התורה, שמקצרת מאד ברוב דבריה, מאריכה מאד במלאכת המשכן. היא חוזרת חמש פעמים על תיאור המשכן: הצווי למשה, צווי משה לישראל, העשייה, הציווי להקים, ההקמה. ובכל פעם, היא אינה מסתפקת באמירה כללית אלא מפרטת את חלקיו ותבניתו. מכך אנו לומדים שיעור חשוב על המשמעות של שכינת ה' בישראל.
המשכן נועד להיות משכן השכינה, בית ה'; הבית שה' שוכן בו כביכול בתוך ישראל. אולם, יש מקום לחשוב שמאחר שהקב"ה אינו שוכן ממש בבית, שכן "השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי", הרי ש"העיקר הכוונה". אנחנו הרי רק מנסים לגלם רעיון, ואם כן אין חשיבות לכל פרט; העיקר שהרעיון יעבור, ולא חשוב הביצוע המדויק. כנגד סברה זו, מלמדת אותנו התורה שאדרבה, נדרש דקדוק גדול במלאכת המשכן. צריך ליצור רשימת מטלות עם הוראות בימוי מפורטות ביותר, שלא נשכח אף פרט. כיוצא בו, בכל משימה בנוגע לבית יש לדקדק מאוד, לבדוק שלא שכחנו דבר, ושכל פרט ופרט נעשה באופן היותר שלם.
בימינו, העולם רגיל לחשוב שבכל מה שנוגע לעבודת ה', העיקר היא העבודה שבלב, הכוונות הטובות והרצון הטוב, ופחות חשוב "דקדוקי עניות". וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף (בראשית רבה, מ"ד); הקב"ה הרי בוחן כליות ולב, והוא אינו מתחשב במעשים החיצוניים. אולם, חז"ל מבקרים גישות מעין זו, ואומרים: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (בבא קמא נ, א). ואכן, בפרשת המשכן התורה מדגישה שמאוד חשוב לקב"ה איך ה"בית" שלו יראה. מאוד חשוב להקפיד על כל פרט ופרט בו שלא יחסר, ושיהיה שלם.
כל אדם בימינו מבין כי בכל מה שנוגע להתנהלות החומרית של העולם, שולטים חוקים מדויקים ונוקשים. אף אדם לא יבנה את ביתו אצל מהנדס שאומר: "מה זה משנה קצת יותר בטון, קצת פחות ברזל, העיקר ששומרים על הצורה". אך משום מה, במה שנוגע לרוח, לעמדות אידיאולוגיות, שם רווחת העמדה ש"העיקר הכוונה". אנשים מאמצים רעיונות רוח מסוכנים, ששגגתם עולה זדון, מתוך התרשמות כללית שכוונת "המהנדס החברתי" היא טובה ורצויה. עמדה זו מוצאת ביטוי דומה ביחס הרשלני לעבודת ה': "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגשון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות" (מלאכי א).
אותם אנשים שמלאכי מתאר, שלא הבינו מה הבעיה להגיש לקב"ה לחם מגואל ("במה גאלנוך?"), סברו שחוסר הדיוק וההקפדה בעבודת ה' אינו מבטא בהכרח זלזול בקב"ה, שהרי "הקב"ה נמצא מעל הקטנות האלה…". הקב"ה אינו שייך לעולם החומרי, ולכן לא באמת חשוב לו ההיבט האסתטי וזוטות מעין אלו. הם חשבו שהיחס הזה נובע מההאדרה של הקב"ה, ולא הבינו שגישתם מעידה על זלזול הרבה יותר עמוק: על תפיסה שהשגות של הדעת הם משהו שאפשר לזלזל בו, לומר אותו בערך, כמעט, בכיוון, ועל כן, כיוון שהקב"ה הוא השגה של הדעת, לא חשוב לדייק ביחס אליו. זהו זלזול בדעת. מי שאין בו דעת מכונה בלשון חכמים "שוטה", כלומר אדם שמנותק מן המציאות החיצונית וסבור שהיא מתנהלת לפי המחשבה הפנימית שלו. אדם זה אינו מבין שהעולם מתנהל לפי רצון בוראו, שקבע בו כללים ופרטים. כל הרצון הטוב שבעולם אינו יכול לשנות את המציאות כפי שנבראה על ידי ה'.
כך שהדיוק והפירוט של המשכן בא להקנות לאדם את ההכרה שגם בעבודת ה"חכמה ודעת", סדר קדשים וטהרות, הכול צריך להיות בדקדוק גדול, ואסור לו ל"חפף".
"וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב).
Photo by Fabio Sangregorio on Unsplash
