צריך עיון > סדר שני > "לבקר בהיכלו" – אחר מיטת מרן הגראי"ל שטיינמן

"לבקר בהיכלו" – אחר מיטת מרן הגראי"ל שטיינמן

מערכת צריך עיון
מערכת צריך עיון

רשמים מאורחותיו של הגאון הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל מזווית של בן קהילה אחרת שבמסגרת עבודתו נועץ בו רבות. הנהגותיו של ראש הישיבה בסוגיות של "קירוב", הקשבתו המיוחדת, רגישותו לצרכיו של הזולת והבנתו העדינה. כיצד הצליח הרב להבין ללבו של הדור, מתוך ד' אמות של הלכה בהם היה ספון.

כ"ו כסלו תשע"ח
 

בשעה זו, עת אשר רבבות אלפי ישראל מלווים את הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל למנוחתו האחרונה, בקהילה שבה גדלתי ממשיכים החיים כרגיל. בטבעו של עולם, המצב אצלי היה אמור להיות דומה, והסתלקותו מן העולם הייתה חולפת ללא הד. כעת יושב אני, ביני לבין עצמי, ומהרהר בדמותו, אותה זכיתי להכיר כמעט במקרה.

***

גדלתי בקהילה חסידית המשתייכת לחוגי העדה החרדית. על הרב שטיינמן בקושי שמעתי. ידעתי אולי שיש ראש ישיבה בבני ברק הנושא את שמו – אבל לא מעבר לכך. דמותו לא הייתה חלק מכותל המזרח של בית מדרשנו, ושמו לא הוזכר על השולחן – לא בבית ולא בקהילה. בתקופת לימודיי בישיבה ספרי "איילת השחר" על הש"ס אמנם נכחו בבית המדרש (בניגוד לספרי "אבי עזרי"), אך מעבר לכך "הרב שטיינמן" היה שם שלא אמר לנו דבר.

דבר זה השתנה כליל מספר שנים לאחר מכן. עם הקמת הנח"ל החרדי התעוררה בקהילתנו התנגדות עצומה לרב שטיינמן. ספריו הוצאו מבית המדרש, ובאחת ההפגנות בבני ברק השתתף רב מפורסם מקהילתנו ודיבר נגדו בחריפות. הקרע מעולם לא אוחה. שמו נישא בקהילה שלא לתהילה. קירות מאה שערים רוססו בתדירות בכתובות נאצה המשמיצות אותו. לעתים אף ניטל ממנו תואר "הרב".

וכך, ירושלמי כמוני החל לשמוע שוב ושוב את שמו של הרב, בהקשרים אחרים מאד מאלה שאליהם הורגלתי בתוך קהילתי

מעולם לא הייתי צד פעיל במחלוקת זו, אך בתור חבר קהילה לא הייתה לי כל סיבה לחשוב אחרת. ואולם, נסיבות החיים הובילוני לאחר נישואיי להתעסק בענייני "קירוב רחוקים". במסגרת עיסוק זה התחלתי לעבוד באחד מארגוני הקירוב הגדולים שהיה תחת נשיאותו של הרב שטיינמן, והתנהג על-פי הדרכתו. בכל שאלה או התלבטות היו ניגשים אליו לקבל ממנו עצה ותושייה. וכך, ירושלמי שורשי כמוני החל לשמוע שוב ושוב את שמו של הרב, בהקשרים אחרים מאד מאלה שאליהם הורגלתי בתוך קהילתי. בהמשך, אף אנוכי הקטן, מתוקף עבודתי, החלתי לפקוד את בית הרב, לשאול אותו שאלות בענייני קירוב, וללוות אל חדרו חוזרים בתשובה עם שאלות והתלבטויות בדרכם.

כאמור, לא גדלתי על דמותו; גם כיום אני חי ונושם את העולם החסידי ומושפע מדרכו, מספריו ומ"גדוליו". כיוצא בו, מעולם לא שאלתי את הרב שטיינמן שאלות אישיות, ולכן אינני יכול להעריכו בתור רבי או מורה דרכי. עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אני יכול לספר על הרב מנקודת מבט של צופה מן החוץ, האמון על ברכי קהילה אחרת ומסורת שונה.

***

במפגשים הקצרים שהיו לי עם הרב, דמותו המרשימה כבשה אותי כליל. תשובותיו הבהירות בשאלות שאותן שאלתי, רובן כאמור בעניינים הקשורים לתחום הקירוב, הותירו עלי רושם עז. מצאתי בו חכמה עמוקה והתעניינות ערה. הייתה לו הבחנה ברורה ונדירה בין טפל לבין עיקר. גם החדות והמיקוד שמצאתי אצלו היו מעלות יוצאות דופן.

במפגשים האלה ראיתי איך יהודי שעבר את שנת המאה לחייו, החי בבית פשוט בבני ברק ואין לו בעולמו אלא תורה ומושגי עולם הישיבות, יושב ומשוחח בגובה עיניים עם צעיר חילוני בשנות העשרה

במפגשים האלה ראיתי איך יהודי שעבר את שנת המאה לחייו, החי בבית פשוט בבני ברק ואין לו בעולמו אלא תורה ומושגי עולם הישיבות, יושב ומשוחח בגובה עיניים עם צעיר חילוני בשנות העשרה, המתלבט עם אתגרים ובעיות הרחוקות מעולמו כרחוק מזרח ממערב. הוא אפילו צחק אתו! זה היה מחזה ייחודי, נהדר ומדהים.

בכל מפגש הרגשתי שנושא הקירוב בוער בקרבו, וכי שאלות הקשורות לתחום זה מקבלות אצלו בכורה בסדר העדיפויות. הוא תמיד שאל, בירר וענה כהלכה, ירד לעומק הבעיה של השואל וניסה להבין את התמודדות שלו, למרות המרחק כאמור בין עולם השואל לבין העולם שלו. שאלות רבות הבאתי לפתחו. להלן אבקש לספר על כמה מפגשים העולים בזיכרוני כעת.

בצוואתו ביקש הרב שלא לספוד לו בדברי שבח והלל. אך לגבי צדיקים נאמר כי דבריהם הם זיכרונם, ואף כאן יהיו דברי אלה, דבריו אלה, לזכרו ולעילוי נשמתו.

***

"מאיפה להתחיל?" שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגוננו. השאלה חזרה וחוזרת שוב ושוב אצל צעירים המבקשים להתקרב לשמירת תורה ומצוות. כל אחד הוסיף לה את ההתמודדות האישית והאתגרים הייחודיים לו – אתגרים אישיים עם מצווה כזו או אחרת, או קשיים מצד הסביבה, המשפחה והחברים.

זכורני כי בשלב מסוים נכנסנו לרב והצגנו לו שאלה זו: כיצד מתחילים? הרב לא ענה מיד. הוא ישב עם עיניים סגורות במשך דקות ארוכות, כשהוא מרוכז במחשבות. ואז הוא אמר לנו כך: להתחיל בשלוש מצוות ותנאי אחד. שלושת המצוות הן תפילין, ציצית ושבת. התנאי הוא שמירת כשרות.

תפילין, הוא הסביר, זו מצווה שאפשר לקיים בכמה דקות, וגם מי שיש לו בעיות עם הסביבה יכול להניח תפילין בבוקר לפני העבודה, או לפני בית-הספר, בלי לחוש חוסר נעימות.

ציצית זו מצווה שמקיימים כל רגע ורגע. אך בשונה מכיפה – שאינה מצווה, וגם לא קל לכל אחד ללבשה בפרהסיה, בפרט בתחילת הדרך – ניתן ללבוש את הציצית מתחת לבגדים.

אולם המעניין ביותר היה דבריו אודות השבת. כאשר הוא הזכיר את מצוות השבת, היינו סבורים כי הוא בוודאי מתכוון לחשיבות שמירת השבת וההימנעות ממלאכה. אך הוא הסביר כי כוונתו אחרת. נקודת ההתחלה בשבת עבור אנשים החפצים להתקרב אל היהדות היא ההליכה לתפילות השבת בבית הכנסת. הוא הדגיש כי יש בכך חשיבות לא רק בערב שבת, אלא גם בתפילת שחרית בבוקר.

לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה.

לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה. לכאורה, הזהירות ממלאכה הרבה יותר בסיסית וחשובה מההליכה לבית הכנסת: הראשון הוא איסור סקילה, ואילו השני – מנהג יפה. אולם בהמשך הדרך פגשתי בעלי תשובה רבים שבתחילת דרכם קבלו על עצמם להיזהר בשמירת שבת, נמנעו משימוש בחשמל, בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – ומהר מאוד נשברו. הם תיארו באוזניי את השבת כיום של מאסר, יום של קושי. בעוד שכל משפחתם וחבריהם יוצאים ונהנים, נוסעים ומטיילים או לחילופין צופים בתכניות וסרטים, הם מרגישים כלואים. "האם כך היא דרכה של תורה?" אמרו לי. "האם זו השבת הנפלאה שאותה הבטחתם לנו?" פעמים רבות תחושת הבדידות והצמצום שברה את רוחם.

יכולת הבנה דקה זו, לצד הזדהות עמוקה עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא דבר יוצא דופן.

יכולת הבנה דקה זו, לצד הזדהות עמוקה עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא דבר יוצא דופן. הרב הליטאי הקשיש, אשר למותר לציין את דקדוקו בהלכה, ועד כמה היה חשוב בעיניו כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך; אשר כמובן שהיה מוותר בעצמו על תפילה במניין לו גבל הדבר בחשש הלכתי –  דווקא הוא הצליח להבין ללבו של בעל-התשובה, ולדעת מהו סדר הדברים הנכון. הוא הבין כי השבת חייבת להתחיל אצל המתקרב דווקא בהליכה לבית הכנסת, שם הוא יוכל להתחבר לפן החיובי של "זכור את יום השבת לקדשו". כך הוא יפנים את רעיון השבת, שעיקרו לפנות זמן לעצמינו כדי לחזק את הקשר והברית "ביני ובין בני ישראל". דבר זה ייתן למתחזק את הכוח להמשיך גם ל"שמור את יום השבת לקדשו" – שמירת שבת כהלכתה – שהרי "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. היה חשוב לו להדגיש את ה"עשה טוב" של שבת, לפני שמטילים על החפץ להתקרב את עולה של שמירה מעשיית מלאכה, שעלולה להשיגו אחור בצעדיו הראשונים.

אולם, הרב אף הוסיף תנאי אחד של "סור מרע": שמירת כשרות. כדי שהקדושה תפעל על האדם, אמר לנו, על המתקרב להיזהר ממאכלות אסורים המטמטמים את הלב.

הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

את הגישה הזו של הקשבה והתמקדות ב"עשה טוב" פגשתי אצלו בכל צעד ושעל. הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

במקרה אחד, באחת הישיבות לבעלי תשובה שהקמנו, הגיעה קבוצה של שבעה צעירים שהיו קשורים לרב חסיד ברסלב מעדות המזרח. ימי ראש השנה התקרבו, והתלמידים רצו לנסוע לאומן עם רבם. אלא שהרבנים בישיבה, שהשתייכו למגזר הליטאי, לא הסכימו לכך, ואיימו להרחיק מהישיבה את כל מי שייסע לאומן.

פנינו עם המקרה לרב ושאלנו אותו כיצד ראוי לנהוג. הרב פנה אל ראש הישיבה, שהתנגד בכל תוקף לנסיעה, ושאל אותו: "מה הבעיה באומן?" ראש הישיבה התחיל להציג טענות מטענות שונות, שכללן היה שרוחה של ברסלב שונה מאד מהגישה והדרך שאותה רוצה הישיבה להנחיל לתלמידיה, וטען לחשש קלקול עבור בחורים המבקרים במקום. הרב הקשיב, ואז אמר לראש הישיבה: "אם תרשה להם להקשיב לברסלב, יקשיבו לך וגם לברסלב. ואם לא תיתן להם להקשיב לברסלב, בסוף לא יקשיבו לא לך ולא לברסלב!" אני מבכר לא לספר את הסוף הכואב של אותו סיפור, שבו התברר עד כמה הרב צדק.

הרב שטיינמן הקשיב, ואז אמר לראש הישיבה: "אם תרשה להם להקשיב לברסלב, יקשיבו לך וגם לברסלב. ואם לא תיתן להם להקשיב לברסלב, בסוף לא יקשיבו לא לך ולא לברסלב!"

את סלידתו מגישה שלילית ראיתי במקרה נוסף. פעם אחת הגעתי אליו עם צעיר המתקרב ליהדות, וחיכינו יחד לאחר התפילה כדי לשאול אותו שאלה מסוימת. לפנינו עמד יהודי בעל חזות רבנית מכובדת עם בנו בן השלוש-עשרה. היהודי סיפר לרב שבנו קיבל על עצמו "קבלה טובה", והוא מבקש ברכה כדי שיצליח לעמוד בקבלתו. ומה הבן קיבל על עצמו? להעיר לכל מי שהתפילין שלו לא עומדים בדיוק באמצע הראש. לא פחות ולא יותר! הרב התחיל לצחוק ושאל: הרי חלק גדול מהציבור הם חסידים, וכידוע שיש חסידים שפחות מקפידים על זה.[1] האם הבן חושב ללכת לתקן את כל החסידים?!

רגישותו הרבה לעולמם, משפחתם וסביבתם של המתחזקים הייתה תכונה יוצאת דופן. פעם באתי אליו עם צעיר בן שבע-עשרה וחצי שרצה מאד להיכנס לישיבה, אך הוריו התנגדו לכך. הרב ענה לו: אם היית כבר בוגר הייתי יכול לומר לך להיכנס לישיבה. כל כמה שהבחור חזר וביקש שהרב יגיד לו שהוא צריך להיכנס לישיבה, הוא חזר וענה לו שוב ושוב את אותה תשובה.

פעם אחרת באתי אליו עם צעיר מתחזק בתחילת התקרבותו לשמירת תורה ומצוות. אותו צעיר למד במכינה קדם-צבאית, ורצה לעזוב את המכינה ולעבור לישיבה של בעלי תשובה. הצעיר שטח את התלבטותו לפני הרב: היות והוא כמעט הדתי היחיד שלומד במכינה, והוא מארגן שם תפילות, הוא מתלבט אם מותר לו לעזוב כדי לעבור לישיבה. הרב שאל אותו: "האם המכינה מעורבת?" "כן!" השיב הצעיר. שוב שאל אותו הרב: "האם יש לך הסכם עם היצר הרע, שאתך הוא לא עובד?" ואז הוסיף בצחוק: "וגם אם יש לך הסכם כזה, היצר הרע לא ידוע כמי שמכבד הסכמים…"

שוב שאל אותו הרב: "האם יש לך הסכם עם היצר הרע, שאתך הוא לא עובד?" ואז הוסיף בצחוק: "וגם אם יש לך הסכם כזה, היצר הרע לא ידוע כמי שמכבד הסכמים…"

כמובן שלא היסס להביע את דעתו כאשר חשב שיש בעיה שצריך להתריע עליה, אך גם במקרים אלו עשה זאת בדרך כבוד מתוך הדגשת הצדדים החיוביים של הנידון. בזמנו פנה אלינו איש מפורסם בעולם התשובה שרצה לפתוח ישיבה לבעלי תשובה, וביקש את העזרה שלנו. דיברנו עם הרב, והוא אמר לנו כך: כתוב בתהלים "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". יש "יעלה", ויש "יקום". "יעלה" הם אלה שמקרבים יהודים לדרך התורה, כמו ארגוני התשובה. "יקום" הם אלה שמלווים את המתחזקים בהמשך דרכם, שמעצבים ומייצבים את התהליך, כמו ישיבות של בעלי תשובה. עליהם הכתוב אומר "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת". המשיך הרב ואמר: לא כל מי שעוסק ביעלה יכול לעסוק ביקום – וכן להיפך. יכול להיות שאותו יהודי מצליח מאוד בחלק של יעלה, אך החלק של יקום לא שייך אליו. לכן לדעתו כדאי שהוא ימשיך במה שהוא טוב בו.

יצאתי מפגישה זו נפעם מהדרך היפה והמחוכמת שבה הביע הרב את התנגדותו להקמת ישיבה על-ידי אותו אדם. במקום למנות את החסרונות והפגמים, הוא הדגיש את הצדדים החיובים שלו, והפך אותם לנימוקים שבגינם עליו לסגת מרעיון פתיחת הישיבה.

הוא היה גם בעל מבט ריאלי מאד בכל הנוגע למה נכון ולא נכון לדרוש מבעלי תשובה. כשנתקלתי בחוזרים בתשובה שהתקשו ללמוד כל היום, ולכן לא הסתדרו בישיבות לבעלי תשובה, אמר לי הרב: צריך להקים להם תכניות נפרדות. "זיי זאלן ארבעטן א גאנצן טאג און לערנען אביסל ביינאכט (תרגום: שיעבדו כל היום וילמדו "קצת" בערב). הוא הוסיף שצריך להיזהר לא לקרוא למסגרת כזאת בשם "ישיבה". (בהמשך הוא שאל אותי בבת שחוק: "יש לך הרבה כסף?" כשלא הבנתי את השאלה, הוא הסביר: "אתה יודע שבשביל להקים מסגרת כזאת צריך הרבה כסף!")

בצר לו פנה לרב, שהשיב לו: החששות שלה מוצדקות! האחריות לפרנס מוטלת עליך, ואתה צריך להתחייב לזה ולא להתחמק מאחריות.

במקרה אחר הציעו שידוך לבחור חוזר בתשובה. באחת הפגישות אמרה לו הבחורה שהיא מאוד מבינה את רצונו ללמוד תורה, אבל זה לא אפשרי (ללא עזרה מההורים). הבחור התלבט כיצד לנהוג, ורבני הישיבה אמרו לו שהוא לא צריך להסכים לדרישותיה. בצר לו פנה לרב, שהשיב לו: החששות שלה מוצדקות! האחריות לפרנס מוטלת עליך, ואתה צריך להתחייב לזה ולא להתחמק מאחריות. עם זאת, המליץ לו הרב להסביר לה שבהתחלה ילמד חצי יום ויעבוד חצי יום, ורק אם ההסדר לא יספיק לפרנסת הבית אזי יעבוד כל היום ויקבע שיעור תורה בערב.

***

לסיום ארצה לחתום באנקדוטה אחת, שאולי לא קשורה ישירות למה שתיארתי לעיל, אך היא עדיין אחד הרגעים הבלתי-נשכחים שאני זוכר מהרב.

פעם הגעתי אליו עם קבוצת צעירים מתחזקים ממדרשה, שזה עתה סיימו ללמוד את פרק כיצד הרגל. הגבאי של הרב הכין אותי מראש, ואמר לי שהרב חלש ולא מרגיש כל כך טוב, ולכן הוא רק ייתן להם ברכה. וכן היה: הרב נתן להם ברכה והם פנו ללכת.

אלא שאחד מרבני המדרשה (שכנראה לא ידע על חולשתו של הרב) פנה אליו וביקש שאולי הרב יבחן אותם על הפרק שלמדו. הרב התחיל לשאול שאלות בעל פה, והצעירים ענו, וכך עוד שאלה ועוד שאלה עד שהתחיל דיון סוער בסוגיות, ומרגע לרגע הרב מתחזק כארי ונכנס איתם לגמרי לסוגיא. לאחר שהדיון שכך נתן להם הרב שיחה קצרה על חשיבותו ומעלתו של לימוד תורה. ראיתי בחוש איך לימוד התורה מחייה אותו ממש.

אין לי ספק שהרב שטיינמן השפיע עמוקות על תלמידיו ועל ההולכים בדרכו. לבטח הם יודעים לספר עליו רבות, על הנהגותיו הציבוריות והאישיות בכל ימי חייו. אבל אלו הרגעים שלי, של "האורח לרגע". את אותם רגעים אנצור בליבי לעד.

 

קרדיט תמונה: באדיבות המצלם.

[1] עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב, סימן ו. גם ה"קהילות יעקב" במכתביו הורה לבחור שהיה לו ספיקות תמידיות בעניין לסמוך על פסק ה"דברי חיים" הנ"ל.

תגובה אחת על “"לבקר בהיכלו" – אחר מיטת מרן הגראי"ל שטיינמן

  • גדולתו של הרב זצ"ל היה בהכרת האדם ,הכרת עולם המעשה , ולא כרבי שמעון בר יוחאי . שתי רגליו היו על הקרקע והרב הכיר את העולם הזה מבחינת הסתכל באורייתא וברא עלמא.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל