צריך עיון > סדר עיון > "לברית הבט" > תשובה: מסע אישי אל הכלל

תשובה: מסע אישי אל הכלל

מאמר תגובה ל""לברית הבט""

àøðåï
מרדכי ארנון עוסק בקרוב רחוקים, בעל טור שבועי בעיתון משפחה

חזרה בשובה היא מסע יחידי שאינו ניתן לכימות בכלים מדעיים. הסיבות לתשובת כל יחיד עלומות ונסתרות, וסטטיסטיקות אינן יכולות לאפיינן. כל יחיד מבקש בדרכו להשתלב בתוך כלל ישראל. דבר זה נעשה על ידי קבלת התורה, בדרך של הצטרפות והתבטלות לציבור שומרי התורה והמצוות.

יט' אלול תשע"ז

התערות בחיי קהילה דתית אינה דבר של מה בכך. לגבי אדם שגדל בחינוך חילוני, היציאה מעולם שבו "אני" קובע מה אמת ומה שקר, מה צודק ומה מוסרי, אל עולם שבו הקב"ה קובע מה אמת ומה שקר, מה צודק ומה מוסרי – היא צעד לא פשוט.

הקהילה הדתית אינה מקשה אחת. הליטאים רואים בלימוד הגמרא ערך עליון, החסידים מחנכים את הצעירים ללמוד תורה ולאחר הנישואין לצאת לעבודה (ומדגישים ערכים אחרים בעבודת ה'), ואילו הדתיים-לאומיים מעורבים בחברה הכללית – מתגייסים לצבא והולכים לאקדמיה. מגוון הזרמים ביהדות דומה לעור התחש שכיסה את המשכן, "ששש בגוונין הרבה".[1] המשותף לכולם הוא סדר העדיפויות בחיים, המניח מעל הכל אורח-חיים על-פי השולחן הערוך.

לחלק מבעלי התשובה יש ביקורת על העולם החרדי, הגורמת להם להבדל מהכלל… אך זו טעות

חלק מבעלי התשובה שחברו לעולם החרדי נוטים לבקר אותו, מה שגורם להם להבדל מהכלל. הם מגיבים על אי-צדק חברתי וסטיות מהשולחן ערוך בכך שהם מתבדלים מהציבור. אך זו טעות. לרבים יש ביקורת על דא ועל הא בחברה החרדית. אבל חוזר בתשובה המבין שהשולחן הערוך הוא הבסיס לחיים יהודיים מלאים – קיום הלכה שדורש מעצם טבעו מעורבות עם הציבור – אינו יכול להתבדל מתוך הכלל.

נכון אמנם שיש דברים הראויים לביקורת. בעל התשובה נתקל לא אחת בתופעות הגורמות לו לתהיות על בחירתו להשתייך לחברה החרדית. אבל על כגון דא אמר לי פעם אחד הרבנים ב"אור שמח": "לקב"ה יש המון מלאכים בשמים, אבל הוא רוצה מלאכים בארץ, וזה קשה מאד".

כשהגעתי לישיבה ונגלו לפני אוצרות תורתנו הקדושה, נתמלא לבי שמחה גדולה, ובעיקר הכרת הטוב לאלה שנשאו את הלפיד עד ליום שהגעתי, והעבירו אלי את הידע התורני. לולא אלה שלמדו ולומדים כל חייהם, שהקדישו את חייהם לתורה והיו מוכנים בכל מאודם למסור אותה הלאה, מי היה מעביר אלינו "החויזרים" את כל הידע העצום? הכרת הטוב האלמנטרית על כך שיש מי שילמד אותי גימדה את הביקורת שהיתה לי.

יש בעיות שצריך לפתור אותן, אין על כך חולק. אולם צריך גם לזכור שהחיים הם מסע של גילוי בעיות ופתרונן. "בעי ר' ירמיה…" – מעיין נובע. כך היא צורת החיים. אופי החיים מתגלה כל יום בצורת בעיות שצריך לפתור אותן.

מה שעצוב הוא שחלק מהחוזרים הממורמרים מתאגדים, ומתקבל הרושם שהדבר רק נותן להם כוח-יתר לנגח. אבל צריך להבין שההיטמעות בקהל חשובה, וכי היא דורשת ויתור מסוים על ה"אני".

כשניהלנו מוסד לבנות חוזרות בתשובה, אפשר היה לראות בעליל כיצד הבנות נותנות את עצמן לקב"ה, אך לא מוותרות על הבגד השונה; אצל הבנים אפשר היה לראות שה"חויזר" נותן את כולו להשי"ת, חוץ מסגנון התספורת. כן, קשה מאד לאדם להתבטל לחלוטין. מטבע הדברים הוא רוצה לשמור לעצמו "פיסת אני". אבל ידוע (בעיקר בחסידות) שעבודת היהודי היא להפוך את ה"אני" – ל"אין". כי כל זמן שאדם מחשיב את ה"אני", הוא כלי מלא – וכלי מלא אינו יכול להתמלאות. כשהאדם מחשיב את עצמו ל"אין", הוא כלי ריקן שהקב"ה יכול למלא – "הרחב פיך ואמלאהו".

 

תשובת יחיד

במאמרה, מזכירה מורן נגיד סטטיסטיקות שונות אודות בעלי התשובה, הקשר שלהם אל החברה החרדית או התרחקותם ממנה. יש שלוקחים נתונים כמותיים אלה ומסיקים מהם כי בעלי התשובה הם קבוצה נפרדת וקהילה בפני עצמה. אך לדעתי יש בעייתיות עמוקה בתיאור תנועת התשובה על-ידי נתונים כמותיים.

תנועת התשובה, כפי שאני מכיר אותה, ניתנת כמו כל תופעה למחקר סטטיסטי-אנתרופולוגי המבקש לאפיין אותה. ואולם, "האדם נברא יחידי" (סנהדרין לז, ב), וכפי שנאמר בהמשך אותה סוגיה: "אמר רבי מאיר בשלשה דברים אדם משתנה מחברו: בקול, במראה ובדעת" (סנהדרין לח, א). כשם שאין בני אדם שווים, כך גם המניע של כל חוזר בתשובה הוא ייחודי, ואינו ניתן למדידה מדעית אובייקטיבית.

בעלי התשובה עוברים מסע יחידי, וכדי להצליח בדרכם עליהם לבטל מעט את עצמם ולהשתלב באחד מן המגזרים הדתיים הקיימים, למרות הקושי הכרוך בכך

על אף השוני, רוצה הקב"ה שנהיה אומה אחת, מאוחדת. עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים שונים, ובכל אופן במעמד הר סיני "ויחן שם ישראל" – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י). כדי להגיע למצב של "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", נדרשת עבודה קשה של היחיד ושל הכלל.

כללו של דבר: בעלי התשובה עוברים מסע יחידי, מסע החומק מתיאור סטטיסטי. כדי להצליח בדרכם, על בעלי התשובה לבטל מעט את עצמם ולהשתלב באחד מן המגזרים הדתיים הקיימים. לא צריך להשתיק ביקורת. אך כמו כן לא צריך לפרוש בגללה מן הציבור.

 

כמות ומהות

מלחמת יום כיפור גרמה לשבר בחברה הישראלית, שבר שהניב גל של חוזרים בתשובה. אך הוא לא היה הראשון. בודדים חזרו גם לפני מלחמת יום כיפור.

האקדמיה או המדע מנסים לנתח בכלים שלהם את המניעים למגמה, ולהבין מדוע הרוב המוחלט בחר ללמוד בישיבות הקדושות החרדיות ולהתערות בקהילות החרדיות. אבל המסקנות הן בגדר "סברות-כרס". ככלל, המדע אינו מתעסק במהות, אלא בכמות. המדע אינו שואל למה האש עולה למעלה והמים זורמים למטה, אלא נותן הסברים בתחום המדידה. איזו כמות מים יורדת במפל, וכמה מעלות יש באש העולה. כמה – כמו מה? איך – מה איכותו של הנדון?

המדע לעולם לא ייתן תשובה אמתית לשאלה מדוע אדם חזר בתשובה, כי המדע אינו יכול למדוד את הנשמה ואת הלכי הנפש

המדע לעולם לא ייתן תשובה אמתית לשאלה מדוע אדם חזר בתשובה, כי המדע אינו יכול למדוד את הנשמה ואת הלכי הנפש. "הנשמה יודעת את בוראה ורוצה להדבק בו" – זו אינה תשובה מדעית, אבל זוהי התשובה האמתית.

החיים והמוות גם הם אינם בתחום המדע. הסברים מדעיים יגלו סיבות מדידות, כגון לב שפסק לפעום ללא יכולת שיקום, או מוות קליני של גזע המוח שגם פעילותו ניתנת למדידה. המדע אינו יכול לתת תשובה אמתית לשאלת מהות המוות, כי התשובה נמצאת בתחום המטפיזי. כשיגיע זמנה של הנשמה לצאת מהגוף ולעלות לעולם הנשמות העליון, יתרחש מוות. כוונתי לומר שגם תהליך החזרה בתשובה נמצא ברבדים רוחניים שאין למדע כלים למדוד אותם.

גם הניסיון להתחקות אחר סיבות רציונליות להבנת מניעי התשובה של פלוני או של אלמוני, לא יצלח על-פי אמות מידה מדעיות. אני למשל משוכנע (לא באופן מדעי) שסבתי זכרונה לברכה בכתה לפני כיסא הכבוד וביקשה שהשם יפתח את לבי לתור אחר האמת ואחר תכלית החיים. את זה המדע אינו יכול למדוד. כמו כן, העסיקה אותי שאלת החיים והמוות מאז היותי ילד קטן, כשראיתי כיצד כלב של השכנים נדרס למוות. ונשארתי עם תהיות עד עצם היום הזה.

משבר הנישואין שחוויתי היה זרז לתהליך שינוי אורח החיים שלי לכיוון שמירת מצוות ולימוד תורה. יחד עם זאת, לא כל מי שחווה משבר נישואין בהכרח חוזר בתשובה. ההחלטות של האדם הן פרי הבחירה החופשית שהקב"ה הטביע בנפשו של האדם. הבחירה החופשית, המיוחדת רק למין האנושי, הייתה עבורי ראיה חותכת שהעולם אינו מקרי אלא פועל בסדר נסתר שאותו חייב היהודי לגלות מתוך ההעלם. שלמה המלך בקהלת (ג, יא) אומר ש"גם את הָעֹלָם נתן בלבם", ורש"י מפרש: "כתיב כאן העלם לשון העלמה". היהודי צריך לגלות מתוך ההעלם את מי שאמר והיה העולם, ולנסות להבין את רצונו של הבורא.

אני חיפשתי את האמת. רציתי תשובות אמתיות לשאלות החיים הגדולות, כגון "למה אני חי? מהי תכלית החיים? מהי הנפש והנשמה?" וכל השאלות ששואל שלמה המלך במגילת קהלת.

התשובות שקיבלתי בעולם החילוני לא היו מספקות. פרופסור באוניברסיטה שבה למד החברותא הראשון שלי טען בשיעור כי "הכל יחסי". שאלו החברותא: "והיחסי למה יחסי?" ענה הפרופסור: "יחסי ליחסי עד אין-סוף". שאל התלמיד: "אם הכל יחסי, למה יחסי האין-סוף?" התבלבל הפרופסור ואמר: "איני יודע". אמר התלמיד לפרופסור: "אם אינך יודע, על מה אתה מקבל משכורת?" עזב הפרופסור את האוניברסיטה ובא ל"אור שמח".

בדיעבד, לאחר שזרם החוזרים בתשובה גבר, נוצר צורך בייסוד מסגרות מתאימות. ואכן, ללא יד מכוונת, קמו אנשים שראו כי זהו צורך השעה, ונדבו את הידע, את הזמן ואת הכסף כדי לקלוט את ה"חויזרים".

כל גוף שקם לטפל ולסייע לחוזרים בתשובה התמודד בכוחות עצמו עם האתגר: כיצד ליצור מסגרת לימודית מתאימה ל"תינוקות של בית רבן" בני שלושים וארבעים שלא קרו ולא שנו? השוני בין המסגרות נבע מהאופי ומהידע של מקימי המסגרות.

מי שמנסה להגיע מתוך כך לסכם תהליכי חיים במספרים ומגמות, ולחלק את החוזרים בתשובה לשבטים ומפלגות, אינו אלא טועה

"אור שמח", לדוגמא, נקטה בדרך המסורתית של עולם הישיבות על-פי המודל של ישיבת ר' חיים מוולוז'ין, על דרך מה שאמרו חז"ל: "המאור שבתורה מחזירו למוטב". מנגד, ישיבת "אש התורה" סברה שבעלי תשובה אינם יכולים להתמודד עם לימוד הגמרא בדרכן של הישיבות, ושמו דגש בלימוד הרי"ף והרמב"ם.

אולם, מי שמנסה להגיע מתוך כך לסכם תהליכי חיים במספרים ומגמות, ולחלק את החוזרים בתשובה לשבטים ומפלגות, אינו אלא טועה. חזרה בתשובה היא מסע יחיד, שכל אחד עובר דרך מסגרת אחרת. הניסיון לצייר את תהליך החזרה בתשובה לפי נתונים חיצונים אינו מביא כל תועלת, אלא מרבה את המחלוקת ואת הפילוג בעם ומקשה עוד יותר על החוזרים בתשובה, המתקשים גם כך לוותר על אורח החיים הישן שלהם. צריך להפנים כי החיים האמתיים הם: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" – הדבקות בדרך התורה והמצוות. כל השאר אינם אלא נתונים חיצוניים שאינם נוגעים במהות הפנימית של התשובה.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] "מכסה עור תחש": א"ר יוסף א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה (שבת כ"ח א').

6 תגובות על “תשובה: מסע אישי אל הכלל

  • כל מה שכתבת נכון, אבל אתה מתעלם מהנידון העיקרי, וחבל.
    חזרה בתשובה היא תהליך פנימי ועלום במידת מה, אבל ההיקלטות בקהילה ספציפית, היא החלטה בעלת משמעות שהאדם נדרש לבחון היטב ולהכריע בכלים העומדים לרשותו.
    הציבור, שכפי שהגדרת – מנהל את אורח חייו ע"פ השולחן ערוך – יש בו קהילות וציבורים בעלי גוונים שונים, ולכל זרם יש יתרונות וחסרונות, והרבה "תוספות" סוציולוגיות שאינן קשורות באופן ישיר לקיום השו"ע.
    אדם שגדל בתוך ציבור מסוים, גם אם הוא נמשך לציבור אחר, לא בטוח שמומלץ לו להגר. יש לזה מחירים לא פשוטים. וגם לא בטוח שיצליח להגר.
    אבל אדם שגדל בציבור החילוני, עומד בפני בחירה: לאיזו קהילה להתקשר?
    וכאן חשוב להבחין באותן "תוספות" סוציולוגיות של כל אחד מהציבורים, ולבחון האם ציבור X מתאים לאדם שגדל בתרבות Y. לא נכון, ואסור, לברוח מזה.
    הניסיון לבנות על "הפיכת אני לאין", ולטעון שמי שיוצא למסע של חזרה בתשובה יכול למחוק את כל הוויתו ולבחון את הדברים אך ורק ע"פ קריטריונים רוחניים/הלכתיים, הוא ניסיון שמחיריו גדולים לאין ערוך. אדם איננו יכול למחוק את עצמו.

  • שלום הרב מרדכי,
    אני שמח לקרוא את תגובתך – כאחד מוותיקי בעלי התשובה בדורנו.
    ישנה סתירה מסוימת בדבריך. מצד אחד אתה טוען כי "קשה מאד לאדם להתבטל לחלוטין. מטבע הדברים הוא רוצה לשמור לעצמו "פיסת אני". אבל ידוע (בעיקר בחסידות) שעבודת היהודי היא להפוך את ה"אני" – ל"אין". כי כל זמן שאדם מחשיב את ה"אני", הוא כלי מלא – וכלי מלא אינו יכול להתמלאות. כשהאדם מחשיב את עצמו ל"אין", הוא כלי ריקן שהקב"ה יכול למלא – "הרחב פיך ואמלאהו". כלומר, אתה מצהיר כי חלק מתהליך התשובה הוא למחוק את החילוני שבי ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי.
    מצד שני כתבת כי "מי שמנסה להגיע מתוך כך לסכם תהליכי חיים במספרים ומגמות, ולחלק את החוזרים בתשובה לשבטים ומפלגות, אינו אלא טועה. חזרה בתשובה היא מסע יחיד, שכל אחד עובר דרך מסגרת אחרת." כלומר – חזרה בתשובה היא כל כך אינדבידואלית ואישית.
    עיקר הדילמה עליה מצביעה מורן נגיד ועל המורכבות הזו עמד גם יהודה גרינוולד היא שמי שנולד חרדי הוא באמת חלק אינטגרלי מהעולם והמהות שלו. לעומתו, החוזר בתשובה בא עם מכלול שלם של ספקות ולבטים, התחבטויות ושאלות שאמנם על חלק מהן הוא מצא תשובה ביהדות ובחברה החרדית, אך הוא עדיין בוחן את דרכו וכמי שבא מבחוץ הוא גם יודע להצביע על עיוותים ובעיות חברתיות שהוא אינו מעוניין לקחת חלק בהן. אם כן, מדוע שיהפך לחלק מהחברה החרדית? האם לא מוטב שישמור על הייחודיות שלו כחוזר בתשובה?

  • בתגובתו של הרב מרדכי ארנון הוא מזכיר את ענין התבטלות ה"אני".
    כמדומני שיש כאן טעות, התבטלות ה"אני" היא מילה נרדפת למושג של "עבד ה' ", כלומר שעבוד כולך לעבודת ה' – האמת המוחלטת.
    הרי שהתבטלות ה"אני" אינה אלא התבטלות ה"אני" ל"אמת".
    ומכאן אנו באים למה שכבר דנו ודשו כאן ובמקומות אחרים.
    אותם ניואנסים שנטענו אצל אותם בעלי תשובה לרוב לא נגעו במישרין לעבודת ה', כי אם במרקם החברתי המסויים שנוצר בציבור החרדי. נכון שיש לבעלי תשובה ניואנסים לא מקובלים ולא אהובים כל כך, אבל כמעט ואין בהם בעיות מהותיות תורניות. רק שהעובדא שהחברה החרדית היתה כזו ממילא גרמה למי שאיננו חי כך לבעיות בעבודת ה'.
    והשאלה הנשאלת היא מדוע ולמה, מדוע לדרוש מבן אדם לבטל את ה"אני" לשם ניואנסים שלא מוצאים חן בעיני החברה? במילים אחרות להפוך את עבודת ה' לעבודה למען ערכים אחרים!
    בעל תשובה הוא במהותו מחפש אמת ורבים רבים מהם הקריבו המון לשם כך, לכן קשה להרבה מהם שהקריבו הרבה כל כך למען עבודת ה' להתחיל הקריב למען דברים אחרים.
    קשה לקפוץ מצורת חשיבה אידיאליסטית לצורת חשיבה פרגמטית.
    חובה עלי להדגיש שאי אפשר להאשים אנשים משום צד, הרבה התכוונו לטוב אבל חוסר הנסיון גרם לטעויות כמובן.
    מכל מקום זאת עלינו לזכור, כי גם בשאלות כאלה יש לתורה דעה ברורה והלכה ברורה ובתור יהודים עלינו לקיים אותה, ומי שלא יודע שיברר עד שיידע, ואם לאו איך הוא יכול להגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות.
    עוד הערה כללית. הערוך השלחן בהלכות תלמוד תורה כותב שלמרות שבלימוד תורה אמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אבל מי שמלמד לאחרים חייב להיות לשם שמים לגמרי.
    כמה דמעות וכמה טעויות היינו חוסכים לו כל החלטה חינוכית וציבורית היתה נקבעת לשם שמים.
    לכן גם כל התאגדות קהילתית או חינוכית צריכה להיות מחוייבת לחלוטין לתורה, ואם לאו הרי שבאיזשהו נסיון של כבוד או ממון הרי ששוב יגרמו לבעיות [חדשות או ישנות].
    כבן לבעלי תשובה הנני מבין הרבה מן הנאמר במאמרים כאן ויש לי להוסיף גם מהנסיון שלי בהווה כמחנך.
    רק אוסיף נקודה אחת. בעלי תשובה מתחילים מהתחלה, ולכן המון דברים שהם פשוטים אצל מי שגדל במשפחה שומרת תורה ומצוות, דילמות חינוכיות והצבת ערכים ורף מסויים בבית לגילאים מסויימים, אצל מי שלא גדל כך לוקח לו זמן לקלוט שזה חסר לו. לפעמים יש להם בעיות שהם רגילות לכל מתבגר והם אינם לוקחים זאת בצורה פרופורציונלית
    כי הם אינם מודעים לכך שבהרבה בתים חרדים ישנם אותם בעיות.
    בעיקר אני מדבר על שאלות קטנות ופשוטות מחיי היומיום.
    אין לי פתרון ברור לזה אבל יש לתת על זה את הדעת.

  • למר ארנון הנכבד שלום,
    במחילה, אני מוצא בדבריך כמה דברים שקשה לקבלם.
    1. הטענה, שגם אתה טוען אותה, שהחוזרים בתשובה "אינם צריכים לפרוש מן הציבור" נידונה בהרחבה במאמרים שונים מעל דפי הירחון "אדרבא", באתר "מענה", ובעוד במות. בדיון מעמיק, כנה, לא מתלהם, מתבסס על עובדות, ניסיון רב ושיקול דעת. מחברים: עופר גיסין, יהודה גרינוולד, עמית קדם, דן טיומקין, ארז גזית ורבים אחרים.
    באופן כללי, המסקנה במאמרים הללו היא בעד גישה עצמאית, פחות או יותר, של החוזרים בתשובה, לאחר שהמאמצים הממושכים להיטמע בציבור החרדי נכשלו אצל רבים והניבו תוצאות חמורות.
    האם קראת את "הספרות המקצועית" [אני מתכוון ברצינות] הזו, שכתבו אנשים מביני-עניין ובעלי ניסיון רב בשטח?

    2. איני יודע מהם אחוזי הנשירה מקיום מצוות אצל בניהם של דור החוזרים בתשובה שאתה שייך אליהם, אבל אצל השכבה שלי ושל חברי, הנתונים מבהילים, והסיבות לכך גם כן נידונו בהרחבה וברצינות במקורות שהזכרתי. ומדובר גם בהורים 'טובים', שהתנהגו כראוי לילדיהם.
    הנטישה ההמונית הזו של הילדים את דרך התורה, היא אחת הסיבות העיקריות שהביאה את החוזרים לחשיבה עצמאית.
    דומני שכל עוד אין למישהו פתרון ברור לבעייה המצערת הזו, לא כדאי לפסול ניסיונות של אחרים לפותרה.

    • במקרים רבים נשירתם של הדור ה2 נובעת מהעובדה שההורים חזרו מה"אור" וכדו' והילד כמו כמעט כל נער רוצה לעשות מה שבא לו ולא מה שהתורה רוצה ולכן הוא נושר. ולמה לחרדי זה לא קורה? לא בגלל חינוך טוב יותר אלא בגלל הסגירות. אי החשיפה לעולם לא יביא גירוי עד הגיל בו יבין את האור שבתורה ולכן היבדלות מהחברה החרדית לא תתרום ולהפך.

  • אתה כותב "אני חיפשתי את האמת. רציתי תשובות אמתיות לשאלות החיים הגדולות, כגון "למה אני חי? מהי תכלית החיים? מהי הנפש והנשמה?" וכל השאלות ששואל שלמה המלך במגילת קהלת."
    ואני לא יכולה שלא להגיב על כך – היום מסתובבים ביננו חרדים רבים השואלים אותם השאלות ומתהלכים ריקים בעולמו של הקב"ה – ולא לא קוראים להם נושרים והם לא נמצאים ברחוב, הם מתפללים שלוש תפילות בבית כנסת ולומדים דף יומי אבל לא מרגישים טעם ותכלית. אותם נערים\ אברכים שואלים את עצמם מה גילה מרדכי ארנון שאנחנו לא גילינו 20 ו30 שנה.
    מי ירים את הכפפה וידאג שכל חרדי יוכל להבין את משמעות ותכלית הבריאה לא פחות מהחוזר בתשובה שהגיע למה שהגיע מתוך בחירה והשתוקקות לה'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל