צריך עיון > סדר שני > בשבח הציות? עיון במגילת אסתר

בשבח הציות? עיון במגילת אסתר

20170813_081547
אביטל לוי דוקטורנטית לפילוסופיה, אוניברסיטת אריזונה

דמותה של אסתר ניצבת כנגד דמותה של ושתי. ושתי ממאנת לצווי המלך, ואילו אסתר מופיעה בתור אשה צייתנית שעושה ככל אשר מצווים עליה. אלא שבהמשך המגילה חלה תפנית, ואסתר הופכת להיות המצווה. מה המגילה מעודדת: ציות או ציווי? התבוננות מעמיקה מגלה כי השאלה אינה בין ציות לבין עמידה עיקשת, אלא בין אינדיבידואליות לבין משפחתיות. אסתר אינה צייתנית אלא משפחתית, לעומת ושתי שאינה יכולה להתגבר על האינדיבידואליות שלה.

ט"ו אדר תשע"ח
 

גלוי וידוע שחז"ל תיארו את ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש, כדמות מרושעת במיוחד. הם ראו בה את ההיפך הגמור של אסתר, ושפכו עליה בוז וקלון. תפיסה זו מחלחלת עמוק. אך כאשר אנו פונים למגילה עצמה, קריאת פרשת ושתי הקצרה מעלה תהייה: על מה מבוסס התיאור השלילי, עד לדמוניזציה ממש, של ושתי המלכה?

ושתי נקראת להראות את יופייה מול כל שרי הממלכה, כאשר ההקשר מורה שמדובר בהופעה שאינה צנועה במיוחד, בלשון המעטה. היא מסרבת תוך חירוף נפש, ובכך זוכה לגזר-דין מר. היכן מונח רשעותה? האם היה מוטל עליה לקבל את דרישת אחשוורוש בשמחה, ולמצער בכניעה? הן עקרון הצניעות, והן הנטייה לשוויוניות ולכל הפחות להדדיות, מורים לנו דווקא לתמוך בסירובה של ושתי להוות בובת ראווה בפני שרי המלך המשתכרים. אך אם ושתי היא אכן גיבורה נשכחת, העומדת על צניעותה או שוויון זכויותיה, מה צריכים אנו לחשוב על אסתר? מדוע אישה יהודייה כשרה שנכנעת לצו המלכות, מתחתנת עם מלך גוי תאב, שפל ופרוץ, ואף מסתירה את זהותה היהודית על פי ציווי מרדכי, דווקא היא הגיבורה שלנו?

מדוע אישה יהודייה כשרה שנכנעת לצו המלכות, מתחתנת עם מלך גוי תאב, שפל ופרוץ, ואף מסתירה את זהותה היהודית על פי ציווי מרדכי, דווקא היא הגיבורה שלנו?

במאמר זה אנסה להסביר מדוע בחרו חז"ל לראות בושתי דמות מרושעת, ובאסתר את גיבורת הסיפור. אציע שהמגילה אינה מלמדת אותנו את גדלותה של הכניעות, אלא את הגדולה שבציות בתוך מערכת של פעולה משותפת. עוד אציע כי ושתי מייצגת את העמדה העצמאית, אשר שואפת תמיד לצוות על אחרים ולהיות חופשית מציווים של אחרים – והיא אשר מביאה לחורבן המשפחה והדרדרות הממלכה. אסתר, לעומת זאת, דווקא בשל יכולתה לציית, מכוננת יחסים משפחתיים ופוליטיים שבהם היא יכולה לפעול להשגת מטרות משותפות לטובתה ולטובת של אחרים. ההשוואה בין ושתי לאסתר בהקשר משפחתי ופוליטי מלמדת אותנו כי עלינו לשאוף להיות אנשים שיודעים לציית ולצוות על-פי הצורך, משום שהעיקר בחיינו צריך להיות המטרות שלמענן אנו פועלים. החתירה לקראת מטרה משותפת דורשת במהותה את הדואליות של מצווה ומציית. יחד, על-ידי שילוב התנועות השונות שלהם, יוצרים השניים את הפעולה המשותפת.

 

כישלונה של ושתי

בניסיונו לאפיין את הסיפורים המקראיים לעומת הסיפורים היוונים, טען חוקר הספרות אוירבך כי בסיפורים המקראיים הגבורה מתבטאת בתוך הפוליטיקה המשפחתית ולא בשדה הקרב. כך הוא מצביע על סיפוריהם של האבות, מקימי האומה הישראלית, כסיפורים של התעלות על תככים ומזימות בתוך המשפחה, לעומת הגיבורים של האודיסאה והאיליאדה המתמודדים בשדה הקרב. [2] במבט ראשון נראה כי מגילת אסתר היא דוגמת נגד לטענתו של אוירבך. גם אם אין שדה קרב בנמצא, נראה כי ניתן לקבוע בוודאות שהמשפחה אינה הבמה למעשי הגבורה בסיפור מגילה. אולם מבט מעמיק יותר יראה, לדעתי, כי אירועי המגילה מתגלגלים על פי הקשרים המתפתחים דווקא בקרב שלוש משפחות.

המגילה פותחת במריבה בין בני הזוג העומדים בראש ממלכה. אחשוורוש השיכור שולח להביא את אשתו ושתי "להראות העמים והשרים את יופיה", ובכך מבקש ממנה לחזק את מעמדו בעיני נתיניו. ושתי, אשר החליטה לעשות משתה משלה, כנראה רואה בציווי הזה פגיעה במעדה. היא לא מחפשת דרך לחזק את המלך באופן אחר, ואף אינה מזמינה אותו עם שריו למשתה (כפי שתעשה אסתר בהמשך), אלא מסרבת נחרצות לחזק את מעמדו של בעלה. התגובה של ושתי לא רק שאינה מחזקת את אחשוורוש, אלא עושה את ההפך הגמור: היא מחלישה אותו באופן משמעותי. תגובתה מציגה את אחשוורוש, לעיני כל שריו,  בתור אדם חסר יכולת לשלוט בביתו, ומערערת בכך את יכולתו לשלוט במאה עשרים ושבע מדינות. במקום שאשתו תראה בטחון ואמון ביכולתו למלוך, ובכך תשדר לכל ממלכתו שהוא מסוגל לכך, ושתי מערערת על שלטון אחשוורוש מבית.

חז"ל ראו בעין רעה את בבחירתה של ושתי במעמדה האישי על-פני מעמדו של בעלה. בגין המעשה, בוחר המדרש להציג את ושתי במחיצתן של נשים שגרמו לרצח ומלחמת אחים: "ארבע נשים נטלו ממשלה בעולם ואלו הן: איזבל ועתליה מישראל, ושמימרית וושתי מאומות העולם" (אסתר רבה ג, ה). האם עצם היותן נשים במעמד מלוכה הוא שהופך את נשים אלו ל"נוטלות ממשלה"? נראה לי שלא. הרי אסתר אינה מופיעה ברשימה, למרות היותר מלכה. המכנה המשותף לושתי ולנשים "נוטלות ממשלה" היא תוצאת מעשיהן – שפיכות דמים של חפים מפשע, מלחמת אחים וציווי לרצח עם. אך כיצד ניתן לראות את מעשיה של ושתי פתיחה להשתלשלות אירועים אשר מביאים לצו המורה על רצח עם?

בספרו על הפילוסופיה הפוליטית של מגילת אסתר טוען יורם חזוני כי הפרק הראשון של המגילה מתאר כיצד ממלכה מידרדרת לכדי מצב שבו ניתן לצוות על רצח עם. בתחילה יושב המלך אחשוורוש על כסא מלכותו, כאשר לפניו באים אינספור שרים ויועצים, רבים מהם מוזכרים בשמם. השרים מתחרים למצוא חן בעיני המלך ולשכנע אותו לפעול לטובתם, והוא צריך לנווט את דרכו על-ידי בחירה ביניהם: את מי לרצות, ולטובת מי לפעול. התחרות בין התפיסות השונות המוצגות בפני המלך, והתלות שלו בניווט בין האינטרסים המנוגדים, אינה מאפשרת לאחשוורוש להתעלם לגמרי מצרכיהם של נתיניו, ומונעת ממנו להגיע לעריצות. בסוף הפרק, וכן בפרק ב', אנו מוצאים סגנון שלטון אחר לגמרי. אחשוורוש משתיק את מגוון הדעות והרצונות, יועציו הרבים נעלמים, והוא ומחפש קול אחד ויחיד שרק אותו יצטרך לרצות ולחזק את מעמדו. המן מציע למלך דרך אחת מוחלטת לנהוג, ודעה בלעדית שאותה על המלך לשמוע. דווקא במצב חדש זה ניתן להעלות על הדעת ששנאתו האישית של המן תהפוך לגזירה אימפריאלית להרוג עם שלם, ללא כל עוררין.[3]

רגע שאיבד המלך את הביטחון מבית עם התנגדותה החזיתית של ושתי, מיד חיפש אחשוורוש אחר מישהו שיתמוך בו ללא עוררין, במחיר של שליטה בלתי מוגבלת

נראה שדווקא מעשיה של ושתי הם שהביאו את אחשוורוש להידרדר ממצב של פתיחות לדעות וצרכים שונים, עד לעריצות ואף רצח. ההידרדרות הפוליטית, מאימפריה אשר בראשה מלך הולל ותאב כוח לאימפריה שיש בה משנה למלך המסוגל לצוות על רצח עם, מתחילה עם קריסה משפחתית. אחשוורוש היה מסוגל להתמודד עם מגוון הדעות והאינטרסים רק כאשר היה לו ביטחון מבית, כמשהו קרוב רוצה את טובתו, והוא זוכה לתמיכה בהחלטותיו. ברגע שאיבד המלך את הביטחון מבית עם התנגדותה החזיתית של ושתי, מיד חיפש אחשוורוש אחר מישהו שיתמוך בו ללא עוררין, במחיר של שליטה בלתי מוגבלת.

היחס בין גברים לנשים בכלל, ובין איש לאשתו בפרט, אינו רק נושא אישי. הוא אף גורם משמעותי בפוליטיקה של האימפריה. לעומת פרעה, שמתאכזר לבני עם אחר ומעביד אותם, אחשוורוש אינו מתואר בתור מלך אכזרי אלא כתאב כוח ומשולל רסן. ואופי זה בא ליד ביטוי באופן מלא בקשר שלו מול אשתו. אומנם בקשתו של אחשוורוש מבזה ודוחה, ורבותינו לא הקלו בכך כאשר פרשו את הציווי לבא "בכתר מלכות" כציווי לבא בעירום. אך ושתי היא מלכה, ולמעשיה השלכה על כל בני האימפריה. רשעותה אינה בצניעותה, אלא בחוסר היכולת שלה לנהוג בדרך שתמנע את התפרקות המשפחה והידרדרות הממלכה לכדי שפיכות דמים.

היחס בין גברים לנשים בכלל, ובין איש לאשתו בפרט, אינו רק נושא אישי. הוא אף גורם משמעותי בפוליטיקה של האימפריה

האם יכלה ושתי להשפיע על אחשוורוש או למנוע את הידרדרותו? ושתי התנגדה בצדק לדרישות המלך, אותן היא הכירה כבלתי צודקות, אך היא לא הצליחה לבטא את התנגדותה באופן שתראה גם תמיכה בבעלה. בכך היא הפכה לאויבת של בעלה, והוצאה מן הארמון. עם סילוקה, הסתלקה גם האפשרות להתנגדות שהייתה יכולה להציל את המלך. הטעות של ושתי אינה בהבעת התנגדות, אלא בפגיעה שלה ובסירובה לחזק את המלך. ושתי בוחרת לראות את היחס בינה לבין בעלה כיריבות על כבוד, ולכן היא משתמשת במעמדה כמלכה כאמצעי לפגוע בכבודו של בעלה. היא בוחרת לפעול על-פי תפיסה תחרותית בתוך המשפחה, כאילו יש כאן מאבק על בסיס אינדיבידואלי, או אפילו על בסיס מעמדי – מלחמת המינים. אכן, לא בכדי ראו הוגים מודרניים את ושתי כדמות פמיניסטית מוקדמת.[4] המלך אף הוא קיבל את התפיסה הזו, לפיה שני המינים הם אויבים זה לזה, ומכאן נולד הפתרון של ממוכן להציב את הגברים בממלכה כעריצים לנשותיהם. המלך מחליף את התמיכה של אשתו בתמיכה שהוא יכול לקנות – מתן עריצות לגברים אחרים. אך הציווי "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו" (א, כב) היא תוצאה ישירה לבחירה של ושתי.

הנקודה שאותה אני רוצה להדגיש היא העדר השיתוף. ושתי לא הייתה מסוגלת לראות מעבר למטרות האישיות שלה, בתור אינדיבידואל או בתור אישה. מהמטרות הכלליות, אלה המשותפות לה ולשאר בני עמה – כולל כמובן המלך עצמו – היא התעלמה כליל. מכאן כישלונה. הצלחת אסתר, כפי שנראה, נבעה מתוך גישה הפוכה בתכלית.

 

הצלחתה של אסתר: בשבח הציות האקטיבי

רק בפגישה עם אסתר אנו יכולים להבין מה הייתה הגישה האלטרנטיבית שבה יכלה ושתי לנקוט. אסתר פועלת תמיד למצוא חן בעיני כל הסובבים אותה, על-ידי כך שהיא יודעת לשמוע בעצתם ולתת להם תחושה של כבוד עצמי. כך היא שומעת בקולו של הגי בארמון המלך, והוא שעוזר לה למוצא חן בעיני המלך עצמו.[5] זוהי כנראה גם התכונה שאחשוורוש מוצא באסתר: הוא רואה בה את ההיפך המוחלט מושתי, אישה שתחזק את מלכותו ואת מעמדו. דרכה של אסתר למלכות אינה דרך של ציווי ושררה, אלא דרך של ציות. מתוך כך שהיא מצייתת ושומעת לקול בעלי העצה, אסתר מראה שהיא יכולה לפעול לטובתם, והם רואים בה בעלת ברית ומבקשים את טובתה ואת קידומה.

דרכה של אסתר למלכות אינה דרך של ציווי ושררה, אלא דרך של ציות

באופן מתמיהה לכאורה, חז"ל מציעים כי הקשר בין אסתר למרדכי לא היה קשר דודים בלבד, אלא הם היו נשואים זו לזה (מגילה יג, א). מה מלמדים אותנו חז"ל באמירה זו, שלא נמצא לה בסיס בפסוקים, ואף מעמידה את אסתר כאשת איש הבוגדת בבעלה? נראה שחז"ל רצו להדגיש את המודל המשפחתי השזור במגילה, כדי שנוכל להשוות בין משפחתם של מרדכי ואסתר לבין משפחות אחרות במגילה. גם אם מרדכי ואסתר לא היו נשואים כלל, ניתן ללמוד מהקשר שלהם לקשר שבין כל איש ואשתו. למרדכי ואסתר מטרה משותפת, ואסתר מצייתת לציווי של מרדכי כדי להשיג מטרה זו. כך הן לפני והן אחרי בחירת אסתר למלכה, מדגישה המגילה כי אסתר שומעת לציוויו של מרדכי: "אין אסתר מגדת את מולדתה ואת עמה, כאשר צוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה איתו" (ב, כ; ב, י).

מעניין להנגיד בין הציות של אסתר לאפתיות של זרש. כפי שראינו, המן מייצג את העריצות משום שהוא רוצה שכולם ישמעו לו, ולכן הוא מספר למשפחתו שכל כוחו וגדולתו חסרי ערך ("כל זה איננו שווה לי" – יג, ה) כל עוד יש אדם אחד בממלכה שאינו משתחווה לו. אך יחסו של המן אינו נשאר בארמון. זו גישתו גם בביתו. הוא לכאורה מדבר עם משפחתו ומתייעץ איתם, אך הוא אינו מעוניין לשמוע התנגדות – והם אכן אינם מתנגדים. מול הצלחות המן אשתו ממהרת להאיץ בו להמשיך בשנאתו נגד מרדכי, ואף לתלותו (יד, ה). לעומת זאת, כאשר המן נופל ממעמדו אשתו מצטרפת לחוגגים את נפילתו בטרם עת, ואינה מציעה כלל לעזור לו: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (יג, ו). המן אינו מעוניין בקול מייעץ ומכווין בתוך ביתו, ואשתו אינה מעוניינת לפעול לטובתו או לקחת אחריות על מצבו.

גישתה של אסתר כלפי מרדכי לאורך שנים הייתה גישה של קבלת מרות, אך הדבר אינו מונע ממנה לפעול באופן אקטיבי לקדם את מה שהיא רואה לנכון

כפי שראינו, גישתה של אסתר כלפי מרדכי לאורך שנים הייתה גישה של קבלת מרות, אך הדבר אינו מונע ממנה לפעול באופן אקטיבי לקדם את מה שהיא רואה לנכון. גם אם אסתר לא מקבלת פירוט מדויק כיצד לפעול, היא מפנימה את אמירתו הכללית של מרדכי, ועושה כל שביכולתה כדי להגשים את המצב הרצוי. אסתר גם יודעת שמרדכי רוצה בטובתה, ולכן היא סומכת על עצותיו כיצד לנהוג בארמון כדי להציל ולקדם את עצמה.

אולם כעת עלינו לשאול: האם זהו המסר של המגילה, או אחד מבין מסריה? שעל אישה לציית, וכן לפעול באופן אקטיבי כדי להשיג את קידומה האישי, עד כדי למלוכה? כן אולי תופס אחשוורוש את העניין, ומכתיר את אסתר "תחת ושתי". אך דומה שנמהר להסיק מסקנות כאלה, מתוך הסתכלות צרה על עליית אסתר למלוכה בתור שורה תחתונה בהשוואה בין ושתי לאסתר. כפי שראינו לגבי ושתי, מעשיה נמדדים בתוצאותיהם. עלינו לפנות אפוא לנקודת המפנה במגילה, ולהתבונן בתוצאות מעשיה של אסתר, כדי להבין מדוע לא נכללת אסתר ברשימת "תופסות הממשלה".

 

התפנית: הפעולה המשותפת

רגע השיא של המגילה, שבו צריכה אסתר להחליט האם לסכן את חייה כדי להציל את עמה, הוא גם רגע השיא בקשר שבין מרדכי ואסתר. ניתן לראות את הדו-שיח ביניהם כמלחמת רצונות, כאשר השאלה היא מי יגבר על מי. אסתר מצווה על התך להלביש את מרדכי, אך מרדכי מסרב. אסתר רוצה להשתיק את מרידתו של מרדכי ולהסתיר את כאבו, והיא מצווה שוב ושוב על אנשיה לדבר על מרדכי לשכנעו בכך (ד,ה). מרדכי אינו משתכנע, ומגיב בציווי משלו: הוא מצווה עליה ללכת לפני אחשוורוש ולהתחנן על עמה (ד,ח).

אם עד עכשיו היו ציוויו של מרדכי לטובתה של אסתר, להגן עליה ולקדם אותה בארמון, כעת מצווה מרדכי על אסתר לסכן את חייה כדי להגן על אחרים. מרדכי מסביר לה את תפיסתו הפוליטית-הדתית: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יבא ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". מרדכי מסביר לאסתר כי אין אדם שולט לגמרי במציאות. אדם לא יכול לברוח מהאחריות שלו כלפי עמו, אך הוא גם אינו יכול להכריע לגמרי את הכף באשר לגורלו. השפעתו ושליטתו של האדם מוגבלת, ולכן אל לו לשאוף לשלוט ולצוות על אחרים, או להשתחרר מציווים של אחרים. בכל מקרה הוא אינו השולט הבלעדי. האדם יכול רק להחליט לטובת מי הוא פועל, מה מטרותיו, ולפי זה להחליט למי הוא מציית. אסתר יכולה להמשיך להגן על עצמה, ואם זו מטרתה היא לא תלך לארמון עד שאחשוורוש יקרא לה; או היא יכולה להילחם בעד עמה, ואם זו מטרתה היא תציית למרדכי המצווה עליה ללכת לארמון.

המהפך שמתחולל באסתר אינו מהפך מציות לציווי, אלא מעמדה אינדיבידואלית המשרתת את עצמה, לעמדה משותפת שבה היא פועלת לטובת עמה

אנו מוצאים כי ההתלבטות של אסתר אינה האם לציית, אלא למי לציית. היא מעולם לא בחלה בציות, משום שהיא הכירה בציות אמצעי נכון להשגת מטרות ידועות. השאלה של זהות המצווה, ואם לשמוע בקולו, הינה משנית בעיני אסתר, שכן השאלה העיקרית היא זיהוי המטרתה. המהפך שמתחולל באסתר אינו מהפך מציות לציווי, אלא מעמדה אינדיבידואלית המשרתת את עצמה, לעמדה משותפת שבה היא פועלת לטובת עמה. כפי שמציע מרדכי, זהו התפקיד של המלכה: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" המגילה מצדדת בפרשנות זו של מרדכי, כי דווקא כאשר אסתר הולכת לארמון להילחם על חייהם של נתיניה וליטול אחריות על חייהם, אז בוחרת המגילה לתאר אותה כ"לובשת מלכות". אסתר אינה נכנסת לרשימת "תופסות הממשלה" משום שהיא פועלת (ומצליחה) לעשות את תפקידה של מלכה: להגן על נתינה.

אסתר בוחרת לציית למרדכי, אך באופן מפתיע אין המגילה מסכמת את מלחמת הרצונות שבין אסתר למרדכי בחזרה על האמירה המוכרת לנו כבר – "את מאמר מרדכי אסתר עושה". במקום זאת, ברגע שאסתר מחליטה שהיא תסכן את חייה בעד עמה, היא נהפכת למצווה ולא רק למצייתת. ברגע שהיא לוקחת אחריות על העם וחושבת על טובתו, היא אף יכולה לצוות על העם. העם אף מציית לה, שכן היא נמצאת במקום המעניק לה יכולת להדריך אותו כיצד לנהוג. מרדכי בעצמו מבין את השינוי הדרמתי שהתחולל באסתר, ולכן הוא מקבל את מרותה: "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר" (ד, יז). כך אנו מגלים שלתפיסתו של מרדכי המצווה הוא זה אשר רואה את טובתם של הפועלים יחד. כאשר שני אנשים פועלים להשיג מטרה משותפת, הציווי צריך להיות של האדם שיודע מה צריך לעשות, והציות של האדם הרוצה לתמוך בפעולתו. עד השלב הזה הייתה המטרה המשותפת להציל ולקדם את אסתר. דווקא מרדכי ידע כיצד לעשות זאת, ולכן היה על אסתר לציית להוראותיו. אך עכשיו שאסתר בעצמה חושבת על טובת העם, ונמצאת בשדה פעולה שבו היא יכולה להציל אותו, מרדכי מוכן לציית להדרכתה של אסתר ולפעול על-פי הוראותיה.

כך מרדכי ואסתר מציבים את המודל ההפוך לקשר שראינו בין אחשוורוש לבין ושתי. אחשוורוש וושתי ניסו להשתמש במעמדם ובקשר ביניהם כדי לקדם כל אחד את עצמו, ולכן הציוויים שלהם נענו בסירוב של ושתי ובאלימות של אחשוורוש. אך מרדכי ואסתר משרתים יחד מטרה משותפת, אם את קידומה של אסתר ואם את הצלת העם. בסיפור המרכזי של המגילה, הרי ששניהם רוצים לשרת את עמם, ולכן כאשר אחד מצווה על השני, יכול השני לקבל את המרות לטובת המטרה המשותפת.

למודל המשפחתי של מרדכי ואסתר ניתן למצוא תקדים בביתו של אברהם. כאשר מגיעים המלאכים לביתו של אברהם מצווה אברהם על שרה "לושי עשי מצות", ונראה שציווי זה הוא האופן הרגיל שבו מתנהל ביתו של אברהם. אך בהמשך הסיפור אנו מגלים מדוע מצייתת שרה לאברהם: יש להם מטרה משותפת והם פועלים יחד להשגתה. אברהם מצווה על שרה ללוש מצות להכנסת אורחים, ובעצמו רץ לשחוט את העגל. השותפות בין אברהם ושרה מתערערת כאשר הבטחתו של הקב"ה לתת להם ילד אינה מתממשת, ושרה מביאה את הגר בתור אישה לאברהם ואם לילדיו. אך שותפות המטרה חוזרת שוב כאשר יולדת שרה בן, וגם שם אנו מוצאים כי המטרה היא שקובעת את יחסי המצווה והמציית. כאשר שרה דואגת שעתידה של בנה אינו מובטח, מזכיר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ, יב).

 

התמסרות ושלטון במגילה

על-פי פרשנותי, המגילה עוסקת ביחסי כוח הן במשפחה והן במדינה. היא עוסקת בשאלה כיצד ניתן להשיג מטרות סבוכות, אשר מצריכות את פעולתם המשותפת של מספר אנשים או אנשים רבים. ההצעה היא כי התאחדות לפעולה משותפת אפשרית רק על ידי שילוב נכון של ציווי וציות, נתינה וקבלה.

המודל המוצע כמודל למשפחה והנהגה על-פי מגילת אסתר רחוק מלהיות שוויוני. ההחלטות של מרדכי ואסתר אינן מתקבלות על-פי התייעצות מדוקדקת על כל פרט, והסכמה על כל שלב ושלב בתכנית. בכל רגע יש מצווה ומציית, מוביל ומובל. הן הציווי והן הציות קריטיים להצלחה, משום שהם המחברים בין שני הצדדים ויוצרים את התיאום. התאחדות זו מתאפשרת על-ידי ששותף אחד מוביל את המעשה, ושותף אחר מחזק אותו תוך מוכנות לקבל הנחיות. רק על-ידי שיתוף פעולה כזה ניתן להביא יחד יכולות שונות וכחות שונים לכדי פעולה אחת.

אנשים אינדיבידואליסטים, המונעים אך ורק מאינטרס אישי, לעולם לא יוכלו להוות משפחה

מצד אחד, כאמור, פעולה כזו מצריכה נכונות להתמסר למטרה המשותפת. אנשים אינדיבידואליסטים, המונעים אך ורק מאינטרס אישי, לעולם לא יוכלו להוות משפחה, כפי שראינו מסיפורם של ושתי ואחשוורוש. ההתאחדות דורשת מאדם הקרבה, ויתור על כבודו האישי, נכונות למצוא חן בעיני האחר ולפעול על פי רצונותיו. לכן אסתר יכולה להיות מלכה למלך אחשוורוש, שאותו ושתי סירבה לשרת.

מצד שני, מרדכי ואסתר מלמדים אותנו כי המוביל את המשפחה או את העם מקבל את תוקף תפקידו להוביל מיכולתו להכווין את בני הברית אל המטרה. תפקיד זה אינו נובע מכך שהוא יודע הכל, או מודע לכל המורכבויות, אלא רק מכך שהוא מבין את הסיטואציה בדרך הטובה ביותר. לכן מנהיג טוב צריך להיות מוכן לשמוע את עצותיהם של אחרים. לצורך המנהיגות שלו נחוץ לו שהמובלים לא ילכו אחריו בצורה עיוורת, כדרכה של זרש מול המן, אלא להיות מוקד כוח וחכמה בפני עצמם. אם הצד המציית יכול גם לחשוב, להעיר וליזום, הוא יכול הן לייעץ למוביל והן לתפוס את תפקיד המצווה כאשר יש בכך צורך.

מגילת אסתר מלמדת שהקשר בין איש לאישה, הבונים יחד משפחה, ובין נתין למלכו, הבונים יחד עם, צריך להיות קשר של התמסרות ומציאת חן, מצד אחד, ונכונות לבקר, להשמיע קול ואף לצוות, מן הצד השני. גם ההתמסרות וגם הציווי הכרחיים כדי ליצור קשר של ברית, קשר שבו שני האנשים אינם העיקר אלא המטרה המשותפת להם. אסתר מלמדת אותנו כי היכולת שלה להתמסר, לשמוע את צרכיהם ודרישותיהם של אחרים, היא שמאפשרת לה לבסוף לקחת אחריות על עמה ולהציל אותו מגזירת שמד, והופכת אותה ראויה להיקרא אסתר המלכה.

 


[2] Erich Auerbach, Mimesis, Princeton University Press, 1971, p. 22.

[3] Yoram Hazony, God and Politics in Esther, Cambridge University Press, 2015, chapter 4-5.

[4] ראו יעל שמש, "גלגוליה של ושתי: מקרא, מדרש חז"ל, הפרשנות הפמיניסטית והמדרש הפמיניסטי המודרני", בית מקרא מ"ז (תשס"ב), עמ' 356–372.

[5] .Yoram Hazony, God and Politics in Esther, chapter 2


תמונה: Bigstock

2 תגובות על “בשבח הציות? עיון במגילת אסתר

  • נבצר מבינתי, איך בונים תיאוריה (אנכרוניסטית להפליא) של "המשפחה האידאלית" – דהיינו איש ורעייתו (או אולי יש לומר שפחתו) הכנועה והצייתנית – על בסיס (עיוות מגמתי של) היחסים בין מלך-קיסר כל-יכול לאחת מנשות הרמונו.

  • מאמר נפלא
    ניתן להוסיף שע"פ הגמרא אסתר היתה נושאת חן בעיני כל רואיה – שלכל אחד היתה נדמית כאומתו – סימן למשפחתיות.
    כמו כן אוהביו של המן שעל פי הגמרא הם משפחתו הופכים ל"חכמיו" עם נפילתו
    כמו כן האנטי זוגיות של המן מתחילה בהורתו מאגג שאנס שפחה ערב מותו כאשר היה ברור שלא יהיה קשר זוגי. גם דברי שמואל לאגג "כאשר שיכלה נשים חרבך" מתחברים לאנטי זוגיות של המן
    וגם משל התל והחריץ של המן ואחשוורוש מראים על קשר תועלתני
    אגב, בדיוק כתבתי דברים דומים מאוד ועכשיו אני רואה שהגענו למסקנות דומות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל