צריך עיון > סדר שני > שתהיו ערבים זה לזה

שתהיו ערבים זה לזה

whatsapp-image-2017-06-21-at-06-57-18
גרשון פרוש מנהל פרוייקטים לפיתוח תוכנה בחברת סיסקו בירושלים

החברה הישראלית הולכת ומאמצת גישה רב-תרבותית המכירה בשונותם של קבוצות בעלות אורח-חיים נבדל ואינה מנסה לשנותם. אלא שלמדיניות זו עלול להיות מחיר. רב-תרבותיות קיצונית עלולה ליצור קיטוב חברתי המתבטא בהפחתת הסולדיריות וגישה עוינת כלפי מדיניות רווחה. המתח הקיים בשנים האחרונות בין החברה החרדית לזו הכללית סביב תקציבי הרווחה, משקף היטב נקודה זו. כדי ליצור סולידריות חברתית חובה לשמור על רמה מסוימת של זהות משותפת, בה שני הצדדים מרגישים ערבים זה לזה.

כז' סיון תשע"ז
 

במהלך שנת 2013 נחקקו בישראל מספר חוקים הנוגעים למדיניות רווחה, אשר נתפסו בעיני החברה החרדית מיועדים לפגוע בהם, כגון קיצוץ קצבאות הילדים והתניית הטבות שונות במיצוי כושר ההשתכרות של המקבל. יוזמת החוקים היתה מפלגת "יש עתיד", אשר הכריזה על כוונתה לבחון מחדש את יחס המדינה לחברה החרדית. בחברה החרדית נתפסו יוזמות חוק אלו בתור רדיפה מגמתית והתייחסות מפלה לחרדים בהיותם מיעוט חברתי, דתי ותרבותי במדינת ישראל.

בתאריך 13.5.2013 קבלה הממשלה החלטה (החלטה 150) שנושאה "מיצוי כושר השתכרות כתנאי להנחה בארנונה על פי מבחן הכנסה". תוכן ההחלטה הוא שאדם המבקש הנחה מתשלומי ארנונה לרשות המקומית על סמך מצבו הכלכלי, יצטרך להוכיח שמצבו הכלכלי הדחוק אינו נובע מרשלנות, וכי הוא מיצה את יכולת ההשתכרות שלו.

כשבועיים מאוחר יותר, בתאריך 1.7.2013, קיבל קבינט הדיור ברשות שר האוצר יאיר לפיד החלטה נוספת, לפיה גם הזכאות לדיור ציבורי, המבוססת על מצב כלכלי ועל נקודות זיכוי, תותנה בהוכחת מיצוי כושר השתכרות. אותה החלטה גם ביטלה את קריטריון ותק הנישואין, אשר יצר, לדברי יוזמי ההחלטה, אפליה לטובת הציבור החרדי.[1]

ששה שבועות לאחר מכן, בתאריך 20.8.2013, נכנס לתוקפו הקיצוץ בקצבאות הילדים, שפגע בציבור החרדי יותר מבמגזרים אחרים. יצוין שקצבאות הילדים בישראל הן מן הנמוכות בעולם המערבי,[2] וקיצוץ נוסף בהן נראה צעד שנועד לפגוע בציבור החרדי שהנו צרכן מרכזי שלהן.

רצף ההחלטות הללו במחצית השניה של שנת 2013 היה מימוש של ההסכם הקואליציוני עם מפלגת יש עתיד, והוא תאם את מצע המפלגה לקראת בחירות 2013 ואת דברי העומד בראשה, שלפיהם הציבור החרדי תורם למדינה ולכלכלתה פחות מציבורים אחרים, ובמקביל נהנה יותר מהם מתקציבים ותמריצים.[3]

תגובתו של הציבור החרדי לחוקים הללו היתה קשה. השינויים במדיניות ההקצאות נתפסו בעיניו בתור שנאת הדת, שלילת הלגיטימיות של אורח החיים החרדי וניסיון כוחני "לחנך" את המיעוט החרדי

הנימוקים המוצהרים לשינויים במדיניות הממשלה היו גידולה המהיר של החברה החרדית והשיעור הלא פרופורציונלי של תקציבי רווחה המופנים אליה. בנוסף נטען שמטרתה של מדיניות רווחה היא להוציא אוכלוסיות חלשות ממעגל העוני,[4] ולכן לא נכון להפנות תקציבי רווחה לחברה החרדית שאינה מנסה להשתחרר מתלות בסיוע ממשלתי. במילים אחרות, חובתה של המדינה לעזור רק למי שמנסה לעזור לעצמו.[5] המדינה צריכה להפנות את משאבי הרווחה העומדים לרשותה לטיפול באנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ולא לאלה שאינם רוצים.[6] אבל מעבר לכל האמור, מעל החלטות הממשלה ריחפה כמו ענן  התחזית הקודרת של משק כלכלי קורס ביום שבו החרדים יהיו פה רוב, או קרוב אליו.[7]

למרות הנימוקים הנ"ל, תגובתו של הציבור החרדי לחוקים הללו היתה קשה. השינויים במדיניות ההקצאות (שאינם מקובלים במדינות רווחה, כפי שנראה להלן), לצד חוקים נוספים שהעבירה הממשלה, נתפסו בעיניו בתור שנאת הדת, שלילת הלגיטימיות של אורח החיים החרדי וניסיון כוחני "לחנך" את המיעוט החרדי ולכפות עליו את ערכיו של הרוב.[8]

אולם חשוב להתייחס לא רק להצהרות הפומביות ולשיקולים הכלכליים, אלא גם לתהליכי עומק חברתיים המתרחשים מתחת לפני השטח ומשפיעים על החלטות ועל מגמות. להלן ארצה לבחון אחד מן הגורמים החברתיים המשפיעים על מדיניות רווחה, ולהצביע על מספר תנאים שבעטים מצמצת החברה את אחריותה כלפי אוכלוסיות מסוימות. גורם זה הוא מידת ה"רב-תרבותיות" של החברה. אבל קודם לכן, כמה מילים על מדינת רווחה.

 

מדינת הרווחה המודרנית

ההיסטוריה המדינית של המאה העשרים מתאפיינת במתח בין סוציאליזם לבין קפיטליזם. לקראת סוף המאה ניתן לראות התייצבות של כמעט כל המדינות הדמוקרטיות, כולל ישראל, בנקודת איזון בין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם, בדמות מדינת הרווחה.[9]

מדינת הרווחה מציבה לעצמה מטרה לספק רמת חיים בסיסית לכל האזרחים. ניתן לסכם את יעדיה של מדינת הרווחה בשלש נקודות:

  • להבטיח לכל האוכלוסיה רמת חיים נאותה בתחומי בריאות, חינוך, תעסוקה, דיור, הכנסה וטיפול סוציאלי.
  • לקבל אחריות קולקטיבית כדי להשיג ולקיים רמת חיים זו.
  • לבצע את האחריות הקולקטיבית הזו באמצעות התערבות ממשלתית ושיתוף כלל האוכלוסיה.[10]

אולם מהי הדרך הנכונה והיעילה להשיג יעד זה? מתי על המדינה להעניק קצבה לנזקק ומתי לא? האם ראוי למדינה להתחיל לבדוק בזכוכית מגדלת אם כל אדם אכן זקוק להקצאת הרווחה, ואם עשה את כל אשר לאל ידו להימנע מלהזדקק לקצבה? אין תשובה נכונה או לא נכונה לשאלות הללו, אולם בפועל התקבעו בעולם מספר פרקטיקות מקובלות.

אולם מהי הדרך הנכונה והיעילה להשיג יעד זה? מתי על המדינה להעניק קצבה לנזקק ומתי לא? האם ראוי למדינה להתחיל לבדוק בזכוכית מגדלת אם כל אדם אכן זקוק להקצאת הרווחה, ואם עשה את כל אשר לאל ידו להימנע מלהזדקק לקצבה?

במקרים רבים, בוחרת המדינה להעניק קצבאות באופן אחיד, כלומר שלא על פי מבחן הכנסה. לדוגמא, קצבאות ילדים וזקנה ניתנות לכלל האזרחים ללא תלות ברמת ההכנסה, זאת למרות שהתניית קצבאות רווחה במצב כלכלי של המקבל נראית צעד הגיוני. למדיניות זו ניתנו כמה סיבות: ראשית, מערכת קצבאות הכרוכה במבחני הכנסה עלולה ליצור תמריץ שלילי לעבודה, ואף תמריץ לרמאות ולהונאה של המערכת (כגון "עבודה בשחור"). בנוסף, מערכות סלקטיביות נוטות לפעול בסופו של דבר לרעת העניים, מאחר שקביעת הקריטריונים נשארת בדרך כלל בידיהן של השכבות המבוססות יותר. כמו כן, מבחן התוצאה מלמד שהסיבוך המנהלי הכרוך במבחני הכנסה גורם לאי מיצוי של הזכאות, גם על ידי אנשים שבאמת זקוקים להם. מסיבות אלו מקובל במדינות רווחה רבות, כמו גם בישראל, שלא להתנות קצבאות מסוימות במצב כלכלי, אלא לחלקן בשווה לכלל האוכלוסיה.[11]

אבל גם במדינות שבהן קצבאות הילדים מוענקות סלקטיבית על בסיס מצב כלכלי, בדרך כלל לא קיים סעיף הדורש הוכחת מיצוי כושר ההשתכרות על מנת ליהנות מקצבאות אלה.[12] יתכן שהדבר נובע מנימוקים דומים לאלה שהוזכרו לעיל, אולם כאן מצטרפת הבנה נוספת לפיה הזכות לקיום בכבוד היא "זכות-יסוד". מסיבה זו , לא ראוי לחדור לפרטיותו של האזרח ולדרוש ממנו להוכיח אי-יכולת פיזית או מנטלית, על מנת לספק לו את קיומו הבסיסי. אם באים לשלול זכות יסוד, הרי שחובת ההוכחה מוטלת על מי שרוצה לשלול אותה, ולא על מי שרוצים לשלול אותה ממנו.[13]

כבר בתלמוד אנו מוצאים התייחסות לשאלת הבדיקה אחר מי שמבקש צדקה: "אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות… האי קא מבזי והאי לא קא מבזי… ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות… האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה".[14] כלומר, לכל הדעות יש מקרים שבהם אין לתת צדקה לאדם ללא בדיקה אם הוא אכן נזקק. מאידך גיסא, יש מקרים שבהם אין לבדוק אחריו, אלא לתת מיד. לדעת רב הונא, ביגוד הדרוש לאדם על מנת לשמור על כבודו[15], הוא צורך בסיסי ודחוף. הצורך במזון, לעומת זאת, הוא צורך פיזי שאדם יכול להתאפק מלקבלו עד לבדיקה אם הוא אכן ראוי ליטול מן הצדקה. רב יהודה מציג עמדה הפוכה ושם את הצרכים הפיזיים של האדם לפני הצרכים הנפשיים שלו. הוא סבור כי למזונות אין להמתין אלא לתת מיד, מאחר שמדובר בצער הגוף, בעוד שעבור צער נפשי של היעדר מלבוש ראוי יכול אדם להמתין. אם כן, אנו רואים בחז"ל התייחסות הן לצרכים פיזיים בסיסיים והן לצרכים נפשיים (כל אחד כפי שיטתו) כאל צורך בסיסי שאין לדרוש מאדם להוכיח נזקקות על מנת להעניק לו אותו.[16]

קיימת אם כן הבנה מקובלת במדינות המקיימות מדיניות רווחה, שהטבות מסוימות אינן אמורות להיות תלויות במבחן הכנסה, וגם אלה התלויות במבחן הכנסה, אינן דורשות מהמבקש להוכיח שהוא אכן עשה ככל יכולתו על מנת לא להזדקק לקצבה.

 

רב-תרבותיות – העצמת השוני ושחיקת הערבות

רב-תרבותיות היא גישה המדגישה את חשיבות ההכרה של מדינה בזכות קיומן של תרבויות שונות בתוך מסגרת המדינה. יתרה מכך, הגישה הרב-תרבותית גורסת כי על המדינה לעודד את שימורן של תרבויות אלה ולתמוך בהן באופן אקטיבי. גישה זו עומדת בניגוד למדיניות "כור ההיתוך" השואפת ליצור אחידות בין האזרחים.[17]

עם השנים עלתה טענה כי ישנה קורלציה שלילית בין מידת הרב-תרבותיות של מדינה לבין עומק מדיניות הרווחה שלה. פרופסור ויל קימליקה, ממובילי חקר הגישה הרב-תרבותית בעולם, יחד עם קייט בנטינג, מציינים שלש דרכים שבהן עשויה רב תרבותיות לפגוע במדינת הרווחה, אם כי הם אינם  מסכמים עם כולן.[18] הראשונה היא עומס יתר של המערכת השלטונית. כלומר, כאשר הממשלה טרודה ביצירת איזון בין שותפות חברתית להתחשבות בתרבות המיעוט, אין לה פנאי ואנרגיה להשקיע ברווחה. השניה היא אבחון שגוי וזיהוי נחשלות כלכלית עם שוני תרבותי. כלומר המדינה דואגת באופן שוויוני לכאורה לרווחת האזרחים, אך כאשר היא יכולה לתלות את רווחתם הירודה של מיעוטים בהבדלים תרבותיים (כגון "חרדים לא עובדים", "ערבים עובדים בעבודות 'שחורות'"), היא מקבלת את הפערים כגזירת גורל ונמנעת מלקדם מדיניות רווחה באוכלוסיות הללו. הדרך השלישית, והחשובה לענייננו, שבה עשויה רב תרבותיות לפגוע במדיניות רווחה, קשורה לשחיקת הקשרים החברתיים כתוצאה מגישה חברתית של רב-תרבותיות.

לטענת בנטינג וקימליקה, חיזוק השוני בין התושבים בעקבות נקיטת מדיניות רב-תרבותית מערער את הסולידריות בין חלקי האוכלוסיה השונים. פגיעה זו בסולידריות משפיעה לרעה על התמיכה במדיניות רווחה.

לטענת בנטינג וקימליקה, חיזוק השוני בין התושבים בעקבות נקיטת מדיניות רב-תרבותית מערער את הסולידריות בין חלקי האוכלוסיה השונים. פגיעה זו בסולידריות משפיעה לרעה על התמיכה במדיניות רווחה. אנשים, באופן טבעי, פחות מוכנים לשתף את רווחיהם עם אלה שאינם דומים להם. וולף וקלאוזן הציגו זאת באופן הבא: "אם הקשרים המחברים אותך עם שכניך – ההולכים ונהיים יותר ויותר שונים ממך – מתרופפים, הרי שנטייתך תהיה לשתף אותם פחות במשאבים העומדים לרשותך."[19]

בדומה לכך, גם בחז"ל אנו מוצאים כי רמת הקרבה והסולידריות משפיעה על המחויבות לעזרה הדדית. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פוסק על פי הגמרא (בבא מציעא עא, א)  כי "עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם, ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר 'לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'".[20] החיוב לתת צדקה איננו שווה כלפי כל אדם, אלא ישנה העדפה למעגלים הקרובים יותר אל האדם: קודם משפחתו, אחר כך תושבי עירו ורק אחר כך עניי עיר אחרת.

השאלה היא, האם אכן פוגעת הרב-תרבותיות בסולידריות החברתית? בנטינג וקימליקה, המציינים את הקשר הישיר בין סולידריות ועזרה הדדית, טוענים כי לא רק שרב-תרבותיות איננה פוגעת בסולידריות חברתית, אלא היא אף תורמת לה. לדבריהם, דווקא התעלמות מתרבויות אחרות פוגעת בסולידריות החברתית וגוררת חיכוכים ומאבקים עם המיעוט השואף לשמר את אורח חייו. לעומת זאת, רב-תרבותיות מנטרלת תחושות קיפוח וכעס ובכך מעצימה את הלכידות הלאומית.

קשה להתווכח עם טיעון הגיוני זה,[21] אולם קשה גם לקבל אותו באופן גורף. להלן ארצה להבחין בין שני סוגים של חברה רב-תרבותית, זו שיש מכנה משותף בסיסי בין חבריה, וזו המאופיינת בקוטביות וזרות.

 

הבדל של עובי

מתי רב-תרבותיות מעודדת סולידריות ומתי היא מאיימת עליה? לשאלה זו ניתנו מספר תשובות. יעל תמיר מבחינה בין רב-תרבותיות דקה המתקיימת בין תרבויות ליברליות, למול רב-תרבותיות עבה הנוצרת ממפגש של תרבות ליברלית עם תרבויות שאינן ליברליות.[22] "רב תרבותיות דקה" היא שותפות בין קבוצות אינטרס החולקות בסיס משותף רחב, שעיקרו הסכמה על הערכים הליברליים המציבים את זכויות האדם האוניברסליות במרכז. אמנם, כאשר קיימות תרבויות שאינן ליברליות לצד תרבות הרוב הליברלית נוצרת "רב-תרבותיות עבה", מצב המקשה על הגעה לפשרות פוליטיות, ומקטין את רמת הסולידריות והנכונות להכיר בתרבות המיעוט ובצרכיו.

כאשר קיימות תרבויות שאינן ליברליות לצד תרבות הרוב הליברלית נוצרת "רב-תרבותיות עבה", מצב המקשה על הגעה לפשרות פוליטיות, ומקטין את רמת הסולידריות והנכונות להכיר בתרבות המיעוט ובצרכיו.

בדומה לכך, מייקל ולצר, במאמרו "אילו זכויות מגיעות לקהילות תרבותיות", מדבר על "קהילות חובקות-כל" (totalizing communities) אשר חבריהן נולדים לתוכן או מתחנכים בתוכן.[23] קהילות אלו כופרות בעיקרון הליברלי ומקיימות משטר טוטליטרי פנימי בין חבריהן. לטענת ולצר, אין מקום לקיים כלפי קהילות אלו מדיניות רב-תרבותית באף תחום וביחוד בתחום החינוך. לדבריו, מאחר שילדים אלו יגדלו להיות אזרחים המשפיעים על דרכה של המדינה, הרי שהמדינה רשאית לדרוש שהם יחשפו למספיק ידע, אשר יאפשר להם לקיים את חובותיהם האזרחיות. על פי עמדתו, זכות זו של המדינה גוברת על זכויות המיעוט לאוטונומיה תרבותית.

בריאן בארי מדגיש הבדל אחר בין סוגי קהילות רב-תרבותיות.[24] הוא מבדיל בין מציאות שבה התרבויות השונות אינן חולקות מרחב משותף, מצב המגביר את חוסר האמון ופוגע בסולידריות, לבין רב תרבותיות המותירה מרחב משותף. למשל, אם קיימת מערכת חינוך אחת המכילה בתוכה תכנים רב-תרבותיים, הרי שהפגיעה בסולידריות תהיה מינימלית, אם בכלל. לעומת זאת, אם אוכלוסיות שונות חיות ביקומים מקבילים ומקיימות מערכות חינוך נפרדות עם קוריקולום שונה, הרי שהפגיעה בסולידריות תהיה קשה.

רב-גוניות יתר עלולה לשבור את הסולידריות. תמונה: Bigstock

 

החברה החרדית – רב תרבותיות קיצונית

במקרה של יחסי הרוב והחרדים במדינת ישראל, לא קשה להבחין כי הפערים בין החברות מזכירים יותר "רב-תרבותיות עבה". החברה החרדית בישראל נבדלת בכמה מאפיינים מרכזיים מהאוכלוסיה הכללית בה. הנרטיב המרכזי של החברה החרדית הוא הצורך להיות מובדלים מהחברה שאיננה חרדית, מתוך חשש להשפעה שלילית ולחדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. מגמת ההבדלות וההסתגרות מתבטאת בדיור נבדל, בהקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה, בהתרחקות מהתרבות המערבית ובהימנעות מקריאת ספרות ומצריכת אמצעי תקשורת שאינם חרדיים.[25] כך גם האידיאולוגיה של החברה החרדית מבטאת באופן מסורתי עמדות המנוגדות לערכים הליברליים של הרוב. כל אלה הנם כאמור ביטוי לרב-תרבותיות קיצונית, המביאה לבידול עמוק בין חלקי האוכלוסיה.[26]

בנוסף, ראוי לציין גם את ההשתתפות הדלה של החברה החרדית בשירות הצבאי. חשיבותו ההיסטורית כ"כור היתוך" עבור חלקי האוכלוסיה השונים, יחד עם הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, הפכו את השירות הצבאי לערך חשוב בחברה הישראלית. הימנעות החברה החרדית מגיוס, והתנגדותה הקולנית לאפשרות של גיוס כאמור, הם גורם הפוגע קשות בתחושת השיתוף של האוכלוסיה הכללית עמה ואף יוצר כעס כלפיה.

באופן מסורתי מאפשרת מדינת ישראל התבדלות קיצונית זו… אלא שמחירה של רב-תרבותיות זו הוא לכאורה קיטוב חברתי המגיע עד כדי עוינות הדדית

באופן מסורתי מאפשרת מדינת ישראל התבדלות קיצונית זו. המדינה מממנת את החינוך החרדי המתבדל, מקצה קרקעות לאזורי מגורים עבור אוכלוסיה חרדית בלבד, מתירה הפרדה מגדרית באזורים ציבוריים, פוטרת את הצעירים החרדים משירות צבאי, ומתקצבת תרבות חרדית ייחודית.[27] אם נחזור להגדרת "רב-תרבותיות", הרי שמדינת ישראל בהחלט עונה על ההגדרה, מאחר שהיא מאפשרת לחברה החרדית לשמר את תרבותה ואף מסייעת לכך באופן פעיל.

אלא שמחירה של רב-תרבותיות זו הוא לכאורה קיטוב חברתי המגיע עד כדי עוינות הדדית, כפי שמשתקף מהדוגמאות המצוינות למעלה.

 

חיזוק הזהות המשותפת

דייוויד מילר מתייחס לטענת הקיטוב בחברות רב-תרבותיות ואומר כי גם במקרה של חברות שאינן חולקות ערכים משותפים או מרחב משותף, ניתן להתגבר על הניכור על ידי מדיניות ממשלתית מתאימה.[28] לדבריו, לצד הגישה הרב-תרבותית, על המדינה להפעיל פרקטיקות המעודדות שיתוף והזדהות עם הקהילה הפוליטית הרחבה יותר לחיזוק הסולידריות. את המצב הזה הוא מכנה "רב תרבותיות מתונה". לעומת זאת, אם המדינה איננה מפעילה פרקטיקות כאלה, התוצאה תהיה "רב תרבותיות רדיקלית" אשר תגרור בהכרח התמקדות ציבורית במבדיל בין הקבוצות ופיחות בתחושת הסולידריות והשיתוף.

גם בנטינג וקימליקה, שטענו כזכור כי רב-תרבותיות מחזקת את הסולידריות החברתית, מסכימים במידת מה עם טענתו של מילר. הם מודים כי במדינה המפעילה מודל רב-תרבותי המדגיש את המפריד ואינו פועל לחיזוק הזהות המשותפת, תיפגע הסולידריות. אלא שלטענתם בפועל אין מדינה כזו:

כל המדינות המערביות מאמצות מגוון כלי מדיניות על מנת להשריש קשת של זהויות ונאמנויות לאומיות, כולל חובת הוראת שפת המדינה, ההיסטוריה שלה ומוסדותיה בבתי הספר, עמידה במבחן שפת המדינה כתנאי לקבלת אזרחות, מימון של כלי תקשורת ומוזיאונים לאומיים, והפצה של סמלים לאומיים כמו דגלים, המנונים וחגים.[29]

אך כפי שנאמר לעיל, העיקרון המנחה של החברה החרדית הוא הצורך להתבדל לחלוטין מהחברה החילונית. המדינה, הנוקטת במדיניות רב-תרבותית, מכבדת את זכותה של החברה החרדית לקיים את אורחות חייה, כלומר להתבדל. אולם, מנגד היא איננה מפעילה שום מדיניות אפקטיבית שנועדה לחזק את תחושת הזהות המשותפת של כלל האוכלוסיה המתגוררת במדינה. מדובר אם כן ברב-תרבותיות קיצונית, קיצונית עד כדי כך שבנטינג וקימליקה מסרבים להאמין שיש מדינה שתנקוט במדיניות זו.[30] גם הסניגורים הגדולים ביותר של מדיניות רב-תרבותית יודו כי מאחר שבמקרה החרדי אין היא מלווה בחיזוק המשותף, היא עשויה לשחוק את הסולידריות החברתית, וכתוצאה מכך לפגוע בתמיכה הציבורית במדיניות רווחה כלפי החברה החרדית.

***

אם נשוב לשאלה שהצבנו בפתיחה: מה גרם לשינוי בעמדת החברה הישראלית לרווחה? – ניתן לומר כי דווקא נטייתה של החברה לכיוון גישות "רב-תרבותיות" ושחיקת האתוס של "כור היתוך ישראלי", היא שיצרה את התנאים ההולמים להחלשת הסולידריות החברתית ולאימוץ גישה המתנגדת למדיניות רווחה.

ניתן לומר כי דווקא נטייתה של החברה לכיוון גישות "רב-תרבותיות" ושחיקת האתוס של "כור היתוך ישראלי", היא שיצרה את התנאים ההולמים להחלשת הסולידריות החברתית ולאימוץ גישה המתנגדת למדיניות רווחה.

מדינת ישראל של היום מאמצת תפיסת עולם רב-תרבותית, אך היא אינה מנסה לטפח לצד זה פרקטיקות לחיזוק הזהות המשותפת. מתוך כך, הסולידריות החברתית הולכת ונחלשת, והשאיפה לדאוג לחלקי אוכלוסיה שאינם חלק מהמיינסטרים אינה עוד חלק משמעותי מהשיח הציבורי. מעמד הביניים מתמקד ברווחתו ובשגשוגו, כתוצאה מהגישה הרב-תרבותית הקיצונית, המפרקת את תמונת העולם של עם אחד בעל לכידות לאומית וחברתית.

 

פנינו לאן?

ראינו אם כן כי היחלשות הנכונות להקצאות רווחה לאוכלוסיה החרדית יכולה לנבוע מירידה בתחושת הסולידריות החברתית בעקבות אימוץ גישה "רב-תרבותית" קיצונית. כאמור בפתיחה, הסבר זה אינו שולל את המניעים הכלכליים של יוזמי השינויים במדיניות הרווחה, כמו  גם את הטענה של החרדים שמדובר בהתנכלות על רקע תרבותי ודתי, אלא מבקש להסתכל על הנושא מזווית אחרת של מבנה עומק המקשר בין לכידות חברתית לבין אופיה של מדיניות הרווחה הנהוגה במדינה.

החברה החרדית מתקיימת בתווך חברתי ותרבותי המייצג מערכת ערכים שונה מאד משלה. על מנת לשמר את האיכויות החשובות לה, בחרה החברה החרדית בדרך ההתבדלות, מתוך אמונה שרק כך תצליח, והיא מוכנה לשלם מחירים כלכליים וחברתיים על מנת להמשיך באתוס זה. אולם גם ללא נקיטת עמדה שיפוטית אין להתעלם מהכוחות החברתיים הפועלים בישראל, ומהתוצאות שניתן לצפות מהן.

אין מדינות שהרכב אוכלוסייתם הומוגני לחלוטין, אולם רמה ראויה של תחושת זהות משותפת וסולידריות חברתית הנה גורם משמעותי לגבי מידת יכולתה של מדינה לעמוד באתגרים העומדים בפניה

אין מדינות שהרכב אוכלוסייתם הומוגני לחלוטין, אולם רמה ראויה של תחושת זהות משותפת וסולידריות חברתית הנה גורם משמעותי לגבי מידת יכולתה של מדינה לעמוד באתגרים העומדים בפניה. המצב בישראל שקיים ציבור גדול, הציבור החרדי, החותר לרמה גבוהה של הסתגרות והתבדלות, מאתגר את החברה הישראלית. במאמר זה עמדתי על השפעת מצב זה על מדיניות הרווחה כלפי החברה החרדית ועל האתגריים הכלכליים והחברתיים שהוא מעלה.

התייחסות לאתגרים המתוארים במאמר זה היא מלאכה קשה ומורכבת. אמנם, הקושי לתת תשובות אינו פוטר אותנו מלהבין את האתגרים ולשאול את השאלות הנכונות, על מנת שאלה יעמדו לפני מקבלי החלטות בצמתים שונים של החלטות ציבוריות, וששעות כושר מזדמנות לא תוחמצנה מתוך חוסר שימת לב וחוסר הבנה של מהות האתגרים.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] מעריב, 1/7/2013, אירית אוליצקי "מיצוי כושר השתכרות יהיה קריטריון לקבלת זכאות לדיור ציבורי".  http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=J&0r9VQ=LLLD

[2]  "קצבות הילדים בישראל: מבט היסטורי וראייה בינלאומית", המוסד לביטוח לאומי.

[3] עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד שימש כלי מרכזי בהבהרת דעותיו אלו.

[4] ראה למשל "תכנית מערכתית לצמצום פערים, הקטנת עוני והגברת צמיחה בישראל", מרכז טאוב, מאי 2009.

[5] ההשתתפות של הגברים החרדים בשוק העבודה בישראל קטן משמעותית מזה של האוכלוסיה הכללית. ראה "נתונים על תעסוקת חרדים", נטע משה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מרץ 2016.

[6] כך מצאנו גם בהלכה לגבי מצוות "עזוב תעזוב עמו": "הלך וישב לו (בעל החמור) ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר עמו." וראה בפירוש כלי יקר על מצוות "עזוב תעזוב עמו" דברים נחרצים בגנות אלה "המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות."

[7] "פלוג מזהירה: אי-שילוב חרדים וערבים בתעסוקה יביא להאטה כלכלית", גלובס, 1/6/2015.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001041161

[8]  כלי התקשורת החרדיים הרבו לבטא תחושות אלה. ראה לדוגמא כתבה בכיכר השבת 3/6/2013:  "ליצמן על יש עתיד, שונאי דת ישראל – זה מה שאתם."

 

[9] אברהם דורון "מדינת הרווחה, מהותה ושלבי התפתחותה", עמוד 2.

[10]  שם, עמוד 3.

[11] גורדון דליה ואליאב תמר, "אוניברסליות מול סלקטיביות בהענקת קצבאות ילדים ותוצאות מגבלות הביצוע",  ביטחון סוציאלי מספר 50 ,1997.

[12] "קצבות הילדים בישראל: מבט היסטורי וראייה בינלאומית", המוסד לביטוח לאומי.

[13] ג'רמי וולדרון מדבר על זכויות מדור ראשון שעניינן חירות משרירות לב שלטונית, על זכויות מדור שני שעניינן זכויות כלכליות וחברתיות ועל זכויות מדור שלישי שעניינן זכויות קבוצתיות וקהילתיות. ראה Waldron, J. (1993). Liberal Rights-Two Side of the Coin in: Liberal Rights – Collected Paper, 1981-1991”, Cambridge.

[14] בבא בתרא ט, א.

[15] וראה שבת קי"ג ע"ב: רבי יוחנן היה מתייחס אל הבגדים כאל דבר המספק את צרכי הכבוד העצמי של האדם והיה קורא למאניה מכבדותיה, כלומר במקום לומר "בגדי" היה אומר "מכבדי".

[16] תודה לידידי אליהו לוי, שהפנה אותי לגמרא זו.

[17] לדיון מעמיק ורחב על רב תרבותיות עיין יוסי יונה ויהודה שנהב, רב תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב, בבל, 2005.

[18]  Banting, K., Kymlicka, W. (2004). “Do Multiculturalism Policies Erode the Welfare State?” in Philippe van Parijs, ed., Cultural Diversity versus Economic Solidarity. Brussels: Deboeck Université Press.

 

[19] התרגום שלי. במקור: "If the ties that bind you to increasingly diverse fellow citizens are loosened, you are likely to be less inclined to share your resources with them".  Wolfe, A., Jyette, K. (2000). "Other Peoples". Prospect (Dec. 2000), page 25.

[20] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים פרק ז, הלכה יג.

[21] בחלק השלישי של מאמרם מביאים בנטינג וקימליקה הוכחות לדבריהם על סמך נתונים ממדינות רבות.

[22] תמיר, י'. (1998), "שני מושגים של רב-תרבותיות", בתוך מאוטנר, שגיר ושמיר (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, (79).  תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב.

[23] מיכאל ולצר, "אילו זכויות מגיעות לקהילות תרבותיות". בתוך: נחתומי (עורך), רב תרבותיות במבחן הישראליות (ירושלים, 2005), עמ' 61-53).

[24] Barry, B. (2001). Culture and equality: “An Egalitarian Critique of Multiculturalism”. Polity Press. Cambridge.

[25] ראה בראון, בנימין, (תשס"ז). ואין שיור רק התורה הזאת, בתוך ארץ אחרת 41, עמוד 65.

[26] סיכום מקיף של נקודות העימות בין ההשקפה החרדית לבין זו הליברלית ניתן למצוא בבראון, בנימין, (תשע"ג). חרדים משלטון העם – ביקורת חרדית על הדמוקרטיה הישראלית, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

[27] ראה בלנק, י. (2011) . "איים של פלורליזם: הפרדות ושילוב בין דתיים וחילונים בישראל". דין ודברים ו', 85.

[28]  Miller, D. (2000) “Linguistic Fragmentation and the Wealth of Nations”. Economic Development and Cultural Change, Vol. 49, 335-348 .

[29] התרגום שלי. במקור: “All Western countries adopt a range of policies to inculcate overarching national identities and loyalties, including the mandatory teaching of the nation’s language, history and institutions in schools, language tests for citizenship, the funding of national media and museums, and the diffusion of national symbols, flags, anthems and holidays” (Banting, 2004, p. 21).

[30]  בנטינג וקימליקה ככל הנראה לא מכירים את המבנה החברתי בישראל, ואת אופן התנהלותה של החברה החרדית. גם יוסי יונה במאמרו "הרטוריקה של הרב תרבותיות בישראל" מציין שתוצאות מחקרם לאו דווקא תואמות את המתרחש במדינת ישראל (יונה, 2005, עמ' 28).

 

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל