צריך עיון > סדר שני > לאן נעלם ה"מענטשליכקייט"?

לאן נעלם ה"מענטשליכקייט"?

20171115_142827
יצחק שטרן עורך תורני

לעיתים נדמה כי התנהגות אנושית ראויה היא ערך מעט מוזנח בציבור החרדי. ניתן לומר כי הסיבה לכך היא שחובות הדת לא כוללות בתוכם את ההוראה "להיות מענטש", אולם בדיקה מעמיקה מגלה שהציבור החרדי לא מאמין בכך. הסיבה להזנחת החינוך להתנהגות נאותה בחיי היומיום היא הפרדת חיי החול וחיי הקודש למרחבים נפרדים, המסיטה לעיתים את תשומת הלב של האדם הדתי מחובותיו האנושיות בעולם החולין.

כ"ו חשון תשע"ח
 

באחת השבתות, כאשר הצטופפתי עם עוד עשרות מתפללים באחד מחדרי ה"שטיבלך" שבשכונת בית ישראל, צדו את תשומת ליבי שני אנשים. הראשון, צעיר בשנות השלושים לחייו, הביא עמו לתפילה שלושה ילדים קטנים, בגילאי שש ומטה. ההפרעות למהלך התפילה היו בלתי נמנעות, וכמוהן ההערות שקיבל האב מהמתפללים בבית הכנסת. השני, אדם מבוגר שחזותו רצינית וכבדת ראש, נדחק להתפלל במקום שאיוותה נפשו, ותוך כך דחק כמה אנשים לצדדים בחוסר שימת לב.

שני המעשים הפריעו לי, חוסר ההתחשבות בסביבה זעק מהם. אולם את האב הצעיר מצאתי את עצמי דן בקלות לכף זכות; יכולתי בקלות למצוא צידוקים הגיוניים למעשיו, על אף שההפרעה שלו למתפללים הייתה מכוונת ומודעת. לעומת זאת את השני התקשיתי מאד לקבל, על אף שניכר היה שהתנהגותו נבעה מחוסר מודעות ואי שימת לב להשלכות מעשיו על אחרים.

כיצד יכול היה לדחוף בגסות את העומדים בדרכו, בחוסר תשומת לב עמוק כל כך, כשהוא משוכנע שהוא עושה מצווה?

מתוך כך, התעוררתי לשאול ולברר, מה כל כך מפריע לי בחוסר התחשבות מינורי זה, ומדוע העובדה שהוא נעשה בחוסר תשומת לב רק מעצימה אצלי את אי הנוחות? הבנתי בדיעבד כי חוסר שימת הלב היה האלמנט המקומם מבחינתי, אולי יותר מעצם המעשה. כך שלא די שסרבתי לדון אותו לכף זכות מחמתו, אלא שהוא היה בעיני חובתו העיקרית.

להלן אבקש לרדת אל שורשי התפיסה המוסרית העומדת בבסיס התנהגותו של אותו מתפלל. כיצד יכול היה לדחוף בגסות את העומדים בדרכו, בחוסר תשומת לב עמוק כל כך, כשהוא משוכנע שהוא עושה מצווה – הולך לעמוד לפני קונו מהפינה המיוחדת שלו? יסודו של דיון זה נמצא בשאלת היחס בין מוסר לחובה בעולם הדתי.

 

בין מוסר אנושי לחובות דתיות

הזיקה בין החובה הדתית למוסר האנושי היא שאלה שימיה כימי עולם. הוגים רבים ישבו על מדוכה זו וניתן למצוא לה הדים כבר בראשית ההגות הפילוסופית. אולם החל מעלית ההומניזם במערב הפכה שאלה זו לבעלת משקל מיוחד. ההומניזם המערבי העמיד את האדם במרכז, והמוסר שלו התעצב סביב שאלת אושרו וטובתו של היחיד. רוח ההומניזם ערערה, במידה רבה, את האיזון המסורתי שבו הופקדה הדת גם על תיקון המידות של האדם והכוונתו המוסרית וגם על עבודת הא-ל שלו. היא הפכה את השתיים לצרות זו לזו.

אתגר ההומניזם עורר תגובות שונות בעולם היהודי. הרב חיים נבון מונה שלוש גישות או דרכים להתמודד עם ההפרדה שהוא יצר בין מוסר לחובה דתית.

הראשונה היא גישתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הסובר כי היהדות אכן מנותקת מערכים מוסריים, והיא עומדת "בסימן הניגוד העקרוני והנורמטיבי בין דת למוסר".[1] לשיטת ליבוביץ, היהודי המאמין אינו איש מוסר. "מוסר" הוא מונח הומניסטי המעמיד את האדם במרכז, ואילו היהדות, ובעצם כל דת, מעמידה את הא-ל במרכז. ממילא, אין לצפות מאדם דתי להיות מוסרי יותר מאנשים אחרים. הדתיות משמעותה עבודת ה', הכוללת גם שמירת מצוות לפי ההלכה; היא אינה אמצעי לשום מטרה אחרת.

לשיטתו של ליבוביץ, היהודי המאמין אינו איש מוסר. "מוסר" הוא מונח הומניסטי המעמיד את האדם במרכז

לחיזוק עמדתו נהג ישעיהו ליבוביץ לצטט את דברי חז"ל: "העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים… העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המוות".[2] ליבוביץ ראה בנסיונות לטעון שהתורה וחוקיה הולמים את האופי האנושי ומכוונים לתועלת הומניסטית עבודת ה' שלא לשמה במקרה הטוב, ועבודת אלילים במקרה הרע:

כל זמן שדתיותו של אדם אינה מבטאה אלא את הכרתו האישית, את מצפונו, את מוסרו, את ערכיו – אין מעשהו הדתי אלא עבודה שהוא עובד את עצמו, וממילא היא מרד במלכות שמים […] כל פעולה שבה האדם מספק את צרכי עצמו – בין צרכים גשמיים ובין צרכים רוחניים או נפשיים – עבודת עצמו היא ולא עבודת אלהים […] ביטוי לעבודת ה' היא, למשל, הנחת תפילין על כל פרטיהן ודקדוקיהן, כגון תפילין מרובעות, רצועות שחורות וכו': אין באדם עצמו שום מניע למעשה זה, ולא יוכל להיות למעשה זה שום מניע אחר מלבד עשיית רצון ה' שציווה על כך. כיוצא בזה, עבודת ה' היא שבת זו על כל הלכותיה המשונות, שאין להן שום משמעות מבחינת צרכיו הפיסיולוגיים, החברתיים או הפסיכולוגיים של האדם.[3]

בקצה השני של קשת הדעות נמצא הרב קוק. לדעתו של הרב קוק התורה והחיים האנושיים חצובים ממקור אלוקי אחד. הדת והאדם אינם שתי קטגוריות שונות, אלא מכלול הרמוני אחד. התורה צריכה להתאים לחיים, והחיים לתורה:

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה.[4]

בתווך שבין שתי גישות אלו – זו המנתקת את החובה הדתית מהמוסר וזו המאחדת ביניהם – מעמיד הרב נבון את הגותו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק.

במקומות שונים אומר הרב סולובייצ'יק כי ישנה זיקה הדוקה בין התורה לטבע. אולם, לפי דרכו זיקה זו אינה התאמה מוחלטת. התורה אינה מתאימה לטבע כמות שהוא, אלא היא מתארת איך הוא ראוי להיות. מתוך כך, מדגיש הרב סולובייצ'יק את הקורבן שהתורה דורשת מהאדם. במאמרו המונומנטלי "צירוף" הוא עומד על הנסיגה והוויתור הנתבעים מהיהודי שומר המצוות בתחומים שונים של חייו: הגופני, הרגשי, ואף האינטלקטואלי והרוחני. בכל התחומים הללו, המקיפים את ההיבטים השונים של החיים האנושיים, האדם אינו מממש את עצמו עד קצה גבול יכולתו, וזה הקורבן שתובעת ממנו היהדות. הוא חולק על הרב קוק, אשר הדגיש את ההרמוניה שבין חוקי התורה לטבע האנושי, בכך שהוא מבין שיש בחיים הדתיים הקרבה. מאידך, הוא לא מקבל את עמדתו של ליבוביץ לפיה אין לדת דבר עם הערכים ההומניים. התורה מבקשת לעצב את האדם, ולא מחפשת בהכרח את הדרך לביטוי מושלם של האושר במובנו האנושי הראשוני.

במקומות שונים אומר הרב סולובייצ'יק כי ישנה זיקה הדוקה בין התורה לטבע. אולם, לפי דרכו זיקה זו אינה התאמה מוחלטת. התורה אינה מתאימה לטבע כמות שהוא, אלא היא מתארת איך הוא ראוי להיות

לדעת הרב סולובייצ'יק התורה מבקשת לייצר עולם אידיאלי, אך עולם שאינו סגור בתוך עצמו, אלא מייצג את דמותו האידיאלית של עולמנו שלנו. מטרתה של התורה היא להעלות את המציאות, לשפר אותה. לשם כך, לעתים היא חייבת להמעיט ולצמצם את מקומו של האדם. התורה אינה הומניסטית, במובן שהיא לא מעמידה את טובתו של היחיד במרכז, אלא את עילוי העולם למעלה גבוה יותר. אין הכוונה להתעלות רוחנית-מיסטית פלאית, אלא להענקת משמעות גבוהה יותר לחיים.

הרב סולובייצ'יק מוסיף ומבאר, לאור תפישה זו, את משמעותה העקרונית של התורה, ואת יחסה לעולם:

יצירת העולם היא פעולה מוסרית, שמצאה את שלמותה בגילוי סיני, גישום הצו הגילויי-מוסרי מהווה פעולת יצירה. תיקון המציאות מהווה מעשה מוסרי. עובדת היש היא התגלמות הרצון המוסרי. פעולה מוסרית היא פעולה יוצרת ומחדשת. התכלית העליונה של האדם היא לחיות הוויה שלמה ומשוכללת וגם להשתתף בהעלאת מציאות הזולת […] לפיכך חדורה היהדות ההלכתית אופטימיות גמורה […] רעבה וצמאה היא לחיים הממשיים ולהוד יופיים […] כל ההוויה היא התפרצות מוסרית של האל-סופיות, והתכלית המוסרית של האדם היא להתקיים בייחוד שבו חונן על ידי הא-להים.[5]

 

חרדיות ומוסר הומניסטי

מהי הגישה הרווחת בחברה החרדית לשאלה האמורה? יש שיאמרו כי החרדיות מאמצת למעשה את השקפתו של ליבוביץ. התבדלותה מחיי המעשה מייצגת עמדה שהתורה היא עסק דתי בלבד, ואין לה דבר עם החיים האנושיים. אולם, מבט מעמיק יותר מגלה כי גישתו של ליבוביץ דווקא משוללת לגמרי בציבור החרדי.

לשיטתו של ליבוביץ ההפרדה בין הדת למדינה קלה מאין כמוה – אלו הן שתי קטגוריות שונות לחלוטין, ועל כן אין כל סיבה להתנגד למדינה חילונית העוסקת בהיבטים ההומניים של החיים. הדת לא צריכה להיות עוינת לרעיון של החילוניות. הגותו של ליבוביץ נותנת לגיטימציה להומניזם בכך שהיא תוחמת את גבולות הדת במסגרת צרה, המגדירה היכן היא רלוונטית והיכן לא אמורה להיות לה כל יומרה.

הגותו של ליבוביץ נותנת לגיטימציה להומניזם, בכך שהיא תוחמת את גבולות הדת במסגרת צרה… הגישה החרדית שונה בעליל

לעומת זאת, הגישה החרדית שונה בעליל. החרדיות שוללת את הלגיטימציה של ההומניזם. היא לא מקבלת את הפרדת התחומים. ההתבדלות המסוימת שלה מהזירה הפוליטית והמדינית נובעת מתוך התמרמרות, שיש בה הודאה כי "אנו בגלות". ההשקפה החרדית היסודית גורסת כי אין הפרדת תחומים, והדרך היחידה לחיות היא זו האורתודוקסית. אמונה זו מושרשת היטב בכל אדם חרדי, שידע לומר כי התורה אמורה לכוון את כל אורחותיו של האדם ולהיטיב את דרכיו, הן במה שנוגע ל"בין אדם לחברו" והן בתחום "בין אדם למקום".

נמצא אפוא שיש לחפש, לכאורה, את ההשקפה החרדית בהגותו של הרב קוק או בזו של הרב סולובייצ'יק. אצל שניהם מודגשת המחויבות של איש ההלכה לנהוג בכל הליכותיו בדרכי מוסר אנושיות, ושהטובה ההומנית אינה סתירה לדת אלא אדרבה – היא תכליתה ומהות קיומה.

העניין הוא שנראה כי חלקים מהחברה החרדית אינם מאמצים עמדה זו באופן פשוט, והסיפור שהוזכר למעלה הוא דוגמה קטנה לכך. בחלקים מהחברה החרדית יש הטייה ברורה לכיוון החובה הדתית, תוך הזנחת החובה האנושית. דבר זה אינו קורה מתוך ביטול עקרוני של חשיבות התנהגות אנושית מתחשבת, אלא מתוך חוסר תשומת לב. ההטייה מתרחשת מאליה, ללא חשיבה נורמטיבית: אנשים פשוט לא שמים לב שהם רומסים את האחר. מדוע אם כן זה קורה? מהו מקורה של ההטייה החריפה לכיוון הדתי, מתוך שכחת החובה האנושית הבסיסית?

 

מקום הקודש ומקום החול

במסכת יומא מזכירים חז"ל את מחלוקת הצדוקים והפרושים בעניין מיקום תיקון הקטורת שמקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים:

תנו רבנן: ונתן את הקטרת על האש לפני ה' – שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש, כי בענן אראה על הכפרת: מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה'.[6]

לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים, ורק אחר כך נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים. ואילו לשיטת הפרושים, הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בקודש הקודשים פנימה. הפרושים אומרים כי גם פעולת ההכנה צריכה להעשות בפנים, ואילו הצדוקים מתעקשים כי אין מקומם של הכנות בבית קודשי הקודשים. תיקונים וסידורים מקומם בחוץ.

במאמרו אודות פשר הקורבנות ומעשה הקטורת טוען ד"ר זאב פרידמן כי מחלוקת זו משקפת הבדל עמוק בתפיסת העולם הפרושית והצדוקית. לדבריו, לא מדובר בוויכוח שולי על עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת, אלא במחלוקת מהותית על דרך חיים ותפיסת עולם. המחלוקת מציגה שתי השקפות עולם בסוגיית הקשר בין חיי הקודש לחיי החול, חיי הרוח מול חיי החומר, ועוסקת בשאלה: האם הקודש והחול יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב, או שיש להפריד אותם במרחבים שונים.

המחלוקת שלהם אינה אפוא אם יש לתורה משהו לומר על חיי החול. שניהם מסכימים כי הוראות התורה כוללות היבטים אנושיים, לצד היבטים דתיים. השאלה היא האם הם מתקיימים במרחב אחד, או שיש להפריד ביניהם. הצדוקים גורסים שיש להפריד באופן מלא בין הקודש לבין חול, ומכאן שיש לקיים את החלק הפיזי של הכנת הקטורת במרחב נפרד, מחוץ לקודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים לשמש יחדיו.

על פי השקפתם של הפרושים ישנו רק מרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש ואת החול, את הרוח ואת החומר, את העבודה ואת התורה

כנגד זאת, על פי השקפתם של הפרושים ישנו רק מרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש ואת החול, את הרוח ואת החומר, את העבודה ואת התורה. יש כמובן הבדלה בין קודש לחול, אולם הם מתקיימים במרחב אחד. בתוך הקודש יש את החול ובתוך החול את הקודש. לכן גם במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר, בקודש הקודשים שאליו נכנס הכהן ביום הכיפורים, יש ממד של עבודת חול.

מה ההשלכות של מחלוקת זו? להבנתי, ההפרדה בין מרחב הקודש למרחב החול יוצרת מחיצה תודעתית המאפשרת לאדם "לשכוח" מהקודש בתוך החול ומהחול בתוך הקודש. האדם יכול להצטיין מאד במרחב הקודש, אבל לשכוח שיש בו גם היבט של חול. יתרה מזו, תפיסת עולם זו מקלה מאד על האדם לחיות בסטנדרט כפול – במרחב הקודש הוא יקפיד על כל תג ותג ויהדר הידור מופלג, אך במרחב החולין הוא יתנהג בחוסר שימת לב שתוביל בחוסר מודעות לרמיסת האחר.

לעומת זאת, בהשקפת הפרושים, לפיה הקודש והחול שוכנים במרחב אחד, קשה הרבה יותר לחיות כך. יש רק מרחב אחד שבו הקודש והחול משמשים בתפקידים שונים, ולשניהם דרושה שימת לב שוה, במרחב זה הקודש משתלב בחול והחול בקודש. להתנהגות ראויה בחיי החולין יש ממד של קודש, וגם בקודש יש ממד של פעילות חולין – פיטום הקטורת ותיקונה.

הזנחת ההיבט האנושי

הציבור החרדי רגיל להתגאות בחינוך שלו ולהלל את פירותיו. ניתן לשמוע לעתים קרובות אנשים חרדים המתפארים עד כמה הילדים המתחנכים בציבור אמונים על ערכים ודרך ארץ, לעומת מערכות חינוך אחרות. אני מסכים שאכן ישנה מעלה לחינוך החרדי שאינה קיימת במקומות אחרים. בני נוער בחינוך החרדי עדינים ואצילים עשרות מונים מבני גילם במקומות אחרים. אולם, ברצוני לעמוד על נקודה שלעתים נשכחת ונדחקת לקרן זווית.

תהום גדולה הולכת ונפערת בין החינוך לקיום מצוות לחינוך לאנושיות ולערכים "חילוניים" – כאלה שאינם קשורים ישירות לקיום תורה ומצוות

תהום גדולה הולכת ונפערת בין חינוך לקיום מצוות לבין חינוך לאנושיות ולערכים "חילוניים" – כאלה שאינם קשורים ישירות לקיום תורה ומצוות. לא נדיר לראות ילד שהולך עם הוריו ברחוב ומשליך עטיפת מאכל על הקרקע, או משחית דבר מה במרחב הציבורי, ללא כל תגובה מצד הוריו. קרוב לוודאי שאם הילד יזרוק "שיימס" (דברי תורה החייבים גניזה, וכדומה), או שהעצם המושחת יהיה רכוש פרטי (ומקרה מובהק של "גזל"), תבוא תגובה חינוכית חריפה על מעשיו. אולם, מסתבר כי להיות "אנושי", להיות "מענטש", אינו ערך העומד בראש מעייניהם של ההורים. ילדים המחונכים היטב לקיום תורה ומצוות לא מחונכים להיות אנושיים "סתם", כאשר הדבר אינו תלוי במצווה או עבירה ממניין המצוות.

וכאן עלינו לשאול: מדוע? הרי כל אדם חרדי יודה כי היהדות דורשת מהאדם התנהגות אנושית נאותה, זאת מעבר לחובות הדת המובהקות המוטלות עליו?

להבנתי, תפיסת העולם החרדית מאופיינת בניתוק בין הווי החיים הפשוט והיומיומי של "העולם הזה" לבין חיי התורה והמצוות של "העולם הבא", בין חיי חול לבין חיי קודש. אכילה, שתיה או טיול ברחוב שייכים למרחב חיי החול, בעוד שמצוות ועברות קיימות תחת קורת גג אחרת – זו של חיי קודש. בין המרחבים השונים לא מתקיים סנכרון מלא.

היכולת לחלוש על שני מרחבים אלו במקביל מורכבת וקשה, ובאופן טבעי עובר מרכז הכובד לאחד מהמרחבים. מאחר שאנו שומרי תורה ומצוות, המאמינים באלוקים ובשכר שלעתיד, הרי שאת הדגש אנו שמים על חיינו הרוחניים – חיי התורה ומצוות – ומזניחים את ההתעסקות במרחב החול. מרחב החול הופך אפוא שולי, כזה שניתן להתעלם ממנו. כל מה שאינו מעשה מצווה אינו תופס מקום, כיוון שאין לו נכוחות במרחב הקודש. הוא משהו העומד "בחוץ", ולכן מאופיין יותר מכל בחוסר שימת לב.

מרחב החול הופך שולי, כזה שניתן להתעלם ממנו. כל מה שאינו מעשה מצווה אינו תופס מקום, כיוון שאין לו נכוחות במרחב הקודש

כך נוצר מצב שבו חיי היומיום חולפים בחוסר שימת לב מבחירה, בעוד שאחר קיום מצוות מתנהל מרדף אקטיבי ומכוון מראש, ולפעמים אף מלאכותי. אביא כדוגמה את הסעודה הנקראת (בטעות) "סעודת אמנים". יושבים אנשים ויוצרים מצב של "חיי קודש", וכופים על עצמם סעודה מאולתרת כדי לענות עוד "אמן", מתוך התעלמות מוחלטת ממשמעות הסעודה והברכה בחיי החול. המשמעות ה"חולית" של האכילה נעלמת ומתבטלת, והיא מקבלת מובן רק בתוך המרחב של חיי הקודש – עניית אמן.

היחס למעשי הילדים נמדד באותה צורה: כל עוד המעשה אינו משויך למערכת המצוות והעברות של חיי הקודש, מוקדשת לו הרבה פחות תשומת לב. נמצא כי העולם שנבנה אצל הילד הוא רק ה"עולם הבא", ואילו ה"עולם הזה" מוזנח בכוונה תחילה; חריגה ממוסר אנושי שאינו דתי לא נקלטת ברדאר שלו, הוא רגיש לזהות רק קיום מצוות או ביטולן.

כתוצאה מניתוק המרחב הדתי מהמרחב האנושי, וההעדפה של הראשון, נוצר מצב שבו במרחב האנושי של האדם שוררים אדישות ופאסיביות מוסרית

כתוצאה מניתוק המרחב הדתי מהמרחב האנושי, וההעדפה של הראשון, נוצר מצב שבו במרחב האנושי של האדם שוררים אדישות ופאסיביות מוסרית. צורת ההתנהגות של האדם במרחב זה מושפעת בעיקר מהצורך ההישרדותי שלו, ללא כל מחשבה על תוצאות המעשה והשלכותיו על האחר והסביבה. תופעה זו לא נובעת מרוע מכוון חלילה, אלא מהפרדת המרחבים והתמקדות באחד בלבד.

האדם שדחק את רעהו ממקומו בחוסר שימת לב ממחיש את תוצאותיו של חינוך המתמקד בחלק הדתי בלבד. התנהגותו משקפת התרגלות לחוסר מודעות לכל מה שאינו מצווה או עבירה. סביר להניח שאם המעשה היה כרוך בעבירה המופיעה בספר, בוודאי שהיה נזהר ממנה. לא עוד, אלא שאם היה רואה אדם אחר עושה זאת, היה מקפיד לקיים מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". אך באותה שעה, האדם היה נוכח במרחב חיי הקודש, ושם בלבד. במרחב חיי החול הוא תר לעצמו אחר מקום נוח בבית הכנסת, ובמרחב זה דעתו לא הייתה נתונה להתנהגות מוסרית, כי אם להישרדות.

***

החשיבה כי מצוות האלוקים אין להם דבר עם המוסר האנושי בטעות יסודה, והגישה החרדית הרווחת רחוקה מאד מכך. כל יהודי מאמין מבין כי ההימנעות ממעשים לא נאותים אינה רק כאשר הם "עבירות" במובן הפורמלי, אלא הם עבירות באשר הם מעשים שאינם נאותים. עם זאת, החברה החרדית הפרידה בין המוסר האנושי לבין המוסר הדתי, ויצרה מרחבים נפרדים של חיי חול וחיי קודש. הפרדה זו היא מלאכותית, ותוצאותיה האדרת חיי קודש מנותקים והזנחת הפן המוסרי של החיים האנושיים.  הדרך המתוקנת כפי שהתוו לנו חז"ל היא איחוד בין שני המרחבים, כאשר ניתנת תשומת לב קפדנית גם לקדושה ומוסריות בחיי החול.

תלמידי פרושים אנו והחולין והקודש אמורים להתקיים אצלנו באותו מרחב. אין באמת צורך לצאת מהמרחב האנושי כדי לקיים מצוות או להימנע מעבירות. חובה עלינו להפנים כי שימת לב לפרטים בחיי היום יום אינה זלזול בחשיבות התורה, אלא אדרבה, היא ערך עליון וחלק מקיום התורה ומצוותיה.

 

 


[1] אבי שגיא, "פתח דבר", בתוך: אבי שגיא (עורך), ישעיהו ליבוביץ – עולמו והגותו, עמ' 13.

[2] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ז, עמ' א.

[3] י' ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים ותל אביב תשל"ט, עמ' 28.

[4]  אורות התורה, פרק י"א.

[5] וביקשתם משם, עמוד 223.

[6] יומא נג א.

13 תגובות על “לאן נעלם ה"מענטשליכקייט"?

  • מאמר נפלא, והאיר לי משהו שהטריד אותי זמן רב. זה שנים רבות אני פוגש ידידים ומכרים חרדים שיצאו בשאלה, ורבים מהם יציאה זו כללה גם פריקה קיצונית של כל דרך ארץ (ביחס לנשים, ביחס לחיי המעשה, צבא וכו'), סוג של נהנתנות וזלזול עמוק בכל ערך. חשבתי שהסיבה העומדת בבסיס התופעה היא המעבר מקיצוניות לקיצוניות, מעין לחץ שמשתחרר בפיצוץ, אבל כעת אני חושב שיש כאן משהו אחר, בדומה למה שכתבת כאן. ובמשפט אחד: אם "הכל תורה", אז כשאין תורה – אין כלום. לא דרך ארץ ולא מוסר אנושי.

    • אכן, כל מילה בסלע.

  • לכותב הנכבד:
    אנסה להיות מענטש על אף שאני חרדי ולכן לא אכתוב כאן מה דעתי על המאמר.

    נסית להסביר התנהגות של חרדים בציטוטים משלשה הוגי הדעות שיכול להיות שהצד השווה היחיד ביניהם הוא בכך שאינם להם חלק ונחלה כלל בעולם החרדי. נכון שזוית הדיון שלך הוא פילוסופי והגותי. אבל מהזוית החינוכית והפרקטית
    היה עליך לפחות להזכיר כיצד החרדיות ולפחות זו הליטאית מושתתת על ישיבות ליטא שלפחות מאז אמצע המאה הי"ט נוסדו על ידי אישי תנועת המוסר הללו השתיתו את יהדותם ועבודת חייהם על האנושיות.
    המעוניין לנתח את נושא המענטשלאכקייט!! [כך צ"ל ולא "מענטשקייט"] של החרדים עליו לקרוא את חמשת כרכי "תנועת המוסר", ואם לא את כולם אז לפחות את החלקים הראשונים [על מרן הגרי"ס, הסבא מקלם והסבא מסלבודקא.
    שעסקו רבות בענין זה ממש.
    דומני גם שהישראליות המחוספסת קלקלה את החרדיות העדינה שהרי הישראלי הטיפוסי רחוק מלייצג נימוס או אדיבות
    ומי שמתנהג כמענטש נתפס בעיני הישראלי המרגיל והמכוער כ"פרייאר" וטמבל. לעומת האדם המערבי שלרוב טבוע בד.נ.א. שלו ההקפדה על נימוס בסיסי ואדיבות. ניתן לבדוק בני נוער חרדים וגם מבוגרים חרדים מבני מדינות שונות ולעמת את התנהגותם לעומת החרדים הישראלים.
    אם כי במשוואה זו יהיה מעניין לראות מה קורה בציבורים לא ליטאיים, האם גם שם ישנם הבדלים בין בני חו"ל לישראלים כי אז או שחוגים אחרים פחות מושפעים מסביבתם הן הישראלית והן החברה המערבית שבתוכה מתקיימות חברות חרדיות שונות.
    שמעתי פעם הערה ממו"ר הרב וולבה זצ"ל על הקושי בהנחלת ערכי תנועת המוסר בין חרדים בארץ. אבל אינני זוכר במדוייק את תוכנה אבל למיטב זכרוני זה קשור לנושא המענטשלאכקייט.

    ואדם פשוט אמר לי כשהיינו עדים למחזה דומה : מה אתה רוצה? אנחנו במזרח התיכון במרכז הציביליזציה הערבית.
    אנשים אחרים מפטירים תירוצים אחרים כמו באותו פעם שאדם מבוגר [לא חרדי] פשוט נדחף לפני בתור בבנק. ללא כל התנצלות או בקשת סליחה. כשהסתכלתי עליו בתדהמה ושאלתי היכן האדיבות? הוא ענה: הגרמנים רצחו שליש מעמנו והכל בשיא האדיבות והנימוס. על כך הגבתי: הם גם אכלו ושתו ולבשו בגדים נאים וגם ריפאו את חוליהם. את מערכות הרווחה הסוציאלית של תמיכה בקצבאות עבור נזקקים הם התחילו. האם זה אומר שנפסיק ולא נחנך לערכים טובים מכיון שרשעים אלו המציאו או אימצו אותם.? כמובן שהוא התנצל בסוף.

    הנימוס והאדיבות לדעת מאורי המוסר הם חלק בלתי נפרד מעבודת השם והרבה מצוות עשה ול"ת תלויות בם. ובעבודת תיקון המידות ניתן לשכלל שטח זה.
    אני מקוה שאני משמש כאן לפה לעשרות אלפי תלמידי ובוגרי הישיבות הליטאיות מיסודן של תלמידי הגרי"ס.

    • תודה יהודה אהרון
      דברי טעם.

    • לדעתי דבריך משמשים סיוע לנכתב.
      בשום מקום לא הללתי או רוממתי את הרחוב הישראלי או כל מקום אחר על פני החינוך בציבור החרדי, ואדרבה כתבתי מפורשות שרואים היטב את ההבדל, ענינו של המאמר היה לתת שימת לב לשיפור אצלינו ולא ההשוואה לציבור אחר, אני חושב שעל מייצגי דת משה חובה להיות אור לגויים.

      בהקשר לדברים שכל גדולי המוסר דיברו רבות על נקודה זו, אני מסכים עם כל מילה ובדיוק על זה אני דואב, אכן יש פער גדול בין דרך החיים שהם ראו לדרך החיים המונחלת כיום על פי תורתם, הגישה כיום ראשית בעולם החיידרים ונגזרת ממנה לעולם הישיבות היא גישה שונה, שכיהודי חובתנו היא לקיום מצוות, ואמנם במערכת המצוות יש גם מצוות של בין אדם לחבירו, אבל עדיין תקיים עם חבריך מצוות, ומכח זה גם תורת המוסר הפכה להיות חלק מתרי"ג המצוות, אין שיחה או הכוונה לפשוט להיות אדם טוב בכל דרכיך ללא 'כוונות' ו'לשם יחודים' קודם היותך טוב. וזו הנקודה אותה באתי לעורר, שהיהדות היא דרך חיים גם בלא קשר לציווים של שכר ועונש, היא מלמדת אותנו להיות מודעים למעשינו הן כלפי הקב"ה והן ביחס לדרכינו בעולם.

  • תודה על הדברים הנוקבים, נשתדל להתחזק ולהפיץ בציבור החרדי..

    גישתך תואמת את גישתו של הרב וולבה. שמעתי שאמר פעם בכאב למישהו, שישים לב שהחרדים שיורדים מהדרך מתנהגים גרוע מחילונים, למשל לגבי שעת הקימה שלהם או תרבות וסדר בדירתם וכדו', זאת משום שהציבור החרדי מחנך כי יש להשכים בבוקר כי צריך להתפלל שחרית, או לחלופין, שישנן "הלכות" דרך ארץ שהנן בגדר עניין דתי גרידא, אך שוכחים שצריך להיות "בן אדם" לפני הכל, בן אדם מן היישוב! שקם בבוקר ולא בצהריים, ששומר על ניקיון ועל סדר, על נימוסים והליכות ועוד.
    אך אין לי ספק, שכמו בנושאים רבים, הרב וולבה הנו בגדר 'קול קורא במדבר' ורבים החולקים עליו. ההיגיון החרדי סבור מן הסתם כי בתוך הדת יש חינוך לכ"כ הרבה מידות טובות והתנהגות סביבתית, שאין שום טעם להוסיף חינוך תרבותי חיצוני בשביל להרוויח עוד כמה מעות. כך בוודאי יאמרו לך רבים.
    בכל מקרה, אין ספק שמדובר גם בעניין של חינוך ותשומת לב, ורבים רבים בציבור החרדי מחנכים גם לתרבות אנושית בסיסית לא-דתית, אך זה לא מובנה במערכת החינוך וכפי שהסברת.

    • אכן, ידוע לי שהרב וולבה היה כמעט יחיד בדורו, ולוואי שיפוצו מעיינותיו חוצה.

  • מזדהה עם דברי הורביץ.
    אך מהכיוון המעשי.

    אלמלי היינו בני אדם (לא מסתבכת עם סאגת האיות האידי של המונח) – החברה שלנו לא הייתה נראית כפי שהיא- שיעור העוסקים בפעילות התנדבותית באוכלוסייה החרדית 39%) גבוה במידה רבה מכלל האוכלוסייה (23%) ראו, מלאך ואח'.
    http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=201019101
    לממצאים דומים הגיעו ניצה (קלינר) קסיר, חדוה לויץ ואסף צחור-שי "מתנדבים בחברה החרדית -תפיסת ההתנדבות, היקפה ודפוסיה" המכון החרדי למחקרי מדיניות (ספטמבר 2017). אמנם, במחקר זה עולה השערה לפיה הפערים נוצרים לא רק בשל פערי ההתנדבות בפועל בין חרדים לחילוניים, אלא גם בתפיסת מושג ההתנדבות, כאשר עשייה לטובת מכר או בן משפחה נתפסת בקהילה החרדית כהתנדבות, בעוד שהנשאל החילוני יתייחס להתנדבות כפעילות המתבצעת במסגרת ארגוני התנדבות פורמליים. בפועל- ברי כי הקהילה החרדית מקיימת ונשענת על עזרה הדדית ואף תורמת בכך לכלל החברה.

    אלא מה? סוגיית הנימוסים וההליכות?
    בכך אין לי אלא להסכים, אך לא הייתי הולכת לרב וולבא, גם לא לליבוביץ, הרב קוק או סולוביציק. השאלה אינה מהיכן לשאוב את האידיאולוגיות, כי ניתן לפנות לכל סוגי המקורות ולהגיע לכל סוגי התוצאות (אין התורה מתקיימת אלא במי שמתאכזר על בניו כעורב… פיקודי ה' ישרים משמחי לב… וכמובן – ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם – הכל עובר!) . שוב – יש לבחון את המקור הסוציולוגי-תרבותי.
    כאן לדעתי מדובר בתוצאה הנגזרת מתחום הסוציולוגיה הקהילתית.
    הישראלים אינם מנומסים בהשוואה לאמריקאים.
    החרדים אינם מנומסים בהשוואה לישראלים.
    הקיבוצניקים אינם…
    במשפחה אינך מנומס כפי שאתה בחוץ.
    וכך על זו הדרך.

    (מניחה שהדוחפים בבית הכנסת ידחפו פחות כשיגיעו למשרד ממשלתי, וספק אם יגיעו מצוידים בשלושה ילדים).

    • הנקודה שהעלית ביחס לחלק ההתנדבותי שקיים בציבור החרדי, אכן א"א להתעלם מזה כלל וכלל, אך נדמה לי שלהכניס נושא זה לנכתב במאמר חוטא מעיקרו, עיקרון ההתנדבות נובע מסיבור רבות שאינן קשורות בדווקא לאיזשהו יחס של כבוד לאנושיות הפשוטה הבאה לידי ביטוי לא במעשים הרואיים של הצלת חיים או הלוואת כספים, ולשם המחשה האם אותו בעל גמ"ח כאשר יגיע עם ילדיו להתארח אצל אחר יקפיד שילדיו יתנהגו כיאות ולא יקפצו או ילכלכו רהיטים שבעל הבית מקפיד עליהם, באופן אישי אני לא בטוח בכלל, ובכל מקרה אין שום קשר בין הדברים, ולדברייך הרי בעל גמ"ח שרוח התנדבות פיעמה בליבו אמור להיות האדם האנושי והמוסרי הנעלה, אז איך בהתנהגויות הקטנות של שימת לב להיות סתם פשוט אנושי הוא לא כזה, זו שאלה טובה ובדיוק בנקודה כואבת זו נוגע המאמר, ובקשר להתנדבות אפשר שהיא מגיעה מהבנה שאף זו מצווה וקושרה לעולם הדתי, וישנן הבנות נוספות בעניין ואין כאן המקום.
      הנקודה השניה אותה העלית, הנימוסים וההליכות, לדעתי הקפדה חיצונית של נימוסים אף היא אינה משקפת אנושיות יתר אלא תוצר של תפיסה חברתית נוקשה, אך אינה מעידה על אנושיות פנימית בדבר מעלת האדם כאדם, ולא חסרות הדוגמאות לכך מהתרבות האירופאית, ועל כן לייחס גם נקודה זו לנכתב במאמר חוטאת, בדבריי עמדתי על החשיבות שהבנה ובמודעות לקדושתם של החיים הארציים והפשוטים, ועל כן חשוב היה בעיניי להביא את ההגות היהודית בתחום להעמקת ההבנה שהתנהגות אנושית חולית כעומק נפש היהודי מקורה, ולא רק תפיסה סוציולוגית חברתית.

  • המוסר מהווה רק כלי לחינוך האדם עובד ה' ולא תכלית בפני עצמה

    מדבריו של בעל המאמר משתמע שליבוביץ שלל את ההומניזם ואינו כן למען הדיוק, אבל הוא אמר שהוא אינו הומניסט – כלומר זה שמעמיד את האדם במרכז עולמו – אלא כאדם דתי הוא מעמיד את אלוהים במרכז עולמו, ודבר זה בא לידי ביטוי במעשה המצוות שהוא הוא עבודת ה'. אבל ליבוביץ לא שלל את המוסר, למרות שהמוסר מעמיד את האדם במרכז. אלא שהמוסר מתחייב במידה שהאדם מעוניין לחיות בחברה מתוקנת.

    את המוסר מכנה הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א, א) "מפורסמות" (כלומר מה שמוסכם בין בני אדם) : "אבל הטוב והרע הוא במפורסמות (!) וכו' וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא – אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה – טוב ורע".

    ועל זה צריך להוסיף שחז"ל לא ניתקו את עולם הערכים המוסריים מעולם מצוות התורה וכינו אותו בשם כולל "דרך ארץ" ואמרו שהוא צמוד לעולם התורה באומרם ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (ילקוט שמעוני, בראשית פ"ג רמז לד). ברי שהפרוש מאמרם זה הוא שעובד ה' אינו פטור מן המוסר. אבל המוסר מהווה רק כלי לחינוך האדם עובד ה' ולא תכלית בפני עצמה.

    – עיין שמונה פרקים פרק ד', שם הרמב"ם מציג את (רכישת) 'המעלות' (כלומר המידות הטובות) עבור 'רפואת הנפש'.
    – וכן ראה מו"נ ח"ג פרק נד (פרק סיכום הספר על "ארבעת סוגי השלמות" האנושית) : "והמין השלישי הוא שלמות באדם עצמו וכו' והיא שלמות המעלות המידותיות (המידות קרי המוסר) וכו' וגם מין זה מן השלמות ואינו אלא הצעה לזולתו (כלומר בסיס לקיום יחסים עם זולתו בחברה האנושית) ואינו תכלית (כש) לעצמה" וכו' ראה שם דברי רבנו הגדול.

  • נהנתי מאד לקרוא את המאמר. זה אחד המאמרים הראשונים שאני קורא באתר זה, שהתודעתי אליו רק לאחרונה. בתור אחד שאינו נמנה על הציבור החרדי, הפריעה לי מאד כצופה מן הצד ההתנהגות חסרת האנושיות שרווחת לצערינו בחלקים מן הציבור החרדי. כיון שאכפת לי מהציבור החרדי, ואני אוהב אותו, חוץ מהסלידה שהרגשתי מול התנהגויות כאלה חשתי גם צער, רחמים, ורצון לתיקון. אני חושב שאתר כזה הוא כלי נהדר לשינוי והתבוננות מפוכחת פנימה, ואע"פ שהאינטרנט הוא לא כלי שנפוץ אצל כל הציבור החרדי, מספיק שחלק נכבד מן הציבור יתחיל את השינוי והתיקון בתחומים הנדרשים, וזה ישפיע ויתפשט הלאה.
    מאמר נהדר, אינטלגנטי, וכתוב ברמה גבוהה. יהי רצון שיפעל את פעולתו.

  • מאמר מצויין.
    בעקבות מאמרך אשמח לשתף במקרה שנתקלתי בו לפני כמה שבועות ,בעודי מהלך בערב שבת ע"י בית כנסת חסידי ידוע ראיתי את ילדי החצר משחקים ואף זורקים פירות שהיו בחצר בית הכנסת לעבר הכביש ואף על העוברים ושבים ואז ניגש אדם מבוגר והסביר להם (באופן אינטנקטיבי לחלוטין)
    כי הם עוברים על איסור "בל תשחית" תהיתי מדוע נאלץ לתת להם הסבר דתי בעוד האינסטיקט האנושי והמוסרי פשוט דוחה התנהגות זו ומדוע לא חינך אותם לכך…..כנראה שהנך צודק והחינוך החילוני האנושי פשוט לא קיים בעולמם של מחנכים חרדים.

  • נסעתי באוטובוס כמה פעמים בשנים האחרונות (קצת יותר). בספסלים האחרונים ישבו נערים עם מכשירים בידיהם, שומעים מוזיקה בקולי קולות, מתפרעים וצועקים, קופצים בתזזיתיות, מפתיעים בתרגיל התעמלות במהלך הנסיעה. פחדתי להעיר להם, וכך גם מבוגרים אחרים באוטובוס.
    ישבתי בתחנה בשעת ערב, וקבוצת בני נוער מעורבת שעברה לצדי הבהילה אותי בקולניותם, במכות החיבה ההדדיות ובדחיפות אל הכביש. ברור שלא העליתי על דעתי לומר להם שמסוכן לדחוף חבר אל הכביש.
    הלכתי לישון – והתעוררתי לשמע צווחות מבית השכנים ממול, שבלי התייחסות לשעון ולכך שהם אינם במדבר, רבו זה עם זה בקולי קולות בקללות נמרצות. ומה יכולתי לעשות?
    לעומת זאת, כשנסעתי באוטובוס עם נערות סמינר שקצת חרגו מטון הדיבור המקובל באוטובוסים, הספיקה להן קריאת 'ש…' אחת כדי להתמתן. בחורי ישיבה שעברו על פניי בשעת ערב רק הוסיפו למידת הביטחון שלי באזור השמם, והשקט בלילות בשכונה שלי היום, מופרע רק מבכי תינוקות יהודיים טהורים. וזה עוד לפני התייחסותי לצעקות שמופנות לאברך חרדי – בצדק או שלא – אך נענות בשתיקה מכובדת ומכבדת, במקום בוויכוח קולני כמקובל במחוזותינו.
    לדעתי, הסיבה שבשלה אנשים כואבים (לו יהי) את הליקוי בנימוסים ובאדיבות בציבור החרדי – היא משום שהם מצפים מאדם חרדי להיות מושלם בכל הליכותיו. קשה להם להפנים שכל אדם – כל אדם – עיר פרא אדם ייוולד, ורק בהשקעה יומיומית הוא מתעדן ומתקן את מידותיו. קשה להם לפרגן לבני התורה העדינים וגם לאלו התוססים, שכל ניסיון להשוותם ל'חילוני מתוקן ונאור' יביך את מי שהעלה על דעתו את רעיון ההשוואה. קל להם יותר למצוא אדם בתהליך התקדמות ועבודה על המידות, לנפנף בנפילותיו ובמה שעוד לא למד ופיתח, ולומר: מה יהיה עם הציבור החרדי, שאינו מחנך לאנושיות, הא? צריך לעשות משהו עם זה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל