צריך עיון > סדר שני > חרדים, דתים-לאומיים ומקומו של הא-ל

חרדים, דתים-לאומיים ומקומו של הא-ל

dsc_0269
אברהם ליפשיץ תלמיד ישיבת חברון

האמונה היא דבר אישי, אבל היא מושפעת מתפיסת ה"עצמי" של האדם, ומשפיעה על האופי החברתי. בחברה החרדית, המגלמת את תפיסת האמונה של החזו"א, האמונה נושאת אופי כללי ומרוחק – הא-להים נמצא במסתורין שבחוץ. בהתאמה, הזהות האישית היא קולקטיבית, ולרב תפקיד חשוב בתיווך הקדושה למאמין. בחברה הדתית-לאומית, הצועדת בעקבות תפיסת האמונה של הרב קוק, האמונה נמצאת בפנים, גילוי עצמי של הנשמה. בהתאמה, תפיסת הזהות מדגישה את האינדיבדואליות של היחיד ואת התפתחותו הבלתי-תלויה במעגלים חברתיים. כיוצא בו, לא מיוחסת קדושה אימננטית למנהיג הדתי.

כ' חשון תשע"ח
 

מדת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו.

(הרב אברהם ישעיהו קרליץ, אמונה ובטחון)

במילים אלה פותח ה"חזון אי"ש", מנהיגה הרוחני ומייסדה של החברה החרדית בארץ ישראל, את ספרו "אמונה ובטחון" – מסה לירית-הגותית אודות האמונה והתגלותה בחיי האדם. האמונה היא "נטיה דקה מנטיות הנפש", והיא מתגלה אל האדם מבחוץ – מהתבוננות בעולם, בשמים. היא פוגשת את הנפש האישית ומוחצת אותה תחת רושם ה"חידה" של מה שנמצא מעבר לה, מעבר לחיים.

מנגד, הרב קוק, אביה הרוחני של החברה הדתית-לאומית בת-ימינו, מתאר את האמונה בא-ל באופן שונה: "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה" (מאורות האמונה). האמונה היא גילוי פנימי. היא נובעת מבפנים, לא מן החוץ.

הן החזון איש והן הרב קוק מסיטים את רעיון האמונה מחקירת מהותו של הא-ל והוכחת קיומו באמצעות השכל, נוסח ימי הביניים. שניהם מבטאים תפיסה הרואה באמונה תחושה סובייקטיבית במהותה. החזון איש רואה באמונה מידה של הנפש, ואילו הרב קוק רואה בה ביטוי של הנשמה. היסוד המשותף לשניהם הוא תיאור האמונה כתכונה של הסובייקט, משהו השייך לאדם ולא אמת חיצונית.

 

אלוקי אברהם יצחק ואלוקי אברהם ישעיהו

למרות הדמיון ביניהם, החזון איש והרב קוק מציגים גישות שונות למושג האמונה. אצל החזון איש היחס הוא כללי: "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט…". כל אדם הממלא את התנאים המתוארים עשוי לזכות לאמונה. לעומת זאת, אצל הרב קוק האמונה היא גילוי של מהות הנשמה. גם אם לכל אדם נשמה, הרי שהיא אינה שווה לכל נפש, ואף גילוי האמונה ישתנה אפוא מאדם לאדם.

בנוסף, האמונה שאותה מתאר החזון איש עולה מתוך התבוננות החוצה, בעולם. התחושה העולה באדם "הנרגש והנדהם" היא "ונפשו סחרחרה ואבלה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו". כלומר, האדם חש מסתורין וכמיהה אל האין, הרחק מנשמתו הפרטית, שלפי הרב קוק דווקא היא מקור האמונה. האמונה של החזון איש היא אפוא תחושה כללית המגיעה מבחוץ, ואילו אצל הרב קוק היא אישית ופנימית.

האמונה של החזון איש היא אפוא תחושה כללית המגיעה מבחוץ, ואילו אצל הרב קוק היא אישית ופנימית

האמונה בא-ל נובעת מתוך תפיסת הא-ל. כפי שראינו, הן הרב קוק הן החזון איש רואים באמונה, בחווית מציאות הא-ל, מאפיין של הנפש. נדמה אפוא שההבדלים ביניהם ביחס לאמונה ישפיעו על ביטוייה בנפש האדם. אינה דומה האמונה של אדם שאלוקיו נשגב, מופשט ומרוחק, לאמונת אדם שאלוקיו אישי, אנושי וקרוב. בתורם, הבדלים בנפש משפיעים על אופיים של קהילות המרכיבות בעלי נפש שונים. מכאן אטען כי לפרשנויות השונות למושג האמונה יש השלכות מרחיקות-לכת על אופי הקהילה החרדית והקהילה הדתית-לאומית. היא אחראית לכמה מן ההבדלים ביניהם, וביחוד לתפיסה השונה של מעמד המנהיג התורני.

 

אמונה וזהות עצמית

לפי התרשמותי, קיים שוני בין תפיסת הא-ל בחברה החרדית לזו הדתית-לאומית, למרות שעל פניו שתיהן מאמצות את אותם עיקרים המקובלים במסורת ישראל.

החרדי תופס את הא-ל מופשט ותכלית השלמות, ולכן – רחוק. האמונה בקהילה החרדית היא אכן חידתית, כללית ורחוקה, כפי שהחזו"א מתאר אותה. בחברה הדתית-לאומית, מנגד, רווחת יותר תפיסה "קוקניקית" של אמונה כגילוי הנשמה, הופעה פנימית ופרטית הנובעת מתוך הנפש וקורנת אל החוץ. בחברה הדתית-לאומית האמונה היא משהו הרבה יותר אישי ונוכח. היא לא נמצאת באופק החידתי, שרק "בעל הנפש" עם "העין המרהיבה" ששעתו "שעת השקט" יכול לחוש ולחוות, אלא נתפסת בתור אלמנט בלתי נפרד מזהותו של האדם הדתי. האמונה עצמה היא משהו שחובשים, שנושאים, שאמור להיות נוכח (אם האדם כנה ונאמן לעצמו) בעמידה האינדיבידואלית  מול העולם.

המחלוקת בין החזו"א לרב קוק מתנהלת במישור התאולוגי של תפיסת הא-ל והאמונה. אולם לדעתי, להבדלים בגישתם יש גם ביטוי זהותי-חברתי המתגלה במערכת היחסים בין היחיד לכלל. ההבדל בין החרדים לבין הדתיים-הלאומיים בתפיסתם את הא-ל קשור לתפיסתם העצמית.

ההבדל בין החרדים לבין הדתיים הלאומיים בתפיסתם את הא-ל קשור לתפיסתם העצמית

היחס של הפרט אל עצמו – אל ה"עצמי", ה-“self”, במינוח הפילוסופי-פסיכולוגי – הוא המקור למה שאנו מכנים "תפיסה סובייקטיבית". לתפיסת הסובייקט של האדם יש השפעה רבה על היחס אל הא-ל.[1] לעיל אמרנו כי המשותף לחזו"א ולרב קוק הוא התפיסה הסובייקטיבית של האמונה. להלן ארצה להציע כי השוני בתפיסת "העצמי" של החברה החרדית והחברה הדתית-לאומית משפיע (או מעניק ביטוי) על ההבדלים בתפיסת האמונה שלהם.

ההבדל המרכזי והמשמעותי ביותר בין החברה החרדית לחברה הדתית-לאומית הוא מידת המודרניות של החברות. החברה-הדתית לאומית קרובה בתפיסה העצמית שלה לחברה המערבית המודרנית, שהיא ביסודה חברה אינדיבידואליסטית. המאפיין המובהק שלה הוא דגש על זהות עצמית שאינה זקוקה לאחרים. האידיאל הדתי-לאומי פונה לפיתוח זהות עצמית יציבה שאינה זקוקה לקהילה לצורך אפיונה. אין זה אומר שהקהילה אינה תופסת מקום משמעותי בזהות האדם, אלא שהיחס של היחיד לקהילה נובע מעצמו – היחיד מזהה את עצמו עם הקהילה, ולא הקהילה עם היחיד. האדם חבר בקהילה, ולא בן שלה. זהותו היא אינדיבידואלית, לא קולקטיבית.

מנגד, בחברות מסורתיות "העצמי" היחידני אינו תופס מקום של בכורה וזהות האדם קולקטיבית בעיקרה. הווה אומר, חברות אלה מטפחות עצמי מקושר, כאשר עיצוב הזהות העצמית נעשה ביחס לאנשים אחרים. החברה החרדית דומה ביסודה לחברות אלו. לקולקטיב יש תפקיד עיקרי בזהות העצמית החרדית. בניגוד ל"עצמי" המודרני, ה"עצמי" החרדי מקושר אל החברה החרדית כולה, וזהות הפרט היא זהות חברתית. היחיד נחשב בן הקהילה; ההשתייכות אל הקהילה אינה עוד מאפיין בזהותו האישית, אלא האלמנט המרכזי שלה, המארגן את חייו וקובע את יעדיו.

ביטוי מובהק להבדל האמור הוא מקומם של תחביבים אישיים בשתי החברות. בחברה הדתית-לאומית, גם בחלקיה השמרנים ביותר, מקובל ואפילו נדרש מן היחיד לפתח תחביבים אישיים, תחומי עניין יחודיים, וכדומה. כיוצא בו, בחברה זו די ברור כי כל אדם אמור לבחור לעצמו ייעוד אישי ייחודי, לחבור בן- או בת-זוג באמצעות היכרות בלתי-אמצעית ארוכה (יחסית), ובאופן כללי "למצוא את עצמו" דרך מסלול אותנטי וחד-פעמי. בחברה החרדית, לעומת זאת, החינוך פונה להשתלבות בתוך המערכת הקהילתית. כולם שואפים לאותה מטרה, וביטויו העיקרי של העצמיות הוא בהישגיים יוצאי-דופן במערכת הפנים-קהילתית. בהתאם לכך, כל חניך חרדי (מהמין הגברי) רוצה להיות למדן מצטיין, לקבל "שידוך חשוב", להתמנות לתפקיד רבני מכובד וכיוצא בזה. ההגדרה העצמית של היחיד נעשית בכלים המודדים את השתייכותו לקהילה. ככל שהוא יותר שייך לקהילה ויותר מעורה בה, זהותו יותר יציבה ומגובשת. זו הסיבה שכמעט אין מקום לתחביבים אישיים בקרב הקהילה החרדית. לעתים הם אפילו עשויים להיחשב "מוזרים".

כמובן, חלוקה גסה זו היא הכללה שאינה לוכדת את מורכבות הסוגיה, וכאשר אני מציין כי החברה החרדית קולקטיבית והחברה הדת"לית אינדיבידואליסטית, כוונתי אל הרוב. ישנם חרדים אינדיבידואליסטים וישנם אלמנטים בתוך החברה הדתית-לאומית שבהן מתגלה תפיסה קולקטיבית חזקה.

עבור האדם הדתי-לאומי, האמונה הסובייקטיבית חייבת להיות חלק בלתי נפרד מזהותו האינדיבידואלית, לנבוע מתוכו… לעומת זאת, הא-ל הסובייקטיבי של החרדי הוא הא-ל הקולקטיבי; הוא מתגלה באופק של הקהילה

הבדל זה בתפיסת "העצמי" משפיע גם על מקומו של הא-ל בתמונה. כאמור, גם לשיטת החזו"א וגם לגישת הרב קוק האמונה היא תנועת נפש סובייקטיבית. ואולם, לפי האמור ניתן להבין מדוע האמונה הפנימית והאישית של הרב קוק מצאה מהלכים בקרב הציבור הדתי-לאומי, ואילו האמונה הכללית והמרוחקת אומצה על-ידי הקהילה החרדית. עבור האדם הדתי-לאומי, האמונה הסובייקטיבית חייבת להיות חלק בלתי נפרד מזהותו האינדיבידואלית, לנבוע מתוכו. העצמי של הדתי-לאומי הוא אינדיבידואלי; זהותו היא אישית לפני שהיא חברתית, ולכן הא-ל הסובייקטיבי שלו הוא אישי, "גילוי עצמי של מהות הנשמה". לעומת זאת, הא-ל הסובייקטיבי של החרדי הוא הא-ל הקולקטיבי; הוא מתגלה באופק של הקהילה, כשם שהזהות העצמית של היחיד מתגלה דרך השתייכותה אל הקולקטיב.

באופן דומה, במאמר על החוויה הדתית בחברה החרדית שהתפרסם לפני חודשים מספר במוסף "שבת" של "מקור ראשון", טען אחי, אלי ליפשיץ, שהחוויה הדתית של החרדים אכן אינה מתבטאת בעיסוק ישיר באמונה, אלא דרך קיום המצוות בצורה המסורתית, וביחוד דרך לימוד הגמרא בצורה "הישיבתית". אלי מסביר את החוויה הדתית של החרדי באמצעות מושג ה"אופק" של הוסרל, על-פיו תפיסת קצה של תופעה יוצרת הנחה קוגניטיבית כי קיים דבר-מה שלם באופק (למשל, האדם חווה שולחן שלם על אף שהוא רואה רק חלק ממנו). בדרך זו, החוויה הדתית מתרחשת בעקבות תפיסת "קצהו" של הא-ל. אצל החרדי, החוויה של הא-לוהות מתבטאת בלימוד הגמרא וקיום המצוות בצורה המסורתית, שהם "אובייקטים" המצויים במרחב החברתי-דתי שהא-ל נמצא באופקו. דברים אלה עולים בקנה אחד עם ההבחנה אודות מקומה של הקהילה בזהות העצמית של האדם המסורתי, והאופן שבה משתלבת האמונה בתוכה. החוויה הדתית של האדם החרדי כרוכה בקיום המצוות, כלומר, במרחב החברתי-חרדי, אשר העצמי שלו מקושר אליו. החוויה הדתית שלו מתווכת דרך החברה אשר עמה הוא מזדהה.

לעומת זאת, אצל הדתיים-הלאומיים הדגש העיקרי הוא על חוויה דתית "ישירה" – מפגש סובייקטיבי בלתי-אמצעי עם החוויה של האמונה. היעד של האידיאל האמוני בחברה הדתית-לאומית הוא חוויה אינטימית של נוכחות הא-ל בעולם.

נקודה אחרונה זו מסבירה הבדל מהותי בין החברה החרדית לחברה הדתית-לאומית. בהכללה גסה, הצביון של החברה החרדית דתי יותר מזה של החברה הדת"לית. אין כוונתי בכך למאפיינים נקודתיים או לתתי-קהילות, אלא לצביון הכללי של החברות – לאופי שלהם מבחינת הזיהוי העצמי של החברים בה. החרדיות, בתור קהילה, משדרת יותר "דתיות" מאשר הציונות-הדתית. דבר זה אינו מובן מאליו, בייחוד כאשר אנו מוצאים קבוצות דתיות-לאומיות המדקדקות במצוות אף יותר מחלקים מסוימים בחברה החרדית. אולם, על פי האמור יובן כי הדתיות החרדית מוטמעת בהכרח בתוך הקהילה – הדתיות עצמה נוכחת באופי הקהילתי, והיא אינה יכולה להיות מאפיין משני בו. לכן, גם אם באופן פרטי ניתן להיות "חרדי מודרני", במובן של דילול האינטנסיביות הדתית בחיים האישיים, עדיין הדתיות תתבטא בזהות הקהילתית. לעומת זאת, בחברה הדתית-לאומית הדתיות נתפסת בתור בחירה אישית, גם כשהיא נעשית במסגרת הקהילה. הדתיות אינה נוכחת בקהילה עצמה; היא מהווה מסגרת חברתית מארגנת בעלת מכנה משותף אידיאולוגי, אך הדתיות אינה מוטמעת בתוכה. הא-ל הסובייקטיבי של האדם הדתי-לאומי הוא אישי לאינדיבידואל, ועל כן החוויה הדתית שלו היא אישית ובלתי מתווכת על-ידי החברה. הזדהותו עם החברה היא מסדר שני, כביכול; היא מגיעה רק לאחר עיצובו הזהותי-דתי הראשוני.

להלן ארצה להשלים את התמונה של ההבדלים התיאולוגיים בין החברות דרך בחינת תפקיד המנהיג הדתי בחברה החרדית ובחברה הדתית לאומית. אבקש להסביר כי הדתיות הקהילתית מקנה מעמד מרכזי יותר לדמות המנהיג הדתי, דבר המסביר את ההתייחסות השונה לרבנים בציבור החרדי ובזה הדתי-לאומי.

 

רב הדומה למלאך

אחד מתפקידיו העיקריים של מנהיג הוא להיות מודל לחיקוי עבור העם. המרכיב הכריזמתי ב"עצמי" של המנהיג מאפשר לו להיות משען עבור העם, ודרכו הוא מזדהה עם ערכים ואידאות. במקרה של מנהיג דתי, המערכת ההזדהותית מורכבת יותר, כיוון שהמנהיג נתון תחת הנהגתו של המנהיג העליון – הא-ל. מאידך, מכיוון שהא-ל אינו מדבר ישירות אל האדם, הרי שמקומו של המנהיג בביטויו דרכי הא-ל חשוב יותר, הן עבור קהל המאמינים והן עבור המנהיג עצמו.

וכך כותב הרמב"ם אודות חטא משה רבינו במי מריבה:

וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אין עליו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס, ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין. (שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ד)

כלומר, חטאו של משה היה בכך שגרם לעם ישראל לחשוב שהא-ל כעס עליהם, בזמן שהוא לא כעס. משה רבינו היה הקשר של עם ישראל עם הא-ל; באמצעותו הם ידעו מה הא-ל רוצה מאיתם. אחת התכונות החשובות של משה הייתה ענוותנותו, ובכך הוא ביטא את אחת התכונות החשובות של הא-ל, וידע אפוא העם כי הענווה היא מהדרכים שבהן מקיימים את יסוד "והלכת בדרכיו". לכן, כאשר משה התנהג באופן שאינו מייצג את רצון הא-ל, הרי שדימוי הא-לוהים בעיני המאמינים נפגם.

חשיבות האופן שבו המנהיג נוהג עולה מתוך דברי הרמב"ם, ומתוך פירושו אנו לומדים שעל מנהיג להיזהר מאד מפני ביטוי לא נכון של האמת שהוא מייצג. במילים אחרות, על המנהיג להישמר מפני ערבוב בין העצמי האישי שלו לבין העצמי המנהיגותי.

המנהיג בחברה החרדית אינו רק "יועץ רוחני", אלא דמות דתית. יש לו חלק בייצוג נוכחות הא-ל בעולם

בחברה החרדית הקולקטיבית, שבה העצמי של הפרט מקושר לחברה, למנהיג יש מקום חשוב. המנהיג בחברה החרדית אינו רק "יועץ רוחני", אלא דמות דתית. יש לו חלק בייצוג נוכחותו הא-ל בעולם. הקהילה עצמה היא קצה האופק שבו מתגלה הא-לוהות בעולם, ודמות מנהיג הקהילה מייצגת אפוא את נוכחותו של הא-ל. לא פלא שמנהיגים חרדיים נוטים להיות מרוחקים, בעלי הילה מיסטית שמסופר עליהם סיפורי "מופתים" – גם אלה הליטאיים.

גם בחברה הדתית-לאומית יש מנהיגים רוחניים, ועשויה להיות להם השפעה ניכרת, אך בניגוד למנהיגים החרדיים הם לא נתפסים "כלי קודש" – אין בהם קדושה עצמית. המנהיגים הדתיים בחברה הדתית-לאומית נתפסים בתור אנשים פשוטים ונורמטיביים, מהסיבה הפשוטה שזוהי חברה אינדיבידואליסטית. התפקיד הקהילתי אינו מקנה לרב מעמד של קדושה, כיוון שגם הקהילה עצמה נעדרת קדושה. הא-ל שוכן בליבות המאמינים, ולא בלב הקולקטיבי של הקהילה. הרב צריך לבטא ייצוג יותר מרשים של אמונה, אך אמונתו, בדומה לזאת של צאן מרעיתו, היא אינדיבידואלית. נשמתו צריכה להיות "מחוברת" יותר, לבטא בעוצמה יתרה את אמונתה, אך היא אינה נוטלת לעצמה תפקיד של תיווך הדת עבור המאמינים. המנהיג אינו אלא דמות מעוררת השראה, שניתן ללמוד ממנה וליהנות ממנה עצה ותושיה.

***

בני אנוש אנו, ועל כן האמונה היא מנת חלקינו. הא-ל בליבו של אדם נסתר וחמקמק, ותיאורו המדויק תמיד יחטא אל האמת. עם זאת, הוא ניתן לאפיון כללי, כפי שעשו ענקי הרוח בכל הדורות. החזון איש מתאר את האמונה בא-ל באפיון כללי, חידתי, הפונה אל החוץ. תפיסה זו תואמת את תפיסת הא-ל של קהילתיות מסורתית, שבה מופיע הא-ל כללי ומרוחק. בחברה החרדית החוויה הדתית עוברת דרך החברה, בדומה לתפיסת ה"עצמי" של האדם החרדי, שהיא קולקטיבית במהותה. הדתיים-הלאומיים, לעומת זאת, מאופיינים בתפיסת "עצמי" אינדיבידואלית. בהתאם לכך, האמונה מהווה עבורם "גילוי עצמי של מהות הנשמה", כפי שתיארה הרב קוק.

תמונה ראשית: bigstuck


[1] חז"ל כבר מצביעים על הדמיון בין הא-ל לבין הנשמה: "הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית, מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף הנשמה זנה את כל הגוף, מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה, מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו" (ברכות דף י ע"א).

11 תגובות על “חרדים, דתים-לאומיים ומקומו של הא-ל

  • האמונה היא הנכונות לעבוד את השי"ת בלקיחת עול תורה ומצוות ומעשה המצוה היא היא העבודה. המאמין באמת מוכן לעבוד את ה' בעולם שנוהג כמנהגו גם אם עזרת ה' אינה מובטחת לו.

    יש לי ספק רב שמא אמונת "הבטחון", שרבים אהבים להזכירה ושרבנו הגדול הרמב"ם מעולם לא התיחס אליה, אינה משקפת את האמונה בהשי"ת אלא את האמונה ב"עזרת השם" וד"ל.

  • הבדל מרכזי בין הראי"ה קוק לחזון אי"ש הוא ההתייחסות לגדולי ישראל בדורות הקודמים.
    לדעת החזון אי"ש היא נובעת מהגדלות של גדולי ישראל, ולדעת הראי"ה היא נובעת מהמושג של "קבלת האומה" (תוך אימוץ רעיון זה מהקדמת הרמב"ם למשנה תורה – מדוע יש לקבל את התלמוד כאוטוריטה). בתקופת ההשכלה הרבה משכילים הרגישו את עצמם חכמים וגדולים מהדורות הקודמים (בצדק או שלא – אכמ"ל). לכן הרעיון של גדלות הדורות הקודמים כבר לא דיבר אליהם. לעומת זאת מושג קבלת האומה, מחייב את הדורות המאוחרים לקבל את החכמים שלפניהם ואת תורתם ללא תלות בשאלה אם הדורות הקדמונים גדולים יותר או פחות.

  • ייש"כ, אם כי כמובן הרב קוק הדגיש את מושג הכלל והצבור הדתי לאומי, הוא לאומי.

  • לא מדוייק לדעתי. בין השאר, חשוב להזכיר שהרב קוק ידוע בתפיסתו שהפרט הוא קודם כל חלק מהכלל, וכשהוא מתנתק ממנו הוא מאבד את מקומו, ועוד.

    אפשר לקחת הרבה מממה שאמרת להבדלים בין תפיסת עולם חסידית למתנגדית, ובשני הציבורים יש חלקים כאלה וכאלה.

  • יישר כח. על התוכן ועל הצורה. יש להוסיף מאפיין חשוב ביותר ביחס למצוות ומשמעותן. ככלל החברה החרדית מתייחסת אל המצוות כדוגמות וככורח. בעוד הציבור הדתי לאומי מחפש את המשמעות הקיומית שלהן. זו סיבה נוספת להיותן של שתי החברות שונות בדתיותן. ככל שהמצוות אינן מובנות ואינן ניתנות לפרשנות הגיונית, כך הציות חייב להיות נוקשה ואחיד. אולם מי שמחפש משמעות בוחר מטבע הדברים להקפיד בדברים שהוא מבין ולקיים (ולפעמים לא לקיים) על כורחו מה שאינו מובן. כך נוצרים הבדלים גדולים בין הפרטים בתוך הקבוצה כשכל אחד אוחז יותר במה שהוא חש קרבה והפנמה.

  • המאמר מגלה נטייה לתיאוריות, כמקובל בדור השלישי למשפחת ליפשיץ, המתעניין יותר במה החרדים יכולים לתרום כמקרה מחקר להבנת תיאוריות, מאשר במה תיאוריות יכולות לתרום להבנת החרדים.

  • מאמר מחכים מאד, ומחדש!
    המחבר מתבונן בתופעות החברתיות שמסביבנו לעומקן ולא בצורה שטחית ופופוליסטית של אנחנו והם.
    אם כי אסור כמובן להתעלם מן העובדה שהאינדבנדואליות לבדה אינה מספקת
    והראיה, אחוזי הלייט הגבוהים בהרבה בחברה הדתית לאומית. להבדיל כמובן מהחרדלית.
    אינדבנדואליות בשילוב עם מחויבות מליאה ועמוקה מילדות למסורת ההלכתית ולמנהגים הנפוצים שנפסקו הלכה למעשה היא הערובה להצלחה.
    נהניתי מאד.
    יישר כח!

  • לצערי, לא הספקתי להתעמק. אבל העובדה שתלמיד ישחבת חברון מנסה לנתח את הדומה והשונה (על קצה המזלג) שבין 2 הגישות (ולא נשמע זלזול או פסילה של שיטת הרב קוק)- היא היא ביטוי חיובי להתקדמות לאיחוי וקירוב בין ה'קבוצות' השונות של שומרי תורה ומצוות.
    מצווה לברר ואף לבקר. צריך זהירות אינסופית בנוגע לזלזול או פסילת גישות שונות

  • שכוייח גדול!
    המאמר אף אם יש הרבה מה לדון בענין האמונה אצל הציבור שלנו (החרדי).
    ישנו משפט מפורסם שמצטטים " האמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר…..".
    המאמר מתאר אף רבות מההבדלים בין הציבור החרדי לד"ל.

  • קודם כל, אני דתי לאומי.
    אני מצטט מהמאמר: "המנהיגים הדתיים בחברה הדתית-לאומית נתפסים בתור אנשים פשוטים ונורמטיביים, מהסיבה הפשוטה שזוהי חברה אינדיבידואליסטית. התפקיד הקהילתי אינו מקנה לרב מעמד של קדושה, כיוון שגם הקהילה עצמה נעדרת קדושה."
    בתור דתי לאומי, אני יכול להגיד לכם שזה ממש לא נכון.
    כמובן שיש הרבה סוגים וגוונים של דתיים לאומיים (כמו שיש הרבה סוגים של חרדים וכמעט בכל דבר אי אפשר להגיד 'כל החרדים'), אבל הרב לא נתפס ככה. ממש לא.
    אצלנו, הראש ישיבה הוא רב גדול ונערץ, מסתכלים אליו בתור אדם גדול שלמד הרבה תורה ומתוך כך נמצא כמה רמות מעל כולנו. כנ"ל לגבי רב היישוב ושאר הרבנים.
    לגבי האמירה שהזהות הדתית לאומית היא אינדיבידואלית-
    אני לומד הרבה מאוד כתבים של הרב קוק ושיעורים עליו ועל דרכו. אחד הדברים המרכזיים ביותר הוא שהיחיד נמצא בתור חלק מכלל והדגש על הראיה הכללית. כל הזמן להסתכל על ה'כלליות' ועל 'כלליות האומה'.
    שכל אדם בדורנו הוא חלק מנשמת האומה, ולכן גם כשיהודי חילוני בתל אביב מחלל שבת זה צריך לכאוב לי. ומצד שני, גם הלימוד תורה שלי עוזר לכל עם ישראל ולכן אם אני עכשיו מגיע לגיל 18 אני ילך לישיבה גבוהה וילמד שם וידחה גיוס ואם בשלב כלשהו אני ירגיש שאני מוכן ללכת לצבא אני ילך ואז יחזור לישיבה, ואם אני ירגיש שאני לא יכול להמשיך עוד בישיבה אני ילך לשוק העבודה אבל מתוך עולמה של תורה.
    נקודה אחרונה שקצת פחות קשורה אבל חשובה לי מאוד.
    לגבי כל הדיבורים על אחוזי הדתל"שים בציבור הדתי לאומי, הרבה מאלה שמוגדרים דתל"שים לא באו מבית דתי במיוחד ולא למדו בישיבות ולכן האחוזים כל כך גבוהים. אם תסתכלו על אחוזי החוזרים בשאלה שגדלו בבית 'דוס' אני חושב שהמספרים לא יהיו שונים בהרבה מהמגזר החרדי.

  • בניית תיאוריה שמבוססת רק על ההבדל שבין 2 משפטים של רבני הקצוות, תלושה וחלשה.
    נחמד כווארט, לא אמין כמאמר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל