צריך עיון > סדר שני > מסורת, סמכות ואוטונומיה אישית – על המתח בין חירות לציות

מסורת, סמכות ואוטונומיה אישית – על המתח בין חירות לציות

-
שרה כהן רכזת איסוף ובקרת עדויות ביד ושם

קבלת סמכות המסורת עומדת לכאורה בסתירה לרעיון החירות האישית. יהודי מודרני נבוך לעיתים מול הסתירה בין תודעת הציות למסורת לתפיסתו העצמית בתור יצור אוטונומי. עיון במקורות מעלה כי מתח זה אינהרנטי ליהדות ושני הקטבים התקיימו בה לאורך הדורות.

יא' ניסן תשע"ז
 

קבלת המסורת – זאת המבקשת לעצמה סמכות מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור – והאוטונומיה האישית החותרת לחירות האדם בבחירותיו, הן, על פניהן, שני קטבים סותרים ומנוגדים. לאורך הדורות התקיים בין יסודות אלו, העומדים בבסיס החוויה האנושית, עימות מתמשך, ובעת החדשה כמובן יד האחרון על העליונה.

אולם, בתור יהודיה מאמינה מחד גיסא, ובתור מאמינה באדם ובגדלותו מאידך גיסא, שני קטבים אלו מגלמים ערכים החשובים לי. לא ארצה שסל הערכים שלי יחסר אף אחד מהם. האם ניתן ליישב בין כניעה לסמכות ולמסורת לבין האוטונומיה האישית והמימוש העצמי? הרצון לחיות בשלום עם שתי נטיות אלו הוא המניע למסע שאבקש לערוך בשורות הבאות. הפתרון שאציע אינו חד-ממדי, ועיקרו בהעלאת המתיחות מעל לפני השטח, תוך הדגשה של הבחירה בכניעה בפני המסורת. לדעתי, ההכרה בקונפליקט מעצבת עולם ערכים מורכב אך מאוזן, שיש בו כדי לתת מקום הן לכיבוד המסורת והן לכיבוד האוטונומיה האישית.

מסורת וסמכות

מסורת היא דרך העברה של השקפות עולם הפועלת באופן סמכותי. היא מבקשת להעביר את ערכי העבר לא על ידי הצדקה המבוססת על שכנוע והיגיון, אלא בדרך של מסורת מחייבת. מה שמבחין בין צורת ההעברה המסורתית של ערכים לבין תפיסות אחרות של חינוך מוסרי הוא, שקבלת ערכי המסורת אינה מותנית בהבנה אישית של ערך ספציפי. אין זה אומר שערכי העבר משוללי היגיון, אולם ההיגיון אינו הטעם המכריע לקבלתם ולהפנמתם. יתר על כן, ניתן לומר כי אם ההצדקה לבחירה בערכים היא שכנוע הגיוני, שוב אין זו מסורת במובנה הטהור והאידיאלי, כיוון שהלגיטימציה לבחירה מוענקת על ידי השכל ולא על ידי קבלת המסורת. נכון אמנם שביסוס מרכזי לאמונה היהודית הוא הטענה כי אב אינו משקר לבנו באופן שיטתי (כדברי הכוזרי), אך היגיון זה אינו מציע הצדקה ספציפית של ערך, אלא בא להצדיק את הכניעה למסורת בכללותה. טענה זו מעניקה מסגרת הגיונית לגישה המסורתית. ביחס לפרטים, שומר המסורת מתבקש לקבל הכרעה לא באמצעות תבונתו, אלא מתוקף הסמכות של מעבירי המסורת.

מה שמבחין בין צורת ההעברה המסורתית של ערכים לבין תפיסות אחרות של חינוך מוסרי הוא, שקבלת ערכי המסורת אינה מותנית בהבנה אישית

חלק מהותי מהמנגנון המסורתי הוא המבנה ההייררכי. להייררכיה יש פנים רבות: יחסי הרב והתלמיד, האב וילדיו, המנהיג והקהל. הפסוקים המצוטטים בהקשר המסורתי הם "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז), "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), וכדומה. פסוקים אלו מעלים על נס את המסורת ומניחים בבסיסה יחסים הייררכיים בין האב והאם לבין ילדיהם, ובין הזקנים ותלמידי החכמים לצעירים ולהמון העם.

ערכן של הסמכות והמסורת ברור מאליו לכל שומר מצוות. הכניעה בפני הסמכות הנה התשתית שבאמצעותה נשמרות המסורת והכניעה בפני הא-ל – מה שמשמש ערך דתי יסודי. לכניעה בפני הא-ל מצטרף הציות לנושאי דברו.

הכניעה בפני הא-ל והרחבתה אף לנושאי דברו מופיעה בדרשת חז"ל הידועה: "כדתניא, שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע ל'את ה' אלהיך תירא' פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים." (פסחים כב, ב)

החובה לירא מתלמידי החכמים ואף להיכנע בפניהם הנה, על פי מקור זה, חלק מיראת הא-ל והכניעה בפניו. מקורות ורעיונות אלו מעלים על נס את הסמכות העומדת בבסיס מנגנון העברת המסורת.

אוטונומיה ומימוש עצמי

כעת אעבור לסקירה קצרה של רעיון האוטונומיה. רעיון זה מתפקד באופן משתנה במסגרות אינטלקטואליות שונות מהעת החדשה ועד לימינו. סקירה זה תהיה כללית ביותר ולא אכנס להבדלים המשמעותיים ביותר בין גרסאותיו השונות. אבקש להתמקד בעיקר במשותף לגרסאות אלו בנוגע להיבטים האנטי-הייררכיים והאנטי-מסורתיים העומדים בבסיסן, תוך הדגשת מרכזיות האדם הבוחר במסגרתן.

בניגוד לכניעה בפני המסורת, האוטונומיה האישית מעלה על נס את חירות תבונת האדם. משמעות המילה אוטונומיה היא חקיקה עצמית (אוטו – עצמי, נומוס – חוק). לפי גישת האוטונומיה, הישענות על התבונה העצמית ובחירה אקטיבית במעשים ובערכים, הן שמעניקות להם ערך מוסרי. האיש או האשה הבוחרים את ערכיהם הם האנשים המוסריים. הישענות הייררכית על מקורות חיצוניים היא חסרת כל ערך מוסרי, ולעתים אף נושאת ערך שלילי. האוטונומיה האישית נקשרת בגישות שונות גם לאידיאל האותנטיות, שעיקרו בהדגשת המימוש העצמי האינדיבידואלי. דמות האיש או האשה האותנטיים היא דמות של אדם הבוחר את אורח חייו. בחירה זו אינה רק ברירה מתוך סל אפשרויות מוגדר, אלא זו המכוננת ומייצרת אפשרויות 'יש מאין'. ערכן של האפשרויות שמייצר האדם האותנטי מקורו בעצם עובדת הבחירה.

רעיונות אלו ורעיונות קרובים מופיעים בגרסאות משתנות אצל הוגים מודרניים שונים; הוגי הנאורות, הוגי הליברליזם, האקזיסטנציאליסטים ועוד. כל גרסה מדגישה פן אחר בערך הבחירה. המשותף להוגים אלו הוא הערך הגבוה שהם מייחסים לבחירה האוטונומית. רבים אף רואים בה ערך עליון.

ראשיתה של היהדות היתה בבחירתו האינדיבידואלית של אברהם אבינו ובהליכתו נגד הזרם. הרגע המכונן של המרידה בסמכות ובמסורת הוא הרגע המכונן של היהדות עצמה

המונח "אוטונומיה אישית" הנו מונח מודרני, אולם ניתן לראות בו שיקוף, לפחות חלקי, של ערכים שהם חלק מהמסורת היהודית. ראשיתה של היהדות, כך על פי המסורת ומדרשי חז"ל, היתה בבחירתו האינדיבידואלית של אברהם אבינו ובהליכתו נגד הזרם. הבעיטה במסורת האלילית של אבותיו, שהגיעה בעקבות תבונתו ובשל הכרתו בבורא עולם ובאמונת הייחוד, היתה 'המפץ הגדול' של הדת היהודית. הרגע המכונן של המרידה בסמכות ובמסורת הוא הרגע המכונן של היהדות עצמה. אולם הבחירה האישית אינה רק אירוע מכונן חד-פעמי ואקט דרמטי רגעי; ערך הבחירה ניצב ביהדות במוקד העשיה הדתית. ביטויים ופסוקים דוגמת "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט), "הדור קיבלוה מאהבה" (על פי שבת פח, א) וכדומה, עומדים במרכז המסורת היהודית. כפי שאומרת הגמרא בשבת, כל עוד התבססה קבלת התורה על כך שהקב"ה כפה על אבותינו "הר כגיגית", הרי יש חיסרון מהותי בקבלה עצמה. רק כששבו הבנים וקיבלוה מאהבה, או אז יש לה לתורה תוקף (על פי רש"י, שם, דיבור המתחיל "מודעא רבה"). מקורות אלו מתוך המסורת היהודית מלמדים על ערך הבחירה.

סמכות ואוטונומיה: הילכו שתיהן יחדיו?

