צריך עיון > בין הסדרים > היחיד שנולד מהכלל

היחיד שנולד מהכלל

מצוות קרבן פסח מלמדת כי היחידאיות של האינדבדואל יכולה לפרוח רק מתוך התמקמות בהקשר קולקטיבי.

פסח תשפ"א

"ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית"

העולם נע בתנועת מטולטלת בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם. הראשון רואה בפרט חזות הכל, ומארגן את החברה, שכוללת פרטים נוספים, סביב היחיד האוטונומי. השני רואה בכלל חזות הכל, כאשר הפרט נתפס בתור בורג קטן במנגנון הכללי הגדול.

לאור זאת, היינו מצפים כי בחברה בעלת דגש קולקטיביסטי נמצא תודעה שבטית מפותחת, ואילו בחברה אינדיבידואליסטית לא נמצא תודעה זו. אולם בפועל, התמונה מורכבת בהרבה. תנועת המטולטלת בין אינדיבידואליות לקולקטיביות מייצרת תופעות מפתיעות, כמו חברה שמדגישה לכאורה את האוטונומיה של הפרט, אך הופכת בפועל לטוטליטרית – כזו שמוחקת את האפיון הייחודי של הפרט הרבה יותר מחברות שבטיות באופן מובהק. המשטר הטוטליטרי ביותר בהיסטוריה האנושית, הקומוניזם, היה גם זה שחרט על דגלו את האידיאל של שחרור הפרט מכבלי החברה.

למעשה, לשתי כוחות אלו, הכוח הקהילתי-שבטי והכוח האינדיבידואלי-חירותני, יש אחיזה חזקה בנפש האדם. אי אפשר למצוא חברה ללא תודעה שבטית, וגם אי אפשר למצוא אדם ללא תודעה אינדיבידואלית. וכמו בכל עניין בחיים, השיבושים נוצרים כאשר מופר האיזון בין הקטבים השונים של הקיום. כאשר השבטיות מבקשת למחוק את הפרט, המטולטלת עלולה לנוע בפראות לכיוון הנגדי של אינדיבידואליות קיצונית, וכך כאשר הפרט מבקש לבטל את השבט, את הלאום.

***

במצוות קרבן פסח מלמדת אותנו התורה כיצד שומרים על האיזון בין תביעת היחידנות לצורך בקשרים משפחתיים, קהילתיים ולאומיים. מצד אחד קרבן פסח הוא קרבן פרטי – חיוב אישי על כל איש ואיש מישראל. מצד שני, הוא נעשה בתוך מסגרת משפחתית-קהילתית: "ויקחו להם איש שה לבית". היחיד אינו יכול למלא את חובתו אלא במסגרת משפחתית, חברתית. הוא אינו יכול להביא קרבן פסח לבד אלא עם חבורה של קרובים.

בנוסף, גם החיוב האישי אינו בעל אופי אוניברסלי. קרבן פסח אינו חובתו האנושית של כל אדם באשר הוא אדם – אינדיבידואליסט חסר הקשר החי את קיומו היחידאי והחד פעמי. החיוב האישי עצמו נולד מתוך מסגרת פרטיקולרית בעלת הקשר לאומי, קולקטיבי, ספציפי מאד: "כל בן נכר לא יאכל בו" – מצד אחד, ומי שאינו מביאו נכרת מעמיו, מצד שני. החובה על היחיד נובעת אפוא מתוך הקשר קולקטיבי – יציאת מבית עבדים של שבט מסוים בזמן מסוים – והביצוע של החובה חוזר ומאשש את המקום של היחיד בתוך החברה. היחידאות צומחת מתוך הקולקטיב ומתבטאת חזרה בתוכו.

אולם, גם מעטפת קולקטיבית זו אינה סגורה באופן הרמטי. עבדיו של אדם משתתפים עמו, על אף שאינם חלק אינטגרלי מהקולקטיב, משום שהם בני ביתו. כיוצא בו, גם גרים שאינם חלק מהסיפור השבטי של יציאת מצרים נמנים על הפסח ומחויבים בו. היחידאיות האינדבדואלית מצליחה לבקוע את המעטה השבטי, ואינה מייצרת שריון מסתגר שאינו מצליח לזהות אינדיבידואלים אחרים שנמצאים בסביבה של האדם. היחיד נוצר מתוך הקולקטיב, אך לאחר מכן, הוא מצליח לזהות את האנושיות של הסובבים אותו, גם אם הם עצמם אינם משתייכים לקולקטיב.

***

אין דבר הפוגע בחירותו של אדם יותר מאשר חוסר הכרת מקומו. מי שמאמין בחירות המוחלטת של האדם ואינו יודע למקם את עצמו במסגרת הציבורית והאלקית, בהכרח ימצא את עצמו משועבד לאחרים. מי שמתכחש לכלל ולתלותו בקב"ה, מוצא את עצמו בהכרח תלוי באחרים. וכך סיכם זאת הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"

כך שבסיס החירות הוא הגדרת מקומו של אדם בעולם. פעולה זו מקבלת ביטוי ראשוני עם ההימנות על קרבן הפסח, והמשכה הוא בהגדה שנאמרת עם הקרבן, שבו האדם חוזר לברר את השורשים שלו, מארמי אובד אבי, ועד ויוציאנו ה': מהאינדיבידואל האבוד, ועד ההתגבשות שלו לכלל, לעם בעל ייעוד ומטרה שעומד לפני אלקים. רק מתוך התמקמות זו יכול האדם לחתום שוב בלשון יחיד: "ועתה הנה הבאתי".

"וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך".

Photo by Irena Carpaccio on Unsplash

תגובה אחת על “היחיד שנולד מהכלל

  • אם נשים לב .
    חיוב קרבן הפסח הוא במסגרת משפחתית החשובה כל כך לאדם
    ואין כאן שום חיוב למסגרת קהילתית.

    ברור שצמיחה של אדם גדול הוא במסגרת אינדבידואלית לחלוטין ללא השתעבדות למסגרת הקהילתית .

    לא לחינם אמרו חז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הרי הם משולים לכוכבים – כוכב רחוק מאד משאר הכוכבים , והוא נותן אור .
    ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום הרי הם משולים לעפר – נמצאים למטה כולם יחד והרי הם למדרס לרגלי הכל .
    זה קשה מאד לצאת מהמה יאמרו ולעשות באמת את רצונו של הקב"ה .
    המתאמץ יצליח.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל