[1]בין התגובות הרבות לאסון הנורא שהתרחש בהילולה במירון בלטו שני קולות מרכזיים. האחד השמיע קול תהייה: "כיצד יתכן שהקב"ה עושה כך לעובדיו?" האחר הטיח קול אשמה: "איך יתכן שהמחדל לא טופל עד כה?" כותרות שני עיתונים ביום ראשון לאחר האירוע מספרות את הסיפורים השונים. בעיתון "ידיעות אחרונות" זעקה הכותרת באתיות אדומות על רקע שחור: "קחו אחריות." בעיתון יתד נאמן הכריזה כותרת בעלת מאפיינים זהים: "השרפה אשר שרף ה'." עיתון אחד הניח שמדובר במחדל שלו אחראים גורמים ספציפיים, ועיתון אחר הניח שמדובר באסון המשול לשריפת ההיכל, כביכול היתה ההילולה במירון עלייה לרגל לראות את פני ה'.
נקודות מבט אלו אינן חלוקות זו על זו, אלא מדגישות היבטים שונים של יחס הציבור לאירוע. אם אנחנו מקשיבים לתקשורת החרדית והלא-חרדית כאחת, נראה שיש הסכמה על שני השיפוטים: מצד אחד מדובר באירוע בעל חשיבות יהודית עליונה, ומצד שני הוא התנהל ברשלנות ובחוסר אחריות. בתקשורת החרדית, לצד התהיות האמוניות, מדברים על המחדל ועל האחראים לו. בתקשורת החילונית, לצד חיפוש האשמים, יש הסכמה גורפת שמדובר באירוע קדוש שלא יעלה על הדעת לבטלו.
לעתים קרובות, קרובות מדי, נראה כי החוק היחיד השולט בחברה שלנו הוא הכוח. אם מישהו רוצה להרחיב את הדירה שלו, להכניס את הילד שלו למוסד חינוך, להשיג משרה לעצמו או לקרוביו או שידוך לצאצאיו – שאלת הצדק כלל אינה רלוונטית עבורו. השאלה היחידה היא אם יש לו מספיק כוח
ברצוני לערער על שתי הנחות אלו, וגם להצביע על הקשר ביניהן. להבנתי, האסון אינו תוצאה של "מחדל", משהו שהשתבש בסדר הדברים הראוי. הוא נולד מהתנאים המבניים המעצבים את ההילולה במירון. ללא התנאים הספציפיים ששררו במירון עד היום, ההילולה כלל לא היתה מתרחשת. כלומר, בהנחה שהמדינה היתה לוקחת פיקוד על ההילולה לפני 15 שנה, תוך הפיכת המקום לפארק לאומי מסודר ומאורגן, ההילולה היתה מאבדת את קסמה. בהתאמה, הקסם של ההילולה במירון אינו קשור למה שבדרך כלל מכונה ביהדות "עבודת ה'". הסיבה שהמונים פוקדים את מירון בל"ג בעומר אינה רצון לעשות את הטוב והישר בעיני ה' א-להי ישראל, אלא תשוקה אפלה וקמאית יותר: התשוקה להתבטל בהמון ולחוש את העוצמה האדירה של השתייכות לשבט.
אני חושב שניתוח זה הכרחי, גם אם הוא כואב, על מנת להפיק את הלקחים הנכונים מהטרגדיה. הדיבור על "מחדל" מחמיץ את שורש הליקויים שהובילו לאסון, והחשבה של ההילולה ל"עבודת ה'" משקפת את המחלה הממאירה הפושה בשנים האחרונות בציבור החרדי, מחלה שיש לה שם ידוע ועתיק: עבודה זרה.
מדורת השבט
יותר מכל אירוע אחר בשנה, ההילולה במירון היא מדורת השבט של השבטיות החרדית. "מדורת השבט" היא ביטוי מעולם התקשורת הישראלי, הממשיל את התפקיד החברתי של מהדורת החדשות בטלוויזיה למדורה שסביבה מתכנס השבט הקדמון לטקסים ציבוריים. במקרה של מירון, המדורה אינה מטפורית בלבד. למדורות הממשיות של ל"ג בעומר במירון תפקיד חברתי דומה מאד לשל מדורת השבט הקדמון.
החשיבות של המדורה נובעת משני אלמנטים משמעותיים הקשורים זה לזה: התפקיד המְרַכֵּז שלה והתפקיד המְרוֹמֵם שלה. המדורה מרכזת את הציבור סביב נקודה אחת. היא מכנסת אותו במקום אחד ובזמן אחד הנקדשים מהיותם מוקד עלייה לרגל. בכך היא מנכיחה את קיום הציבור ומעצימה אותו. הרגע של הדלקת המדורה הוא רגע שבו ההמון הופך מיחידים ל"אנחנו", מפרטים בודדים לשבט – ישות הגדולה מסך חלקיה.
באמצעות ההתכנסות סביב המדורה מצליחים הפרטים של השבט לחוות את היותם קולקטיב, וזו חוויה עוצמתית ביותר. היחיד חווה בכך התרוממות עילאית, אקסטטית – הוא יוצא מהקיום הקטן שלו, ומתכלל בהמון האדיר שהופך לרגע לאחד
להתכנסות יש אפוא משמעות מכוננת. היא מכוננת את תודעת השבטיות, את ה"אני" הקולקטיבי. באמצעות ההתכנסות סביב המדורה מצליחים הפרטים של השבט לחוות את היותם קולקטיב, וזו חוויה עוצמתית ביותר. היחיד חווה בכך התרוממות עילאית, אקסטטית – הוא יוצא מהקיום הקטן שלו, ומתכלל בהמון האדיר שהופך לרגע לאחד.
ההמון העומד דחוק על הפראנצ'עס ומצפה לשירה שתפרוץ רגע לאחר ההדלקה, הדממה שמיד לאחריה הסערה, הרגע המקודש שבו חווה היחיד את תחושת היחד – זהו הקסם של מירון.
בשנים האחרונות הפך אירוע זה לגולת הכותרת של השבטיות החרדית. כל חצר (שאינה גדולה מספיק לבנות במה לעצמה) ביקשה הדלקה משלה, פינה מיוחדת משלה. עבור החסידים של אותה חצר, מעמד ההדלקה הוא ללא ספק רגע משמעותי במיוחד. אבל חוויה עילאית זו אינה שמורה לבני החסידות בלבד. גם האורחים הרבים זכו לטעום את חווית ההתבטלות בהמון. בחורי הישיבה הליטאים שנמלטו מהישיבות (במרבית הישיבות הליטאיות היה אסור בעבר ללכת למירון בל"ג בעומר) כדי להידחק עם ההמונים במעמדות ההדלקה או להיסחף יחד במעלה ההר אל הציון, טעמו גם הם משהו מהכוח העוצמתי של ההמון המתרכז סביב נקודה אחת, שאיפה אחת. כפי שאמרו לי רבים שהיו שם: "הרגשתי שרבי שמעון נוגע בי – אי אפשר לתאר במילים." ההתבטלות של היחיד בפני משהו הגדול ממנו בהרבה היא אכן חוויה עוצמתית.
"אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי"
אצל אנשים רבים יש זהות בין התחושות שתיארתי לבין עבודת ה'. מבחינתם אין הבחנה בין התחושה של התכללות בהמון לבין תפילה, שמירת שבת ושאר מצוות התורה. הקודש הוא מה שמתגלה במירון, מה שמופיע כאשר עומדים דחוסים על הפראנצ'עס ונסחפים בדבוקה אדירה בשירת "י-ה אכסוף" הבוקעת כאחת בעשרות אלפי קולות. העוצמה של הרגע הזה זהה אצלם להופעה של הקודש. הם משוכנעים שזהו גילוי השכינה, שכך היתה נראית שירת הלוויים בבית המקדש. יתרה מזו, העמידה שלהם בתוך מבנה קטן מול קבר – הבקשה הבוקעת מהם ברגע שבו מצליחים להידחק אל "הקודש פנימה" ולעמוד למספר רגעים מול "הציון הקדוש", ואולי אפילו לגעת בו – רגע זה הוא מהרגעים הנשגבים ביותר עבורם. הם מעולם לא חוו משהו "קדוש" יותר, נעלה יותר. עבור אותם אנשים, קביעה שלא מדובר בעבודת ה' א-להי ישראל כי אם בעבודה של אליל השבט תהיה משולה לחילול הקודש, לכפירה.
אולם, למרות החשש מפגיעה ברגשות הקדושים לאחדים מידידי, אין מנוס מלהיצמד לאמת הפשוטה והברורה: חוויה זו והדומות לה אינן עבודת ה' – הן עבודה זרה. ההתרגשות הרוחנית שרבים חווים שם אינה עדות לחיבור לקב"ה ולתורתו. אחרי הכל, אני בטוח שגם הקרבת הבנים לבעל בימי הנביאים היתה חוויה עוצמתית ביותר. בוודאי היו שם תופים ומחולות ואקסטזה מטורפת, ואנרגיה שאי אפשר לתאר, וכל מי שהשתתף באירוע סיפר שהוא מעולם לא חווה משהו כזה; הוא ממש הרגיש איך הקדושה נוגעת בו, איך היא מאירה אותו וגואלת אותו מהתופת שבה הוא נמצא. אין לי ספק בכך, מהסיבה הפשוטה שצריך משהו חזק עד מאד כדי לגרום לאדם להקריב את הבן שלו לעולה. לו לא היה הבעל מספק את הסחורה, אנשים לא היו משלמים את המחיר.
החוויה של העגל היא "קול ענות" טהור – תיבת תהודה שההמון מכוון לעצמו […] היא ההדהוד של המון המשמיע לעצמו את עצמו, ובטוח שההד החוזר הוא קולו של א-להים
אלא שהתנוצצות אורות שמימיים והרגשה עזה של התרוממות אינן מעידות על הופעת השכינה. התורה מלמדת אותנו שעלינו לנקוט זהירות עילאית בטרם נזהה דבר מה כקודש. לא כל הנוצץ זהב ולא כל המפעים קדוש. בתורה יש תנאים מסוימים מאד להופעת הקודש, ואם אלו אינם מתקיימים, עלינו לחשוש שמדובר בקסם של עגל ומחולות ולא בגילוי שכינה.
השיעור הראשון שהתורה מלמדת ביחס אל הקודש, כפי שאנו למדים מפרשותיו של ספר ויקרא, הוא שהגישה אליו דורשת זהירות רבה והכנה רבה. למעשה, הגישה אל קודש הקודשים אינה אפשרית אלא פעם בשנה, עבור הכהן הגדול בלבד, לאחר הכנה והיטהרות ממושכות, וגם אז, מתוך הערפל. כל העם אינו יכול אפילו להתקרב. הוא נדרש להמשיך ולעמוד מרחוק, בעזרת ישראל.
נקודה נוספת שהתורה מלמדת ביחס אל הקודש הוא הצורך בהבדלה ברורה בינו לבין החול. הבדלה פרטנית זו אוסרת על היות האדם שתוי יין בגישתו אל הקודש. עליו להיות צלול ובהיר, ולדעת להבחין היטב בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור. בדומה לכך, הגישה אל הקודש דורשת הרחקה מטומאת מת. אסור לגשת אל הקודש כאשר שורה על האדם טומאה, ולכהן הגדול, היחיד שיכול להיכנס אל הקודש פנימה, אסור להיטמא למתים כלל, פרט לשאריו הקרובים ביותר. הקדושה והמוות אינם הולכים יחד. במקדש לא נכנס ריח המוות, ולא משנה מידת הצדקות של הנפטר.
ולבסוף, הנקודה החשובה ביותר ביחס לקודש היא שלאחר הגבלת ההר וההיטהרות וההכנה שלושה ימים קודם לגילוי הקודש, לקולות ולברקים ולהר העשן, מה שמופיע לבסוף הוא התורה. בסופו של דבר, התכלית של הקודש היא נתינת התורה. אהל מועד הוא המקום שממנו מדבר ה' אל משה ומצווה אותו אל בני ישראל. גילוי השכינה הנעלה בהר סיני הוא המקום שבו שומעים ישראל את עשרת הדברים ונכרתת עמם ברית על שמירתם.
הקודש שבתורה הוא דבר בלתי מושג. לא ניתן לגעת בו, למשש אותו ולעשות לו פסל. אי אפשר להידחק אליו כי אין לאן להידחק, הגישה אליו חסומה. "הגבל את ההר וקדשתו." הקודש שבתורה הוא דבר שהחוויה שלו מולידה את התורה, את הציווי. הקודש אינו מופיע באקסטזה של טשטוש חושים וזעקות ותופים ומחולות ודוחק ובהילות, אלא ב"וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" – בתנועה של ריחוק, של יראה, של עמידה.
אהרן יודע כמובן שהם מכוונים לא-להים שהם מכירים מיציאת מצרים. אלא שכדי לעבוד אותו, הם צריכים את החוויה המידית, המורגשת, הדחוסה. הם צריכים משהו שאפשר לרקוד סביבו. הם רוצים את "מדורת השבט"
אולם דרישות אלו אינן קלות עבור העם. קשה לעם להסתדר עם קודש שאינו ניתן למישוש, המנפיק רק חוקים נוקשים של עשה ואל תעשה. העם רוצה קודש צבעוני יותר, חי יותר, משיש יותר. לכן, כאשר משה נעלם להם לארבעים יום וכל מה שהוא מותיר הוא הבטחה לחזור עם תורה, הם אינם עומדים בכך. הם רוצים עוצמה שניתן להרגיש, לחוות, למשש. לכן הם באים אל אהרן ואומרים לו: "קום עשה לנו א-להים." אהרן יודע כמובן שהם מכוונים לא-להים שהם מכירים מיציאת מצרים. אלא שכדי לעבוד אותו, הם צריכים את החוויה המידית, המורגשת, הדחוסה. הם זקוקים למשהו שאפשר לרקוד סביבו. הם רוצים את "מדורת השבט". אהרן משליך את הזהב אל האש, ויוצא ממנו עגל. ובני ישראל יוצאים במחולות. והם אינם אומרים חלילה שהם עובדים את העגל עצמו; הם מקפידים לבקש מהעגל שיעלה את התפילות שלהם ויהיה מליץ יושר עבורם לפני ריבונו של עולם…
אבל לא שם נמצאת הקדושה. הריקודים והמחולות סביב אלהות מעשה ידי אדם מספקים חוויה עוצמתית ואדירה, אך חוויה זו איננה קדושה. לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה – קול ענות אנכי שומע. החוויה של העגל היא "קול ענות" טהור – תיבת תהודה שההמון מכוון לעצמו. היא אינה ההתעצמות של ההמון לקראת מלחמה וגם לא הד של כניעה קולקטיבית בזמן מנוסה – היא ההדהוד של המון המשמיע לעצמו את עצמו, ובטוח שההד החוזר הוא קולו של א-להים.
עלינו להודות ביושר: החינגה במירון בל"ג בעומר היא אירוע המזכיר הרבה יותר את עבודת הבעל על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. ניתן להמליץ כאן את דברי הכתוב לאותם אנשים שבנו במות לבעל לשרוף שם את ילדיהם והיו בטוחים שבכך הם עובדים את ה': "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי."
הקרבנות של "מדורת השבט", או "מה הופך אירוע ל'היימיש'?"
איני מתיימר להבין את דרכו של הקב"ה ולדעת כיצד התגלגל עלינו אסון מירון. עם זאת, ברצוני להצביע על האופן שבו מובילים התנאים המבניים הנדרשים ליצירת החוויה במירון בקווים ישרים לאסון. לו מירון היה נראה כמו הכותל לא היה אפשר להגיע בו ל'אורות' גדולים. ואותם תנאים ממש הנדרשים ליצירת החוויה המיוחדת במירון, הם ההופכים את המקום למסוכן כל כך.
כדי שהילולה במירון תוכל להיות מדורת השבט החרדית, צריך האירוע להיות בעל צביון שנכנה "היימיש", שלו שני מאפיינים עיקריים:
ראשית, צריך שלמדינה לא תהיה אחיזה במקום. כאן, חשוב להדגיש, אין קשר לחילוניות של המדינה אלא להיותה רשות ממלכתית. המדינה היא גוף מוסדי. לו היתה המדינה משתלטת על מירון, לא היו החצרות השונות יכולות למצוא במקום פינה משלהן. מירון אינה שייכת לחצר מסוימת, אבל היא גם אינה שייכת למדינה – היא שייכת לשבט. ההבדל בין שבט לבין מדינה אינו במספר האנשים החברים בהם אלא במבנה המוסדי. מדינה היא גוף המתנשא מעל השבט. היא מוסד הנתפס ניטרלי. המדינה, גם הדמוקרטית, אינה זהה לציבור הבוחרים. המדינה היא רשות ציבורית טהורה. מקום ששייך למדינה כבר אינו שייך לציבור. רכוש השבט, לעומת זאת, הוא רכוש הציבור. בתוך השבט יש היררכיה ויש קומבינות ומקורבים; יש "אנ"ש" ויש "נישט פון אונזערע". כדי להדליק את מדורת השבט במירון, צריך כמובן שהשבט יהיה אחראי על ההדלקה.
התנאי הראשון להפיכת ל"ג בעומר במירון למוקד עלייה לרגל, ל"מדורת השבט", הוא אפוא שמירון תשתייך לשבט ולא למדינה.
התנאי השני להפוך את האתר במירון ל"היימיש" הוא האופי הספונטני והלא-ממסדי שלו. כדי שהאירוע במירון יהיה "היימיש" הוא צריך להיראות ולתפקד כמו מקום שאינו שייך למדינה. הארוחות החמות וחלוקת הקפה, הכוסות החד-פעמיות המתגלגלות בכל פינה, האזכרות המקומיות, הדוכנים לממכר תמונות צדיקים, העלונים של "קופת העיר" וריח החלב הנודף מכל מקום – כל אלו אינם באג או מחדל, הם פיצ'ר, חלק בלתי נפרד ממה שהופך את המקום לאטרקטיבי כל כך. אבל לא רק מאפיינים קטנים אלו. גם המסדרונות הרעועים, תוספות הבנייה המאולתרות, הקרוואנים החבוטים והפראנצ'נס הקיקיוניים – כל אלו גם הם חלק מן ה"היימיש". לו המדינה היתה מארגנת את המקום, הוא כבר לא היה היימיש. הוא כבר לא היה מירון. הוא היה הופך חלילה ל"אתר תיירות ובילוי לאומי". הוא היה ממלכתי מדי. הוא כבר לא היה יכול לשמש מדורת השבט.
התנאים הירודים במירון לא היו תוצאה של מחדל, אלא התנאים הנדרשים לטיפוח ההילולה; וההילולה במירון אינה עלייה לרגל לעבוד את ה', אלא התגודדות אקסטטית סביב מדורת השבט החרדית
יתרה מזו, הדוחס וניחוח הסכנה של המקום גם הם חלק בלתי נפרד מהקסם של ההילולה במירון. לו הכל במירון היה מהוקצע, מוסדר, בטיחותי לחלוטין ונגיש ונוח מאוד – הוא כבר לא היה מירון. חלק משמעותי מהחוויה הוא הדחיסות, הדחיפות, תחושת המחנק והלחץ. ההתעלפויות התכופות בהילולה במירון הן חלק בלתי נפרד מהאירוע. הן אינן "מחדל". לו לא היו התעלפויות, האירוע היה שווה פחות; הוא היה מרגש פחות.
כדי לחוות את החוויה שתיארתי לעיל, את ההתבטלות בהמון, את התחושה שהיחיד הוא חלק ממשהו עוצמתי וגדול הרבה יותר, חייב האדם לצאת מאזור הנוחות שלו. הוא חייב לוותר על האינסטינקט החזק של שימור עצמי, של הגנה על הטריטוריה. ויתור זה אינו מגיע בקלות. הוא מחייב חיכוך עם סכנה כלשהי. הוא דורש מהאדם להתפשר על מה שביומיום לא היה עולה בדעתו: להצטופף בדחיסות איומה עם אנשים ולהסחף עמם ללא שליטה. אם מישהו יתקרב אלינו יותר מדי בתור בסופר או בתחנת האוטובוס, אנחנו ניבהל ונתרחק. בכינוס סביב מדורת השבט אנחנו חייבים לוותר על האינסטינקט הזה. אנחנו חייבים להיכנע לסכנה ולוותר לשעה על השימור העצמי.
התנאי השני להפיכת ל"ג בעומר במירון ליום עלייה לרגל הוא אפוא הדחיסות, הספונטניות והעדר הביטחון האישי, המאפיינים אירועים המוניים.
כללו של דבר, האסון במירון אינו תוצאה של "מחדל" אלא בדיוק להפך: התנאים הבסיסיים ביותר להתהוות האירוע במירון הם שהביאו לאסון. התנאים להשגת החוויה האקסטטית בהילולה במירון דורשים שהוא יתקיים ללא הסדרה וללא פיקוח רשמי משמעותי, ושיהיו בו אלמנטים של ספונטניות ושל העדר ביטחון אישי. לו היתה המדינה נוטלת פיקוד על המקום, היא היתה מבערת את האלמנטים האלו וחונקת את הרוח החיה של ההילולה.
לפני כעשור, כאשר ביקשה המדינה להעביר לידה את הסמכויות לניהול האתר במירון, הזדעק הציבור החרדי על כך שמבקשים להפוך את המקום ל"אתר תיירות ובילוי לאומי", כפי שניסחו זאת הפשקווילים. במה דברים אמורים? ממה חשש הציבור כל כך? הלא גם לו לקחה המדינה אחריות על המקום, הוא לא היה הופך לשמורת טבע כמו חוף אכזיב או מבצר אנטיפטריס. המדינה היתה מחליטה מה לבנות ומה להרוס, ומי יכול להיכנס ומי לא; היא היתה מגרשת את הרוכלים המסתובבים במקום, מונעת קיומם של אירועים ללא אישור, ובאופן כללי עושה את המקום נגיש, מסודר ונקי הרבה יותר. האתר היה ממשיך לתפקד כמקום תפילה, רק בלי הזוהמה מסביב.
בתשובה לתהייתי מדוע אכפת לו שהמדינה תיקח פיקוד על המקום, השיב אחד מהעולים האדוקים למירון: "השתגעת? אתה רוצה שהציון של רבי שמעון יראה כמו הכותל?!"
מה הבעיה אפוא בכך שהמדינה תיקח פיקוד על המקום? למי היה אינטרס שהמדינה לא תהיה אחראית על מירון ומה היה אינטרס זה? אם נקשיב לתקשורת היום (גם החרדית) נלמד ממנה כי הסיבה היחידה שהדבר לא קרה היא "מחדל" – כל הצדדים רצו שזה יקרה, והשאלה היא רק את מי להאשים בכך שזה לא קרה. יש המאשימים את העסקנים החרדים ומציגים אותם רודפי שוחד ושלמונים. לגרסתם, הסיבה היחידה שמירון נראה כפי שהוא נראה היא עסקנים מושחתים שרצו לגרוף קופה לכיסם. אחרים מאשימים את המדינה וטוענים כי העסקנים היו שמחים אילו המדינה היתה משקיעה בשיפוץ והסדרה של המקום, אלא שבגלל תאוות כוח ביקשה המדינה להשתלט על האתר ולא כיבדה את העסקנים המסורים לו, ובשל כך נתקע פרויקט ההסדרה. הצד השווה בגישות אלו הוא שמדובר במחדל, שהדבר היחיד שגרם לו הוא אינטרסים של שליטה.
אולם אם נשאל את הציבור, לא זו התשובה שנשמע ממנו. בתשובה לתהייתי מדוע אכפת לו שהמדינה תיקח פיקוד על המקום, השיב אחד מהעולים האדוקים למירון: "השתגעת? אתה רוצה שהציון של רבי שמעון ייראה כמו הכותל?!" המצב בכותל לפני שנים לא רבות דמה לשל מירון. בשלב מסוים החליטה המדינה לנהל את המקום, ומאז התרחבה תפוסת הכותל, הנגישות אליו השתפרה, והשהייה במקום נעשתה נעימה יותר. מחיר ההסדרה הממשלתית היה אבדן האופי השבטי, המכונה "היימיש". הכותל הפך למקום ציבורי, מקום השייך למדינה, ולא מקום השייך לאנ"ש. החרדה הגדולה מפני השתלטות המדינה על מירון היתה שהוא כבר לא יהיה מקום "היימיש" אלא אתר ציבורי העומד בתנאים מקובלים – ללא הכנסת אורחים וסעודות מצוה, ללא ברזי סודה וקופות צדקה, ובעיקר ללא תחושת החמימות והצפיפות שיש למקום "משלנו".
חשוב אפוא להעמיד דברים על דיוקם: התנאים הירודים במירון לא היו תוצאה של מחדל, אלא האלמנטים הנדרשים לטיפוח ההילולה; וההילולה במירון אינה עלייה לרגל לעבוד את ה', אלא התגודדות אקסטטית סביב מדורת השבט החרדית. דברים אלו היו נכונים לפני האסון, והם נכונים שבעתיים אחריו.
הסירו את אלהי הנכר מקרבכם
מכל מה שאני יודע על עבודת ה' ביהדות, ההילולה במירון דומה הרבה יותר לעגל ומחולות מלקרבה אל הקודש. הצפיפות וההיימישקייט, הרעש והמהומה, הדוחס והחוויה החושית העזה, הדחף לגעת, הבהילות להרגיש, הזעקה בקול גדול והתגודדות סביב האש והלהבה – כל אלו מזכירים הרבה יותר את עבודת הבעל מאת עבודת ה'. זהו קול ענות, לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה: זוהי מדורת השבט החרדית, שבה ההמון משמיע לעצמו את עצמו – חוגג את קיומו וסוגד להשתקפות החוזרת שלו.
עבודת הבעל החרדית אינה נוכחת רק בהילולה במירון. היא נוכחת גם בעצרות בחירות, בלוויות של "גדולים" ובאירועים המוניים אחרים. המשותף להם הוא הדחיסות סביב אובייקט מקודש, והדחף לראותו, לגעת בו, למשש אותו, להתקרב אליו. אובייקט זה יכול להיות חי או מת, אבל הוא אינו הקב"ה. את הקב"ה אי אפשר לראות ואי אפשר למשש. הקדושה היהודית נשארת תמיד תמיד רחוקה ובלתי מושגת. האובייקט של עבודת הבעל החרדית הוא הטוטם של השבט: הוא מה שהציבור מתגודד סביבו כדי לקבל את ההרגשה שהוא עוצמתי, גדול ורב כוח.
אלו לא היו פניה של היהדות החרדית עד לאחרונה. הסיפור של ההמוניות החרדית, של הפיכתו של אדם גדול לקמיע, למקודש, לטוטם – היא תופעה חדשה מאד במונחים היסטוריים. אין לה כל קשר לציות לתלמידי חכמים וודאי שלא לכבוד כלפיהם. הנה דוגמא: רבי חיים קנייבסקי נוהג להורות לכל בחור מגולח המגיע אליו לגדל זקן. הוראה זו היא הוראה הלכתית מפורשת. אפשר להסכים עם עמדתו ההלכתית של ר' חיים ואפשר שלא, אבל אין ספק שגידול זקן הוא בעיניו חובה הלכתית. אולם דעתו ההלכתית של ר' חיים אינה מעניינת את הנוהים אחרי האלילות ששמה "ר' חיים". הסמכות התורנית שלו אינה הסיבה שהם מגיעים אליו, ולעתים קרובות הם אינם מטים לה אוזן. הדבר שמעניין אותם הוא הסגידה לטוטם של השבט, ולא הציות לסמכות ההלכתית. התלמיד-חכם הפך לחיית הטוטם של השבטיות החרדית, אך התורה שלו אינה מושא ההערצה.
דעתו ההלכתית של ר' חיים אינה מעניינת את הנוהים אחרי האלילות ששמה "ר' חיים". הסמכות התורנית שלו אינה הסיבה שהם מגיעים אליו, ולעתים קרובות הם אינם מטים לה אוזן. הדבר שמעניין אותם הוא הסגידה לטוטם של השבט
העבודה זרה שבה שטופה החרדיות בת ימינו אוכלת אותה מבפנים. היא גורמת לשחיתות פנימית ולסיאוב תשתיתי שעיקרו נפוטיזם הניזון מדם אביונים נקיים. בכל מה שקשור לצדק, כלומר לחלוקת משאבים הוגנת בין אנשים, מצבנו בכי רע. לעתים קרובות, קרובות מדי, נראה כי החוק היחיד השולט בחברה שלנו הוא הכוח. אם מישהו רוצה להרחיב את הדירה שלו, להכניס את הילד שלו למוסד חינוך, להשיג משרה לעצמו או לקרוביו או שידוך לצאצאיו – שאלת הצדק כלל אינה רלוונטית עבורו. השאלה היחידה היא אם יש לו כוח די הצורך: כסף, קשרים ויכולת לעשות מניפולציות אלימות על הנוגעים בדבר. דבר זה נכון הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. היחידים מתנהגים זה אל זה כמו שכל קהילה נוהגת עם קהילות אחרות ועם מוסדות המדינה. החזקים מנצלים את החלשים מהם ודואגים לקרובים אליהם. אין צדק ואין משפט ואין דעת א-להים בארץ. באופן כללי, נראה כי הדבר החשוב ביותר לקברניטי הספינה החרדית כיום הוא העוצמה של השבט, כלומר, העוצמה של ראשי השבט. וההמון החרדי עובד עבודה זרה זו וסוגד לאלילי השבט, כיוון שהוא רוצה את ההרגשה העוצמתית של "להיות חלק".
הקשר בין עבודה זרה לשחיתות מוסרית חוזר על עצמו אינספור פעמים בדברי הנביאים, בין השאר בהפטרות שאנו קוראים בשבועות הקרובים. "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם." אומר ישעיהו; "כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ. שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע, דִּין לֹא דָנוּ, דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ, וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ." מחזק ירמיהו. מה תומך בסדר חברתי כזה? איך מקבלים אנשים על עצמם הנהגה מושחתת כל כך, ועוד בטוחים שהם צדיקים, כפי שמתארים אותם נביאים? ישעיהו מספר לנו כמה אדוקים היו בני אותו הדור, עד שהקב"ה צועק עליהם: "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?" וירמיהו מספר לנו על עובדי הבעל, הבטוחים כי הם עובדי ה', וקוראים "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'". מה ההסבר לכך?
התשובה היא שאנשים אלו התבלבלו בין עבודת ה' לעבודה זרה. הם סברו שה' הוא אליל השבט שלהם. הם יצרו זהות בין הסגידה לטוטם של השבט, שכל עניינה העצמה עצמית שלהם, לבין עבודת ה', א-להי העולם, שכל עניינה להתיר אגודות מוטה ולשלח רצוצים חופשי. מי שעובד את ה' מבקש לעשות את הישר והטוב, ואינו נכסף לתחושה העוצמתית של "אני חלק מהשבט". הוא אינו הופך את תלמידי החכמים לקמיע קדוש, ואת המילה שלהם לדבר ה'. הוא עובד את ה', שהתורה היא דברו היחיד, ולא את הציבור, את מנהיגיו ואת עוולותיו.
כאז כן היום, הרגשות השבטיים השואפים לגעת ב"קודש" תומכים בעקיפין במבנה חברתי המכשיר עוול ופשע וניצול ודיכוי. הסגידה הקדושה לאלילי השבט היא המעניקה את הכוח לבעלי הזרוע בקהילה לעשוק, לדרוס ולדכא תחתיהם את החלשים
כאז כן היום, הרגשות השבטיים השואפים לגעת ב"קודש" תומכים בעקיפין במבנה חברתי המכשיר עוול ופשע וניצול ודיכוי. הסגידה הקדושה לאלילי השבט היא המעניקה את הכוח לבעלי הזרוע בקהילה לעשוק, לדרוס ולדכא תחתיהם את החלשים.
למה?! הצעקה של ירמיהו, שקראנו בשבת האחרונה, מהדהדת היום יותר מתמיד: "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?" למה עזבנו מקור מים חיים לחצוב לנו בורות נשברים?!
עבודה זרה זו שפשתה במחננו מאיימת להרוס כל חלקה טובה. נדמה שמדובר בתופעה שיצאה משליטה, וכיום עומדים תופשי התורה עצמם חסרי אונים מולה. לפני שנים ספורות, אף תלמיד חכם נחשב לא התייחס ברצינות לסגידה ל"גדולים". כולם הניחו שמדובר בתמרון פוליטי כלשהו, שנועד להעצים את הפוזיציה של החרדים לדבר ה' בזירה הציבורית. מכיוון שכולם רצו בחיזוק מוסדות התורה בארץ, יישרו רוב תלמידי החכמים קו עם התופעה, מבלי לייחס לה חשיבות. אולם הגולם קם על יוצרו, "ויצא העגל הזה".
איני יודע מה ניתן לעשות היום. נדמה שעובדי הבעל מרובים, והם מאיימים על כל מי שיוצא נגדם. כוחם רב ומוסדות התורה נתונים למשיסה בידיהם. אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, שייתן אומץ וחכמה בידי השרידים אשר ה' קורא, שיאזרו עוז להילחם בתופעה זו ולשוב אליו בתשובה. ויקוים בנו מקרא שכתוב: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ."
[1] מאמר זה נכתב סמוך ונראה לאסון מירון, אך לא ראיתי לנכון לפרסמו בעוד דמם של ההרוגים מבעבע. ימים אלו, ימי האבלות על חורבן הבית וצרת הגלות וחשבון הנפש על העוונות שהביאו אליהם, מתאימים יותר לפשפש במעשינו, ולזכור ולהזכיר את האסונות שפקדו אותנו.
תמונה: bigstock, יהודים עומדים על הטריבונות בהילולה במירון.
ואוו איזה מאמר…
כל הכבוד על האומץ לכתוב את האמיתיות הכל כך פשוטות האלו.
ישר כוח !
קראתי שוב את המאמר כמעט במלואו וצדה עיני שני דברים הפיכת רבי חיים קנייבסקי לאלוהים שהוא ואין בלתו ובאופן כללי פולחן הגדוילים במקום שהגמרא והשלחן ערוך יהיו מנווטי דרכנו עושים זאת מאמרי ההשקפה בעיתונים חייבים ללחום מלחמת חורמה … כבר לפני למעלה מ70 אמר הרב רובמן מחיפה אורזים את השכל במוזוודה ונוסעים לחזון איש הגישה הזאת אין לה שום מקור ביהדות הכל קרומקייט זוועתי בימי דור אנו עבדו למזלות והתפללו אליהם שיתווכו ביניהם לקדוש ברוך הוא היום עושים את זה עם הגדוילים חייבים בכלל לבטל את כל מעמדי התפילות שלפי דעתי כבר הגיעה לעבודה זרה ממש אני בפרינציפ כשכבר יש לי חשק לתת צדקה כשאני רואה את מעמדי התפללוצ'קות האלו יוצא לי כל החשק בפרט לראות את פרצופי הצנע המרשימים של כל הבאבות למיניהם להמחיש את התפללוצ'קה הזאת.
מאמר מדהים ביופיו. כתיבה מלוטשת ומשובחת. תואם את הסיפור השנון שפעם יהודי אחד התמרמר שהתורה כבדה מדאי בשבילו, יצאה בת קול משמים שהוא יכול להחזיר אותה בחזרה, הוא התאמץ מאוד ואסף את כל ההנהגות והמנהגים, וכשבא להחזיר אמר לו הקב"ה סליחה אבל זה לא שלי זו לא התורה שנתתי…. הלוואי שנשכיל את דרכינו לבדוק בכל צעד אם הוא עבודת ה' אמיתית או מדומה… כה לחי
הכתוב הוא טרויאלי ואין בו חידוש חוץ מההכרה של בחור דתי במה שכל אדם שפוי רואה: שיש בחרדיות עבודת אלילים, מנהגים וטכסים שאין לה קשר לאמונה ולא ליהדות.
מקווה שההתפכחות תמהר ותכבוש אנשים נוספים.
מי זה האליהו לוי הזה בכלל?? מי שמו להעביר ביקרות כל כך חריפה על כלל עם ישראל? למד חסידות קצת ? יודע מה זה חיבור לצדיק? מאמר דוחה , משפיל ומעליב ברמות. אם עד היום הייתי עוד עובר מאמרים של 'צריך עיון' מהיום אני בוש ונכלם מכם. בושה וחרפה.
שכויח,אגב עוד מדברים אתך בבית הכנסת …
דווקא בבית הכנסת בו אני מתפלל רוב המתפללים מזדהים איתי לפחות בהתקפה נגד אלוהי מירון ואומר ועוד עבודות זרות למיניהם
יפה מאד, אך נוטף שנאה.
לעניין העובדות: מי שדחה את ניסיון המגינה לקבל את אחריותה למתחם הקבר היה בית המשפט שנתן סעד לבעלי ההקדשות ובגללם לא זז במתחם שום דבר.
ב. א. צודק. קליפת הציונות דבקה בכותב המאמר. לך למקוה והשלך מעליך מייד את קליפת הציונות שהולכת ומתפרקת וממש בקרוב נראה אותה מושלכת ארצה. תעשה תשובה במיידית!
הרעיון הכללי שאין מדובר באירוע דתי אלא באירוע תרבותי (שלילי בעיני הכותב) נכון. אבל כמה הערות:
* ההשתתפות ההמונית אינה רק בגלל תחושת השבט (היא גם, אבל לא זה העיקר) אלא בגלל השתלטות הצד המיסטי על הציבור החרדי, מהלך שבלט בחסידות (והיו לו סממנים גם לפניה) והשתלט (מסיבה כאובה שלא הרגע הוא הרגע לדון בה) על כל גווני הציבור. זה בדיוק אומן בארה"ק.
* המיסטיות היא גם ההסבר לנהיה אחרי רח"ק אך אי הקפדה לשמוע לכל הוראותיו.
* התנאי שהמדינה לא תתערב אינו תנאי שבמהות. גם אם המדינה תאפשר תחת חסותה אירוע המוני כזה לא יקטן מספר המבקרים ולא תקטן אשליית הקדושה. וכמובן שגם הברדק החצי מאורגן אינו תנאי. וראה למשל את הכותל המפוקח ע"י המדינה ללא פגיעה ברגשות הבאים הזמני העליות ההמוניות (הושע"ר, ברכת כהנים). איני חושב שדברי העולה האדוק שאינו רוצה שמירון תהיה הכותל מייצגים דעה רחבה.
* האסון אינו תולדה של האופי הבסיסי התרבותי של האירוע אלא באופי הפרטצ'י של החברה החרדית.
* הציבור לא הזדעק לפני 10 שנים. מי שהזדעק אלו הגורמים שעושים מהמצב הנוכחי כח וכסף.
* הנפוטיזם והשחיתות חגגו גם טרם הניה המיסטית, אם כי אני מודה שבאוירה מיסטית קל יותר ליצור שחיתות.
למשה, כל הכבוד הוצאת לי את המילים מהפה המיסטיות היא גם ההסבר לנהיה אחרי רח"ק, ואני חולק עליך בסיפא שזה גם בהקפדה על כל הוראותיו
הנפוטיזם והשחיתות חגגו גם טרם הניה המיסטית, אם כי אני מודה שבאוירה מיסטית קל יותר ליצור שחיתות. כל הכבוד עלה והצלח לא האמנתי שפעם אזדהה איתך
וואו!
אך, כמש”כ בסוף, זו נקודה פנימית-שורשית ורגישה כ”כ עד שנדמה ששינויו דורש כח אל-טבעי עבור היחיד, ובלתי אפשרי הדבר כאשר מדובר בשינוי החברה כחברה.
אצלי, אישית, זה נחווה כמו עוף החול ששורף את עצמו כדי להיולד מחדש – לא נעים במיוחד…
בהצלחה לכולם!
לדוד, לרבות תלמידי חכמים כרשב"י זו כבר משמעות אחרת לגמרי שלמעשה כבר כתובה בגמרא זה לשון הגמרא פסחים כ"ב ע"ב בא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. זה כבר לא אלהות זה מורא תלמידי חכמים
מה שכן קרה או לא קרה לא משנה כהוא זה שהדבר הזה הוא עבודה זרה וחמור מאוד יש לנו גמרא ושלחן ערוך לא פוסקים לפי מה כן קרה או מה לא קרה
מאמרי הבעל שם טוב אינך מבין ואף אחד בדורנו לא מבין את הכוונה ההבדל הוא שיש כאלו שיודעים שאינם מבינים ויש כאלו שחושבים שהם מבינים והם האסון הכי גדול לקחת מושגים קבליים ולפשט אותם, זה לשון יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד' בהג"ה, ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות, ואפשר לפרש מדוע נקט הרמ"א הלשון מלא כרסו ולא מלא ראשו ואפשר לפרש שיש לו הנאות רק מהתורה לא מהנאות העולם הזה רק אדם כזה יכול ללמוד קבלה, ויש פוסקים שהחמירו עוד יותר ואין כאן מקום להאריך והדבר החמור הזה שכל בן אדם שבקושי יודע א' ב' הופך להיות מבין בתורת הסוד זה חמור מאוד ובזה מתורץ גם הנהגות של האור החיים והאר"י הקדושים, הם לא נהנו מפיצה ומטושלנט ומסושי בני דורנו הנהנתנים לא שייכים כלל לדברים האלו רק למה שכתוב בגמרא ובשלחן ערוך חד משמעית מי שנוהג בדורנו אחרת זו דת אחרת כמו נצרות ואיסלם
האם מעיני הכותב הנכבד השולל בדבריו "כביכול הייתה ההילולה במירון עלייה לרגל לראות את פני ה'" נעלמו דברי הזוהר הק' "יראה כל זכורך את פני האדון ה', מאן פני האדון ה', דא רבי שמעון בר יוחאי" ?
ליהושע, חמור מאוד מה שכתבת ולכן מובן מדוע היה חרם על קבלה ברבים באירופה מובא מהדברי יואל בשם הדברי חיים זצ"ל שהשבתאים שתלו בזוהר כל מיני אפיקורסות וזו התשובה לשאלה שלך. מרבי יעקב עמדין גם מובא ששתלו כל מיני אפיקורסות בזוהר.
בוש והכלם יהושע
https://www.kikar.co.il/396344.html
יהושע, עד כדי כך הידרדרת? עבודה זרה ממש! האדון ה' הוא רשב"י?? עד כדי כך? סליחה על המלים הבאות, אבל זוהי בדיוק הנצרות ואכמ"ל. הישועיזם בשיא שיפלותו. בוש והיכלם.
אם יורשה לי להעיר על התגובות כאן ולא על גוף המאמר:
1. הרב יעקב מעמדין מציע לתקן ולהוסיף את המילה את והכוונה את לרבות תלמידי חכמים כרשב"י
2. הרב יעקב מענמדין ביקש להגיה את המאמר אם כל חכמי הדור יסכמו, אך זה לא קרה המאמר מודפס בספרי הזהר, זאת אומרת שרוב חכמי הדור קיבלו את המאמר
3. מאמר זה מובא בספרים רבים
עיין הגהות הירושלמי הגאב"ד חיים אלעזר שפירא זצ"ל שבמאמר זה מתרץ את דברי הירושלמי "דייך שאני ובוראך מכירין כחך", מקדש מלך למקובל החשוב הרב שלום בוזאגלו. ועוד רבים מגדולי ישראל לכן עליך לקבל את המאמר כחלק מתורתנו ואמונתנו.
4. לגופו של עניין מדוע אין זה יחשב ע"ז, את זאת ניתן לשאול והכן הבעל שם טוב שאל וביאר, וישנם מאמרים רבים המסברים את המאמר. חפש ותמצא. בקיצור אומר כי בזה מבארים את מאמר נוסף של רשב"י בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה וכו'
5. פוק חזי, למעלה מחמישים שנה עולים מגדולי ירושלים ועוד לציונו של רשב"י , אור החיים הקדוש עלה בזחילה כמתואר בספרים וכו' וכו'
6.. מהתרשמותי לא העמקתי בכך אך כמדומה לי שהמעירים כאן או שהם אנשי מחקר דוגמת ברוך שפינוזה (אגב לעתי שפינוזה דווקא היה מתחבר למאמר הזה, מצד הדמיון הפנתאיזים הטוטאלי) או שמא המעירים כאן פחות יד ורגל להם בעולם החסידי והקבלי המכונה בז'רגון המחקרי העולם המגיה והמיסטיקה
"לא יהיה לך ……אחרים על פני"
הבהרה לדברי מאתמול:
יש קשר הדוק בין תחושבת השבט לבין הנהיה המיסטית. שתיהן תוצאות של הבעיה העיקרית של העולם החרדי (והדתי ככלל) – הכשלון המחריד בהתמודדות עם העולם. סוד גלוי (המטואטא בעקביות תחת לשטיח) הוא שהעולם הדתי התקשה מאוד, ולמעשה נכשל, בהתמודדות עם המודרנה. הן עם המדע והן עם התרבות. לא משנה כרגע מהן סיבות הכשלון. הכשלון גרם לחרדה גדולה והפתרון שנצמא (פתרון שגוי וגרוע לאורך זמן) נמצא בהטיה של הדת לכיוון הסוציולוגי שבטי, שיטת הבועה. הבעיה המעשית היא( יש גם בעיה אידיאולוגית. זו שיטה שאינה נכונה) ששיטה זו עובדת יפה כל עוד אפשר לתחזק גדר. משקשה לעשות זאת (ולא משנה מדוע, אם בגלל הגדלת החיכוך עם הגויים והגדלת נכונותם לקבל יהודים, אם בגלל אילוצים כלכליים ואם בגלל אופי העולם הגורם לזליגת תנאי חיים, תרבות ומדע לתוך הבועה) הבועה אינה מחזיקה מעמד. פתרון (של יאוש) הוא הקו המיסטי. אינך יכול להתמודד רעיונית עם עובדות – ההתמודדות המיסטית אינה נזקקת לעובדות. התרבות קורצת? הנה תרבות חליפית. בעיות כלכליות? 5 ₪ לקופת העיר+ 2 ברכות משני אייקונים תרבותיים ויש לך תקווה כלכלית.
כך שהשבטיות (הבועה) והמיסטיות שתיהן תולדה של הבעיה המרכזית – הכשלון בהתמודדות עם העולם.
לפתרון הבעיה הזו יש צורך במסגרת רעיונית שתנסה לפתור/להסביר את הקונפליקטים של דת ומדע, דת ומוסר וגם דת וסוציולוגיה כללית. חבל שצריך עיון עוסק רק בשליש האחרון.
צדיק תעיין בכתבי הראי"ה קוק ותרווה נחת
מעשה במשפחה של 8 ילדים ובה ההורים לא ידעו לסרב לילדיהם. בעקבות כך היו מארחים לפחות 4 זוגות נשואים מדי שבת. הדבר היה לנטל גדול על ההורים, ואף הזיק להתפתחות האישית של הילדים שלא למדו לעשות שבת לבד. ויהי היום ותפרוץ שריפה בבית בשבת. עקב ריבוי האנשים בבית לא כולם הספיקו לברוח ושנים מהזוגות נספו בשריפה.
ללא שום ספק מספר שבועות לאחר מכן תתפרסם כתבה בצריך עיון על תופעת חוסר העצמאות של הזוגות בציבור החרדי. כמובן שלא ח״ו מיד בעוד הדם מבעבע.
תגובה לעניין מול מאמר בלע
אני רואה פה שהרבה מגיבים כותבים שנאת חינם או שזה מאמר בלע וכו".
זה לא טענה נגד כותב או תוכן המאמר תתייחסו לתוכן. אם אתם חולקים במשהו תתכתבו למה תכתבו טענה עניינית.
סתם להפריח סיסמאות כל אחד יכול.
אם למישהו יש ביקורת שינמק אותה. סתם בגלל שזה לא נשמע לך או שזה מכאיב לך או שאתה מרגיש שזה נגד כל מה שחונכת בגלל זה לכתוב כל מיני טענות כמו הטענה שיהיה כתבה על זוגות צעירים שצריכים יותר עצמאות וכו".זה בריחה מלהתמודד עם הטענות לגופו של עניין .
וכן אם יהיה בעיה בעצמאות של זוגות צעירים בציבור החרדי או לא משנה איזשהו בעיה (ובפרט אם זה יגרום לאסון) יכתבו על זה טור מה הבעיה?
הבעיה שהכותב משתמש במוות של 45 איש כדי לחזק את הביקורת שלו, למרות שהקשר בין הביקורת לבין המוות הוא מקרי. הוא עושה שימוש לא הגון במה שקרה.
לגבי כשלון ההתמודדות עם המודרנה שציין משה ,העקרון נכון אפשר להוסיף בשולי הדברים שתי תופעות בשני הקצוות הקשת למדגימים זאת הנהיה אחרי חומרות מכל הבא ליד והניו ברסלביזם המוחצן שבשניהם משותף הנסיון להנכיח את הקב"ה או על ידי זה שהוא נמצא בפרטים שלא הכירו אבותינו והיו רק בספרים ונעשו הדרך בה התורה מעורבת בעולם מחולן או על ידי החצנת החיים הדתיים בצעקות ביער כמובן הבעיה זוכה להתעלמות כי העומדים בראש אין להם מושג איך לגשת אליה לא ברמה העקרונית מה ה' רוצה מעימנו בהנהגה זו ( מלבד צעקות בגרון ניכר שהכל נסיון של עיקבתא דמשיחא אבל ככל שהזמן עובר זה נראה פחות ופחות סביר ) וגם לא ברמת ההשרדות הקבוצתית שזקוקה ליותר הפעלת כח על בניה שלא יברחו לחיק חיי השפע והחופש החילונים כל נסיון לתת יכולת כלכלית לשפר את רמת החיים נתקלת בכל קנאי העולם ואחר כך כולם מתפלאים למה יש נושרים וממילא הפתרון הקל היא התעלמות מן הכל ונסיון לחיות חיים שכבר אינם כשבחור ספרדי למשל קונה תלבושת ברסלב עם שטריימל והכל זה ליצנות כי זה להביא משהו שכבר אינו חלק מן המציאות האמיתית (רק היהודים עוד לובשים את לבוש הפולנים הזה בלי קשד למזג האויר) בקיצור מנסים בכח להאחז במה שכבר לא קיים וככל אידאולוגיה ככל שרמת הריחוק מן המציאות גדל הצורך בכח והצביעות נעשים יותר נפוצים בקיצור הבעיה ענקית ולהתעלמות יש מחיר עצום אבל למי זה אכפת תמיד יבוא מישהו עם סיסמאות קנאיות ויתקוף את מי שמתריע על הבעיות
גם מעיל קצר של עורכי דין הוא הידבקות לקליפה החילונית.
תוכיח את עצמך ותעבור לג'אלאביה כפי שהלכו אבותינו. הסר את אלהי הניכר האלה מקרבך.
המאמר הכי יפה והכי לעניין בצריך עיון ואלמלא הוקם צריך עיון אלא בשביל מאמר זה דיינו, לא קראתי את כל המאמר אבל לא צריך להיות גאון גדול להבין את רוח הדברים שאני צועק נגדם כבר למעלה מ40 ההתנגדות לכת החסידים הייתה מפני שהפכו עיקר לטפל וטפל לעיקר למען האמת מעולם לא ראינו תלמידי חכמים אמיתיים בעלי שיעור קומה שנוסעים בל"ג בעומר למירון [ראינו רק באבות אדמו"רים משפיעים וכל מיני יצורים שיוצרים תחליפים ללימוד תורה] קראנו בהפטרה של שבוע שעבר ירמיהו ב', י"ג, כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים. אין לנסיעה למרון שום קשר ליהדות זה דבר שהומצא מהזיארות של הדרוזים מדוע למעשה לא מוזכר לא במשנה לא בגמרא ואין צריך לומר שלא נפסק להלכה על הנסיעה למירון [את הקבלה כל אחד מפרש כרצונו, זה לשון ספר חיי מוהר"ן – אות תקכו (פג) אִישׁ אֶחָד עָמַד לְפָנָיו שֶׁהָיָה עוֹסֵק לִלְמֹד בְּסִפְרֵי קַבָּלָה, וּבֶאֱמֶת לֹא הָיָה רָאוּי לִלְמֹד קַבָּלָה. וְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִלְמַד קַבָּלָה, וְאָמַר לוֹ קַבָּלָה בְּגִימַטְרִיָּא נוֹאֵף. וְשׁוּב שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אִישׁ אֶחָד, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ קוֹבֵל לְפָנָיו שֶׁאֵין לוֹ לֵב הַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב לִתְפִלָּה וַעֲבוֹדָה. הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁזֶּהוּ בִּשְׁבִיל שֶׁלּוֹמֵד קַבָּלָה, כִּי "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (מִשׁלֵי ו.) וְקַבָּלָה בְּגִימַטְרִיָּא נוֹאֵף. וְכָל זֶה לְמִי שֶׁאֵין רָאוּי לָזֶה, אֲבָל לְכַמָּה אֲנָשִׁים הִזְהִיר בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּלְמְדוּ קַבָּלָה וּצְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת אִם לִלְמֹד קַבָּלָה וְאִם לַחְדֹּל. ובכלל כל באבא אוהב 3 דברים כסף נשים וסמים] מה שכן כתוב זה חולין י' ע"א, חמירא סכנתא מאיסורא. כשבמקום פוסקים ותלמידי חכמים אמיתיים ינהיגו את עם ישראל מנהיגים אותם עמי ארצות שקיבלו אדמורו"ת בירושה או אנשים שמתעצלים לעמול בתורה וניהים משפיעים שלא לדבר על מטורפי המין הבאבות למיניהם אלו התוצאות
בהחלט צריך להבדיל בין שבטיות לעבודת השם. בין תרבות חרדית לבין להיות חרד לדבר השם.
מי שמתבלבל, יכול להישאר חרדי למהדרין ורחוק מאוד מרוחניות.
מצד שני, חס וחלילה לקרוא למירון עבודה זרה ואלוהי נכר.
כשיהודים מתכנסים להתפלל ביחד זה מבורך. בטח לא מגונה.
אני חושב שהכותב הגזים לחלוטין וגלש למחוזות המכוערים של הקטנת הזולת, שתמיד נותנת לנו הרגשת עליונות נעימה.
בטח, גם הקריסה של הבנין במיאמי הייתה בגלל שעבדו שם ע"ז ורקדו מול מדורת השבט ……
אולי די?
סתם לרדת על יהודים צדיקים שבאמת התכוונו לשם שמים!
זה שאצל חלק חרדי מסוים אין רגש בעבודת ה' (בניגוד גמור ל"עשה" מפורשים "ואהבת את ה אלוקיך" "את ה' אלוקיך תירא" וכו…) לא אומר שהחלקים האחרים עובדי ע"ז
קצת כבוד להרבה גדולי עולם, ת"ח ענקיים, שקימו ומקיימים את כל התורה כולה כולל חובות הלבבות. היזהרו בגחלתן.
על מה אתה יוצא להגנה?
יש איסור מפורש בתורה לדרוש אל המתים.
אני רואה לרוב שבהוראות מדרבנן ומנהגים "שהפכו דין" מקפידים יותר.
לחסיד, הקריסה במיאמי הייתה על עבירה חמורה שנעשתה גם במירון וגם בקרלין זה לשון הגמרא כתובות מ"א ע"ב, תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר [דברים כ"ב, ח'] ולא תשים דמים בביתך: "קצת כבוד להרבה גדולי עולם, ת"ח ענקיים, שקימו ומקיימים את כל התורה כולה כולל חובות הלבבות. היזהרו בגחלתן", מצטער לומר שהתלמידי חכמים האמיתיים ישבו באותו יום בבית המדרש ועמלו בתורה, מדבר שקר תרחק, והגחלת שלהם היא כמו של גפרור שרוף שדלק לפני 50 שנה דריי נישט דער ספאדיק
אני פשוט המום שיש עוד היום מתנגדים פנאטים שיכולים להגדיר דברים קדושים, ע"ז, קודם זה לא נכון שכל הרגש והצלחה זה בגגל ההאווירה וההשטלתוט השבט, בגלל בכל העולם ל"ג בעומר זה יום מאוד מרגש גם כשההדלקה והריקודים הם לא במירון!, כשגרתי בחו"ל אנשים רקדו בכזה דבקות בה' בהילולא של ר' שמעון גם בלי כל הבלגן של מירון! להיות מקושר עם צדיק ולשמוח ביום ההילולא ולהתחבר לקדושה זה לא ח"ו ע"ז! הפוך ויאמינו בה' ובמשה עבדו ה' רוצה שנהיה דבקים בו על ידי צדיקים רק ככה יש לנו מסורה שנתנה למשה וכן הלאה, ולדבקה בו וכו' אם אתה חושב שרק הליטאי הקר שנשאר רגיל בישיבה רק הוא היהודי אין עוד דרכים בעבודת ה'? זה נראה שאתה מכיר את החסידים כמו שליברמן מכיר את האברכי כולל גם אם יש מה לתקן, כבר הלכת רחוק מידי מקווה שתחשוב על זה עןד פעם ותכיר יהודים יקרים מקרוב ותתנצל
לבנימין שטארק, גם אני גרתי בחו"ל לפני 40 שנה בתקופה ההיא לא היה זכר לל"ג בעומר בחוצות מאן דכר שמיה מדורות בכלל, מקסימום כמה טישים לא יותר, זה התחיל מאז שהצ'למערס הפציצו בהמוניהם את חו"ל בשנור ולחילופין שמלא ישיבע בוחרים הפציצו את הארץ [חלק מהם באמת באים ללמוד וחלק………………………………] מאז הכניסו את השטויות האלו לחו"ל, באירופה בכלל לא היה מקובל כל הצרמוניה הזאת ובכלל זה שלא אמרו תחנון בל"ג בעומר לא קשור לשום הילולא [המצאה של כת החסידים] זה פשוט כי תלמידי רבי עקיבא הפסיקו למות
מאמר נפלא!
גם מי שחשב כך, הגדרת לו היטב מה הוא חושב. יישר כח עצום! ממש הצלת נפשות יש בזה
כליטאי מבטן ומלידה, אני כמובן לא מתחבר לנהירה ההמונית ולהוויה החסידית כלל וכלל. מצד שני, אם באמת יש משהו בטענות הכותב, תמיהני אם החסידות היתה משמרת את צורתה, ומן הסתם היתה מידרדרת כבר מזמן למחוזות השבתאיים הרחוקים משמירת תורה ומצוות, ומאחר וההיסטוריה מוכיחה שבכל זאת יש מקום להוויה החסידית, ממילא אין מקום לנוסח הכתיבה הבוטה והמלעיז הזה.
אולי הכותב הנכבד חש הקלה במשא האחריות על ידי השלכת האשמה על החסידות, בכ"ז לא נראה שזה יקדם אף אחד למקום טוב יותר.
כן, מים ליום המצב מתדרדר. ברה"ש נוסעים לגלות הניכר לדרוש למתים
ומנהיגי הציבור הזה עושים מעצמם אלוהים וקהל העובדים נוהה אחריהם.
אומר את האמת, כבר בקריאת הכותרת וראשי הדברים של המאמר, לא היה לי רצון לקרא את המאמר במלואו ורק רפרפתי מעליו , ריח של ניכור והתנשאות נודף מהמאמר הזה , גם שימוש במונחים של עבודת אלילים ומדורת השבט וכיו"ב מעוררים דחיה וסלידה .כובת המאמר נין החובר רגישות כלפי המשפחות שאיבדו את יקירהם ורוקד כאן על דמם של הנספים . לא היה ראוי להעלות את המאמר הזה כאן ברשות הרבים . באופן אישי אני לא נוהג לעלות למירון בל"ג בעומר ולא בגלל הסיבות של כותב המאמר.
יש לי כמה דברים לומר, אך אסתפק במאמר אחד קצר כי לא באתי לחפור.
"ברוב עם הדרת מלך".
אני אפילו לא ארחיב.
מאמר מעולה. כל הכבוד על האומץ
בקיצור: המונותיאיזם כשל
מאמר יפה מאוד ללא כחל ושרק וללא מורא, יישר כח.
באופן אישי, הייתי מוסיף את הנקודה שכלל ההתנהלות של הציבור החרדי היא סביב שימור הקהילה ושימור המצב הקיים בכל מחיר, ולא מכוונן לשאול את עצמו מה מוסרי, מה נכון לעם ישראל ומה המטרות הגדולות של התורה. בסופו של דבר זה הפספוס האמיתי של החרדיות של ימינו. קח לדוגמה את נושא הקורונה, ניתן לראות שהצורך של שימור סדרי הקהילה גובר על כל השאלות המוסריות ועל הרבה מטרות גדולות של התורה.
כמובן שהקורונה זה רק דוגמה, אבל מי שפותח את עיניו יראה את זה בכל מקום, בגדול ובקטן, לציהור החרדי אין מטרות גדולות, ולכן כל מיני זוטות מקבלות תוקף כאילו הם חלק מתרי'ג מצוות.
חשוב לציין שמטרות גדולות זה לא משהו רוחני וחמוד שכזה , אלא משאת הנפש של כל נשמה יהודית וכמובן של עם ישראל, ובמובן מסויים זה הבסיס, הכל מתחיל מזה ועומד על זה. אין זה מקרה שבתפילת שמו"ע כמעט ולא ניתן לראות בקשה לדברים שאינם מטרות גדולות של התורה ועם ישראל.
כתבת יפה ואבקש להוסיף:
נגעת בשאלה מה המטרות הגדולות של התורה.
לעניות דעתי כל המצוות תלויות באהבת הבורא ועבודה ללא אמצעי, מניעת ע"ז
וחשיבות מרכזית של קיום הברית לצאצאי אברהם כמופיע במפטיר פרשת ואתחנן "וידעת וגו'". מחזק זאת ומעיד על כך העונש החמור על חטא 10 מרגלים שיצאו נגד קיום הברית.
וראה דברי משה לשבטים בעבר הירדן "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה……וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, ….. וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם–תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד" וגו'
הבעיטה של החרדיות בקיום הברית והמאבק בה מאבק שגרם למליוני בני ישראל להירצח בשואה ובנוסף הסירוב המאוד רחב להשתתף בצבא המצווה של ארץ חמדת אבות, הוא בסופו של דבר זה הפספוס האמיתי של החרדיות ולמעשה זהה לחטא המרגלים.
יחזקאל, אלו דברים של גילוי פנים בתורה שאין לו חלק לעולם הבא.
מהטובים ביותר בצריך עיון. מדהים!
מאמר מזלזל שלא בצדק ומאשים באשמות חמורות ומזעזעות על סמך פלפול והרגשת הלב.
אין לי כח וזמן כרגע להגיב באריכות.
לא רוצה להרבות בשנאת חינם ומאמין שכותב המאמר מתכוון לטובה. אבל!! בכל אופן
אצטט את דברי הנצי"ב הידועים על שנאת חינם:
"היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, עד שחרב הבית".
להאשים בשנאת חינם את מי שאומר ביקורת, גם אם היא חריפה זה המקבילה החרדית להגדרות של השמאל הישראלי כל ביקורת מימין כהסתה.
באופן אישי, אם אתה מגיב עדיף שתתמודד עם התוכן ופחות עם הסגנון, ואולי כשבאמת תקרא את התוכן תסכים גם לגבי הסגנון.
אגב לשיטתך גם הנביאים הרבו שנאת חינם (שים לב להפטרה השבת, שבת חזון).
והכי חשוב, דברי הנצי"ב בכלל היו מכוונים יותר כלפי אנשים שעליהם המאמר מותח ביקורת, בסגנון חרדי קנאי ותוקפני בזמנו. קשור לפולמוסים שאיתם הוא התמודד.
אנחהו עדיין בגלות על שלא נהגו כבוד זה בזה, על "עבודה זרה" היינו בגלות רק 70 שנה ובגלל שנאת חינם אנחנו עדיין בגלות
כשקראתי את המאמר בדקתי כמה פעמים אם זה לא מאתר וי נט או עיתון הארץ לא צפיתי לכזה כתבה ממי שמגדיר את עצמו כיראי שמים, הייתי מצפה מהמערכת להוריד אותו, או לפחות לשנות זה צריך הרבה תיקון, איך שהיא זה מותאם יותר לעיתון הארץ
מצטרף. זה כנראה תופעת החרדי הישראלי. אפילו הציונות הדתית לא היו כותבים כך.
שימו לב שכאשר הכותב מדבר מהגר"ח קנייבסקי הוא יודע להפריד בין גדולתו של רבי חיים ותורתו לבין הנהייה של המון העם שמבקשים בו משהו אחר.
אמנם כשהוא מדבר על מירון, אינו מצליח להבדיל ולהפריד בין גדולתם של צדיקי עליון מהאריז"ל ועד ימינו שעלו למירון בל"ג בעומר מתוך כוונה טהורה ועליונה לבין הנהייה של המון העם שעדיין לא למדו את פנימיות העניין (ואכן כדבריו יש בנהייה זו משום מדורת שבט).
זה מה שמפריע במאמר זה, תורתו של הגרח"ק קדוש אצלו ותורתם של כל הצדיקים עולי מירון פסולים אצלו, ולכן עושה מכל העלייה למירון כולה כדבר פסול, מבלי להתבונן בגוונים השונים שיש בתוך עולי מירון עצמם.
ועוד בחר לכתוב הכללה שכזאת בימים אלו שעלינו להיזהר משנאת חינם.
חבל.
אני גם נגד חצר רשב"ם נקודה הם גם חסידים לכל דבר ועוד חזון למועד לדבר גם על הכת הזאת
אינני רוצה לפתוח פה לשטן, בא ונתאר את הסיפור שהיה במירון, רק בתקופה מעט קדומה – בעת שמרן צדיק הדור רבי חיים שליט"א היה עם אלפי בחורים יחד במירון.
וכל הבחורים עמדו על פארענצעס, ולאחר שהסתיים המעמד התורני המרומם, היו כולם צריכים לעבור דרך שביל "המוות"……
האם גם אז הייתה כותב כזה מאמר הגיוני ונכון. על ציבור ענק מעם ישראל?
זה שאנחנו לא נוסעים למירון בל"ג בעומר, לא אומר שקהילות אחרום עושים מעשה פסול ואסור או שאר מרעין בישין.
זה שהם מדליקים מדורות ודוקא במירון, רוקדים בשירה, ושומעים דברי חיזוק והתהוררות, לא פוסל את השקפתם שאכן שונה משלנו.
דרך אגב, אפשר לזהות בהנהגת חצר מרן שליט"א הנהגה חסידית לכל דבר, {חוץ מעריכת השולחן-"טיש" לכלל הציבור הליטאי יחד}, מנתינת קוויטלעך" ועד מעמד להקביל פני רבו ברגל, וזה כולל את סיפורי מופתים "אמיתיים" ממרן שליט"א.
דרך אגב, אם הקב"ה רוצה שניהיה כולנו באחדות, מדוע הוא חילק את העם לשבטיו?
זה שאנו מתפללים נוסח אשכנז, לא אומר שנוסח ספרד הוא פסול, וזה שמישהו בן תורה, לא אומר שאברך שיצא לעבודה הוא נפסל לבוא בקהל.
אם מישהו ספרדי או חסיד או פולני, הונגרי, רוסי, פרסי, תימני או בוכרי ולא ליטאי בן תורה אז יש לו פגם גנטי וכו' וכו'.
אלא, לכל אדם יש אופי משלו, ולכן לא יכול להיות שכולם יחיו ביחד ללא חלוקה לשבטים/קהילות ומנהגים.
ישנם ע' פנים לתורה, י"ב שערים לתפילה.
מערכת היררכית של שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים שהיתה אצל עם ישראל במדבר, לכל עשרה אנשים מונה שופט אחד. על כל חמישה שופטים כאלו, ימונה שופט עליון יותר שנקרא שר חמישים. לכל שני שרי חמישים ימונה שופט נוסף שהוא שר מאה, ועל כל עשרה שרי מאה ימונה שופט עליון – שר אלף. האם הוא גם פסל יהודי אחר כי היה לו שופט/רב אחר משל השני? אז מה אנו שונים מהם?
המאמר אינו מדבר על הפרדת קהלים ומנהגים אלא על העבודה הזרה האסורה מהתורה.
במירון זה בא גם בדרך של דרישה אל המתים.
כל בן אנוש ככל שיהיה גדול עלול לטעות ועמד על זה בזמנו הגר"א.
לדעתי אם החרידיות של הרב משה סופר הייתה פורצת בחייו היה מנגד גם לה.
מצטרף לדברי חכמה אלו המכבדים את המוציאם מפיו.
שוב אני חוזר ואומר אלמלא הוקם האתר אלא בשביל המאמר הזה דיינו, העם ארצות וחוסר הבנת הנקרא אם זה בשוגג ואולי הטעייה במזיד שוברת כל השיאים לא האמנתי שיש ציבור כזה עם הארץ בדורנו שמנסה לייצר תחליפים זולים וגסים לעמל התורה ומסלף את דבריו של הנצי"ב שבכלל לא שייכים לענייננו זו לא עוד דרך זו סטייה מהדרך חד משמעית אחד מצאצאי גדולי אדמו"רי החסידות רבי יואל טייטלבויים מסאטמער [היו עוד אדמו"רים שאמרו זאת בחדרי חדרים אבל הוא אמר זאת בגלוי] שנשתכחה תורת הבעל שם טוב, לא ניכנס למחלוקת בין הרים גבוהים שמתיירא אני שמא ירוצו את גולגלתי רבותינו הנודע ביהודה הגר"א החת"ם סופר ועוד שהתנגדו גם אז לתורת החסידות אבל בכל זאת היו לנו גדולי עולם שם כבעל התניא ונכדו הצמח צדק ועוד עוד גם רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל אמר בזמנו שצריך לחזור לדרך הישנה גם לפי גדולי החסידות של אז כמו הדברי חיים הוא טען שזה נועד רק לתקופה של 150 שנה היום בשנת 2021 לאחר הקורונה אסון מירון אסון קרלין [גם הפוגרום בפוניבז' מגיע בעיקר מבחורים שבאו ממשפחות חסידיות שהתלטאו] האלימות בגור בסדיגורא ועוד ועד מראה שהשיטה הזאת חד משמעית עבר זמנה שלא לדבר על הטירוף של המשפיעים והבאבות
מצער מאד לראות מאמר המתיימר לנתח אובייקטיבית, אך לוקה בבערות והתנשאות ואין זה מאמר ראשון המבקר בחריפות את ההשתטחות אצל רשב"י, מבלי להבין את הענין. ראשית, יש אכן ליקוים חמורים באתר מירון, הממשיכים להתקיים, בגלל חבורת עסקנים המגובה בבג"ץ ומחדל ממשלתי שאינו מגלה משילות. עם כל זאת, יש בוודאי לעשות חשבון נפש לגבי אירוע ל"ג בעומר ונספחיו. עם כל זאת, עלינו לזכור מיהו רשב"י שזכה להילולא שלא זכה לה שום צדיק. אין בהשתטחות עבודה זרה ולא רצון להשתייך לעדר. התבוננו במאמר המקוצר מתוך חיבור שלם שכתבתי אודות רשב"י:
רשב"י איש הסוד קום רבי שמעון. מאת: אורי חנניה אלנקוה.
התנא הקדוש רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, זכה שיום הילולתו בל"ג בעומר, יהא היום המדובר ביותר כיום הילולת הצדיק. יום זה, בזכותיה דבר יוחאי, מבעיר ומצית את הניצוץ האלה"י בלבבות כל ישראל, גדול וקטן, איש ואישה. מי מישראל לא פוקד כל שנה את קברם של רשב"י ובנו רבי אלעזר כל שנה. הר מירון הפך למקום עליה לרגל, כירושלים עיר הקודש מקום בית הבחירה. מהו סוד כוחו של רבי שמעון בר יוחאי התנא, תלמידו של רבי עקיבא, שזכה שיתגלו על ידו סודות התורה, כאמור בפתח אליהו : קום רבי שמעון ויתחדשון מלין על ידך, דהא רשותא אית לך לגלאה רזין טמירין על ידך, מה דלא אתיהיב רשו לגלאה לשום בר נש כען (קום רבי שמעון ויתחדשו על ידך דברים, שהרי ניתנה לך רשות לגלות סודות נעלמים, מה שלא ניתנה רשות לשום אדם עד עתה). גילוי סודות התורה, לימוד מפי אליהו הנביא, מנשמת רעיא מהימנא ומנשמות הצדיקים דמתיבתא דלעילא, כנשמת רב המנונא סבא והינוקא, היו מנת חלקו של רשב"י. דוקא רשב"י זכה להיות רבם של כל המקובלים וזכה ספרו, ספר הזוהר הקדוש, להיות ספר היסוד של כל חכמת הקבלה ומקור ההשראה לתורת החסידות. הגם שקדמו לרשב"י, מורו ורבו רבי עקיבא, רבי נחוניה בן הקנה ורבי אליעזר בן הורקנוס, רבותיו של רבי עקיבא, ורבי יוחנן בן זכאי, רבו של רבי אליעזר בן הורקנוס. חכמים אלה, כידוע מהמקורות, למדו ולימדו את תורת הסוד. עם כל זאת, מי שזכה לגלות ולהורות לנו משנה סדורה, משנת הסוד, הוא דוקא רשב"י.
שמע רבי פנחס בן יאיר חותנו של רשב"י שחתנו ונכדו יצאו מהמערה, יצא לקראתם בהיותם רוחצים עצמם ומתרפאים בחמי טבריה. ראה רבי פנחס את בשרו של רשב"י חידודין חידודין מן העפר שנתכסה בו כל אותן שנים, בכה ואמר: אוי לי שראיתיך בכך. ענה לו רשב"י: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך . מסירות הנפש בלימוד התורה במערה, העלו את רשב"י למדרגה עצומה, לכן אמר רשב"י לחותנו רבי פנחס בן יאיר: אשריך שראיתני בכך, יסורי המערה הם שגרמו לי להתעלות ולזכות לסודות התורה מפי אליהו וחבורתו. בסתר המערה למדו רשב"י ובנו סודות התורה וזכו לגילוי אליהו הנביא.
ביוצאו מן המערה, זכה רשב"י להוד (רשב"י נפטר בל"ג בעומר, בחינת הוד שבהוד), כעין שזכה משה רבינו לקרני ההוד בצאתו מן המערה. פניו של משה קרנו, אומר רשב"י: אסהדנא עלי שמייא עלאין דעלאין (מעידים עלי השמים העליונים) וארעא קדישא עלאה דעלאה (והארץ הקדושה העליונה), דאנא חמי השתא, מה דלא חמא בר נש (שאני רואה עתה מה שלא ראה אדם), מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא דסיני (מיום שעלה משה בשנית להר סיני). דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא (שאני רואה את פני מאירים כאור החמה), דזמין למיפק באסוותא לעלמא (שעתיד לצאת ברפואה לעולם) דכתיב (מלאכי ג): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין (אני יודע שפני מאירות) ומשה לא ידע ולא אסתכל, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ד): וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, ועוד דאנא חמי בעיני תליסר מכילין גליפין קמאי ונהירין כבוצינין… אזדרזו חברין קדישין דהא כקיומא דא, לא יהא עד דייתי מלכא משיחא (אני רואה בעיני י"ג מידות חקוקות לפני ומאירות כנרות, הזדרזו חברים קדושים שהרי כדבר זה לא יהא, אלא עד שיבוא מלך המשיח) (זוהר אדרא רבא נשא קל"ב:).
[…]
רק מקום שכינה, בורא עולם ותורתו קדושים.
התנא רשב"י לא כתב את ספר הזוהר, זו מסורת שהוכחה כשגויה.
לכתוב על ספר חיצוני קדוש או על אדם קדוש זו עבודה זרה ומנהגי דתות זרות ואליליות.
לדעתי הכואבת הדברים שכתבת שרויים עמוק בל"ט שערים שקשה להתרומם משם,
מצב המעורר חמלה.
ההשוואות לעבודת אלילים הינן דמגוגיה מזעזעת.
כלל ישראל נצטווה לבוא למקדש שלש פעמים בשנה בהמוניו.ההתמקדות בביאת הכהן הגדול לקודש הקודשים היא דוגמא אחת לדמגוגיה שבמאמר.
השתטחות על קברי צדיקים מתוארת בגמרא במסכת סוטה(כלב בן יפונה)ואיננה המצאה של ה"מיסטיקנים".
אינני יודע איזה משקל יש לגרש"ז אויערבך זצ"ל אצל הכותב ואצל תומכיו הנלהבים, מ"מ שמעתי מספר פעמים מר' מאיר וונדר שבזמנו גילה שלסגולה המקובלת להתפלל בעמוקה לזיווג הגון אין כל מקור ויתכן אפילו שהוחדרה במתכוון לציבור.הוא שלח בשעתו את מסקנותיו למדור "מכתבים למערכת" בהמודיע ,אך הדברים פורסמו בשינויים שהקהו את המסר. כשפנה לעורך נאמר לו שהדבר נעשה בהתייעצות עם הגרשז"א שנימק זאת בכך שבאם יהודים מגיעים למקום ומתפללים בהשתפכות הנפש אין לפגוע בכךאפילו אם יסוד הדבר בטעות.
ישיני חברון אין לזה שום משוואה לדת הקברים שפשתה באחרונה זה לשון הירושלמי יומא פ"ג ה"א
ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין בא להזכיר זכות אבות. זה מוזכר בגמרא לעומת זאת עלייה לקברים אחרים יהיה מי שיהיה לא מוזכר בגמרא ולא בהלכה [בקבלה כתבתי שכל אחד מפרש כרצונו], ודווקא לסגולה בעמוקה יש מקור והסיפור הוא כך היה בירושלים יהודי בשם רבי יונה לבל שדאג מאוד על הזנחת קברי קדמונים יום אחד הוא פגש רווק מבוגר בירושלים מעל גיל 20 בירושלים של אז היה תקנה שאסור לרווק מעל גיל 20 לגור בירושלים, רבי יונה לבל רצה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת הוא הבטיח לבחור שאם הוא יסע לעמוקה וידאג לקבר הוא יקבל שידוך טוב וזה כל המקור לשדוכים בעמוקה. ומעניין לעניין באותו עניין רבי חיים ששמואלביץ זצ"ל גם התנגד לכל הנסיעות הללו, סיפרו לו על בחור שנסע לעמוקה והתארס, הוא ענה שאם את התפילות מעומק הלב שהתפלל בעמוקה היה מתפלל בישיבה הוא גם היה מתארס
לכותב המאמר
אין ספק שהמאמר חד וחסר כל כך בנוף ה"פוליטיקלי קורקט" החרדי
מאידך אני חייב לציין בכאב ואני די בטוח שאתה מסכים איתי ישנם חלק לא מבוטל של אנשים שעולים לרבי שמעון באמת כדי להתפלל ולבקש (אפשר לא לאהוב את זה כמו עליה לקברים אחרים) ולא בגלל החוייה המסממת שתיארת פה שאני בהחלט מסכים אתך שהיא חוייה עקומה ומסוכנת
ישנה מסורת עתיקה (הרבה לפני הטוטאליזם החסידי השולט בהילולא) לעלות להר מירון או לקבר רבי שימעון בירושלים ולרקוד רקודי שמחה שהמקור שלהם הוא כמבון השמחה שנעצרה המגיפה, בזמנו לא רק חסידים ובחורים ליטאים עלו להר אם אתה מעוניין יש תמונות והסרטות של חנן פורת זל עולה לשם גם ישנם עד היום המון רבנים שקטים וטובים שעולים לקבר לפני ואחרי לג
קצת דוחה אותי המהירות והיהירות בה פסלת את כל מה שקשור להילולת רבי שמעון, יש בזה משהו מאד זחוח בוסרי ויומרני לא הבאת מקורות לשום דבר אותו כתבת באותה מידה זה היה יכול להיות מאמר מערכת ביתד נאמן
בטוחני שיכתב עוד מאמר שמתאר את ההשתלשלות ההיסטורית של העלייה למירון ואת העיוותים שנעשו בדרך
ישנם מאות מנהגים בציבור הדתי שיכולים ברגע אחד להפוך ממנהג טוב למנהג רע
רשימה חלקית: מפטיר יונה כסגולה לעשירות, צדקה לרבי מאיר בעל הנס, אמירת פלטני יוסף, כפרות, יונתן בן עוזיאל, וכו
בכבוד הראוי…
ליחיאל, כל ה"מסורות" האלו מסוכנות מאוד כי הם מהווים תחליף רוחני לחסר של לימוד התורה בשבוע הבא נקרא בחומש את הפסוק דברים ח', ג', כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אדם זקוק למזון רוחני גם ומה שחייב להיות שזה יהיה לימוד תורה וכל השטויות האלו מהווים תחליפים מזוייפים לעמל התורה לכן חייבים לכתוב הרבה להחדיר לפחות לאלו שמאמינים בשטויות האלו שלא יהיו שלמים עם עצמם
חייב להסביר את עצמי ואת התגובה החריפה שלי
אני בהחלט מסכים עם כותב המאמר של"ג בעומר הפך ליום פולחן שלא שיערום אבותינו.
ובאמת צריך לזעוק נגד כל האירועים המטא פגאניים שמתרחשים שם ומסכנים חיי אדם.
מכאן ועד לנתח בצורה עקומה ומסולפת כאילו מטרת העלייה ההמונית היא התאגדות אלילית שאמורה לחזק את עובדי האלילים… וכל העולים שם רוצים לחוות את הרגש המסמם הזה
אני לא יודע אם הרצון לכתוב את הדברים הללו נבע באמת ממקום כואב על האסון שקרה
או פשוט נאיביות מתנשאת שבאותה מידה אפשר לכתוב את דברי ההבל הללו על התאספות למנגל או לכדורגל
"מטרת ההתאספות למנגל היא לחזק את עובדי האלילים הממנגלים" אני מקווה שאתה מבין כמה שהדברים מגוחכים.
תאוריית מדורת השבט (שאגב איננה קשורה בשום צורה למאמר אפשר להסתכל בערך הויקיפדי שלה) אותה מתאר הכותב בהחלט נוגעת לחסידויות ולכתות בציבור החרדי יש לה המון תסמינים כמו אמונה עיוורת ופסילה ללא נימוק של החולק עליה
מתוך אלפי האנשים שעולים למירון בל"ג יש אלפים (!!) שעולים כי זה נחמד וכי יש ריקודים ומוזיקה ונפגשים ויש גם הצגות ותזמורות בקיצור אווירה כמו במונדיאל או כמו בכל אירוע מגזרי אחר
אני אישית לא אוהב את כל האירועים הללו כלל ואני מסכים שיש המון אנשים שעולים לשם ממטרות של "קדושה פסולה"
אבל באותה מידה שהכותב חושב כך על מירון כ"עבודת אלילים כלשונו" אפשר להגדיר כך גם את העצרות של השמאל והימין עצרת רצח רבין משחקי כדורגל המוניים פסטיבל כרמיאל וערד בכל האירועים הללו יש אנשים שבאים להנאתם לאוכל למוזיקה לחברים ולאווירה ההמונית יש גם אנשים ש"חייבים שהקבוצה תנצח ואין שום אפשרות אחרת" אנשים שיכולים להתאבד למען השחקנים שלהם או להרביץ לשחקן שפישל ברגע קריטי
אני אישית חשוב שצריך לבטל את ארועי מירון כמעט לחלוטין.
אני חושב שרבני המגזר צריכים לעמוד על רגליהם האחוריות כדי שאנשים יפסלו את כל מי שאומר שבית המקדש עבר למירון וכו
אבל לא כי זה עבודת אלילם אלא פשוט כי זה מסוכן מיותר ומתסכל מחזק חסידויות אנטי ישראליות מחזק עמותות מושחתות ונותן לגיטימציה ל"תרבות השטעטל" שחייבת לעבור מין העולם
ככל הנראה אני מסכים עם כותב המאמר במטרה אבל בשום פנים ואופן לא אהפוך את בני עמי לעובדי אלילים כל כך מהר.
חן חן אבל בוקר טוב אליהו!
וכי עבודת השם בלשונך דהיינו כל עניין הדתיות והחרדיות אינה מתוך תחושת הביטחון (וכד׳) שנותנת השבטיות? וכי מישהו היה מקיים את מצוות התורה בלי ציבור?
חידוד הסוגיה של מהי עבודת ה' נכונה ואמיתית היא התועלת העצומה שמאמר זה משיג, אם כי על הדרך נסחף הכותב לרדיקליות דיכוטומית (ראיית שחור – לבן) פוגענית מסוימת.
לשם הגדרה מדויקת של המסלולים האפשריים על יהודי בעבודת ה' שלו, כדאי לעיין ברמח"ל בדרך ה', כשגם הוא מביא שיש מסלולים שונים להשיג שפע והטבה בחיים, ביניהם ברכת הצדיק, קברי צדיקים, ולהבדיל, כישוף. כשקרבת ה' ללא כל מתווכים היא העדיפה, הנכונה והמתגמלת ביותר, גם אם היא הקשה והפחות מוחשית. אך אין הוא פוסל כלל מי שבכל זאת מתעצל ובוחר במסלולים הקלילים יותר (כמובן לא האסורים).
לא צריך להתפס לרדיקליות ולהגדיר את משתתפי הילולת רבי שמעון, ולחילופי את חברי החצרות החסידיות ומתסתופפי חצרות ה'גדוילים' כעובדי ע"ז. די בכך שנתאונן על איכות בחירת רבים במסלולים הפחות מועדפים בעבודת ה'.
מקור נוסף ומאד מיוחד לעניין זה של הבחירה הנכונה במסלול הנכון בעבודת ה' הוא במהרש"א בברכות על דברי הגמ' "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו".
לדברי המהרש"א, קביעות המקום לעבודת ה', וכפי שא"א ע"ה חזר למקומו הקבוע להתפלל (רש"י פר' לך לך) היא המעוררת את מידת הרחמים שהיא מידתו של אברהם אבינו.
כשאדם לא נוהה אחר כל מיני קיצורי דרך, כסגולות שונות וברכות והשטתחות על קברים, אלא מאמין באמונה שלמה בחסדו של הקב"ה ובקשר הבלתי אמצעי שהאדם יכול להשיג עמו כאן – במקום הקבוע והבלתי נוצץ, ועכשיו – בסתם יום של חול ולא בל"ג בעומר לדוגמה, הוא זוכה למידת הרחמים.
וחווייה זו של עבודת ה' פשוטה ובסיסית, מי שמתמיד בה מתוך אמונה תמימה, מגיע למקומות הגבוהים והמספקים ביותר מבחינה דתית ואישית. וכל הסגולות וה'עניינים' השונים הם כפחמימה ריקה לעומת אוכל בריא ומזין.
לא צריך להרחיק לכת ולהאשים את כל המתמכרים למתוק ולזמין ולקליל בעבודה זרה. די בזה שאנו מכריזים על האופי של המסלול שהם בוחרים כדרך 'קצרה שהיא ארוכה' וכי כדאי לבחור בדרך ארוכה שהיא קצרה'.
לשלמה, ארוכה שהיא קצרה זו הדרך הסלולה לפי הגמרא [כולל האגדתות] והשלחן ערוך זה האוטסטרדה המסודרת שהנך יודע לאן אתה מגיע, כל ה"דרכים" האחרות מביאות……………………………
לכל אדם מסלול משלו בעבודת השם. יש אנשים שזה מחזיק להם את היהדות גם אם הם לא יושבי כולל. כבר נתקלתי בכויללים שהאברכים עסוקים חצי יום בלהתעסק עם סגירת חובות שלהם וסידורים על גבי סידורים שנעשים בזמן הכולל. לא תדע אף פעם מה מחיה את השני בעבודת השם. בעיני הרואה זו קצרה וייתכן שבעיני הבורא זו ארוכה. ודי למבין
שלמה היקר,
ראה עצמך נוקט במילים של אקדמיה כגון רדיקליות, דיכוטומיה וכו' . וכי אין להן משמעות בעברית שאתה צריך להשתמש במילים לועזיות? מה זה בא להראות? גם זו עבודה זרה (השם מלך גאות לבש)
לאבינועם, הגישה הזאת מסוכנת מאוד ואני מתפלא על הרב יהושע פפר שהוא יהודי בר אוריין שפרסם תגובה בעלבתית מגושמת כזאת, זה לשון שו"ת מהר"י ווייל סימן קמ"ו, דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם, ונפסק להלכה בסמ"ע סימן ג' ס"ק י"ג, הזלזול באברכים יקרים שלומדים תורה מתוך הדחק שהעולם עומד עליהם וגרוע מכך להשוות אותם לאלו שמקיימים את מה שאמר הנביא ירמיהו ב', י"ג, כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים, ועוד לקרא לזה מסלול בעבודת ה' כשהקדוש ברוך הוא בכבודו אומר על השטויות האלו אותי עזבו מקור מיים חיים [אין מים אלא תורה] אין שום דבר שיכול להיות תחליף לעמל התורה גם לא תחליף סינטטי, זו אשליה ודבר חמור מאוד גם הצדוקים הבייתיוסים המינים , זה לשון הגמרא גיטין מ"ה ע"ב, אמר רב נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף, ופירש הרמ"ה שם כגון רשעי ישראל מתלמידי יש"ו הנוצרי ומשתפים שם שמיים ודבר אחר, כל אלו גם טענו בזמנו שזה מה שמחזיק אותם בעבודת ה' אבל מה לעשות ששלמה המלך אומר אחרת אדון אבינועם גם תנ"ך אינך יודע משלי ב', ד' ה', אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, אין דרך אחרת להגיע לקדוש ברוך הוא כל השאר זה שקר כמו הצדוקים הקראים הנוצרים השבתאים והמשכילים שיהיה ברור הנושא מחוץ לויכוח
מאמר מעולה, אמת לאמיתה.
אחד המאמרים היותר טובים שקראתי.
לצערי, אתר צריך עיון נהיה 'במת הבושת' של העולם היהודי.
לגלות ערוות החוטא אף פעם לא הייתה דרך או מצווה ביהדות אתא אדרבא רק לעבירה חמורה וגדולה מנשוא, שאפילו ע"י ג"ע ושפ"ד קלים הימנה. לשון הרע ורכילות זהו כל עניינו של האתר המזוהם הזה.
נכון שישנם הרבה חטאים ופגמים באנשים וציבורים שונים, אבל מהיכן תיתי שמותר לגנותם ברבים וללא כל תועלת.
חברים באמת לאמיתה אין שום תועלת לתיקון הפגמים ע"י האתר הזה. ואדרבא רק לשון הרע ונזק בלתי הפיך הוא גורם.
לא אתכחש שפעמים יש בו מאמרים ענייניים וטובים אבל בטלים הם ברוב הרע.
עצם זה שכל צפצפן יכול לכתוב והגיב מה שעולה על ליבו, כבר מבטל את עניין הבמה של הציבור היהודי.
ועוד שכמעט כל קורא הנחשף לתוכן האתר אינו מבני היכלא דעולם הישיבות
שלא נדבר על החילול השם ברבים בפני כל אחינו בית ישראל החילונים שמתרשמים רק לרעה על ציבור שומרי התורה, מהאתר הרע הזה.
אני מציע לבעל התא לעשות חשבון נפש מיידי שכר מצווה מול עונש עבירה, להבין שהנזק מרובה על התועלת בכל האתר הזה.
כולכם מבעלי כת לשון הרע שאינה מקבלת פני שכינה השם ישמור.
אנא חשבו בנפשכם ושובו אל השם
חנוך לנער על פי "דרכו", בדור שלנו יש קיצוניות לצד השני משל ראדין היא עיר בצפון קוריאה סתימת פיות דיקטטורה הימים האלו נגמרו אנחנו כאן כבר לא בשטעטעל שראש הקהל היה כמו קים גונג און שהיה אסור לדבר מלה תם העידן הזה, רק שתדע שבהברה דברים הרבה פוסקים חולקים על החפץ חיים [החליטו לא לפרסם כי מקסימום לא ידברו לשון הרע] וחוץ מזה הרבה הלכות בשמירת הלשון לא רלוונטיות בשנת 2021 לא התורה השתנתה היא נצחית אלא המציאות, אחד ההלכות בשמירת הלשון היא שבשידוך אסור לומר פגמים אם ידעו שלא יהיה גירושין לאחר הנישואין הללו בדורנו כידוע ההלכה הזאת לא רלוונטית כמו שאינך יכול בדורנו לחייב רדיד [שאל בלע"ז] למרות שבדורות עברו זה היה מקובל, אמר לי דיין ידוע שהוא חותך 2 גיטין בשבוע הוא לא מנסה אפילו לעשות שלום בית, הוא אמר לי משפט חזק בדורות קודמים נשים היו מוכנות לסבול מהבעלים בדורנו זה נגמר, כשאני הייתי ילד היה בחיידר מסויים מנהל פדופיל וכולם שתקו ה"צדיקימלאך" נזהרו באיסור "לשון הרע" הייתי מגדיר את העבירה הזאת במידה מסויימת מצוות התלויות בצפון קוריאה, במירון חייבים להוקיע כמו שחייבים להוקיע את ברלנד ומשי זהב ימח שמם למרות שהם חובשים שטריימל פה מדובר ברצח למען דת מירון וה"צדיקל" מגלגל עיניים "לשון הרע" היום צריך להוציא ספר קונטרה לשמירת הלשון מתי חייבים להוקיע [אני חושב להוציא ספר כזה בקרוב] שכחתי לכתוב שפרום זה ראשי תיבות פיל רשעות ווייניג מצוות.
בס'ד
חובת המחאה קיימת וזה מה שאני עושה כרגע.
ישנן גישות ביהדות ששונות אחת מהשניה אך לא מבטלות אותה. מי שאינו לומד תורת הסוד וחסידות לעומק אינו יכול להבין מהי מירון ומיהו רבי שמעון בתפיסת ההמונים המגיעים אליו.
כדי לכתוב מאמר כזה צריך להשתלם בתורת החסידות והסוד ואז אולי יהיה אפשר לכתוב משהו בעניין. אגב, הסירו אלהי הניכר מקרבכם זה הפיאות נכריות שאותן לובשות נשות התלמידי חכמים העוסקים רק בפשט. העבודה הזרה מהודו שנחה על ראשם היא זו שגורמת לטמטום המוחין. חבל שלא שומעים לרבותיהם האוסרים פיאה נכרית. אולי שמא הם גם לא מאמינים לרבותיהם כשלא נח להם וזו היא עבודה זרה ממש.
יעשה תשובה גדולה כותב המאמר וילך למירון לבקש מחילה מרבי שמעון בר יוחאי. אולי ימחל לו וכך יציל עצמו ואת משפחתו מרדת שחת.
אלה לא שני גישות ביהדות כמו שהרפרומים והקונסרבטיבים אינן גישות ביהדות זה טירוף בדור הזה אף אחד לא מבין תורת הסוד אין מצב להבין תורת הסוד למי שיש לו טעם בקוגעל טעים או בג'חנון או בחריימה טעימה תפסיקו לרמות את עצמכם זה פשוט תחליף רוחני לחסר שהבטלה מלימוד תורה גורמת לכל הבטלנים למיניהם
לא כל הפוסקים אוחזים שיש כאן דין עבודה זרה עובדה שכבר 17 שנה שירדו מזה אין לאף אחד סמכות לכפות את דעתו על אחרים
הכתיבה מדהימה וסוחפת כמעט בכוח למסקנא החותכת.
אבל דווקא כאחד שלא היה במירון בלג בעומר מעולם וגם לא מבין מדוע אנשים נוהרים לשם, תהיתי אם אין כאן ניתוח קצת קיצוני (ואולי יומרני) של תהליך פסיכולוגי מאוד עמוק.
חוששני שההיצמדות הזו למושגים של "עבודה זרה", "חטא העגל", "עובדי הבעל", "העברת בנים למולך", הינם אולי המקום הקל ביותר לנוע אליו נוכח חידת מירון, אך הם אינם המקום המדוייק ביותר.
טקסט מכונן. אך לדעתי השימוש בע"ז גורמת לקוראים לעצום עיניים ולגלגל הלאה . וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
עוד מעט תתחיל המלחמה על העבודה זרה באומן שבאוקראינה
אני חושב שהטיעונים בדיון פה מלאים בתחושת ריחוק וסלידה עמוקה מעולם הרזים עד כדי ביזוי רבים ממוסרי התורה אלינו
עוד נקודה מהדיון נודף רייח של דעה שעבודת ה' לא צריכה לשכון בארץ
ובאותו מידה שמירון יפריע להם ג"כ בית מקדש ועבודת הקורבנות
עליה לרגל של כל ישראל, מצוות הקהל, וכו'
ודאי שצריך להזהר שלא יהפכו הדברים לע"ז (ע"פ זכרוני בספר הכוזרי כתוב שהחסרון בעגל הוא שעשו דבר זה בלא ציווי מאת ה' ומביא כהוכחה שאחר כן עשו משכן),
שיש מקום לקדושה והשראת שכינה בקברי צדיקים זה לא המצאה חדשה ויש לזה מקורות על מנהג להשתטחות על קברים כבר מתקופת הגאונים וכבר דשו רבים לאסור ולהתיר ולא פה המקום להאריך
סבי ז"ל גר באירופה ליד קבר של אחד הצדיקים שהפך להיות מוקד עלייה לרגל לכל עמי ארצות חסידים [לא ראינו ולא שמענו תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שרצים לקברים] הוא אמר לי שכשהוא היה צעיר לפני השואה אף אחד כמעט לא נסע לקבר הזה, פעם שאלתי כמה חסידים שוטים מדוע היום רצים לקברים כשבעוד שסבי חי באירופה לפני השואה לא רצו כמו היום, הם ענו לי כשאין רעבעס חיים [כולם פורים רעבעס אחד על אחד] אז רצים לרעבעס מתים
ניכר מדברי הכותב שהוא ממש נדחה מאמונה שיש בה חיות ויש לה קיום על ידי מעשים. הדיבור המופשט אודות עבודה זרה וההשוואה לעוון זה היא דרך קלה עלובה וילדותית לפטור את הדיון ביחס בין האמונה למצוות. בדרכם של המשכילים הקדומים הכותב בוחר בדרך שאומרת שכל מה שאיננו חוכמה והבנה איננו היהדות האמיתית אלא עבודה זרה. כשכוונתו שעל היהדות ה"אמיתית" להתקיים בחלקים של חכמה וכדו'.
לגוף העניין יש לדון בדברים בכובד ראש ובהעמקה, אבל עצם זאת שכל כך הרבה אנשים שאמונים על שמירת ההלכה ודקדוק בה מראה ומוכיח שאין כאן עבודה זרה אלא חלק מעבודת ה' וגם אם אין זו מדריגה גבוהה בעבודות ה' של כל אחד שמגיע לשם הרי עצם ההגעה קשורה לעבודת ה'.
ליחיאל, איני מייצג כלל את הכותב ואיני קורא את מחשבותיו, אבל בפירוש הגמרא [כולל האגדתות] והשלחן ערוך כל יהודי חייב ללמוד ולקיים את מה שכתוב בהם, אבל תורת הח"ן או בשמה חכמת הקבלה לא ניתנה לכל אחד, ונחזור שוב על מה שכתוב ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד', אין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות
לחמודי לא טענתי שלכל אחד יש חלק בנקודה העמוקה של הדברים אבל לומר שיש כאן ע"ז בזמן שכל כך הרבה אנשים שאינם רוצים לעבוד עז אלא לעבוד את ה' בצורה משמעותית הולכים לשם בודאי אי אפשר לפטור את הדברים באיזה דרוש וחומר "זו עבודה זרה". כמובן שאת הכותב אין זה מעניין מפני שהוא שייך לאותם אנשים אשר "נגה עליהם אור ההשכלה" ולכן הוא יכול להפריח דרושים וסברות שטוחות ולהתריע בשער על עבודה זרה וכו'.
לחמush הגמרא בתענית ט"ז ע"א :"למה יצאין לבית הקברות…חד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים"
נכון שיש מקום לדון במשמעות המדויקת, אך קביעתך שעליה לקברים שאינם קברי אבות אינה נזכרת בגמרא הינה מופרכת.
ליהודה, היא מוזכרת לאחר סדרה של תעניות שעברו ולא נענו שהמצב בא נאמר קטסטרופלי, זה כמו למשל תרופת קורטיזון שחייבים לתת אבל אוי ואבוי כשלוקחים אותה כשלא בדיוק חייבים אותה, הגמרא באמת מדברת במצב מיוחד לא יומיומי, שאי אפשר להקיש ממנו לחיי היום יום יש גמרא הפוכה לגמרי חגיגה ג' ע"ב, הלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, בדיוק הפוך מכל דת בית הקברות וזה גם תשובה ליחיאל מדוע אני מגדיר את זה כעבודה זרה ממש, גם אצל גדעון הייתה הוראת שעה בדברים של איסור עבודה זרה, אבל דת הקברים זה משהו חמור מאוד וגם אצל כלב בן יפונה זה מוזכר כאירוע חד פעמי לא דת רוחנית שהפכה לצערנו כתחליף לעמל התורה
רוב רובם של באי מירון הינם יהודים נורמטיביים , עמלי תורה או קובעי עתים שעיקר לימודם ש"ס ופוסקים וההגעה למירון ולקברי צדיקים תופסת חלק קטן ,אם כי משמעותי ,במהלך חייהם.
כותב המאמר וחבריו לוקים בחוסר נכונות קיצוני להכלת שונות. הוזכרו כאן דברי הנצי"ב בפתיחה לבראשית אודות אנשים מצומצמים מסוג זה.
לקרוא לרצות להקיא.
להפוך אנשים נורמטיביים לעובדי ע”ז !!! לא פחות בגלל טענות רדודות כל כך
לא מתאים למקום שמכבד את עצמו,
ליהודה מה משנה כמה זה תופס או לא תופס, זה לא אמור לתפוס כלל כל זמן שזה לא מוזכר לא בגמרא ולא בשלחן ערוך [אל תצטט לי קבלה]
לאהרן, עיין את התגובה הקודמת שלי ליהודה וליחיאל ממסכת חגיגה
הכותב הנכבד קרא על ציידים לקטים והרצון לדמות לארועים עכשוויים החל לפעול.
זה קורא לכולנו חובבי ההסטוריה ומזהי התהליכים.
חבל מאוד שמכפיש על הדרך כמה נפטרים יקרים שלא ידעו בכלל שהם שייכים לשבט שכבודו מתאר
הכתבה הזאת מקומה במאמריו של הרב מיקי אברהם.
ולעצם העניין, יש צדק בדברי הכותב על החיצוניות שפשתה בדורינו ועל חוסר האמת והיושר הפנימי, אך מכאן ולהפוך את האירוע במירון לעבודה זרה הדרך רחוקה מאוד מאוד, גם בלימוד תורה בכולל יש ריגושים של ניגוני הלימוד והנאה מההספק, ומהדירה שהבחור יקבל מהשווער, גם מאמירת שיעור כללי למאות בחורים יש עונג וריגוש רוחני, וגם באכילה וזמירות בשבת יש ריגושים ועינוגים וזה לא הופך את זה לע"ז, אפשר לדון לגופו של ענין על נושא העלייה למירון וכבר דשו בה רבים, אך מכאן ועד לעבודה זרה הדרך רחוקה רחוקה.
יש גם הנאה וריגוש להיות מטיף בשער ולהראות שכולם כולם טועים ומטומטמים ועובדים לבעל ורק אני ממשיך את ירמיה הנביא…
בדור הירוד שלנו שהריגושים הטמאים מצויים ונגישים בכל מקום, ראוי שיהיו ריגושים טהורים וקדושים שמעלים את האדם טפח מעל תאוות העולם הזה. עדיף ריגוש בטריבונה אצל רבי שמעון עם השיר ק-ה אכסוף, מאשר טריבונה במשחק של ביתר ירושלים שלצערינו גם המוני בחורים נסחפים לשם.
שנה שעברה הייתי אצל רבי שמעון והיו שם 2 אוהלים ענקיים זה לצד זה בדרך מהדרין, באחד יושבים אלפי יהודים ואוכלים בדרך ארץ ומברכים בכוונה. ובשניה אלפי יהודים יושבים ולומדים גמרא, זוהר וכו' בשקידה עצומה במשך שעות, אשרי העם הם לומדיך כמשמעו.
פעם חזרתי במירון בשעות הבוקר המוקדמות לביתי בירושלים. ליד המכולת פנה אלי העובד החבד"י ואמר לי: "אתה חוזר ממירון", "כן" אמרתי לו. ,,אתה יודע כיצד ייתכן שיש כזו הארה מופלאה במירון? אשכנזים ספרדים דת"ל וחסידים מסורתיים וקנאים וכו'? כי הקליפה לא מקטרגת", "איזו קליפה" שאלתי? "הליטאים כמובן."
הביקורת כאן פשוט מגלה חוסר הבנה בסיסי, התיאורים כאן לא קשורים לתחושות, אולי לתחושות של כמה צעירים ליטאים שלא נשאר להם כלום בחיים אז חייבים קצת רגש של אקסטזה.
רוב מוחלט של האנשים שאני מכיר שמגיעים, באים בשביל משהו אחר. ר' שמעון הוא מקור פנימיות התורה. אור חיינו שיוצר השתקפות כה מגוונת, עד כדי מחלוקות נוראיות במהלך השנה – לרגע אחד שם בל"ג בעומר הכל נרגע ואנשים אחים אנחנו. אני תלמיד מובהק למרן הרב קוק זצ"ל. ואני ממש לא מסוגל לחיות ביומיום עם חסידים קנאים ממאה שערים שאני יכול לכתוב מאמרים מאוד נוקבים על חוסר הבריאות שלהם וע העקימות הרוחנית. אני גם יכול להמשיך ולחבוט בהרבה זרמים שהם לא אני, הרי אני נאמן לבית מדרשי. וזה בסדר. אבל בל"ג בעומר אני רואה בעיניי לא את הרבי שלי, אלא את הרבי של הרבי שלי. ככה גם חסיד ברסלב, וחב"ד, וספרדי ומסורתי, וכו'. זו אחדות פנימית של מפגש עם גבוה מעל גבוה. החוויה אכן רחבה, אבל עניינה הגעגוע, הכמיהה לייחוד. אכן יש פגם באוויר ורבים חשים בו שדבר זה אמור להיות במקום השכינה, לשכנו תדרשו. אנו בדרך לשם בעז"ה. אבל המאמר הזה נכתב על ידי אדם שרואה את החוויה לגמרי מבחוץ ומשוכנע עד תום שזו אכן סך החוויה של המשתתפים. ולא היא.
אשר על כן המאמר בעיניי הוא תוצר של עין רעה במובן המלא של המילה, עין המביטה על המציאות מצידה הרע. יש המון מה לתקן בע"ז שהוא מתאר אבל לא להעמיס זאת על מירון. באמת שאתם מעצבנים ביחס לר' חיים וכו'. זה מקומם ומרחיק – אבל זה לא מירון של 90% מהבאים.
פנה אליך "עובד המכולת" החבדי: "הקליפה הליטאית", תנא דמסייע עם הארץ מכת "אהבת ישראל" שמתעבת תלמידי חכמים שלא מאמינים במשיח שקר שלהם, אגב, חלק הארי מההרוגים היו תלמידי ישיבות ואף אברכים ליטאים שעלו לחוות חויה רוחנית במירון, עיין עוד בספר חכימא דיהודאי על הרב שטיינמן זצ"ל שלשאלת בחור רווק שרצה לנסוע לעמוקה ענה לו מרן זצ"ל "תיסע לדימונה"
בא נגיד את זה הקצר
הילולת הרשבי =עבודה זרה
תפילות במקומות הקדושים = עבודה זרה
דבקות בצדיקים והוויה החרדית =עבודה זרה
צפייה בכדורגל ?
ביקורים בכנסיות ?
מתן כבוד לאיסלאם ?
זה עבודת ה' ….
יאללה יאללה . תפסיקו לתמלל את אלוקים .
תפילה היא לא עבודה זרה וגם עלייה לרגל ומפגש של הקהילה החרדית הגלובלית באקט דתי זה לא עבודה זרה.
כל אחד מעניין אותו משהו אחר ,אצל האחד זה כדורגל אצל השני זה דת .
האסון לא קרה בגלל שזה עבודה זרה .
הראייה היא שיש כל כך הרבה נוצרים שמשתחווים לצלם ומנסכים לו יין . ולא קרה להם כלום . היתה כאן הפרה של כללי הבטיחות .ויש לזה מחיר
רבים מהעולים להר הם אנשים שכל המטרה שלהם היא להגיע לקבר, להגיד כמה פרקי תהילים, ולהתפלל על הילדים שלהם.
אין להם שום עניין בהתבטלות, בהשתייכות, הבלאגן לא תורם להם – הוא פשוט מפלסים דרכו.
הם מגיעים להתפלל אצל רבי שמעון מתוך אמונה פשוטה, שתפילה ליד קברו של איש קדוש תועיל להם.
כל השאר הם אנשים צעירים.
אתה מבסס את כל התזה שלך על בני נוער שהכל התרבויות ובכל הדורות נמשכים לרעש ולבלאגן.
נו שוין
מאמר מכעיס.
נכון, הכותב צודק שארועי המונים מביאים לאקסטזה והתרוממות, נכון, גם מאמינים הודיים עשויים לחוש התרוממות בהמון, הכל נכון.
מה שמכעיס הוא, שהוא מתאמץ מאד להגדיר שוב ושוב את הארוע כעבודה זרה, וכעובדים לבעל. בשם רציונל ברור הוא לא חושש לרגע להשוות.
בשם אותו רציונל, אפשר לומר לו שאכן התחושות אותן תחושות, השאלה מה יוצקים בהן, איזה תוכן.
אם אחרי אקסטזה יושבים ללמוד או למצער לומר תהלים, הרי זה טוב, ואם אחרי אקסטזה משתכרים או קוראים לאליל עלום שם, הרי זה בעל.
ואחרי הכל, גם לו יש צדק בדבריו, ככה לא כותבים. כשרוצים לומר לציבור שהוא טועה, יש דרך לומר, ולא להטיח החיוך 'כולכם טועים' ולהאשים בעבודה זרה.
יש דרך להוכיח. לא כך.
תוכחה מתוך אהבה לא נראית כך.
ולסיום, גם לציבור הליטאי באגים משלו. אבל איש לא שופך אותם בפניו. יכבד הכותב לתקן את באגיו הוא, ואל ישפוך קיתונות על יהודים שחלקם לפחות תמימים, ותמימותם זו שווה אלף מאמרים רציונליים.
מדויק. מרימים שולי כותנתם ורצים
או!! סופסוף….
כבר תהיתי אם אני היחידה שחושבת כך.
במאמר פורס לוי תזה שובת לב על הסיאוב המוסרי הפושה בחרדיות, הנובע לדבריו מעבודת האלילים שהכתה שורש בדמות אירועי אקסטזה המונית סביב מדורת השבט הפיזית והמדומיינת.
ואני עצרתי בקטע הבא בדבריו:
"אצל אנשים רבים יש זהות בין התחושות שתיארתי לבין עבודת ה'. מבחינתם אין הבחנה בין התחושה של התכללות בהמון לבין תפילה, שמירת שבת ושאר מצוות התורה. הקודש הוא מה שמתגלה במירון, מה שמופיע כאשר עומדים דחוסים על הפראנצ'עס ונסחפים בדבוקה אדירה בשירת "י-ה אכסוף" הבוקעת כאחת בעשרות אלפי קולות. העוצמה של הרגע הזה זהה אצלם להופעה של הקודש. הם משוכנעים שזהו גילוי השכינה, שכך היתה נראית שירת הלוויים בבית המקדש"
עצרתי כאן כי איכשהו הפירכה הרטורית, לא עברה לי חלק בגרון. האתה משוכנע, רבי לוי, כי לא כך היתה גילוי השכינה בבית המקדש? כה ברור לך כי היהדות בטהרתה אותה אתה מדמיין מתבטאת בתנועה מופשטת ושקטה "של ריחוק של יראה של עמידה"?
האמת שלי זה ממש לא פשוט. לדעתי גילוי השכינה שהיה בבית המקדש, יחד עם שירת הלוויים, היתה חוויה אקסטטית דתית שדומה הרבה יותר למה שהיה נראה במירון. תיאורים תלמודיים מדברים על העזרה ביום כיפור באופן של "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", שמחת בית השואבה ושירת הלוויים מתוארת כהתפרצות אקסטטית של ריקודים, השתטות ומופעי רחוב המוניים, "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו", גם תיאורי קרבן פסח וכהנים העומדים עד ארכובותיהם בדם תוך כדי שירת הלל לא רחוקים ממה שנדמה לכותב במאמרו כעבודת בעל.
המאמר הינו ביקורת מודרניסטית חרדית. זו בוודאי תפיסה רפלקסיבית ומתקדמת ביחס לתפיסה החרדית, ועל כך תיתי ליה לרבי אליהו. אך במקום לקחת צעד נוסף קדימה, בוחר הכותב לעצור את היהדות בשלב זה, בתפיסה מודרניסטית המזהה את הדת כרוחניות שכלית אסתטית ושקטה. בתפיסה מהותנית של אמת אחת מדוייקת וקונקרטית שאין בלתה, "זו היהדות שלי".
ולא היא. לדעתי השאגה הכללית הרפטטיבית "והציל הלחוצים" באקסטזה, היא היא יהדות. מקום המפלט של האדם הקטן מול תלאות החיים, בריקוד משחרר ובאמונה תמימה כי בזכות הצדיק וההילולא צרותיו יפתרו. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. מה יותר יכולה הדת והאמונה לתת לאדם מאשר רוגע ושלווה כי יש אלוקים גדול שמכוון כל מעשיו, מקשיב לתפילותיו ודואג לו כאב לבן.
לחשוב שזו יהדות וזו אינה יהדות, כביכול ישנה איזו יהדות אותנטית אחת מושלמת ומדוייקת, ובלתה הכל עבודת אלילים זה כל כך המאה ה-19…
כל כך נכון ומדויק המאמר הזה.
אשריך שנתפסת על דברי תורה
ואל תירא ותדאג מהביקורת עליך הרי כך תמיד היה כנגד כך מי שהעיז להוכיח את הציבור מימי הנביאים ועד החכמים
מסתבר שאם אליהו לוי יחיה כשמשיח יגיע [ולאור ההתנהגות שלו לא בטוח שזה יקרה] הוא יכתוב מאמר שהקרבת הקרבנות בבית המקדש זה עבודה זרה, כי זה לא מתאים לטעמו ה'מערבי' המעודן!
אלא שעבודה זרה ועבודת ה' איננה תלוי באופי העבודה אלא ברצון הפנימי של האדם האם הוא עושה את זה כעבודת ה' או כעבודת אלילים, ואכן אליהו לוי שהוא בוחן לבבות בדק ובחן את ליבות בני ישראל וגילה שמטרתם היא לא לעבודת ה', אם זה לא מוציא דיבה על עם ישראל ללא סיבה מוציא דיבה מיהו?
והחוטא בחטא המרגלים על ציבור גדול כ"כ מבני ישראל צריך לשוב בתשובה ולבקש את מחילתם, אך הם זה שייך?
אני לא יכתוב עכשיו תגובה ארוכה על המאמר, שזה פשוט חוסר הבנת כמה מושגים פשוטים שנראה שאין לכותב אליהו לוי (ולרובא דרובא של הציבור) שום מושג בזה כפי שמוכח ממה שכותב בינתיים אני רק אומר תודה למה שכתב משה פרץ שיש מה להרחיב בהם.
ישר כח – מאמר מעולה.
יש לציין שלי זה מזכיר את פסל מיכה – חז"ל אומרים שהוא הצטיין בהכנסת אורחים