צריך עיון > סדר שני > חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

רחלי איבנבוים יזמת חברתית, מרצה, מייסדת ויו"ר תוכנית 'מובילות'

פער עמוק מבדיל בין תודעת השואה בקרב הציבור הישראלי, לבין תודעת השואה החרדית. כמו מדינת ישראל, גם הקהילה החרדית הישראלית צמחה בצל השואה, אך סיפורי השואה שהיא מספרת, וכן דרך הזיכרון וההצנחה שבה היא נוקטת, שונים מאד מאלו של החברה הישראלית הכללית. על חורבן, גבורה, נתק והמשכיות.

כ"ז ניסן תשע"ז
 

ציון יום השואה אינו טריוויאלי עבורנו, בני הקהילה החרדית. הוא סיפור מורכב. מאז שאני זוכרת את עצמי, בגן הבנות שבו למדתי ומאוחר יותר בבית ספר בית יעקב, הורו לנו מחנכותינו שלא לעמוד בצפירת הזיכרון ביום השואה. בחברה החרדית, לדבריהן, לא מציינים את יום השואה, מכיוון שהוא מעלה על נס את מרד גטו ורשה ואת ההתקוממות שעלתה בחייהם של רבים חפים מפשע. לעומתן, מדינת ישראל קושרת בין תקומתה וקיומה לבין הריסות היהדות אל מול הצורר הנאצי. מימות דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון ועד ראש ממשלתנו הנוכחי, ההצדקה הניצחת ביותר להקמתה והגנתה של מדינת היהודים מתבססת על החורבן הנורא שחווה עמנו באירופה בשנות המלחמה.

אך אף שהחברה החרדית מתנגדת התנגדות נחרצת לערכי התקומה והגבורה, גם היא מאמצת, בדרך שלה, את זיכרון השואה לנרטיב מכונן. בתור ילדה, השואה היתה נוכחת תדירה בכל ימות השנה למעט "יום השואה", והיא זכתה לביטוי כמעט רוחני-מיתי הנוגע בכל צדדי החיים. העיסוק בה היה רב, לא רק באמצעות מוסדות הלימוד, אלא גם בספרות הפופולרית, בעיתונות, בדרשות שונות ובמעגלים חברתיים ומשפחתיים. דיברו עליה בחרדת קודש, ולצד אנחת הכאב על החורבן הנורא, נתלה בקצה השפתיים, באורח מפתיע משהו, חיוך קטן שסימל את הניצחון, את ההמשכיות, את הרוח היהודית העיקשת שגברה על השטן הנאצי. הקיום החרדי, ההמשך שנולד מתוך האפר, נתפס קריאת תגר על כוונתו המצמררת של הצורר הגרמני.

למרות שהחברה החרדית מתנגדת התנגדות נחרצת לערכי התקומה והגבורה, גם היא מאמצת, בדרך שלה, את זיכרון השואה כנרטיב מכונן.

כאשר בגרתי הבנתי שזיכרון השואה האינטנסיבי, כפי שחוויתי בתור ילדה חרדית, שונה באופן חד מהאופן שבו זוכרת אותו החברה הישראלית הכללית. המושגים "גבורה ותקומה", כמו גם הטקסיות הקדושה של זיכרון השואה, נעדרו כליל ממושג השואה שלי. מדוע באמת זה כך? מהי הסיבה לצורות הזיכרון השונות של הישראליות והחרדיות? מדוע כל כך חשוב לחילוני לעמוד בצפירה – וכל כך חשוב לחרדי שלא לעמוד בה? הרי השואה היא של כולנו, היא חשובה לא פחות לקולקטיב החרדי מאשר לזה הכללי! בשאלות אלו הצטיידתי לקראת יום השואה הקרב ובא.

 

השואה והחברה החרדית בארץ ישראל

על אף שלפני מלחמת העולם השניה הייתה החברה החרדית מיעוט קטן מקרב יהודי אירופה, הרי שהשואה הכתה בה מכה קשה במיוחד. מרכזיה העיקריים היו באזורים שעליהם ניחתה חרב המשחית וטבחה קהילות שלמות, הכריתה משפחות ענפות והפכה לעפר מוקדים תוססים של מרקם חיים ייחודי. השמדת המרכזים של היהדות החרדית במזרח אירופה צמצמה מספרית את הקהילה החרדית, אך יותר מזה, גרמה לאבדן ההנהגה הרבנית והלמדנית שנראה היה שאין לה תחליף. ניצולים רבים, שניהלו עד השואה אורח חיים חרדי, נטשו לאחריה את האמונה. לא די בזאת, הקמתה של מדינת ישראל הוסיפה אתגרים חדשים לקהילה. מצד אחד היא נחשבה ליעד בטוח על רקע השואה, ומצד שני אופיה החילוני והחופשי יצר איום על שימור אורח החיים החרדי השמרני.

משימת השיבה לחיים דרשה עיצוב מחדש של החרדיות בארץ ישראל. אלא שבניגוד לאתוס הציוני אשר ראה בחיים בארץ את היפוכה של השואה, את ה"לעולם לא עוד" האולטימטיבי, החרדים נדרשו לייצר אתוס של המשכיות.

לאחר סיומה של המלחמה ביקשו שרידי יהדות אירופה לשוב לחיים, אולם גודל הקטסטרופה, יחד עם תמורות הזמן, לא אפשרו את שחזורה המלא של הווית הקהילה החרדית באירופה לפני השואה. משימת השיבה לחיים דרשה עיצוב מחדש של החרדיות בארץ ישראל. אלא שבניגוד לאתוס הציוני אשר ראה בחיים בארץ את היפוכה של השואה, את ה"לעולם לא עוד" האולטימטיבי, נדרשו החרדים לייצר אתוס של המשכיות. כיצד מייצרים המשכיות אחרי חורבן כה נורא וכה טוטאלי? לשם זה עיצבה החברה החרדית זיכרון שואה משלה.

ואין לנו שיור רק התורה הזאת. קרדיט: ביגסטוק, Giuseppe Crimeni

 

"אין לנו שיור רק התורה הזאת" היא הנחת היסוד החרדית מבחינה הגותית. חורבן ישיבות אירופה על רבניהן ותלמידיהן מחייבים את שיקום עולם התורה, לשם המשך הרצף היהודי. הישיבות והחצרות החסידיות המשמרות את המנהגים ואת אורח החיים המסורתי, הן המבטיחות את הישרדות העם היהודי. ואכן, מערכת החינוך החרדית שילשה את מספר תלמידיה בין השנים תש"ב לתשי"ט. זינוק זה לא נחשב בקרב הקהילה החרדית תהליך טבעי. שופריה השונים של הציבור החרדי דאגו להעניק לו משמעות מיוחדת, כמעט מיסטית, שנבעה מהפער הקיצוני בין עומק השבר להיקף ההתאוששות ולשיאיה של התקומה. משמעות זו הזינה כמובן את מאמצי הצמיחה החרדיים, והיתה בבחינת מיתוס מגייס.

בתקופה זו חל מעבר מהמשימה הלימודית של הישיבות אל משימה דתית חברתית וחינוכית. כך למשל בחזית ישיבת פוניבז' בבני ברק חקוקות המילים "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". מילים אלו משקפות את האמונה שהקמת הישיבות בארץ היא התשובה לשואה. הנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת מורשת הקורבנות הן חיזוקו של עולם התורה.

 

ארץ ישראל: המשכיות או התחלה חדשה?

התשובה הציונית לשואה מאדירה את התקומה ואת ההתחדשות במדינת ישראל לאחר השואה בתור אנטי-תזה לגלותיות. השואה הנה עבורה סיום פרק אומלל בתולדות עמנו, ומדינת ישראל היא התחלה חדשה, בריאה הנולדת מתוך החורבן. לשם כך מדגישה החברה הישראלית את גודל החורבן ועוצמתו, ואת חולשתה של יהדות אירופה – שמהווה הצדקה יסודית למדינת היהודים הריבונית. מרד גטו ורשה, לעומת סיפור השואה הכלל, הופך בהסתכלות זו למיתוס מכונן, למודל לחיקוי של גבורה יהודית שעליו תתבסס המדינה החדשה.

מנגד, עבור החברה החרדית העמידה השואה אתגר דחוף של שיקום תפיסת הרציפות ההיסטורית, בתור חלל פעור בלב אותה הרציפות של המסורת היהודית. החברה החרדית מתבססת על רעיון המסורת וההמשכיות, ובשל כך היה עליה לעשות הכל כדי לטשטש את גודל האסון. כך היא הפכה אותו לפרק הרואי נוסף בתולדות ישראל, בתולדות המאבק הסיזיפי של היהדות הגולה וסורה וזרויה בין מכעיסיה, ואפילו בניצחון של הרוח היהודית על צורריה הרבים. בחיבורים רבים של בני דור ניצולי השואה החרדים, תוארה יהדות אירופה של ימי המלחמה באור נוסטלגי, אידיאלי והומוגני, והודגשו נסי ההצלה בשואה. החברה החרדית יצרה אפוא נרטיב משקם שעיקרו רציפות והמשכיות המטשטשים את עוצמתו המשתקת של השבר.

הפער העמוק בין שתי החברות הצעירות, הישראלית והחרדית-ישראלית, משתקף היטב דרך מאפייני ההנצחה. הנצחת השואה בישראל התבצעה באמצעות אנדרטאות, טקסים וספרי זיכרון. בשיח החרדי הוצגו אלה בתור "מצבות אבן מתות", אנדרטאות קרות המלוות בטקסי זיכרון תקופתיים וחסרי משמעות, ולעתים אף בתור עיוותים המשמשים הצדקה צינית לקיומה של מדינת ישראל הכופרת.

החברה החרדית מבוססת על רעיון המסורת וההמשכיות, ובשל כך היה עליה לעשות הכל כדי לטשטש את גודל האסון. החברה החרדית נשארה נאמנה אפוא לתפיסה כי לימודה ושימורה של התורה, בדגש על המשכיות, הם ההנצחה והניצחון האמתיים.

הנצחת השואה של החברה החרדית שונה בתכלית, וזיכרון השואה הוצא מהמרחב הקולקטיבי אל זה המשפחתי והאישי. צורת הנצחה נפוצה במסגרת המשפחה היא קריאת שם הצאצאים על שם קרובים שנספו בשואה. יש שראו אף בשיקומו ובהגדלתו של התא המשפחתי החרדי לאחר השואה משמעויות דתיות, לאומיות, מוסריות וחברתיות. עבור הניצולים הקמת משפחה יהודית בארץ היתה בראש ובראשונה מסגרת משמעותית להנצחת הנספים.

כיוצא בו, הדבקות בקיום התורה ובשמירת המצוות נתפסה בתור ניצחון של הרוח היהודית השורשית על מזימת הנאצים להכחיד את היהדות. בהמשך לכך, נדרש האדם החרדי להמשיך ולנצח את האויב הגרמני מדי יום על-ידי המשכיות ההלכה והמסורת היהודית. באותה רוח, דרך רווחת להנצחת נספים בשואה היתה הוצאת ספרים תורניים והקדשתם לעילוי נשמתם.

ההימנעות מכל ציון ציבורי וטקסי של אסון השואה גררה אמנם דיון פנים-חרדי, אך לבסוף ניצחה הנורמה של ציון אישי ובלתי פורמלי. ה"חזון איש", למשל, דחה כל הצעה לקביעת סדרי אבל קולקטיביים, בניגוד לתמיכתם של האדמו"רים מויז'ניץ ומסדיגורא בהצעה של ישיבת "שבעה המונית" לזיכרון הנספים. טענתו העיקרית היתה שהשואה לא יצרה צורך לאבלות קולקטיבית, ואיש באבלו הפרטי יתאבל. במקום טקסי השואה המדגישים את האבדון ואת הנתק, נשארה אפוא החברה החרדית נאמנה לתפיסה כי לימודה ושימורה של התורה, בדגש על המשכיות, הם ההנצחה והניצחון האמתיים.

 

השואה, הציונות, ושיקום החברה החרדית

קרדיט: ביגסטוק, Elzbieta Sekowska

ההתמקדות בהנצחה באמצעות חיי הרוח מילאה תפקיד נוסף: התמודדות עם הרוחות האידיאולוגיות העזות שנשבו מכיוונה של הציונות החלוצית בשנותיה הראשונות של המדינה. העובדה שהרבנים נתפסו בתור מי שלא הצליחו לחזות את השואה ולמנוע אותה, לעומת הציונים אשר קראו לעליה לארץ (ואחדים, כגון ז'בוטינסקי, שאף ניבאו את שואת יהדות אירופה), נתנה חיזוק לעמדה הציונית. במחנה החסידי שהתנגד בחריפות לתנועה הציונית, ערערה תקופת השואה את העמדות האנטי-ציוניות ותבעה יחס חיובי יותר לארץ ישראל, זאת משתי סיבות: האחת, כדי לאפשר את הצלת יהודי אירופה, והשניה, כדי להתחמק מהשמד הרוחני המצפה למהגרים לארה"ב.

הכותב הבולט בתחום הנו הרב יששכר שלמה טייכטל. הוא פרסם ב-1944 את ספרו "אם הבנים שמחה". בספר זה הוא חוזר בו מעמדותיו ומכתביו המוקדמים, המשקפים את התנגדותו הקודמת למעשה הציוני, בתור חסיד ותלמיד של האדמו"ר ממונקאטש (שהיה ידוע בקנאותו האנטי-ציוניות). אדמו"רים נוספים נקטו פעולות של ממש אל מול אימות המלחמה, ומנהיגים שהטיפו עד לאותן שנים שלא לעלות ארצה, עשו בעצמם מאמץ כביר להימלט אליה. בין העולים לארץ היו האדמו"ר מבעלז, אחיו הרבי מבילגוריי והאדמו"ר ממונקאטש. כתוצאה מכך, ניתן להניח כי האופן הציוני של זיכרון השואה – הדגשת החולשה של יהודי אירופה למול היהודי הציוני החדש – לא תרמה לתחושת החוסן של הקהילה החרדית השברירית ממילא.

מול החלוציות המחשמלת של הציונות, השמירה על חומותיה של הקהילה החרדית דרשה מאמץ ניכר. לעתים, גויס לצורך זה זיכרון השואה עצמו, זאת כדי להרחיק מחשבות זרות הזולגות לכיוון הישראליות: הרי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", ואם כן סכנתה של הציונות החילונית אינה פחותה משל אימת הכבשנים (לאחרונה הוזכרו אלו בהקשר של לימודים אקדמיים). ההדגשה כי מטרתה העיקרית של היהדות היא שמירת הרוח, והשואה האמתית היא אבדן המודל הטהור של קהילות אירופה החרדיות, שירתה במקביל גם את ההתנגדות לציונות.

כן נעשה ניסיון להתמודד עם עדויות או מאורעות לא נוחים, המורים לכאורה על חולשת החברה החרדית ועל צדקת הציונות (כגון כתביו של הרב ישראל טייכטל שהוזכרו לעיל). לעתים נעשה הדבר על ידי הדרתם מהזיכרון הקולקטיבי, ולעתים על-ידי מתן פירוש אחר לדבריהם (כפי שעשה בנו של הרב טייכטל, שהבהיר בהקדמת המהדורה החדשה לספרו של אביו את כוונתו ה"אמתית" בהצדקת הציונות). לצד זה, הוצע נרטיב חלופי שלפיו היו הרבנים ערים לסכנה המתקרבת, ועודדו את חסידיהם לעלות ארצה. באופן אחר, נעשה ניסיון להצדיק את עליית הרבנים ארצה ללא קהילותיהם (מול טענה שהם הפקירו את הקהילות לגורלן המר) בטיעון שמצד עצמם לא רצו לעשות כן, אך נכפתה עליהם הבריחה על-ידי אחרים. בין כך ובין כך, יציאת האדמו"רים מוצגת בהיסטוריה החרדית בתור נס מופתי, ולא חלילה בתור בריחה או אקט אגואיסטי. נסי הצלה אלה הם חלק מהסיפור ההרואי של תקומת היהדות לאחר השואה, והם מתחברים לרעיון ההמשכיות המדגיש את עוצמת החברה החרדית ואת יכולתה להתגבר על רצף היסטורי עתיק ימין של רדיפות איומות. ההצלה הפלאית מגלה את יד ההשגחה אשר אפשרה את הקמתן המחודשת של הישיבות והחצרות שנכחדו בשואה. ההוכחה לכך הנו העולם החרדי שאכן הוקם מחדש.

השואה מגויסת לנרטיב הישראלי כסיומה הטרגי של יהדות הגולה ופתיחת עידן חדש בחיי עם ישראל. הקהילה החרדית מספרת את הסיפור באופן אחר. היא רואה בשואה אסון נוסף בשרשרת האסונות המתרגשים על העם יהודי בגלותו.

קולות קיצוניים יותר אף הרחיקו לכת לסמן את הציונות כגורם שאם לא סייע לחורבן יהדות אירופה, הרי לא מנע ממנו מלהתקיים. כבר בתקופת המלחמה עצמה נאלצו הזרמים האנטי-ציונים המובהקים, אלו שהובילו קו נחרץ נגד הציונות על בסיס "שלושת השבועות" (שאחת מהן אוסרת את ה"עלייה בחומה" ארצה), להתמודד עם אתגר תיאולוגי כפול שהציגו הן הציונות והן השואה. ב-1940, בכרוז שפרסמו קבוצת "נטורי קרתא" בירושלים, נכתב: "את הכל יש לזקוף על חשבון ההנהגה הציונית הכופרת מורדת מסיתה ומדיחה זו שעמדה למרוד עם המלך מלכו של עולם בפלטרו בארץ הקודש". כלומר, לא הגלות היא שגרמה לחורבנה, ולא הסירוב לקבל את עמדת הציונות, אלא דווקא הבגידה הציונית בגלות היא שהמיטה חורבן בגלויות ישראל. האשמה נחרצת במיוחד מבוטאת בחוברת בשם "שרופי הכבשנים מאשימים" מאת ר' משה שיינפלד, מי שהיה איש "צעירי אגודת ישראל". לדבריו, "מה שעוללו ראשי הציונות ליהדות אירופה בימי מלחמת העולם השניה אין להגדירו אלא בבחינת הורגו ממש… והם שִקעו בביצור חומותיה את ילדי ישראל המושמדים בגולה". גם חבר הכנסת מטעם יהדות התורה, ר' ישראל אייכלר, בהיותו עורך עיתון "המחנה החרדי", כתב באותה הנימה: "לא רק שהם [הציונים] לא נקפו אצבע, אלא ניסו באופן אקטיבי לחסום ניסיונות הצלה."

כללו של דבר, המאבק האידיאולוגי של התפיסה החרדית בתפיסה הציונית יוצר מצב שבו סיפור השואה של האחת מאיים על האחרת. עבור הציונות השואה היא סיום הגלות, והחיים בארץ הם תחילת הגאולה – תהיה זו גאולה דתית-משיחית או חילונית-מטריאלית. בניגוד חריף לכך, על-פי ההשקפה החרדית, רק הגאולה המשיחית המיוחלת, זאת שתביא לנו את בית המקדש בנוי באש מן השמים, תסיים את גלות עם ישראל – גם אם הוא כבר יושב בארץ ישראל. תפיסה זו מומחשת בדבריו של הרב אלחנן וסרמן (אשר נספה בשואה ב-1937) בכנסיה הגדולה של "אגודת ישראל", בהם הוא מתאר את חזון המדינה היהודית בתור "גלות ישראל". בפרפרזה על הרעיון של "אתחלתא דגאולה", הוא הפציר כי זו "אתחלתא דגלות חדשה – גלות אצל יהודים". אתגר השואה עבור החרדיות אינו מסתכם בחלל העצום שהיא הותירה, אלא כולל אף שאלות אידיאולוגיות נוקבות המערערות על השקפת העולם החרדית, ומרמזות שהציונות היא פתרונן. כדי להתמודד עם איומים אלה, הוכרחה היהדות החרדית לפרוש מהקולקטיב היהודי גם בשמחה וגם באבל – גם בשמחה על פריחת החיים המחודשת בארץ ישראל, וגם בזיכרון השואה הלאומי של היהדות הציונית.

***

התפיסה הציונית קושרת בין קיום הגולה למאורעות השואה, ולאחר מכן להקמת מדינת ישראל. השואה מגויסת לנרטיב הישראלי בתור סיומה הטרגי של יהדות הגולה ופתיחת עידן חדש בחיי עם ישראל. הקהילה החרדית מספרת את הסיפור באופן אחר. היא רואה בשואה אסון נוסף בשרשרת האסונות המתרגשים על העם יהודי בגלותו – לא אבדן בלתי נתפס, בוודאי לא כזה הגורר אחריו התארגנות היסטורית מחודשת שמהותה גאולה. כדי להבטיח את נרטיב המשך שרשרת הדורות, נזקקת החברה החרדית שלא להעצים את הטרגדיה ההיסטורית של השואה. החברה החרדית מדגישה את הקו הרציף העובר בין פרעות הגלות השונות לחורבן יהדות אירופה, תוך סימון ההמשכיות בין עולם התורה המפואר שהתקיים לפניה לבין שיקום הקהילה החרדית בארץ ישראל לאחריה. באותו האופן ממש מעוצב גם זיכרון השואה בקהילה החרדית: לא הנצחה פורמלית, טקסית ובולטת, אלא זו המתגלגלת בהמשכיות וטבעיות לאורך לוח השנה ובין מעגלי החיים השונים.

 

קרדיט תמונה ראשית: ביגסטוק, Yanosh Nemesh

3 תגובות על “חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

  • מדוייק , ברור ומרתק

  • כמה מקורות רלוונטיים מאד לענין החרדים והשואה:

    אריה אדרעי, כיצד זוכרים? : זיכרון השואה בחברה הדתית ובחברה החילונית.. תרבות דמוקרטית 11 (תשסח) 7-50.
    בראון, בנימין. "אל נא נעבור לגדולות ממנו" – התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה', בתוך: פורת דינה (עורכת), שואה ממרחק תבוא, ירושלים 2011, עמ' 21 – 234.
    גולדברג, עמוס. 1998. 'השואה בעיתונות החרדית – בין זיכרון להדחקה יהדות זמננו: ציונות מדינת ישראל והתפוצות 12—11, עמ' 26—155. ירושלים וחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון ליהדות זמננו על שם אברהם הרמן ואוניברסיטת חיפה, מוסד הרצל לחקר הציונות .
    לנגלבן, לאה. 'השואה' כנושא לימוד בסמינר 'בית יעקב', הגיגי הגבעה: בטאון המכללה האקדמית גבעת וושינגטון, ח (תש"ס).
    ניראל, ח. (תשנ"ז). חרדים מול שואה: האשמות החרדים כלפי הציונות באחריות לשואה. ירושלים: כרמל.
    פורת, דינה. (תשנ"ה). "שותפיו של עמלק" – האשמות החרדים בארץ בשנות ה–80 כלפי הציונות בתקופת השואה. הציונות יט, 295-325.
    פרידמן, מנחם. 'על מה עשה ה' ככה? התמודדות החרדים עם השואה', בתוך: (ד' מכמן עורך), השואה בהיסטוריה היהודית: היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, ירושלים 2005, עמ' 579—608.
    קפלן, קימי. 'מקומה של השואה בדת העממית החרדית בישראל', בתוך: ד' מכמן עורך , השואה בהיסטוריה יהודית : היסטוריוגרפיה , תודעה ופרשנות , ירושלים : יד ושם , תשס"ה , עמ' 637-609
    שאול, מיכל. פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1945 – 1961, ירושלים תשע"ד.
    שביד, אליעזר. בין חורבן לישועה : תגובות של הגות חרדית לשואה בזמנה, תל אביב : הקיבוץ המאוחד 1994.

  • מאמר מצוין.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל