צריך עיון > סדר שני > האם היה הרש"ר 'גדול'?

האם היה הרש"ר 'גדול'?

אליעזר היון דוקטרנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, עיתונאי ועורך באתרים ווינט וחרדים 10

הרש"ר הירש דגל בעקרון "תורה עם דרך ארץ" וקיווה ליצור שילוב של העולם הדתי עם העולם המעשי, הסוציאלי והמדעי שבחוץ. בעולם הישיבות החרדי – הדוגל כדרך חיים בהכוונת הגברים ללימוד תורה טהור, ללא עירוב כלשהו של חול – התקבלה דמותו וגישתו החינוכית של הרש"ר הירש במה שכונה 'מקובלות חלקית'. החברה החרדית התעלמה משיטתו, או יצרה עבורה אדפטציה שתתאים לעולם הישיבות. דמותו זוכה לתארי הלוחם והמציל מיד ההשכלה אך אינה נחשבת לאחת מ'מעתיקי השמועה'.

כ"א אייר תשע"ז
 

רבי שמשון רפאל הירש (הרש"ר) היה אחת הדמויות המשמעותיות בעיצובה של האורתודוקסיה החרדית במאה ה-19, והשפעותיו ניכרות עד לימים אלה. הרש"ר נחשב מנהיג יהדות מערב אירופה, ולוחם נמרץ שחולל מפנה במאבק בין היהדות האורתודוקסית לרפורמה ולהשכלה.[2]

בשם רבי ישראל סלנטר, מפורסמת האמרה: "מנין אפשר לקחת גן עדן די גבוה בשביל רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל?".[3] רבי יצחק אלחנן ספקטור, מנהיג היהדות החרדית במחצית הראשונה של המאה ה-20, שלח מספר מכתבים לרש"ר הירש, ובהם ניתן לראות את הערכתו לאיש. הנה מספר ציטוטים: "כבוד הרב הגאון המפורסם, צדיק ונשגב, החכם הכולל, פאר ישורון ותפארת ישראל…"[4]; "כבוד ידיד ה' וידיד כל בית ישראל, וידיד נפשי, הרב הגאון צדיק יסוד עולם, פאר הדור, נזר ישראל והדרו…"[5]

הרש"ר הוא אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". אבל מהי שיטה זו? לפי עיקרון זה יש לשלב בין תורה ומה שמכונה בפרקי אבות "דרך ארץ" – מונח הכולל לפי הרש"ר את שטחי המדע, האמנות, התרבות, והסוציאליזציה

אף מפורסם כי הרש"ר הוא אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". אבל מהי שיטה זו? לפי עיקרון זה יש לשלב בין תורה ומה שמכונה בפרקי אבות "דרך ארץ" – מונח הכולל לפי הרש"ר את שטחי המדע, האמנות, התרבות, והסוציאליזציה. לדבריו אי אפשר לזה בלא זה,[6] כי "תורה עם דרך ארץ" מציינת, כלשונו, "נישואין מקרב לב בין ידיעות הדת והחיים על פי הדת, לבין תרבות סוציאלית אמתית". לימוד התורה צריך ללכת "יד ביד עם כל האמתי, האציל והטוב שבתרבות האירופאית".[7] עיקרון שלדברי נינו ההיסטוריון מרדכי ברויאר, לא היה "אפיק צדדי בעולמו הרוחני של הרש"ר, אלא זרם מחשבתו העיקרי שכל רעיונותיו נבעו ממנו".[8]

בתהליך ה'התקבלות' של הרש"ר הירש בעולם החרדי, עקרון "תורה עם דרך ארץ" הועלם, נדחה, או זכה לאדפטציה. יחס מפוצל (או 'מקובלות חלקית') זה, על שלל היבטיו, מקורותיו והשלכותיו, יעמוד במרכזו של מאמר זה.

 

מיתוס הרש"ר כ'אדם גדול' בחברה החרדית

בעיתון יתד נאמן מובא תיאור מימיו האחרונים של החתם סופר, ובו התבטא על הרש"ר הירש: "…נשאל החתם סופר מדוע אינו חוזר לפרנקפורט, כדי לבצר בה את חומות הדת הקורסים? 'נשמה מיוחדת עתידה לרדת לעולם,' השיב החתם סופר לשואליו. 'נשמה זו עתידה להגיע לשם. זהו תפקידה.' הבהיר. על דברים אלה חזר חמישה ימים קודם פטירתו. כבר היה חלש מאד. שכב על ערש דווי. 'בעיני רוחי אני רואה גואל גדול ליהדות גרמניה,' מלמל בשארית כוחותיו. 'מאשכנז יצאה רעתו של העולם היהודי, מאשכנז גם תצא הטובה.'"[9]

בשנת תשנ"א – 1991, ביקשו הרב שמעון שוואב, רב קהל עדת ישורון בארה"ב, והרב אליהו קלוגמאן נינו של הרש"ר, להוציא לאור את הספר "שמש מרפא" ובו אצורים חידושיו של הרש"ר, לצד איגרות ומכתבים ממנו ואליו. מאחר שהספר יצא בשנים אלו, מובאות בפתח הספר ברכותיהם של שנים ממנהיגי היהדות החרדית של ימינו: הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כך כותב הרב שך: "ידוע ומפורסם בישראל רוב גדלו ופעלו של הגאון המופלא, והצדיק המפורסם, הגאון הצדיק רבי שמשון רפאל הירש אשר הוא הגבר הוקם עול ללחום מלחמות ה', ולהעמיד הדת על תילה בארץ אשכנז… והנה המפורסמות אינן צריכים ראייה, ודברי הגאון המחבר זצ"ל בהלכה ובהשקפת התורה אין צריכין חיזוק והסכמה." גם הרב אלישיב כותב כי הוא קיבל את הספר "שמש מרפא" מאת "הרב הגאון פאר ישורון, מורינו הרב רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל… גאון המחשבה, גדול העצה ורב העלילה להעמיד הדת על תילה".[10]

בעיתונות החרדית זוכה הרש"ר ליחס של הערכה בלתי מוגבלת:  ב'מוסף שבת קודש' של העיתון יתד נאמן, המוקדש לדברי תורה והגות בלבד, מוזכר הרש"ר מאות פעמים

גם בעיתונות החרדית זוכה הרש"ר ליחס של הערכה בלתי מוגבלת: ב'מוסף שבת קודש' של העיתון יתד נאמן, המוקדש לדברי תורה והגות בלבד, מוזכר הרש"ר מאות פעמים. בדיקה של מאגר הספרים החרדי הממוחשב הגדול "אוצר החכמה", הכולל כ-70 אלף ספרים וכתבי עת תורניים, מעלה כי רישום המילים "הרש"ר הירש" בתיבת החיפוש מניב את התוצאה הבאה: שמו, וציטוטים מתורתו והגותו מאוזכרים בלא פחות מ-130 גיליונות של "מוסף שבת קודש" של יתד נאמן, המתפרסם אחת לשבוע בעשרים השנים האחרונות (לעתים מוזכר שמו מספר פעמים באותו גיליון, במאמרים שונים. כן נבדקה אפשרות החיפוש "רבי שמשון רפאל הירש" בשמו המלא. התוצאה: אזכורים ב-103 גיליונות. לא נבדקה לחלוטין אפשרות השם "הירש" בהטיות ובצירופים שונים, המניבה אלפי אזכורים נוספים). כל האזכורים מצטטים רעיונות בשמו, או מתארים את דמותו בתור אחד ה"גדולים" בישראל.[11]

הרש"ר מוזכר גם בספרי ההיסטוריה והחינוך שחוברו על ידי סופרים המשתייכים למגזר החרדי. דוגמא אחת מני רבות נצטט מההיסטוריון החרדי אהרן סורסקי, שתיעד אותו בספרים רבים שכתב וערך, כגון בספר "תולדות החינוך התורתי": "אחד האישים הנפלאים ביותר שנתברכה בהם היהדות ב-200 השנים האחרונות… אביר הלוחמים למען קדשי היהדות במדינתו… המושיע הרוחני שנשלח מן השמים כדי להציל את ילדיהם של קומץ הנאמנים לה' ולתורתו מכליון רוחני מוחלט."[12]

 

מקובלותו החלקית של הרש"ר

למרות ההכרה הלא מסויגת וההערכה הרבה לדמותו, ניתן לראות כי התקבלותו של הרש"ר בעולם החרדי היא חלקית ומפוצלת. כלומר, אישיותו ודמותו של הרש"ר מוערכות באופן בלתי מוגבל לכאורה, כפי שתואר לעיל, אך לא הגותו המרכזית סביב גישת "תורה עם דרך ארץ". הספרות החרדית, התורנית, ההיסטורית והעיתונאית, מתייחסת להגותו – תורה עם דרך ארץ – באחת משתי דרכים: או מתעלמת ממנה, או משתמשת בטכניקה של אדפטציה, תוך קביעה כי הרש"ר גופו היה מתאים עצמו, אילו היה חי, לתוואי המיתוס הקיים.

 

התעלמות

באזכורי הרש"ר בעיתון יתד נאמן אשר צוינו לעיל, מופיע השורש ל-ח-מ על הטיותיו השונות עשרות פעמים, תוך הדגשה מרכזית של מלחמת הרש"ר ברפורמה. לצד אזכורים אלה, כמעט ולא מצוינת תפיסת הרש"ר הירש בכל הנוגע לשיטתו בדבר שילוב בין תורה לדרך ארץ – הצלע השני במלחמת הרש"ר על צביון יהדות גרמניה.

בדומה לכך, בשיחה שערכתי עם אחד מעורכי העיתונים הגדולים המתפרסמים ברחוב החרדי, הוא אמר לי את הדברים הבאים:

לפני מספר חדשים פרסמנו כתבה על יהודי מחו"ל שהתכתב עם הרש"ר הירש. אותו יהודי הקים בית ספר לבנים שהיו בו גם לימודי חול ברוח שיטת הרב הירש. את החלק הזה השמטנו בעיתון. לקחנו רק את החלק הטוב השייך לרש"ר הירש. אם נביא את הכל לא נוכל להביא בכלל, לכן אנחנו מביאים חלק. יש כאן סוג של העלמת עין שלא עושים לכל אחד.

במילים אחרות, אומר לי עורך העיתון, בגלל גדלותו של הרש"ר הירש והעובדה שהוא מקובל כרב גדול, זוכה הגותו "תורה עם דרך ארץ", שאינה מקובלת, ל'העלמת עין'. רבנים אחרים שהגותם אינה עולה בקנה אחד עם רוח התפיסה החרדית – אינם מוזכרים כלל.

התקבלותו של הרש"ר בעולם החרדי היא חלקית ומפוצלת. כלומר, אישיותו ודמותו של הרש"ר מוערכות באופן בלתי מוגבל לכאורה, כפי שתואר לעיל, אך לא הגותו המרכזית סביב גישת "תורה עם דרך ארץ"

גם בביוגרפיות הרבות, בכתבי העת ובספרי ההיסטוריה לרוב, לא מצוינת כלל שיטתו של הרש"ר בדבר שילוב תורה עם דרך ארץ. דברי הערכה מרשימים נשמעים עליו, אך הגותו פשוט אינה מוזכרת, או מצוינת בדרך אגב. בסדרת ספרי "ירושתנו" היוצאים במסגרת "מכון מורשת אשכנז", למשל, מופיעים מחקרים רבים סביב הרש"ר ויהדות אשכנז, אך ללא כל מחקר אודות שיטת "תורה עם דרך ארץ". בשיחה עם עורך הסדרה, הרב בנימין המבורגר, הוא הודה בפני כי מדובר ב'נושא טעון ושנוי במחלוקת', ומכאן העיסוק הדליל בו.

 

אדפטציה ל"תורה עם דרך ארץ" בעולם הישיבות ובספרות החרדית

אחת הדרכים שבהן עשויה חברה להתמודד עם דמות חריגה, במסגרת אותה 'מקובלות חלקית' כפי שנוסח לעיל, היא אדפטציה לתפיסה הישנה. החברה עשויה להסביר כי התפיסה שאינה הולמת את השקפתה הנוכחית אינה שונה מהותית מזו הקיימת, ובנסיבות מסוימות היא אף מתאימה לה. יודגש כי פרשנות אדפטיבית עשויה לבוא מתוך אמונה תמה וללא כוונה מניפולטיבית.

בהתאם לכך, לא מעט רבנים, ביוגרפים ומחברי ספרות היסטורית חרדית הדגישו שוב ושוב כי הרב הירש יצר שיטה שהיא 'הוראת שעה', פעולת מנע, מעשה 'בדיעבד' שצמח מתוך התנאים ששררו באותם ימים שבהם פעל הרש"ר. לטענתי, פרשנות זו נבעה מהצורך להתאים את דמותו של הרש"ר להשקפה החרדית המקובלת, והיא אינה מסתמכת על עובדות היסטוריות. כפי שאציין בהמשך, רוב תלמידיו ובני משפחתו של הרש"ר דחו פרשנות זו בנחרצות.

אחד הרבנים הראשונים שהעלה סוגיה זו אל פני השטח היה הרב ברוך בער ליבוביץ (1939-1870), ראש ישיבת קמניץ, ודמות מופת בעולם הישיבות החרדי. כך הוא כותב:

האמת על פי התורה, מחויב כל רב להגיד, כי חס ושלום לומר שהיא, על פי התורה הקדושה, שיתנו ישראל בניהם לגימנזיות, ורק שהגאון הצדיק רבי שמשון רפאל הירש ז"ל, עשה זאת מפני שהוא ראה כל כך את רעל הפיתוי של ההשכלה בוער, והיתה בוודאי כוונת הצדיק שעל ידי זה ישובו לתשובה שלימה בהמשך הזמן, כשיטעמו טעמה של תורה ויבינו מעצמם לשנות את העסק החכמות החיצוניות, ולאהוב את תורתינו הקדושה.[13]

גם במחברות התלמידים בחינוך החרדי, העוסקות בהיסטוריה יהודית, או כפי שהיא מכונה בז'רגון החרדי "תולדות ישראל" (תו"י), ניתן למצוא סיכומי מורות שאינם מותירים פתח לטעות. בשיעורים המועברים בכיתה מוצגת תפיסת הרש"ר בתור חריגה תלוית נסיבות זמן ומקום, ויתרה-מזו, מודגשת חולשת הגישה, שלא ידעה להצמיח תלמידי חכמים גדולים. כך מסכמת אחת המורות:

הרב הירש יצר תרופה חדשה שהיתה מתאימה לבני גרמניה בלבד, ולתקופה זו בלבד. זוהי שיטת "תורה עם דרך ארץ" – תורה המשלבת לימוד מקצוע מפרנס, וכן תורה המשלבת הנהגת חיים קצת יותר מודרנית… שיטה זו היא שיטה של בדיעבד גדול שהצליחה להחזיר הרבה רחוקים שכבר נסחפו, ובלמה את הסחף האדיר של יהודי גרמניה להתבוללות. כמובן שדרך זו התאימה ל'חולים' בלבד, היא מזיקה לבריאים, וכמובן שאינה מקבילה באיכותה לתנועת המוסר או לחסידות שהתפשטו במזרח אירופה.[14]

האדפטציה והפרשנות של תפיסת הרש"ר הירש זולגת גם לתיאור חייו. העובדה שהרש"ר הירש למד באוניברסיטה מקשה על כותבי דברי הימים. קיימת אי הלימה בין תפיסתו בתור אדם גדול, לבין קשריו עם מוסד שאליו קיימת התנגדות נחרצת בעולם החרדי של ימינו.

זו הסיבה, כפי הנראה, שבחלק מספרי ההיסטוריה המיועדים לצעירי המגזר, נוספת פרשנות המציבה את שהותו של הרש"ר במוסד האקדמי בקונטקסט 'נכון'. למשל, בספר ההיסטוריה החרדי "תולדות הדורות האחרונים" אנו מוצאים את התיאור הבא: "מתוך התחשבות עם הציבור שאותו עליו לחנך, ביקר זמן קצר באוניברסיטה כדי לעמוד על אופיה של החקירה המדעית הנהוגה באוניברסיטאות".[15] כלומר, אליבא דגישה זו הרב הירש לא ראה בלימודי החול, כמו כן בלימוד במוסד אקדמי, שיטה ודרך חיים. הוא אמנם שהה שם תקופה קצרה, אך רק מתוך "התחשבות עם הציבור שאותו עליו לחנך". בספר ההיסטוריה "אלפיים שנות יהדות" נכתב כך:

במשך שנה השתתף מפעם לפעם בשיעורים באוניברסיטת בון המפורסמת, כאשר דעתו נחושה לרכוש את הכלים הנחוצים למלחמה נגד התנועה הרפורמית ולהתמודדות עם בני קהילתו שרכשו השכלה גבוהה. בשנת תק"ץ, מצויד במאגר גדול של ידיעות תורניות, יחד עם השכלה כללית מרשימה, היה הרב הירש מוכן ומזומן לצאת במלחמה נגד מה שכונה בפיו 'משבר התרבות של יהודי גרמניה'.[16]

במחברת של תלמידה מן הסמינר נרשמו מפי המורה הדברים הבאים:

הרב הירש החליט כעבור תקופה שכדי להירתם למאבק ברפורמה, הוא צריך לרכוש כלים, בבחינת "דע מה שתשיב לאפיקורוס", והוא החליט לרכוש השכלה כללית באוניברסיטה של בון. הוא למד כמה שנים מדעים, חכמות כלליות, הוא שומע – לא כדי להוציא תעודות, אלא הוא נרתם מכאן ואילך למלחמה עצמה.[17]

כנגד זאת, תלמידיו ומשפחתו של הרש"ר דוחים תפיסות אלו מכל וכל. לדידם, דברי הרש"ר נאמרו 'לשעה ולדורות', ולא כ'הוראת שעה'. הרב יחיאל יעקב וינברג [1966-1844], ראש בית המדרש לרבנים בברלין אשר הוקם על ידי ממשיכי דרכו של הרש"ר, אף כותב גלויות כי לעתים נעשה הדבר מתוך רצון 'להכשיר' את הרש"ר הירש בעיני גדולי רבני החברה החרדית:

[…] והיה מי מתלמידיו (שעמד בראש מפלגה חרדית), שיצא להגן על רבו ולהכשירו, כביכול, בעיני צדיקי הדור, בטענה שהרב הירש לא התיר את לימודי החול אלא לאנשי ארץ אשכנז… כלומר היתר זה של הירש נולד מתוך אונס של כפיית חוק הממשלה, ומתוך הכרח פרנסה ומשען להם. אבל פירוש זה הוא סילוף האמת ההיסטורית. האמת היא שהרב הירש דרש בתום לבבו מזיגה של תורה עם דרך ארץ במובן היותר רחב של מלה זו.[18]

הרב ד"ר יוסף ברויאר [1980-1882], תלמיד חכם נודע אשר שימש רב קהילת עדת ישורון בוושינגטון הייטס, קהילה שהוקמה בתבנית קהילתו של סבו הרש"ר, נחשב לאחד מן המומחים בתורתו של הרב הירש (תלמידו, הרב שלמה וולבה, העיד עליו כי "את פניו האיר שמשו של רבי שמשון רפאל הירש, והוא נהיה תלמידו שלא איבד טיפה מכל תורת רבו הגדול").[19] בשנת 1965 פרסם הרב ברויאר מאמר בעיתון הבריטי Jewish Tribune תחת הכותרת "תורה עם דרך ארץ – הוראת שעה?" ובו הוא מסביר כי ההסבר האדפטיבי לדברי הרש"ר, כביכול דיבר הוא לשעתו בלבד, נובע מן העובדה כי חלק מפרשנים אלו לא יכלו להתעלם מגדולתו של הרש"ר, והם נאלצו להתאים את דבריו לימינו אלו. כך הוא כותב:

חוגים מסוימים, שהיה קשה להם להתעלם מגדולתו של הרב הירש, טוענים שתביעתו לתורה עם דרך ארץ לא היתה אלא הוראת שעה, כלומר דבר שבעיקרו הוא אסור ליהודי הנאמן לתורה, אבל נמצא נחוץ להצלת התורה ולחיזוקה. הם טוענים שתוקפה של תביעה זו הוא מוגבל, כתוקפה של כל הוראת שעה, לנסיבות החיים שהיו קיימים בזמנו של הרב הירש. כל מי שיש לו הבנה, ולו הבנה קלושה, בחייו ובפעלו של רש"ר הירש, יבין שהנוסחה תורה עם דרך ארץ אף לא נועדה על ידיו להיות הוראת שעה… (ואז הוא מצטט מדברי הרש"ר שנכתבו במגילת היסוד של בית הספר): "בית הספר שלנו, צריך להיות נשלט על ידי רוח תורה עם דרך ארץ. בשום זמן ובשום נסיבות אל לו לנטוש עקרונות אלה". וכך הוא קובע גם בבירור בטיוטה של תקנון לקהילתו.[20]

ביחס לסיבת שהות הרש"ר באוניברסיטה, האמת האובייקטיבית כנראה די שונה מהתירוצים המופיעים בספרות החרדית. מלבד העובדה שהרב הירש אף שהה בגימנסיה שנים מספר קודם לימודיו באוניברסיטה,[21] יש לזכור שרוב צאצאיו, ממשיכי דרכו הנאמנים, אחזו בתואר רב וד"ר. בנו בכורו וממלא מקומו בבית הספר עוד בחייו, הרב מנדל, נשלח על-ידו ללימודי אוניברסיטה מלאים באורך שלש שנים, וזכה לתואר ד"ר. לחתנו הרב שלמה זלמן ברויאר היה תואר ד"ר, כך גם לבניו וצאצאיו: ד"ר מרדכי הירש, ד"ר נפתלי הירש, נכדיו הרב ד"ר יצחק ברויאר (ממנהיגי 'אגודת ישראל'), הרב ד"ר יוסף ברויאר, פרופ' מרדכי ברויאר, הרב ד"ר רפאל מאללער (ראש קהל עדת ישורון בארה"ב), ועוד רבים. לא סביר כי הרב הירש היה שולח את בניו ללימודי אקדמיה, (ובעקבותיו נכדיו וצאצאיו), אילו היה מתנגד מהותית למוסדות אלו. מלבד זאת, מזכיר הדיין הרב ישעיהו גרינפלד כי גם בישיבה שהה הרב הירש שנה אחת בלבד. הסיבה להימצאותו המועטת בישיבה ובאוניברסיטה טמונה, לדבריו, במוחו הגאוני של הרב שאפשר לו לספוג ידע מספיק כדי להמשיך את לימודיו באורח עצמאי. ואמנם הרב הירש נודע בתור אוטודידקט פנומנלי שאת תורתו ואת דרכו ההגותית סלל בעצמו.[22]

 

הרש"ר הירש מול "מנהיגי הדור", ו"מעתיקי השמועה"

במגזר החרדי יש חשיבות רבה למסורת "השושלת הפרסונלית" ול"העברת התורה" על ידי מי שנחשב ל"גדול הדור" וממנו לבא אחריו. בספרות התורנית אלו מכונים בכינויים שונים כמו "מנהיגי הדור", "מעתיקי השמועה",[23] ועוד. רבנים לאורך הדורות, מהגאון רבי אליהו מווילנא (1797-1720) ורבי משה סופר (ה'חתם סופר') (1839-1762), ועד לרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון איש") והרב אלעזר מנחם שך, הנם שרשרת אחת ארוכה, המעבירה את מסורת התורה וההנהגה, וכל שינוי או החדרה של אלמנט זר בשושלת זו – גם אם מדובר בדמות מוערכת – אינם מתקבלים. הרבנים בקבוצה הזו (הכוללת שמות נוספים) המכונים "מעתיקי השמועה" זכו ל"דעת תורה", או ל"הנהגת הדור" כפי שהדבר מכונה לא פעם בעיתונות החרדית, בעוד אחרים לא קיבלו את הסטטוס הזה.

מבדיקה שערכתי[24] עלה כי למרות ההערכה הרבה אליו בעולם החרדי, הרש"ר אינו זוכה לסטטוס של "מעתיק שמועה". הרש"ר היה מחבר פורה שכתב לא מעט בנושאים של מחשבת ישראל, מצוות היהדות ותפקיד האדם בעולם. ספריו "חורב", "אגרות צפון", פירושו לתורה, השבת, מעגלי השנה ועוד, כוללים אולי את מרב שטחיה של המחשבה וההתנהגות היהודית.[25] למרות זאת, ספריו של הרש"ר אינם נלמדים בישיבות ושמו כמעט ואינו מוזכר. כאשר שאלתי בוגרי ישיבות האם נחשבו ספריו כספרי ההגות והמוסר האחרים, נעניתי בשלילה. רק אחד אמר: "המשגיח שהיה חרדי שוויצרי הזכיר אותו לפעמים, אבל לא הרבה."

ספריו של הרש"ר אינם נלמדים בישיבות ושמו כמעט ואינו מוזכר. כאשר שאלתי בוגרי ישיבות האם נחשבו ספריו כספרי ההגות והמוסר האחרים, נעניתיי בשלילה. רק אחד אמר: "המשגיח שהיה חרדי שוויצרי הזכיר אותו לפעמים, אבל לא הרבה"

מדוע לא הופיע שמו? מדוע לא נלמדו ספריו? ייתכן כי מדובר ב'מזל', וכדבר האמרה הידועה "הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל"[26]. אולם, לאור התשובות ועל בסיס בחינת הספרות החרדית הענפה, כמו גם על פי מחברות תלמידים שנבדקו על ידי, אבקש להציע שלשה הסברים, ששנים מהם הוזכרו בקצרה בפרקים הקודמים: א. תפיסתו בתור 'לוחם' ו'מציל'; ב. פער או אפילו דיסוננס השקפתי; ג. פער תרבותי-אזורי.

 

דימוי הרש"ר כ'לוחם' ו'מציל'

לוחם בהשכלה. בית כנסת רפורמי בברלין, 1865. צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל.

כפי שצוין לעיל, בעיתונות ובספרות החרדית מוזכר הרש"ר לרוב בהקשר למלחמתו ברפורמה ולהיבדלותו ממנה. השורש ל-ח-מ והמילה 'מציל' מופיעים תדיר ליד שמו של הרב הירש. מלחמה זו הביאה לתהליך 'מיתיזציה' שעברה דמותו, אך על כך יש להוסיף שבה בעת היא גם יצרה את חריגותו, ודחתה אותו מספקטרום "גדולי התורה".

אציין מספר דוגמאות: המאמר הפותח את גיליון יתד נאמן אשר הוקדש לרש"ר לרגל מאה שנים לפטירתו, זכה לכותרת הפשוטה אך החריפה: "המציל – רבי שמשון רפאל הירש, מאה שנים לפטירתו".[27] בגיליון אחר: "גואל הדם של התורה בגרמניה… צדקתו ויראתו הם שעמדו לו ולכל יהדות אשכנז במאבקה חסר הפשרות"[28], ובעוד גיליון מופיעות המילים הבאות: "הרש"ר הירש זצ"ל שההשגחה העליונה זימנה אותו למקום ולתקופה שבה ניהל את מלחמת ה' בגיבורים מול מסלפי היהדות הרפורמיים בגרמניה… קשה לתאר במסגרת זו את עוצמתה של המלחמה שניהל רש"ר. היתה זו מלחמת חרמה של רב אחד אל מול סוללת מלומדים רפורמים מכל רחבי המדינה."[29]

בעולם התורה הליטאי – המקדש את מוסד הישיבה ואת הלמדנות האליטיסטית, והרואה בלימוד התורה דרך חיים שאין בלתה – מקבל הרב הירש ה'לוחם' וה'מציל' חשיבות משנית ביחס לראשי הישיבות והמנהיגים החרדים הנתפסים "תלמידי חכמים" ולא רק לוחמים. הקבוצה החרדית אינה מקלה ראש במאבקיו של הרב הירש, שכן ההיבדלות מהרפורמה וההתבצרות החרדית הם חלק מן הפרדיגמות החרדיות, ועל כן זוכה הרש"ר הירש לתהליך 'מיתיזציה'. אך עם זאת, הוא אינו הופך ל"גדול בתורה" טבעי כמו רבי חיים מבריסק, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, ובהמשך ה"חזון איש" והרב אלעזר שך. הללו היו גם מנחילי התורה עצמה, ולא רק לוחמים לשמירתה

 

דיסוננס השקפתי בין הרש"ר לעולם הישיבות

תפיסת עולמו של הרב הירש, כפי שהוצגה, שונה מהגישה השלטת בעולם הישיבות. הרב הירש ראה חשיבות עליונה בסינתזה שבין יסודות התרבות והמדע לתורה, שניהם כאחד מייצרים את אותו טיפוס אידיאלי של "אדם ישראל". הרש"ר לא היה חרדי פחות ממקביליו הרבנים במזרח אירופה, אלא שאת הדרך לשלמות הרוחנית ראה באופן שונה מהם, והוא – לייצר "יהודי חדש" – "בעל בית" העוסק לפרנסתו במקצוע מודרני, אך נאמן לתורה ולמצוות. בדומה לכך, הרב הירש לא רצה להקים ישיבה בפרנקפורט, ודאי שלא ישיבה כמו אלו הנהוגות במזרח אירופה.[30]

תפיסה זו לא רק שונה מהגישה של גדולי הרבנים המובילים את עולם הישיבות הליטאי, אלא מתנגדת לה באופן מובהק. הרב אלעזר מנחם שך באחד ממכתביו מבהיר כי אין כל מקום אחר שבו יכול להימצא נער יהודי, מלבד בישיבות: "כי רק חיזוק התורה על ידי הישיבות הקטנות והגדולות, הוא סוד קיום עם ישראל בכל התקופות והזמנים."[31] הרב שך, ועמו גדולי תורה ליטאיים רבים, מדגישים את מרכזיותה של הישיבה בחברה החרדית, ומדגישים כי בלעדיה לא ניתן כלל להישאר אדם דתי.[32] הרש"ר סבר אחרת, ולדידו שלמות "אדם ישראל" היא תוצר של שילוב הטוב והנאצל שבתורה יחד עם הנאורות הכללית, הנכללת גם כן ב"תורת חיים" ומוכוונת על פיה.

בשיחות שערכתי עם תלמידי ישיבות סביב הלימוד בספריו ב"סדרי המוסר" בישיבות, קיבלתי תשובות התומכות בטיעון זה. מ' אמר לי כך: "לא הזכירו אותו בשיחות מוסר בגלל שהוא היה אדם מדי ליברל, הוא לא הלך באותו ראש כמו אלו שבאו לפני או אחריו. הוא לא היה קיצוני." כ' אמר: "היתה לו אולי שיטה שאימצו אותה כי היא היתה צורך השעה. הוא לא מייצג את ההשקפה החרדית שעברה לנו מדורי דורות." ח' אמר: "אתה שוכח שהרש"ר הירש תמך בדברים של חרד"קים.[33] אי אפשר לדבר על זה בקול."

לטיעון זה ניתן להוסיף כי מוסד ה'השקפה' נחשב כיום למרכיב מהותי במסורת המועברת. מי שקיימת אי-הלימה בינו לבין ה'השקפה הטהורה' עשוי אולי לקבל כבוד בהיותו הוגה עצמאי, אך דבריו לא ייכנסו לפנתיאון ההגות הנחשבת מעצבת את ההשקפה, זו שהיא כיום חלק אינטגרלי מהתורה המועברת במסורה על ידי "מעתיקי השמועה".

 

פער תרבותי-אזורי

אבחנה נוספת שמצאתי בתשובות המרואיינים ובשיחות שערכתי עם עורכי עיתונים חרדים גדולים, מתייחסת לפער התרבותי שבין הרש"ר הירש לעולם הישיבות הליטאי. להבדיל משני הגורמים שהוזכרו לעיל: הפער ה'השקפתי' ודימויו כלוחם, הרב הירש גם אינו משתייך לקבוצת רבני מזרח אירופה שזכתה למרכזיות ודומיננטיות. הרב הירש תמך בלימודים כלליים, היה חשוף לתרבות הכללית, והתנהל ודיבר אחרת מגדולי הרבנים אשר הקימו את עולם הישיבות. פירושיו של הרש"ר על החומש, ובוודאי ספרו "אגרות צפון", כתובים בצורה שונה, הן ברמה התכנית והן באופן הכתיבה, מספרי המוסר והמחשבה החרדיים-ישיבתיים. כך למשל ניתן למצוא בכתביו ז'רגון אקדמי לצד אוצר מילים של התקופה הרומנטית ועידן ההשכלה, שכמובן אינם נמצאים בספרות החרדית הקלאסית של מזרח אירופה.[34]

ההבדלה בין שתי הקבוצות, זו שבראשה עמדו הרש"ר ורבי עזריאל הילדסהיימר (ראש בית המדרש לרבנים בברלין), וזו של עולם הישיבות שבראשה עמדו ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר גרודזינסקי, היא בעיקרה תרבותית. בפשטות ניתן לומר שהם מגיעים משני בתי מדרש שונים במהותם, בתרבותם ובסגנונם. לכך יש להוסיף כי אנשים מזדהים עם קבוצתם, הם חשים קרובים יותר אליה ואל מה שהיא מייצגת, ופחות אל גורמים הנמצאים מחוץ לקבוצה, גם אם הם מוערכים על ידם.[35]

אחד מהמשתתפים היותר ציוריים במחקרי ענה בזו הלשון: "הוא לא סֶלֶבּ, הוא לא מהפלייליסט. מעריכים אותו מאד וכו', אבל הוא לא היה שייך למה שקוראים 'פך השמן הטהור'.[36]" לשון בוטה נוספת ציינה כי "הוא לא היה חבר שלי, הוא לא מהקבוצה שלי". משתתף אחר (א' ב') הסביר מדוע תמונתו של הרש"ר אינה נמצאת בבתים חרדיים, כמו תמונתו של ה"חפץ חיים" למשל:

תליית תמונותיהם של רבנים היא סוג של שוק פוליטי. אתה לא מחזיק תמונה של רב בגלל שהוא היה רב גדול, אלא בגלל שאתה משתייך לרעיונות שלו, לקבוצה שלו. לרש"ר הירש אין קבוצה. כל הקבוצה שלו עלתה בלהבות בשואה. תשים תמונה של הרב הילדסהיימר, אף אחד לא יזהה במי מדובר. את הרש"ר הירש עוד מזהים.

האבחנה של א' ב' אינה מופיעה בחלל ריק. מספר תלמידי ישיבה ענו בכנות כי הם לא שמעו על הרש"ר, ואחרים אמרו שהם אינם יודעים כלל כיצד הוא נראה. א' ב' הוסיף: "בשיחות מוסר בישיבות לא הזכירו אותו. אני די סגור על זה שחלק מהאנשים לא ידעו מה עומד מאחורי דמותו של הרש"ר, כמו שיטתו וספריו. הוא לא היה רלוונטי לגביהם כמו רבנים אחרים שאצלם למדו."

***

הרש"ר הירש דגל בעקרון "תורה עם דרך ארץ" וקיווה ליצור שילוב של העולם הדתי עם העולם המעשי, הסוציאלי והמדעי שבחוץ. בעולם הישיבות החרדי – הדוגל כדרך חיים בהכוונת הגברים ללימוד תורה טהור, ללא עירוב כלשהו של חול – התקבלה דמותו וגישתו החינוכית של הרש"ר הירש במה שכונה 'מקובלות חלקית'. כלומר, הרש"ר עצמו זכה למעמד של אחד מגדולי התורה המובהקים, אך הגותו לא התקבלה. החברה החרדית התעלמה משיטתו, או יצרה עבורה אדפטציה שתתאים לעולם הישיבות. בנוסף, חרף קבלתו, הרש"ר לא זכה למעמד של "מעתיקי השמועה" השייך לספקטרום מצומצם של גדולי ישראל, הנחשבים ל"מנהיגי הדור". זאת מחמת תפיסתו בתור 'לוחם' ו'מציל', ובעיקר בשל ההבדל (או הדיסוננס) ב'השקפה' שבינו לבין עולם הישיבות החרדי, ולנוכח הפער התרבותי בינו לבין האוכלוסיה המרכיבה את עולם הישיבות אז והיום.

 

 

 תמונה ראשית: ויקיפדיה, נחלת הכלל


[1] תודתי נתונה למורי ד"ר ניסים ליאון ולפרופ' בנימין בראון שהעירו הערות רבות חשובות ומועילות.

[2] על חייו של הרש"ר ופעלו ניתן לראות אצל מרדכי ברויאר, "פרקים מתוך ביוגראפיה", המעיין ט, תשכ"א, עמ' 44-11; לובשטיין, מנדל-פלור, פולצר, וריכרץ, תולדות יהודי גרמניה, ירושלים תשס"ח, כרך ב, עמ' 138-136; 145-140; 153-152, ובכרך ג, עמ' 109-106; שלמה פישר, גלות הכלל, הוצאת משרד החינוך, עמ' 312-305; בביוגרפיה הרחבה שנוספה לספר 'שמש מרפא' (הירש, שמש מרפא); Noah Rosenbloom, Tradition in an Age of The Reform of Samson Raphael Hirsch, Philadelphia 1976.

[3] הרב יעקב רוזנהיים, רבי שמשון רפאל הירש, ירושלים תשכ"ו, עמ' מד; ר"י שוורץ, תולדות הגה"צ רש"ר הירש, ירושלים, עמ' 9.

[4] שם, עמ' רסז.

[5] שם עמ' רסה.

[6] רש"ר הירש, פירוש על הסידור, אבות ב, ב, ירושלים. וכן אצל הנ"ל, עטרת צבי, ב, ב. וראה עוד אצל הנ"ל, פירוש על החומש, בראשית ג, כד.

[7] רש"ר הירש, כתבים, עמ' 261. מצוטט ומתורגם אצל פלק, תורה עם דרך ארץ בדורינו, בתוך: ברויאר מרדכי (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה, רמת גן 1987, עמ' 264. ראה גם: מרדכי ברויאר, "שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של רבי שמשון רפאל הירש", המעיין ט, תשרי תשכ"ט, עמ' 2.

[8] מרדכי ברויאר, המעיין שם, עמ' 8-9; וראה עוד על כך דברים דומים אצל נכד הרש"ר הרב ד"ר יצחק ברויאר, מוריה, ירושלים תש"ה, עמ' 153-150.

[9] יתד נאמן – מוסף שבת קודש, וארא 17 תשמ"ט, עמ' 5-4, 7, 12.

[10] רש"ר הירש, שמש מרפא, ברוקלין, הקדמת הספר.

[11] ראה למשל: מוסף שבת קודש – יתד נאמן, משפטים, 19, תשנ"ט, עמ' 2; מוסף שבת קודש במדבר, 32, תשס"א, עמ' 19; מוסף שבת קודש, וארא 17 תשמ"ט, עמ' 12.

[12] אהרן סורסקי, תולדות החינוך התורתי, בני ברק תשכ"ז, עמ' קלג-קמ. ראה גם: הרב יחיאל מיכל שטרן, גדולי הדורות, ירושלים תשנ"ו, ב, עמ' 781; שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, ג, עמ' 74; אהרן פרלוב, זכרונם לברכה, תש"ע, עמ' תתכב; שלמה בניזרי, סדר הדורות, ירושלים תשס"ו, עמ' 223.

[13] הרב ברוך דב ליבוביץ, ברכת שמואל, ניו-יורק 1972, כרך א, עמ' 38.

[14] מחברת תלמידה מסמינר בית יעקב בעיר מודיעין עילית. מקורות נוספים התומכים בטיעון זה: שלמה זלמן זוננפלד (לעיל הערה 15), עמ' 266; הרב יחיאל יעקב וינברג, שרידי אש, ירושלים תשכ"ו, חלק ד, עמ' שסו [שדוחה תפיסה זו; ראה בהמשך]; הרב יוסף אברהם וולף, התקופה ובעיותיה, בני ברק תשמ"א, א, עמ' קט.

[15] יקותיאל פרידנר, תולדות הדורות האחרונים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 145.

[16] חיים שלאס, אלפיים שנות היסטוריה יהודית, ירושלים תשס"ח, עמ' 224, 228

[17] מחברת תלמידה סמינר בירושלים. מקורות נוספים התומכים בטיעון זה: הרב יעקב רוזנהיים, זכרונות, בני ברק תשל"ט, עמ' יד; אהרן סורסקי (לעיל הערה 15) עמ' רכא; הרב יוסף אברהם וולף (לעיל הערה 21) עמ' קט; שמעון יוסף מלר, עובדות והנהגות, ירושלים תשנ"ט, חלק ב, עמ' קמא; שלמה רסקין, קברי צדיקים באשכנז, פרנקפורט 2004, עמ' 61; רפאל הלפרין, אנציקלופדיה לבית ישראל, בני ברק תשס"ט, כרך ח, עמ' 82; מנחם אוסטרי, פרקים בתולדות ישראל, חיפה תשס"ג, חלק ג, עמ' 165.

[18] הרב יחיאל יעקב ויינברג, שרידי אש, ירושלים תשכ"ו, חלק ד, עמ' שסו. הרמז בתחילת הפִּסקה מתייחס ככל הנראה לר' יעקב רוזנהיים.

[19]הרב שלמה וולבה, "אחר מיטתו", המעיין כא, עמ' 10

[20] תורגם אצל ישראל יעקובוביץ’, "תורה עם דרך ארץ בימינו", בתוך: ברויאר מרדכי (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה, רמת גן 1987, עמ' 278-279. תרגום נוסף של המאמר המלא נמצא אצל מרדכי ברויאר, המעיין ו, עמ' 3-1.

[21] ראה מרדכי ברויאר [לעיל הערה 2].

[22] יחיאל דומב, "תורה עם דרך ארץ בזמנינו", בתוך: ברויאר מרדכי (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה, רמת גן 1987, עמ' 268.

[23] ראה למשל משאו של הרב ברוך מרדכי אזרחי חבר מועצת גדולי התורה בכנס של תנועת "דגל התורה": "ישנם גדולי הדור, ישנם לומדי תורה, ישנם גדולי תורה ופוסקי תורה. אבל ישנו תואר אחד שהוא התמצית של כל הדברים, 'מעתיקי השמועה', אלו שהתורה נמסרת בידם מדור דור, אלו שממשיכים את המשנה הראשונה במסכת אבות. בלי אלו רחמנא ליצלן, אין תורה לכלל ישראל. מעתיקי השמועה נמצאים רק בישיבות! יש מהות לכלל ישראל ולמהות הזו יש מקום אחד בלבד, המהות – תורה, המקום – ישיבה" (וזרח השמש, בני ברק תש"ן, עמ' 272). וראה עוד ב"ארגון מרביצי תורה ספרדים בארץ הקודש", ירושלים תשנ"ה, עמ' 38. וראה עוד אצל בנימין בראון, לקראת דמוקרטיזציה, ירושלים תשע"א, עמ' 13-12.

[24] כדי לבחון את דמותו של הרש"ר בהקשר הזה ערכתי עבודת שדה שבה שוחחתי עם כ-25 גברים חרדיים (בגילים 35-25) בוגרי ישיבות ליטאיות, מהם ביקשתי לדעת האם ספריו של הרש"ר נלמדו בישיבות כשאר ספרי המוסר שחוברו על ידי גדולי תורה בני דורו או מאוחר יותר, והאם ה"משגיחים", האחראים על החינוך למוסר ומחשבה בישיבות, עשו שימוש בספריו. ההשערה הראשונית היתה, כי אם יענו המשתתפים בשלילה, יצביע הדבר על האפשרות כי הרש"ר, חרף ההכרה בגדלותו, וחרף העובדה כי ספריו אינם מוחרמים אלא מצויים בכל בית כנסת חרדי, לא נמנה על 'גדוליו הרוחניים' של עולם הישיבות.

התשובות שקיבלתי כללו את האישים והספרים הבאים (רשימה חלקית): רבי אליהו אליעזר דסלר וספרו "מכתב מאליהו". רבי אליהו לופיאן וספרו "לב אליהו". רבי חיים שמואלביץ וספרו "שיחות מוסר". רבי ליב חסמן וספרו "אור יהל", רבי ירוחם ליבוביץ וספרו "דעת תורה", רבי אברהם ישעיהו קרליץ וספרו "חזון איש". הספר שהופיע כמעט בכל תשובה היה "מכתב מאליהו" של הרב דסלר. רבנים אלו שייכים כולם לתנועת המוסר או על כל פנים לתפיסה החרדית המזרח-אירופאית שלא דגלה בשיטת "תורה עם דרך ארץ". שמו של הרש"ר הופיע רק פעם אחת כמצוין למעלה.

[25] ראה סקירה על מפעלו הספרותי של הרש"ר, מלווה בהערכה רבה, אצל הרב יוסף אברהם וולף (לעיל הערה 21), עמ' של-שלא.

[26] זוהר נשא קל"ד.

[27] יתד נאמן – מוסף שבת קודש, וארא 17, תשמ"ט, עמ' 4.

[28] שם, עמ' 8.

[29] שם, מוסף שבת קודש, במדבר 32, תשס"א, עמ' 19.

[30] יעקב כץ, "רבי שמשון רפאל הירש – המימין ומשמאיל". בתוך: ברויאר מרדכי (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה, רמת גן 1987, עמ' 27-25. ראה גם מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה, ירושלים תשנ"א, עמ' 109. ישנן גם עדויות נגדיות, אך נדמה כי אין כל ספק שהישיבות כפי שהיו במתכונתן אז וכפי שהן גם היום, לא היו פסגת שאיפותיו של הרש"ר.

[31] הרב אליעזר מנחם שך, מכתבים ומאמרים, בני ברק תשמ"ח, חלק ג, מכתב קמב, עמ' כה.

[32] כך כותב הרב שך: "שהרי לא זו בלבד שלא שייך במציאות לגדול בתורה בלא לימוד בישיבות, אלא גם אי אפשר בימינו לגדול כיהודי אמיתי בלא לימוד בישיבה. שלא כימים ראשונים, כן ימינו אנו" (שם, חלק ו, עמ' קח).

[33] כינוי לעג ברחוב החרדי לדוגלים בהשתלבות בחברה, בלימודים אקדמיים ובהתגייסות לצבא.

[34] בפירוש הרש"ר לתורה שיצא בתרגום חדש לפני כשנתיים (תשע"ד) על ידי קרן רבי יוסף ברויער בניו יורק, כותבים העורכים (בהקדמה לחומש בראשית) בצורה גלויה, כי ההוצאה החדשה באה לענות על קשי השפה האקדמית שאינה קלה לכולם.

[35] Henri Tajfel and John C. Turner, "An integrative theory of intergroup conflict", The social psychology of intergroup relations 33, no. 47 (1979).

[36] ביטוי חרדי המתאר את 'ההשקפה הטהורה' הנמסרת על ידי גדולי הדור שזכו לדעת תורה, ואינה נמסכת בהשקפות חיצוניות שליליות.

5 תגובות על “האם היה הרש"ר 'גדול'?

  • קראתי
    הכותב לא התייחס לעניין חשוב בעניינו של הרש"ר הירש.
    ולדעתי המאמר רק מחזק את החוסר ( ייתכן שהחוסר המוצדק) שיש בהנחלת הגותו של הרש"ר. הירש.
    מלבד לחזור ולצטט את הנאמר בשם גדולי ישראל, (ובעיקר כתבות מיתד נאמן) על גדלותו של הרש"ר הירש, ועל זכויותיו, והחלק בגן עדן שיהיה מנת חלקו. למעשה לא מוזכר אף פרט של תוכן מהגותו של הרב הירש.
    " יפה תלמוד תורה עם דרף ארץ" – שילוב לימודי השכלה כלליים שלמד ואף הורה לבניו.
    גם בחינוך המדלכתי דתי – אחד מיסודות החינוך הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.\
    איפה זה בא לידי ביטוי בהגותו של הרב ? שילוב של עבודה ותורה?
    כמו שנהוג בקהילות החסידיות? כמו אצל החרדים העובדים? כמו אצל בני הציונות הדתית?
    שיטתו של הרש"ר בלימוד? מה איתה?
    למעשה לרש"ר הירש, אולי בשל השואה, אולי בשל גורמים אחרים אין תלמידים ממשיכי דרכו, (לפחות אין מוכרים)
    וכמעט לאף אחד אין כל הכרות עם הגותו. ואף כותב המאמר לא מתייחס אליה כמעט.

    לענ"ד גם הכתוב בספריו מבחינת התוכן והסגנון אינו ברור וודאי שאינו תואם את דפוסי הלימוד והפרשנות הקלאסיים.
    כך שהמאמר למעשה אמנם מבקש לתת לרש"ר את מקומו הראוי לו בקרב גדולי ישראל, אולם מה שחסר במאמר מצביע על כך שלמעשה אכן אין לציבור כל הכרות עם תכני תורתו מעבר לציטוטים הכללים עליהם חזר המאמר.
    אם נבוא להשוות לתורותיהם והגותם של רבנים אחרים הן חרדים (הוזכרו במאמר) והן אלה הנמנים לכאורה על הציבור הדתי לאומי כדוגמת הרב קוק, הרב סולוביייציק ועוד) הרי שידועה שיטתם ההלכתית, והמחשבתית בנושאים רבים ומגוונים. ואילו ביחס לרש"ר הירש אין כל ידע בהתייחס לכך.
    אפילו ברמת הוורטים והמעשיות ו-"סיפורי צדיקים" – אין כמעט כל הכרות עם הגותו של הרב הירש אזכור להגותו של הרב הירש ואף במאמר אין כל אזכרו לכך. כך שהמאמר למעשה מנציח את מעמדו של הרב הירש כגדול, אולם לא נותן כל אינדיקציה תוכנית לגדלותו או לתורתו.

    הערה אישית. למרות מספר ניסיונות שעשיתי במשך השנים. בקריאה בפרשנות על התורה וקצת בספרי המועדים של הרב הירש (המצוות כסמלים) לא הצלחתי להבין את סגנונו, ולהתחבר לעולם המושגים. כמו כן בשונה מגופי תורה אחרים בהם הצלחתי לעקוב אחר מהלך החשיבה ובעיקר אחר מקור הדברים ואופן החשיבה, יחס למאמרי הרב הרי שהדבר היה כמעט בלתי אפשרי. פעמים רבות לא הצלחתי להבין האם מדובר בסברה אישית של הרב, בפרשנות שלו? או שמדובר בפרשנות המבוססת ועולה מתוך פשט הדברים.

    • למשה – מטרת המאמר הייתה לגבי היחס של הציבור החרדי ובני הישיבות לרש"ר הירש ומשנתו, לא מהי משנתו של הרש"ר הירש – ולכן ברור שלא מן העניין להתחיל לפרט על משנתו ותורתו כשזה לא הנושא.

      לשמואל – הרש"ר הירש התערב בעניינים כלל ציבוריים כמה וכמה פעמים. ודווקא להיפך – חכמי מזרח אירופה לא התערבו כמעט בכלל בנושאים כלל יהודיים ובמה שהולך במערב אירופה.

  • לטעמי, ההגדרה החרדית ל'גדול' היא לדמות גדולה בתורה אך גם מעורבת בעניינים כלל חרדיים. הרש"ר הירש אמנם הנהיג את קהילת יהודי אשכנז אך זאת במנותק (אולי בכוונה) מהציבוריות הכלל חרדית באירופה.
    באמת, בספר 'הגדולים' שיצא לאחרונה מתחבטים בהגדרה זו, וראה שם אודות הגרש"ז אויערבאך פלפול איך התקבל כ'גדול' למרות הימנעותו מהתערבות בנושאים ציבוריים-וגם כאן לדעתי חוזרת הנקודה שזה מפני שנכנס לסוגיות, אמנם הלכתיות, בין גדולים אחרים (חזו"א והרב קוק) מה שהקנה לו מקום בהקשר כללי יותר.
    לכן גם רוב שאר ה'גדולים' נבחנים במידת תמיכתם ואי תמיכתם באגודת ישראל משום שזו אבן הבוחן.

  • "רבי יצחק אלחנן ספקטור, מנהיג היהדות החרדית במחצית הראשונה של המאה ה-20"???? הוא נפטר בתרנ"ו (1896)

  • יחסו של הציבור החרדי אל הרש"ר נגזר בעיקר מהגותו, שלא רק עסקה בשילוב "תורה עם דרך ארץ", אלא גם (ובעיקר) ב"אפולוגטיקה", היינו הנסיון להצדיק את אמיתות התורה בפני אלה שערערו עליהן, גם במחיר של עיוותן באופן חלקי. למשל, הוא בין הדוגלים בעיוות המושג של "ששת ימי בראשית" והמרתן ב"שישה עידנים" בכדי שיהיה אפשר להתאים אותו עם ה"אמונה" במפץ הגדול, וכמו כן ביחס לגיל העולם הסכים לקבל את הפקפוק של המדע במסורה היהודית על עולם בן רק כמה אלפי שנה (בדומה לו עשה בעל "תפארת ישראל" בפירושו למשנה בהקדמתו הידועה לפרק 'חלק', ומסיבה זו גם הוא לא נתקבל בהרבה מקהילות ישראל).
    ואם תרצה, לתופעה זו יש מקבילה קדומה ביותר עוד בתקופת התנאים, היה זה פילון האלכסנדרוני (או בשמו היהודי – ידידיה הכהן) שעסק רבות בהתאמת התורה לפילוסופיה היוונית, וכיום למורשתו כמעט ואין זכר כלל במסורה היהודית (ראה אותו לעומת כל שאר התנאים – חכמי ישראל בני דורו), אלא היא בעיקר קיימת במקומות אחרים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל