צריך עיון > סדר שני > ללמדך שלא שינו

ללמדך שלא שינו

חיים יעקב לוי
חיים יעקב לוי אברך כולל ומגיד שיעור

הציבור התורני מאופיין בשימוש לעניין תורה ומצוות בשפה שאינה השפה המדוברת, כגון תפילה ולימוד בהברה אשכנזית. שוני זה גורם לנתק בין שפת החשיבה היומיומית של אדם, לבין השפה שבה הוא מגדיר לעצמו את תורתו, יהדותו ואלוקיו. מכאן משתמע מכך כי לא ניתן למצוא את נוכחות הא-ל במציאות הפשוטה שלנו. העלאת החשיבות של שפת העבר (יידיש או הברה השכנזית) יוצרת מעגל קסמים חמור המרוקן את היהדות ממשמעותה. מציאות חדשה מחייבת "תרגום" לשפה חדשה, ולא שימורה של השפה הישנה. השמרנות של התורה, במובן של "שמירה", אינה אמורה לגרום לה להסתכל אחורה. מעצם טבעה וטיבה, היא מסתכלת דווקא קדימה.

י"ז טבת תשע"ח
 

בעידן המודרני אנו עדים להיווצרות פער גדול בין היהדות והתורה לבין המרחב האנושי שבו חי האדם את חייו האישיים. פער זה אינו נובע מהשוני הטכנולוגי בין העבר להווה, אלא מן השינויים העמוקים בתפיסות היסודיות של האדם ושל הנפש. לפני כמה עשרות שנים, חיו אבותינו בעולם שכולו היררכיה. האב היה דמות סמכותית בביתו, המורה בכיתתו, העשירים והפרנסים בקהילתם, המושל בעירו, והקיסר "ירום הודו" במדינה כולה. קשה לתפוס ולשער את היקף המהפך שבו הדור הצעיר אינו רואה כל סמכות של חכמה או כוח מול עיניו. מול התלות של העולם הישן מתאפיין העולם החדש בעצמאות; מול הבדלי המעמדות – בשוויון; ומול הקהילתיות – באינדיבידואליות.[1]

הקהילה היהודית עמדה כמה וכמה פעמים מול השאלה כיצד לשמר את הרצף ההיסטורי של הדורות לנוכח מצבים שהתחדשו בהווה. בדיון זה ברצוני לעסוק בשאלת השפה, והקשר שלה אל אתגר השימור.

במובנו הפשוט מתייחס המונח שפה ללשון המדוברת – עברית, אנגלית, יידיש וכדומה. אולם במובן רחב יותר, "שפה" מתאר דרך חשיבה ועולם מושגים. מושגי המקום והזמן המתבטאים בשפה משקפים את האופן שבו בני התקופה תופסים את העולם, את עצמם ואת עולם הערכים שלהם.

להלן אבקש לדון בשימוש בשפת האידיש בזמננו, אולם דיון זה משמש דוגמה לשימוש בסממנים מן הדור הקודם, המסמלים גם שפת חשיבה ומושגים, כפי שיתברר במהלך הדברים. לא אתייחס לשאלה העקרונית האם להשתמש ביידיש או בעברית,[2] אלא אתמקד במחיר של שימוש בשפה שאינה שפת ההווה. מתוך הדיון בדוגמה זו אנסה לחזור לדיון העקרוני הכללי באתגר שימור הרצף בתוך ההווה.

השימוש בשפה שאינה השפה המדוברת, כגון לימוד ביידיש, או תפילה בהברה אשכנזית, עלול לגרום לכך שייווצר נתק בין שפת החשיבה היומיומית של האדם, השפה שבה הוא משתמש לעסקי החול בחייו, לבין השפה שבה הוא מגדיר לעצמו את תורתו, יהדותו ואלוקיו.

השימוש בשפה שאינה השפה המדוברת, כגון לימוד ביידיש, או תפילה בהברה אשכנזית, עלול לגרום לכך שייווצר נתק בין שפת החשיבה היומיומית של האדם, השפה שבה הוא משתמש לעסקי החול בחייו, לבין השפה שבה הוא מגדיר לעצמו את תורתו, יהדותו ואלוקיו. כך שכיח מאד לשמוע אדם תובע שקיפות, דמוקרטיה וזכויות אדם בשיחת חולין, ורגע לאחר מכן נכנס לשיחת מוסר על "משל למלך שיש לו עבדים" וכו', ואינו חש כלל סתירה בנפשו. זאת משום שהוא דובר שתי שפות המייצגות מערכות מושגים מנותקות לגמרי. הפער האמור אינו רק ניתוק החיים מן התורה,[3] אלא ניתוק התורה משפת הנפש, וניתוק בתוך הנפש עצמה, בין החלק האידאלי שבה לחלק הטבעי והמציאותי.

 

השאיפה לנוסטלגיה

מדוע הקהילות השמרניות ביותר בעם היהודי מתעקשות על שימור שפת היידיש? השימוש בשפת היידיש או בהברה האשכנזית אינו נובע מסיבות היסטוריות בלבד, אלא גם מתפיסה מסוימת של היהדות. בני ישיבות יכולים להעיד, כי כאשר הם שומעים פסוק או אמרת חז"ל בהברה ישראלית-עברית, הדבר נשמע באוזנם לא לגמרי אותנטי. השפה התורנית נדמית לנו אותנטית דווקא כאשר היא מתקיימת במרחק ברור מהדיבור הטבעי והיומיומי. האווירה הנוצרת מהיאחזות בשפת וסגנון העיירה אומרת לאמיתו של דבר, כי העיירה היהודית היא המבטאת את הרגשות היהודיים. ההוויה היהודית שלנו מתרקמת סביב געגועים ליהודי של העיירה. סביבו נרקמת רומנטיזציה של העיירה כולה,[4] והוא דמות המופת העיקרית שלנו.

השימוש בשפת היידיש או בהברה האשכנזית אינו נובע מסיבות היסטוריות בלבד, אלא גם מתפיסה מסוימת של היהדות.

גישה זו מגולמת בפתגם הידוע האומר כי "בעברית אין ערלאכער איד…".[5] אולם תפיסה זו אומרת למעשה שלא ניתן למצוא את נוכחות הא-להים במציאות הפשוטה, בהווה. ההווה שלנו שונה מאד, ואין ביכולתנו ובכוונתנו לשחזר את צורת החיים ותפיסות החיים של העיירה. ממילא קשה עד בלתי אפשרי לבטא בישראלית את האמת שלנו. גם כאשר אנו יוצאים ומסבירים בישראלית מהו יהודי, אנו משוכנעים כי כדי להיות יהודי אמיתי צריך להיות שקוע בתוך תוכם של המושגים הנאמרים ביידיש או לכל הפחות בהברה אשכנזית. נכון שבעברית אין "ערלאכער איד", אך כל עוד שבעברית אין תרגום לערלאכער איד, אז באמת לא ימצא בה ערלאכער איד…

על משקל זה ניתן לומר כי הדיון הנפוץ בשנים האחרונות האם החינוך בעולם התורה מצמיח "גדולי תורה", הוא טאוטולוגי. מלכתחילה מסמנים את צורת ואופי ה"גדול" במושגים של העיירה, כאדם המנותק לגמרי מן ההווי העכשווי. מכאן ברור כי מי שידבר ב"ישראלית" איננו גדול, גם אם תורתו וצדקותו מכריזות עליו בכל מקום. כתוצאה מן ההיצמדות לרומנטיקה ולהווי בו חיו אבותינו, מושם דגש רב מאד על הסממנים החיצוניים המשמרים ומבטאים הוויה זו. כאשר מוענק משקל רב לסממנים חיצוניים, כל מי שנעדר את הסממנים הללו נתפס זר להוויה התורנית.

העלאת החשיבות של שפת העבר יוצרת מעגל קסמים חמור המרוקן את היהדות ממשמעות.

אולם ניזקה של ההיצמדות לשפת העבר אינו רק איבוד הקשר אל יהודים הדוברים ישראלית, או זלזול באנשים גדולים שאינם "פון אונזארער". העלאת החשיבות של שפת העבר יוצרת מעגל קסמים חמור המרוקן את היהדות ממשמעות. ככל שמתחזקת המסגרת החיצונית והופכת למגדיר הזהות העיקרי, כך מתמעט הצורך לעסוק בתכנים היסודיים והמהותיים. בהמשך התהליך, המחסור בתוכן אמיתי מעורר תחושת פחד ואיום מפני משבר, המחייבת להיאחז עוד יותר בחוזקה במסגרת, כדי לשמר את הזהות הרופפת. וכך נחלשת עוד יותר הפנייה אל התוכן, וחוזר חלילה. כך מחליפה בהדרגה הסוציולוגיה את האידאולוגיה, הצורה החיצונית את עקרונותיה של תורת משה.

 

האם אפשר לתרגם "ערלאכער איד"?

לעומת המחירים של שימוש בשפה ישנה שמנינו למעלה, אין ספק שישנם נימוקים לנטייה להמשיך ולהשתמש לדברים שבקדושה בשפת אבותינו. ננסה לעמוד על חלקם.

החינוך להיות "יהודי טוב" אינו מסתכם בחינוך לקיום ארבעת חלקי השולחן-ערוך. בלב לבו של הקניין החינוכי עומדים רגשות עמוקים כמו אהבת תורה, אהבת ה', יראת ה' והתבטלות, ואלו אינם ניתנים להעברה על ידי ריבוי מילים והגדרות מופשטות. בני הדור המבוגר אינם יכולים להעביר את רגשותיהם העמוקים אלא באופן שבו הם חוו אותם. הסגנון היידישאי הוא שהדליק בנפשם את האש, והעברת הדברים בשפה שאינה שפתם המקורית אינה מספקת, כשם ש"כלי שני אינו מבשל". לכן כאשר אנו תרים במעמקי לבנו אחר תחושות של עומק אמת ואותנטיות, אנו מוצאים אותן דווקא בסגנון ובשפה בהם חווינו את הדברים.

 

צאינה וראינה. חומש מתורגם לאידיש. By Sf2000 (Own work) [CC BY-SA 4.0], via Wikimedia Commons

תובנה זו אומרת שאין בידינו לבסס מערכת חינוכית "ישראלית" שבה יוקנו לנו ולילדינו רגשות אלו, ובוודאי שאין בידינו לעשות זאת באופן מספיק עמוק המבטיח את העברתם של רגשות אלו לדורות הבאים. משום כך איננו יכולים לייצר כאן "יהודי טוב" ארץ ישראלי חדש, לפי הגדרות הנחצבות מספרי הדרכה. האפשרות היחידה לחנך היא על ידי חיבור בלתי אמצעי לחוויה היהודית כפי שהתעצבה על ידי חיים תורניים, מאב לבנו ומרב לתלמידו.

מלבד זאת, שפה עתיקה שאינה שפת ההווה מכילה בתוכה את המטען המסורתי. דוגמה מאלפת לכך הוא הקדיש הנאמר בארמית. יתכן כי אילו היה נוסחו עברי, לא היה הקדיש מגיע למעמדו כיום. על נוסח הקדיש חופף הוד קדומים בן אלף וחמש מאות שנה דווקא בשל השפה העתיקה והלא מובנת. כאשר היהודי ניגש לומר את הקדיש, הוא חש חיבור אל הדורות שהיו ושיהיו, והא מרגיש חלק משרשרת נצחית הגדולה מחיי ההווה החולפים. אנשים חילוניים רבים היו נמנעים מלומר את הקדיש אילו היו צריכים לומר אותו בעברית, וזאת דווקא משום שהיו מבינים אותו. אין הכוונה שהחילוני האומר את המילים הארמיות של הקדיש אינו מבין שזהו טקסט דתי, אולם בשל השימוש בשפה העתיקה והייחודית למעמד זה, יש לאדם את הנכונות הפנימית לוותר על הביקורת האישית, ולתת למסורות הישנות את מקומן.[6]

האפשרות היחידה לחנך היא על ידי חיבור בלתי אמצעי לחוויה היהודית כפי שהתעצבה על ידי חיים תורניים, מאב לבנו ומרב לתלמידו.

לדבר קבוע ועתיק יש משמעות בולטת וחריפה, וככל שאינו מתחבר בפשטות אל התקופה, כך הוא קובע בנפש מושג נצחי יותר. אולם מעלות אלו לא מבטלות את הביקורת דלעיל על ההיצמדות לנוסטלגיה. לנצחיות פנים הפוכות, ומוטל עלינו החובה למצוא את האופנים בהם מתגלה הנצח בתוך ההווה.

כאשר החיים משתנים ומקבלים אופי שונה, ואנו ממשיכים לחנך מתוך הויה של עולם מנותק ורחוק ומתרפקים על כיסופים עמוקים ונסתרים, אנו מחטיאים את נפש האדם כפי שהיא עתה. בכך אנו יוצרים שיח חרשים בין היהדות שלנו, ההופכת למופשטת ונסתרת ורחוקה, לבין המציאות האנושית הבנויה על החיים בפועל.

חיים יהודיים בעולם, חייבים לייצר תרבות יהודית המתמודדת ו"משליטה" את שפתה על המציאות. אולם הניסיון הנואש לחיות את הרגשות הנוסטלגיים, יתכן שיש בו משום למנוע התפתחות שפה יהודית עכשווית ראויה.

 

שנים מקרא ואחד תרגום

מורכבות זו של הישן והחדש היא היסוד לחשיבות שילוב העברית והתרגום. בזמן חז"ל היתה הארמית שפת הדיבור,[7] ולכן תיקנו חכמים לקרוא את התורה בתרגום לארמית, כדי לתווך את המקור לשפת התקופה. התרגום לשפת המקום לא היה פעולה טכנית בלבד, הוא נתן לתורה פנים חדשות כפי רוחו של המקום והזמן.[8] אולם ניכר כי השפה המקורית אינה נזנחת, וה"תרגום" אינו הופך להיות השפה הבלעדית. הרעיון העומד מאחורי הקריאה הכפולה, בשפת המקור ובתרגום, הוא שממשיכים ללמוד את התורה בלשונה אף שהציבור אינו מבין מה נאמר, ובה בעת מתרגמים את המקור לשפת המקום.

שניות זו מתקיימת גם בצורת הלימוד. ההסברה בשפת המקום, כגון ביידיש באירופה, היתה מעין "תרגום" המקרב את המושגים המקוריים אל המציאות הממשית. זאת לצד העובדה שהתשובות והחידושים נכתבו בעברית. כיוצא בו, רש"י בבואו לפרש את הגמרא השתמש בתרגום, ופירש את המושגים בצרפתית בת זמנו, שהייתה אז שפה חדשה יחסית בחיי היהודים, ומאידך – כתב את פירושו בעברית. הרמב"ם פירש את המשניות בשפה הרווחת, הערבית, אך את חיבורו ההלכתי והעיקרי כתב עברית.

שפת המקור ושפת התרגום מבטאות שתי צורות התייחסות. היאחזות בשפת המקור אף שאינה השפה המדוברת, מבטאת פניה אל העבר שמעמידה את המקור כעיקר ומנסה כפי הניתן לשחזר אותו. לעומתה, התרגום פונה אל החיים הממשיים ומדבר בשפת הזמן והמקום, מתוך פניה אל העתיד וחתירה לעצבו באופן ראוי.

יש מקומות ותקופות בהם חשוב יותר להדגיש את הפנייה אל העבר ויש מקומות ותקופות בהם חשוב יותר להדגיש את הפנייה אל העתיד. החברה החרדית נושאת באופן ברור את לפיד הפניה אל העבר. אולם כאשר אנו מעלים אל מול עינינו את השיקול החינוכי, חשוב להתחשב גם בנטייה העולמית אל חדשנות והפנייה (המוגזמת אולי) אל העתיד. התרגום אמור להתבטא בחינוך הפונה אל העתיד ועונה על הכמיהה לחדשנות ולעיצוב העתיד.[9]

המחשבה היהודית אינה נצמדת בקנאות אל צורת החיים של העבר, אך גם אינה מקבלת עמדה של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

המחשבה היהודית אינה נצמדת בקנאות אל צורת החיים של העבר, אך גם אינה מקבלת עמדה של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". כוחו של הרצף הוא כאשר החידוש מתהווה תמיד בתור תרגום הנסמך אל המקור הנצחי.

אולם לדאבוננו, כיום נראה שהמגמה התהפכה. קשה לנו לתאר לעצמנו פירוש לש"ס שייכתב על ידי גדולי ישראל שיבאר מושגים תלמודיים בשפה מודרנית (כפי שעשה רש"י). אדרבא, בדרך כלל גם כאשר באים לבאר מושגים מודרניים, משתמשים הפרשנים בשפה עתיקה ככל האפשר. זו דוגמה להעלמותו של מושג ה"תרגום", שהוא מושג תיווך יסודי של חז"ל, אשר התקיים כאמור גם באופן הלימוד וההסברה. כיום נראה כי אנו מנסים לתרגם את הזמן המודרני אל מושגי העבר ולא להפך.

הנפש האנושית מבקשת לה מדי דור תרגום לשפתה. אם אנו רואים בתרגום דבר זר, לא אותנטי, לא אמיתי, הרי שהמסר המקורי עצמו יהיה מסורס ומנוון. בעוד שאני סבורים כי אנו נאחזים ברצף, נמצא את עצמנו שקועים בסוציולגיה של סממנים חיצוניים תלויי מקום וזמן, תחת ההיאחזות בתורה ובדבר ה'.

הדרך הנכונה לעמוד מול מציאות חדשה, היא על ידי "תרגום", ולא על ידי ניסיונות מלאכותיים להמשיך לחיות בעבר. השמירה על  קדושת הישן, לצד פעולת תרגומו לשפה החדשה והרלוונטית למציאות בהווה, היא הדרך להתחבר אל המסורת ולקבל חיים ממורשת אבותינו.[10]

 

התורה – שמרנות או חדשנות?

קריאה זו, לתרגם את התורה לשפת הדור, נשמעת שוב ושוב בידי הדתיות המודרנית, כבר יותר מ-200 שנה. בהתאמה, החרדיות סירבה שוב ושוב להיענות לקריאה זו וראתה בה סכנה מפני החידוש שבה. "חדש אסור מן התורה" – היתה ועודנה סיסמתה של היהדות החרדית. היהדות דוגלת בשמירה ולא בחידוש, גרסה החרדיות. ואכן מושג השמירה מודגש רבות בתורה. אולם אם נתבונן בתוכנו של שימור זה, נמצא כי הוא איננו פנייה אל העבר.

אחד המקומות בתורה בהם תופס מושג השמירה משקל רב הוא בפרשת יציאת מצרים. שם ישנם ציווים מיוחדים על שמירת היום הזה ועל שמירת המצות, וכן שימוש במושג לתיאור היום: ליל שימורים הוא לה', שימורים לכל בני ישראל לתולדתם, ועוד.

מדוע יציאת מצרים דורשת כל כך הרבה שמירה? מתוכן הפסוקים נראה שהשמירה של יציאת מצרים קשורה אל הזכירה. אנו אמורים לזכור את אירוע ההתגלות ביציאת מצרים, וכדי שלא נאבד את זיכרון זה, עלינו לשמור. הסיבה שזכירת ההתגלות דורשת כל כך הרבה שמירה הוא בגלל ניגודה לזרימה הטבעית של המציאות. משעה שעמדנו ברגע ההתגלות, אנו זקוקים לשמור את ההתגלות הניסית, העומדת בניגוד ובסתירה למציאות כפי שהיא.

אולם מהו התוכן של הזכירה בהתגלות זו? התורה מגדירה אותו ואומרת: "אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ההתגלות היא עצם היציאה ממצרים. הא-לוהים מתגלה בתוך במציאות ההיסטורית בתור גואלם של ישראל משעבוד מצרים. בתרגום לשפתינו נוכל לומר כי ה' ואומר כי אלוקותו היא "אלוקי הגאולה". והדברים התפרשו בהמשך התורה ובנביאים פעמים רבות.

התוכן של ההתגלות, אם כן, הוא הפניה אל העתיד – האמונה בגאולה. אמונה זו היא דבר העומד בניגוד לזרימה הטבעית של החיים, ולכן זכירתה זוקקת שמירה מעולה כל כך.  נמצא שאנו מנהלים עם המציאות דיאלקטיקה מרתקת של עבר ועתיד. המאורע בעבר המחייב שימור כצורתו, הוא בעצם פנייה אל העתיד. למרות שפנינו מופנות לעבר העבר לשמור על מאורע ההתגלות, הרי כל תוכנה ומשמעותה הם שכאן התגלתה הדרך אל העתיד, אל תיקון העולם, אל הגאולה.

בשיח המודרני עולה רבות הטענה כי היהדות היא דת העסוקה בשימור. אולם מבט אל התוכן מראה כי עם ישראל איננו עוסק בשימור הישן, אלא בשימור החדשנות.

בשיח המודרני עולה רבות הטענה כי היהדות היא דת העסוקה בשימור. אולם מבט אל התוכן מראה כי עם ישראל איננו עוסק בשימור הישן, אלא בשימור החדשנות.

המציאות נתונה בתווך בין שני קטבים: בריאה סטטית מחד, וגאולה מאידך. בתווך עומדת ההתגלות והבחירה. דרכו של אברהם אבינו בנויה על ההכרה כי העולם והאדם בטבעם יש בהם חיסרון הזקוק להשלמה והבחירה היא היוצרת ומחדשת את המציאות הטובה יותר, שעדיין איננה קיימת.

אפשר להביא לכך משל. נדמיין לרגע אדם שיש בידו שתיל קטן שניתן להפיק ממנו תרופה לסרטן. אותו אדם לוקח מן המשתלה את העציץ הקטן בו נמצא הזרע שנבט והוציא ניצן קטן, במטרה לשתול אותו באדמה כדי שיוכל לפרוח. ברור כי הוא שומר על הניצן הקטן שבידיו מכל משמר. קשה לדמיין אחריות כזו. סביר להניח גם כי הוא מחפש לו אדמה וסביבת גידול שתהיינה דומות ככל האפשר לתנאים בהם היה העציץ במשתלה. אך האם אדם זה עוסק בשימור העבר? האם פניו הם לעבר אידאל שבו העבר הוא הטוב ביותר האפשרי? ברור כי פניו ומגמתו נתונים לעתיד המונח בין ידיו. אם הוא ישכח את העתיד המיוחל, את תכליתו של הניצן שהיא התרופה המופקת ממנו, עלול הוא לגדוע כל סיכוי לפריחה צבעונית, משום שהיא עלולה להביא שינוי ונזק בצמח…

התורה היא אפוא ניצני הגאולה שהתגלו כאן בעולם, ועלינו לשמור עליהם בסביבתם ככל האפשר, כדי שיוכלו הניצנים לגדול ולפתח פרחים ופירות חדשים.


[1] כמה מהמגמות האנושיות הכלליות הללו מאופיינות למשל אצל טיילור, צ', מועקת המודרניות, ירושלים תשע"א.

[2] ממתנגדיה העיקריים של העברית החדשה בקרב היהדות הנאמנה היה כידוע הרבי מסאטמר, למשל במאמר לשון הקודש (טייטלבוים, י', ספר ויואל משה, ניו יורק תשל"ח, ס' כ-כג). ליסודה הרעיוני של תפיסה זו השוו למשל ספר חתם סופר, חלק אבן העזר, ב, ס' יא. וכן ר' אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, ב, עמ' תתכא; סידור ר' יעקב עמדין, עמ' קצו. עוד מקורות מובאים בסקירה אקדמית אצל באר, ח', "מלשון הקב"ה ללשון הסט"א: על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית", קשת החדשה 4 (תשס"ד), עמ' 144-128.

[3] כמה מן המקורות הכלליים העוסקים בבעיה זו בעת החדשה: סמט, מ', החדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסייה, ירושלים תשס"ה; שביד, א', בין אורתודוקסיה להומניזם דתי, ירושלים 1977, עמ' 15-6; רביצקי, א', "על גבולה של האורתודוקסייה", בתוך: שלמון, י', רביצקי, א' ופרזינגר, א' (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 18-1; רוזנברג, ש', "מסורת ואורתודוקסייה: על הגדרות ומושגי יסוד", בתוך: שלמון, י', רביצקי, א', ופרזינגר, א', (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 78-55.

[4] לדוגמה למבט הנוסטלגי על העיירה כדגם מיטבי של קהילה יהודית ראו למשל לוין, א', "קהלת הקודש – יסוד היהדות", בתוך: פראגר מ' (עורך), לאור הנצח: בעיות היהדות בזמננו באספקלריית המחשבה הדתית, ניו יורק תשכ"ב, עמ' 13-11.

[5] תרגום רופף של הביטוי הוא "יהודי טוב".

[6] יש לציין כי הקדיש הוא תופעה שיש בה היפוך מגמה. מלכתחילה כאשר ארמית הייתה השפה המדוברת, היה נוסח התפילה בעברית, ודווקא משום כך ראו מתקני הקדיש צורך לתקן תפילה נוספת בלשון העם, היא הקדיש. אמנם, בסופו של דבר נהפך הקדיש כעבור אלף שנה למנהג עתיק המבטא ומכריז על נצחיות המשמעות שלו, ועל הרובד הנסתר והעמוק שחורג מהרלוונטיות היום יומית של התקופה והחיים.

[7] ברוב התקופות השתמשו בני ישראל בשפת המקום כשפת הדיבור. ארמית בבבל, לאחר הכיבוש הערבי בערבית. וגם היידיש והלדינו הן גרמנית וספרדית מתובלות בעברית.

[8] ראו למשל ריקר, פ', על התרגום, תל אביב תשס"ו.

[9] מאלף לראות בעניין זה את דבריו של ר' מאיר שמחה הכהן בספרו משך חכמה: "כי כאשר ינוח ישראל בעמים, יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש ויוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושיות אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והניסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו הרואות בכל דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמיים, ומקורו לא על ארץ חוצב, הלא אם היו בארץ ישראל לפנים הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו, […] אבל לא כן בגולה […] כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה יהיו "אינם בני תורה". כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש. ואח"כ יתעורר בהם רוח אלוקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו ירביצו תורה יעשו נפלאות עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. (ואז) הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם. מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, יעיר חדשות בשכוח מה היה לאומתו.. עוד מעט ישוב לאמור שקר נחלו אבותינו […]

אז יבא רוח סועה וסער יעקר אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו… ובטלטולו ישכח תורתו עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט יתעורר ברגש קודש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ה'. יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל". (משך חכמה, פרשת בחוקותי, ד"ה ואף כל זאת). רבי מאיר שמחה מוצא כאן טעם חדש להנהגה האלוקית של טלטול ישראל מגולה אל גולה, בכך שהצורך הפרקטי החינוכי של הדור הצעיר, לבא ולחדש דברים, גורם להם לעקור את הישן. וממילא כאשר בא ישראל למקום חדש, נפתח לפניו כר נרחב לחדש בתורה.

[10] בנושא זה יש לציין לדברי הגר"א (משלי כ' ו'. איוב ג' כא'), הכותב כי המצוות קבועות ואינם משתנות, אולם התורה מתחדשת תמיד. נראה כי כוונתו לכך שההבנה במצוות וההסברה שלהם מתחדשת ומשתנה, אע"פ שעצם ההלכה היא קבועה. בכך אנו רואים את שתי ההופעות של מושג הנצחיות כפי שהוזכר לעיל, מחד את ההמשך המתמיד והקבוע, ומאידך את הרלוונטיות המתחדשת באופן שונה בכל יום ויום.


תמונה: Bigstock

9 תגובות על “ללמדך שלא שינו

  • יפה מאוד!
    ישר כוח!

  • מ׳דארף רעדן מיט די קינדער אידיש ווייל באלד קומט דאך משיח און יעמאלט וועט דאך זיין תחיית המתים און מיר וועלן זיך טרעפן מיט אונזערע זיידע׳ס און באבע׳ס, עלטער זיידע׳ס און עלטער באבע׳ס און ווי אזוי וועלן אונזערע קינדער רעדן מיט זיי, זיכער ניט אין העברייעש נאר אין אידיש.

  • כפי שחלפו ועברו מן העולם. שפות שהיו שגורות בפי הבריות. כמו ארמית. ערבית בזמן הרמב"ם וחובות הלבבות ולאדינו ועוד. כך דינה של האידיש שתתפוגג במרוצת השנים. שהרי בסך הכל. שפות אלה ואחרות. הן שפחות בפני לשון הקודש. שבה נברא העולם וניתנה התורה.

    • גם עברית כנראה דינה לעבור מן העולם כמו שרואים במוחש כאן במדינת ישראל שהשפה המדוברת היום בישראל היא אולי 50-60 אחוז עברית והשאר לועזית וככל שהזמן עובר העברית מפחית והלועזית מתרבה עד שבעוד כמה וכמה שנים ל״עברית (המדינת ישראלית)״ לא יישאר כלום מהעברית המקורית.

    • האידיש פה כדי להישאר
      אם בדור של קום המדינה הורים לא דיברו עם ילדיהם באידיש כיום הנכדים כבר לומדים וחיים באידיש
      שפה יפה ועשירה. עברית ידעו בכל מקרה כי זו שפת המדינה

  • עם וועט זיי גורנישט העלפען .
    זיי זענען פושעט אונז מקנה .
    זיי פארגיגנענן אונז נישט .
    אז אונז האבען א שפראך פאר זיך .
    עם וועט זיי גארנישט העלפן
    אונז
    ( ווער ס'האט אביסל שכל אין קאפ ) זאל ממשיך זיין צו רעדען אידיש מיט דע קינדען און מיט דע משפחה
    א שפראך : איז א אוצר !
    א שפראך : איז א פארמייגען !
    אסאך משפחות האבען שוין פול חרטה געפיל אויפען
    האפ לאזען דעם שפראך אידיש :
    זיידעס קענענן שוין נישט רעדען מיט איינניקלעך ! און דאס גלייכען
    ווער סו פראשטייט וואס איך האב געשריבען וועט עס אפשר העלפן
    ווער סיפארשטייט נישט
    וועט העס סיי ווענישט העלפן
    א שבת

  • "שלא שינו לשונם…ולא שינו לבושם"??
    יידיש, גרמנית ישנה. שפנ של גויים.
    לדינו, ספרדית ישנה. שפה של גויים.
    כתבי הרמב"ם? בערבית. שפה של גויים.
    חליפה ועניבה? כובע בורסלינו? שטריימל?
    לבוש של גויים, שאמצו יהודים בגלות.

  • הכל תלוי בתפיסה הגלותית של האשכנזים, עובדה שאף אחד מבני ספרד לא מדבר ולא לומד בשפה שלמדו בארצות הגלות, כיון שבבסיסם הם אינם גלותיים כמו האשכנזים, גם אם יהיו חברות נסיעות מסודרות לקברי צדיקים בתימן ובמרוקו לא ינהרו לשם אלא מתי מעט, בניגוד לנוסטלגיה ולגעגוע החסידי והליטאי לארצות הטמאות שבגלות.

  • הרגש היהודי החם מתבטא בעיקר ביידיש. לצערי המילים בעברית דלות לעיתים לבטא רגש יהודי עז. יש פתגם חסידי האומר: אמנם התפילות והפיוטים נכתבו ע"י פיייטנים על פי כללי השירה והדקדוק, אך במשך השנים נמלחו היטב היטב בדמעותיהם של ישראל. כך זה גם ביידיש.

    לא לחינם היא נקראת כך: יידיש – יהודית (בשפת היידיש). לעומת הלאדינו – משמעו: לטינית(!!!).

    אגב, יידיש מאוד רחוקה מגרמנית.

    אני מתפלל בהברה אשכנזית וב"עברית" וקורא בתורה בשניהם. אך הרגש מתעורר יותר במבטא אשכנזי.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל