה נעתקת. סבור היה, מן הסתם, כי דבר מעין זה הוא בלתי ייתכן אם לא בירידת בית-מקדש-של-אש מן השמים. אולם הדבר קם ונהיה!

ומנגד: אם הייתי מוסיף לספר לזקני כי לאחר חמישים-ושלוש שנים (חמישים-ושלוש שנים!) שבהן תשרור בירושלים ריבונות יהודית מלאה עדיין יהיה מקום המקדש חרב כבתחילה, כאשר רוב רובו של העם, ואפילו שומרי התורה שבו, אינם שמים זאת על ליבם, יש להניח כי דבר זה היה מעורר בו תימהון עז אף יותר מן הסיפור הראשון, ואולי גם כעס על האדישות.

איך ייתכן שאנו מקבלים את עובדת העדרו של בית המקדש מנופה של העיר בתור עובדה מובנת מאליה? לאחר עשרות שנים של יישוב יהודי ריבוני בירושלים, דומים אנו לילד קטן שמשאלתו ארוכת השנים ניתנה לו, ומשבאה – שוב אין הוא יודע כיצד לעכלה או כיצד לנהוג בסכום העצום שנפל לידו, ובתהייתו הוא מוסיף להסתובב בשוק והארנק בידו…

דומה כי בעומק ליבנו איננו רואים בבית המקדש מוסד הרלוונטי לחיים שלנו. אולם כיהודים, חובה עלינו להתעסק בשאלות מרכזיות בעניין המקדש: איך יכול רעיון המקדש להפוך רלוונטי עבורנו? כיצד יקבל המקדש מקום בחיים הריאליים שלנו? על שאלות אלה להטריד, לדעתי, כל יהודי מאמין המודע למרכזיותו של בית המקדש בתורה ובמחשבת היהדות, כמו גם להיותו מושא ערגתה ההיסטורי של אומה שלימה.

דומה כי בעומק ליבנו איננו רואים בבית המקדש מוסד הרלוונטי לחיים שלנו. אולם כיהודים, חובה עלינו להתעסק בשאלות מרכזיות בעניין המקדש: איך יכול רעיון המקדש להפוך רלוונטי עבורנו? כיצד יקבל המקדש מקום בחיים הריאליים שלנו? על שאלות אלה להטריד, לדעתי, כל יהודי מאמין המודע למרכזיותו של בית המקדש

אין כוונת מאמר זה להביע עמדה הלכתית בשאלת בניין המקדש, וגם לא להתייחס למורכבות הפוליטית, וממילא ההשקפתית, שצעד כזה מעלה. למרות שלדעת הרמב"ם מצווה לבנות את בית המקדש בזמן הזה (ראה הלכות בית הבחירה פרק א), מכל מקום הדבר כרוך בשאלות הלכתיות כבדות משקל שבהן דנו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. כמו כן, ההיתכנות המעשית של צעד זה בסיטואציה הפוליטית שבה אנו נמצאים מוטלת בספק רב. על אף האמור, עלינו לנסות לברר את יחסינו, כיהודים מאמינים המתגוררים בירושלים ובארץ ישראל, אל מה שאמור להיות לב ליבם של חיינו הדתיים והציבוריים – בית המקדש. במאמר זה אנסה להציע נקודת מבט על תפקידו של בית המקדש בחיי העם ועל הרלוונטיות שלו לחיינו הציבוריים.

 

מדוע בית המקדש רחוק מדמיוננו?

בית המקדש נדמה לדבר שאינו רלוונטי עבורנו כרגע משתי סיבות עיקריות: שכחה כתוצאה ממרחק השנים (או הגלות) וריחוק נפשי מעבודת הקורבנות.

מרחק השנים כיצד? זה אלפיים שנה שאנו חסרים את עבודת המקדש, ומספר דומה של שנים היינו נתונים תחת שלטון זר. שכחנו. כן, איננו מסוגלים לשחזר את התחושה של בית מקדש שבו שותף העם כולו, שבו מתאספים כולנו יחד במועדים וברגלים להשתחוות לפני אלוקינו. גם כיום, כאשר יש שלטון יהודי בארץ, עדיין רחוקה הדרך מהסכמה על אורח החיים שראוי לו. לדאבוננו, אפילו מצוות שנשמרו בידי יהודים בגולה אינן נשמרות בידי השלטון היהודי בארץ. דרך ארוכה נכונה לנו עד שנוכל לבסס בעצמנו התנהגות לאומית של יהודים על אדמת הקודש, ורעיון בית המקדש הוא הראשון הניזוק ממצב רוח לאומי זה.

קל לנו לדמיין חיים יהודיים בארץ ישראל על פי התורה, ולמרות זאת קשה לנו לשוות לנגד עיננו תמונה מציאותית של בית המקדש בחיינו. הדימוי של בית המקדש מופיע תמיד כנטע זר בעולמנו, הבלחה של עולם דמיוני ורחוק שייצור שיבוש בשגרת החיים, ולא בתור דבר שבכוחו לרומם ולהעשיר אותה. הסיבה לכך היא הריחוק הנפשי שלנו מעבודת הקורבנות

אולם, הסבר זה יפה כוחו באופן חלקי בלבד. למרות השכחה, קל לנו לדמיין חיים יהודיים בארץ ישראל על פי התורה, ולמרות זאת קשה לנו לשוות לנגד עיננו תמונה מציאותית של בית המקדש בחיינו. הדימוי של בית המקדש מופיע תמיד כנטע זר בעולמנו, הבלחה של עולם דמיוני ורחוק שייצור שיבוש בשגרת החיים, ולא בתור דבר שבכוחו לרומם ולהעשיר אותה. הסיבה לכך היא הריחוק הנפשי שלנו מעבודת הקורבנות.

ריחוק נפשי כיצד? אנו מרגישים כי עבודת בית המקדש אינה מתאימה עבורנו. רובנו מכירים את פרשיות הקורבנות שבספר ויקרא, ואיננו מסוגלים לדמיין עצמנו משתתפים בעבודה זו, בזריקת הדם, בהקטרת האברים וכן הלאה. כבר הרמב"ם[1] ושאר חכמי ישראל[2] לאורך הדורות נתקשו במשמעותה של עבודת הקורבנות, אולם מצוקה זו מחריפה לנוכח הווי החיים הסטרילי והטכנולוגי שלנו, הווי רחוק מאוד מזה של הנביאים וחז"ל, שבו היה האדם גר בשכנות לבהמות הבית, ועבודת הקורבנות הייתה נדמית טבעית. לאדם בן ימינו קשה מאד להזדהות עם דברי חז"ל: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם".[3]

דימוי זה של בית המקדש מונע מאתנו לראות אותו בתור חלק מחיינו. אלא שדימוי זה מאיר את המקדש באור חלקי בלבד. כאשר אנו מסתכלים על המקדש רק מתוך עבודת הקורבנות, אנו מחמיצים היבט חשוב מאד שלו, אולי מרכזי אף יותר.

 

מקום מושב הסנהדרין: המקדש כמרכז רוחני ופוליטי

הקורא בשימת לב את פרקי התורה יראה כי תפקידו של המקדש לובש צורה ופושטה. בפתיחת ספר ויקרא – מיד לאחר הקמת המשכן בסוף ספר שמות – קורא ה' למשה ומצווהו על הקורבנות. התיאורים המפורטים של עבודת הקורבנות יחד עם ציוויי שבעת ימי המילואים מאירים את המקדש בתור מקום עבודת הקורבנות. גם תפקיד הכוהנים מתמצה בכך שהם מקבלים את הדם, זורקים אותו על גבי המזבח ומקטירים את האברים, יחד עם שאר עבודות הקורבנות.

אולם האם בכך תמה ונשלמה צורת המקדש? לאו דווקא. בספר דברים מורה משה רבינו לעם כיצד עליו לנהוג בשלל תחומים עם בואו אל הארץ המובטחת. בית המקדש תופס בהוראות אלה מקום מרכזי מאוד, אך לא בהקשר עבודת הקורבנות בלבד. הוא מצווה את העם ליתן שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, ומעל כל אלו הוא מצווה להקים את הסנהדרין. הסנהדרין הגדולה היא המרכז שממנו יוצאת תורה לכל העם ומקום מושבה הוא בבית המקדש. כתוצאה מציווי זה ומציוויים נוספים שבספר דברים הופך בית המקדש להיות לא רק מקום לעבודת הקורבנות, כי אם גם בית המדרש הגדול לכל ישראל. הוא המקום המדריך ומכוון את חייהם הציבוריים של כל העם, מבחינה רוחנית ומדינית-פוליטית כאחד.

גם תפקידה של הכהונה מתרחב הרבה מעבר לתמונה המצומצמת המתקבלת לכאורה מספר ויקרא.[4] שוב אין הכוהנים עוסקים רק בעבודת הקורבנות; תפקידם הוא ללמד את בני ישראל את דרך הצדקה והמשפט. הכוהנים והלוויים הם הם היושבים בסנהדרין, מלמדים, שופטים ופוסקים לכל העם. גם מן ההנהגה הפוליטית אין הם נעדרים: "כהן גדול משוח מלחמה" הוא תפקידו של הכהן בעת מלחמה. הוא נדרש להנהיג את העם ולהנחותם גם מבחינה מדינית ופוליטית.

לקראת הכניסה לארץ ישראל, המקדש פונה אל הכיוון ההפוך, מן הפנים אל החוץ. הרעיונות הערכיים מפעפעים מן המקום האלוקי אל המרחב האנושי; קדושת המקדש פורצת החוצה ומשפיעה על חיי העם בארצו, והמקדש הופך לרלוונטי ומשמעותי גם מבחינה ערכית ופוליטית; בכך מתבטא השלב הסופי של עמידת האדם מול ה', כאשר הוא שב מעמידתו לפני ה', לצקת את האלוקות אל תוך החיים האנושיים

ניתן לתאר את השניות הזאת בתפקיד המקדש לאורך פרקי התורה כתהליך: כאשר ניצב האדם אל מול ה' לראשונה, גישתו היא התבטלות והכנעה. מכאן נובעת עבודת הקורבנות, ובעקבותיה התפילה, המסמלת את הכנעת האדם מול ה', ומכאן גם נובעות כל מצוות הקדושה התופסות את רוב נפחו של ספר ויקרא: מצוות אלה מצמצמות את הארציות והאנושיות אל מול האלוקות. הכיוון של המקדש כאן הוא מן החוץ אל הפנים – הוא משמש מקום עבור האדם להתכנס מן מרחבי החול האנושיים אל הפנימיות האלוקית. משום כך מכונה בית המקדש בפי הנביא ישעיהו "בית תפילה".[5]

לעומת זאת, בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ ישראל, המקדש פונה אל הכיוון ההפוך, מן הפנים אל החוץ. הרעיונות הערכיים מפעפעים מן המקום האלוקי אל המרחב האנושי; קדושת המקדש פורצת החוצה ומשפיעה על חיי העם בארצו, והמקדש הופך רלוונטי ומשמעותי גם מבחינה ערכית ופוליטית. בכך מתבטא השלב הסופי של עמידת האדם מול ה': השיבה אל הארץ על-מנת לצקת את האלוקות אל תוך החיים האנושיים.

 

מודל רעיוני לדמות המקדש בימינו

אם נרצה אפוא לשרטט את דמותו של המקדש העכשווי, הרלוונטי, נוכל לשוות לנגד עינינו את המודל הסופי של ההשפעה הרוחנית על חיי האומה. הריחוק מרעיון המקדש נובע מזיהויו עם עבודת הקורבנות, אולם עלינו להבין כי עבודה זו אינה תכליתו הבלעדית של המקדש: בסופו של דבר אמורה בשורת המקדש לחדור לחיינו האישיים, הציבוריים והמדיניים. תכליתה של עבודת המקדש היא להנכיח את האלוקות במרחב הישראלי והאנושי כולו; המקדש אמור להיות מנחה דרכה של האומה בכל צומת דרכים ערכית ובכל נידון ציבורי בעל משמעות.

נקל לשער כי אם הייתה ההזדמנות להקמת המקדש נופלת בידינו באותם ימים של מלחמת ששת הימים, בעודנו רחוקים מרחק רעיוני ונפשי רב מהאפשרות של בית מקדש ממשי, הייתה הזדמנות זו מוחמצת ומתמסמסת, ואפשר שרעיון המקדש כולו היה שוקע. מקום המקדש היה הופך למוזיאון יהודי או אולי לשטיבל לתפילות מנחה מעריב…

האם אנו בשלים לקראת נוכחותו של מוסד המקדש בינותינו? אין ספק כי הדרך היא ארוכה, אולם עלינו לשוות את המטרה לנגד עינינו. אל לנו להניח למרחק השנים לעמעם את זוהרו של הבית הגדול הזה. אנו מסוגלים לייצר קשר הדוק בין הנוכחות האלוקית שבמקדש לבין חיינו הריאליים, והחתירה לקראת מציאות זו ראוי לה שתהפוך למטרה ציבורית מרכזית.

העובדה המצערת שבית המקדש אינו נתון בידינו וזרים שולטים בהר הקודש מעניקה לנו הפוגה חיונית במחשבתנו הלאומית והציבורית. עלינו לנצל את ההפוגה ליצירת הגות שתוכל לקדם, מבחינה רעיונית וערכית, את היום בו ישוב בית המקדש להתנוסס בקרבנו.

נקל לשער כי אם הייתה ההזדמנות להקמת המקדש נופלת בידינו באותם ימים של מלחמת ששת הימים, בעודנו רחוקים מרחק רעיוני ונפשי רב מהאפשרות של בית מקדש ממשי, הייתה הזדמנות זו מוחמצת ומתמסמסת, ואפשר שרעיון המקדש כולו היה שוקע. מקום המקדש היה הופך למוזיאון יהודי או אולי לשטיבל לתפילות "מנחה מעריב". המציאות ההיסטורית הכתיבה לנו הזדמנות גדולה יותר: לייצר בקרבנו חזון של ממש לקראת הקמת בית כזה שיממש את ייעודו המלא: מרכז רוחני, תרבותי ופוליטי לעם ישראל כולו.

 

בשורת האחדות הטמונה במקדש

מכשול נוסף בדרך למקדש, המונע מאיתנו לדמיין את אפשרותו, הם הפילוגים שמייצרים כיום את מארג העם היהודי. העם היהודי מחולק כיום לעדות ולשבטים, לקבוצות וחצרות. בכך הוא משמר את החלוקה הפוליטית של שנות הגלות: במשך מאות בשנים לא הייתה לעם ישראל הנהגה פוליטית מרכזית אחת, המביעה רעיון מרכזי אחד ויוצרת תרבות ישראלית אחת. כינונה של מדינת ישראל עוררה שאיפה כזו, אולם כבר מראשיתה סבלה המדינה ממשבר עקרוני של חוסר הסכמה לגבי מידת יהדותה. וכך, לצד העדות והפלגים השונים נוצר שבר עמוק לכל אורכו של העם היהודי: השבר הדתי-חילוני. המאבק סביב צביונו של הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, אינו אלא סמל למשבר העמוק בחיי העם.

בית המקדש הוא המוקד שתחת כנפיו ניתן לייצר רוח אחרת, המאחדת את חלקי העם. אולם ראשית לכל מוטלת עלינו חובת הבירור הרעיוני: כאשר נצליח לברר בתוכנו את המסר הכלל-יהודי אותו מבקש המקדש להעביר, אז נוכל לבנות את המקדש שבו תשרה שכינה זו

גם מבחינה זו, יש ערך בבירור רעיוני של תפקיד המקדש בחיינו. המקדש אינו יכול להתפצל לפלגים ולעדות. תחילת השבר של עשרת השבטים בימי המלכים הייתה הקמת העגלים בידי ירבעם, ועזיבת המקדש בירושלים. הסיבה להקמת המקדשים הייתה ברורה. המקדש הוא גורם מאחד. הוא מרכז לאומי רוחני שכל העם מתקבץ סביבו, ותחתיו נעלמים הבדלי נוסח ומנהג והזדהות קבוצתית והשקפתית. יתרה מזו, המקדש מכיל אפילו את הרחוקים, ומבטל את ההבדל שבין אלו המדקדקים במצוות לאלו שאינם.

חז"ל קבעו כי "טומאת עם הארץ ברגל רחמנא שרייה".[6] כל הבקי מעט בספרות חז"ל יודע היטב כמה הייתה חמורה בעיניהם הטומאה בכלל, וטומאת עם הארץ בפרט. הרחקות על גבי הרחקות והלכות רבות נאמרו בנוגע לטומאה זו, על מנת לשמר את קדושתה של ירושלים ואת קדושת בשר הקורבנות והמקדש שבתוכה. למרות זאת, לא היססו חכמים לקבוע כי טומאת עם הארץ בטלה ומבוטלת בשלושת הרגלים. דווקא בזמנים שבהם ירושלים עמוסה בהמוני המונים של יהודים דחוקים וצפופים הבאים להקריב יחד את קורבנותיהם – דווקא בזמן כזה, כשהזהירות מטומאה הופכת לכמעט בלתי אפשרית, ראו חכמים להתיר את טומאת עמי הארץ.

ההבדל בין "חבר" לבין "עם הארץ", שבימים של שגרה תופס מקום, מיטשטש ונעלם לגמרי ככל שהקרבה למקדש הופכת להיות אינטימית יותר. בכוחה של החוויה הכלל-ישראלית שאותה חווה כל יהודי בבואו לבית המקדש להעלים שנים רבות של מחלוקת ודעות קדומות. בית המקדש מבסס בליבנו את ההבנה שכולנו חותרים לקראת מטרה משותפת, וכי סיפורנו האישי והלאומי כאחד – סיפור משותף הוא.

מוסד המקדש עתיד אפוא להניח תשתית חדשה להידברות פנימית. בית המקדש הוא המוקד שתחת כנפיו ניתן לייצר רוח אחרת, המאחדת את חלקי העם. אולם, ראשית לכל מוטלת עלינו חובת הבירור הרעיוני: כאשר נצליח לברר בתוכנו את המסר הכלל-יהודי שאותו מבקש המקדש להעביר, אז נוכל לבנות את המקדש שבו תשרה שכינה זו.

***

אני מניח כי יש מן הקוראים מאמר זה הנדים בראשם. אומרים הם לעצמם: בית המקדש הוא עניין לעתיד… לאלו אני אומר: אין אנו מחשבים חשבונות שמים, ואין אנו יודעים לאן מובילה אותנו ההיסטוריה. אולם זאת אנו יודעים: אין אנו פטורים מלחשוב על בית המקדש; אין אנו פטורים מלנסות להבין את מקומו בחיינו. זהו מוסד מרכזי הרבה יותר מדי מכדי שנמחק אותו מתורתנו, מחיינו, ופשוט נמתין לעתיד לבוא. אם אין אנו יכולים לבנותו, לכל הפחות ננסה להבין את הרעיונות שעליהם הוא מיוסד, את עקרונות החברה שאותה הוא מבקש ליצור – ואף לחיות ולפעול על פיהם.

 


[1] ראה רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג פרק לב.

[2] ראה לדוגמא: רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר שלישי אות נג.

[3] תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סה עמוד ב.

[4] יש להעיר כי גם בספר ויקרא נמצאים רמזים לתפקידה הרחב יותר של הכהונה. דוגמא לדבר בציווי הכוהנים בפרשת שתויי יין: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה (ויקרא י, יא).

[5] ישעיהו נו, ז.

[6] תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כו עמוד א.

6 תגובות על “"היינו כחולמים": בית המקדש – חלום או מציאות?

  • מאמר יפה מאוד.

    כותב השורות מניח כי לא הייתה אפשרות לבנות את בית המקדש אחרי מלחמת ששת הימים, וגם אילו היה נבנה לא היה לו את האופי וההווי המתבקשים.
    לדעתי, סביר יותר לומר שההפך הוא הנכון, ומכיוון שהעם לא היה בשל לבניית בית המקדש, וכמו שהכותב מאריך במצב העם כיום, ויתרנו על הר הבית והחזרנו אותו לערבים! עובדה, הכותל המערבי מיד כששוחרר הובאו טרקטורים וחרשו את כל המבנים הסמוכים (כיום רחבת הכותל).
    למעשה, לכותל המערבי הייתה גישה ליהודים עד סוף שנת תש"ח, ואך 18 וחצי שנים הפרידו בין לבין. גישה להר הבית נמנעה מיהודים מאות שנים. פרץ ההתרגשות על חזרת הכותל המערבי, שעוד היה מונח בזכרון הקולקטיבי כשריד בית מקדשינו, האפיל על חזרתו של מקום בית מקדשינו עצמו לידי העם היהודי. אם נניח, לצורך העניין, שבית המקדש היה קיים עד תש"ח, מובן שעם שחרור הר הבית הייתה העלייה ההמונית דווקא להר הבית ולא לכותל, ותוך חודשים ספורים היה נבנה הבית על מקומו ומכונו.
    אין ספק שבימינו למעלה מ-50 שנה אחרי השחרור, העם קרוב יותר לרעיון של בניית בית המקדש אך עדיין לא מספיק, וכפי שכותב המאמר מציין. יש להניח שגם כיום אם תיקרה מלחמה מול ירדן ואנשי הוואקף הירדני יניחו את המפתחות וינוסו על נפשם, לא תתעורר דרישה ציבורית רחבה להשארת ההר בשלטון ישראל, גם אם מצב הרוח באו"ם ובעולם יאפשר זאת (כפי שהעולם היה מבין אם ישראל הייתה משתלטת על ההר אחרי תשכ"ז. האמריקאים די הופתעו מהחזרת ההר לירדן). אכן, עלינו לחזק בקרבינו את הרוח החיה הדורשת ומבקשת את כינון בית המקדש בפועל, ויפה עשה הכותב במאמרו.

  • יפה מאוד.
    לגבי הזרמים בעם ישראל, אם להיות ספציפיים יותר, האם לדעתך יש לתת לגופים כמו "נשות הכותל" ולרפורמים מקומות ש"מתאימים להם" בבית המקדש?
    אם כן, איפה עובר הגבול?
    (האם ניתן גם לקהילות להטבי"ם?).
    אם לא-שוב חזרנו לבעיה שביהמ"ק יצטייר שוב כמשהו ששייך רק לדתיים ולחרדים-(בדומה ליום ירושלים…)

    • אכתוב כלשון בני אדם, קודם ה'נכון' ואח"כ ה'אבל':
      'נכון': דבריך נפלאים בנוגע לתנועה הדו צדדית של המקדש, החיצונית והפנימית, דבר זה מעוגן בתורה ובדברי חז"ל, אוסיף רק שאפשר ודו תנועתיות זו מתבטאת בהבדלים הכה ברורים בין חג הפסח (תנועת ההתכנסות, 'היום נהיית לעם', עבודת קרבן הפסח על שלל דיניה המאופיינים בהתכנסות) לחג הסוכות (המתואר בנביא כחג בו יבואו כל אומות העולם לטעום טעם אלוקי בבית המקדש).
      'אבל': א. קיימת בעיה בלכתוב על עבודת הקרבנות כצד המפריע לחיבורנו למקדש ולהציע את קאבתנו מן הפן השני, אין זה אלא מהתרחקותנו מן המקור ובשל טמיעתנו בעולם המודרני. עלינו להשיל מעלינו אבנית זו ולנסות להתחבר אל המקור על אף, ודוקא, בגלל הקושי.
      ב. צורם הניסוח 'מוסד המקדש'.

  • מאמר יפה, עם רעיונות מקוריים ויפים. תודה לכותב.

    אבל לדעתי כאן המקום להעיר הערה, שנכונה על רבים מהמאמרים בצריך עיון.

    כמעט כל מאמר בבמה זו, פותח את הגיגיו, בביקורת על הציבור ממנו בא הכותב. פעמים רבות הביקורת אכן במקומה, חסרונות רבים יש בנו, ומן הצורך להתבונן בהם. אולם פעמים רבות גם ניכר שהכותב מתאמץ לתלות מום מסוים בחברה החרדית, עד שהמגמה הענינית נעלמת מתוך הרצון לבקר ולמצוא מומים.

    נכון, צריך עיון כבמה חופשית חסרת אפולוגטיקה, עוסק גם בביקורת, אבל האם רק זו המטרה כאן? או שמא המטרה היא גם להחכים איש את רעהו ברעיונות שונים. ביקורת היא דבר חשוב ונחוץ, אולם במידה ראויה, ולא כזו שמשדרת שנאה או תיעוב, בנוסח הביקורת של השמאל הקיצוני האכול שנאה עצמית.

    בעיני, מאמר זה הוא דוגמא מצוינת לכך. הכותב לקח חולשה כללית, שלא קשה למצוא לה נימוקים רבים, ובחר לתלות את הקולר בזהות החרדית, כאילו אצל הדתיים שאינם בעלי זהות חרדית, הדברים אינם שייכים. כאילו ה'ותחזינה עיננו' של חוגים אחרים, נאמר בכוונה רבה יותר מאשר אצל אלו החרדיים.

    ומה נעים היה, אילו הכותב היה מציג את דבריו כרעיון לקרב את בית המקדש לדעת בני האדם בעידן הנוכחי. אז, תחת הנסיון להתעסק בשלילה אצל חוג פלוני, אשר מטבע הדברים רוב בני אדם נצמדים לביקורת ופחות למסר, היינו עסוקים יחד ברעיון חיובי, כיצד ניתן להתקרב יותר, להתחבר יותר, אל בית הגדול והקדוש.

    אלו הדברים. ראויים היו להיכתב, על מאמרים רבים, אולם זכה מאמר זה להיות דוגמא בוטה לתופעה, ומשכך מקומה של ביקורת זו בסמוך לו. ירא הקהל וישפוט.

  • מאמר מעניין המביא את הקורא לחשיבה מחודשת… אך את התנאי לבינן בית המקדש!
    בהיותי נערה אתגרתי את הרב משה אינהורן שליט"א בשאילת ביהמ"ק … תהיתי מדוע שנשאף ונחלום על מציאות שכזו כאשר ירושלים מבחינתינו בנויה… הכבישים מתוקנים ויש התרחבות והתפתחות בלתי פוסקת ? לכאורה לא חסר לנו דבר? אף הדרך לכותל מוארת ומפעימה …
    תשובתו אשר אני לוקחת אותה עימי עד עצם היום הזה, היתה כי אמנם ירושלים מתפתחת ויפיפיה .אולם אם נביט על כל האסונות והפיגועים שהיו מנת חלקינו בשנים מאז קום המדינה וכמוכן נחוש בקרע שבעם כפי שציינו זאת חלק מהמגיבים- נבין כי עדיין העיקר חסר לנו מין הספר .
    ואכן בשנה האחרונה ניתן היה להבחין בקרע הפוליטי בעם בצורה מוחצנת אשר לא היתה כדוגמתה בתולדות המדינה ואשר בלתי ניתנת עד לביאתו של המשיח במהירה בימינו. כל מי שיפתח את הרמב"ם יוכל לקרוא כי אחד מתפקידיו העיקריים של המשיח יהיו לאחד בין העם להורות את הדרך ולהביא את האמת לעולם. ואכן לפי הרמב"ם יהיו כאלה שלא יסכימו איתו והם לצערינו לא יזכו להיות בבנין בית במקדש .
    כאמור נושא זה מנותק לגמרי מעקרונות הדמקוטיה המודרנית אולם כיהודים מאמינים עלינו להפנים כי התנאי לבנין בית המקדש הוא בביאת המשיח ובהתגלות ה יתברך על פני כל הארץ כפי שמתפללים:" וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו…."

  • בפעמיים האחרונות שהיו לנו בתי מקדש, עם ישראל גלה מארצו, אז שמא כדאי לחשב מסלול מחדש?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל