צריך עיון > סדר שני > "היוצאים": התמודדות וטיפול – מאמר ביקורת

"היוצאים": התמודדות וטיפול – מאמר ביקורת

משה ולדר
משה ולדר אברך כולל, חונך בפרוייקט "חנוך לנער", כותב בעיתון "בקהילה"

הספר "היוצאים" מציע דרכי התמודדות עם נשירה של נוער. לצד תובנות יפות וחשובות, מספר נקודות מעלות סימן שאלה. עיקרם, גישת ה"התמודדות" של המחברת. לדבריה, הפתרון למגוון בעיות טמון בחשיפה מראש, אשר תחסן את הנער. אולם יש מקום להטיל בכך ספק. יצירת עולם פנימי חסון דורשת חממה בריאה ונקיה. לא תמיד חשיפה והתרועעות עם מקורות הסכנה מועילה.

י"ד תשרי תשע"ח
 

 

לפני כמה חודשים יצא (במהדורה עברית) ספר בשם "היוצאים", מאת פאראנק מרגוליס, העוסק בתופעת עזיבת הדת בדורות האחרונים ובסיבותיה, קראתי אותו בעיון רב והוא עורר בי כמה וכמה מחשבות.

הספר מציע מספר תובנות מעניינות וחשובות על הסיבות לעזיבת הדת בימינו, המתבססות על ראיונות עם הוגי דעות ומחנכים, כמו גם אנשים שיצאו בשאלה בעצמם וניאותו להסביר למראיינת מה גרם להם לעשות זאת.

זהו מסמך חשוב מאד לכל מי שמתעניין בחינוך ובדרכים נכונות לכוון את ילדיו או תלמידיו אל עולם הערכים שבו הוא מאמין. הוא מעורר דיון עומק חשוב ביותר בכל הנוגע לחינוך אפקטיבי ליהדות אמיתית כנגד העולם המודרני על שלל האתגרים שהוא מציב בפנינו, המחנכים. עם זאת, במהלך קריאת הספר נתקלתי בכמה מסקנות שלדעתי אינן נכונות או בלתי ישימות, אליהן אבקש להתייחס להלן.

***

הספר מתחלק לשלושה חלקים עיקריים, שכל אחד מהם מתמקד בסיבה אפשרית אחרת לכך שאדם שגדל כדתי או חרדי יתרחק בשלב מסוים מדרך אבותיו.

עטיפת הספר. מאת הוצאת סלע מאיר – מתוך אתר האינטרנט http://offthederech.com/, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=60344103, CC BY-SA 3.0

החלק הראשון מתאר נשירה הנובעת מבעיות רגשיות שונות. קטגוריה זו כוללת בתוכה כל חוויה שלילית כלפי הדת או המגזר, אשר עלולה לגרום לאדם תחושת דחייה מהמקום שבו הוא נמצא. הדבר  מתחיל פעמים רבות מהמצב המשפחתי והחברתי, ומשליך ישירות על התנהגותו של הילד או הנער. יודגש כי חלק זה מתאר את הסיבה המרכזית לעזיבת הדת: אדם שלא טוב לו במקום שהוא נמצא – פשוט עוזב.

החלק השני מתמקד בעזיבה של הדת כתוצאה משאלות באמונה. הטענה המרכזית שלו היא כי יש מיעוט שעוזב את הדת בגלל שאלות שהוא לא מצליח למצוא להם מענה אצל האנשים הקרובים אליו (הורים, מחנכים, חברים). זאת בניגוד לדעה הרווחת, שאין היום אנשים שעוזבים את הדת כתוצאה משאלות לגבי קיומו של האלוהים או תורתו. עם זאת, פעמים רבות השאלות באמונה מעוררות בעיות רגשיות, בעקבות יחס דוחה ומזלזל מצד המחנכים שלא באמת מאמינים שיש לו שאלות באמונה ואז חזרנו שוב אל החלק הראשון.

החלק השלישי עוסק בקשיים הנולדים מחיי הקהילה. הקודים החברתיים דורשים מהאדם להתיישר לפי הקו המגזרי אליו הוא משתייך ולעיתים גורמים לו להרגיש זר בקבוצה שבה הוא נמצא. הדבר מתעצם כאשר ההלכה או התורה אינן מחייבות את אותו קוד התנהגות (לדוגמה לבוש או דיבור שאינו עולה בקנה אחד עם ההשקפה של בני הקהילה, חוסר תמיכה והדדיות, הסתכלות ביקורתית כלפי חומרנות). בקטגוריה זו נופלים רבים מבעלי התשובה אבל לא רק הם. כיום, מספר רב של אנשים כבר אינם רואים בציבור שממנו הגיעו את הקהילה האידיאלית עבורם וההשפעה לכך על ילדיהם עלולה לעיתים להיות בעייתית ומזיקה.

אחת הטענות המרכזיות היא, שעלינו לחזק ולהעשיר את ילדינו ב"אינטליגנציה יהודית", כדוגמת טעמי המצוות ועולם המחשבה היהודי

בתוך הספר שלובים מספר רעיונות שמציעים המרואיינים והכותבת כדי להתמודד עם הבעיה ולנסות לצמצם אותה ככל שניתן. אחת הטענות המרכזיות היא, שעלינו לחזק ולהעשיר את ילדינו ב"אינטליגנציה יהודית", כדוגמת טעמי המצוות ועולם המחשבה היהודי, אשר יעניקו עומק ותוכן לאורח החיים הדתי. צעד זה יתן בידם כלים להתמודד בעתיד עם השפעות זרות. ההשקפה הבריאה ומלאת התוכן שהם יקבלו, תבנה את עולמם הרוחני והאינטלקטואלי, כך שהוא יעמוד איתן בכל תקופה או מקום שבו ימצאו.

לטענת הכותבת, מידת "האינטליגנציה היהודית" המוקנית לצעירים כיום אינה מזהירה במיוחד ויש שם מקום לשיפור.

ניכר מתוך הספר שמגמתו ושאיפתו לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמיים. ועל כן מובעת הערכתי הכנה כלפי המחברת שעשתה עבודה מדהימה ומעמיקה. עם זאת, ישנן כמה נקודות בהן איני מסכים עם מסקנותיה של המחברת, ואבקש להתמודד איתן להלן לפי סדר הופעתם בתוך הספר.

 

השפעות זרות והגעה לידי ניסיון

בניסיון להסביר מדוע אנשים עוזבים את הדת יש מי שפונים להאשים את צה"ל. כשצעירים מתגייסים לצבא – סביבה מאתגרת מאד מבחינה פיזית ורגשית – לעיתים קרובות הכיפה שלהם נופלת […] אולם בעקבות המחקר שערכתי איני חושבת כך. […] כשאנשים שעוזבים את הדת במהלך השירות הצבאי או הלימודים באוניברסיטה אינם שבים אליה אחר כך, סביר להניח ששורשי העזיבה היו עמוקים יותר, ושהסביבה רק חשפה בעיות שהתקיימו אצלם גם קודם לכן […]

כפי שמסביר הרב חיים נבון: הצבא הוא אכן גורם לחץ, וכשלמישהו יש ממילא איזושהי חולשה דתית הצבא מקצין אותה. […] במרבית המקרים צה"ל הוא רק הסביבה שהעזיבה מתרחשת בה ולא הגורם לה. […] חוויות פנימיות חזקות וחיוניות שמקורן בחיים הדתיים אמורות להבטיח שכל עזיבה במהלך השירות הצבאי תהיה זמנית או שטחית בלבד. (היוצאים, עמ' 47-52)

לטענת המחברת, השירות הצבאי או הלימודים באקדמיה אינה סיבה עצמית לכך שאדם יעזוב את אמונתו. מי שהולך לצה"ל או לאוניברסיטה ועוזב שם את הדת, חזקה עליו שפשתה בו רקבובית כבר קודם לכן. הוא לא הכין את עצמו כראוי ולכן קרה מה שקרה. כלומר, היא מסכימה שמקומות אלו מאתגרים מבחינה דתית, אלא שלדעתה אפשר להיכנס ולצאת מהם בלי פגע, לעלות על ה"טריק" ולנצח את המשחק.

ובכן, לדעתי זוהי הנחה מוטעית.

האם יש עניין "לאמן" נער צעיר, כדי שיוכל להכניס את עצמו לידי ניסיון ולצלוח סיטואציות מאתגרות-דת שכאלה?

השאלה שבא נוגעת המחברת היא עד כמה מותר לאדם להכניס את עצמו לידי ניסיון? האם יש עניין "לאמן" נער צעיר, כדי שיוכל להכניס את עצמו לידי ניסיון ולצלוח סיטואציות מאתגרות-דת שכאלה?

כבר כתב הרמב"ם שדרכו של האדם להימשך אחר דעותיהם ומעשיהם של הסובבים אותו, ועל כן עליו לקבוע מקומו בין הצדיקים ולהתרחק מן החברה אשר "מנהגותיה רעים".[1] לחץ חברתי הוא אחד מן המניעים הפסיכולוגיים שהכי קשה להתגבר עליהם. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על תחומים שבהם האדם נדרש גם למלחמת היצר על שלל מערכותיה ואגפיה.

במקומות אלה האדם נכנס למקום שבו הוא נתון להשפעה של גורמים שאינם דתיים, בעלי אורחות חיים חופשיים ונטולי אלוהים ושפה שאינה מתיישבת, בלשון המעטה, עם רוח התורה וההלכה. בכך הוא מכניס את עצמו למלחמה גדולה על העקרונות וההשקפות שלו.

האם ראוי לאדם להכניס עצמו לכתחילה למצב של ניסיון? חז"ל מעניקים ליוסף את התואר "צדיק" משום שהוא עמד בגבורה בניסיון של אשת-איש. עמידה בניסיון אינה מובנת מאליה כלל, גם כאשר מדובר באחד מאבות האומה. אין לאף אדם הבטחה כי יוכל לעמוד בניסיון, ואל לו להכניס עצמו במודע למצב כזה. כמאמר חז"ל "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב".[2] וכן בתפילה אנו מבקשים בכל בוקר "ואל תביאנו לידי ניסיון".

דברים אלה אמורים כלפי שירות צבאי, וגם כלפי לימוד במוסדות ההשכלה השונים לצד סטודנטים וסטודנטיות חילוניים. אם כי במוסדות לימוד הניסיון קצת שונה, משום שהוא בעיקר בתחום האינטלקטואלי. באתגר האינטלקטואלי סכנת הסחף הלא מודע פחותה מאשר באתגר החברתי הקיים בצבא, אם כי גם שם הניסיון מאתגר וקשה.

בהקשר זה אני רוצה להזכיר את הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, שעמד תקופה מסויימת בראש בית המדרש לרבנים במונטרה. בהקדמתו לשו"ת "שרידי –אש", הוא מסביר את הרעיון של המוסד הנ"ל. הוא אומר כי בדורות האחרונים, הגאונים שישבו על כסאות הרבנות היו מנותקים מהמוני בית ישראל מתוך התבודדותם התורנית. העם נתפס להשכלה בהמוניו ואילו הרבנים לא ידעו להשיב לטענות המשכילים, כיוון שהם לא היו מצויים בחכמות החיצוניות, כמו שהיו הגאונים הראשונים, כהרמב"ם הרס"ג הראב"ע והרמב"ן. מסיבה זו, אומר הרב וינברג, הוקם בית המדרש לרבנים. בדור תהפוכות שכזה ראוי שגם הרבנים ישתלמו בחכמות חיצוניות לצד השתלמותם בתורה, כדי שיוכלו לתת מענה לאתגרי הזמן הפוגשים את העם. עם זאת, הרב וינברג עצמו לא מיהר לשלוח את תלמידיו לאקדמיה, כפי שמובא בספר "לפרקים". כאשר פנה אליו תלמיד להיוועץ בנידון זה, הוא ניסה להניא אותו מכך בשל החשש הרב מקלקול והתדרדרות רוחנית.

כיוצא בו, ד"ר נחמה נאמן, במאמר אודות הסיבות לעזיבת הדת, מתארת כי לחלק מן המרואיינים במחקרה:

הייתה תקופת השירות הצבאי למציאות חדשה של הפסקת התלות החברתית והכלכלית במשפחה ובחברים. המעבר למגורים מחוץ לבית למקום רחוק ומנותק, שינוי בקבוצת ההשתייכות, או תפיסת השירות הצבאי כמעבר לגיל בגרות, המאפשר בחירה ומימוש עצמאי – היוו או סמלו התנתקות מן המשפחה והחברים, שתפקדה כגורם-מפעיל לעזיבה החיצונית ולהסרת הכיפה.[3]

בדומה לכך, בטור בעיתון בשבע, הביא פעם הרב אליעזר מלמד מכתב מחייל ששירת שלוש שנים בחיל השריון. במכתב מספר החייל על הקושי הגדול בהקפדה על אורח החיים הדתי במהלך השירות בצה"ל. על פי מכתבו, מלבד הסביבה המאתגרת, הצבא גם אינו נותן מספיק מענה לצרכי החיילים הדתיים, וכאשר מישהו מתלונן על כך, הוא "נשרף" והופך להיות מנודה. הרב מעיר את תשומת ליבו של הציבור לעובדה המזעזעת שכעשרים אחוזים מבוגרי החינוך הדתי מתפקרים במסגרת השירות הצבאי. לדעתו, זו תוצאה של התדרדרות המצב בצה"ל בנושאים כמו צניעות וכשרות, ובאופן כללי של הרבה לחץ חברתי לחילון בצבא.[4]

בתוך כל קבוצה יש גם טיפוסים נוחים להשפעה שיהיה להם קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להילחם כנגד הרוח החילונית של צה"ל

אני משוכנע לחלוטין שגם הטובים ביותר יכולים למעוד בתנאי שטח קשים. גם האימון הטוב ביותר הניתן במכינות הקדם-צבאיות אינו יכול למנוע בוודאות התדרדרות דתית של נערים בשירות צבאי. בתוך כל קבוצה יש גם טיפוסים נוחים להשפעה שיהיה להם קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להילחם כנגד הרוח החילונית של צה"ל.

זוהי למעשה הסיבה העיקרית שבגללה בני הישיבות החרדיות אינם מתגייסים לצה"ל. הם פשוט לא מעוניינים להיכנס לניסיון שכזה (ולפי הנתונים אודות נשירה בעקבות שירות צבאי, ניתן בהחלט להצדיק אותם).

יש לי כמה חברים שלמדו איתי בישיבה שלצערי יצאו בשאלה. לפחות שניים מהם יצאו בגלל השפעה רעה, האחד כתוצאה מהשירות הצבאי (שאליו הלך חדור מוטיבציה ותחושת שליחות דתית), והשני כתוצאה מהתחככות מתמדת עם חברים חילוניים שהרחיקו אותו אט אט משמירת ההלכה וקיום התורה והמצוות. שניהם לא בחורים חלשי אופי, ולמיטב ידיעתי עולמם הפנימי היה עשיר למדי ורחוק מלהיות רקוב.

השירות הצבאי וחבישת ספסלי האקדמיה לצד סטודנטים חילוניים, כמו כל חברה רעה, יכולים גם יכולים לגרום לטובי בחורינו לסטות מן הדרך. וסבורני כי שגוי לחשוב שהכשרה מתאימה עשויה לפתור את הבעיה

בעניין זה אני רוצה להוסיף את דבריו הנפלאים של ה"משך חכמה" בפרשת ניצבים על הפסוק "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה… והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי – כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרווה את הצמאה". ה"משך חכמה" קרא פסוק זה על בני דורו שהיו טוענים ואומרים "מה החכמה להסתגר בד' אמותיך ולא לחטוא? הבא עצמך לידי ניסיון ואל תחטא!" הם אומרים: "כי בשרירות ליבי אלך", אקשה את ליבי ואעמוד בניסיון. אך זועק הפסוק ואומר "לא יאבה ה' סלוח לו!" – אם הביא האדם את עצמו לידי ניסיון. לומר, אל לו לאדם לסמוך על עצמו ולבא במודע לידי ניסיון.[5]

לסיכום, השירות הצבאי וחבישת ספסלי האקדמיה לצד סטודנטים חילוניים, כמו כל חברה רעה, יכולים גם יכולים לגרום לטובי בחורינו לסטות מן הדרך. וסבורני כי שגוי לחשוב שהכשרה מתאימה עשויה לפתור את הבעיה ובניגוד לדעת המחברת יש לראות בהם גורם בפני עצמו לעזיבת הדת.

 

בחירה וכפייה בחינוך

כפיית הדת פוגעת בהתפתחות הדתית התקינה: כל עוד אנחנו עדיין ילדים, האמונה שלנו אינה בוגרת […] אנו מקיימים מצוות מפני שכך אומרים לנו, מפני שכך נוהגים הורינו, ומפני שאיננו מכירים דרך אחרת […]

הדברים משתנים כשאנו מגיעים לגיל ההתבגרות. אנחנו מתחילים לפתח חשיבה ביקורתית, נעשים מודעים יותר לעולם שסביבנו ולבסוף מתחילים לתהות לגבי הדת בניסיון לפתח תפישת עולם אישית וזהות עצמאית. […]

התשובה לשאלה האם בני נוער יישארו בשלב האמונה הבוסרית או יפתחו אמונה בוגרת, תלויה בין השאר, במידת הכפייה וחופש הבחירה שיש להם. אם מופעלת עליהם כפייה סביר להניח שאמונתם תישאר בוסרית, פחות אישית, פחות איתנה, פחות משמעותית ופחות יציבה. […]

מאידך אם נדבר אל לבם וניתן להם מרחב לחקור בכוחות עצמם ואף להיכשל, גדל הסיכוי שיקנו להם יהדות בעלת גוון אישי, ושבסופו של התהליך אמונתם תהיה איתנה ונלהבת יותר. (עמ' 92-93)

בדומה לטענתה הקודמת, גם בנושא השאלות באמונה, מאמינה המחברת כי הדרך הטובה להתמודד אתם היא חשיפה מוקדמת של הנער לתהיות ו"חיסון" שלו באמצעות האפשרות להיכשל. בהמשך היא מודה כי דרך זו אכן מפחידה קצת והיא אינה יכולה להבטיח תוצאות בכיוון הרצוי, משום שייתכן שבחיפושו של הנער אחר האמת, הוא עלול למצוא אותה (או לחשוב שהוא מוצא אותה…) במקומות שאינם היהדות. בכל זאת, לטענתה זו הדרך הנכונה. כסיוע לדבריה היא מביאה ראייה מהקב"ה שנתן לאדם הראשון פתח לחטוא, ואנו, הרי צריכים להידמות אליו בכל דרכינו.

גם בנושא השאלות באמונה, מאמינה המחברת כי הדרך הטובה להתמודד אתם היא חשיפה מוקדמת של הנער לתהיות… ובכן, כמדומני שזוהי מחלוקת עקרונית ביותר בין החינוך הדתי-הליברלי לזה החרדי

. האגפים המודרניים של האורתודוקסיה (ככלל) דוגלים בפתיחות מחשבתית וחשיפת הנוער לאפשרויות בחירה רבות, כדי שיוכלו לבחור את דרכם באופן עצמאי.[6] לעומת זאת בחינוך החרדי ובמוסדות שמרניים קרובים מקובל להציג עמדה ברורה אחת בפני התלמידים – דעתם של גדולי-הדור, דעת-התורה וההלכה היהודית.

העיקרון של הבחירה בחינוך עומד בסימן שאלה גדול: בספרו "עלי-שור", עומד הרב שלמה וולבה זצ"ל על כך שהעובדה שהאדם נולד למשפחה מסויימת, בקהילה מסויימת ועם נתונים כאלה ואחרים מגבילה מאד את אפשרות הבחירה שלו.[7] עם זאת, בספר אחר שלו, "צמיחה ובניין בחינוך" (שאגב מצוטט כמה וכמה פעמים בספר "היוצאים"), הוא מדגיש שבתוך גבולות אלו יש לאפשר בחירה. הוא אומר שעל ההורים לאפשר ללילד לצמוח באופן עצמאי בתוך המסגרת שהם נותנים לו. כך מה שהוא מקבל מן המסגרת הופך להיות קניין עצמי שלו. אם יתנו לו לצמוח בלי מסגרת הוא יצא פרא אדם, אבל אם ישימו לו רק מסגרת, מתוך התעלמות מוחלטת מכוח הצמיחה האישי שלו, הוא יהפוך לרובוט חסר חיים.[8]

אז איך עושים את זה? איך שומרים על האיזון הדק בין חופש הבחירה והצמיחה העצמית לבין יצירת המסגרת החינוכית המתבקשת?

חינוך פירושו התוויית דרך ולא הצגת כל האפשרויות הקיימות. הייתי מסתכן ואומר כי חינוך הוא הצגת דרך אחת ובלעדית שבה מאמין המחנך תוך הקניית כלי חשיבה וניתוח שיעזרו לתלמיד לראות בבהירות מדוע דווקא דרך זו היא אכן הטובה מכולם.

יש שיטענו שכדי לגבש עמדה חזקה, מוכרחים לעמת אותה עם דעות אחרות. ובכן, ייתכן שיש בזה מעט אמת, אבל צריך להכניס לתוך המשוואה הזו דבר נוסף. בדורות האחרונים, בליץ המידע שכל ילד מקבל למוחו דרך האינטרנט, חושף אותו גם לכמות עצומה של דעות ורעיונות. כיוצא בו, כלי התקשורת השונים משדרים כל הזמן של עמדות הסותרות זו את זו. דבר זה, לא רק מגביל את יכולתו של הילד לגבש עמדה חזקה משלו, אלא גם מכניס אותו למערבולת דעות מבלבלת. בסופו של תהליך ההתבגרות, נותר הילד תקוע בתוך אי-הסדר הזה, כשבראשו מתרוצצות אלפי שאלות ואף לא תשובה אחת ברורה. תופעה זו היא אחת מההשלכות הפסיכולוגיות המעניינות ביותר של עידן המידע, רפיסות של בני-הנוער בכל הנוגע לגיבוש דעה עצמית במגוון תחומים משמעותיים ביותר.[9]

אם נניח לבני הנוער לבנות בעצמם את מערכת דעותיהם והשקפותיהם, הם כמעט בוודאות יצאו מבולבלים

על פי טענה זו דרך החינוך החרדית נראית הגיונית בהחלט. אנחנו מעוניינים שילדינו יקבלו ערכים חזקים ומבוססים בהם אנחנו מאמינים, לפיכך אנחנו משדרים להם אותם ורק אותם בכל שנות התפתחותם. זהו חינוך אמיתי. לעומת זאת אם נניח לבני הנוער לבנות בעצמם את מערכת דעותיהם והשקפותיהם, הם כמעט בוודאות יצאו מבולבלים. דמיינו אדם שמנסה לקלוט תווים של שיר מסויים כאשר הוא מאזין לאלף שירים אחרים בו זמנית.

אבי שליט"א נוהג לומר ש"החרדים" מכנים את עצמם כך משום שהם אכן חרדים מן ההשפעות הזרות וחוששים מאד מכל מגע איתן. שיטה זו מגיעה מבית מדרשו של "החתם-סופר" שהחליט להסתגר עם קהילתו בפני שטף ההשכלה שהחל בדורו ולבסוף אכן הפיל חללים חללים.

דעה חזקה יכולה להיווצר רק באמצעות חיזוק, העצמה ושיפור של דעה אחת ויחידה, ולא על ידי התבוססות בשלל דעות

ישנם אנשים מתוך המחנה, שטוענים כי על הציבור שלנו להפסיק לפחד ממה שקורה בחוץ. הם אומרים שהפחד נובע מחוסר ביטחון באמיתות הדרך שלנו. אך ההיפך הוא הנכון. דעה חזקה יכולה להיווצר רק באמצעות חיזוק, העצמה ושיפור של דעה אחת ויחידה, ולא על ידי התבוססות בשלל דעות עד שתגיע (או שלא תגיע) בערוב ימיך למסקנה כזו או אחרת. בתורה כתוב "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים", כלומר העוסק בתורה, גם מבלי לפזול למקומות אחרים, זוכה לחכמה אמיתית ועצמית שאינה צריכה לעימות עם חכמות אחרות.

הדרך לחינוך טוב ובריא הוא בתהליך שהרב וולבה מכנה "זריעה".[10] להניח לפני הילד את השורש של הדברים – אמונה בה', עולם הבא, תורה ומצוות – ולתת לו להצמיח ולפתח אותם מעצמו. זאת בזמן שסביבו יש חומות איתנות המונעות מדעות זרות להסיט את דעתו. אישיות הילד תתגבש סביב העמדה היחידה שהוא מכיר, ללא צורך בעימות עם דעות אחרות, שעלולות רק להחלישה.

לפיכך נראה לי שממד הכפייה בחינוך (אם אפשר לכנות אותו כך), כאשר הוא מתבצע בצורה ראויה הכוללת בתוכה גם את צרכיו הפיזיים והנפשיים של הילד, הרי שהוא נדבך חשוב מאד בחינוך לדת וכמדומה שבלעדיו החינוך יהיה פחות חזק.

לסיום, שמעתי פעם משפט שמיוחס לרב יצחק הוטנר זצ"ל אשר נוגע בנקודה הזו, "אנחנו מלמדים את הילדים לקיים מצוות כבר מקטנות, לא למרות שהם לא מבינים אלא בגלל שהם לא מבינים". כלומר שחלק גדול מן החינוך הוא להשריש בתוך הילדים את הדעות והאמונות שלנו בצורה כזו שהן יהיו ההסתכלות הראשונה והפשוטה שלהם.

 

חקירה פילוסופית אחר האמונה והעיסוק בטעמי המצוות

רבים מאלה שגדלו בבתים דתיים, ובכללם אנשים שעזבו את הדת, מאמינים שאלוקים קיים. אך אנו נוטים להאמין באלוקים בשל החינוך שקיבלנו, ולא כמסקנתו של מחקר אינטלקטואלי פעיל. הורינו האמינו בכך, הם לימדו אתנו שגם עלינו להאמין בכך, ולפיכך אנו מאמינים- בלי שהאמונה הזו תקנה בנו אחיזה של ממש. […]

אם כך כיצד נחזק את אמונת ילדינו באלוקים? נוכל לעשות זאת אם נשוחח אתם על הסיבות להאמין באל, ברמה המתאימה להם. האם הגיוני להאמין בכך? מדוע? מהן החלופות? מהם חלק מהטיעונים התומכים בקיומו של האלוקים, ומהם כמה מהטיעונים השוללים אותו? (עמ' 201-202)

בדומה לגישת ה"התמודדות" של המחברת בסוגית החינוך והחשיפה לדעות אחרות, גם בסוגיית האמונה היא מציעה "לשים את הדברים על השולחן". המחנכים לא צריכים להירתע מעיסוק באמונה מחשש לעורר שאלות מיותרות אצל הילד, אלא ההפך.

בהמשך אומרת המחברת כי אין אפשרות להוכיח באופן חד משמעי את קיומו של האלוקים אלא רק לקרב את שכלינו אל המקום שממנו נוכל להאמין בו. בדומה לכך, נטען כי האמונה צריכה לבוא בצורה חווייתית, כך תתחזק האמונה אצל ילדינו ותהיה קרובה ללבם.

בנקודה זו איני חלוק עם דבריה, אולם ברצוני להעלות כמה הערות והסתייגויות על יישום השיטה. אסביר את טענתי:

החברה מורכבת ממארג שלם של אנשים שאין דעותיהם שוות ואין כח שכלם שווה. ישנם אנשים שבאופן טבעי נמשכים לחקירה ולפילוסופיה, ויש אחרים שאינם מוצאים בזה טעם. רוב האנשים שאני מכיר אינם אוהבים להתעסק בחקירות פילוסופיות מעמיקות מדי. לא משנה כמה אנסה לעניין אותם בכך, הם פשוט לא יימשכו לזה (הדברים אמורים לגבי חקירה פילוסופית ולא חקירה משפטית או הלכתית שתופסת הרבה יותר).

איני רואה מקום להכנסת לימודי האמונה לתוכנית הלימודים המחייבת… אם נושא זה אינו מעניין את התלמידים כלל, לשם מה צריך לדבר איתם על הנושא?

מסיבה זו איני רואה מקום להכנסת לימודי האמונה לתוכנית הלימודים המחייבת. על המחנך להיות ער לנטיותיהם הטבעיות של הנערים, אם הוא רואה שהם נהנים מן החקירה המעמיקה בנושא האמונה, עליו לתת להם מענה ולהמציא להם כלים לעשות זאת נכון. אך אם נושא זה אינו מעניין את התלמידים כלל, לשם מה צריך לדבר איתם על הנושא? הרי לפי נטייתם וכוח שכלם הם לא בנויים לעסוק בחקירות מופשטות, וטוב להם שיאמינו באמונה הפשוטה המסורה ללב ולרגש ולרוב גם מבוססת על כמה הוכחות לוגיות פשוטות.

כדי להסביר טענתי אביא שתי אנקדוטות קצרות מתהליך ההתבגרות הרוחני שלי בעצמי: בהיותי נער בישיבה קטנה, "נתפסתי" עם ספר העוסק בהוכחת קיומו של האלוקים באמצעות טענות פילוסופיות. המשגיח, הרב זנובסקי שליט"א, שחשש מהשפעת הספר, לקח אותו ממני ושכנע אותי ללמוד במקום זה את הספר "חיי עולם" של הסטייפלער (ספר שיותר פונה אל הרגש מאשר אל השכל).

לאחר שלמדתי בספר זה, התחברתי אליו מאד ומצאתי בו טעם גדול. הוא ביסס את אמונתי. במבט לאחור, ניתן לומר כי הוא היה חשוב לאין שיעור מאשר אותו ספר חקירות, שחלק גדול ממנו כלל לא הבנתי בזמנו.

מאוחר יותר, כשהייתי בישיבה-גדולה, פניתי אל המשגיח בה, מורי ורבי הרה"ג ר' חיים יצחק קפלן שליט"א, ושאלתי אותו: איך אהיה פילוסוף כדי שאוכל להאמין באמת, הרי ב"שער הייחוד"[11] נאמר ש"לא יאמין באמת כי אם הפילוסוף או הנביא"? הוא הביט בי וענה לי בקצרה שזו גישה אחת, אבל בעולם הישיבות נוקטים בשיטת הגאון מוילנא שכתב שצריך ללמוד בספר "הכוזרי" (שאינו רק "חקירה" לוגית קרה אלא יש בו ממד רגשי יותר). שוב, פניתי מדרך סבוכה שהייתה עלולה רק להקשות עלי באותו זמן, לדרך בהירה ובטוחה יותר. אני חושב שהצעדים החינוכיים השמרניים האלה, היו משמעותיים ביותר להתפתחותי הרוחנית, ודווקא הם עזרו לי בסופו של דבר להגיע אל העומק שחיפשתי ביהדות.

 

מעורבות המחנכים בעולמם התרבותי של התלמידים

אין צורך לציין שמורים יהודים צריכים להיות משכילים ביותר במה שנוגע לחומש, לנביאים, להלכה ולהשקפה. אך ייתכן שהדבר נכון גם לגבי נושאים חילוניים ולגבי התרבות הפופולרית. ייתכן שדברים אלה אינם נכונים לחברה החרדית, אך אין ספק שבציבור הדתי הקרוב יותר לציבור הכללי זו עשויה להיות בעיה. כשמורים אינם יודעים דבר על העולם שבחוץ, ייתכן שהתלמידים לא יצליחו למצוא שפה משותפת עמם, ובמקרה הגרוע הם אפילו עלולים לראות בהם אנשים "פרימיטיביים". כשהמורים מכירים במידה מסויימת את התרבות הפופולארית, את המוזיקה, הסרטים, האמנות וכן הלאה, יש סיכוי טוב יותר שהילדים יצליחו ליצור קשר עמהם. (עמ' 269-270)

כשקראתי את הפסקה הזו נזכרתי בשירו המצויין של הזמר והיוצר המוכשר אייבי רוטנברג "האיש התשיעי" (""the ninth man). שיר זה מספר על חבורת נערים אמריקאית בשנות השבעים. הם לומדים בישיבה אך אינם מקשיבים למילה ממה ש"הרבי" אומר במהלך השיעור. כל מה שמעניין אותם זה לראות סדרות טלוויזיה ולדבר על ה-"ינקי'ס" ה-"דוג'ר'ס" וה"מט'ס" (קבוצות בייסבול אמריקאיות). ואז, יום אחד, כאשר החבורה יוצאת למשחק בייסבול מכריע מול קבוצה אחרת, הרבי מחליט להצטרף אליהם ("עם חליפה עניבה וכובע"). לבסוף דווקא הרבי הוא זה שמנצח את המשחק בחבטת "חצי מייל" קטלנית, לאחר שהוא מחליף את אחד מחברי הקבוצה ששובר את רגלו. בעקבות מעשה זה התלמידים מתחברים אל הרבי ומתחילים להקשיב בשיעור, וכך הופכים לתלמידים מצטיינים שמתעניינים ברש"י ובתוספות ו… גם קצת ב"מטס".

השיר מספר על מעורבות של המורה בעולם התרבות של הנערים וביכולת שלו לתקשר אתם דרך עולמם שלהם וכך לבסוף למשוך אותם אל עולם הלימוד. עם זאת, לדעתי היוצר בחר בקפידה את תחום הספורט שאיננו מתנגד להלכה במהותו. זהו המקום היחידי שאולי אפשר להתגמש איתו כמחנך.

בחינוך לתורה ולמצוות, ברור שאי אפשר לתת לגיטימציה לדברים שאינם בגבולות ההלכה. דברים מחוץ לתחום ההלכה כמו סרטים עם תכנים מופקרים ותרבות חופשית, או מוזיקה חילונית, שמדברת בהרבה מקרים על דברים שבינו לבינה באופן מוחצן, אינם נושא לדיון כלל ועיקר.

צריך להיזהר מאד שלא ניכנע לנוער ונתחיל להתעניין בתחומים שאינם הולמים את הקו החינוכי שברצוננו להנחיל להם

צריך להיזהר מאד שלא ניכנע לנוער ונתחיל להתעניין בתחומים שאינם הולמים את הקו החינוכי שברצוננו להנחיל להם. גם אם זה נעשה כדי להתקרב אליהם, ולקרב אותם. בכך אנחנו מוותרים על אותם הערכים שברצוננו להנחיל להם ודבר זה הוא מעשה שלא יעשה. אנחנו צריכים לשדר להם שיש דברים שהם מחוץ לתחום, כך שכל אחד ואחד מהם ידע להבחין בין מותר לאסור, גם כאשר הוא עצמו אינו מקפיד על כך. המחנך צריך לקרב את הילד אל עולמו ולא להפך. הוא צריך להציב לתלמיד גבולות ולהגדיר תחומים. בדרך זו, גם אם התלמיד עושה דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם, הוא יודע בתוכו כי הוא נמצא "מחוץ לתחום"; כי הוא עושה דבר לא ראוי.

דברים בסגנון דומה אומר גם פרופ' חיים עמית בספרו על חינוך הורי:

על ההורים להבין שמשפחה אינה דמוקרטיה אמיתית, הילדים אינם בוחרים את הוריהם, וזכותם וחובתם של ההורים לקבוע חוקים וגבולות. חשוב שהורים יקשיבו לילדיהם, ילמדו את צורכיהם ויבינו את מצוקותיהם בלי לוותר על ראייתם המערכתית את צורכי המשפחה כולה. הורים נדרשים כיום למאמץ גדול מאי פעם כדי לעצב את המציאות המשפחתית ולא להיות מנוהלים על ידה; להוביל את ילדיהם ולא להיות מובלים על ידם. מנהיגות הורית מתחשבת כמובן בצורכי הילדים, אך משאירה את ניהול המשפחה בידי ההורים.[12]

חינוך אמיתי אמור ליצור מערכת היררכית ברורה שבה המחנך הוא המנהיג והילדים הולכים אחריו, ולא להיפך. זאת הסיבה שבה החינוך המודרני – שבו התהפכו היוצרות והילדים לעיתים יותר חזקים מהוריהם ומחנכיהם – אכן נתקל בקשיים עצומים. העדר ההיררכיה יוצר משבר חמור בקשר שבין הורים לילדים ובתחום הסמכות ההורית בכלל.

חינוך אמיתי אמור ליצור מערכת היררכית ברורה שבה המחנך הוא המנהיג והילדים הולכים אחריו, ולא להיפך

על ההורה להנהיג את ילדיו בצורה שבה הוא אינו נכנס אתם כלל לדיון על דברים שמבחינתו הם "קו אדום". אם הוא יעשה זאת, כל החינוך שלו יהפך לחסר חוט שדרה. הסבר לילד אמנם צריך להינתן, אך לא יותר מפעם אחת, באופן ברור, וללא דין ודברים הנותן פתח לרפיסות וחוסר "מנהיגות הורית". על אחת כמה וכמה כשמדברים על חינוך דתי.

הטענה שכאשר נוצר פער תרבותי בין המורה לתלמיד, נוצר ממילא פער נפשי בחיבור ביניהם אינה נכונה, לדעתי. אני מכיר אדם אחד שהוא תלמיד חכם ואיש הלכה בכל רמ"ח איבריו. הוא לא מודע כלל לתרבות הכללית ובכל זאת, אחד מהאנשים הכי אהובים ומשפיעים בישיבות שנועדו "לנוער נושר". התלמידים שם אוהבים אותו למרות הפער התרבותי הגדול, משום שהוא אדם חם ואמתי ולא "משחק" על אף אחד.

הנוער צמא לאמת ולטוב, הוא מזהה זיוף ממרחק רב ונכון להתחבר גם אל הטיפוסים הכי "הזויים", מבחינתו, אם הם משדרים אמת והבנה

התכונות שבאמת נצרכות בחינוך, הן אמת ואמפתיה. בדורנו הנוער צמא לאמת ולטוב, הוא מזהה זיוף ממרחק רב ונכון להתחבר גם אל הטיפוסים הכי "הזויים", מבחינתו, אם הם משדרים אמת והבנה.

סיפר לי אחד מחבריי שלמד בישיבה דתית, שהרב שלהם היה מנתח אתם סיפורי מעשיות כדוגמת "פינוקיו", ו"אליסה בארץ הפלאות", ומראה להם איך הכל מתחבר לבסוף אל הרעיונות הנשגבים של רבי נחמן מברסלב. בהתחלה מאד נהניתי מהעניין, זה היה נראה "מגניב" ומושך. אבל ברבות הימים הבנתי שהדת לא צריכה להיות "מגניבה" כדי שנחזיק בה, היא פשוט צריכה להיות אמיתית. ככל שננסה לקרבה אל רמתו של הנוער, כך יגרע ערכה בעינינו.

כללו של דבר, אל לנו לרוץ אחרי הנוער אל המגרש הביתי שלו, כי שם בסופו של דבר נצא מפסידים. עלינו לשדר אמת, וכך נמשוך אותם אלינו למרות הפער התרבותי.

***

אני מעוניין לסיים את המאמר בנדבך רעיוני שלדעתי חסר בספר "היוצאים" והוא החלק של "התכנית האלוקית".

כפי שכתבתי כבר קודם, החינוך שלנו יכול רק לכוון את ילדינו אל הדרך הרצויה, אך אין ביכולתנו לבחור עבורם. הבחירה, בסופו של דבר, נתונה בידם בלבד. הרי לאברהם היה את ישמעאל שהיה "פרא אדם", וליצחק היה את עשו שהיה רשע, האם זה אומר שהם לא ידעו לחנך?

בשורה התחתונה, הבחירה של הילד היא דבר שאינו תלוי בנו. מי שאמר והיה העולם, נתן בידי בני האדם את האפשרות לבחור. לעיתים ישנם דברים שרק הוא יודע מדוע הם קורים ואנחנו צריכים להרפות את הידיים ולהתפלל אליו שנזכה לבחור נכון.


תמונה ראשית: Bigstock


[1] רמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות פ"ו ה"א.

[2] תלמוד בבלי, מסכת ע"ז דף נ"ט א' ובעוד מקומות בש"ס.

[3] נחמה נאמן, "מאפייני "תהליך" עזיבת אורח חיים דתי בקרב צעירים מהחברה הדתית-לאומית", התפרסם באתר "דעת".

[4] הרב אליעזר מלמד, טור שבועי בעיתון בשבע, התפרסם גם באתר רביבים.

[5] "משך חכמה", פרשת ניצבים על הפסוק הנ"ל.

[6] אולי בהשפעת דרכיהן החינוכיות של מחנכים דגולים כמו יאנוש קורצ'ק שהאמין במצפן המוסרי הטבעי של הילדים שיוכלו לזהות אמת וצדק בכוחות עצמם ועל פי עקרונות אלו הקים בית יתומים שקצת מזכיר את בתי הספר הדמוקרטיים של היום, אלא ששם היה את יאנוש קורצ'ק כמחנך.

[7] הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א', מערכת דעת עצמנו .

[8] הרב שלמה וולבה, צמיחה ובניין בחינוך, פרק א'.

[9] לדוגמא עיינו בספרו של ניקולס קאר: The Shallows: What the Internet Is Doing to Our Brain, העוסק בהשפעות הפסיכולוגיות של האינטרנט על המח האנושי ובין השאר טוען שכל יכולות הלמידה והניתוח שלנו מתנוונות כתוצאה מהשימוש באינטרנט (מובא במאמרו של מיכאל ויצמן "האם האינטרנט הופך אותנו לטיפשים").

[10] "צמיחה ובניין בחינוך", שם.

[11] הפרק בספר "חובות הלבבות" העוסק בבירור מציאות הא-ל.

[12] חיים עמית, "הורים כמנהיגים", מתוך ההקדמה.

18 תגובות על “"היוצאים": התמודדות וטיפול – מאמר ביקורת

  • התחברתי מאד לסיפור המרגש של אייבי רוטנברג על הרב הספורטאי והייתי שמח לקבל את המקור.
    כתיבתך זורמת ועם זאת עמוקה ובעיקר מנומקת כהלכה.
    ובאשר לתוכן: הצלחת במאמר קצר להסכים עם הספר ולחלוק עליו באותה מידה. עדיין לא הצלחתי לזהות מה אתה חושב באמת, מה שעושה את מאמרך למאוזן (לפחות במבט ראשון) וממילא לראוי לקריאה. זהו אינו מאמר אטום וחד תדדי.
    אני נוטה להסכים עם עמדתך לגבי החינוך כהתווית דרך ולא כ"הצעה לבחירה" לדעתי התמוטטות הגאווה הישראלית והביקורת וההלקאה העצמית שפשתה בישראל ומאידך גילויי קיצוניות ימנית לאומנית היא תוצאה של "חינוך לבחירה".
    עם זאת צריך לשים לב לגבול הדק בין "התוויית דרך" לבין כפיה והסתגרות קיצונית.
    וזה רק מקריאה מהירה מפאת חוסר זמן.
    ייתכ ואגיב עוד בהמשך.

  • השכיל כותב המאמר לומר "לבסוף הרי יש בחירה". ולכן היוצאים הם לאו דווקא תוצאה של אי חינוך טוב.

    יותר מיזה, ליציאה אין גיל כמו שלטיפשות אין גיל. אז נאמר למשל על אלישע (אחר) שלא היה מחונך טוב או יוחנן כהן גדול לא היה מחונך טוב ? הרי הם יצאו בגיל הגבורות. אז עד אז היו מחונכים ?! אז איפה הלך החינוך ?

    ולכן אני מציע להפריד בין חינוך (שזה נטו תרגול על דרך הרגל נעשה טבע) לבין יציאה שבא מחוסר דרך. היוצא יכול להיות מחונך טוב כמו שהלא יוצא יכול להיות לגמרי לא מחונך. מה שחסר ליוצא זה הדרך או לחליפין הוא מחפש דרך יותר טוב (לדעתו) מדרכו עד עכשיו. מה שאין כן הלא יוצא שלא מחונך כלל, פשוט לא מחפש דרך חדשה אם טוב לו בדרך שהוא נמצא בו.

    יש כמובן גם יוצאים שלא מחפשים דרך כלל וכלל הם פשוט יצאו כי דחפו אותם לחוץ. עליהם בוודאי אי אפשר לטעון שהם יצאו מחוסר חינוך (זה בא מחוסר חינוך של הדוחפים). חז"ל מבקרים את רבו של ישו הנוצרי שריחק\דחף אותו ולכן הוא יצא, והתוצאה היא אלפיים שנות גלות אדום\דם.

    על הדוחפים כן אפשר לומר שלא התחנכו, ולכן האשמה היא בהם ולא ביוצאים. הספורנו קורה להם בעלי זרוע וטוען שבגללם אורך הגלות והתמדתה. כמו כנ"ל עם ישו הנוצרי ככה אם דחיפת צאצאינו בכל דור ודור מצמיח שונאים ורודפים חדשים בכל דור ודור ככה שמידה כנגד מידה כמו שדחפו אותם ככה הם דוחפים אותנו. ואחד מהשיטות שלהם לדחוף אותנו מביא את הסוג היוצא הבא והוא היוצא שנוכלים עושים עליו מיסיון.

    ובכן היוצא הבא הוא זה שיצא כי מישהו עשה עליו מיסיון. כמו כל אידאולוגיה מחפש לעשות לעצמה נפשות, ככה היוצאים מהדור הקודם עושים נפשות לעצמם.
    הציבור החרדי במיוחד סובל בדור האחרון בעיקר ממיסיון. מיליוני דולרים מוזרמים לארץ ישראל להשיג נפשות לאידאלים הפנאטים של המערב.
    ולכן אין כאן שאלה של חינוך יש כאן מלחמה וכמו במלחמה הציבור החרדי צריך להשיב מלחמה. והדרך לעשות זאת זה בשתים 1. לגלות את ערוות המערביות בד ובד להסביר לצאצאינו את דרכינו הנכונה כפי שכותב המאמר מדגיש שזה העיקר בחינוך. 2. כן להיכנס למקלטים\חומות. כלומר תמיד אי אפשר לדעת מיהו המיסיונער ולכן שיורים עליך אתה פשוט מסתגר. והנמשל היא כמובן לאסור למודים אקדמאים ולאסור את האינטרנט. ולא שהאינטרנט או לימודים אקדמאים הם רעים לכשלעצמם, רק כי שם נמצאים המיסיונרים, לשם מוזרם המיליונים מארצות נכר בכדי להשיג לעצמם נפשות לאידיאלים הפנאטיים שלהם.

    לסיכום:

    "חינוך" זה תרגול נטו. ולכן חילוני ודתי וחרדי יכולים להיות מחונכים ולא מחונכים. אין לחינוך שום קשר לדת או לאידיאלים. דת ואידיאלים הם דרך, שיטת חיים, משמעות חיים.

    "חינוך" זה לנצח כלומר אדם תמיד חייב להתחנך שוב ושוב. (גלגלו בגוגל "פלסטיות המוח" הקונפליקט הנצחי בין השכל והדעת שלנו לבין הרצון הרגש והאינסטינקטים שלנו. ותעיינו במאמר שלי ותבינו לעומק את הטיעון)

    "דרך" אפשר להחליף. ולכן אין להם שום קשר לחינוך. בסך הכל מדובר על השכלה. מי שאין לו השכלה יהודית נכונה, ומתחיל לחפש דרך אז במהרה הוא מתפתה לחפש לעצמו דרך חדשה. נוסיף לזה את המיסיונרים הנוכלים והפנאטים. והנה התוצאה.

    ואם קבענו שהדרך היא הבעיה של היציאה ולא החינוך. אז מכאן נבין למה אצל הלאומניים הדתיים יש יותר יוצאים.
    כי דרכם מתחילה משותפת למערביות ככה שאין להם מתחילה השכלה יהודית. כלומר עצם זה שבחרו בדרך הלאומניות, מוכיח שאין להם השכלה יהודית. מהלאומניות עד החילון והתבוללות, קצרה הדרך מאוד.

    לסיום:

    לחרדי, יש דרך פשוטה במלחמה הזו, והיא פשוט להסביר למחפשים (הדגש היא על המחפש. מי שלא מחפש לא אמור לעסוק בזה כי זה יכול רק להזיק לו) את דרכינו וחשיבתינו מול כל האומות ומול האידיאלים שקמים ונופלים בכל דור ודור. וכמובן לגלות את ערוותם. כלומר, כן ללמוד מהם מציעים ולהראות את פנאטיותם. זה מה שאני עושה זה עשור שלם ואפשר לעיין בדף שלי "מהפכה מחשבתית חברתית" ולראות כמה עמל השקעתי בדבר.

    בברכה

    max maxmen

  • עלה והצלח

  • מערכת החינוך החרדית-ישיבתית מגדלת דור של בורים ועמי ארצות בתחומים קריטיים כדוגמת
    ידיעת התנ"ך / הכרת ההיסטוריה / גאוגרפיה של ארץ ישראל / הכרת ארון הספרים היהודי / סדר הדורות / פיתוח יכולות בסיסיות של כתיבה רהוטה ודיבור לפני קהל / חינוך בנושאי 'קדושה' / ביסוס אמונה והשקפה ועוד ועוד.
    בנוסף, לרוב הנערים החרדיים אין אוזן קשבת אמיתית בתוככי הישיבה, שניתן לסמוך על חכמתה ושיקול דעתה (בלא לחשוש משיקולי "מה יגידו" ומחויבות לנורמה הציבורית וכדו').
    חסרים אנשי מקצוע שיתנו מענה בסיסי לבעיות האופייניות לגיל ההתבגרות (חברה, הורים, סיכונים, ועוד), ובוודאי שלא לבעיות נפשיות מורכבות מולדות (התמכרויות, מצבי רוח, חרדות) וסביבתיות (תקיפות וסטיות מיניות שמתרחשות בתוככי הישיבות לרוב, ועוד),
    זאת ועוד, שיטות הלמידה מיושנות ולא מעודכנות בכלל, לא מלמדים נערים "אסטרטגיות למידה פשוטות" (כדוגמת שימוש במרקר, טכניקות של שינון, ועוד).
    רוב הצוות בישיבות מבוגר מידי ואינו מכיר כלל את רוחו של הדור הצעיר, ואף חסר סבלנות וכלים להתמודד עם הדור הזה, (הרי לא מפטרים ראש ישיבה בגלל גילו המופלג והלא רלוונטי…).
    בעיות אלו עומדים בבסיס הליקויים של מערכת החינוך החרדית!
    מניסיוני, לכל יוצא בשאלה יש רקע מאד מורכב וייחודי, ולמרות שאין ספק שלחברה רעה יש השפעה מכרעת בתהליך, אך זה רק בהצטרף למערכת חינוך שאיננה מתאימה לייחודיותו של הנער ואיננה חזקה מספיק כדי להתמודד עם מורכבות ועומק בעיותיו.
    לכך יש לצרף שלרוב ה"היוצאים" מחכה בחוץ מישהו שידאג להוסיף ארס כנגד הדת (כת הלל, מרצה אתאיסט באקדמיה, וכיוצ"ב), קשרי משפחה רופפים ולקויים ביותר, ליקויי למידה כאלו ואחרים… נפילה בחטאים שהרחיקו אותו באופן כזה שהוא כבר לא יכול לסבול את הדת (בבחינת אין מספיקין בידו לעשות תשובה…), ובדרך כלל הוא סבל בבית או בישיבה מכפייה ולחץ דתי על עשיית מצוות (שזה שורש נורא ליציאה בשאלה, כנודע).
    יש עוד הרבה להאריך, ואכמ"ל.

    • שלום לך חיים.
      לגופם של דברים.
      טענתך שבציבור החרדי כביכול מגדלים לבורות היא פשוט לא נכונה ויש בה משום הוצאת לעז.
      כל מי שקצת מכיר את הציבור, יודע שזה תלוי לחלוטין בבתי אב- התכנים שאדם מכניס לביתו הם הקובעים את מידת האינטלגנציה של הילדים לטוב ולמוטב.
      כך שמי שרוצה לומר שהוא יצא בגלל זה פשוט משקר.

      סיבות רגשיות כאלה ואחרות תמיד יהיו קיימות (גירושין, התעללות, בעיות חברתיות) אבל שוב הכל תלוי באנשים פרטיים ולא במערכת חינוך שלמה.

      החינוך החרדי העתיק והממוסד הוא אחד ממערכות החינוך הכי מפוארות שקיימות וראה זה פלא- הוא מצליח הרבה יותר מכל שיטות החינוך האחרות!

      בברכה משה.

  • לומר שחינוך חרדי אינו מעודד בורות בכל נושא שאינו דתי זהו שקר.
    המערכת אינה מלמדת כמעט מאומה. המערכת דואגת שהזמן החופשי ממנה יהיה אפסי כך שגם להבשלים עצמאית קשה. המערכת דואגת להשמיץ כל לימוד שאינו דתי וללעוג לו.
    לא פלט שחלק מתוצרי החינוך בורים בידיעות יסודיות (למשל – http://woland.ph.biu.ac.il/?page_id=146)
    אנשים עדיין חושבים מתווכחים אם העולם כדורי ואם השמש מסתובבת מסביב לארץ או לא ( http://www.academia.edu/4434394/%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A1_%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%9A_%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA )
    הרבה יותר ישר לומר – לא אכפת לי לגדל בורים מאשר מסע שקר שכזה

  • לאלה מהמתלוננים על מערכת החינוך החרדית:

    ובכן טעות, אין מערכת חינוך חרדית. וזה סגולתה של הציבוריות החרדית. כל קבוצה בציבוריות החרדית מקימה לעצמה בית ספר = שוק חופשי בחינוך.
    המתלוננים חיים במערכת משטרית ולכן בראש שלהם יש רק חינוך משטרי כפייתית. מכאן שמדמיינים לעצמם שיש מערכת חינוך חרדי, ואין כזאת חייה כנ"ל.

    מה שעומד בעומק הדבר היא כמובן שבמשטר המשטר הוא הוא "ההורה העליון" (וההורים רק אפוטרופוסים שהמדינה\המשטר נתנה להם את הזכות (רק זכות) להיות אפוטרופוסים), ולכן יש "מערכת חינוך" כפייתית בכדי שכול הילדים יהיו צייתנים ורובוטים של הגננת\המשטר.
    ביהדות כנודע החוקה היא אישית וחופשית וכמובן החוקה שוללת משטרים, אז בטבעית אין "מערכת חינוך" כי אין משטר. יש אך ורק קיבוץ של אנשים ומשפחות שמקימים בית ספר חינוך כפי שההורים רוצים.

    מה שאצל המתלוננים נקרא "בורות", אצל החינוך החופשי (החרדי) זאת חירות וחופש משטיפת מוח מהשרלטנים של המשטרים.

  • משה היקר,
    היטבת לכתוב. אני ממש מזדהה עם הדברים. עם זאת, מנקודת מבטי הבוסרית והכמעט לא מנוסה, ברצוני להעיר כמה הערות לחידוד:
    א. לא התייחסת ל-מה הכוונה עולם פנימי עשיר. החברים מהישיבה שהיו בחורים מוצלחים ולא רקובים, אבל מה כן היה בפנים? אלו דעות ועמדות של תוכן רוחני הגותי מלאו אותם? ההליכה בתלם בישיבה לצערנו אצל מרבית הבחורים אינה מעידה על בנייה פנימית איכותית. כל המבחן ל"מילוי" מתחיל עם החיכוך בחוץ, ואם זה לא יקרה בצבא או באקדמיה, איכשהו בהמשך החיים זה יגיע למבחן, עם חיכוך עם השונה, או לפחות בחינוך הילדים.
    ב. כמו כן, הנקודה שנכתבה – לחסום מהילדים דעות אחרות כדי למנוע בלבול, וניתן לתת דרך איתנה ללא אתגור עם הדרכים האחרות, חשוב להבדיל בין גילאים. בוודאי שהדברים נכונים אצל ילדים ובחורים בשנים הצעירות שבקושי מסוגלים ללמוד על עולם תוכן אחד ואחיד, אך לדעתי בחורים בגיל בוגר יותר, כן צריכים חיסון איטי ומבוקר, לדעת מה הטיעונים בחוץ, ומה עומד "ליפול" עליהם עם היציאה הקלה החוצה [והרי בוודאי לא כולם יישארו בחממה התורנית כל חייהם]. ישנה גישה של רא"מ פייבלזון, הוא לקח חוברות של ירון ידען ה"אפיקורס" הידוע, ופשוט "למד" את זה עם תלמידים. כמובן שמדובר בבחורים מתמודדים מישיבה שנועדה לכאלו שבלאו הכי נחשפו לתכנים שכאלו, אך יש הרבה מה ללמוד מזה, ולצערנו, אם בדור הקודם היה ניתן להניח לכך, בדורנו כמות ההיחשפות לתכני חוץ פושה בקרב יותר ויותר מהציבור השמור, ומוכרחים לתת מענה לכך.
    ג. גם לא צריך לחנך שהכל בחוץ שטויות ורדוד. בהחלט ניתן לחנך שיש גם תוכן וחכמה בגוים תאמין, ולמרות זאת, התורה שווה לאין ערוך מכל זה. כבר כתבתי פעם לאביך הנכבד אודות הספדו הנפלא של הרב קירשנבאום מ'נחלת הלוויים' על אביו פרופ' אהרן קירשנבאום שם עורר נקודה זו בצורה נפלאה (חפש בגוגל). דומני, ואומר זאת מניסיון אישי, שזהו אחד הדברים הגורמים למשבר שעלול להיות מסוכן. הבחור יוצא ונפתח לעולם תוכן של מדעי היהדות, למשל, והוא מגלה אנשים חכמים ונבונים שעשו צעדי ענק בחקר מדע יהודי, בלי שהם יהיו דתיים. הוא שואל את עצמו, מה קורה כאן, הלא לפי הספר כל אלו אמורים להיות טיפשים ורדודים?! הדבר גורם לו למשבר וחוסר אימון בכל מה ששדרו לו בצעירותו. לכן, כאחד שכיום כן נפגש רבות במחקרי מדעי היהדות ואף שואב מהם תועלת לענייניי, אני מרגיש צורך לחדד שיש מה לקבל מכל אדם, ומוטב לבנות עולם ביקורת על התכנים, מאשר להיחסם מראש ולשלול הכל בצורה מעוותת.
    בכל מקרה, אני מסכים בהחלט עם רוח הדברים.

    – – – – –
    לגבי תגובתך הנ"ל לחיים, אבקש להעיר כי צורת תגובתך הִנה מעט "עיתונאית", ולא עניינית וישירה. הכותב פירט מספר דברים אותם לא מלמדים, ואתה התקפת בחזרה עם 'הוצאת לעז' ושאר צרורות לא ממש בצורה עניינית.
    איני מכריח לקבל את דרך חשיבתי, אך פירטתי במאמר שפרסמתי כאן לאחרונה כיצד מבקרים וכיצד מתמודדים עם ביקורת. חשוב לדעת שיש דברים שהבורות הושרשה בהם מחמת התפתחויות חברתיות ואין שום סימוכין לכך מגדולי ישראל. אך רוב הדברים שנזכרו, בכוונה תחילה לא נלמדים, זאת עקב סדר עדיפויות שונה לחלוטין [שבחלקו מצריך את מרכז הבימה בלי תערובת לימודים נוספים, קדושים ככל שיהיו]. כן יש לציין שהטיעון הזה מאחז עיניים, שהרי תבדוק את ממוצע הידיעות בציבור הדת"ל בנושאים אלו, ולא בהכרח תגלה ידיעות מי יודע מה. מה שקורה זה, ומבשרי אחזה, שהבחור הנאור שלנו נחשף פתאום להוגי דעות חכמים, אם סופרים ואם חוקרים ואנשי אקדמיה, והוא מגלה בקיאות מדהימה בתחומים שהוזכרו, אך כמעט ואין לו חיכוך וחשיפה לאותו העם שבשדות, אנשי הכפיים, בוגרי החינוך הדתי, שלא זוכרים מילה וחצי מילה מכל מה שלמדו. והלוא מבחינה חברתית, העם שבשדות בציבורים אחרים הוא זה שמקביל להמון העם בישיבות. כך שההשוואה שלו בין מערכות החינוך היא השוואה בין השטח החרדי "בפועל" לבין הדרישות "הרשימות" בציבורים אחרים ואינה הוגנת.
    לגבי שיטות למידה או בעיות שבנפש, דעת לנבון שגם בציבור הכללי, לא עברו עוד שנים רבות על כל השיטות החדשות, ואין ספק שהציבור החרדי צועד באיטיות רבה יותר, והוא מבקר את צעדיו פי אלף מהאחרים, לפני כל שינוי שמתבקש להכניס. איטיות שהוכיחה את עצמה היטב.

    איני חושב שיש מה להוסיף ולהתכתש על דיון זה. אדם שרע לו בסביבה הציבורית שלו, ימשיך לקטרג בכל דרך. האמוציה מפעילה אותו ולא שכלו.

    • למשה שוחט היקר.
      תודה על תגובתך.
      בנושא של עימות הילדים עם דעות אחרות אולי כדאי שאסביר את כוונתי במאמר:
      בחינוך אפשר בהחלט להציג דעה אחרת אבל בצורה שבה אתה מעוניין להציג אותה, וממילא הנאורים יגידו ששוב אתה חוסם את החשיבה של הילדים.
      אותם נאורים לא ישקטו עד שתזרוק את הנוער לקלחת הדעות לבדם דבר שכפי שכתבתי מאד מבלבל ויוצר תוצאה של מעין משבר זהות.
      חינוך הוא הצגת הדעה שלך בצורה שאתה מאמין בה זה יכול לבוא גם עם השוואה לשיטות אחרות על פי חכמת המחנך.

      בנוגע לתגובתי לחיים היקר, התייחסתי גם לגופם של דברים שאינטלגציה כללית בסופו של דבר תלויה בבתי אב (כלומר החלטה של ההורים על רמת הפתיחות כלפי כל החכמות האפשריות) ואני מקווה שזה מספיק מובן.
      המילה 'בורות' נתונה לפרשנות רחבה ביותר ואם אנחנו מדברים על כלים לחיים- לפחות בציבור הליטאי ובעולם הישיבות- כלים כאלה ניתנים בהחלט לפחות על פי מה שניתן לראות אצל בני ישיבות שהשתלבו בשוק העבודה בצורה מוצלחת ומפרנסים את משפחותיהם בכבוד.
      מצטער אם התגובה היתה חריפה אבל פשוט הרגשתי שנאמר דבר שהוא לא נכון.

  • בתור תוספת לנושא הראשון שבהודעתי הקודמת, אני חייב להעתיק תגובה נפלאה של אביך שליט"א, לטורו של אורי אורבך ז"ל, שפורסם לפני כמה שנים טובות.
    [אני חושב שאביך נסחף מעט אחרי הדיכוטומיה שיצר אורבך, אך בוודאי שהקווים הכללים מעבירים מסר נכון, ובכל אופן כמענה לאורבך, הדיכוטומיה הוגנת].

    בשבחי החינוך הדתי לאומי | אורי אורבך
    הוא צעיר בן 24, חרדי מלידה, גר בירושלים….
    ב. עולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז, "מבית אלפא עד נהלל", חיים יבין, פרס נובל, כ"ט בנובמבר, הבימה, הפקולטה לחקלאות, חנה סנש, קידה שעירה, חייקה גרוסמן, ריטה ורמי. הוא שמע מילה פה מילה שם, אבל הוא לא ממש מבחין בין ידיעות למעריב. עיתון הארץ או מקור ראשון מעולם לא ראה, בטח לא קנה. הוא לא זוכר שמות של חמישה רמטכ"לים, לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מי אלה התרנגולים, ומה זה משפט קונסטיטוציוני. הוא יודע מילים בודדות באנגלית, וכלום במתמטיקה, רק חיבור חיסור כפל וחילוק. פיזיקה וכימיה מחוץ לתחום, ספרות עברית מעולם לא קרא, וכנראה גם לא יקרא, ספרות יפה, שירה עברית, ספר חדש בהוצאת עם עובד. המחקר החדש באוניברסיטה על מגדר וזהות לא יובא לידיעתו, גם לא התצוגה החדשה בגלרית עמליה ארבל. הדיון על חופש הדיבור, ועל מדיניות הרווחה במשנה הסוציאל-דמוקרטית לעולם לא יחצה את המסננת שלו. אולי הוא שמע משהו מהמושגים הללו באקראי, אבל אף אחד מהמינוחים, השמות, הטעמים, הספרים והנושאים הללו לא מדבר אליו. אף אחת מהמילים: אום-כולתום, חשבון דיפרנציאלי, יחידה 669 ואדמונדו דה-אמיצ'יס לא מוכרת לו. בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה שלו לא ינועו לחלוטין למשמע התיבות: גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה.
    הוא חרדי ואין לו מושג!

    הוא צעיר בן 24, חילוני מלידה, גר בירושלים.
    בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן וישיבת פונוביץ'. "תהא השעה הזאת שעת רחמים", קידוש השם, זצוק"ל, איצקוביץ, חוג חת"ם סופר, ישיבת המתמידים, השיעור השבועי ו"עלה קטן". הוא שמע משהו פה ושם, אבל הוא לא מבדיל בין המודיע ליתד נאמן. שבעון חרדי מעולם לא נפל לידיו והוא לא מכיר שמות של שלושה גדולי תורה. לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מה זה "תוספות", ומי זה הרבי מסאטמר. הוא יודע מילים בודדות בארמית: רחמנא ליצלן ואדרבה, אבל לא מבין כתב רש"י. חומש הוא קורא בשגיאות נוראיות, הוא לא ידוע על קיומם של הריטב"א והמהרש"א, תוספות יום טוב, וקידוש לבנה. הוא ניזון ממקורות רבים, אבל מעולם לא שמע ויכוח על דין גרמא, ועל שלוחו של אדם כמותו. לא פתח את הספר שמירת שבת כהלכתה, אין בעברית שלו "מַחְשוֹבֶה" ו"מה הפשט?", הגבהה וגלילה. זעקת היתומים וביטול תורה. הוא לא מבדיל בין ראשונים ואחרונים. אף אחד מהמושגים כלי שלישי, המשגיח, האדמו"ר הזקן, כּוֹ'לֶל ערב והופרשו תרומות ומעשרות לא חדר למקורות המידע שלו. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לא עושה לו את זה, לא מתרגש מ"אבינו מלכנו חננו ועננו", ואינו מגיב לזימון בעשרה, צאן קדושים, שמירת הלשון, ורבנו בחיי.
    הוא חילוני ואין לו מושג!

    תגובת חיים ולדר:

    בשבח החינוך החרדי | חיים ולדר
    במאמרו המרתק של אורי אורבך חלה לדעתי השמטה. הוא התייחס למושגים של צעיר חרדי ושל חילוני ושכח משום מה את מושגי הצעיר הדתי לאומי. מכיוון שאוריאורבך הוא ידיד, מצאתי לנכון להשלים את החסר.
    הוא צעיר בן 24, מזרוחניק, וגר בירושלים.
    בעולם האסוציאציות שלו משמשים בערבוביה: הביטלס' עם חסידי ברסלב, עמוס עוז והרמח"ל, הבימה ומרכז הרב, חנה סנש וחנה ושבעת בניה, ידיעות והצופה. הוא זוכר שמות של חמישה ראשונים ושל חמישה רמטכ"לים, אבל דווקא אצל החמישה האחרונים נוצצות לו העיניים. הוא קורא ספרות עברית, שומע שירים באנגלית, ולומד גמרא בארמית, ההשוואה בין השלוש לא ממש עובדת לטובת הארמית. הוא יושב ב"טיש" של הרב מרדכי אלון, אך גם במופע האחרון של ריטה ורמי, בשניהם תראה אותו עם עיניים עצומות שר בדבקות. הוא ישתתף בהפגנות סוערות נגד פינוי היישוב "נוה יהופיץ" המונה שלושה קראוונים, אבל לא תראה אותו בהפגנה נגד חילול שבת. הוא בהחלט מכבד רבנים, אך המ"פ שלו הוא בשבילו אלוהים. הוא די מעריך כאלה שמגיעים להישגים ב"מפעל הש"ס", אבל מעללי הגיבוש האחרון של דובדבן יגרמו לו למבטי הערצה ולדפיקות לב של ציפייה.
    גם אם הוא מרשה לעצמו לדבר איתך כל התפילה, אם תדבר איתו ב"תפילה לשלום המדינה" הוא לא ידבר איתך יותר. הוא סובלני כלפי החילונים ויגלה הבנה לעובדה שהם משתמטים מקיום תורה ומצוות, אבל לא יכול לסבול את החרדים שמשתמטים משירות צבאי. אם תספר לו שאתה לומד כלכלה באוניברסיטה הוא יעריך אותך הרבה יותר מאשר אם תספר לו שאתה לומד גמרא בכולל. הוא ישתולל בטירוף למראה גול של נימני, אבל בשמחת תורה לא יהיה לו נאה לקפוץ ב"מוישה אמת ותורתו איימס" .
    הוא לא יחשוב שמוכרחים לגדל זקן ופאות, אבל על השפם שלו הוא בחיים לא יוותר.
    הוא מזרוחניק, ואין לו מושג מה הוא יותר, דתי או חילוני.

  • אהבתי מאד את המאמר, הוא בנוי היטב, ומשכנע בגלל שהוא נוטה לאיזון והבנה עמוקה של הדברים, יישר כוחך!
    אני מסכימה לגבי כל הנקודות שהעלת לגבי החינוך החרדי – נכון שתהיה בו סגירות והגנה מהשפעות זרות,
    נכון שתהיה התוויה שיטתית של דרך האמונה, ולא אפשרות של כמה דעות מקבילות, ונכון מאד שאין צורך שהמחנכים יהיו מעורים בתכני התרבות , ובטח ובטח שלא בדברים אסורים.
    אבל החינוך החרדי מורכב מהרבה יותר פרטים, שאינם קשורים רק לסגירות והגנה מהשפעות זרות,
    מערכת החינוך החרדי כפי שהיא כיום, זקוקה לשינוי מהותי כדי שתוכל לצייד את חניכיה בכלים נכונים להתמודדות עם העולם, שינויים שאינם קשורים בהכרח לשלושת הנקודות האלו, ויש צורך בכנות גדולה בשביל להביט בחוסריה בישרות.
    ולמה אני כותבת זאת ? בתחילה נשארתי רק עם התפעלות גדולה מהמאמר היפה, עד שהגעתי לתגובתך למעלה:
    "החינוך החרדי העתיק והממוסד הוא אחד ממערכות החינוך הכי מפוארות שקיימות וראה זה פלא- הוא מצליח הרבה יותר מכל שיטות החינוך האחרות!"
    פה כבר הסכמתי פחות, עדיין בעיני החינוך החרדי הוא המועדף , החינוך המצליח בהשוואה לאחרים , בגלל הנקודות שהוזכרו לעיל, אבל החינוך כפי שהוא כיום מלא גם בנקודות הזקוקות תיקון דחוף , עיוותים , חוסר אמת , ולא מעט השפעות שכל אחד צריך כמה וכמה שנים כדי לנקות עצמו מהן
    העיקריות בעיני הן :
    – חוסר הבחנה בין עיקר וטפל, בין אמת מסיני, למקובלויות סביבתיות חסרות כל הגיון, שאפשר להבין שיש הגיון כלשהו , גם אם לא מקובל עלי תמיד לשמור עליהן ,מערכת החינוך החרדית מקדשת אותן בכל צורה אפשרית, שומרת עליהן , מחנכת אליהן , ומתעדפת אותן פעמים רבות על פני ערכים מהותיים הרבה יותר.
    -עיוות של המושג צניעות לשיטה מאורגנת של השתקה, שפוגעת בראש ובראשונה בחניכים , שלא זוכים להדרכה בסיסית ונכונה על מיניות בריאה, יסודות נכונים של שמירה על קדושת הברית, ויחס נכון ובריא לענין , והחשוב ביותר – הדרכה והתיחסות לפגיעות מיניות, שבמערכת החרדית , ובכלל, זוכה להתעלמות גורפת בשיח הציבורי והפתוח.
    – דגש רב על הפחדה שנקראת בטעות "יראת שמיים" וחוסר דגש מספק על אהבה, רצון וחיבור לאלוקים .
    צורת חינוך שנלקחה מתוך ספרי מוסר עתיקים , שלא מתאימים לדורינו, וספק אם התאימו לדור כלשהו.
    ובגדול – יש הרבה מה לשפר, בציבור ומערכת החינוך שלו, לא נכון להסתכל על הכל בעיניים פטריוטיות ולומר כמה אנחנו טובים, החינוך החרדי הצליח עד היום, האם ימשיך להצליח? זה תלוי במידה רבה בשינוי שהמערכת תשכיל לעשות , וברלוונטיות שלה לקשיים האמיתיים העכשויים שניצבים בפני החניכים שלה בדורינו אנו.

    • אני כמובן מסכים עם העובדה שהציבור שלנו איננו מושלם ולא כתבתי שהוא מושלם.
      לכל דבר בעולם יש מקום לתיקון לכלל ולפרט.
      עם זאת אני באמת חושב שציבור שלם שנחשף כמה שפחות לתרבות המערבית רוויית התכנים האלימים והבוטים שמשודרים מכל מסך היישר אל מוחות האנשים- בהכרח יהיה הרבה יותר עדין ועם לב פתוח ורחב כדי להתבונן על החיים מתוך שקט נפשי.
      זו אולי הדוגמא הקלאסית להצלחה של קברניטי הציבור אל מול סכנות הזמן.
      עם זאת היריעה אכן רחבה ואני נגעתי רק בנקודות החינוכיות שעלו מתוך הספר ברור שיש דברים שצריכים תיקון והחי יתן בעיקר אל ליבו ומשם לכל הסובבים אותו.
      תודה על הקריאה ועל המשוב.

  • מה שכותב המאמר לא לקח בחשבון הוא שכיום בהרבה מקומות בציבור החרדי יש הרבה יותר דעות מקולקלות בתוך הישיבות עצמן מאשר בעולם בחוץ. די לקרוא שני גליונות של יתד, לשמוע דרשה אחת של ר' שלום כהן מש"ס, או להתעניין בנעשה בפונוביז' כדי להיווכח בזאת.

  • ובכן, קצת תמוה בעיניי חוסר הביטחון המהותי שמשתקף מהמאמר הזה בכוח השכנוע של התפיסה החרדית, עד כדי החשש שכל השפעה חיצונית עלולה למוטט אותה.
    לא לשרת בצבא או לרכוש השכלה כדי לא לאתגר את אורח החיים שלך זה קצת לשפוך את התינוק עם המים.
    עוד עניין שכותב המאמר ואני ניאלץ להישאר חלוקים לגביו, הוא העובדה שמבחינתו בחירה של אדם באורח חיים שונה מזה שהוא מאמין בו היא 'בעיה' שצריך לפתור ולא בחירה לגיטימית.
    לגבי דבר אחד אני כן מסכים איתו: לימודי 'אמונה' למיניהם צריכים להישאר הרחק מתכנית הלימודים, לפחות עד שרוב המחברים העוסקים בתחום יאמצו קצת רצינות פילוסופית או יושרה אינטלקטואלית. בינתיים היצירות המחב"תיות הבינוניות שמסתובבות שם רק יורות לעצמן ברגל ומשכנעות לכיוון ההפוך.

  • שמעתי ממקור ראשון את הסיפור הנ"ל : בחור אחד ניגש למשגיח בישיבה שבה למד (ישיבה חרדית גדולה מפורסמת) ושאל אותו מה לעשות עם החברותא שלו אחרי שזה רמז לו שהוא גיי (Gay). המשגיח אמר לו שאין לו מה לחשוש שכן כתוב בגמרא שישראל אינם נחשדים במשכב זכור.

  • נראה לי שרב טוב שמחנך את הילד פותר לו הרבה התלבטויות. יש ברי מזל שמקבלים רב כזה ויש שלא.
    ישנם המון מנהלים ומחנכים במגזר החרדי שאין להם שום חסרי הכשרה פדגוגית. זו בעיה. והיא כן מדוברת בחדרי חדרים בסודיות מוחלטת כמובן.
    בתלמודי התורה או בישיבות אין יועצים, למי שיש בעיה. אין מפלט, אין שיחות נפש או טיפול בבעיות שורש שהתגלו. כיום זה לאט, לאט, משתפר, בעיקר אצל הקטנים, הגדולים כבר מתמרנים לבד, וחלקם לא ממש מוצלחים בזה, יש טיפות של ששינוי, אבל הן לא מבשרות על בואו של אביב.
    מי ששונה ולא מנהל כמצופה יכול להיפלט מהישיבה ואז הוא יתגייס ואז יאמרו נו הצבא. שכמו שאמרת ואני מסכימה, הוא לא בדיוק מעלה את הכושלים דרך המלך ולא תורם. נתפלל על הבנים, הרי אין כמו תפילה .

  • נפלו טעויות בתגובה. התכוונתי שהילד השונה שמתנהל בצורה חריגה לא מקבל מענה פסיכולוגי הולם.
    יש מקרים שכן, אבל ברוב המקרים לא.
    והסיבה היא לרוב היעדר יד מכוונת בעלת הכשרה רצויה.אז מגיעים לישיבות של נושרים, ומשם אפשר או לעלות או ליפול כי אתה עם עוד חברים עם בעיות, ואת החברים הקודמים כבר עזבת, ושם לא ראו אותך כחיובי או תורם. הפנו לך עורף . או שהטיפול היה די רעוע.
    צריך יותר ביקורת והכשרת אנשי מקצוע. לא כל אברך יכול להיות רב, ולא כל רב עם ידע הוא מחנך. הצבא מגייס את החלשים במחנה, וכמובן שהוא לא מועיל להם, כפי שמצוין כאן.

  • מאמר כתוב בטעם.
    אני רוצה להרחיב נקודה שדיברת עליה.
    דיברת על לקרב את ליבם של התלמידים לרבם מתוך אמת. זה נכון רק הרבה יותר רחב.
    כי לא הייתי רוצה לשמוע מישהו שאומר שהייתי שניה מלצאת בשאלה אבל היה רב/איש/זקן חביב שהחזיק אותי..
    החינוך החרדי מחנך לבינוניות.
    הוא מחנך לדרך אחת של בדיקה.
    אין שם את ההכרה שבני אדם הם שונים וכל אחד יש לו אהבה ותשוקה למשהו שונה.
    החוגים פחות או יותר אותם חוגים, השיח בעיתונות הוא אותו השיח, חשבת על למה חרדים כלכך מפחדים מכלבים?! חיה הכי ידידותית?! בעינייהם זה דבר זר. וכאן הטעות.
    לדעת לשלב את שני העולמות ועדיין להיות בטוח בדרך שלי. והלוואי שכל יהיה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל