צריך עיון > סדר שני > "ובזמן הזה אין נוהגין כן"

"ובזמן הזה אין נוהגין כן"

אליעזר היון דוקטרנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, עיתונאי ועורך באתרים ווינט וחרדים 10

פער עמוק מפריד בין הנורמות המקובלות על האדם הדתי בן-ימינו לבין המקובל בימי חז"ל והתנ"ך. פער זה יוצר אצל האדם המאמין מתח המוביל לעיתים למודרניזם אפולוגטי, המתאמץ לתרץ באופנים שונים את הנורמות ה"לא נוחות" במסורת, ומתאים אותם למקובל כיום. אולם, האדם הדתי מצליח לחיות עם חוסר הנוחות גם בלי הסברים אלה. הבנת הדבר טמונה ברעיון של "ארגז הכלים התרבותי".

ט' כסלו תשע"ח
 

בשנים האחרונות, צומחת לה תופעה מרתקת המחלחלת גם אל תוככי המגזר החרדי: רבנים ורבניות, מרצים ומרצות, מבקשים "להאהיב" את היהדות על העם, ובעיקר "להנגיש" אותה לציבור הרחב. בשפה פשוטה, יפה ונהירה. בסיוע לא מעט ציטטות, פסוקים ומדרשים הם מתארים את פניה היפות של היהדות לאוזן של המאה ה-21. הם מחבבים פסוקים בסגנון "דרכיה דרכי נועם", או מדרשים כמו "ואהבת את ה' אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך".[2] באופן כללי, היהדות מוצגת על-ידם בתור דת רכה ההולמת את ערכי הזמן המעודנים ביותר: היא מכילה, מקבלת, אוהבת את כולם ומכבדת את דעותיהם.

אין בכוונתי לכפור בפסוקים ובמדרשים המהדהדים הלכי רוח אלה. אולם, רצוני במאמר זה להזכיר בקצרה שבין היהדות לרוחות הזמן ישנם לא מעט אי-הלימות, שאנשים תורניים מודעים להם היטב – גם אם הם נדחקים הצידה לטובת ה"פנים היפות" של הדת.

בין היהדות לרוחות הזמן ישנם לא מעט אי-הלימות, שאנשים תורניים מודעים להם היטב – גם אם הם נדחקים הצידה לטובת ה"פנים היפות" של הדת

המאמר יעסוק בתופעה המרתקת של אנשים תורניים המטלטלים בין שני עולמות: העולם התנ"כי ובעיקר החז"לי-מסורתי מחד, והעולם הליברלי מאידך. בין השנים קיים דיסוננס מובהק. אלא, שערכיו של האחרון הוטמעו במידה רבה, גם אם לא בהכרח בצורה הכי אסתטית, בעולמה של האורתודוקסיה – גם השמרנית ביותר. מצב זה יוצר לכאורה אי נוחות מתמדת עבור האדם התורני, הנדרש להתמודד עם טקסטים המשקפים נורמות אחרות משלו.

כיצד מתמודד האדם הדתי עם המתח הזה? אנשים המגדירים עצמם דתיים, קל וחומר חרדיים, אמונים על העיקר התשיעי שניסח הרמב"ם לפיו "זאת התורה לא תהא מוחלפת". כמובן שהם אינם יכולים לומר כי נורמות התנ"ך אינן מקובלות עליהם. איך, אם כן, ניתן להצליח להכיל את הדיסוננס?

 

נורמות מודרניות, נאמנות מסורתית

הספרות התורנית, ההלכתית וההגותית, עסקה לא מעט לאורך השנים בפער שבין חוקי התורה לחוקי המדינה שבה חיו מחבריה באותה העת. בדיונים אלה משתקפת דרך ההתמודדות של חכמי ישראל עם נורמות השונות מהמסורת התורנית, והטמעתן, במידות משתנות, בקרב ציבור הדתי. בחלק זה של המאמר אציג שתי דוגמאות רלוונטיות, מתוך דיונים עכשוויים. הראשונה הלכתית באופייה – היחס לדיני הירושה; השנייה השקפתית-הגותית – שאלת היחס לגוי.

ירושה

בסוגיית הירושה ישנם שני דינים מרכזיים בהלכה שאינם הולמים את הנורמות המקובלות כיום במדינות מערביות – הראשון הוא דין ירושת הבכור, והשני הוא דין ירושת הבת. על פי דין התורה, בכור הבנים יורש פי-שניים בנכסי אביו, ואילו הבנות אינן יורשות כלל במקום הבנים. לצד זאת, רשאי האב להעניק את כספו בחלוקה שווה בין בניו ובנותיו, או אפילו להעבירו לאדם זר, כאשר הוא עושה זאת בצורה של "מתנה" שאינה נחשבת "ירושה". עם זאת, המשנה מדגישה כי לא רצוי לשנות מדין התורה: המעביר את הירושה מיורשיו החוקיים (על-פי דין תורה) "אין רוח חכמים נוחה הימנו".[3] ואכן, מתקופת המשנה והגאונים עד לעת החדשה, נרשמה התנגדות עזה בקרב הסמכות הרבנית לכל שינוי בכללי הירושה.[4] גם בימים אלו, העמדה ההלכתית המקובלת היא שיש לקיים את סדרי הירושה בדרך שקבעה התורה.[5]

מקרים של ירושה "רגילה", שבה הבנות אינן זוכות לחלק בירושה או שנוטל הבכור חלק כפול בנכסים, מעוררים "הרמת גבה" גם בקרב האנשים האדוקים ביותר

אלא, שהמצב בפועל שונה לחלוטין. הנורמה השולטת היום בקרב חלקים נכבדים ברחוב הדתי, כולל החרדי, היא שהילדים כולם יורשים שווה בשווה. יתירה מזו, מקרים של ירושה "רגילה", שבה הבנות אינן זוכות לחלק בירושה או שנוטל הבכור חלק כפול בנכסים, מעוררים "הרמת גבה" גם בקרב האנשים האדוקים ביותר, המדקדקים בקלה כבחמורה.

ביטוי יפה לכך מופיע בפורום חרדי מרכזי ברשת האינטרנט, שבו התפתח דיון על כתבה באתר חרדי אודות בעל הון שהלך לעולמו בלי להסדיר את ירושתו. בית הדין, לכאורה שלא במפתיע, חילק את עזבונו על-פי דין תורה: הבן הבכור זכה לחלק כפול, ואילו הבנות לא זכו למאומה. ההודעה שפתחה את הדיון התייחסה לכותרת האייטם באתר החדשות:

האתר המום מדין תורה… כותרת באתר על עשיר שהלך לעולמו וילדיו הלכו לדין תורה על הירושה. האתר מקדים עם המילים "לא יאומן" על כך שהדיינים פסקו כדין תורה שהבנים הם היורשים והבכור מקבל פי שניים. אתר חרדי, מה יש לומר…

ההודעה פתחה דיון ער שהשתרע על פני ארבעה-עשר עמודים ועשרות הודעות. אצטט מתוכן את אחת ההודעות הרלוונטיות:

מה יש לומר? יש לומר שהוא אתר נורמלי והגיוני. וההיגיון אומר לחלק לכולם בשווה. יתכן שפעם היה מקובל לדון כך אבל לא היום ומכיוון שזה נוגד את ההיגיון והשכל הישר דהיום יש לדיינים למצוא כיצד אפשר לעקם את הדין וליישבו עם השכל הישר דהיום. כמדומני שמקובל לתת לבכור סכום סימלי כדי לצאת ידי חובה של בכור מדין תורה ואת השאר מחלקים בשווה.[6]

בהמשך עלו טענות שונות, חלקם מצדדות בפותח האשכול, וחלקם במשיב. המצדדים הזכירו שחוקי התורה לא משתנים, בדיוק כמו איסור הבערת אש בשבת ועגלה ערופה, גם אם הם נראים פחות "הגיוניים" לעיניים של בני המאה ה-21. האחרים הסבירו כי ישנם דברים שפחות רלוונטיים היום, ועל פוסקי ההלכה למצוא (והם אף מוצאים) את הפתרונות שהולמים את הלך הרוח בימינו.

יחס לגוי

היחס לגוי עומד במרכזו של שיח הלכתי והגותי שימיו כימי ההיסטוריה היהודית, אך במסגרת זו אציג הלכה שיישומה נראה כמעט בלתי אפשרי לאור תפיסות מודרניות השייכות למאה ה-21. לצד ההלכה אציג את השיח שהתעורר בעקבותיה.

ידיעה שהתפרסמה באתר חדשות גדול דיווחה על עונש מוות שנגזר על צעירה פקיסטנית שנאנסה על ידי בן דודה. הידיעה, שזעזעה את העולם, יצרה פולמוס מרתק בפורום החרדי "בחדרי חרדים", כאשר אחד מן המשתתפים אתגר את הקוראים בשאלה הקנטרנית משהו: "האם ייתכן כי זו גם דעת היהדות?"

דינים אלה אינם "נוחים" לאדם אורתודוקסי מן השורה, גם לאחר שהוא מצהיר על נאמנות מוחלטת לתורה וערכיה, ושלילה גורפת של העולם המודרני וערכיו

מגיב אחד הצהיר כי הדבר לא ייתכן שכן "זה יותר מתאים לקוראן, לא לתורה. תורת ה' היא תמימה וטהורה ולא יכול להיות כזה דבר בתורה". הודעה נוספת גרסה כי מדובר ב"פייק תורה'".[7]

אלא שאז הפנה פותח האשכול את העוקבים אל דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה:

ישראל הבא על הגויה בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה… כיוון שבא על הגויה בזדון הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על-ידיה, כבהמה.[8]

תגובתו של המשתתף שטען כי מדובר ב"פייק תורה" הייתה: "זה מזעזע, אתן לגדולים ממני להגיב".

גם בדיון זה התחלקו עשרות המשיבים לשתי קטגוריות. האחת ביקשה לקבל את הדברים כפשוטם, והדגישה שיש לקבל את דברי התורה וחז"ל גם אם אין אנו מבינים אותם. השנייה חתרה לקראת תפיסה כי הדברים אינם אקטואליים ברמת המעשה בימים אלה, מסיבות שונות ומגוונות. לפי דעה זו, במסגרת ההלכה ניתן למצוא באופן כללי יותר פתרונות לנורמות תנכ"יות וחז"ליות שאינן הולמות את המציאות בימינו.

שתי דוגמאות אלו מציגות מקרים פומביים ועכשוויים. ואולם, הדיסוננס קיים בסוגיות רבות: יחס התורה לעבדות; לעונשי גוף; לעונשי מוות פומביים; הרשאת האב למכור את בתו לאמה עבריה, ולקדשה לגבר בעודה ילדה; לאונס ולאנסים; לעבד כנעני; לגירושין בעל כורחה של האישה; לעיגונה של אישה כאשר הבעל מסרב להעניק לה גט; לפוליגמיה – ועוד הלכות והנהגות שלמראית העין אינן מתיישבות עם ערכים מקובלים כמו שוויון, חופש וחירות. דינים אלה אינם "נוחים" לאדם אורתודוקסי מן השורה, גם לאחר שהוא מצהיר על נאמנות מוחלטת לתורה וערכיה, ושלילה גורפת של העולם המודרני וערכיו. המאבק בין אורתודוקסיה ונאמנות לה לבין הגישה הליברלית העכשווית חי ופועם בכל פעם מחדש.

 

התמודדות עם הבעיה בספרות ההשקפה החרדית

עם התעצמותו של "גל התשובה" בעשורים האחרונים, חוברו לא מעט ספרים הדנים בסוגיות של אמונה, יהדות, ו"דע מה שתשיב" לשאלות המערערות על צדקת דרכה של היהדות. בספרים אלה ניתן למצוא דיון רחב בנושאים כמו הוכחה לאמיתות הא-ל, תורה מן השמים, פלאי הבריאה, השארת הנפש, ועוד. עיסוק בשאלות פערי הנורמה והתרבות בין העולם המסורתי לזה החילוני מצוי גם בחיבורים אלו, אם כי היקפו מצומצם.

בבסיס דיונים אלו עומדת ההנחה כי מצוות התורה נועדו לתועלת האדם, והקו המשותף לכולם הוא "עובדת היותן מביאות תועלת אושר ושלימות לאדם". כן ביאר הרב משה רייס בספר "על המקורות",[9] וכלשון הרב משה גרילק בספרו "החרדים":

 קיום המצוות ממלא את נשמתו של החרדי שמחה ושביעות רצון המולידות את האושר הפנימי היציב… זו לא ציפייה לתגמול בעולם הבא שאף הוא יבוא; זו תחושת המלאות כאן בעולם הזה.[10]

קביעה זו מולידה לא מעט אתגרים. בייחוד, תחומים כגון מעמד האישה ביהדות או היחס לגוי מעלים  שאלות קשות, שכן נושאים אלה (ודומיהם), להבדיל מדיני סקילה, עונשי גוף או אפילו ירושה, רלוונטיים להתנהלות היומיומית של האדם.

מעיון בספרים העוסקים בסוגית המתח בין נורמות חז"ליות לערכים מודרניים עולה מגמה מובהקת: כפירה אבסולוטית בקיום סתירה

מה אפוא היחס בספרי ההשקפה החרדית לתחומים הנ"ל – מעמד האישה ביהדות והיחס לאדם שאינו יהודי? מעיון בספרים העוסקים בסוגית המתח בין נורמות חז"ליות לערכים מודרניים עולה מגמה מובהקת: כפירה אבסולוטית בקיום סתירה. היחס לגוי לא רק שאינו משפיל, אלא להיפך – הוא הומאני ומכבד. גם הסטטוס של גבר יהודי בהחלט אינו גבוה מזה של האישה. כן כותב למשל הרב מרדכי נויגרשל, בשאלת יחס היהדות לנשים מול גברים ובחיובה במצוות:

היחס אינו זהה, אבל הוא שווה… מהר"ל אומר כי האישה יותר קרובה לגן עדן – לשלמות – מהאיש לפיכך חייבת היא בפחות מצוות, ולכן במעט הסיוע שמסייעת לבעלה ללמוד תורה זוכה לאותו חלק לעולם הבא שהבעל לא יזכה אלא אם כן יתאמץ וילמד ממש.

בהמשך מובא הסבר המתאר את ההבדלים המנטליים בין גברים לנשים, ואת הסיבה לכך שנשים פטורות מ"מצוות עשה שהזמן גרמא". לדבריו, הדבר "נובע מאופיין המיוחד ומצורת תפקוד מערכות גופן. נשים חשות יותר את עניין הזמן וזקוקות פחות לתזכורת שהזמן עובר". במהלך הפרק מתמודד הרב נויגרשל אף עם ברכת "שלא עשני אשה", עם דיני ירושת הבת ועם פסול נשים לעדות. את אי-כשירותה לעדות של אישה הוא מנמק בכך ש"הרגישות הנדרשת לה כאם ורעיה" עלולה להיפגע אם תיאלץ להעיד עדות קונקרטית אינפורמטיבית.

בתוך דבריו מתייחס הרב נויגרשל באופן ישיר לבעיה שאותה הצבנו במרכז דיונינו: היתכנות הבדלי נורמות בין המסורת התורנית לעולם המודרני. הוא מתייחס לכך שהנורמות המודרניות אינן בהכרח תואמות לנורמות התנ"כיות והח"זליות, אך מבקש להצדיק בכל מקרה את ההשקפה המסורתית. כך בסוגית הכאת בעל סרבן עד שיתרצה להעניק גט לאשתו, הוא נשאל: "האם זה נאה בעידן המודרני להפעיל ענישה גופנית שכזו?" תשובתו: "אינני יודע מי החליט ששלילת החירות המקובלת בכל החברות הדמוקרטיות פוגעת פחות ממלקות". ואולם, אף הוא ממתיק את חומרת העונש בכך ש"עצם האיום הנחרץ במלקות יגרום ברוב רובם של המקרים לבעל הסורר לחזור בו".[11] ביחס לדיני ירושת הבת, שמהם עולה תחושה שהיא נחשבת פחות מהבן, הוא כותב: "הרגשה זו נובעת מהגישה המודרנית אל הנישואין השונה מגישת התורה [הרואה את הנישואין כהתאחדות ואחדות הרמונית ולא כשותפות]".[12] בפרק אחר הוא דן בסוגיית עונשי המוות שבתורה, ומזכיר כי בפועל עונשים אלו כמעט ולא מגיעים לידי ביטוי. הוא מציין את דברי המשנה במסכת מכות, הקובעת כי בית דין המוציא להורג פעם בשבעים שנים נקרא "בית דין חבלני". מכאן הוא מסיק שעונש המוות משמש מטרה חינוכית בלבד: מטרתו היא להבהיר עד כמה חמור המעשה, אולם בפועל "חישקה אותו התורה במערכת כללים דרקונית כדי להקשות על מימושו".[13]

מתשובות אלו עולה שימוש מרתק בנורמות מודרניות או לפחות בהסברים מודרניים, גם במקומות שמופיעה בהם ההדגשה כי הסדר החברתי המודרני מעוות

מתשובות אלו עולה שימוש מרתק בנורמות מודרניות או לפחות בהסברים מודרניים, גם במקומות שמופיעה בהם ההדגשה כי הסדר החברתי המודרני מעוות. הרב גרילק, בדבריו המובאים לעיל, מנסח את מטרות התורה במילים שאיתן יוכל להזדהות כל הוגה הומאני: "קיום המצוות ממלא את נשמתו של החרדי שמחה ושביעות רצון המולידות את האושר הפנימי היציב… זו תחושת המלאות כאן בעולם הזה". ביחס לאשה ומעמדה, הפמיניזם אולי ישמח לדעת כי הנשים "נעלות רוחנית ורגישות יותר מן הגבר". הוא הדין ביחס לעונש המוות, הנחשב פרימיטיבי ברוב העולם המערבי בן-ימינו. מחברי ספרות ההשקפה מקבלים את ההנחה הבסיסית שמדובר בעונש שאינו ראוי, ומדגישים כי דווקא היהדות יצרה בעולם העתיק מערכת שכמעט ומנעה לחלוטין את הפעלת העונש.

ומה ביחס למצוות שלא ניתן למצוא להם הסברים המיישבים את הלב נוכח תפיסות מודרניות? הדבר נובע מקוצר השגתינו, ומאי ידיעתנו את טעמיהם הנסתרים מאתנו. כך כותב הרב משה רייס:

לא תמיד מבינים אנו מהי התועלת שבקיום מצווה פלונית, אך על זאת כבר אמרה תורה 'כי לא דבר ריק הוא מכם', אין לך כל מצוה או דין בתורה שהם ריקים ושאין תועלת מוסרת בהם […] קוצר שכלינו הוא המונע מאתנו להבין מה היא התועלת שאנו מפיקים מכל מצווה ומצווה.[14]

במילים אחרות, ספרות ההשקפה לא קובעת כי יש לקבל את הנורמות המשתקפות בחוקים כמות שהן, בלי לשאול שאלות. הם לא אומרים שהיחס ההלכתי לנשים אכן מעמיד אותן בסטטוס הלכתי נחות השווה לעיתים לשוטים וקטנים ועלינו להפנים זאת, [15] או שהגוי אכן אינו ב'תורת אדם' במובנים רבים. ברוב המקרים היא מנסה להציע לחוקים "לא נעימים" לאוזן המודרנית הסברים שיתיישבו על ליבו ויתאימו לערכיו.[16]

הגישה הרווחת אפוא היא שתורת ישראל וחוקיה הינם הערובה היחידה לחיי אושר ומשמעות הגיוניים, במובנם ההומאני המודרני. מכאן מגיע המאמץ הכנה להתאים, גם לאוזן מודרנית, את הרציונל העומד מאחורי חוקים שאולי נראים לנו לא מתאימים לרוח הזמן, אך שבפועל היושר והצדק, גם בגרסה ובניסוח מודרני, טמון בחובם. אם בכל זאת ישנם חוקים שאינם די נהירים לנו, הרי שהדבר נובע מקוצר השגתינו.

 

יחס החברה החרדית לנורמות אנטי-ליברליות

כפי שכבר נרמז למעלה, יחס החברה החרדית לנורמות חז"ליות שאינן הולמות את אורח החיים המודרני-ליברלי מתחלק לשניים: הצדקה אוטומטית של הנורמות והדחקת הסתירה, או הכרה בכך שהתרחש שינוי מסוים בחברה האנושית, באופן שעלינו למצוא יישובים הלכתיים למקרים הנתפסים לנו בעייתיים (כגון ירושת הבנות).

את הגישה הראשונה היטיב להגדיר אחד המרואיינים למאמר זה, רב בעיר מודיעין עילית המשמש ר"מ בישיבה לבעלי תשובה:

כל הדוגמאות שהבאת [לדינים הזרים לעין אדם בן-זמננו] לא משנות. אם הקב"ה החליט שכך היא הדרך, אז כך היא הדרך. אם אתה חושב אחרת, אתה פשוט אפיקורוס. לא מעניין אותי איך מסתכלים על זה היום. מוזר למכור ילדה לאמה או לסקול את מי שחילל שבת? זה פשוט לא משנה. אם הקדוש ברוך הוא כתב בתורה שהחיים כוללים את הדברים האלו, אז כן, כך הייתי רוצה לחיות.

תגובה נוספת ברוח זו הופיעה באחת הרשתות החברתיות, אודות דברי המשנה במסכת הוריות לפיהם "האיש קודם לאשה להחיות" (כאשר ניצבת ברירה להציל גבר או אישה, יש להעדיף את הגבר, שכן המצוות שבהן הוא מחויב רבות יותר מאלו של האישה):

האיש קודם לאשה להחיות […] שמתי לב שגם לחברים יראים ושלמים כאן בפורום יש בעיה עם החוסר שוויוניות המתגלה כאן, ולכן מנסים לחפות את זה בדין "לא למעשה" או להיתלות בפירוש הירושלמי (וכמה ראשונים) שהכוונה לפרנסה. ואכן, מחיפוש קצר ברשת מתגלה שהיהדות מנסה להתנער מהדין הזה כהיום, הנה כמה לינקים למאמרים בנושא […] והאמת צריכה להיאמר ללא משא פנים שהבית יוסף והרמ"א פסקו כפשוטו בנושא, ובלי תירוצים.[17]

מול גישה זו, פורחת לה תופעה של חרדים המביעים מפורשות את חוסר הנוחות שלהם מהדיסוננס שבין נורמות חז"לייות לאורח חייהם כיום. בפורומים אינטרנטיים שונים ניתן למצוא כותבים הדוחים את ההסברים הקלאסיים של ספרי ההשקפה החרדיים, לעיתים בלעג, ומקיימים דיונים ערים סביב להם.[18] לא ארבה בציטוטים אך אציין שלשה מהם להבהרת רוח הדברים.

כן כותבת, למשל, אישה חרדית משכילה שבחרה ללמוד תורה:

גילוי אישי: סיימתי לפני מספר חודשים את סדר נשים (התחלתי עם הדף היומי, אבל המשכתי לבד בזמני החופשי וכו'). היה לי קשה בטירוף להתמודד עם הטקסטים שם, לא בגלל הארמית אלא בגלל מה שהם הכילו. היה לי קשה למצוא אותם א-לוהיים. כל הזמן בראש התווכחתי איתם, כעסתי עליהם, אפילו היו אי-אילו דמעות – מאוד שונה ממה שאני זכרתי מחוויית לימוד גמרא שאולי לא חביבה עלי ביותר, אבל תמיד מצאתי בה הרבה עניין. אז יוסיף דעת, יוסיף מכאוב – אמר החכם באדם. זו אכן הייתה חוויה כואבת ביותר. לא פתחתי דף מאז.[19]

בפורום אחר, התייחס אחד הכותבים לסוגיית עונשי המיתה המוזכרים במשנה שצוטטה לעיל (בית דין ההורג אחת לשבעים שנה נחשב "קטלני"). בין דבריו המנסים להסביר את ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו, הוא כותב ומתוודה באופן גלוי כי:

בכל מקרה אני מעדיף שלטון ליברלי דמוקרטי המושתת על זכויות אדם, מאשר שלטון המושתת על חרמות נידויים וסקילות, גם אם הם קורים אחת לשבע מאות שנה.

מגיב אחר, שזכה להתקפות מצד חברי הפורום, כותב אף הוא בצורה גלויה:

האמת שגם אני, למרות שאני יהודי חרדי ירא שמים, מתחלחל מהמחשבה הזאת. מזעזע אותי לחשוב על האפשרות הזאת שאנשים ונשים ייסקלו באבנים למוות, על נערות ונערים שיחטפו מלקות, על עונשים כמו מוות בסקילה, שריפה, וחנק […] אני מתקשה להאמין שיש מישהו, חרדי קיצוני ככל שיהיה, ואפילו מהרבנים גדולים ומנהיגי הדור, שלא מזדעזע מעצם הרעיון.[20]

תגובתם של חלק מחברי הפורום תקיפה במיוחד: "צריך להחיל אך ורק חוקי התורה ללא התחשבות בדמוקרטיה […] אנחנו יהודים ומי שלא מתאים לו שילך לרעות בשדות אחרים". וגם: "הוא [אותו מגיב שהביע חוסר נוחות מעונשי המוות] חושב עצמו לרחמן יותר מהקב"ה?"

לצד דיונים אלו חשוב לציין כי חוסר הנוחות מהנורמות התנ"כיות הנזכרות לרוב אינו מגיע לידי ביטוי, ובוודאי לא באופן משמעותי. אין אדם המכנה את עצמו חרדי שיקבל קביעה כי ניתן, למשל, להתיר לאישה להתגרש בעל כורחו של הבעל, ללא מתן גט מצדו. העובדה שהדבר נראה, אולי, יותר הומאני, אינו מעלה ולא מוריד.

חוסר ההתאמה בין הנורמות השונות בהחלט נוכח ולעיתים גם צף על פני השטח, אולם באופן מרתק אין הוא מערער את העולם החרדי, התורני או שומר המצוות

לסיכום פרק זה נוכל לקבוע שאורח החיים שדה-פקטו אינו הולם את הנורמות החז"ליות, אלא את אלה המודרניות, כמעט שלא נתקל בערעור. ירושה מתנהלת בפועל על פי חוקי המדינה באמצעות פתרונות הלכתיים. כן בתחום הגירושין, פתרונות הלכתיים דואגים להתאים את הפרקטיקה, עד כמה שאפשר, לתפיסה העכשווית של מעמד האישה. נשים אף נושאות תפקידים ציבוריים ומשתתפות בבחירות, גם בחברה האורתודוקסית השמרנית ביותר (תופעה שהייתה אסורה לחלוטין ברמה ההלכתית עד לפני עשורים בודדים). גם ביחס לעונש המוות או עונשי גוף, לא נשמעים קולות רבים – גם בתוך המחנה החרדי – המייחלים לחידושם.

אך למרות האמור, לא נמצא איש, בוודאי מי שנחשב חרדי וירא שמים, שיכריז כי הוא בוחר שלא לקיים מצוות או להפחית מהן בעקבות תהיותיו. לשון אחר: חוסר ההתאמה בין הנורמות השונות בהחלט נוכח ולעיתים גם צף על פני השטח, אולם באופן מרתק אין הוא מערער את העולם החרדי, התורני או שומר המצוות. אי-הנוחות לנוכח נורמות הלכתיות מסוימות מביא לשינויים אחדים בצורה של פתרונות הלכתיים, כגון היחס לירושה ולנשים, או שינויים ברמת האינדיבידואל כגון נשים הלומדות גמרא, אולם ברוב המקרים אין הוא מוביל לנטישת המצוות והדת.

התהייה העולה אם כן היא: איך זה מסתדר? איך יכולה חברה להכיל בתוכה את הדואליות הזו? כיצד יכולים אנשים להזדעזע ולהוקיע סקילת נשים באיראן והוצאות להורג בפקיסטן, לצד עובדת היותם מאמינים ואף מקיימים את התורה שמציעה, לכאורה, את אותן נורמות?

 

ארגז הכלים התנ"כי

את המקורות השייכים לדיון חשוב זה ניתן אולי למצוא בפולמוס מרתק בין אחד מאבות הסוציולוגיה, מקס ובר, לחוקרת התרבות אן סווידלר.

ובר טען שרעיונות הם אלה המעצבים את המטרות שלנו. יש לנו רעיונות, הנולדים מתוך אידיאולוגיה או מתוך אינטרסים, והם מניעים ודוחפים אותנו לפעולה. הרעיונות הם אלו שיוצרים את האמצעים שעשויים להוביל אותנו אל הפעולה הסופית. לדוגמה, חברה המציבה לעצמה את אידיאל הבורגנות – התבססות כלכלית עצמאית – רוקמת לעצמה מניע רב-עוצמה של ייצור אמצעים המתאימים לכך, ופועלת על-פיו. הפעולות הרלוונטיות תכללנה רכישת השכלה מתאימה, התנהגות הולמת במוסדות ההשכלה הגבוהה, חריצות ועבודה קשה, וכן הלאה. לפי אסכולת ובר, הסיבה שעניים אינם מצליחים לצאת ממעגל העוני היא מפני שלא הפנימו את תרבות הבורגנות ויתרונותיה, ולכן נותרו עם תרבות המקדשת ערכים אחרים, כגון חשיבות המשפחה המלוכדת.

על-פי גישתו של ובר, נתקשה להסביר את הפער בין האידיאולוגיות והאמונות של אנשים לבין מעשיהם בפועל. אלא שסווידלר מוכיחה כי לאנשים יש אמונות וערכים הסותרים את התנהגותם. אנשים, כך מסתבר, אינם עקביים לאמנותיהם. הם מצהירים אמנם על מחויבותם לערכים ורעיונות מסוימים, אך בפועל הם מתנהגים אחרת. בדוגמה של אותם אנשים עניים, סווידלר טוענת כי מחקרים שונים מגלים שגם אנשים מהמעמד העובד הביעו ערכים בורגניים. מה אם כן חסר להם? מדוע הם לא פועלים בהתאם לערכיהם, כפי שחזה ובר?

כדי לענות על השאלה טבעה סווידלר את המונח "ארגז כלים תרבותי" – מערך תרבותי הכולל סמלים, דימויים וטקסים שבהם החברה עושה שימוש. סווידלר, בבואה לבחון את התרבות, לא מבקשת להבין מהן המטרות של אנשים, אלא לתאר את האופנים שבהם מתנהגים הפרטים בתוך קבוצה נתונה. לטעמה, החברה היא מעין מגרש משחקים גדול – ארגז חול שיש בו כלים רבים ואפשרויות ארגון רבות. הכלים הם רעיונות, אידיאולוגיות, פרקטיקות התנהגות, מסורות, סמלים, וכן הלאה, היוצרים יחדיו אפשרויות פעולה רבות, או בלשונה – "אסטרטגיות פעולה". השימוש שעושה החברה ברעיונות ואידיאולוגיות היא "אסטרטגיית הפעולה" שעל-ידי מגשימה החברה את יעדיה. הבעיה של הצעיר העני, אם נמשיך בדוגמה, היא שאין בארגז הכלים שלו די כלים הנחוצים כדי להשיג את מטרתו – להיות עשיר. לצורך כך נחוץ לו הון תרבותי מסוג ידע בלתי רשמי, סגנון והתנהגות המתאימים לעולם ההשכלה הגבוהה – ואלו פשוט אינם מוכרים לו, גם אם הוא חפץ בהם.

אין אם כן "תרבות" אחת או "אידיאולוגיה" אחת הגוררות את הפעולות, אלא "ארגז כלים" תרבותי שמתוכו בוחרים אנשים את הסמלים והפרקטיקות המתאימות למטרותיהם, וכן את האידיאולוגיות והרעיוניות העומדים מאחוריי הפעולות.

סווידלר טוענת כי אין בכוחה של האידיאולוגיה בלבד לעצב את התנהגות בני האדם. בני האדם פועלים באופן מסוים מסיבות שונות, אך הם מוגבלים לפי האמצעים המצויים ב"ארגז הכלים" שלהם

במילים אחרות, סווידלר טוענת כי אין בכוחה של האידיאולוגיה בלבד לעצב את התנהגות בני האדם. בני האדם פועלים באופן מסוים מסיבות שונות, אך הם מוגבלים לפי האמצעים המצויים ב"ארגז הכלים" שלהם. כדי להגשים את מטרותיהם, הם יכולים לבחור מתוך רפרטואר רחב, אך מוגבל, העומד לרשותם. הארגז מורכב ממסורות שונות שהצטברו בו במשך השנים; יש בו ערכים שונים שיכולים להוביל לפעולות סותרות, ומגוון מוגבל של פרקטיקות אפשריות. החברה נושאת אתה את הארגז שלה ומחפשת בו כל פעם אסטרטגית פעולה בהתאם למטרותיה, המורכבת מפרקטיקה, ערך, אידיאולוגיה, סמל וכיוצא באלה. את דרכי הפעולה האלו הם לוקחים באופן סלקטיבי מתוך הרפרטואר העומד לרשותם, גם ללא אידיאולוגיה והצדקה פרטנית, ובהמשך הם מחפשים באותו ארגז גם את האידיאולוגיה או את ההצדקה שתתרץ ותסביר את הבחירות שלהם.[21]

לחברה הדתית בת-זמננו, זו שחשופה לעולם של ערכים ליברליים, הומאניים, ופמיניסטיים, יש ארגז כלים רחב מאד הכולל בתוכו פרקטיקות וסמלים יהודיים, לצד אלו הליברליים. מן הבחינה הזו היא אינה שונה מכלל מחברות רבות שאותם פקדו שינויי נורמות ותמורות תרבויות, תוך שינוי היחס לנשים, אלימות, אסתטיקה, ועונשי הגוף.[22] המטרה הייחודית שלה היא "שמירת מסורת התורה", וללא ספק היא מאמינה כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת"; לצד זאת, החברה אינה יכולה להתקיים באמצעות אידיאולוגיה בלבד, שכן היא מושפעת מ"דרכי הפעולה" (ארגז הכלים) שעומדות לרשותה.

לרשותו של החרדי בן המאה ה-21 עומדות אסטרטגיות פעולה שונות לחלוטין מאלו שעמדו לאחיו ה"חרדי" בן המאה ה-13. האסטרטגיות של יחס לנשים, עונשי גוף, וכן הלאה, שהיו כה טבעיים באותם הימים, אינם רלוונטיים לעולם בן זמננו. אסטרטגיות הפעולה השתנו. פרקטיקות מסוימות הפכו להיות בלתי זמינות בעליל בארגז הכלים של אדם בן-זמננו, גם אם הוא יכול תיאורטית להאמין בהם בכל ליבו.

בכך דומה האדם האורתודוקסי לצעיר השחור שאותו מביאה סווידלר בתור דוגמה. צעיר שחור בארצות הברית גדל וסופג מסביבתו הקרובה אסטרטגיות פעולה של נאמנות וכבוד לקבוצה. לצד זאת, הוא נחשף מסביבתו הרחוקה לערכים של הגשמה עצמית וקידום אישי (למשל). צעיר זה, כשיגיע לבגרות, יחתור, סביר להניח, להשגת מטרות המציבות את הנאמנות לקבוצה מעל ההישג האישי, שכן אסטרטגיות הפעולה הנדרשות לשם "הגשמה עצמית" פשוט לא מצויות ב"ארגז הכלים" שלו. הרכישה שלהם תגבה מחיר כבד עבורו.

 

מריבה בתוך הארגז

החברה הדתית גורסת כי התורה היא המקור, ההסבר והמניע לחיים כאן בעולם הזה. הערך, האמונה, הסמל והפרקטיקה הללו בהחלט נמצאים בתוך ה"ארגז הכלים" של האדם האורתודוקסי. אלא, שאמונה זו מכתיבה כאמור אורח חיים ותפיסת עולם שלא תמיד הולמים את דרכי הפעולה הממשיות של האדם הדתי בן-זמננו. מסיבה זו נעשים כל העת ניסיונות, כנים ואמתיים, ליישב בין ערכי התורה לאורח החיים המודרני. כן מוצעים הסברים הפועלים בצורה הגיונית-מודרנית, בסגנון "בית הדין כמעט ולא הוציא אדם להורג", "האיש קודם לאישה רק בגלל ריבוי המצוות שהוא מחויב בהן", "האישה שלמה רוחנית יותר מהבעל ולכן מחוייבת בפחות מצוות"; וגם פתרונות הלכתיים, המוצאים הצדקה הלכתית להתנהגות אחרת ביחס לירושה, ומאפשרים לנשים ללמוד תורה או להצביע בבחירות. מכאן גם ההצדקה ההולמת את הערכים המודרניים ליחס כלפי נשים ונכרים. לא מדובר במופע של "דיסוננס קוגניטיבי". בתוך "ארגז הכלים" של החברה האורתודוקסית נמצאות האסטרטגיות ודרכי הפעולה השונות, וניתן למצוא בהן גם את ההצדקות האידיאולוגיות לאורח החיים המודרני. כל חברה בוחרת סלקטיבית מתוך ארגז הכלים שלה את החומרים המתאימים לתנאיה, ומצדיקה אותם – וכך גם החברה הדתית, שמוצאת בארגזה הן את הכלים ה"מודרניים", והן את אלו המסורתיים.

לא מדובר במופע של "דיסוננס קוגניטיבי". בתוך "ארגז הכלים" של החברה האורתודוקסית נמצאות האסטרטגיות ודרכי הפעולה השונות, וניתן למצוא בהן גם את ההצדקות האידיאולוגיות לאורח החיים המודרני

לא תמיד מתקבלות ההצדקות על לב השומעים. לעתים הם אף מגיבים בכעס ובזעזוע על מה שהם רואים בתור "נסיונות תירוץ לא משכנעים" של "ספרות ההשקפה". אולם גם הכועסים והזועמים לא ידחו את היהדות כולה מפני מה שנראה סתירה בין המסורת לבין המודרנה. כאמור, ההתנהגות שלנו אינה נובעת רק מאידיאולוגיה, אלא מורכבת מאמצעים ואסטרטגיות העומדים לרשותנו. אלה מאפשרים לנו, בני המאה ה-21 החשופים לסמלים הערכיים והנורמות הליברליות הרווחות, להתקשות מחד בקבלת הנורמות והרעיונות התנ"כיים, אך מאידך לחיות חיים יומיומיים מודרניים וחרדיים שאינם מתנגשים עם אותן נורמות מציקות. לצורך העניין, גם אנשים המתקשים עם אלמנטים מסוימים ב"ארגז הכלים" היהודי, זאת בשל ערכים ליברליים כאלה ואחרים המצויים בארגז הכלים שלהם, בוחרים ב"אסטרטגיית פעולה" דתית שאינה מפגישה אותם מידי יום באותן נורמות "מציקות".

***

ארגז הכלים שלנו בהכרח מוגבל. יש מקרים שבהם לא ניתן להיות גם "אורתודוקסי" וגם "ליברלי". אין אפשרות להתיר אישה מבעלה ללא גט מרצונו, גם אם הוא מתעלל בה קשות והערכים ההומאניים-אינדיבידואליים זועקים חמס. במקרה זה, ורבים הדומים לו, ארגז הכלים הדתי אינו מכיל אסטרטגיית פעולה שתאפשר לאדם להישאר אורתודוקסי ולחיות בשלום עם נטייתו הליברלית. לעתים, הנורמה הליברלית תגבור. ייתכן שאישה תחליט, לאור מחויבותה לנורמה ליברלית-מודרנית, שלא לברך ברכת "שעשני כרצונו".

אסטרטגיית פעולה זו נשאבת מתוך ארגז הכלים המודרני, שעשוי לכלול גם תפיסות פמיניסטיות. מאחר שמדובר בברכה ולא בחובה מוחלטת, ובוודאי שלא בהלכה חמורה כמו התרת אשת איש, הנוקטת את האסטרטגיה בידיה אינה חוששת – לא מחוסר יכולת הצדקה, ולא מנידוי חברתי פומבי. המצב שונה כמובן כאשר מדובר בשאלות כבדות וציבוריות.

אבחנה זו מעלה תהייה עתידית מעניינת: האם ההיחשפות של אנשים אורתודוקסיים לתכנים ולערכים לא מסורתיים – פמיניזם, ליברליזם, הומניזם, ובכלל תפיסות סוציולוגיות מודרניות למיניהן – ירוקנו בתהליך דינמי את "ארגז הכלים היהודי" שלהם, ויפליגו למקומות רחוקים יותר? האם תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות, אליהן ייחשפו נשים חרדיות (בפרט אלו המגיעות לאקדמיה), עלולות לגרום להן לנקוט באסטרטגיות פעולה שיפגעו גם בנורמות הלכתיות "חמורות" יותר?

אם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שעל כל התומכים בחשיפה לתכנים ואידיאולוגיות מן העולם "שבחוץ", רבנים ומובילי דעה, לתת את דעתם על התוצאות העלולות לנבוע מכך.

 

תמונה: ויקמדיה, נחלת הכלל


[1] תודתי נתונה לד"ר אורי שוורץ על סיועו הרב והערותיו המועילות.

[2] הצלחתם של ספרים המתארים את היהדות ברוח זו, כמו למשל חיבוריו של הרב יונתן זקס – לרפא עולם שבור-החיים בקריאה לאחריות; לא בשם האל-אל מול האלימות הדתית ועוד, הולמים רוח זו. גם המאבק בין המפלגות החרדיות והדתיות לאומיות בבחירת הרבנים הראשיים לישראל בשנת 2013 נסוב – בין היתר – סביב הטיעון מי יוכל יותר 'להנגיש את היהדות ולהאהיב את התורה והמצוות על כלל העם'.

[3] בבא בתרא קלג ע"ב; ירושלמי, שם, פ"ח ה"ו. בנושא זה ישנה אריכות רבה בספרות הפוסקים.

[4] ראה שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן קנג.

[5] ראה הרב בלויא, פתחי חושן, ט, עמ' קכט-קלו.

[6] דיון בפורום האתר 'בחדרי חרדים' מתאריך 28/3/2016.

[7] דיון בפורום האתר 'בחדרי חרדים' מתאריך 16/6/2017.

[8] הלכות איסורי ביאה יב, י. יצויין כי דברי הרמב"ם הוקשו על-ידי המפרשים שתמהו על המקור להלכה זו (ראה למשל הגהות המגיד משנה והרמ"ך במקום). מאחר שאין מטרתו של המאמר להציג פולמוס הלכתי או ערכי, אלא ניתוח סוציולוגי, אפנה למקורות הדנים בדברי הרמב"ם בארוכה: חידושי הגרי"פ לרס"ג ח"ג עונש סח עמ' 180 (ביחס למקור ההלכה); אור שמח, הלכות מלכים (ט, ז); כלי חמדה (ה, עמ' קע) – ביחס לשאלה הלכה זו נאמרה גם כשהגויה נאנסה.

[9] מ' רייס, תורת חיים, אל המקורות ב, בני ברק תשמ"ט, עמ' 77-81.

[10] מ' גרילק, החרדים – מי אנחנו באמת?, ירושלים 2002, עמ' 49-50. גישה אורתודוקסית שונה לשאלות מן הסוג הזה מצויה אצל הוגי הדעות של הזרם הדתי לאומי, כמו למשל הרב אהרן ליכטנשטיין. ראה ח' סבתו, מבקשי פניך, תל-אביב 2011, עמ' 51-72. מאמר נוסף הדן בשאלות קרובות מנקודת מבט חרדית-מקורית חובר על ידי הרב יהושע פפר (השילוח, 2, עמ' 115-137).

[11] מ' נויגרשל, למה הם שונים, ירושלים, עמ' 49.

[12] מ' נויגרשל, והשבות אל לבבך, (לעיל הערה 12), עמ' 185-188.

[13] שם, 108-109. דברים דומים בנוסח שונה נמצאים בספרו של הרב משה גרילק 'החרדים – מי אנחנו באמת'? (לעיל הערה 10) עמ' 64.

[14] מ' רייס, תורת חיים, (לעיל הערה 10). דיון רחב ומקיף בנושאים אלו ניתן למצוא בספרו של הרב שלום וויס, בשבילי אמונה, ירושלים תשס"ג, צדק מן השמים, עמ' קכו-קעה, אורח חיים מן השמים עמ' רפה-רצ.

[15] להבדיל מחוקרות אורתודוקסיות שאינן חרדיות, שטוענות למעמדן הנמוך ומציעות או מציגות פתרונות שונים לכך. ראו למשל ת' רוס, ארמון התורה ממעל לה, תל-אביב תשס"ז; מ' טיקוצ'ינסקי, זהות בדויה – לזהותן היהודית של הנשים בדורנו, אקדמות ל', עמ' 107-97.

[16] גישה זו שונה לחלוטין מתפיסות אורתודוקסיות אחרות המבקשות להפריד באופן מוחלט בין עול קיום המצוות שאינו אלא ערך אותו מקבל האדם על עצמו, לתחושתו הפנימית, הרגשית או הרציונלית. ראו למשל י' ליבוביץ, שיחות על מדע וערכים, תל-אביב 1985 עמ' 72-78; הנ"ל, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים 2005, עמ' 13-38; 323-327.

[17] פורום בחדרי חרדים, מן התאריך 24,10,2005.

[18] כך למשל הם מבקשים להזכיר כי אמנם בית דין ההורג אחת לשבעים שנה נקרא קטלני כפי שמביאה המשנה, אך ישנה גם דעה בגמרא הסוברת כי את התואר קטלני מקבל בית דין ההורג אחת ל-7 שנים, כלומר, אחת ל-8 שנים אין זה בי"ד קטלני. ביחס לעמדה כי האשה נעלה מהגבר רוחנית וכו', מוזכרת שוב ושוב המשנה שצוטטה לעיל, כי "האיש קודם לאשה להחיות". בדיון שהתפתח אודות ברכת "שעשני כרצונו" הציג אחד מן המשתתפים את העמדה השמרנית כי תפקידים שונים והאשה נוצרה למטרה מסוימת. מגיב אחר ענה לו: "בתור עבד בארה"ב לפני 90 שנה, גם לא היית פועל לשינוי מעמדך, כי לכך נוצרת?".

[19] פורום חרדי פנימי, השם המלא שמור עימי.

[20] פורום בחדרי חרדים, מן התאריך 16,12,2009.

[21] א' סוידלר, 'תרבות בפעולה,  סמלים  ואסטרטגיות', רעננה 2003, עמ' 53-78.

[22] חקר הטרנספורמציה הזו בעולם המערבי לאורך האלף האחרון נמצא למשל אצל נ' אליאס, תהליך הציויליזציה, זמנים 70, עמ' 84-90, וראה עוד בגליון זה אצל ג' אלגאזי, וא' קראוזמן-בן עמוס.

 

10 תגובות על “"ובזמן הזה אין נוהגין כן"

  • יפה מאוד. האמת שקצת התאכזבתי מההתעלמות כלפי היחס לגוי, מדי פעם נרמזו רעיונות כלפי העניין אך נראה שגם כותב המאמר לא ישב את הדברים אצל לבו. ובאמת שעוד לא מצאתי תשובה המניחה את הדעת בנושא זה ואשמח לשמוע דעת המגיבים.

  • גישת המאירי לנושא חשובה ופותחת פתח מעניין:
    מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים.
    ב"ק לז ב

  • מאמר יפה מאוד.

    רק הערה קטנה – כנראה שאני נגוע – אבל הצורה שאני משתדל ליישב קונפליקטים כאלו היא באמת לחפש מקורות בתוך התורה- לכך שיש מקום לשינויים.

    מעצם הדין של-"דינא דמלכותא דינא"- שאינו איזה גזירת הכתוב… אלא דבר שנלמד מסברה…

    [כך זכור לי מחיפוש שעשיתי בעניין-יכול להיות שאני טועה].

    ובמילה אחת ששמעתי פעם-השאלה היא מה הגרעין והמהות-ומה אמצעים שמביאים למהות.

    ככל הנראה ביהדות המהות היא אינה להזיק לעולם ולהרוס-[בשונה מחלקים מרכזיים באסלם לדוגמה…]

    ולכן-הגיוני שבהלכה עצמה – יש את הכלים – לשינויים מסוימים שאינם מהותיים – בסיטואציות מסוימות. [מעונשי גוף-ועד הצבעת נשים בבחירות].

  • ראשית אציין שנהניתי מאד להיחסף למאמרך המקיף והמעמיק בנושא ״והזמן הזה אין נוהגים כן״
    בטוחני שכל יהודי הקשור ליהדות בצורה זו או אחרת מתיחס או מתלבט בדילמא שהעלתה. אז תודה לך.
    רק תרשה לי שנקודה בסיסית כמעט נעלמה במאמרך, והיא כדלקמ"ן:
    האמונה שקבלנו את התורה וחוקיה בסיני מפי הגבורה ושהתורה הזאת לא תתחלף כי אמת אלוקית איננה סותרת לטעמי את העובדה הבאה:
    התורה נתנה בנקודת זמן מסוימת של ההסטוריה האנושית והיהודית ונתנה בהתאמה לנפשות הפועלות באותה נקודת זמן. הזמן רץ תופעות מגוונות מתרחשות, העולם משתנה ואותה תורה נותנת מענה למציאות המשתנה.
    יהודי שמאמין שהקב״ה מהווה מחייה ומקים בטובו כל יום מעשה בראשית ומרגיש עצמו חלק מכל העבר והווה והעתיד יכול להיות בהחלט שלם עם עצמו ומאמן לקב״ה ולתורתו הנצחית.

  • בתורתינו יש מערכת איזונים ובלמים טבעית לתופעות שנתפסות כלא מוסריות בהקשר של תקופה מסוימת, לכן לכולם ברור ההבדל בין עם ישראל הביישן-רחמן-גומל חסדים לבין דאע"ש…

    הפתרונות ההלכתיים שמוצאים לכל שאלה, אינם רק מענה מקומי לכל בעיה ובעיה אלא מסמלים עיקרון לפיו אנשי התורה מתכתבים כל דור עם המציאות המשתנה לאור דעתם התורנית המרוממת והנעלה.

    עדיין יש חשיבות גדולה מאד להבין את נקודת המוצא של עולם טבעי ואלילי כפי שהיה בתקופת התנ"ך, ובמקביל את נקודת המוצא מעולמם של חכמי התלמוד, כדי לשמש לנו מגדלור ובסיס איתן לערכי משפחה וקדושה למשל, בעולם פוסט מודרני ומטריאליסטי בו אנשים איבדו ערכים אלו…

    קיצרתי במקום שראוי להאריך.

  • ברוך שחלק מחכמתו לכותביו.. מאמר יפה, מחכים ומעורר מחשבה. ישנם זמנים שאנחנו שרים: "אחת שאלתי אותה אבקש,שבתי בבית השם כל ימי חיי". האומנם?? אני בהחלט נהנה כאשר יש בר בי רב דחד יומא ואולי הייתי מחזיק מעמד שבוע. אבל כל יום, כל היום במשך זמן ארוך? לא בטוח. דיברת על הדיסוננס שביו ההלכה לבין הערכים המקובלים היום. אבל למה ללכת רחוק? הרי כל שבת אנחנו אומרים "ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו ואת מוספי יום השבת הזה…" . אז אכן לא ברור לי. מה יעשו בבית המקדש. קורבנות נראה לנו פרימיטיבי, סוג של ריצוי שבני האדם הרגישו שהם צריכים לרצות את האל. אבל בימינו?? נראה לכם שבבפסח כולנו עולים לירושלים ומקריבים קורבן ? איפה נשים את הקורבן? איך יכנסו כולם? נראה לכם יעשו מדורות בכל פינה?
    יתכן שכן. לא יודע. זה בהחלט קשה לעיכול.
    קשה לי גם מאוד לתאר ששלושה מיליון בני אדם כולל הציוד שלהם הצליחו להתארגן ולצאת ממצרים בפרק של שעות ספורות. יש מחלה שהגוף מזדקן במהירות, אז יתכן וילדה בת 3 נראתה בוגרת אבל להגיע לנבואה בגיל 3?? חמול נמנה ביו יורדי מצרים כאשר לפי החשבון יוצא שהם הולידו בגיל 7!! ואם כן אז למה יעקב התחתן רק בגיל84?? אבל אין לי ברירה כי זה כתוב בתורה שאני מאמין שניתנה ע"י בורא עולם.
    ומצד שני הבה נודה על האמת, אין לנו את הרגש שהיה לגדולי ישראל אפילו לפני רק 100 שנה. (כמו בסיפור על החפץ חיים שבא אליו רב של עיר שתינה בפניו את הבעיות שיש בעירו ולשאלת החפץ חיים מה הוא עושה בנידון אמר שמה הוא יכול לעשות והחפץ חיים ענה לו: "לפחות אתה יכול להתעלף!!". (האם אנחנו מתעלפים כאשר רואים יהודי שמחלל שבת? והרי לפי המשקפיים של ההלכה מחלל שבת גרוע מרוצח… והיו חלקות נפרדות בהתאם לחומרת העונש.)
    אבל אם נזכור שתקנת הפרוזבול למשל זהו פתח שהקב"ה התיר, ושהקב"ה התיר אשת יפת תואר. אז בכל מקום שניתן למצוא פתח שיתאים למציאות שלנו היום יש לעשות זאת כי צופה הדורות מראש בעצמו השאיר לנו את האפשרות הזו. ובמקום שלא ניתן אז אנחנו צריכים להבין שאנחנו הטועים!! (כי לא מחשבותי – מחשבותיכם)

  • החזון איש באמונה ובטחון: התורה היא הקובעת מה מוסרי ומה לא. אנחנו ההדיוטות לא מבינים כלום.

  • מאמר מצויין' נרצה עוד ממנו.
    ויהיה חכם להביא תגובה של מחזיר בתשובה מפורסם לטענות שלו.

  • א] דברי הרמב"ם ליד הערה 8 אינם קושיא על המסורת אלא על הרמב"ם עצמו. אין לו שום מקור לא בתלמוד ולא במדרשים. ולגופו של ענין ברור שאינו מדבר על אונס מכיון שהדוגמה שהוא מביא היא מבנות מדין שלא היו אנוסות.
    ב] בקשר לירושה יש לציין שהבת עדיין נוזונה מנכסי האב ולא מפקירים אותה ח"ו [ב"ב פ"ח מ"ד]. ועיין בהרחבה בקישור הזה: http://www.etzion.org.il/he/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%92-%E2%80%93-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%AA
    ג] בניגוד לטיעון הכותב, לפי התרשמותי רוב החרדים אינם מוטרדים מהשאלות שהוא העלה. יש מיעוט שכן אבל רובם מקבלים את דברי תורה ללא עוררין. עובדה, שלמרות מבול הספרים בכל נושא, דוקא כאן אין ספרים או מאמרים הדנים במוסריות חוקי התורה מפרי עטם של חרדים [באקדמיה מרבים לדון בה ויש כמה ספרים שנכתבו ע"י פרופ' שגיא ופרופ' רביצקי ועוד].
    ד] עונשי מוות הם בעיקר הרתעה. א"א לנהל חברה תקינה בלי שיפחדו מהחוק. אבל כדי להרוג בפועל, העבריין צריך לקבל התראה ולומר "כן אני יודע שיהרגו אותי על המעשה הזה" ותוך כדי דיבור לבצע את העבירה בפני שני עדים כשרים. נדיר. ובאמת מגיע לו. וגם על תהליך השיפוט כתוב "ושפטו העדה והצילו העדה" שעושים ככל שביכולתם להציל אותו. גם אדם מודרני וליברלי לא צריך להיבהל מזה…
    ה] מי שכן מוטרד צריך לזכור שהמוסר המודרני של העולם המערבי מבוסס על המוסר היהודי שקוראים לו [בטעות] "the Judeo Christian ethic". נתינת התורה הייתה פריצת דרך ושינה [בהדרגה] את העולם ממקום ברברי למקום של מוסריות, עזרה לחלש ורוב ככל הערכים המודרניים. והמוטרד יכול לעיין בכתבי הרב קוק [באגרות ובס' אדר היקר ובעוד מקומות] ובכתבי הגרי"ד סולובייצ'יק שדנים בשאלות אלו.
    ו] יחס לגוי – אם חכמינו היו חיים בזמננו במקומות תרבותיים אינני בטוח שהיו משווים את הנכרים לבהמות. בזמנם המציאות הייתה שונה. מצד שני, גם בימינו יש מקומות רבים שאכן הבהמיות והחייתיות שולטות בחברה, שמתבטאות ע"י מתירנות מינית בלתי נשלטת [גם ע"י אנשים "מכובדים"] ואלימות איומה ועוד. נזכור גם כמה מתורבתים היו הגרמניים "הנאורים" והמלומדים ימ"ש לפני מלחמת עולם השנייה. לקרוא להם בהמות היא עלבון לבהמות.

    ויש להאריך ומה שהלב חושק הפנאי עושק.

  • א] בהערות מצויינים מראי מקומות מפורטים בהם ניתן להיווכח כי דברי הרמב"ם נאמרו לפי חלק מהדעות אם הבנו נכון, גם באנוסה.
    ב] אף אחד לא אמר שמפקירים, הנקודה היא שהתפיסה הזו [גם אם נזונית] קשה מאד לקבלה היום ברחוב החרדי.
    ג] לא כולם מוטרדים דווקא בגלל הטיעונים שהוזכרו, כלומר היכולת לפתור את הבעיות ב'ארגז הכלים' מונעות את הטירדה.
    ד] ומה עם הדעה האומר שבית דין ההורגת פעם בשבע שנים נקראת קטלנית, כלומר בית דין ההורגת פעם בשמונה שנים אינה קטלנית. זה קצת משמיט את טיעון ההרתעה.
    ה] זה נכון, והמוסר היהודי היה מאד מתקדם לזמנו, האם גם היום האנשים תופסים זאת כך [שים לב, השאלה אינה אבסולוטית, כלומר האם המוסר נכון או לא, איננו יכולים להכריע, השאלה היא סוציולוגית האם הוא נתפס ככזה].
    ו] זו ממש השערה ללא כל תימוכין.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל