צריך עיון > סדר שני > "חובת חינוכנו לקיצוניות"?

"חובת חינוכנו לקיצוניות"?

whatsapp-image-2017-06-21-at-06-57-18
גרשון פרוש מנהל פרוייקטים לפיתוח תוכנה בחברת סיסקו בירושלים

בחלקים נרחבים של התרבות המערבית בת ימינו רווח קונסזוס הגורס: מתינות = טוב, קיצוניות = רע. אלא שתרבות המתינות המעניקה לגיטמציה שווה לכל דעה מרדדת את שוק הדעות, ומפסידה את ערכם של הרעיונות. אנשים קיצונים המסורים לרעיון בכל לבם הם אלה המקדמים את החברה. החברה החרדית לקחה לעצמה תפקיד מסוים ומילאה אותו בנאמנות במשך שנים. האם הגיע הזמן לשינוי?

ט' שבט תשע"ח
 

בהרצאה שנשא פרופ' אשר כהן בסמינר "חכמתכם ובינתכם" (של "קרן תקווה") בחורף תשע"ז, הוא הציג שתי גישות דיכוטומיות לערכי דת, לאומיות ודמוקרטיה – "חד-ערכיות" מול "רב-ערכיות". חד-ערכיות משמעה גישה קיצונית והצמדות לערך יחיד תוך שלילה מוחלטת של כל הערכים האחרים. לעומת זאת, רב-ערכיות מייצגת מתינות והכרה בכך שיש חשיבות לערכים שונים, וכי אין מנוס משקלול נכון ביניהם. לדבריו של פרופ' כהן אין קיום לחברה דמוקרטית ללא רב-ערכיות וללא הכרה במגוון ערכים, שכן הכרה זו היא המפתח לכבוד הדדי בין חלקי האוכלוסיה השונים.

לדבריו של פרופ' כהן אין קיום לחברה דמוקרטית ללא רב-ערכיות וללא הכרה במגוון ערכים

כהן השתמש בדימוי גרפי בצורת משולש, אשר בקדקודיו עומדות הדת, הלאומיות והדמוקרטיה. הימצאות בקודקודים משמעה מתן ערך לערך הקיצון בלבד, ללא מתן חשיבות לערכים הנמצאים בקודקודים האחרים. המקום הנכון להיות, לדעתו של פרופ' כהן, הוא המרכז. האדם והחברה צריכים להתרחק מן הקדקודים, ולהתייצב באזור מרכז המשולש. אפשר לבחור בקרבה יחסית לאחד מן הקדקודים, אך צריך להישמר מקרבה יתירה. יש לבחור מקום המגלה שייכות וחשיבות גם לערכים הנמצאים בקודקודים האחרים.

מתוך תובנה זו, העיר פרופ' כהן שהחברה החרדית, לכל הפחות כפי שהיא נצפית מבחוץ, נוטה לקיצוניות ולראייה ערכית חד-ממדית המכירה במספר מצומצם של ערכים, ודוחה אחרים על הסף. לדבריו, יכולת קיום של חברה מותנית דווקא במתינות אידיאולוגית מצד חבריה.

 

כהן מול נביא – נחיצותה של ה"חד-ערכיות"

צלילי הגישה הרב-ערכית ערבים לאוזנו של הרגיל בנעימות פלורליסטיות. לא צריכים להיות קיצוניים בשום דבר, אפשר גם וגם וגם. כל אחד מכיר בחשיבות ערכי האחר, והשונות מתבטאת רק בנטייה מתונה על פני רצף ערכים ודעות. אף אחד לא שולל את הזולת ואת ערכיו, וכולם חיים יחדיו בהרמוניה, משפחה גדולה ומאושרת. הלא בצד השני עומדים רק הקיצוניים, הפונדמנטליסטים חסרי הסובלנות, הקנאים, השחצנים, הלא-מכבדים. מי רוצה להשתייך לחברה חד-ערכית וקיצונית כזו?

בטרם נשקע בשביעות רצון מנומנמת בחיקו החמים והנוח של הקונצנזוס הפלורליסטי, מן הראוי לשאול כמה שאלות

אולם בטרם נשקע בשביעות רצון מנומנמת בחיקו החמים והנוח של הקונצנזוס הפלורליסטי, מן הראוי לשאול כמה שאלות. האם אמנם אין מקום במרקם כולל של חברה גם לכוחות מסוג אחר? כוחות נחרצים, חד-ערכיים וחד-משמעיים? האם רב-ערכיות גורפת מניחה מקום לשמירה על איכויות שאינן מקובלות על רוב הציבור? האם ההכלה והיחסיות אינן משטחות, מעקרות ומאבדות את בהירותם של רעיונות ושל ערכים, ועשויות בסופו של יום ללוש חברה לעיסה דביקה וחסרת צורה? האם חינוך פשרני לערכים מזוגים ומדוללים יכול לעמוד בפני הטבע האנושי הנוטה להסחף אחרי בני אדם אחרים? והאם כל אחד מסוגל להכיל מורכבות של ערכים שונים בלי לאבד ברבות הזמן את האחד לטובת האחר?

מי שהתייחס לשאלת הקיצוניות מול המתינות היה אחד העם, במאמרו "כהן ונביא". אחד העם עומד על המתח בין העמדה האידיאולוגית שמייצגה הוא הנביא, לבין העמדה הפרגמטית המתגשמת לדבריו בדמותו של הכהן. אחד העם טוען כי אין קיום לרעיון בלי שיהיו אנשים שמסורים רק לו באופן בלעדי:

אין לך רעיון גדול בעולם שהגיע למדרגת כוח פועל, אשר לא נמצאו לו בראשיתו אנשים המסורים לו, ורק לו, בכל כוחות גופם ונפשם. אנשים כאלו מביטים על כל החיים רק מצד רעיונם בלבד ורק על פיו בלבד יחפצו "לתקן עולם", מבלי תת חלק לכל יתר הכוחות שאינם נשמעים לו. […] הרעיון החדש נעשׂה על ידם לכוח מקורי, המושך עמו את החיים לצד אחד מיוחד, כמו שכך עושׂים יתר הכוחות, איש לצדו; וההרמוניא השׂוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות, מוכרחת איפוא להשתנות מעט או הרבה על ידי תוספת כוח חדש.

רק אנשים המסורים בכל ליבם לרעיון אחד יכולים ליצוק בו עוצמה, כוח שיאפשר לו למשוך את החברה לכיוון המיוחד שלו. החברה איננה מתקדמת באמצעות התכנסות למרכז, אלא דווקא על-ידי מאבק בין הקצוות. עם זאת, אחד העם עומד על הקושי הכרוך בהליכה בדרך זו, ועל המחיר החברתי שמשלמים אותם קיצוניים:

הנביא הוא על כן כוח מקורי. פעולתו עושׂה רושם על תכונת ההרמוֹניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשׂיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ". ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים "מרובי־צדדים", ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו: "אויל הנביא משוגע איש הרוח", ובגאוה ובוז יביטו על "צמצומו" וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא "קרקע עולם", שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו.

אותו אדם חדור אידיאולוגיה מייצר עוצמה המסוגלת להסיט חברה ממסלולה, אולם הוא עצמו נדמה למוזר ותמהוני בקיצוניותו ושונותו.

אותם "רב-ערכיים" מתונים מכונים במאמרו בשם "גמדים מרובי צדדים". הם אינם מעריכים את העובדה שהרבה מממנו הם נהנים אינו אלא תוצאה של אותה קיצוניות

דבריו של אחד העם כאילו נכתבו בתור תשובה לפרופ' כהן. אחד העם אינו מזלזל בחד-ערכיות, ואינו רואה בה כוח שלילי במרקם של חברה. הוא רואה בה דווקא כוח מניע המובל על-ידי אנשי אמת המקדישים את חייהם לערך אחד, ומכוח בהירות וחד-משמעיות אלו יוצרים מעין וקטור המשפיע על החברה כולה ומושך אותה לכיוון שבו הם מאמינים. אותם "רב-ערכיים" מתונים מכונים במאמרו בשם "גמדים מרובי צדדים". הם אינם מעריכים את העובדה שהרבה מהטוב שממנו הם נהנים אינו אלא תוצאה של אותה קיצוניות שהם בזים לה ומגנים אותה.

מה שנכון לגבי אנשים פרטיים נכון גם לגבי קבוצת אנשים. במסגרת חברה גדולה יש מקום לקבוצת אנשים הנושאת דגל אחד בלבד, דגל שמשמר את צבעו המקורי ואינו מכובס יחד עם דגלים בצבעים אחרים – כביסה שאינה משאירה אף אחד מהם בעינו הראשון. חד-ערכיות אינה מצב נפשי שלילי ומקלקל, אלא כוח דינמי חשוב שאי אפשר לעולם בלעדיו.

 

פלורליזם תנאי לדמוקרטיה?

עמדתי לעיל על כך שפלורליזם עשוי לרדד אידיאות ולטשטש את בהירותן, אך ישנה נקודה נוספת בדבריו של פרופ' כהן הטורדת את מנוחתי, וזו התובנה לפיה היכולת של קבוצות שונות בחברה לחיות בשלום תלויה באימוץ גישה רב-ערכית. לדעתי דעה זו איננה נכונה, והיא אפילו מזיקה.

היכולת לאפשר לשני לחיות את חייו לפי אמונותיו ורצונותיו אינה עוברת בהכרח דרך מתן לגיטמציה לערכים המנחים אותו

היכולת לאפשר לשני לחיות את חייו לפי אמונותיו ורצונותיו אינה עוברת בהכרח דרך מתן לגיטמציה לערכים המנחים אותו, אלא דרך הפנמת העיקרון של "מה ששׂנוא עליך לא תעשה לחברך". כשם שאינני חפץ שאחר יכפה עלי לנהוג כפי שנראה נכון בעיניו, כך אל לי לכפות עליו את דעתי ואת השקפת עולמי. אדם יכול ורשאי להאמין באידיאולוגיה נחרצת, לדחות לחלוטין את דרך חייו של הזולת, ועדיין לחיות אתו בשלום ולהניח לו לקיים את אורח חייו ללא מפריע. קיומו של בסיס ערכים משותף מקל כמובן על החיים בצוותא, אך איננו תנאי להם.

באופן פרדוקסלי, דווקא הדעה לפיה קיום בצוותא תלוי ברב-ערכיות טומנת בחובה סכנה לשותפות בת-קיימא. היא מייצרת מצג שווא לפיו סובלנות פרגמטית המאפשרת לאחר לנהוג כפי דעתו כרוכה בקבלה מסויימת של דעות אלו, תוך בלבול מושגי בין סולבנות לפלורליזם. מצג זה מחייב את האדם לבחור באחד משני הקצוות: או לקבל ולהכיר בלגיטימציה של דעות אחרות, או להלחם בהם עד חרמה. אם זוהי הבחירה המוצגת בפני אדם או חברה, הרי שרבים יבחרו בדרך השנייה. העמסת יתר של מושגי הדמוקרטיה, הליברליזם והסובלנות עשויה דווקא להביא לפגיעה בליבת הערכים הללו.

ניקח לדוגמה את היחס להומוסקסואלים. אדם יכול לשלול לחלוטין את הלגיטימציה של קיום יחסים הומוסקסואליים, להתייחס אל התופעה בתור סטייה ולסבור שמדובר בתועבה – ועדיין לחיות בשכנות טובה עם שכנו ההומוסקסואל. יכולת זו אינה נובעת מתוך לגיטימציה והכלה של מעשיו, אלא מתוך הכרה בערך של סובלנות, של שכנות טובה ושל שלום. התניית שכנות טובה במתן לגיטימציה להומוסקסואליות עלולה דווקא לערער את תשתיתה.

 

ההקצנה כתמצית החרדיות

החרדיות נולדה כתגובה למגמות חברתיות שהתחוללו באירופה מאז המאה ה-18 – מגמות של השכלה, של לאומיות ושל מתן זכויות ליהודים. החרדיות לא הייתה האופציה היחידה שעמדה בפני החברה היהודית בתקופה זו. היו שבחרו להזדהות עם רוחות הזמן באירופה ונטשו כליל את היהדות; היו שניסו לשמר מעט מהיהדות המסורתית; והיו שנקטו בדרך של שילוב והכלה.

התגובה החרדית למגמות הללו הייתה שונה. החרדיות התעצבה בתור מגמה של הסתגרות והקצנה, תוך שלילת כל מה שמחוץ לגדרותיה של היהדות המסורתית, והעמדת עולמה של תורה על ערך יחיד. אפילו אידיאות שהיו יכולות להשתלב ביהדות מבחינה רעיונית, ושאפשר היה לעגן אותן במסורות שבכתב ושבעל פה, נדחו על ידי "מערכת ההפעלה" החרדית. כל דבר שנפל בו חשד שהוא מגיע ממקורות זרים נדחה. כאשר התחזקה סברה שפרקטיקה או רעיון מסוים עלולים להוביל אל מחוץ לחומות שנבנו על-מנת להגן על ליבת היהדות, נכנסו הנוגדנים החרדיים לפעולה וחסמו את הפרצה האפשרית.

אפילו אידיאות שהיו יכולות להשתלב ביהדות מבחינה רעיונית […] נדחו על ידי "מערכת ההפעלה" החרדית

דוגמה לכך ניתן למצוא ביחסה של החרדיות אל הציונות. הרעיון של שיבת עם ישראל לארצו מלווה את היהדות אלפיים שנה, והוא בעל נוכחות משמעותית בהלכה, באגדה ובתפילה. כאשר עלתה הציונות על במת ההיסטוריה בשלהי המאה התשע עשרה ושבתה את ליבם של המוני יהודים באירופה, ניתן היה לצפות שהיהדות החרדית השמרנית תראה בה הגשמה של השאיפה המשיחית, ותקבל אותה בשמחה. בפועל, הצטרפה היהדות החרדית למחנה המתנגדים לציונות (למרבה האירוניה, יחד עם ה"בונד" והרפורמים). הם זיהו ברוח הלאומית של הציונות מקורות השפעה זרים, וחששו ממגמת הציונות לייצר אלטרנטיבה לזהות יהודית מסורתית המבוססת על שמירת תורה ומצוות. כך גם ביחס למדינת ישראל. למרות כל הסיבות הטובות לראות בה דבר מבורך לעם היהודי, גברה הנטייה החרדית הבסיסית להסתגרות והתבדלות, ומצאה את ביטויה בשלילה אידיאולוגית של המדינה ובהתבדלות ממנה במישור המעשי.

התבדלות זו איננה מסתכמת ביחס למדינה ולציונות. היהדות החרדית נוקטת בחזית אחידה של התבדלות כנגד מגמות רבות אחרות, כולל ההשכלה והתרבות המערבית. מול עולם גועש באידיאולוגיות ובשינויים רדיקליים בתחומי המדע, החברה והפוליטיקה נקטו החרדים עמדה מתבדלת ומסתגרת, או אם נרצה – "קיצונית".

הקיצוניות איננה תוצר לוואי של החרדיות – היא תמציתה ונשמת אפה

החזון איש, ממעצביה של היהדות החרדית בדור שלאחר השואה, היטיב באחד מאגרותיו לבטא את התמצית של הגישה החרדית:

הדוגל בבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים או עם חדלי תבונה. אם אין קיצוניות אין שלמות… הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות, אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות. חובת חינוכנו לקיצוניות! הזיון של החינוך הוא, לטעת בוז וגיעול נפש להמתעוללים בקיצוניות.

אותה "רב-ערכיות" מתונה, אשר פרופ' כהן רואה בה מידה חיובית וחיונית, נתפסת אצל החרדים כבינוניות רדודה ופשרנות עלובה. החרדיות איננה מאמינה ביכולתה של חברה לשמר את ערכיה לאורך זמן מתוך הלך רוח רב-ערכי, כאשר היא פועלת כמובלעת בתוך תרבות שנוגדת באופן מהותי את ערכי הליבה הקריטיים להישרדותה.

הקיצוניות איננה תוצר לוואי של החרדיות – היא תמציתה ונשמת אפה.

 

מ"נביא" ל"כהן"?

החברה החרדית מילאה במשך כמה דורות את תפקיד הנביא. היא הציגה עולם מגובש וחד-ערכי מול תרבות מושכת וקורצת שאופפה אותה מכל עבר. היא סרבה להכיר בערכים אחרים מלבד ערכי היהדות – כפי שהיהדות נתפסת על-ידה. לא ציונות. לא ליברליזם. לא דמוקרטיה. בהקשר של מדינת ישראל הפכו החרדים דה-פקטו למובלעת – אוטונומית, מבחינות רבות – שאינה רואה עצמה חלק מהמתרחש סביבה ואינה מגלה סולידריות עם שאר חלקי העם. החרדים חיים באזורים נפרדים. יש להם מערכת חינוך נפרדת, סגנון חיים שונה, מערך תקשורת עצמאי, קוד לבוש אחר, וכיוצא בו כמעט בכל פרמטר תרבותי אחר. הם אכן הפכו למשל ולשנינה והוצגו, בלשונו של אחד העם, אנשי ריב ומדון, מצומצמים וקיצוניים. מאידך, אי אפשר להתעלם מההצלחה של חברה זו לשמר את ערכיה ולגדול ולפרוח כנגד כל הסיכויים למרות המחירים שהיא משלמת.

השאלה שצריכה להישאל כיום היא: האם החרדיות השלימה את ייעודה "הקיצוני"? […] האם החרדיות מסוגלת להציג היום מודל שישתלב יותר בחברה הכללית אך עדיין ישמר את הערכים החשובים לו?

השאלה שצריכה להישאל כיום היא: האם החרדיות השלימה את ייעודה "הקיצוני"? האם החברה החרדית מוכנה היום למעבר לשלב של ההתייצבות? האם ה"נביאים" סיימו את שליחותם, והם יכולים להעביר את הלפיד לידי ה"כהנים" הפרגמטיים יותר, מרובי הערכים, מחפשי הפשרה והאחדות? האם החרדיות מסוגלת להציג היום מודל שישתלב יותר בחברה הכללית אך עדיין ישמר את הערכים החשובים לו?

המציאות בשטח מעידה כי אכן קיימת תנועה מסוימת בקרב החברה החרדית לכיוון של שיתוף עם החברה הכללית. מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה עולה בהתמדה, חיילים חרדים כבר אינם מחזה נדיר, יציאה של צעירים חרדים לעבודה כבר איננה בגדר "בל יראה ובל ימצא", יותר חרדים חשופים לתקשורת ולתכנים המגיעים מחוץ לחברה החרדית, ונפתחים עוד מוסדות חינוך הכוללים לימודי ליבה. כיוצא בו, השיח המתקיים בפורמים השונים במדיה החברתית מעיד על תהליך פתיחות ושותפות בחברה הכללית. מה שמוכיח יותר מכל כי תנועה זו הינה משמעותית היא אולי עוצמת המתקפה מכיוונם של המתנגדים לה, בדמותם של ה"פלג הירושלמי" וגורמים אחרים.

הגורמים התורמים לקידום מגמה זו הם השינויים שחלו באופיה של החברה החרדית. החברה החרדית גדלה מאד ומתקשה לשמור על גיבוש אחיד. הנהגתה, שהייתה ריכוזית בעבר, הפכה היום למבוזרת יותר. בהיבט הכלכלי, הדור השני והשלישי לאברכי כוללים מתקשה להתמודד עם קשיי פרנסה. גידולה של החברה החרדית מקשה גם על החברה הכללית לקבל את השונות שלה. היא חוששת לכלכלה, לתרבות ולסולידריות בין הקבוצות השונות, ומשקיעה אנרגיה חברתית ורגולטורית על מנת לשנות את החברה החרדית ולרתום אותה לשאת בעול עם שאר החברה היהודית בארץ.

נטיית שיתוף זו עומדת בניגוד עמוק לאתוס החרדי של הסתגרות והתבדלות, והדיסוננס של אנשים וקבוצות הנעים לכיוונה אינו פשוט

אלא שנטיית שיתוף זו עומדת בניגוד עמוק לאתוס החרדי של הסתגרות והתבדלות, והדיסוננס של אנשים וקבוצות הנעים לכיוונה אינו פשוט. מצד אחד הם חפצים ומאמינים בשיתוף ערכי ומעשי עם החברה הישראלית; אך מהצד השני משהו עמוק ב"מערכת ההפעלה" החרדית שלהם מורה להם שהשתתפות זו מסכנת את הישרדותה של החברה החרדית, ומאיימת על ערכי הליבה שלה, שבהם הם חפצים לדבוק. השאלה שאותם אנשים נתקלים בה שוב ושוב היא: האם ניתן לשמר את ערכי הליבה החרדיים בלא להיצמד לקיצוניות ולחד-ערכיות, וכיצד ניתן לעשות כן?

שאלה זו היא לדעתי הסוגיה האקוטית ביותר הניצבת לפתחה של היהדות החרדית, ואולי גם לפני החברה הישראלית כולה.

 

מתינות מחוברת לקיצוניות

ניתוח מעמיק של תהליכים בחברה החרדית[1] הוא עניין למאמר נפרד. במסגרת זו אבקש להתייחס רק לאספקט שנידון במאמר הזה – רב-ערכיות מול חד-ערכיות, מתינות מול קיצוניות – ולהציע כמה תובנות שעשויות לאפשר לגורמים חרדיים המתקרבים אל החברה הישראלית לצלוח את דרכם מבלי לאבד את הערכים החשובים להם.

ראשית, בניגוד להצעתו של פרופ' כהן, אל לנו לראות במתינות וברב-ערכיות תנאי להשתתפות ולסולידריות, ואל לנו לצפות מהחברה החרדית להצהיר אמונים לרוח הפלורליזם המנשבת בתרבות המערבית בת-ימינו. זה לא יעבוד; וטוב שכך. הקול החרדי הצלול, הברור והחד-ערכי הוא בעל חשיבות עצומה לאיזונה של החברה הישראלית. להיפך, אין די בלגיטימציה לחד-ערכיות, אלא יש אף לעודד אותה ולהכיר בה כמרכיב חיוני במרקם החברתי. חובה להכיר בכך שחד-ערכיות היא מרכיב חיוני בזהות החרדית, וניסיון לאיין אותה יגרום לחברה החרדית לעמוד נגדו כחומה בצורה. לא צריך לקבל כל טרנד הרווח בחברה הכללית, ולא חייבים להכיר בלגיטימציה של כל ערך על מנת לאפשר חיים בצוותא.

הקול החרדי הצלול, הברור והחד ערכי הוא בעל חשיבות עצומה לאיזונה של החברה הישראלית

תובנה זו מופנית הן כלפי גורמים מחוץ לחברה החרדית המנסים להשפיע על מגמות בתוכה, והן כלפי פנים, כלפי חרדים, יחידים וקבוצות, שנוטים להשתתפות-יתר בחברה הישראלית. בקרב האחרונים מוטחת לעתים ביקורת נגד נרטיב ההקצנה של החברה החרדית בתחומי הלכה, צניעות ובידול חברתי. ביקורת היא טובה ובריאה כל זמן שאיננה שוללת את עצם הלגיטימציה של הקיצוניות ואת תפקידה בעיצובה של חברה. אילו היו מעצבי דרכה של החרדיות נוקטים תמיד בדרך של הכלה ומתינות, ספק גדול אם החברה החרדית הייתה מצליחה לשמר את ערכי הליבה שלה, שחשובים כנראה גם לאלה שמבקרים היום בלהט את הקיצוניות.

מלבד ההבנה וההכרה בתפקיד החיוני של הקיצוניות, חשוב גם לשמור על קשר חברתי ומוסדי עם המרכז החרדי "הקיצוני". טבעם של אנשים שהם מושפעים מסביבתם, ואדם שמתכוון לפנות לכיוון של השתתפות, כולל חשיפה עמוקה לרעיונות ולתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלו, טוב לו להשאר גם בתוך המעגל החברתי הקיצוני והבלתי מתפשר. מעטים האנשים שמסוגלים לקיים אורח חיים עצמאי הנובע כולו מבירור עצמי וביטחון מלא; רוב האנשים נמצאים במקום שהוא תוצאה של סך הכוחות הפועלים עליהם (בלשונו של אחד העם: "ההרמוניא השׂוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות"). אדם שחפץ לשמר את האיכויות החרדיות צריך לשמור שגזעו ורוב נופו ישב היטב בקרקע של מה שנקרא ה"מיינסטרים החרדי".

אני סבור שתהליך ההשתתפות והמעורבות בחברה הכללית יהיה בר קיימא רק אם השותפים לו ישכילו להבין שהוא אינו צריך לעמוד בסתירה לרוח החרדית וערכי היסוד שלה. אם החברה החרדית תראה בשיתוף איום על ערכיה, היא לא תאפשר לו לקרות, ובצדק. מגמת ההקצנה של הפלג הירושלמי בשנים האחרונות טוענת בדיוק את זה: שאי אפשר לקיים שניהם, שאין שום דרך לקיים שיתוף ועדיין לשמור על ערכי הליבה החרדיים. האם הם צודקים? ימים יגידו. כמדומני שמי שטוען אחרת, ואני בתוכם, חובת ההוכחה עליו.

 


[1]  במסגרת דיון זה מן הראוי לעמוד על סיבות כישלונה של תנועת פא"י לתחזק חרדיות מתונה. לאחר עשרות שנים בהן ייצגה התנועה עמדות חברתיות ופוליטיות ששילבו מגמות של שיתוף יחד עם ניסיון לשמר את הרוח החרדית, היא התפרקה. חלק מחבריה פנו לדרך הדתית לאומית, בעוד אחרים חזרו למסגרות החרדיות המקובלות היום.


תמונה: Eidah, CC-BY-SA-3.0, via Wikimedia Commons

8 תגובות על “"חובת חינוכנו לקיצוניות"?

  • המקור לקיצוניות היתה, להערכתי, העובדה כי היהדות לא הצליחה להתמודד עם העולם המערבי. במערב אירופה הדת נפגעה בצורה משמעותית עם התפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית בדבר שוויון ומרגע שהיהודי לא היה כפוף ע"י הגויים לחיות בפרנסות מסורתיות ובבידול הוא הושפע מהרעיונות ומהמדעים שהיו שליטים בחברה הכללית. אותו תהליך קרה כ 80-100 שנה לאחר מכן במזרח אירופה. הכשלון הטוטאלי הזה (וצריך להודות בעובדות. צא וראה מה היה אחוז הדתיים במזרח אירופה בשנת 1880 ומה היה בשנת 1937, מרוב מוחלט למיעוט) הפחיד את המנהיגים והפתרון שנקטו היה התבדלות. דא עקא שזה פתרון שאינו יכול להחזיק זמן רב, ואכן במזרח אירופה הוא נכשל טוטאלית. האין פתרון הזה הועתק לישראל אחרי השואה והקמת המדינה והוא הצליח בגלל תנאים זמניים, שכעת נמוגים לאיטם.
    הגישה הזו הרואה בהתבדלות את הפתרון צריכה גם לחסום את הדרך לדעות אחרות ומכון ההקצנה הרעיונית (אסור לבנים ללמוד למודי חול, מלחמה באקדמיה, כל מדרשי חז"ל כפשוטם, חכמי התורה אינם יכולים לטעות, קידוש המיסטיקה ועוד ועוד) ומכאן גם אוירת המלחמה בחילונים, שהרי אין לך דבר העוזר לליכוד ובידול פנימי כמו אוייב .
    המנהיגים מזהים, נכונה להערכתי, כי התנאים שגרמו להצלחת המדיניות הזו בארץ נמוגים. המצב הכלכלי (וגם החברתי – חרדי) שאיפשר לחיות כלכלית כפי שחיו מסתיים והולך והנה אנו מגיעים למצב שממנו ברחנו ושהיה הרה אסון.
    מה עושים? מעמיקים את הבידול ככל שאפשר, אוסרים כל מה שזז, מקדשים את המיסטיקה. הולכים ונהיים עם סגולה במובן ההפוך מהמקורי. אם במקור היינו אמורים להיות יחד עם עם סגולה גם עם שיאמרו עליו "עם חכם ונבון", היום כוחנו בטירלולנו (בטוי מוקצן. יודע).
    לכן שכנות טובה אינה אפשרית. זה לא עניין של לחיות עם השונה. אם לא נלחם בו, נתבדל ממנו, נגחיך אותו ונתייחס איליו כמכסימום נעבעך שוטה ומושחת מוסרית – יש חשש שנתפורר.
    הפתרון האמיתי הוא לעשות את מה שפחדו לעשות ב – 200 השנים האחרונות. להסיר מהמחשבה היהודית "שומנים" שאינם בריאים. לדעת שיש להתייחס ברצינות למציאות [ולמוסר], למצוא הסברים לבעיות ולמצוא דרך בה ניתן לחנך נוער לחיים בעולם כזה.
    הבעיה היא שבעשרות השנים האחרונות, ככל שהעולם החיצוני העיק – העמקנו את צורת החינוך המתבדל (כולל העמקת יסודות רעיונייםשאינם נכונים וקידוש המיסטיקה) והיציאה מכך נעשתה קשה יותר.
    אני מודע לכך שבדרך זו יהיה "פחת". חוששני שבדרך הנהגת אמנם ה"פחת" יידחה, אבל יהיה גדול שבעתיים. העבר הוכיח.

  • תוספת למה שכתבתי קודם: הנה דוגמה שנקלעה לעיני באקראי. כותרת עכשווית באתר ככר השבת :
    "צחצוח שיניים או לימוד תורה בגן ילדים? הגר"ח: "מבלבלים במוח, שילמדו תורה".
    נכון שהכותרת קצת מעוותת ואינה ממש משקפת את הנכתב תחתיה, אבל הקו המגיע לקוראים מאוד ברור.

  • לדעתי הדברים רדודים. וכי החזו״א שמואס בבינוניות בא לסתור את הרמב״ם שדוגל בשביל הזהב? ודאי שלא! החזו״א מדבר על קיצוניות בהשלמה עצמית בתורה ומצוות לעומת אלה המפחדים שאז לא יהיה מעורב עם הבריות. אבל מי שאומר שכוונתו שבכל דבר יש להתקצן יעיין במסילת ישרים בסכנות החסידות שלזה צריך משקל. וכי מעתה כל אחד שצועק ׳שקצה׳ למי שרוצה לעבור לדרכה בעוד הוא מקצין לחסום ולסגור את העיר, הלזה יקרא ממשיך דרך החזון איש???
    תמיד התפלאתי שעם ראש כ״כ עקום איך בכלל שייך להם לשבת וללמוד…
    ומה שסיימת שעלינו הראיה, הרי הראיה ברורה לכל מי שמביט בהתנהגות האבסורדית של הקיצונים.

  • האם באמת שייך לדגול "בקיצוניות"? קיצוניות במה? מי שמתנגד לקיצון במלחמה בשלטון אומר שהוא מקצין בדרך ארץ או שמחמיר בביטול תורה וכו' וכו' בסופו של דבר צריך לדעת א) מהי האמת בשטח, ב) מה באמת אומרת התורה במצב זה, ואז שייך להקצין או לא להקצין.

    בכלל, אני מצדד שאלה הנלחמים בציונים אינם נכנעים לגלות, שהרי אנו בגלות בידי ה"ערב רב" שעתה הם השולטים, ואולי מי שמורד בהם כמוהו כמורד באומות… אלא שהם לא מקצינים כמוני לראות את החיים תחת שלטונם כגלות לכל דבר… – בקיצור: הדברים לא רלוונטים כמות שהם.

    חשוב מאוד לכל חושב לדעת: פעם תקפו את הגאון ר' מרדכי פורגמנסקי זצ"ל כשנאם נגד מחריבי הדת, שהרי אמר הרמב"ם ללכת בדרך הממוצע ולא להתקצן? – והוא השיב בדברים שחובה לשמוע: אכן יש ללכת בדרך הבינונית, אך הבינוניות אינה נקבעת לפי דעות ומעשי בני אדם נכון להיום ועכשיו. קו הבינויות אינו נע בפני כל משוגע שמציג קיצוניות חדשה לקצה אחד, אלא הכוונה בינוניות בין שני מידות ישרות ונחוצות, או שני ערכים אמיתיים, וצריך לדון בחכמה ולמדוד יפה את שני הקצוות ה'נכונות' וכך להגיע לבינוניות הרצויה.

  • ממש חרה לי לקרוא לחרדיות "חד ערכי", זה ממש סילוף האמת. הדבקת תוית זו ברור שבאה לא ממקור טהור. כי אדרבה, החרדיות האמיתית דואגת ל-כ-ל הערכים והיא היחידה שמעניקה לא רק רשימת ערכים חשובים שכל אחד יכול לשלוף , ולהשתמש באחד מהם מתי ואיך שירצה ככל העולה על רוחו, אלא מעניקה לכל אחד את משקלו האמיתי, וכיצד ואיך הוא נמדד מול ערכים אחרים.

    אבל חוץ מזה מה שייך לומר שאנחנו "חד ערכי"? וכי על איזה 'ערך' דילגה התורה ח"ו! אלא שהכותב משתמש במבט מעוות זה להצדיק את מה שכיום יש חרדים שמצמצמים את קיום התורה לכל ערכיה, ומסתפקים בהקצנה בערך אחד. אוי לנו על שפלות הדור הרדוד הזה.

  • מאמר נפלא!
    יישר כח!

    מבקש לטעון טענה בדבר העובדה כי החרדים נתפסים כאינם ערכיים בעיני החילונים.

    להלן רשימת ערכים הנפוצים על שפתותיהם של אנשים מהמגזר החילוני שאינם מטרידים את החרדי הממוצע:

    גזענות, פערי שכר, שחיתות שלטונית, שוויון בפני החוק, להטב"ים, העסקת אנשים עם מוגבלות, נגישות
    דמוקרטיה, שויון בנטל, קבלת האחר כמות שהוא, הדרת נשים, שוביניזם, תג מחיר, אלימות, כיבוש וערבים, פיתוח הון אנושי, קיימות סביבתית, אקולוגיה, צמחונות, פתוח הון אנושי, חינוך, אקטיביזם חברתי, צמצום פערים, השכלה וידע ועוד ועוד…

    להלן רשימת ערכים אותם אנו משרישים לילדינו בחברה חרדית וכמעט שאינם קיימים במגזר הכללי:

    אמונה תמימה בה', תפילה מהלב, התמדה ויגיעה בתורה, יראת שמים, כבוד לתלמידי חכמים, סיפור יציאת מצרים, מעמד הר סיני, פסח (איסור חמץ וחשיבות המצה), תפילין, שבת, ערכי משפחה (שלום בית), צניעות, טהרה וקדושה, שמירת העינים, פה נקי, שכר ועונש, השגחה פרטית, דקדוק הלכה, בית המקדש, צפיה למשיח וגאולה, עולם הבא, תחיית המתים, השקעה בילדים ועוד ועוד.

    הטענה שבאתי לומר היא:
    יש לנו כבר סל ערכים כל כך גדול וחשוב שעלינו להנחיל לילדינו שאין בו מקום לערבב גם חשיבות לכל מיני ערכים אזוטריים יחסית כמו אלו שהחילונים מתהדרים בהם… ברור שילד שגדל בבית בו מחשיבים מאד דמוקרטיה ואקולוגיה בהכרח יספוג פחות את ערכי התורה והקדושה.

    אי אפשר לחנך לכל הערכים באותה מידה, האנרגיה בה אנו משקיעים בהנחלת ערכים היא מוגבלת, וכל מגזר עושה את החשבון נפש שלו היכן ברצונו להשקיע את האנרגיה שלו… האנרגיה החרדית מושקעת עד צוואר בעיקר בהנחלת ערכי נצח בעלי משמעות אמיתית (לא טרנדים…)!!!

    החילונים ריקים מכל ערך בעל משמעות נצחית אמיתית, לכן ברור שהמשמעות לחיים שלהם מוכרחת לבוא לידי ביטוי בערכי דמוקרטיה ואקולוגיה, כשהכל ריק יותר קל לחשוב שהכי חשוב זה לשמור על ניקיון הסביבה… ובאמת שזה וודאי דבר חשוב, אבל קדושה ושמירת העינים יותר חשוב! ולדעתי זה או-או.

    מבקש להתעקש שאי אפשר גם-גם.

  • פעם כתבתי שתי מאמרים בשם "החרדים במעבדה של האקדמיה". השאלה שלי הייתה מהי הבעיה הבסיסית של האקדמיה (בעיקר האקדמיה מטעם)? המשקפים שלה!!

    איזה סוג משקפיים היא לובשת?
    כאשר חרדי קלסי קורא סוג מאמר כזה ורואה על מה דנים כאן (חד-ערכיות ורב-ערכיות, קיצוניות ומתינות, השתלבות בתנאים וכו' וכו') הוא מרגיש בצדק שהאקדמאי פשוט עיוור או לובש סוג משקפיים שהעדשות שלה חד-צדדיות. כלומר, הוא רואה רק את עצמו.

    מה עומד כאן בדיון בפשטות?
    יש חברה שלא מאמינה באדם ולכן היא חברה שכל קיומה היא על-ידי שוטר ורובה. כלומר, כל חוק נכפה על האזרח בכפיה על-ידי כוח. בכדי שההמונים לא יתמרדו הם נותנים להם בכביכול חופש דמיוני, בעיקר חופש מחובות משפחתיות-קהילתיות וחופש ממוסר וערכים מסורתיים. כלומר, היא נותנת לאדם חופש מחובות טבעיות בסיסיות, ולא כי היא שוטרת וגננת טובה, רק להפך: החופש הזה ניתן בכדי שהאזרח יהיה נאמן אך ורק לגננת המשטרי. ולכן לא פלא שבחברה משטרית כזו המדינה היא ההורה העליון (הצאצאים לא שלך ושל אשתך), ואין לך אפילו זכות מוקנה לנשום על-פי השופט ברק הנודע.

    מולה עומדת חברה טבעית שאין לה משטר וגננת, ומתנהלת זה אלפי שנים כבני חורין לגמרי. היא לא חושבת שהיא צריכה לשאול רשות מהשופט ברק לנשום, ולא חושבת שצאצאיה שייכים לאיזה ישות דמיונית שנקראת מדינה. חברה כזו באמת תהיה רב-ערכית, ומכאן ה50 גוונים של החרדיות הנודע.
    מכאן גם לא פלא שכל חברי הקהילות מכל הסוגים יחד שומרים על המוסר והערכים הטבעיות שהם כמובן החובות המשפחתיות והקהילתיות והמסורת.

    לסיום:
    כל השכנועים של האקדמיה מטעם באים לדבר אחד, והוא לשכנע את הבן חורין להיות עבד ורובוט לאיזה ישות דמיונית שנקראת מדינה או לאום וכדומה. ברגע ששכנעו אותך בכך, באותו רגע כל קללות שמואל הנביא (שמואל א' פרק ח מפסוק יא עד פסוק יט) מתקיימות בך ובזרעך. במודרנה כמובן הקללות הנ"ל זה נקראת "הורה עליון" ואין לך זכות מוקנה אפילו לנשום.
    מה שאין כן ביהדות (תרצו בחרדיות) צאצאיך הם רק שלך ושל אשתך לדורי דורות וכמובן אתה לא אמור לשאול רשות לנשום מאף אחד = בני חורין. האמת יש לך גם חירות לבחור להתחבר לישות הדמיונית ולהיות לה עבד נרצע. הרי הפסד 80% מהיהדות בתקופת ההשכלה ובהמשך בתקופת הלאומניות?! תוכיח את החופש והחירות שיש לכל יהודי = בן חורין.

    זאת האמת הפשוטה, והשאר הם קלישאות.
    בברכה
    max

  • מאמר יפה!! [גם רוב ככול התגובות שלפני]

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל