צריך עיון > סדר שני > סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה

סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה

whatsapp-image-2017-08-17-at-15-37-00
עמית עומר מנהל פדגוגי בישיבת חכמי לב ובחברת אקסיומה. מורה למתמטיקה חוקר ומרצה במחשבת ישראל

החברה החרדית הולכת ומתרחקת מתחומי החול. מוסר אנושי ומדע, פוליטיקה וספרות הופכים לתחומים שאין להם מקום בתוך בית המדרש. הפרדה זו, באופן אירוני, הולמת את החלוקה של ראשוני המשכילים בין תורת האדם ותורת הא-ל. שני הצדדים מסכימים שיש להפריד בין התחומים; הויכוח ביניהם הוא באיזה צד לבחור.

 

 

"נהיה כאן יותר ויותר מפחיד לומר שאני לא רוצה מדינה דתית שבראשה עומדים רבנים ופוסקי הלכה, ומרכז הסמכות שלה הוא בית המקדש… אני לא רוצה מדינה עם משטרת צניעות ועונשי מלקות שסוקלים בה הומוסקסואלים…"

את הדברים האלו כתב ד"ר סמי שטרית במאמר דעה בעיתון הארץ. הדברים הללו אינם מפתיעים והם נשמעים לא מעט פעמים מפי אנשי אקדמיה, בעיקר מהצד השמאלי של המפה. מה שיותר מעניין בדברים הללו הוא, שד"ר שטרית תמך בבחירות האחרונות במפלגת ש"ס ואפילו נתן לכך פומבי בעיתונות. בראיון רדיו שנערך עמו בעקבות הטור ב"הארץ", נשאל שטרית כיצד תמך במפלגת ש"ס, והוא ענה שבדבריו בטורו לא כיוון כלל לציבור החרדי אלא לציבור הדתי-לאומי. טענתו היתה שהציבור החרדי אוחז בדתיות פסיבית ואישית שאינה מתיימרת לחולל שינוי במרחב הציבורי, ואילו הציבור הדתי-לאומי מאיים על עצם אופין של המדינה ושל החברה, היות שהוא מנסה באופן אקטיבי לכונן ממלכתיות דתית ואפילו משיחית.

טענתו היתה שהציבור החרדי אוחז בדתיות פסיבית ואישית שאינה מתיימרת לחולל שינוי במרחב הציבורי, ואילו הציבור הדתי-לאומי מאיים על עצם אופין של המדינה ושל החברה

לעמדתו של שטרית, המעודדת את הדתיות החרדית ודוחה את הלאומית, הדים רבים בצמרת השמאל האינטלקטואלי. כך למשל יוזמים לאחרונה ארגונים ומכונים שמאליים מפגשים עם אנשים משפיעים בחברה החרדית (מכון ון ליר, מכון מנדל, שחרית ועוד, כולם מתהדרים בקבוצות חרדיות) ואפילו ארגוני שמאל מובהקים כמו "הקרן החדשה לישראל" אינם טומנים ידם בצלחת.

תופעה זו אינה מובנת מאליה כלל וכלל. מערכת היחסים בין השמאל החילוני והחרדיות התאפיינה לאורך השנים בנימה הרבה פחות ידידותית. אדם קשיש כמוני, הנמצא בשנת ה-40 לחייו, עדיין זוכר איך בשנות ה-80 אזכור שמם של יוסי שריד ושולמית אלוני ממפלגת "רץ" בין מנחה למעריב בבית הכנסת היה נחשב אקט מתריס ולא ראוי. השמאל של אותה תקופה נשא בגאון את דגל האנטי-חרדיות ולא החמיץ שום הזדמנות לנגח את הציבור החרדי. המאבקים סביב חוק השבת, חוק השבות, חוק החזיר, ההפגנות בבר-אילן – כל אלו התנהלו בין השמאל דאז לבין המפלגות החרדיות.

היו ימים. כיום דווקא החרדים הם יקירי השמאל בנושאים רבים, ואילו הציבור הדתי-לאומי הממלכתי, המשרת בצבא, המעורב בכל שדרות הציבוריות בישראל – דווקא הוא נתפס בעיני השמאל איום על צביונה של מדינת ישראל.

מה השתנה? כיצד הפכו החרדים לחביבי השמאל ואילו הדתיים-לאומיים לאויב? מה נשתנה בשמאל הישראלי, או שמא בחרדיות, שגרם לחרדים להפוך מחוזרים כל כך?

מה השתנה? כיצד הפכו החרדים לחביבי השמאל ואילו הדתיים-לאומיים לאויב? מה נשתנה בשמאל הישראלי, או שמא בחרדיות, שגרם לחרדים להפוך מחוזרים כל כך?

דומני שההבדל נובע מהמעבר של השמאל הישראלי מהאתוס של "כור היתוך" אל אתוס של "רב-תרבותיות". בשנים האחרונות מתחזקת בשמאל הישראלי מגמה של התבדלות מהזהות הציונית-לאומית ותמורתה מאומצת גישה רב-תרבותית. האידיאל הבן-גוריוני של "כור-היתוך" ישראלי מנוגד לרוח הקוסמופוליטית המקובלת כיום בשמאל העולמי. האתוס הציוני הקולקטיביסטי נתפס חונק ומשתיק קולות אינדיווידואליסטיים, ועל כן יש בשמאל הישראלי ניסיון לטפח "זהויות אלטרנטיביות" בשולי החברה הישראלית.

אולם לא רק השמאל הישראלי נסוג מהחזון הלאומי הקולקטיבי. במידה רבה גם החרדים ויתרו עליו. השאיפה להשפיע על אופיו של המרחב הציבורי ולקרב את עם ישראל לאביו שבשמים הצטמצמה מאוד בתפיסה החרדית. הפוליטיקה החרדית עסוקה כיום (וזה זמן רב) הרבה יותר בעצמה, בשגשוג המגזר חרדי, והיא די אדישה למצבו הרוחני של "כלל ישראל". החרדים מבקשים שיניחו להם לנפשם וייתנו להם לחיות את חייהם ללא התערבות של המדינה במערכת החינוך שלהם ובתרבותם הייחודית. שימור האוטונומיה החרדית ("תנו לי את יבנה וחכמיה") גובר על המבט החוצה לכלל ישראל.

כללו של דבר, הולכת ונרקמת הסכמה בין ההשקפה החרדית הרווחת ובין השמאל הישראלי, על הסתלקות מאידאל של עם אחד, בעל תרבות משותפת וייעוד משותף.

הולכת ונרקמת הסכמה בין ההשקפה החרדית הרווחת ובין השמאל הישראלי, על הסתלקות מאידאל של עם אחד, בעל תרבות משותפת ויעוד משותף

במאמר זה אבקש להתמקד בחברה החרדית, ולאבחן את השורשים הרעיוניים של הוויתור החרדי על הזירה הציבורית הרחבה: האם מדובר כאן רק על טקטיקה פוליטית של התכנסות פנימה וחיזוק השורות, או שמא מדובר על רעיון שהולך ומחלחל לתוככי התודעה הדתית של החרדיות השמרנית? האם הוויתור על המרחב הציבורי והתמקדות בשימור הזרם החרדי הנו יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, או שמא יש לו בסיס עמוק במחשבה החרדית?

לדעתי, התשובה השניה היא הנכונה. במחשבה השמרנית-חרדית התפתח פילוג תודעתי עמוק בין הקודש ובין החול, בין התחומים שעליהם חלה התורה ובין התחומים ה"נייטרליים" שבהם אין לתורה עניין, כביכול. במאמר זה אבקש לחקור ולנתח את טיבה ושורשיה של הפרדה זו בין הקודש לחול בהשקפה החרדית.

 

הפרדה והתכנסות – המודל השמרני החדש

יוסף דן, חוקר קבלה ידוע, טען בספרו על הקדושה שביהדות אין אבחנה בין קודש לחול כפי שקיימת בנצרות. לדעתו, בתפיסה היהודית הכל קודש ואין מקום לחולין. זאת בניגוד לנצרות שבה קיימת הפרדה בין הקודש לחול, בין האפיפיור למדינה, בין הגוף הטמא לבין הרוח הקדושה.

טענה זו מוכרת ומקובלת, וכל מי שמצוי בעולמה של ההלכה יכול להשתכנע בנכונותה בנקל. התורה מלווה את היהודי בכל שטחי החיים ומנחה אותו מחוט ועד שרוך נעל, כמעט בכל נושא העולה על הדעת. ההלכה מכוונת את היהודי גם במקומות הנדמים רחוקים מאוד מקדושה, בעולם המסחר, האכילה והשתיה, ואפילו במבואות המטונפים.

והנה, מסיבות שונות ועם מעבר השנים, הלכה והתפתחה בחברה החרדית גישה לכאורה הפוכה. ניתן לזהות בה השקפה "רדוקציוניסטית", המצמצמת את תחולת התורה לתוככי בית המדרש החרדי בלבד, תוך השארת תחומים רבים מחוץ לעולמה של תורה.

בחרדיות של היום ניתן לזהות השקפה רדוקציוניסטית, המצמצמת את תחולת התורה לתוככי בית המדרש החרדי בלבד

כידוע, בהשקפה החרדית המקובלת, ערכם הדתי של תחומי דעת ותרבות שמחוץ לבית המדרש הוא מצומצם, או לא קיים כלל. מדע, אמנות, שירה, צבא, וכך הלאה, גם אם אינם נתפסים בתור חטא, נתפסים לכל הפחות בתור חסרי משמעות דתית. אלו הם תחומי החול. זהו אחד הניגודים המרכזיים שבין הגישה החרדית לתפיסה הציונית דתית.[1] אך יתרה מזו, ניתן לזהות במעבר השנים מגמה אידאולוגית המצמצמת את תחולת התורה אל מרחב הקדושה בלבד. עולם החול אינו עוד חסר משמעות דתית בלבד, אלא הוא גם חסר הנחיה תורנית. גישה זו ארצה לכנות "סקיולריזם חרדי".

בדרך כלל מקובל להגדיר את ההשקפה החרדית מושתתת על התנגדות כפולה – התנגדות למודרנה והתנגדות לציונות. זאת בניגוד לציונות הדתית, שאימצה תנועות רוח אלו לחיקה. אולם, מה שאנו רואים בשנים האחרונות אינו רק שלילת משמעותם של ערכי המודרנה והציונות, אלא גם התעלמות תורנית מהם. כמו בגישה הנוצרית המוזכרת למעלה (להבדיל), נראה שגם בחברה החרדית הולכת ומתפתחת תפיסת עולם הגורסת כי אין התורה צריכה להתייחס למה שמחוץ למרחב הקדושה.

תופעת "הסקיולרזים החרדי" משתקפת בשלשה מופעים לפחות:

  1. היצירה ההלכתית בחוגים השמרניים הולכת ומתמקדת בתחום הדתי והריטואלי, ופחות בעולם ה"ריאלי";
  2. התעלמות השקפתית ותורנית מנושאים ציבורים שאינם נוגעים לחברה החרדית;
  3. אופי הדיונים ההלכתיים והלמדניים נעשה פורמלי יותר ומהותני פחות.

אזכיר שההתנזרות מתחומי חיים רבים עשויה להיות לגיטימית ואף נצרכת, בהתאם לנסיבות השעה והזמן. לא אכנס לדיון על כך במסגרת מאמר זה. ואולם, חשוב לכל הפחות להיות מודעים אליה.

 

  1. צמצום מרחב היצירה התורנית

בנוגע למופע הראשון, היצירה הספרותית בבתי המדרש השמרנים כיום מעדיפה לעסוק בתכנים "דתיים" וריטואליים יותר, כמו הלכות שבת ומועד, מאכלות אסורות והלכות נידה, ואילו הלכות הקרובות יותר לעולם הריאלי בן ימינו – די נזנחו. העיסוק בחושן משפט בבתי המדרש בריכוזים השמרנים החרדיים נמצא בשוליים, אם שיש לכך יוצאים מן הכללים ברוכים. יתר על כן, קשה למצוא בספרות ההלכה והמחשבה החרדית דיונים העוסקים בשאלות כגון זכות ההתאגדות והשביתה של פועלים, פערי שכר בין המנכ"ל לפועל הפשוט בחברה, תחרות עסקית ראויה, אמת בפרסום, חופש הבעת דעה בחברה או בקהילה או סוגיות של מינהל תקין. העדפה זו משתקפת בשו"תים של פוסקי הלכה שמרנים של המאה ה-20, כמו הרב שטרנבוך, בעל ה"מנחת יצחק" והרב אלישיב (חריג חשוב לכך, שלא נדון בו כעת, הוא שו"ת מנחת אשר של הרב אשר וייס). דוגמא עכשווית לתופעה היא סדרת הספרים של הרב קארפ, המתעלמת לחלוטין מחלק ה"חושן משפט" בשולחן ערוך ומסוגיות של בין אדם לחברו.[2]

  1. התעלמות מסוגיות ציבוריות

ההתעלמות של החרדים מנושאים ציבורים היא עניין ותיק שהתחדד מאוד בקונפליקט של החרדיות עם המדינה הציונית. ד"ר יצחק ברויאר, מראשי אגודת ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20, התלונן ללא הרף על כך שהוא פנה אל גדולי התורה בבקשה שינסחו בצורה בהירה את דעתם על הציונות ועל המדינה ההולכת לקום, אך לא קיבל מהם תשובה. בימינו משתקפת ההתעלמות הזו בשתיקה של החרדים בהקשר של יום העצמאות וימי הזכרון הממלכתיים, כולל כמובן יום הזיכרון השואה. מדובר בשתיקה רועמת. לא תמצא כמעט שני חרדים המסכימים ליחס הראוי מצדה של החרדיות לימים אלו. ניתן אמנם למצוא גישות שונות לימי הזיכרון, אך הרוב המכריע פשוט מתעלם – למרות שמדובר במאורעות עצומים שאירעו רק לפני שנות דור. לדעתי, הסיבה שאין השקפה ברורה לגבי משמעות אירועים אלו היא הנסיגה לתוך גבולות הקהילה. לא שהחרדים שוללים את המדינה והציונות באופן עקרוני, אלא שאין בארגז כלים מתאימים, הלכתיים והגותיים, להתמודד עם המציאות החדשה ואתגריה.[3] מאותה סיבה אנו עדים להתעלמות מסוגיות ציבוריות כמו בטחון, מדיניות חוץ, איכות סביבה, תקשורת הוגנת, זכויות אדם, ועוד. בכל אלו קולה של "התורה החרדית" אינו נשמע. וכבר דשו בזה רבים.

  1. פורמליזם הלכתי

אופי הדיונים ההלכתיים והלמדניים הולך ונעשה פורמלי. בשיח הלמדני וההלכתי השמרני מקובל שנימוק תקף הנו נימוק החף מכל מטען ערכי.[4] שיטת הלימוד הבריסקאית מייסודו של בעל "בית הלוי" וצאצאיו, הרווחת בעולם הישיבות, מבוססת בדיוק על שלילת העיסוק במהות המצוה ובתכליותיה והתמקדות בגדר המצוה בלבד. בעולם הישיבות מקובל לומר בשם הגר"ח מבריסק כי בלימוד תורה איננו רשאים לשאול "למה?", אלא רק "מה?". אין לאדם להרהר מדוע קבעו חז"ל כך וכך, או מהן מטרות ההלכה המסוימת. מכאן התפתחו האבחנות היסודיות שכל בחור ישיבה מכיר, כמו "חפצא וגברא", "צוויי דינים", "סימן וסיבה" וכיוצא באלו. זהו למעשה פורמליזם משוכלל, המרחיק את גדריה ההלכתיים של המצוה ממהותה. יש כאן העדפה ברורה של הצד הטכני והמשפטי של המצוה על פני תפקידה החינוכי.

יתרה מזו, דרך הלימוד המקובלת בישיבות כיום אינה מביאה את העולם הריאלי לתוך הלימוד. קשה למצוא דיונים במשמעות נורמה הלכתית אפילו במקרים שהיא הכרחית לעצם הבנת ההלכה. ניקח לדוגמה את הסוגיה בתחילת קידושין של "המקדש חצי-אשה בחצי-פרוטה". קשה להבין דין זה על סמך ניתוח טכני-פורמלי לבדו; הבנת המשמעות של של "קידושי חצי-אשה" חיונית להבנת הדין עצמו.

 

קיום מצוות – ממוסר ערכי לריטואל דתי

שלשת המופעים הללו של הפרדת הקודש מהחול משקפים מגמה של הפרדת המעשה הדתי מהממד הערכי שלו. במידה מסוימת, מדובר בהפרדת הדת מן המשמעות החינוכית שלה. השיח התורני בחברה החרדית מתמקד בדיון ההלכתי ובחידושים למדניים, הרבה יותר מאשר במשמעות המצוה ובתפקידה החינוכי. גם ההגות החרדית, האמורה לכאורה לעסוק בקירוב המעשה הדתי אל ההבנה ואל ההזדהות הפנימית, אינה עוסקת בכך. סדרת הספרים של הרב דסלר, למשל – מופת של הגות חרדית – עוסקת בעיקר בממד המשמעתי של התורה, וכמעט לא נוגעת בהסברת התורה. הרב דסלר דן בעיקר בסוגיות של מאבק היצר, בחירה, כפיית הרצון, אמונת חכמים, ובעצם בכל מה שקשור לריסון ומשמעת. הפרויקט של הרב דסלר הוא לחנך את שומעי לקחו להגיע לדרגת עבד ה', ועבד אינו אמור להזדהות או להבין, אלא לציית. לכן הוא אינו דן במטרות המצוות או במשמעותן הערכית והחינוכית.

לסיכום, ישנו תהליך זוחל של העמדת ההלכה על הממד הריטואלי, ואילו תחומים ערכיים ומוסריים נחשבים פחותים או לא ממש "דתיים".

המחשה לשינוי שעברה התודעה הדתית שלנו ביחס לתקופת הראשונים ניתן למצוא בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה, שם משתמע שבמחשבה הדתית של זמנו היה צורך בחיזק המצוות שאין טעמן מובן, לעומת המצוות שטעמן ידוע:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול… קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.[5]

מדברי הרמב"ם עולה כי יש נטייה טבעית לפיה מאריך המאמין את המצוות שטעמן גלוי יותר מאשר מצוות שאין טעמן ידוע לו, ולכן יש לחזק בקרבו את הכבוד למצוות הנדמות גזרות. לדעתו, אדם שאינו מבין את המשמעות הערכית הגלומה במצוות כמו קרבנות, מעילה וכלאיים, יתייחס אליהן בפחות חשיבות מאשר אל מצוות שהוא מבין ומזדהה עם טעמן.

האם אנשים מזדהים עם מצוות קרובות אל השכל כמו גנבה, גזלה, לשון הרע וצער בעלי חיים, יותר מאשר עם איסור חמץ ומאכלות אסורות, הקפדה על דיני שבת וארבעת המינים?

האם זה אכן כך גם בימינו? האם ניתן לומר שאנשים מקפידים, בדרך הטבע, על משפטים יותר מן החוקים? האם אנשים מזדהים עם מצוות הקרובות אל השכל, כמו גנבה, גזלה, לשון הרע וצער בעלי חיים, יותר מאיסור חמץ ומאכלות אסורות, הקפדה על דיני שבת וארבעת המינים? בימינו נדמה שהמצב דווקא הפוך. ככל שההלכה מובנת פחות, כך היא נשמרת באדיקות רבה יותר. הדבר משתקף בכל הספקטרום של העולם הדתי, החל מבית המדרש פנימה ועד היהדות הפופולרית של ההמון. בתודעה השמרנית-דתית של ימינו, ייעודה של הדת הוא להעלות אותנו אלא העולם העל-תבוני, אל מקום שבו יש למעשינו משמעות רוחנית-סגולית ושם אנו "פועלים בעליונים". זהו מקום שבו אין להבנת האדם תפקיד. לפי השקפה זו, מצוות מובנות נחשבות טריוויאליות, ולכן פחות קדושות (לפחות בתת-מודע). משום כך לא ייתכן שהתורה נועדה להנחות אותנו בחיי הכלכלה, המוסר, החינוך והפוליטיקה.

ביהדות של ההמון התופעה בולטת אף יותר. ישנה עדנה גדולה לעל-טבעי. סגולות וקמעות, קברי צדיקים ומקובלים למיניהם שובים את לב ההמון הרבה יותר מתנועות ציבוריות לזכויות העובדים, או מארגוני חסד שונים. באינסטינקט של הציבור – ככל שהדבר מובן פחות, כך הוא קדוש יותר.

 

סקיולריזם – הפרדה בין תורת האדם לתורת הא-ל

ההפרדה בין הקודש לחול, בין התחומים הדתיים לתחומים הנייטרליים בחברה החרדית בימינו, משקפת תהליך סקיולריסטי מובהק. תרגום לא מוצלח של המונח סקיולריזם הוא חילון, אך המשמעות המדויקת שלו קצת שונה, וכדאי להתעכב מעט על הגדרה מדויקת שלו.

"סקיולריזם" משמעו הפרדת תחומי חיים שונים מהדת. חלקים שונים מהתרבות מתנתקים מהקשר אל המערכת הדתית ומאבדים את הזיקה אל הדת, הן מבחינת עצם הלגיטימיות שלהם והן מבחינת התפתחותם הפנימית. הסקיולריזם אינו שולל את הדת, אלא יוצר הפרדה בין הדת לתחומי תרבות אחרים. שיאו של התהליך הוא הפיכתה של הדת לאמונה הנוגעת לתחום האישי של האדם בלבד, ששאר תחומי התרבות אינם כפופים אליה, אינם משרתים אותה ואף אינם זקוקים ללגיטימציה ממנה. לעומת זאת, "חילון" פירושו החלשות האמונה בעיקרי הדת.

לדוגמא, בימי הביניים האמנות עבדה כמעט תמיד בשירות הכנסיה. היצירות הכילו לרוב תכנים דתיים (למשל, דמויות או סצנות מכתבי הקודש), והן עיטרו את הקתדרלות השונות. אולם, לקראת העת החדשה התנתקה האמנות משלטון הכנסיה, וקיבלה מעמד של תחום תרבותי עצמאי בעל לגיטימיות משלו. בסוף תהליך זה נוצר מצב לפיו מעטות היצירות העוסקות בתמות דתיות, ותמורתן מתמקדת האמנות דווקא באדם. הגישה הרווחת בימינו היא שהאמנות נועדה לבטא את רוח האדם, ולא את רוח הדת.

תהליך דומה עבר על המוסדות הפוליטיים באירופה. בימי הביניים היה השלטון המדיני כפוף בצורה זו או אחרת לשלטון הכנסיה, והוא קיבל את הלגיטימיות שלו במידה רבה מהדת. בעידן המודרני זוכה השלטון הפוליטי ללגיטימיות אנושית – הוא אינו אמור לדאוג לגאולתם הרוחנית של נתיניו אלא לשלוותם הארצית.

בתפיסה המודרנית הצטמצם תפקידה של הדת אך ורק לממד האישי של אמונה בין אדם לבין אלוהיו, ואין לו נגיעה לתחומי התרבות האחרים

התהליך הסקיולריסטי אינו מוביל בהכרח לכפירה, משום שהוא אינו תוקף את הדת ישירות. עם זאת, תהליך הסקיולריזציה דילל למעשה את הדת וצמצם את מקומה בתרבות, כך שבעידן המודרני המדע, האמנות, הפוליטיקה והמוסר כבר אינם נחשבים בני חסות של הדת. לדת אין מה לומר לגביהם. בתפיסה המודרנית הצטמצם תפקידה של הדת אך ורק לממד האישי של אמונה בין אדם לבין א-לוהיו, ואין לו נגיעה לתחומי התרבות האחרים.

התהליך הסקיולריסטי שעבר על אירופה החל מהמאה ה-16 השפיע על העולם היהודי דרך אינטלקטואלים יהודים דוגמת משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, שהיו חשופים לאקלים התרבותי של עידן הנאורות. במסמך פרוגרמטי שחיבר נפתלי הרץ וייזל בגרמניה בסוף המאה ה-18, הציע המחבר לעשות רפורמה מקיפה במערכת החינוך היהודי. וייזל רצה לבנות מערכת חינוך שתכשיר את התלמידים לא רק במקצועות הקודש אלא גם במקצועות כלליים. רעיון זה לא היה חדש. הוא יושם שנים רבות קודם לכן במערכות חינוך אחרות באירופה, כמו בפזורה היהודית הספרדית וביהדות איטליה. החידוש הגדול שבהצעתו של וייזל היה הנימוק הרעיוני שהוא נתן לכך. וייזל הפריד בין תורת האדם לתורת הא-ל. לדעתו, תורת האדם שייכת לכלל האנושות ולא רק לעם היהודי, והיא כוללת את כל הידע הפתוח לתבונה האנושית, כמו אמונה בא-ל, מדעים, פילוסופיה, אמנות ומוסר. לצד תורת האדם, נצטווה היהודי גם בתורת הא-ל. תורת הא-ל היא התורה שניתנה בהר סיני באמצעות ההתגלות. הצורך בהתגלות נובע מכך שזוהי מערכת חוקים שאינה פתוחה להבנת האדם, ואינה יכולה להיות מוסקת מן התבונה בלבד. על כן סבור וייזל שכל מצוות התורה שאינן נובעות מן התבונה (אך גם אינן מנוגדות לה) שייכות לתורת הא-ל.

באמצעות הפרדה דיכוטומית זו ניסה וייזל להסביר לרבני דורו שאין סתירה בין המחויבות של היהודי לתורת הא-ל לבין היותו אזרח העולם הגדול. היהודי מחויב לשתי מערכות נורמטיביות שאינן סותרות זו את זו. היהודי הוא אזרח שני עולמות שאין ביניהם קשר הכרחי:

והנה לחנך נערי ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות. המחלקה האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראוין להיקרא בשם אדם. כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה. והמחלקה השניה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי הא-להים ותורותיו, דברים הנעלים משקול דעת האדם ונודעו למשה רבנו בנבואה. ולולי שבאו אלינו על הדרך הא-להי הזה, יהיו תעלומות גם מחכמי לב היותר גדולים […] ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמדות הטובות ודרך ארץ לכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות […] וכן לדעת היסטוריה, גיאוגרפיה מתמטיקה, אסטרונומיה, כימיה.

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי הא-להים העליונים. כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם עצמו ביראת א-להים בנימוסים ובדעת שבעבורן יאות להיקרא בשם אדם, ועליהן יכין לבבו ללמוד חוקי הא-להים ולשמור מצותיו הנעלים משקול דעתו.[6]

החידוש הגדול בדבריו הוא שתורת האדם אינה רק ידיעות בעלמא (כמו מדעים, מתמטיקה, היסטוריה), אלא כוללת גם את הנורמות המוסריות והערכיות הנחוצות לכל אדם. כלומר, תורת האדם מחנכת את היהודי למידות טובות וליראת שמים, והיא למעשה ה"מסילת ישרים" שלו. ואילו תורת הא-להים אינה כוללת אלא מצוות מעשיות בלבד, שטעמן נעלה מידיעת האדם.

דברי וייזל הללו משקפים בצורה בהירה מאוד את תזת ההפרדה בין קודש לחול. עומק דבריו הוא שלתורה אין משמעות חינוכית-ערכית עבורנו. התורה אינה אמורה להנחות את חיי החולין, לא את הכלכלה ולא את ההסדרים הפוליטיים והחברתיים של עם ישראל. התורה גם אינה אמורה לעשות אותנו מוסריים יותר. אלו תפקידיה של תורת האדם השווה לכל אדם באשר הוא.

כידוע, הצעתו של וייזל הותקפה קשות על-ידי רבנים מבני דורו כמו ה"נודע ביהודה", רבני וילנא ור' דוד טבלי מליסא. הרב טבלי עמד על הבעייתיות שבאבחנה בין תורת האדם לתורת הא-ל, ובדילול האחרונה ממשמעות חינוכית-מוסרית. בדבריו הוא תוקף את וייזל בחריפות על התעלמותו מספרות המוסר ותיקון המידות המקובלת במסורת, כמו "חובות הלבבות", "הלכות מדע" לרמב"ם, ועוד. הוא טוען כי וייזל המעיט בחשיבותה החינוכית והמוסרית של מסורת ישראל, ולכן ראה בתורת הא-ל דבר המנותק מתורת האדם.[7] לדעתו של הרב טבלי פשוט שתורה משה כוללת, בנוסף למצוות הריטואליות, גם חינוך ומוסר אנושי.

 

היפוך התפקידים בין המשכיל לשמרן

בדורנו מתגלה עורמת ההיסטוריה במלוא עוצמתה. החברה החרדית בימינו השלימה מהלך אירוני של היפוך תפקידים בין השמרן למשכיל בסוגיה זו. בראשית עידן ההשכלה, היו אלו המשכילים שניסו לקדם את עקרון ההפרדה בין תחום הקודש לתחום החול, בנוסח "היה אדם בצאתך ויהודי בבואך", ואילו היהדות השמרנית דחתה ניסיון זה והציגה דגם הוליסטי יותר של היהדות. יצירתו של החתם סופר, למשל, היא דוגמה טובה ליצירה הוליסטית.

החת"ס ידוע בסיסמתו המיליטנטית משהו, "חדש אסור מן התורה", ומשום כך אנו רואים בו שמרן ואף קנאי יחסית. אך ראה זה פלא, תורתו הנה רחבה ומגוונת, והיא לחלוטין אינה מייצגת את תזת ההפרדה והצמצום שעליה דיברנו לעיל. יצירתו של החת"ס חולשת על כל תחומי החיים של יהודי זמנו ומקומו, ומלבד מגוון הנושאים הרב שבהם היא עוסקת, ניתן לראות שהממד המהותני שבה דומיננטי יותר מהממד הפורמלי. יש בה פסיקת הלכה קלאסית בשאלות מכל חלקי השולחן ערוך, כולל חושן משפט; תשובות רבות העוסקות בשאלות השקפתיות ופילוסופיות הנוגעות להתמודדות עם רוחות הזמן, בעלות ממד מוסרי וחינוכי המוטמע בתוך השקלא וטריא ההלכתית; וניתן למצוא בה גם ניצנים של תפיסה לאומית. לתפיסתו של החתם סופר היהדות איננה דת בלבד, אלא אלו חיים שלמים שהתורה מנחה ומכוונת אותם. החתם סופר כמובן לא היה "מודרניסט", ודווקא משום כך הציג גישה הוליסטית של התורה החלה על כל תחומי החיים. גישה זו היתה מנוגדת לתזת ההפרדה של המשכילים בני זמנו.[8]

מאמצע המאה ה-20… חל מהפך רעיוני בחברה האורתודוכסית, והיא החלה לפתח תודעה דתית המבוססת על עקרון ההפרדה בין המציאות התורנית לזו שחוצה לה

לעומת זאת, החל מאמצע המאה ה-20, כאשר החילון בחברה היהודית הפכה עובדה מוגמרת, חל מהפך רעיוני בחברה האורתודוכסית, והיא החלה לפתח תודעה דתית המבוססת על עקרון ההפרדה בין המציאות התורנית לזו שחוצה לה. בתגובה לאיומים הקשים של רוחות החילון והשינוי, נעשתה ההפרדה בין הקודש לחול כמעט שלא מדעת, ובוודאי ללא ניסוח רעיוני של הדברים. בתהליך אטי אימצה היהדות החרדית את תפיסת העולם המבדילה בין התחומים, אלא שבניגוד אל הסקיולריזם המשכילי היא בחרה לזנוח את תורת האדם, ולדבוק רק בתורת הא-ל.[9] אם בעבר היו אלו גדולי התורה ושומרי כרם ישראל שהתנגדו לרעיון ההפרדה בין תורת האדם לתורת הא-ל, הרי שבמאה ה-20 אנו מוצאים את הגישה של "אין לנו שיור אלא התורה הזאת" ביתר שאת.

בכדי להשלים את המהפך, מעניין מאוד שדווקא אצל הניאו-אורתודוכסים והציונות הדתית, אשר אימצו היבטים מסוימים של רוח ההשכלה, התגבש רעיון ה"החלה", דהיינו, התורה חלה על כל שטחי החיים ואינה מצטמצמת אל תחום השטייטל ואל סוגיות דתיות בלבד. כך למשל כותב הרב יחיאל וינברג בהסבירו את עקרון "תורה עם דרך ארץ" של רש"ר הירש:

יש הסבורים כי אין ביהדות אלא תביעות ללא משמעות ומשמעת ללא רוח, ושכל עצמותה של היהדות אינה אלא תפילות וחגיגת חגים… אולם דתיות יהודית אין פירושה בריחה מן החיים… אלא היא גוף החיים… היהדות היא צורת החיים והדרך ארץ היא החומר אשר עליו פועלת התורה. "תורה עם דרך ארץ" אין משמעותה שהתורה חסרה, שיש צורך כביכול להשלימה ע"י תרבות אחרת, אלא היא אמונה עמוקה בכוחה של התורה להיות הכח הצר צורתה של התרבות, המשנה אותה וההופכה אף היא לתורה.[10]

 

החרדים העובדים

ייתכן כאמור שהפרדת רשויות הקודש והחול שימשה צורך חיוני; אך הבעייתיות שלה מתחדדת יותר אצל אנשים שיצאו מבית המדרש לצורך פרנסה, וכדומה. הרבה מהם חשים שהעולם החדש שלהם הוא חסר משמעות דתית, ויש לו משמעות אינסטרומנטלית בלבד – להרוויח כסף, לפתח קריירה, לסיפוק אישי. הם חשים שהתורה שלמדו בצעירותם בישיבה אינה נוגעת לעיסוקם הנוכחי, ומאמצים על כן את הדעות הרווחות בסביבתם.[11]

יתר על כן, לעתים רבות קיימת אצלם תחושה שהתורה האמתית נמצאת בחקירות של ראשי הישיבות בסוגיות של "בור המתגלגל", או בלימוד חברותא ב"ברענד" בפרק מרובה, ואילו שמירת מצוות ובקשת עמדת התורה בנושאים משגרת היומיום האפור נחשבת משהו "בעלבתי" ונחות דרגה.

סיפור אופייני המשקף את תודעת הפיצול הזו סיפר הרב שלמה אישון מפי הרב שג"ר.

הרב שג"ר היה ר"מ צעיר כשהוזמן לתת שיעור בדף היומי לקבוצה של אנשי עסקים בבורסה ברמת גן. הדף היה מתוך פרק "השוכר את הפועלים" בבא מציעא, והרב שג"ר ביקש לפרוץ את גבולות הטקסט ולפתח דיון הלכתי על יחסי עבודה בעידן המודרני. "הם הביטו בי בעיני עגל," סיפר מאוחר יותר. "מה שבאמת הם רצו זה יהודי עם שטריימל ומבטא אשכנזי כבד שייתן להם שעה של יידישקייט בשביל הנשמה. הרעיון של חיבור התורה לחיים נראה להם חילול הקודש. כי הלימוד לשיטתם צריך להיות מפלט מהחולין, לא התבוססות בתוכו".

מאמרים לא מעטים ב"צריך עיון" הוקדשו לבעיית החרדים העובדים שנחתו לעולם החול מתוככי הישיבה. המאמרים מציגים מזויות שונות, באופן מאיר עיניים, את הבעיה שבתפיסה המפרידה בין קודש לחול, ואת האתגר העומד לפתחנו של חיבור חיי החולין לעולם התורה. במאמר זה ניסיתי להציג את התאגר מתוך התבוננות ביצירה התורנית-חרדית עצמה, ולפענח את משמעותה בהקשר זה. ואולי דווקא אותם מתוך אותם חרדים עובדים, התרים אחר משמעות תורנית בעולמם החדש, יצמח עולם רעיוני-חרדי היודע להרחיב את גבולות "בית המדרש" גם לתחומים שלא נכחו בו זה שנים רבות.

 

תמונה ראשית: bigstock


[1] ידועים דברי הרב קוק ב"למהלך האידאות בישראל" על כך שבעם ישראל אמורה האידאה האלוהית להתפשט על כל תחומי החיים: "האידיאה האלוהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידאה האלוהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם."

[2] ככלל, ניתן לראות מתאם בין מידת שמרנותו של הפוסק לתחומי עיסוקיו ההלכתיים. ככל שהפוסק נחשב פתוח יותר, כך עיסוקו בחו"מ נרחב ומגוון יותר. וככל שהפוסק שמרן יותר, הוא מתמקד באו"ח ויו"ד ומעט אבה"ע. הרב עובדיה יוסף, רש"ז אויערבך, בעל "ציץ אליעזר", ר' משה פיינשטיין, שנחשבו פוסקים פתוחים יחסית, עסקו בהרחבה בחו"מ ובשאלות ריאליות יותר.

[3] כך מסביר הגרי"ד סולובייצ'יק את שלילתו של דודו הגרי"ז סולוביצ'ייק את מדינת ישראל: "אמרו עליו שהתנגד למדינת ישראל. אמירה זו איננה נכונה… המדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית ובסולם הערכי ההלכתי שלו." י"ד סולבייצ'יק, דברי הגות והערכה, ההסתדרות הציונית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 59.

[4] על שיטת הלימוד הבריסקאית ועל הקונפליקט שהיא מכילה בין העיון בטעם המצוה ובגדר המצוה נכתב רבות, ראה למשל: י' זילברשטיין, "היבטים חינוכיים במשנתו של ר' יצחק זאב סולובייצ'יק", הגות: מחקרים בחינוך היהודי ט, ירושלים 2010, עמ' 111.

[5] משנה תורה , הלכות מעילה פרק ח.

[6] נפתלי הרץ וייזל, דברי שלום ואמת, פרק א.

[7] דרשת שבת הגדול של ר' דוד טבלי מליסא שנת תקמ"ב. ראה ש' אסף , מקורות לתולדות החינוך היהודי, כרך ג, ת"א תרצ"א, עמ' 272.

[8] דוגמה לחשיבות שהחת"ס ייחס לחיים עצמם היא בעמדתו שבארץ ישראל כל ענייני יישוב העולם הם בבחינת קודש. "…ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל האומנויות משום יישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה ויביאום מארצות רחוקות, על כן היה לימוד כל אומנות מצוה…" (חת"ס, תורת משה, פרשת משפטים). כמו כן יחסו ללימודים כלליים היה רחוק משלילה. ידוע שהחת"ס שכר לבנו מורים פרטיים ע"מ שילמדוהו מתמטיקה, מדע ולשון המדינה. על מאפיינים אלו בתורתו של החת"ס עיין אליעזר כץ, החתם סופר: ר' משה סופר חייו ויצירתו, ירושלים תשכ"ג.

[9] הפורמליזם הבריסקאי אמנם קדם למאה ה-20, אך הוא החל להתפשט בעולם הישיבות רק במהלך המאה. רבים מגדולי התורה של ראשית המאה ה-20 לא היו פורמליסטים בסגנון בריסקאי.

[10] ר' יחיאל ויינברג, תורת חיים, בתוך: רש"ר הירש משנתו ושיטתו, ירושלים תשכ"ב. צוטט בשינויים קלים.

[11] דוגמות לכך הביא הרב יוסף חיים ליפשיץ במאמרו בצריך עיון, שאנשים חרדים מאמצים לעתים גישה פוסטמודרנית בתחום הטיפול הפסיכולוגי, ללא בחינה מהי העמדה התורנית בנושא.

12 תגובות על “סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה

  • תזה מוזרה ביותר.
    כותב המאמר מתעלם שאנו החרדים\היהודים בגלות, ולכן תמיד תהיה הפרדה בין קודש לחול כי החול פשוט נוגד את התורה, לא כי אין בתורה חול.
    התורה\היהדות היא הכל בכל מכל כל (מי שלמד מימיו משהו לעומק אמור להבין את זה), רק כל זמן שאנו תחת במלכויות, יש כביכול הפרדה בין התורה (קודש) לבין החול (תורת הגויים).

    עוד טעות היא לומר שיש מצווה אחת שאין לו טעם. (נכון לילדים חינוכית אומרים את זה, אבל מכאן לחשוב שיש מצווה אחת שאין לו טעם, זה טעות. הסיבה למה לילד ועם ארץ משקרים שקרים קדושים, היא בגלל שסוג החינוך היהודי בנויה על עיצוב הילד ככה שכל מעשיו יהיו כטבע שני על דרך הרגל נעשה טבע. מכאן הכלל הידוע ביהדות שרק מי שמילא כריסו שס ופוסקים ומעשים טובים, הוא יכול לעסוק בעומק התורה ובמחשבת ישראל. כי אחרי שעיצב את עצמו באופן טבעי להיות אדם שומר מצווה. אז אין סכנה שידע את טעמי המצוות. לא כן אם ידע את טעם המצוות, הוא יקל בהם)

    הטעות הקריטית של כותב המאמר היא, שהוא לא מבין שהתורה והיהדות לעולם לא יהיו חברה\לאום\מדינה\ישות, כי זה פשוט אנטי תזה לתורה. יותר נכון לומר "זה ע"ז של תורה". ולכן למשל אין גם חברה\ישות חרדית. זאת המצאת\הגדרה חילונית שאין לזה שום קשר למציאות.
    היהדות זה הפרט והמשפחה האישית שלו פלוס קניין פרטית בארץ ישראל שירש מאבותיו.
    היהדות דורשת את ארץ ישראל לא בשביל ישות דמיונית שנקראת לאום היהודי או מדינה יהודית או ישראלית.
    היהדות דורשת את ארץ ישראל כי זה ירושתו הפרטית של היהודי הפרטי, מחלוקת נח ובניו (בהנחל עליון גוים) את כל הארצות בגורל והמצאת הירושה שמושתת על חוקי המשפחה.

    ארץ ישראל זה רק דוגמה קטנה להבין את ההבדל בין ישות חברתית (שזה ע"ז של תורה) לבין היהודי ואלוהיו.
    אם ניקח את חוקי המשפחה בעצמו כדוגמה, אין שום צורך לשמור על חוקי המשפחה בישות חברתית (לא לחינם המשטרים המודרניים לא רואים בעיה בחורבן חוקי המשפחה. כבר בעל העיקרים מבקר קשות את אפלטון על כך) כי במילא הישות החברתית הוא הוא ההורה העליון ("להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם. הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי")
    בישות חברתית אין צורך לשמור גם על איסורי עריות. כי כנ"ל כולנו במילא ילדים של הישות, אז מה לי אייך נולדנו ?!

    מה שכותב המאמר לא מבין היא, שתחת ישות חברתית, בוטל כל התורה ומצוותיה ואנו שומרים עליהם מבחינת הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי.
    לא שיש חול וקודש ויש מצוות אלוהיות ומצוות אדם וכו' וכו'. יש מציאות שאנו בגלות תחת משטרים ותחת ישויות חברתיות. ולכן אנו עושים את ההפרדה ושומרים על התורה. אבל לאמיתו של דבר יש לנו תורה שלימה בכל תחום. והיא כמובן אחרת לגמרי מתורת הגוים ששם הישות קודם לאדם וביהדות האדם ונצחיותו על ידי זרעו עיקר, והחברה רק אמצעי לכך.

    לסיום:

    היהדות לעולם לא יכולה להתחבר לתורת הגוים, כי התורה אנטי תזה לתורתם.
    אין מצווה אחת בתורה שרלוונטית ביום שנאמץ ישות חברתית. ולכן "זה משפט המלך" הנודע, שמיתר את כל התורה כולה. בזמנים כאלה אנו שומרים על התורה בלי טעם כנ"ל. אבל בוודאי שיש טעם לכל מצווה ומצווה. שחז"ל אומרים ששלמה המלך לא הצליח להבין את מצוות עפר פרה, הם מיד אומרים שמשה בעצמו כן הבין את טעם המצווה. כי אחרת אייך הוא מצווה מצווה בלי טעם ?

    היהדות כביכול מחכה למשיח (ותמלא הארץ דעה את השם) שאז יבוטל תורת הגויים וכולם יאמצו את תורת משה. אז נהיה בני חורין באמת (ולא שנצטרך לבקש רשות מהישות החברתית לנשום. הרי השופט ברק טען שאין לנו זכות מוקנה לנשום) ונקיים את כל המצוות עם הטעם.
    זה בכלל לא רחוק, כבר בני אנוש היום מתקרבים לכך, האינדיבידואליזם והנאו ליברליזם הם ההוכחה לכך. דוגמא קטנה

    "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן)

    חסר להם עוד הרבה מהתורה והיהדות. מילטון פרידמן כיהודי הבין את הכשל של ישויות חברתיות. אבל לא הבין את ברית המילה ואת מצוות ישוב ארץ ישראל ליהודי. (גלגלו בגוגל "הפרדוקס היהודי של מילטון פרידמן" – מהפכה מחשבתית חברתית)

    ——————-

    לגבי השמאל מול הימין לגבי החרדי. כתבתי פעם מאמר בשם "השמאל טוב ליהודים" והנה עיקר דברי

    "השמאל טוב ליהודים"

    למה החרדי צריך ללכת הפעם עם השמאל. ולמה דווקא הימין הוא האויב הכי גדול של החרדיות והיהדות, והוא (הימין) סכנה לכלל האומה בארץ ישראל.

    בקצרה נסביר מה היה הבעיה של השמאל לחרדיות בזמנו. בהמשך נסביר מה הבעיה של הימין לחרדיות וליהדות ולארץ ישראל היום.

    בקום המדינה, המלחמה התרבותית של המדינה נגד החרדיות והיהדות היית לעצב את האומה מחדש. ולכן החרדיות בשום פנים ואופן לא יכלו להתחבר למדינה. ובאמת החרדים לא היו חלק בשום ממשלה עד המהפך ב77 שבגין קיבל את הנהגת האומה. מאז החרדים בהיתר של הרב שך נכנסו לממשלה (לא כשרים כמובן, כלומר לא שותף מלא כי בכל זאת אפי' ממשלת ימין זה לא ממשלה יהודית = אין להם חוקה יהודית, והאמת היא שאין להם חוקה בכלל, לא לימין ולא לשמאל, המדינה\החברה היחידה בעולם שאין להם חוקה זאת מדינת ישראל).

    מנין נובע ההיתר של הרב שך ? הרי כל גדולי החרדיות היו נגד מאז ומתמיד, אז מה פתאום יש היתר להיות שותף חלקי לממשלה החדשה של בגין ? התשובה היית שלבגין (ולימין בכלל) אין מלחמת תרבות עם היהדות ועם החרדיות.

    מצד שני הרב שך ידע בזמנו שיש לימין בעיה יותר גדולה ליהדות והיא כמובן הבעיה המשיחית של ההתיישבות, כלומר להתיישב בשטחים הכבושים. כלומר הוא הבין שהתיישבות בשטחים היא חוסר אחריות כל זמן שאין קונצנזוס לאומית לגביהם, שאין קונצנזוס, מתאפשרת החזרת שטחים אחרי כמה זמן כמו שקרה בעזה ובהמשך יקרה ביהודה ושומרון. כלומר שאין למדינת ישראל חוקה לגבי גבולותיה, אז כל התיישבות היא חוסר אחריות, כי היא בידי משחקי פוליטיקה, וכמובן אנו וצאצאינו ועמלינו הם לא משחקים בידי מופקרים שנילחם על עזה שלושים שנה ונקריב את צאצאינו עליה ואחרי כמה דורות נגרש אותם בעצמינו. כלומר כל הדם שנשפך בעזה, נשפך לריק ועל חשבון מי ? על חשבון דם יקירנו. ולכן הרב שך היה נגד כל התיישבות חרדית בשטחים מה שאין כן בקוו הירוק שיש קונצנזוס לאומית.

    ברצוני שהנקודה הזו תהיה מובן לכל ולכן אני הסביר את זה יותר בהרחבה.

    לא מדובר שהרב שך או היהדות חושבת שהשטחים לא שייכים לנו, היא שייכת לנו מחלוקת נח ובניו, כלומר ארץ ישראל היא ירושתינו, ואי אפשר לתת אותם לאף אחד. מבחינת היהדות לכל אומה יש ארץ משלה מירושה של החלוקה של נח ובניו, וארץ ישראל היא הירושה שלנו. ולכן אפי' כל היהודים בעולם יסכימו לוותר עליה, זה בלתי אפשרי, כי אי אפשר למכור (או לתת במתנה) את הארץ לצמיתות כי האדם חייב להיוולד עם הטבע. (יש הרבה להסביר בנושא אבל לא כאן המקום. תרצו להבין את זה לעומק, אפשר לעיין בדפים שלי כאן)

    אבל כל זמן שרוב האומות לא מכירים היום בחלוקה ההיא, וגם רוב היהודים היום לא מכירים בכך, יוצא שכל אחיזתנו בארץ היא מכוח הכיבוש = צבא + האום, כלומר האום מכיר במדינת ישראל עקרונית ולא על גבולותיה ואין קונצנזוס באומה עצמו על גבולותיה. ולכן החרדיות לא יכולה להיות בשר תותחים בידי פוליטיקאים, ולכן הרב שך התנגד להתיישבות בעמנואל ומאוד כעס על קריית ספר וביתר עילית, אם כי שהבין שעל הקו הירוק (ביתר עלית וקריית ספר שהם על הקו ממש), המצב שונה מעמנואל שהיא בתוך השטחים ממש, כי על קו הירוק גם האום והערבים יכלו לבסוף לעשות איזה תיקוני גבול עם מדינת ישראל.

    הרב שך הבין שההתיישבות היא בשליטתינו (כלומר פשוט לא נתיישב שם) ולכן אין כאן סכנה מממשלת ימין. מה גם שהממשלה לא יכול לכפות עלינו את ההתיישבות. ולימין כמובן אין לו אינטרס לחנך ולעצב את האומה מחדש ולכן אין סכנה ליהדות ולחרדיות להתחבר עם הימין באופן חלקית.

    לסיכום עניין זה נאמר, השמאל בזמנו רצה לעצב את האומה מחדש, ולכן החרדיות לא יכולה להסכים לכך. לימין לא ממש היה איכפת מעיצוב האומה מחדש, את הימין עניין רק את גודל הארץ שזה בעצמו לא סכנה גדולה ליהדות כלומר החרדים לא צריכים להיות בשר תותחים ולהתיישב בשטחים. ולכן החרדים התחברו חלקית לממשלת הימין בזמנו.

    מה קורה היום עם הימין והשמאל ?

    לא נעמיק לגבי השמאל, אבל החשש של עיצוב האדם מחדש, כבר לא בחלומו של אף הוגה שמאלני, יותר מיזה, השמאל לעולם לא יכפה גיוס בכפיה לצבא, לא בזמנו וק"ו לא היום. והנה הימין הוא זה שכופה את הגיוס. אם היה היום הרב שך, הוא היה קם עם הישיבה שלו והיה יוצא לגלות. ולא צריך לומר שהיה אוסר כל שיתוף עם הימין. אבל לא מה היה הרב שך עושה, אני רוצה לדון כאן. אני רוצה לדון כאן מה הבעיה של הימין של היום בלי קשר לגזירת הגיוס ובלי קשר לשטחים כבושים (שהימין הוא זה שמוותר ומוותר כל הזמן וגירוש יושבי עזה ושליחתם לכלבים, תוכיח. היא גם תוכיח מה יקרה לשאר הישובים).

    ובכן, מי הוא זה שרוצה לעצב את האדם מחדש ? זאת השאלה העקרונית ליהדות וק"ו לחרדיות.

    התשובה, הימין ולא השמאל.

    בכדי שנבין לעומק את הדבר, אני אתן קורס קצר בקפיטליזם = הימין הישראלי.

    הקפיטל שולל מראש את הטבע מכל אדם, (מילטון פרידמן גם טוען שצריך לשלול גם את הירושה ככה כל אדם ייוולד לטבע בלי הטבע) ודורש לעצב את האדם עם חינוך כפייתית (חינוך חובה) להיות רובוט צמיחה = כשיר להצמיח את הכלכלה.

    הוא כמובן מקדש את הקניין הפרטי + שוק חופשי. הוא מאמין (אני אומר מאמין כי זאת רק אומנה ותו לא) שיש יד נעלמת שתדאג לשוויון כלומר היד הנעלמת הדמיונית שלהם תדאג שלכלום יהיה טוב. למעשה לא צריך להסביר לכם שלא מיניה ולא מקצתיה, אין שוויון ואין יד נעלמת והכל עוברא פרחא. אבל לא נדון בזה כאן. אני רוצה לדון כאן לגבי היהדות והחרדיות. (שוב, מי שרוצה להעמיק בעניין, יעיין כאן בדפים שלי)

    תשימו לב למלחמת התרבות האמיתית של הימין מול החרדיות והיהדות. הימין חייב לשלול את הטבע מכל אדם ולעצב אותו כרובוט צמיחה. שזה אומר הוא ישלול את החינוך הפרטי והתורני ויגזור כל הגזירות האפשריות שצאצאי החרדים יהיו רובוטים לצמיחה. לא רק את הילדים הוא צריך כרובוטים לצמיחה, הוא צריך גם את הבנות. ולכן גם הבנות יצטרכו לוותר על חינוך הפרטי, ויחייבו אותן ללמוד חינוך מיוחד להיות רובוט צמיחה.

    לא רק התערבות בתכנים הלימודים, גם גזירות כלכליות נוראיות. כי כפי שהסברתי לעיל שבכדי שתהיה צמיחה אליבא ד קפיטל, אתה חייב שלאדם לא תהיה את הטבע מראש, אחרת אייך הוא יצמיח את הכלכלה ?

    מכאן תבינו מה פתאום הימין הוא זה דווקא שמנסה להתערב בתכנים הלימודיים של החרדים, ומה פתאום כל הגזירות הכלכליות על כל האומה. (כלפי כל האומה, הוא לא צריך להתערב בתכנים כי במילא משרד החינוך בידיו, אבל גזירות כלכליות הוא צריך גם כלפי כל האומה ולא רק כלפי החרדים)

    עד כאן הסברנו את הסכנה של הימין לחרדיות מבחינת התערבות בתכנים הלימודים בתלמודי תורה. וכמובן הסכנה של הימין בגזירות הכלכליות שהיא חייבת לעשות כלפי כל האומה. מיותר להסביר שזה (ההתערבות על תכני הלימודים) לא נגמר בתלמודי תורה, זה נמשך כלפי הישיבות הקטנות והישיבות הגדולות וכמובן מלחמת חורמה נגד הכוללים. כלומר מבחינת הקפיטל\הימין, כולנו חייבים להיות רובוטים מעוצבים לצמיחה. ולכן היא תרדוף כל לומד תורה בחיידר בישיבה ובכולל וככה גם כלפי בנות ונשים. מכאן כל הגזירות הכלכליות שלהם בעשור האחרון.

    אבל יש עוד סכנה קריטית ביותר מהימין וזה כלפי הילודה. וזאת סכנה לכלל האומה ולא רק לחרדים אבל כמובן לחרדים וליהדות זה יותר קריטית.

    התזה של הקפיטל החזיר ובמיוחד של נערי האוצר וביבי (ראש ממשלת הימין), היא שבכדי לזכות לצמיחה, אסור שמשפחה תוליד יותר מ1,6 ילדים. כל ילודה יותר מ1,6 ילדים למשפחה, מבחינתם זאת נטל לחברה כולה. ולכן יש להם מלחמת חורמה נגד כל משפחה שרוצה להוליד יותר מילד אחת למשפחה (אייך בדיוק יתחלק ה60% של הילד השני ?? כלומר למי יינתן הזכות לשתי ילדים ולמי רק אחת ולמי כלום ? שאבי שמחון יפתור את הבעיה !!).

    אז עד כאן יש לנו כמה גזירות, 1, נגד התכנים הלימודיים של החרדים. 2, נגד הילודה כלפי כלל האומה 3, גזירות כלכליות כלפי כלל האומה.

    והנה הגזירה הרביעית, והיא שלכל משפחה חייבת להיות שתי מפרנסים. כלומר גם האישה וגם הגבר חייבים להיות חלק בפרנסת המשפחה. וזה עוד גזירה נגד היהדות שביהדות כל גבר מתחייב בכתובה היהודית לפרנס את אשתו ואת ילדיו.

    וזה כמובן לא סתם גזירה, זאת גזירה נגד חוקי המשפחה ומי שמבין כמה קריטית חוקי המשפחה ליהדות, לא יכול להיות שותף לגזירה הזאת שאפי' במצרים פרעה לא חלם על גזירה כזאת. למי שיש חוש חש יבין מנין צמח הפמיניזם החרדית ולמה הימין יעשה הכל להילחם נגד חוקי המשפחה היהודיים. כי על פי הקפיטל נשים כמו הגברים חייבים להיות רובוטים\עבדים לצמיחה. וחוקי המשפחה היא אנטי תזה לתזה שלהם כנ"ל.

    ע"כ הסברנו את סכנת הימין לחרדיות בפרט ולאומה בכלל, מכאן נסביר את הסכנה של הימין לאומה ולארץ ישראל.

    כפי שהסברנו לעיל, הימין\הקפיטל מקדשת את הקניין הפרטי, שזה אומר הוא לא מכיר בחלוקת נח ובניו. כלומר הוא לעומק לא מכיר בארץ ישראל כירושת היהודים. הוא מכיר בקניין הפרטי ושוק החופשי, ולכן מבחינתו אפשר למכור את ארץ ישראל לכל המרבה במחיר. וככה הוא נוהג באמת, הוא מוכר את כל משאבי הטבע לכל דורש וכמובן גם קרקעות והדירות. בשלילת הטבע מראש, הוא מצהיר שאין לאדם את הטבע ככה הוא בעצם מצהיר שאין ליהודי את ארץ ישראל. אתה רוצה דירה בארץ ? אוקיי תשלם ותקנה, אין לך לשלם ? אז מבחינתו תמות מתחת לגשר (ככה אמר רבו של ביבי) !! וככה לגבי מים מי גשם, מבחינתו יש לך לשלם על מים, אז מה טוב, אין לך ? אז תמות !!

    תשימו לב, למה הדיור עולה ועולה דווקא אצל הימין ? למה יוקר מחיה דווקא אצל הימין ? למה אסור על פי החוק לאגור מים או מי גשם ? כל זה בגלל שהוא חשיבתית לא מכיר שארץ שלנו, הוא מכיר אך ורק בקניינים פרטיים.

    אז לעומק ארץ ישראל לא של היהודי, ארץ ישראל הוא מקום כמו כל מקום בעולם שזוכים בו עם כסף וקניין ולכן אנו מרגישים את מחירי הדיור ויוקר המחיה.

    וכאן בא הבלוף של הימין. בניגוד לכל קפיטל בעולם, הגיוס לצבא (כמו הסחר בנשים והזנות) היא תוצאה של שלילת הטבע מהאדם, כלומר מי שרוצה פרנסה ואין לו, יכול להתגייס לצבא ולהתפרנס מיזה = שכרי חרב. אבל בארץ ישראל המנוולים של הימין מגייס את כל האומה לצבא בכוח ובכפיה בלי שייתן להם זכות אפי' למים ומי מדבר על דיור, וכמובן כולנו פראיירים להילחם על ארץ שהיא לא שלנו הרי הסברנו שאליבא ד הקפיטל אין ארץ ישראל שלנו רק בזכות הקניין הפרטי. כלומר כולנו מקריבים את נפשינו ואת חיי צאצאינו למי ? למשפחת תשובה שהיא תוכל להחזיק בגז הטבעי שלנו. אתם מבינים מה אני אומר כאן ? מגייסים אותנו בכוח בכדי שהקפיטל יוכל לקנות את כל הארץ ומשאביה בשבילו. הרי בלי הצבא, אין גז טבעי למשפחת תשובה.

    עוד לא גמרתי.

    ובכן כפי שהסברתי הקפיטל\הימין חושב שרק קניין פרטי מזכה לך משהו בטבע, וכמובן שוק חפשי שזה אומר: אתה חייב שוק חפשי עם כל המדינות בחוץ. ואייך תהיה לך שוק חפשי עם כל המדינות בחוץ ? אך ורק אם תהיה בשלום עמם. כלומר אתה חייב את טוב ליבם של המדינות בחוץ בכדי לזכות לשוק חופשי. שזה אומר שאתה תלוי בהם, אתה תחת איום תמידי שהם יכתיבו לך מדיניות. והנה הגענו לוויתורים כמו בעזה ובהמשך ביהודה ושמרון. כלומר וויתורי הימין הם הכרח, ולכן ויתרו על סיני ועל עזה ובהמשך יהיו חייבים לוותר על יהודה ושמרון.

    אז אם יש למישהו תזה שהימין ישמור על הארץ, אז פשוט תשכחו מיזה. הימין חייב לוותר על הארץ בכדי שתהיה לו שוק חופשי. ולכן לעומק הימין יוותר על הארץ ומה שיישאר לנו זה הקו הירוק, וגם בתוך הקו הירוק, הארץ היא בשוק החופשי כלומר היא לא של היהודי.

    זה הימין של היום. ולכן על פי היהדות, המלחמת התרבות האמיתית היא נגד הימין ולא נגד השמאל שלעומק מכיר בארץ ישראל כארץ ששייכת ליהודי ולכל אזרחיה, כלומר אצל השמאל לפחות תהיה לנו דיור ומים, ומשאבי הטבע (כמו הגז הטבעי וים המלח ועוד ועוד) תהיה שלנו. ואין לשמאל את החשיבה הקפיטליסטית שאומרת שחייבים לשלול את הטבע מכל נולד ולעצב את האדם לרובוט צמיחה. ולכן אין היום סכנה מהשמאל רק דווקא סכנה מהימין כנ"ל.

    בברכה

    Max maxmen

    • Maxmen, דבריך ארוכים ולא זכיתי לקרוא את כולם. אכן דברים מרתקים, רק בעיה קטנה: כל התורה מדברת ההפך הגמור מדבריך. בתורה הברית היא תמיד בין הקדוש ברוך לעם ישראל, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". לא 'בית כהן של יענקל הקדוש'. לענ"ד רבים מדבריך מוטעים גם בלי שהתורה נוגדת אותם, אבל מכיון שהיא אכן נוגדת (כדלעיל), אינני מבין בכלל את הניסיון להביא אותם כתזה 'יהודית'. הרי גם בתוך דבריך הזכרת את הציפיה ל*מלך* המשיח. תמהני.

    • חנוך היקר.

      1. "הלוואי אותי עזובו ותורתי שמורו", הקב"ה אמר ולא אני.
      2. מהו ומיהו הקב"ה ? כלומר מהו אלוהות ? ולמה הוא מוותר על עבדותו לטובת תורותו ?
      3. אותו תורתי (שהקב"ה מוותר על העבדותו בשביל כך) אפשר מ"ט טעמים להתיר ומ"ט טעמים לאסור. אז מהי תורתי לעזאזל ?

      אחרי שנשמע מה יש לך לומר בנידון, אולי נוכל להבין מהי התורה ומהי הקב"ה שלך ולמה זה נוגד את דברי או למה דברי נוגדת את התורה והיהדות שלך.

      כל זה אם אתה מעוניין בדיון פתוח.
      אבל בלי דיון פתוח, למה אתה חושב שמה שקיבלת מרבותיך יותר נכונים ממה שקיבלתי אני מרבותי ? או לחליפין למה אתה חושב שבלי שימוש תלמידי חכמים אתה יודע יותר טוב ממני שאני כן שימשתי תלמידי חכמים כל חיי הקצרים ?
      הביטחון הרב שלך שאתה זה הצודק, פלוס החוצפה לומר לי שאני לא צודק, מראים על גס רוח שלעולם לא שימש תלמידי חכמים.

    • יש בדברים שלך המון שגיאות (תורניות, הסטוריות, מציאותיות), אתייחס רק לכמה:
      – שייכות ארץ ישראל לעם ישראל לא קשורה לחלוקת נח ובניו. כבשנו אותה משבע העמים, אז זה היה שטח כבוש עוד בימי יהושוע, כולל תל אביב ועזה.
      – איחוד העומות נתן לנו את כל השטח של ארץ ישראל והירדן עוד לפני קום המדינה. מי שגזל מאיתנו שטחים זה בריטניה שלא מייצגת את כל העומות.
      – לקראת קום המדינה האו"ם אישר לנו פיסות אדמה מצומצמות מאוד, רוב השטח של המדינה הנוכחית (ללא "השטחים") כבשנו בכוח.
      – ביתר עילית נמצא בלב ה"שטחים" בדיוק כמו עמנואל. להגדרת המפות היא "התנחלות חרדית".

    • מישהו היקר.
      אז זהו, אתה ממש לא יודע. יהושע כבש את ארץ ירושתינו (למה לא יהושע ולא משה כבשו את מצריים וחסל כל הבעיות ?) וזה הסיבה למה אסור היה לקחת שולל, כי אם שולל אתה כובש כמו כל כובש לצורך רכוש.
      למשל כיבוש משה של נחלת ראובן וגד לא מביאים ביכורים כי הם לא ירושתינו מחלוקת נח ובניו.

      האום או האומות אין להם שום סמכות לחלק שטחים. ארץ ישראל של היהודי באופן פרטי ולא של ישות מדינית או חברתית ואפי' לא לאומית כלומר שום אדם לא יכול לוותר על הארץ בשם הלאום או בשם הרוב כי על פי היהדות קניינים יש אך ורק על ידי חלוקה בגורל (לכל פרט ופרט ולא לישות דמיונית) ולא על ידי כיבוש שמחר יבוא חזק יותר ממך ויקח ממך את הטבע.

      ביתר עלית היא על הקוו הירוק ככה שתיקוני גבולות אפשרי בהסכם שלום מה שאין כן עמנואל. והרב שך באמת התנגד גם לביתר עלית וקרית ספר, אבל כפי שאמרתי הוא נכנע בגלל שהם ממש על הקוו (כמה מטר בודדים מהקוו)

      לסיום:

      ארץ ישראל שייכת לכל פרט יהודי ולא לשום ישות חברתית או מדינית או לאומית. האבסורד היא שהחברה לוקחת את הרווקים והרווקות (שהם כרווקים נכרתים מעולמם) בכפיה בצבא, בשביל להגן על ארץ שלא שלהם ולא של משפחתם שבמילא גרים בשכירות. כלומר יהודי משלם פרוטקשן לאחיו בשביל לישון בנחלתו הפרטית. מה עוד אסור אפי' ליהודי לאגור שם מים או מי גשם על פי החוק. כלומר החברה או הלאום הדמיונית שוללת ממך מראש את כל הטבע (אפי' לנשום אין לך זכות מוקנה בלי רשות המערכת המשפטית על פי השופט ברק), ולוקחת ממך את צאצאיך בחינם ובכפיה, בשביל מי ? בשביל שלמשפחת תשובה תהיה הגנה על הגז הטבעי שגזלו ממך ? שמה הטורקים יקחו את זה ?
      על מי בדיוק הם מגינים ? על הישות הדמיונית שאתה קורא לה מדינה או לאום ? כלומ ר על חשבון מי הישות הדמיונית קיימת ? על חשבון רווקיהם ורווקותיהם !! ולא למענם (הרי כנ"ל שללו מהם את הטבע מראש שהיא שלהם מירושה) רק לאיזה קפיטל חזיר שהצליח לגזול מ מנו את נחלתו ואת ירושתו ?
      אם הקפיטל רוצה שכירי חרב, שיחפש לו וישלם על כך. מה פתאום לגזול מההורים את הצאצאיהם ולפעמים מדובר על בן או בת יחידה ככה שגם ההורים נכרתים למען מי ולמען מה ? למען הדמיון שיש לך מדינה או לאום ? הרי אין לך אפי' זכות מוקנה לנשום ואין לך זכות לישון בלילה באיזה חור בלי לשלם פרוטקשן ואין לך אפי' זכות לאגור מים על פי החוק.

  • ברצוני להתייחס לפסקה:" צמצום מרחב היצירה התורנית"
    בעיני, העלאת המודעות לנושא זה היא קריטית וחשובה.
    כאשה חרדית העוסקת בהוראת מדע וטכנולוגיה, אני מרגישה כי הציבור החרדי "עוצם עינים" לנוכח ההתקדמות של העולם.
    תחושה זו התעצמה בשעה שכתבתי עבודת סמינריון בנושא הלכתי- טכנולוגי וחיפשתי פסקי הלכה בנוגע לקיום מצוות הקשורות לראיה דרך סקייפ.
    זוהי שאלה הלכתית שפוסקי הלכה חרדיים עשויים להתעלם ממנה עקב ההתנגדות העקרונית לשימוש באינטרנט.
    אולם, השימוש באינטרנט בציבור החרדי הוא מציאות עובדתית שרק תלך ותתחזק.זוהי רק דוגמא קטנה, העולם מתקדם לכיוון טכנולוגי, בתים חכמים המבוססים על שימוש נרחב בחיישנים אלקטרוניים, מצלמות אבטחה פרטיות, רובוטים ואפילו שימוש בכח המחשבה לצורך עשיית פעולת כגון כתיבה והפעלת מכשירים- כבר לא בגדר מדע בדיוני.
    הצורך בפוסקי הלכה המתמצאים בתחום המדע, שיוכלו לתת מענה לסוגיית אלו הוא חשוב ביותר.
    חשוב לי לציין את ספריו של הרב צבי רייזמן שעוסקים בענינים אלו ואשר לא צוינו בכתבה. לדעתי הם מהוים חידוש חיוני ומענה לצורך בידע הלכתי בנושא.

    כותב המאמר השכיל להציג את האספקטים של ה"הפרדה בין קודש לחול" המתרחשים בציבור החרדי. תודה על המאמר החשוב והמעניין

  • אודליה היקרה

    מה זה הציבור החרדי ? מה פירוש עוצם עינים האם לישות החרדית הדמיונית יש עינים ?
    ספרות ההלכה וככה פוסקיהם נמצאים בשוק החופשי זה אלפי שנים, ככה שעל מה שיש ביקוש יתר, בזה בדיוק יש צמיחה הלכתית ומה שיש ביקוש קטן, אוטומטית לא נשמע מהם. אבל היא קיימת. כי אין מצב שמישהו שאל ולא קיבל תשובה. הרי כל שאלה במיוחד חדשה היא אתגר לפוסק בשוק. לדוגמא, הפופולריות הגבוה של ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, הוא קיבל בצעירותו בעקבות שתי פסיקות חדשות מקוריות שלו לאתגרי החידושים הטכנולוגיים 1. חשמל 2. פוריות

    מי שחושב שהיהדות זה ישות דמיונית מתוכנן, ככה שאפשר להציע לו במה לעסוק ובמה לא. פשוט לא מכיר את המציאות.
    אני רואה כאן ובעוד מקומות ברשת אייך כותבי הגות נופלים לאותו דמיון מדומיין כאילו יש איזה ישות חרדית דמיונית והישות פשוט חיכה לעצותיו המושכלות.
    אז לא, אין כזה ישות. במקורות נאמר אפי' ספר תורה שבהיכל תלוי במזל = הווה אומר היהדות והגות יהודית מוצעים לשוק והבני חורין בשוק בוחרים מה לקבל ומה לא לטוב ולרע.
    היהדות בניגוד לכל חברה באומות היא חברה חופשית בלי משטר ובלי אקדמיה מטעם (עם רגלטור בל"ז) ובלי שוטר, זה אלפי שנים. ככה שכל מוראי דרך או הוגה וסופר ופוסק הלכות, כולם תלויים בשוק החופשי.
    בכל דור ודור יש לנו נביאים כפליים כיוצאי מצרים, מי נשאר לבסוף בארון הספרים לדורי דורות ?! את זה קובעים הדורות הבאים בשוק (הרי מי שלא שרד לא יכול לשמר) ששרדו בעקבות הגותם של ההוגים השורדים. מכאן עומק המאמר: נבואה שנצרך לדורות נכתבה לדורות מה שאין כן כל עשרות אלפי ספרים שבכל דור נכחדים יחד עם הלא שורדים.

    מי שחפץ לשרוד לנצח יחד עם הנביאים שבכל דור, צריך מאוד להיזהר ללכת אחרי נביאי אמת ולא לזנות אחרי היפהפיה המערבית המודרנית. הבני חורין אם לא נביאים הם, בני נביאים הם ולכן השוק יודע את מי לאמץ ואת מי לשים בצד.

    • רציתי להוסיף עוד משהו חשוב מאוד שהרבה טועים בכך.

      יש טעות נפוצה כאילו היהדות היא שמרנית ולא מאפשרת חדשנות.
      הטעות בא מעצם שרידותינו (כלומר השורדים הם תמיד בהווה ישנים\שמרנים כביכול). וכאן הפרדוקס, כי באבולוציה דווקא המחדש הוא השורד. ואם שרדנו, אז מוכרח שאנו המחדשים התבוניים מה שאין כן המחדשים שלוקחים סיכונים יתרים שלא שורדים.
      אז אין מצב של אי חדשנות באבולוציה האלוהית. כלומר הלא מחדש בוודאי לא שורד. החידוש היא סגולת ההישרדות. אבל כאן יש כשל קריטי, מי מהמחדשים שורד ומי לא ? זה שלוקח סיכונים בלי ניסיון היסטורי ותורני, הוא לא שורד (מצד שני הוא נותן לנו הרגשה בהווה שהוא רץ קדימה ונשמע יותר מתקדם מהנזהר ומכאן הפיתוי ללכת אחריו). מי שנזהר ללכת אחרי בעלי הניסיון התורני וההיסטורי, הוא הוא השורד.

  • מאמר נחמד
    רק תיקון קטן בנוגע לרב אליישיב , חלק נכבד מהפה"דים (פסקי הדין המשמשים כתקדימים לדיוני בתי הדין הרבניים) נכתבו נומקו ונפסקו ע"י הרב אליישיב בזמן בו כיהן כדיין בבית הדין (למותר יהיה לציין שהפה"דים עוסקים בעיקר בחו"מ ואבה"ז).

  • ניתוח מעניין.
    גם אם מרחיק לכת יתר על המידה.
    המאמר נראה לא גמור, כאילו נקטע באמצע וקשה להבין מהי מטרתו של הכותב.

  • לגבי היחס בין שמאל לחרדים, לענ"ד השמאלנים שאין להם ילודה פשות מרגישים שהולכים להעלם מהמפה, אז הם מחזרים אחרי החרדים האדישים לפוליטיקה שיתמכו בדעותיהם (ומצליחים, לפי חלק מהתגובות פה), ככה הם מסודרים מבחינת כמות התומכים בדור הבא.

  • א. ההפרדה בין קודש לחול אין לה מקור וסיבה מלבד שהיא תוצאה של פחד מהעולם החיצוני. פחד הנובע מהחילון הגדול בשנים 1880-1930. הפחד אינו מוביל להתמודדות אמיתית ומוצלחת אלא למיגננה פאסיבית שאת תוצאותיה אנו רואים.
    ב. המהותנות שחסרה לך – כמעט ולא היתה במאות השנים האחרונות. הוא הדין בהשפעה מוסרית על ההלכה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל