יחסי מגדר בתורה: ממהות לתפקיד

במאמרה מעורר המחשבה, "לדעת לקבל", טוענת הגב' תמר פפר כי החינוך שסופגות נשים בעידן המודרני מדגיש את הצורך בהעצמה ובאינדיוידואליות, ובכך ממעיט מבלי משים בערכה של היכולת לקבל. חינוך זה פוגע בחיי הזוגיות, שכן הקשר הזוגי נבנה מתוך הזדקקות ונכונות לקבל, במיוחד מצד נשים. במאמרה טוענת הגב' פפר כי נשים מטבען מבקשות יותר לקבל, והחינוך המודרני מקלקל צורך זה. היא מודה שטענה מהותנית זו עומדת בסתירה לתפיסה המודרנית, ובייחוד לרוח של הממסד האינטלקטואלי העכשווי, שכן הוא "מתכחש למהותנות בכלל, ולמהותנות מגדרית בפרט".

יש פגם בעצם החיפוש אחר מהות מתוך אמונה שתכלית הדברים בעולם היא להגשים את מהותם. מצוות התורה אינן מכוונות למימוש מהותם של האיש או של האישה אלא לשילוב יכולותיהם כדי לממש מטרה טובה משותפת

אף שאני מסכימה עם מסקנותיה של הגב' פפר לגבי חשיבות הקבלה בקשר זוגי, אבקש להציע כי מידת הקבלה אינה נובעת ממהות האישה אלא מהתפקיד שהמסורת היהודית מקנה לה בהקשר המשפחתי. עמדתי שונה בשני אופנים מהעמדה הרואה בקבלה את התכונה המהותית של האישה. ראשית, אני סבורה שטבעה של האישה מורכב וגמיש יותר מכפי שמוצג בדרך כלל בעמדה מהותנית וכולל הן נטייה לנתינה והן נטייה לקבלה. אִמָּהוּת למשל דורשת נתינה ללא גבול, וקשה להכחיש שאמהות היא תפקיד נשי מובהק. שנית, אני טוענת שיש פגם בעצם החיפוש אחר מהות, באמונה שתכלית הדברים בעולם היא להגשים את מהותם. מצוות התורה אינן מכוונות למימוש מהותם של האיש או של האישה אלא לשילוב יכולותיהם כדי לממש מטרה טובה משותפת.

בחשיבה התורנית אין מהות נשית ומהות גברית, אלא הקצאת תפקידים לאיש ולאישה ביחס למטרה ששניהם שותפים לה. מסגרת משפחתית לגידול צאצאים היא מטרה כזו. החינוך התורני מבקש לטפח את התכונות הטבעיות של האיש והאישה באופן הטוב ביותר לקידום המטרה של הקמת בית בישראל. גידול ילדים במסגרת משפחתית דורש מהאישה העצמה של נטיית הנתינה שלה כדי שתוכל להעניק לילדיה. דווקא משום הדומיננטיות של נתינת האישה במסגרת המשפחתית, נדרש גם איזון באמצעות טיפוח של יכולת הקבלה מבן זוגה. האיזון בין קבלה לנתינה מאפשר לשמור ולטפח את הקן המשפחתי, לטובת המטרה המשותפת של העברת המסורת מדור לדור במסגרת הבית היהודי.

 

הראיה החלקית של העמדה המהותנית

על אף שאיני מהדוגלות בתפיסה המתכחשת להבדלים בין המינים, ברצוני להתנגד על בסיס אמפירי לעמדה המהותנית שמציעה הגב' פפר. אי אפשר לטעון שמהותה של האישה להיות מקבלת, שכן נתינה היא מרכיב מרכזי בפסיכולוגיה הנשית.

איני באה לערער על העובדה שנשים מבקשות לקבל מבני הזוג שלהן. הניסיון מאשש את המחקרים שמצטטת הגב' פפר, שנשים לרוב מחפשות בן זוג שיגן עליהן ואף ישתכר יותר מהן.[1] אני גם רואה בנורמות של נימוסים – כגון ההימנעות של גברים מניבול פה ליד נשים, או גינוני החיזור ותשלום על ההוצאות בזמן ההיכרות – מענה לצורך של נשים לחוש מוגנות. לכן העצמה נשית, עם כל מעלותיה, לא רק פוגעת בקשר בין איש לאשתו, כפי שמתארת הגב' פפר, אלא גם פוגעת ביכולת של נשים רבות לבנות קשר זוגי. תופעת הרווקות המאוחרת היא בעיני תוצאה של התעלמות מהצורך של נשים לקבל. נשים המפתחות את כישוריהן המקצועיים, ולכן מחזקות בעצמן את נטיית העשייה והנתינה שלהן, מוצאות שקשה להן למצוא מקום לזוגיות בחייהן. בעיני מה שחסר להן הוא בדיוק ההתוודעות לצורך שלהן לקבל מבן הזוג.

אף שיש אמת בתיאור האישה כמבקשת לקבל בזוגיות, אי אפשר להסיק מעובדה זו בלבד מהי מהות האישה. הפסיכולוגיה האנושית מורכבת, ולא נכון לבודד נטייה אחת או יכולת אחת ולבסס עליה תפיסה מהותית של המגדרים

אולם, אם כי אני מסכימה שנשים מבקשות לקבל הגנה ותמיכה כלכלית ורגשית מבן זוגן, שימוש בעובדה זו כדי לאפיין את מהות האישה מוטעה בעיני. אפיון מהות האישה כמקבלת אינו מתיישב עם עובדה אחרת לגבי הפסיכולוגיה הנשית: לנשים יכולות נתינה בלתי נלאות. הקשר של נשים עם ילדיהן מבוסס כמעט אך ורק על נתינה, ואופיין של נשים כאמהות אינו פחות מהותי להן מאופיין כרעיות. נוסף לכך, נשים נמשכות דווקא לעבודות שבהן הנתינה היא מרכז העשייה – מקצועות כגון הוראה, טיפול, סיעוד ועבודה סוציאלית. הודאתה של הגב' פפר שגם על פי המודל המהותני יש חשיבות לכך שנשים נותנות לבעליהן אינה הסתייגות מספקת. לא די לומר שנשים נותנות לבעליהן במסגרת של קשר המבוסס בעיקרו על הנתינה של הגבר והקבלה של האישה. אם מטרתנו לתאר את המהות הנשית, עלינו להתייחס לכך שלנשים יש קשרים אחרים אשר מבוססים בעיקרם על נתינה.

ויותר מכך, תיאור מהות הנשים כמקבלות אינו יכול להסביר מדוע נשים נמשכות להבטחות ההעצמה של הפמיניזם. אם מהותן של נשים היתה לקבל, אז לא היתה כל משיכה לתפיסת עולם המקנה להן עצמאות ומרחבי פעולה חדשים. מובן שיש במשיכה לפמיניזם ממד של רצון לקבל הכרה וזכויות מהאחר; אך נשים נמשכות לפמיניזם גם משום שיש להן כוחות נתינה ועשייה חזקים מאוד, והן שואפות לתת ביטוי לכוחות אלו דרך ההעצמה שהפמיניזם מבטיח.

כך, אף שיש אמת בתיאור האישה כמבקשת לקבל בזוגיות, אי אפשר להסיק מעובדה זו בלבד מהי מהות האישה. הפסיכולוגיה האנושית מורכבת, ולא נכון לבודד נטייה אחת או יכולת אחת ולבסס עליה תפיסה מהותית של המגדרים. תפיסה מהותנית, המנסה לאפיין את המהות של כל מין באמצעות נטייה אחת או יכולות ספורות, עלולה לפשט את המציאות ולהתעלם מהמורכבות שאתה אנו מתמודדים בתוכנו.

 

התורה אינה מהותנית

מעבר לתיאור הסלקטיבי של העמדות המהותניות, יש בעיה עקרונית בגישה שהמהות של כל דבר מכתיבה כיצד ראוי לו לנהוג. על פי התורה, ההבחנה בין טוב לרע אינה נובעת מההבחנה בין מהותי לשאינו מהותי. הטוב אינו מימוש של מהות הדברים אלא עיצוב שלהם בהתאם למטרה הנמצאת מחוצה להם.

על פי המסורת היהודית אין סיבה לחשוב שקשר חד-מיני הוא טבעי פחות מקשר בין איש לאישה. התורה אוסרת על קשרים אלו אף שהם טבעיים ושלאדם יש נטייה חזקה אליהם

בבסיס התפיסה המהותנית נמצאת ההנחה שטבעו של כל דבר מכתיב כיצד ראוי לו לנהוג. הטוב הוא לנהוג לפי הטבע והרע הוא לנהוג שלא על פי הטבע. עמדה זו מורכבת משתי קביעות. ראשית, שיש לדברים טבע קבוע ויציב. שנית, שראוי לדברים להתפתח לפי הטבע שלהם. הטבע הוא כעין הוראות הרכבה המוטמעות בדברים בעולם, והוראות הרכבה אלו מכתיבות איך ראוי לדבר להתממש. בתוך הזרע של העץ טמונות ההוראות המכתיבות לו להיות עץ, ובתוך הזרע של האדם טמונות ההוראות המכתיבות לו להיות אדם. על העץ להקשיב להוראות הטבועות בו, המורות לו איך להיות עץ, ועל האדם להקשיב להוראות הטבועות בו, המורות לו איך להיות אדם. אם הוא יקשיב להוראות הרכבה אלו הוא יהיה 'חפץ' טוב, אך אם הוא יפעל שלא לפי הוראות היצרן הוא יהיה מקולקל וחסר תועלת. החיפוש אחר המהות של דברים הוא אפוא החיפוש אחר הוראות ההרכבה של היצרן.

מקורה של תפיסה זו בעמדתו של הפילוסוף היווני אריסטו. לפי דרכו, לכל דבר במציאות יש הוראות הפעלה, שהוא כינה "צורה" או "מהות", והם מכתיבים מהו האופן שבו הדבר אמור לפעול, ומה נחשב לטוב בו ומה נחשב לרע. כך, אם מהותו של הפטיש היא היכולת להכות על מסמרים, עמידות וקשיות הן מעלות של הפטיש ואילו רוך הוא חיסרון. על פי תפיסה זו, הדרך להבין את הוראות ההרכבה של דברים טבעיים (דברים שהוראות ההרכבה שלהם מוטבעות בהם ואינם תוצר של התערבות האדם) היא לבודד את  המאפיינים הייחודיים להם. האדם הוא דבר טבעי, ואם אנחנו רוצים להבין מה תכליתו, עלינו לנסות לבודד את התכונות המבדילות אותו מדברים אחרים בעולם, וכך נוכל לגזור כיצד ראוי לו לנהוג. למשל, אריסטו מבחין בכך שבניגוד לחיות, האדם נוטה לייצר שותפות מורכבת עם אנשים אחרים ולחיות במסגרת מדינית, ולכן הוא קובע ש"האדם מדיני מטבעו". אם האדם מדיני מטבעו, נגזר מכך שראוי לו לעסוק בפוליטיקה. שאם לא כן, הוא יתכחש לטבעו ולמהותו.

העמדה של אריסטו היא השראה לעמדה דתית רווחת, אשר סבורה שתפקידיהם של נשים וגברים נגזרים מהטבע שלהם. קתולים רבים לדוגמא טוענים שקשר חד-מיני אינו מתאים לטבע האנושי, ולכן אסר אותו הבורא, או שתא משפחתי מסורתי של אב, אם וילדים הוא טבעי, ולכן צריך להגן עליו. דעות אלו רווחות בקרב הנלחמים להגן על אורח חיים מסורתי; ומכיוון שיהודים שומרי תורה ומצוות חולקים רבות מהמסקנות של קתולים אלו, קל לפעמים להתבלבל ולקבל גם את הטיעונים שבהם הם משתמשים להסביר את עמדותיהם.

אין לטעון, בשם המסורת היהודית, כי אם האישה מטבעה מבקשת לקבל, עליה לפתח יכולת זו. אם נרצה לטעון שעל נשים לחזק את יכולת הקבלה שלהן, עלינו להסביר מדוע נטייה זו טובה על פי התורה ולא רק מדוע היא טבעית

לדעתי צריך להיזהר מאוד מייחוס עמדות כאלה למסורת היהודית. הטיעון הרואה במוסריות מימוש הטבע אינו טיעון יהודי מסורתי בעיני. אין בתורה מקור לכך שהטוב זהה לטבעי. אמנם הקב"ה מכריז ואומר שבריאתו טובה, כמפורש בפרשת בראשית, אך חלק ממנה אינו טוב בלי שינוי ושיפור, כפי שאומר הקב"ה: "ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). יותר מכך, התורה מזהירה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), כך שאין כל בסיס יהודי לעמדה שהאדם טוב מטבעו. אמנם לאדם יש יכולת להיות טוב על פי התורה, ולכן התורה מלמדת שהקב"ה מציב לאדם בחירה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל, טו). אך היכולת להיות טוב אינה טבעית יותר מהיכולת להיות רע. על פי התורה, מה שמפריד בין טוב לרע אינו שהאחד טבעי והשני לא. חז"ל ממשיכים מסורת זו בדברם על יצר הטוב ויצר הרע הנלחמים בתוך האדם. במושגים אלו הם מדגישים שהבחירה בין טוב ובין רע היא בחירה בין נטיות שבתוך האדם עצמו, ולא מימושה של מהות האדם. לדעת חז"ל, יש באדם נטיות טובות ונטיות רעות, ורק הבחירה ביניהן היא המאפשרת לאדם להיות טוב.

אם כך, על פי המסורת היהודית אין סיבה לחשוב שקשר חד-מיני הוא טבעי פחות מקשר שבין איש לאישה. התורה אוסרת על קשרים אלו על אף שהם טבעיים ושלאדם יש נטייה חזקה אליהם.[2] איסור התורה על קשרים אלו דומה לכל איסור אחר. התורה אינה אוסרת על רצח או גזל משום שהם אינם מתאימים לטבע של האדם, ולכן אינם חלק ממהותו, אלא משום שמעשים אלו רעים, על אף שהם טבעיים. לכן, במקום לדרוש מבני אדם לממש את מהותם, מצוות התורה דורשות מבני אדם להפנות גב לחלק מנטיותיהם ולחזק בעצמם נטיות אחרות. כך ידועה אמרתם המפורסמת של חז"ל, ודיונו של הרמב"ם, שהיהודי הוא מעל המזל, ושהנולד עם נטייה לשפוך דמים צריך לכוון נטייה זו לעיסוקים חיוביים כמו שחיטה או מילה. האדם אינו טוב בכך שהוא מממש את מהותו, אלא הוא טוב בכך שהוא מעצב את עצמו על פי מצוות התורה – הן מבהירות לו מה טוב ומה רע.

צריך אפוא להיזהר מלייחס לתורה עמדה המלמדת נשים להיות מקבלות משום שזוהי מהותן. הטוב והרע, הראוי ושאינו ראוי, אינם נגזרים מהטבע שלנו על פי התורה. מה שראוי לנו להיות הוא רק חלק ממה שטבעי לנו – ולכן אי אפשר להסביר כיצד עלינו להתנהג, בנימוק שזה מה שטבעי לנו. יש באדם גם נטיות רעות, והעובדה שהן קיימות אינה מחייבת את מימושן. אין לטעון, בשם היהדות, כי אם האישה מטבעה רוצה לקבל, עליה לפתח יכולת זו. אם נרצה לטעון שעל נשים לחזק את יכולת הקבלה שלהן, עלינו להסביר מדוע נטייה זו טובה על פי התורה ולא רק מדוע היא טבעית.

 

תפקידים המוכתבים מיעדים משותפים

כפי שציינתי למעלה, אני מקבלת את מסקנתה של הגב' פפר כי ראוי בימינו לטפח אצל נשים את יכולת הקבלה. אולם טענתי היא שצורך זה מוצדק משום שהוא משרת את המטרה הטובה של הקמת משפחה, שעליה מצווה התורה, ולא משום שהוא מביא למימוש מהות האישה. רק כאשר אנו מציבים מטרות ראויות בפני עצמן, ניתן לבחון אילו מהנטיות של האישה ראויות לטיפוח.

כפי שראינו, העמדה המהותנית גורסת כי ניתן להסיק מהו מהותו של כל דבר מבחינת הדבר לבדו, בין אם מדובר בפטיש, בעץ או באישה. בכך מתאימה העמדה המהותנית לעמדה האינדיוידואליסטית המודרנית, אשר רואה כל אדם כבעל מטרה לעצמו (ובגלגול הפופולרי, לאידאל המימוש העצמי). לעומת זאת, התורה אינה עוסקת בשאלה כיצד יכולה האישה לממש את מהותה הנשית וגם לא את עצמיותה האינדיוידואלית. התורה האלוקית, שלא כמו מסורות פילוסופיות אחרות, אינה מתחילה בשאלה "מיהו האדם הטוב?" או "מהם החיים הטובים?" של כל אדם פרטי או של האדם האוניברסלי. במקום לדבר לאדם היחיד ולהציב לו מטרות כמו אהבת צדק ועבודת המידות, מתחילה התורה בהצבת מטרה שלא ניתן להשיג אלא על ידי שיתוף פעולה בין המינים – מצות פריה ורביה. אנו לומדים על החיים הטובים של האדם רק בקשר אל אחרים: האיש הוא איש והאישה היא אישה באשר הם מתייחסים אל מטרה הדורשת שיתוף פעולה בין שניהם.

עמדה תורנית צריכה להסיק אילו נטיות ראוי לטפח ואילו ראוי לדכא לאור המטרה של מצות פריה ורביה ולא מתוך העצמיות של האישה הפרטית או מתוך המהות של המין כולו. לאור מטרה זו, הדורשת שיתוף פעולה בין המינים, אנו בוחנים את היכולות ואת הנטיות של נשים וגברים ומחליטים אילו נטיות ראויות ויש לחזקן, ואילו יכולות פסולות וראוי לדכאן

עמדה תורנית צריכה להסיק אילו נטיות ראוי לטפח ואילו ראוי לדכא לאור המטרה של מצות פריה ורביה, ולא מתוך העצמיות של האישה הפרטית או מתוך המהות של המין כולו. לאור מטרה זו, הדורשת שיתוף פעולה בין המינים, אנו בוחנים את היכולות ואת הנטיות של נשים וגברים ומחליטים אילו נטיות ראויות ויש לחזקן, ואילו יכולות פסולות וראוי לדכאן. מכיוון ששיתוף פעולה הוא החשוב ביצירה שיתופית, הכרחי במיוחד לשים לב שהיכולות של נשים ושל גברים משלימות זו את זו לקראת מימוש מטרתם המשותפת.

בעיני לא מספיקה אמירתה של הגב' פפר, ש"הנתינה הראויה, שיש בה ביטוי לקשר של אהבה ורעות בין הנותן לבין המקבל, תבוא אפוא כאשר המקבל פונה אל הנותן מעמדה של קבלה: הוא נותן אמון בנותן, ובקשתו לקבל מבטאת כמיהה לקשר עמו". חשיבותה של היכולת לקבל אינה נגזרת רק מהרצון לזוגיות, שכן יש צורות שונות של זוגיות. חשיבותה של קבלה נשית נגזרת מהמטרה המשותפת שלמענה איש ואישה מקימים את הברית ביניהם. הגבר והאישה באים יחד למימוש מצוה של המשכיות ולא למימוש נטיותיהם בלבד, ומכך נגזרת מערכת יחסים שבה כל אחד מהם נדרש לפתח את היכולות שהוא טוב בהם יותר כדי לקיים מטרה משותפת זו.

משום כך, אין לבחון מהן נטיותיה של האישה ומהן יכולותיה בהשוואה לגבר בלבד. במקום זאת, עלינו לשאול מהן הנטיות והיכולות של האישה אשר עוזרים לה לממש את המטרה שמציבה התורה, המטרה של הקמת משפחה. השאלה שעלינו לשאול היא לאילו חלקים במטרה המשותפת מתאימות נטיות האישה יותר, ולאילו חלקים במטרה המשותפת מתאימות יכולות הגבר יותר. לאור מטרת הקמת משפחה, נמצא שיכולות הנתינה של האישה דורשות שכלול ופיתוח, שכן האישה היא המעניקה לעובר ולרך הנולד את הבסיס הפיזי הנצרך לחיים ולבריאות. במצות פרו ורבו דורשת התורה מהאישה נתינה אינסופית, כדי לממש אותה על רבדיה הביולוגיים והפסיכולוגיים.

כל כך פשוטה וברורה לנו היכולת של אם לתת לילדיה, שאיננו נותנים את הדעת על העמדה הפילוסופית שהיא מבטאת. היה ניתן לראות בטיפול של אם בילדיה ביטוי למהות אמהית של האישה. אך שוב צריך להזהר מליפול לדיבור על מהויות. אישה יכולה גם להתכחש ליכולת שלה ללדת ילדים, ולתת ביטוי ליכולות הנתינה שלה במישורים אחרים. כיום בוחרות נשים רבות לא להקים משפחה אלא להשקיע בקריירה, ויהיה זה שגוי לומר שהן מתכחשות למהותן. רווקה קרייריסטית היא "אישה" לא פחות מעקרת בית שלה שבעה ילדים. מצות פרו ורבו אינה מניחה שלאישה יהיה קל או מובן מאליו ללדת ילדים ולטפל בהם. המצוה מדגישה שרצון ה' הוא שהאישה תחזק בעצמה נטייה זו לנתינה דווקא באפיק של גידול ילדים, והיא דורשת פיתוח של נטייה נשית זו והעדפתה על פני נטיות נשיות אחרות.

רווקה קרייריסטית היא "אישה" לא פחות מעקרת בית שלה שבעה ילדים. מצות פרו ורבו אינה מניחה שלאישה יהיה קל או מובן מאליו ללדת ילדים ולטפל בהם. המצוה מדגישה שרצון ה' הוא שהאישה תחזק בעצמה נטייה זו לנתינה דווקא באפיק של גידול ילדים, והיא דורשת פיתוח של נטייה נשית זו והעדפתה על פני נטיות נשיות אחרות

יתרה מכך, אם נבחן את הפסיכולוגיה הנשית מקרוב, נמצא שמצות פרו ורבו מדגישה את הפרדוקסליות שבביולוגיה. כדי שאישה תוכל לתת לילדיה חיים ובריאות, עליה לקבל מאישהּ את אשר יש לו לתת. משום כך הן הביולוגיה והן התורה דורשות מהאישה להיות מסוגלת להחזיק בעמדה הופכית בקשרים שונים. עליה להיות נותנת בקשר שלה עם ילדיה, ובאותה מידה להיות מסוגלת לקבל מבן זוגה. פרדוקסליות זו מצביעה על המורכבות של הפסיכולוגיה הנשית, ומדגישה שמטרות שונות היו דורשות מהאישה לפתח את יכולותיה בצורה אחרת. היכולות של נתינה וקבלה היו עשויות להתפתח בדרך הפוכה: האישה היתה יכולה להחזיק בעמדת נתינה כלפי בעלה, אך קשר כזה לא היה הטוב ביותר להקמת משפחה.

הסתכלות על הזוגיות בהקשרה המשפחתי מאפשרת להבין שהעמדה של התורה אינה מהותנית. לאישה, כמו לכל אדם, יש יכולות של נתינה וקבלה. התפקיד של האישה, כמו תפקידו של כל אדם, נגזר מהמטרות שהיא בוחרת להתמסר להן. אישה הבוחרת להישמע למצות "פרו ורבו", ללדת ילדים ולעסוק בגידולם, ובכך לטפח את יכולת הנתינה שלה, תגביר את הצורך שלה בפיתוח יכולת הקבלה.

המסגרת המשפחתית מטפחת את הצורך בקבלה ביחסים הזוגיים, כפי שטוענת הגב' פפר, ואיני חולקת עליה בכך. אולם, הסיבה שעלינו לטפח צורך זה היא דווקא דרישת הנתינה העצומה בהקשר המשפחתי, שבו האישה נותנת לילדיה באופן פיזי ורגשי. דווקא משום שהמסורת שלנו מדגישה את המשפחתיות ודורשת מהאישה לתת כל כך הרבה, היא מגבירה את הצורך של האישה בקבלה בחיי הזוגיות. דווקא משום שהמסורת שלנו מדגישה את החשיבות של הבאת ילדים לעולם, היא נותנת מרכזיות לקבלה הביולוגית של האישה, שכן אינה יכולה לממש את מטרת פרו ורבו בלא יכולת זו מצדה.

החקירה אחר טבעו של האדם אינה מכתיבה את המטרות – אין זה נכון שמשום שנשים רוצות לקבל, עליהן למצוא דרכים לקבל, או להפך. החקירה אחר טבעו של האדם רק מראה לנו את המציאות שאתה אנו מתמודדים. המטרות אינה נגזרות מטבע האדם – טבעו של האדם הוא אמצעי למימוש מטרותיה של התורה.

 

לא מהותנות ולא אנטי-מהותנות

לאור עמדה אנטי-מהותנית זו, המלמדת שהמוסרי והנכון אינו מימוש של טבע מולד אלא עיצובו, נכון לראות בתפנית האנטי-מהותנית בעולם המודרני דווקא התקרבות למסורת היהודית. אחד ממפתחי עמדה זו בעולם המודרני היה הפילוסוף הסקוטי דייויד יוּם, אשר התנגד למהותנות הנוצרית בטענה ש"אין דבר זר יותר לפילוסופיה מן השיטות הטוענות לזהות בין תרומיות [טוב] לטבעיות, ובין שחיתות לחוסר טבעיות." לשיטתו, אף פרשנות למושג "טבע" אינה מסבירה את הזהות שמציגים בין טבעי למוסרי. המעשים הטובים אינם נפוצים או נדירים יותר מהמעשים הרעים, והם גם מצריכים מידה זהה של תכנון והכוונה.[3]

אך על אף שהעולם המודרני התקרב אל התורה בהתרחקו מהמהותנות, המסקנה שאליה הגיעו רבים בעת המודרני אינה מתאימה גם היא לעמדתה של התורה. עם ההתקדמות המודרנית של התנגדות למהויות, התפתחה עמדה קיצונית המתנגדת לכל הכללה לגבי טבעם של המינים. לטענתה, אין גבר ואין אישה, אין אדם ואין בעל חיים – יש רק שמות פרטיים לדברים, וכל השאר הוא מוסכמה אנושית. עמדה זו מתנגדת להצבעה על כל שוני בין המינים ואינה מוכנה לבחון את נטיותיהן ואת יכולותיהן השונות של קבוצות.

השוני הטבעי בין המינים אינו חשוב מפני שהוא קובע את מהותם של המינים באמצעות בידוד מאפיינים והעלאתם על נס כמהות, אלא משום שהוא עוזר לנו להבין כיצד ניתן לשלב את יכולותיהם למימוש המטרות הטובות שמציבה התורה

אף שהתנגדות למהותנות הובילה רבים לעמדה זו, אין אלו העמדות היחידות האפשריות. בין עמדה מגדרית-מהותנית לעמדה המתכחשת לקיומם של מינים כלל, קיימת אפשרות שלישית, עמדה שהיא לא מהותנית ולא אנטי-מהותנית. תפיסה אמפירית כשל יוּם דוגלת בביסוס המוסר על מחקר אמפירי של טבע האדם. על פי עמדה זו ניתן, באמצעות מחקר אמפירי, להגיע לכל מיני הכללות לגבי טבעם של המינים. עמדה זו שוללת את הטענה שהאידאל המוסרי של האדם הוא להתאים לטבעו, אך היא אינה מתכחשת לכך שעלינו לכוון את הפעולות שלנו למימוש מטרותינו באמצעות הבנה מעמיקה של הטבע שלנו.

לדוגמא, מי שטוען כי אסור לומר שנשים מתאימות פחות מגברים לתפקידי לחימה, כיוון שאסור להתחשב באפיונים מהותיים של האישה, מתעלם מבחינה אמפירית של היכולת הנשית הממוצעת ובכך גורם לאישה סבל. אולם, אין צורך לגזור מכך שיש לאישה אפיון מהותי יחיד, שכל פעולותיה צריכות לשאוף למימושו. הראוי הוא שילוב נכון בין יכולות ונטיות לשם מימוש מטרה טובה מצד עצמה, ולא מימוש מלא של אחת היכולות שבהן התברכה האישה מטבעה. צריך להסתכל על מכלול הנטיות שיש לאדם ולכל מין, ולנסות להבין כיצד נטיות אלו – העשויות לעתים לסתור זו את זו – צריכות ויכולות לממש את המטרה הטובה שמציבה התורה.

התנגדות להצגת האישה כמקבלת במהותה אינה צריכה להוביל אותנו לעמדה המנוגדת, המסרבת להצביע על נטיותיהן וצרכיהן של נשים. יש להתנגד למילה מהות, אשר מכוונת אותנו לבודד מאפיינים פשוטים אחדים ולהפוך אותם לאידאל מוסרי. אך התנגדותי לפשטנות זו, המכתיבה את הראוי ממאפיין אחד, אינה צריכה למנוע מאתנו לבחון בזהירות את טבעם של גברים ושל נשים.

תפיסת התורה, אשר אינה מהותנית, עדיין מוצאת חשיבות בהבנת טבעיהם השונים של המינים. חשיבותו של השוני הטבעי בין המינים אינה נעוצה ביכולתו לקבוע את מהותם של המינים באמצעות בידוד מאפיינים והעלאתם על נס, אלא בתרומתו להבנה כיצד ניתן לשלב את יכולותיהם למימוש המטרות הטובות שמציבה התורה. ככל שנעמיק לחקור את הטבע שלנו, נוכל להבין מהי הדרך שאנו צריכים לעשות כדי לממש את רצון ה'.

 

---

[1] ראו גם: Yue Qian, “Gender Asymmetry in Educational and Income Assortative Marriage”, Journal of Marriage and Family, 79(2), 2017, 318-336.

[2]  ראו תיאורו של דניס פרגר במאמרו: Why Judaism (and then Christianity) Rejected Homosexuality.

[3]  דייויד יום, מסכת על טבע האדם, עמ' 397.