למרות העובדה שרעיונות דומים עולים מחלק מהמקורות היהודיים שהוצגו לעיל, לא ניתן להכחיש שהדומיננטיות של ערך האוטונומיה האישית נעוצה בנאורות ובמהפכה החילונית שידעה האנושות החל מהמאה ה-18. דוברה הראשי של האוטונומיה הוא קאנט, שופרן של תקופת הנאורות ושל מהפכת ההשכלה. בקווים כלליים וגסים ניתן לומר, כי קאנט סבור שהערך המוסרי מקורו אך ורק בתבונה המחוקקת לעצמה את חוקיה. תורת המוסר הקאנטיאנית יסודה בשאיפה לכך, ובניסיון לבסס את המוסר אך ורק על התבונה האנושית האוניברסלית, ולא על סמכות חיצונית, "הטרונומית", כזו או אחרת. האוטונומיה מניחה מראש את החופש מסמכות חיצונית הכופה לפעול כך או אחרת; התבונה האנושית האוניברסלית היא מקור הסמכות, והיא המעניקה ערך מוסרי למעשה נתון. משפט מצוטט ממשנתו של קאנט הוא הטענה כי "מראוי משתמע יכול". מעשה הבא בעקבות כפיה חיצונית ולא בעקבות כפיית התבונה האנושית, הנו מעשה שלא ניתן לומר שראוי לעשותו או להימנע ממנו. בעצם הקביעה כי ראוי לעשות מעשה כלשהו, גלומה ההכרה כי ניתן לבחור בעשייתו או בהימנעות ממנו. מעשה שאינו בא בעקבות הכרה תבונית אישית הוא חסר ערך מוסרי. הוגי הנאורות, גם הדתיים שביניהם, יצאו באופן מפורש נגד סמכות המסורת הדתית, וביקשו להעמיד את הפעילות האנושית על תבונת האדם ובחירתו.

כאשה יהודיה אני מוצאת את עצמי שואלת: האם מחויבותי לערכים היהודיים יכולה להתיישב עם הבחירה האישית, האנטי-סמכותית באופיה? כיצד ניתן לגשר בין שני קטבים אלו?

כאשה יהודיה אני מוצאת את עצמי שואלת: האם מחויבותי לערכים היהודיים יכולה להתיישב עם הבחירה האישית, האנטי-סמכותית באופיה? כיצד ניתן לגשר בין שני קטבים אלו? האם תיתכן בחירה במסגרת סמכותנית? או להיפך, האם יתכן קיומה של מסורת במסגרות המאדירות את ערך הבחירה האישית, האינדיבידואליזם, האותנטיות, המימוש העצמי ויתר ערכים קרובים? ראוי להדגיש כי מתח זה אינו בין "פריקת עול" לבין קיום תורה ומצוות במובנם הצר. גם אדם הממשיך לדקדק בקלה כבחמורה יכול לחוש את המתח האמור בחייו האישיים. השאלה היא היכן מוקד המחויבות – האם אני רואה את עצמי יצור אוטונומי המכונן את עצמו בבחירותיו, או טיפוס ממושמע למסורת?

קטונתי מלהציע תשובה מלאה למתח זה. אולם דומני כי בראש ובראשונה, עצם העלאת המתיחות והקונפליקט למודעות – כוחה רב. בכל אחד מהקטבים, המסורתי מכאן והאוטונומי מכאן, טמונים ערכים שונים, ואינני רואה סיבה לוותר על אף אחד מהם. תפיסה מורכבת של ערכים אלו הנה ערובה לחיים בוגרים ומלאים יותר.

למסגרת המסורתית יש תפקידים שונים. מסגרת זו מבטיחה חיים קולקטיביים שרבים, ואני בכללם, יראו בהם מסגרת הנדרשת לחיים טובים. תפיסות שונות רואות בקשר אל קולקטיביזם קהילתי תרומת זהות חשובה ואף קריטית לנפש האדם. לפי גישה זו, שאוכל לאשר אותה מחווייתי האישית, נפש האדם אינה יכולה לפעול בוואקום, והיא זקוקה לקולקטיב שישמש לה הקשר. בנוסף לקשר הקולקטיבי, המסורת היא כלי מוסרי רב עוצמה העשוי לעצב חברה ראויה. החברה המסורתית אינה בזה למוסדות העבר, ואינה בועטת בהם בגסות, במחשבה שלא ניתן לבטל במחי יד את תרומת ההתפתחות רבת השנים והדורות. מוסדות שהחזיקו מעמד משך שנים רבות, נשאו למעשה בנטל ההוכחה במהלך הדורות, בניגוד לאלה אשר לא עמדו במבחן הזמן. רעיונות אלו עומדים בלב ההגות השמרנית שהתפתחה במקביל להגות הנאורות, כך אצל אדמונד בֶרְק וכך אצל הוגים נוספים, והם קוראים ליחס מכובד למסורת, כראוי לה.

מנגד, ההכרה בערך האוטונומיה והבחירה האינדיבידואליות מבטיחה כי המסורת לא תסבול מתהליך ניווני. בנוסף, הכרה זו מבטיחה שהפרטים המרכיבים את הקולקטיב לא יטבעו בים הקולקטיבי, ולא יידרסו תחת גלגלי עריצות הרוב, העלולה לקבל גיבוי במסגרות מסורתיות קולקטיביות. רעיונות אלו מאפשרים בתורם גם את התפתחות המסורת מתוך הכבוד הראוי לה. האדם המסורתי המבקש במקביל לתת מקום של כבוד לאוטונומיה האישית, לא יבקש לחולל מהפכות, אלא להוביל התפתחויות. התפתחויות, בניגוד למהפכות, אינן זורקות מאחורי גבן את המוסדות המסורתיים, אך גם אינן מעניקות להם ערך בלעדי. האדם הבוחר, האינדיבידואלי והאותנטי, עדיין עומד במרכז, אך את מרכז זה מקיפים מוסדות בעלי הוד קדומים.

מה שהתרחש במעבר מהחברה המסורתית לחברה המודרנית, במסגרת הגות הנאורות, הוא יצירת בלעדיות של ערך האוטונומיה, ולא עצם כינונו. כאמור, ניתן לזהות את ערך האוטונומיה, או לפחות חלקים ממנו, כבר במסורת היהודית. אולם הנטישה המוחלטת של המסורת היא היא העומדת בלב שיח הנאורות והמודרנה. ההכרה במתח שבין קטבים אלו מבטיחה חיים מורכבים יותר לאור שתי מסגרות המחשבה, המסורתית והסמכותית מול זו האוטונומית.

סמכות ומסורת: דיאלוג או מונולוג?

אולם, ניתן להעלות על הדעת מסגרת רעיונית נוספת, בנוסף לעצם ההכרה במתח. כינון הסמכות יכול להתבצע בשתי דרכים שונות: ישנה דרך סמכותית הפועלת מלמעלה למטה. בדרך זו, מקור הסמכות הוא המכתיב את עצם ההייררכיה, והוא הדורש באופן כוחני לממשה. דרך זו עומדת באופן מובהק בניגוד לכל שמץ של אוטונומיה ושל בחירה אישית. אך בניגוד לדרך זו, ישנה גם דרך שניה הפועלת מלמטה למעלה. בדרך זו, מקור הסמכות יונק את כוחו ממושאי סמכותו. אין הוא עומד לעצמו, אלא רק בכפוף למקבלי מרותו.

שתי דרכים אלו עולות באופן די מובהק משני כוחות הנפש הדתיים במסורת היהודית: יראה, ואהבה.

בדברי חז"ל אנו מוצאים את ה"תשובה מיראה" ואת ה"תשובה מאהבה"; כן מוצאים את העובד "על מנת לקבל פרס", שהוא הצד השני של ההימנעות מהעונש, וכנגדו את העובד "לשמה". במסורת היהודית אנו מוצאים העדפה ברורה לכוח הנפש האוהב על פני כוח הנפש הירא. יש האדרה של ה"לשמה" ושל התשובה מאהבה על פני ה"על מנת לקבל פרס" והתשובה מיראה. כוח הנפש המכתיב עבודה מאהבה מבוסס על הענקת סמכות הייררכית מתוך בחירה. לעומתו, כוח הנפש המכתיב עבודה מיראה מבוסס על סמכות הייררכית כוחנית. שני כוחות נפש אלו עשויים לבוא לידי ביטוי לא רק בנוגע לעצם האמונה בה', אלא אף בנוגע לכלל המסורות והמוסדות הדתיים. מנקודת מבט זו, המבקשת לבסס את הסמכות על בחירה, הסמכות אינה עומדת בסתירה לאוטונומיה האישית, אלא נובעת ממנה.

אולם, סמכות התלויה ועומדת ב"הדור קיבלוה מאהבה" מובילה לסמכות שאינה חומקת מביקורת. העמדת הסמכות על הבחירה האישית אינה אקט חד-פעמי שבו אני מוותרת מרצון על האוטונומיה האישית. הכניעה לסמכות היא אקט מתמשך של בחירה. כאשר הלגיטימציה של הסמכות אינה מתבססת על כוח כופה חיצוני אלא על בחירה מרצון, אזי הסמכות מעוגנת בבחירה, וזו שוב מוגבלת באמצעות הביקורת שמפעילים עליה באופן תמידי. בחירה זו מאפשרת פתח לחשיבה ביקורתית אחראית – ביקורת שאינה משליכה את המסורת אחר גווה מחד, אך גם אינה נותנת לה להתנוון ולצבור כוח מוחלט מאידך. הגבלה זו היא לדעתי חלק מהתמודדות אפשרית מול המתח שבין המסורת הסמכותית וההייררכית לבין האוטונומיה והמימוש האישי.

הנכונות לא לכזב בא-לוהים מכתיבה את מרכזיות מקומו של האדם עובד ה'. מתוך מודעות לשני קטבי המתח, עומד האדם בדיאלוג בריא מול א-לוהים ומול המסורת.

יש שיחששו מהגבלת המסורת והעמדתה על-ידי הבחירה האישית; אני דווקא חוששת מהייררכיה חסרת עכבות. כבר אצל אברהם אבינו, אותו אברהם של העקדה שעמד נכנע בפני הסמכות האלוקית וניאות להקריב לה את בנו, מוצאים אנו שלא נכנע בפני אלוקים באופן עיוור. במהלך הוויכוח בינו לבין אלוקים בנוגע להפיכת סדום, טוען אברהם אבינו את הטענה המדהימה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית יח, כה). גם בחז"ל אנו מוצאים התנגדות לכניעה עיוורת, לא רק בפני סמכות דתית אנושית, אלא אפילו בפני אלוקים. הגמרא במסכת יומא מתארת כיצד שינו הנביאים את התפילה שתיקן משה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". הגמרא מספרת ש"אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור". הגמרא שואלת "ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?" איך נאזרו חכמים עוז לבטל ביטויים מתוך סדר התפילה? התשובה שהגמרא עונה מפתיעה ורדיקלית: "אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו." מקורות אלו מלמדים על דתיות עמוקה המבוססת על דיאלוג מפרה וכן עם רצון הא-ל, ולא על מונולוג כוחני הנכפה על האדם המאמין.

הנכונות לא לכזב בא-לוהים מכתיבה את מרכזיות מקומו של האדם עובד ה'. מתוך מודעות לשני קטבי המתח, עומד האדם בדיאלוג בריא מול א-לוהים ומול המסורת. הדיאלוג, מעצם אופיו, מבטיח, כך אני מקווה לפחות, כי הן הקוטב המסורתי הסמכותי באופיו, והן הקוטב האוטונומי המקדש את הבחירה, יבואו לידי ביטוי הולם.

***

שאלת מקומו של האדם במערכת יחסיו עם א-לוהים ועם המסורת, היא אחת השאלות המרכזיות הניצבות בפני האדם הדתי בתקופה המודרנית. המודרנה העמידה במרכז את האדם הבוחר את בחירותיו באופן אוטונומי. העמדת האדם במרכז היתה כרוכה, באופן היסטורי לפחות, בהסטת הא-ל והמסורת הצדה. תהליך זה הוביל לעתים לאחת משתי אפשרויות: או אדם הבז למסורת, או אדם פסיבי הכנוע בפני המסורת. המסע שלי מונע מן השאיפה להותיר על מרכז הבמה הן את האדם האוטונומי הבוחר באופן אקטיבי, והן את המסורת. הסטת המסורת ממרכז הקיום האנושי היא מחיר גבוה שאיני מוכנה לשלם, אך מנגד אינני מוכנה לוותר על האוטונומיה ועל ערך הבחירה. כפי שביקשתי להראות, שאיפה זו היא בת מימוש. העמדת המסורת על בחירה מתמדת ועל דיאלוג עמוק וכן, שלעתים עשוי להיות ביקורתי ונוקב, מאפשרים להחזיק את החבל בשני קצותיו. כפי שלמדנו מחז"ל, דיאלוג הנובע מבחירתנו לעמוד בכנות מול הא-ל ומול נושאי דברו, הוא המבטיח שלא נכזב בו.

5 תגובות על “מסורת, סמכות ואוטונומיה אישית – על המתח בין חירות לציות

  • יישר כח.
    כנה ומעורר מחשבה.
    תודה רבה

  • נוגע מאד ומרגש!
    בברכת חג פסח כשר ושמח

  • התורה אומרת "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב… ובחרת בחיים", אין למסורת שום ערך לכשעצמו. אדם מחוייב אך ורק לאמת. המסורת היא דרך להבטיח שאתה בוחר באמת, אבל עיקר הבחירה היא באמת. אמונת חכמים הינה אמונה רציונלית, כפי שבכל החיים אנו סומכים על רופאים טייסים וכו', הטעם הוא מפני ששיקול הדעת אומר שניתן לסמוך עליהם מצד עצמם ומצד מומחיותם, כמו כן התורה דורשת להסתמך על חכמי המסורה מצד עצמם ומומחיותם.
    מי שנמצא בתוך מערכת זו מבין שהמסורה עברה בדיוק מדור לדור, כמה כוחות נפש הושקעו בזה וכמה בקורת עצמית ובדיקה חוזרת ונשנית על כל קוץ וקוץ, עד לדורנו ממשה שקיבל מסיני.
    בתוך מערכת זו יצרה התורה אוטוריטה של סנהדרין ויש בזה גם טעם בשביל שלא תיווצר אנרכיה שכל אחד יבנה לעצמו במה וכפי שכתוב בדרשות הר"ן.
    מסורת ללא שום יחס לאמת היא ענין אמוציונלי רגשי בעלמא ללא שום תוקף מחייב.
    אין שום יכולת לאדם להכריע על ערכים, הוא לא יכול להקיף מכל זוית אפשרית ולדעת אם אכן הכריע כנדרש, נדרשת לכך תבונה אינסופית וגם להיות נקי מכל נטייה סובייקטיבית, כפי שאמר ברטרנד ראסל.
    היות ולאדם יש תכלית והוא לא יכול למצוא אותה לבדו הוא צריך התערבות אלוקית שתדריך אותו כיצד לחיות נכון.
    לפיכך אין שום סתירה בין חופש מחשבתי להליכה בחוקות התורה.
    משל למה הדבר דומה, למי שיאמר לרופא אל תאמר לי אם לעשות ניתוח אנו נמצאים במדינה דמוקרטית.
    הרוצה יעיין באגרות ראיה אגרת י"ח.
    עד כדי כך ברורה הנחה זו עד שהגר"א וסרמן בקובץ מאמרים שואל כיצד ניתן להעניש כופר הלא כך הוא חושב ואי אפשר להעניש על מחשבות. יעו"ש בתירוצו.
    כאשר אנו יודעים שיש אמת ויש שקר והתורה מגלה לנו מהי האמת וכל האמת, הרי יוצא שכל ערך אחר הינו שקר, כך יוצא באופן לוגי פשוט. לפיכך מי שיבחר במשהו אחר הרי שבחר בשקר. זו המציאות.
    לכן נדרשת מידה בנפש של ציות להלכה וכפי שכתב החזון איש באמונה ובטחון.
    כמובן שאדם המחפש את האמת מאהבה אישיותו גבוהה יותר ממי שמחפש כתוצאה מיראת העונש.

  • ובכן, אני לא מבין אייך אפשר להפוך את היוצרות ? אייך אפשר לטוען שתחת משטרים באומות (ואצל תחת משטר יהודי במאה האחרונה) זה החירות והמימוש העצמי ?! ודווקא היהודי הבן חורין שלעולם לא חיי תחת משטרים (פיזית כן אבל לא ברוח) ואין לו גננת מעל הראש, הוא הוא הצייתן ?

    בקצרה אני המנה את העבדות של האומות. לבסוף בקצרה נבין מהי חירות באמת.

    1. אין לך זכות מוקנה לנשום בלי הסכמת השופט ברק
    2. המשטר הוא ההורה העליון של צאצאיך (אתה קיבלת רק זכות לגדל אותם)
    3. אין לך זכות לאגור מים או מי גשם על פי החוק
    4. אין לך זכות להתנחל באיזה חור בכדור הארץ בשביל לישון
    5. על עצם הדריכה בכדור הארץ אתה אמור לשלם פרוטקשן = ארנונה.
    6. וזה הדבר הכי מטריף. מיהו הסמכות ? רוב הדמוקרטי כמובן, כלומר לא האמתיות של אחדות הבינה הוא הסמכות רק רוב בני אנוש הם הסמכות, הווה אומר שאם רוב יחליטו ש1+1=7, אז זה יהיה שבע הלכה למעשה.
    למעשה זה שקר גס, הרי במדעים לעולם לרוב אין מה להגיד ובצדק כי מדע מושתתת על אמיתויות. שאנו מגיעים להתנהלות חברתית במוסר וערכים וכו' וכו' הרוב הוא המחליט ולא האמיתויות ?! ולכן במדעי החברה הם כושלים בלי סוף כלומר לעולם מלחמות במחזוריות נצחית וכמובן העבדות הנ"ל עד המלחמה הבא.

    היוצא מכל זה
    1. שאין לך זכות מוקנה לנשום = שבסמכותם להרוג אותך.
    2. שהמשטר הוא ההורה העליון = א' שהם יכולים הלכה למעשה לקחת ממך את צאצאיך ולהעביר אותם למישהו אחר. ב' כופים על צאצאיך מה ללמוד ואייך ללמוד. ג' לוקחים את הרווקים והרווקות להיהרג למען המולך = גיוס חובה בכפיה.
    3. שאין לך זכות לאגור מים ולהתנחל באיזה חור לישון בו ועל עצם הדריכה בכדור הארץ אתה אמור לשלם פרוטקשן. כל זה מחייב אותך להיות עבד למישהו בכדי לשרוד את היום.
    4. האדם נולד בלי הטבע מראש ככה שהחירות היא קלישאה, הרי אין חירות בלי הטבע.

    זה בקצרה החירות של האומות\המשטרים. אז נכון שיש כאלה שמצליחים להשיג הרבה מאליל הכסף ככה שלא מרגישים בעבדות הנ"ל. אבל מה שהם לא יודעים היא שאליל הכסף מכנס את ההון האנושי אצל יחידים (כבר היום אחרי מלחמת עולם השניה כחמישים אחוז הון אנושי נמצאת בידי אחוז אחד מבני אנוש) ואז המלחמה הבא הפתח ואת מי ייקחו למלחמה ? נכון את צאצאיך הרווקים והרווקות ומה עוד במלחמה בוטל הקניינים והערכים והמוסר והנה גם המצליחן יחד עם העניים מובלים תחת כבוד לתאי הגזים. שאלו את יהודי אירופה מה נשאר להם מכל הקניינים, והאם המוסר האנושי עמד מכוח עצמו ? לא ולא !!

    ביהדות מנגד. אתה בן חורין באופן מוחלט פלוס הטבע = ארץ ישראל כירושה וקניין פרטית. המוסר והערכים עומדים על צוק איתן. יש לי זכות לנשום ויותר מיזה חייב אני לומר שכל העולם נברא בשבילי ואחר כך בא המוסר והערכים. כלומר אחרי המצאת הקניין על ידי חלוקה על פי גורל על ידי נח ובניו, יש לי קניין פרטי ולכן אני מאמץ את הלא תרצח והלא תגנוב רציונלית. הרי בלי לא תגנוב ולא תרצח אין קניין ואין קניין בלי שהזולת יקבל את הצווים האלה על עצמו. ולכן אך ורק שיש לכל נולד קניין על ידי ירושה, יש לו סיבה רציונלית לאמץ את הצווים האלה.
    המצאת הקניין הקביל על פי הצוו הקטגורי של קאנט או הצוו של הלל התלמודי, אוטומטית מעמיד את המוסר והערכים על צוק איתן בלי שנצטרך משטר וגננת שלרוב המוסר שלהם הומצא מהבטן, וכי למה לא ?! הרי יש לו שוטר ורובה והוא ממש לא שואל אותך האם המוסר שלו צודק או לא.

    קחי את הדוגמא הזה לכל המוסר והערכים של היהדות ותבדקי ותראי שהכל עומד מעצמו ולכן אין צורך במשטר ובמלכות.

    אם אנו רוצים מלכות אז זה משפט המלךיא וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.

    לסיכום:

    אני לא מבין מה את מתפתלת בין היהדות החופשית לבין הקלישאה החירותי של האומות.
    צייתנות = אמונה = אימון בחכמים זקנים עד שאני בעצמי יגיע לאמת, מכאן החובה ללמוד תורה = חוקה חברתית אישית שכל אחד מבניה חייבים להכיר אותם בעצמם (אחרת הם באמת יישארו צייתנים לנצח או לחליפין יפסידו את עולמם האישית = כרת). מה שאין כן באומות הצייתנות היא כפיה עם רובה ואין שום עניין שתלמד אותה בעצמך. ולכן אין באמת חובת לימוד וחינוך יש רק חובה ללמוד (חינוך חובה) אייך להיות צייתן טוב וכמובן להיות רובוט = הון אנושי לטייקונים.

  • רציתי להוסיף נקודה חשובה שכותבת המאמר לא שמה לב לכך.

    אפרופו "מסורת" שכתובת המאמר חושבת שזאת צייתנות. הפוסט מודרניזם ונאו ליברליזם מושתת אך ורק על מסורת.
    אין לנו דוגמא יותר טובה מ"חוקת חירות" של האייק שיסוד היסודות שלו היא לסמוך על המסורת.
    כלומר פרגמטית ורציונלית (מסוג הערמומיות) כדאי לקפיטל החזיר לסמוך על הדוגמטיות של בני אנוש לגבי קניין ולא תגנוב ולא תרצח ובעיקר לגבי שליטת אליל הכסף על בני אנוש. כלומר "מסורת".

    נוסיף לזה את האופיום של ההמונים = הדת הדוגמטית = אלוהי הבייביסיטר ?! הקפיטל והנאו ליברל חוגג כאילו אין מחר (ואמרנו שהמחר בוא יבוא עיין ערך השואה ושאר ההפיכות החברתיות בכל ימות ההיסטוריה מאז המצאת הישות החברתית הדמיונית הראשונה של נמרוד\חמורבי = דור הפלגה).

    אבל אנו חייבים להעמיק ולהבין מהי "מסורת" והאם יש חיה כזו בלי מסורת ?

    ובכן, כל מי שיאמר שהוא לא מסורתי, הוא או שטחי בטירוף או שקרן פתולוגי.

    אני הסביר בטוב טעם למה, אבל מראש אני מתנצל שהתוכן הוא גס, אבל אין ברירה (על דרך קבל את האמת וגו' וכאן מדובר על האמת תוכני ולא אמת מפי אומרו. כלומר עצם התוכן גס, והיות שזה אמת ולכן אנו חייבים להכיר ולהפנים את האמת הגס הזה)

    ובכן יש כשלושה דברים יסודיים שאילולי ההורים (לא החברה) היו כופים אתם, אז אוי ואבוי לנו.

    1. החיתול.

    שלבסוף מביא את היכולת שלנו לשלוט בעשיית צרכים. (אין את זה אצל שאר האורגניזמים ובעלי החיים. חז"ל אומרים שהחתול כן שולט בזה אולי. הם אומרים את זה בצורה אחרת אבל לכאורה זה אותו עיקרון)

    הווה אומר אילולי המסורת הזה, לא היינו יכולים לשלוט בעשיית צרכים. ונראה את השקרנים מנסים לבטל את המסורת הזה.

    2. הליכה על שנים.

    אילולי ההורים היינו הולכים על ארבע.

    בואו נראה שאנו מוותרים על המסורת הזו.

    3. אוכל מבושל. אילולי ההורים היינו אוכלים אבר מן החי כולל בני אדם. (שאני רעב למה לא ?! הרי זה מה שנצמא בסביבה) מכאן המצאת החקלאות.

    בואו נראה שאנו מוותרים על המסורת הזו.

    4. ביגוד.

    לביגוד יש הרבה מאוד תכליות, 1. כנ"ל שליטה בעשיית צרכים. 2. דמיון בשביל המשיכה המינית (לאדם אין משיכה מינית דטרמיניסטית לבת\ן מינו כפי שחז"ל אומרים מטפורית שאדם הראשון דווקא אהב בעלי חיים. כלומר הישרדות האדם היא אך ורק דעתנית ולא דטרמיניסטית ולכן הומצאה החקלאות והחינוך והסביבה האנושית כולל הביגוד הממציא דמיון מיני)
    3. כמובן לדעת מי אתה, רופא או שופט וכו' וכו' ויש עוד הרבה מאוד תכליות שלא כדאי עכשיו להיכנס לזה. העיקר העיקרון.

    בואו נראה מוותרים על המסורת הזו.

    5. חוקי המשפחה

    נכון שאצל משטרים לא צריכים את חוקי המשפחה ולכן באמת הם מטיפים נגדם, אבל המציאות היא שרק השומרים על חוקי המשפחה שורדים.

    “כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות.” (הגל)

    הווה אומר, כמה שיותר לסביות והומואים יותר טוב למשטרים הרי חוקי המשפחה הם אנטי תזה למשטר כפי פרופ' בוזגלו אומר בטוב טעם: “אידאולוגיות המתחדשות, תמיד לא אהבו את המושג המשפחה. מאפלטון ועד הקיבוץ ועד הציונות, לא אהבו את מושג המשפחה, הם רצו להפריד את קשר הדם בין ההורים והילדים, ואז נוצרה איזה טרגדיה שנהיינו יתומים.” (הוא כמובן מדבר על עדות המזרח בלאומניות המתחדשת)

    מכאן החופש הדמיוני שבכאילו המשטר נותן לנו, הוא נותן לנו חופש מהמסורת (להיות לסבית או גיי) העיקר תהיה אזרח טוב לשרלטן.

    6. שפה

    אילולי ההורים והסביבה החקלאית\החברתית, אין לנו שפה.

    7. כל השביעין חביבין. "הדינים" כמו לא תגנוב ולא תרצח ועוד ועוד שהומצאה בעקבות המצאת הקניין על ידי נח ובניו אחרי המבול. וכמו לעיל הנאו ליברל והפוסט מודרניזם לא יכולים להתקיים בלי החמצן המסורתי הזה.

    8. הלוח שנה והשעון.

    אילולי לוח שנה (יום ולילה שבוע וחודש ושנה) ושעון, אין חברה ואין חקלאות ואין בעצם כלום.

    כל אלה "מסורת". ובוא נראה אותנו מוותרים עליהם.

    בברכה
    max maxmen

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל