כיצד מונעים את הנשירה

מתוך שלל האתגרים המטרידים את המגזר החרדי בשנים האחרונות, אחד הנושאים המדוברים ביותר הוא התופעה המכונה "נשירה". עמותות, ארגונים ממשלתיים ועסקנים לאין ספור עוסקים במניעה של נשירת בני נוער, חלקם בהצלחה וחלקם פחות, חלקם לשם שמים וחלקם לשם ממון. גם העיתונות החרדית אינה מחשה ואינה מדחיקה את התופעה הכואבת, אלא מרבה לסקרה ולהתריע מפניה. עם זאת, בדיון הציבורי על התופעה, פעמים רבות לא לגמרי ברור על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "נשירה", ולמה היא כל כך מפחידה אותנו.

עמותות, ארגונים ממשלתיים ועסקנים לאין ספור עוסקים במניעה של נשירת בני נוער, חלקם בהצלחה וחלקם פחות, חלקם לשם שמים וחלקם לשם ממון. גם העיתונות החרדית אינה מחשה ואינה מדחיקה את התופעה הכואבת, אלא מרבה לסקרה ולהתריע מפניה. עם זאת, בדיון הציבורי על התופעה, פעמים רבות לא לגמרי ברור על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "נשירה", ולמה היא כל כך מפחידה אותנו

לרוב מתמקדים הדיונים על נשירה בנוער שנפלט ממסגרת של ישיבה ובקשיים האישיים או המשפחתיים שגרמו לעזיבתו ואולי אף לנטישת תורת אמו ומוסר אביו.^[1] לטענתי, הגדרת הנשירה באי-התאמה ללימודים בישיבה יוצרת עיוות חמור בטיפול שלנו בבעיה, המעצים שבעתיים את התופעה. להלן אבקש להדגיש את הכשלים המערכתיים המעצימים את בעיית הנשירה, ולא להתמקד, כנהוג, בתנאים הייחודיים של הנער הנושר. לאור ניתוח הבעיה, אציע מתווה מעשי לטיפול בה, שעיקרו זיהוי מוקדם של גורמי סיכון אצל הילד, והתאמת מסגרת חינוכית לצרכיו, כדי להקדים רפואה למכה. מתווה מעשי זה נוהג כבר עתה, והניסיון מוכיח כי בכוחו ליצור בסיעתא דשמיא שינוי מבורך ולצמצם את הנשירה.

 

להפסיק לדבר על "נשירה"

מהי בכלל נשירה? המושג "נוער נושר" התפתח בחברה המערבית בשנות ה-60, עם עליית ההשקפה הרואה במסגרת הלימודים הפורמלית מסלול חיים טבעי לנער. מתוך כך, נער שאינו משתייך לאף מסגרת לימודים פורמלית הצטייר חריג, מי שנפלט לשוליים, "נושר".^[2] בהמשך, תכניות חברתיות וחינוכיות של הממשלה העדיפו את המושג "נוער בסיכון", שחפף במידת מה להגדרת "נוער נושר" הישנה, אך שם את הדגש בסכנות החברתיות הנשקפות לנערים שאינם משתייכים למסגרת פורמלית. בחברה החרדית, המושג "נוער נושר" נכנס לשימוש מאוחר יחסית, אך כיום הוא כבר חלק מאוצר המילים המוכר לכל אדם. תגית הנושר מוצמדת לספקטרום רחב של תופעות, שהמשותף להן הוא חריגה מהנורמה.

הקריטריונים העיקריים להיחשב "נושר" בציבור החרדי הם שלשה. הקריטריון העיקרי הוא הפסקת לימודים בישיבה על טהרת לימודי הגמרא. מי שנפלט ממסגרת לימודים בישיבה נחשב נושר, אף אם הוא נמצא במסגרת חינוך אחרת, המכונה לרוב "ישיבה לנושרים", כלומר מוסד המיועד לתלמידים שאינם מסוגלים לשבת וללמוד גמרא יום שלם. שנית, הנוער הנושר מאופיין בחריגה מהנורמות הקהילתיות של לבוש והתנהגות. נער שאינו מתלבש כמו בן ישיבה ואולי אף עובד לפרנסתו, ייחשב נושר. לבסוף, הקטגוריה האולטימטיבית של נוער נושר תואמת את פרופיל הנוער בסיכון בחברה הכללית: נוער החשוף להתנהגויות מסוכנות ואלימות, שימוש בחומרים ממכרים ופשיעה זעירה.

שאלת הגדרת הנשירה אינה רק דיון סמנטי מופשט, אלא היא התורף של הטיפול בסוגיה זו. מה שמונע טיפול נכון ומתאים בתופעת הנשירה הוא אפיון שגוי שלה. במצב הנוכחי, הגישה המערכתית היא שמניעת נשירה משמעותה החזקת הנוער בכל מחיר במסגרת של ישיבה. כל עוד הנער מתלבש כמו בחור ישיבה ושוהה פורמלית במוסד שמתנוססת מעליו התווית "ישיבה לצעירים" – ורצוי אף "ישיבה לצעירים מצוינים" – הוא נחשב בעיני המערכת נער במצב טוב

ריבוי קריטריונים זה עושה את המונח "נשירה" במגזר החרדי למורכב. בחור חרדי שהתחיל ללכת עם חולצה צבעונית ותסרוקת שונה, או שעבר מישיבה רגילה למסגרת תיכונית או לצבא ייחשב נער נושר, אף שהוא עשוי להיות יציב מבחינה אישית, חברתית ואפילו דתית. לעומת זאת, בחור שלומד בישיבה ומתלבש כמקובל, אך נמצא במצב סיכון חמור, אינו מוגדר "נושר". לפי המחשבה המקובלת, שלשת הקריטריונים נמצאים על רצף אחד. ההנחה היא שיציאה של בחור מהמסגרת המקובלת מכניסה אותו למסלול מסוכן, וכל עוד הוא נמצא בתוך המסגרת, בישיבה, הוא אינו חשוף לסיכונים. במילים אחרות, נשירה בציבור החרדי מתייחסת לשונות חברתית ולא להידרדרות תפקודית, ואפילו לא לעזיבת הדת.

שאלת הגדרת הנשירה אינה רק דיון סמנטי מופשט, אלא היא התורף של הטיפול בסוגיה זו. מה שמונע טיפול נכון ומתאים בתופעת הנשירה הוא אפיון שגוי שלה. הגישה המערכתית היא שמניעת נשירה משמעותה החזקת הנוער בכל מחיר במסגרת של ישיבה. כל עוד הנער מתלבש כמו בחור ישיבה ושוהה פורמלית במוסד שמתנוססת מעליו התווית "ישיבה לצעירים" – ורצוי אף "ישיבה לצעירים מצוינים" – הוא נחשב בעיני המערכת נער במצב טוב. בקרב הורים רבים קיימת אמונה עיוורת שעצם לימודיו של הבן בישיבה הם תעודת ביטוח מפני נשירה עתידית שלו, ולא משנה כלל מה מידת ההתאמה של המוסד ליכולותיו ולצרכיו של הנער. העובדה שישנן "ישיבות" שתלמידיהן מסתובבים במקומות הנמוכים ביותר ולאחר שנה או שנתיים אחוזים גבוהים מחניכיהן מגיעים למצבים חמורים מאד, חומקת משום מה מהרדאר. נערים בסיכון גבוה נשלחים למוסדות הבנויים בתבנית של ישיבה קטנה, המיועדת לתלמידים היכולים לשבת ללמוד שעות ארוכות בכוחות עצמם ולעסוק יום ולילה בלימוד גמרא. רמת הסיכון הגבוהה אצל רבים מהנערים שנשלחים לשם אינה נרשמת במערכת. לאחר שנתיים, ההורים מופתעים לגלות את מצבו של בנם דרך זימון למשטרה.

סיפור קטן להמחשה. במסגרת עבודתי הגעתי פעם ל"ישיבה", שלא אחשוף את פרטיה. בית המדרש של הישיבה שכן בתוך בית כנסת עירוני בשכונה שקטה. כשהגעתי לשם, מצאתי את מגיד השיעור בעיצומו של "שיעור עיון" לבני הישיבה. אברך צעיר ונחמד נשען על סטנדר והרביץ תורה בשומעי לקחו – "הרשב"א אומר כך, והקצויס' מקשה עליו כך, ואילו הנס'יבוס' חולק ואומר פרקערט…" מלחמתה של תורה. בהחלט. אלא שלדאבון לב, צעירי הצאן שישבו בשיעור של אותו תלמיד חכם מבטיח לא נראו מעוניינים. בשיעור ישבו פחות ממניין של נערים רכים. חלקם ישבו ובהו נכחם במבט מזוגג; חלקם התעסקו בעניינים אלו ואחרים. לאחר השיעור הסוחף ניגשתי אל הר"מ ותהיתי על קנקנה של הישיבה. האם אלו כל בני השיעור? שאלתי. לא, ענה, אלו שיעור א', אבל לא כולם הגיעו היום. והיכן אלו שלא הגיעו? איני יודע, ענה. יש תלמידים שקצת מתקשים… ומה בנוגע לשיעור ב'? המשכתי לחקור. שיעור ב' אין השנה, השיב, היו לנו הרבה בעיות אתם אז סגרנו את השיעור. מה זאת אומרת? שאלתי אותו. הרי אלו בדיוק סוג הבחורים שאתם קיבלתם גם לשנה הבאה, אז למה לקחת תלמידים שמלכתחילה אתם יודעים שלא תוכלו להתמודד אתם?

אני מכיר את ההורים ששלחו את ילדיהם ל"ישיבה" הזו. אלו הם הורים שרוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר, אולם הר"מ של כיתה ח' הסביר להם כי עם ההישגים של הילד שלהם בתלמוד תורה, עם הציונים שלו ועם ההתנהגות שלו, הוא לא הולך להתקבל לאחת הישיבות המצוינות. למעשה, אפילו לא לאחת הישיבות הבינוניות. אבל הם הרי רוצים שהבן שלהם ילך ל"ישיבה", כי מה יש שם היום בחוץ, ג'ונגל…

אני מכיר את ההורים ששלחו את ילדיהם ל"ישיבה" הזו. אלו הם הורים שרוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר, אולם הר"מ של כיתה ח' הסביר להם כי עם ההישגים של הילד שלהם בתלמוד תורה, עם הציונים שלו ועם ההתנהגות שלו, הוא לא הולך להתקבל לאחת הישיבות המצוינות. למעשה, אפילו לא לאחת הישיבות הבינוניות. אבל הם הרי רוצים שהבן שלהם ילך ל"ישיבה", כי מה יש שם היום בחוץ, ג'ונגל… הם שבויים בקונספציה שההגנה הטובה ביותר עבור נער היא להיות ספון בישיבה. אולם מהי אותה "ישיבה" – את זה הם אינם שואלים. העיקר שהוא לובש שחור לבן, ונמצא בישיבה.

מסיבה זו, אני מציע להפסיק להשתמש במונח "נשירה" כדי לתאר את התופעה שאני מעוניין לדון בה. מה שצריך לעניין אותנו הוא מצבו האישי של הילד – האם טוב לו היכן שהוא נמצא בחיים, האם הוא מקבל את היחס המתאים ואת ההכשרה הדרושה כדי לגדול למבוגר רציני ואחראי, או הוא נמצא חלילה בסכנת הידרדרות חמורה ובמצב נפשי רעוע, גם אם הוא עדיין "לומד" במוסד זה או אחר המתכנה "ישיבה". בעבודה שלי מול הורים ובני נוער אני מתעקש להפנות את מבטם אל המצב הנפשי הפנימי ולא אל הדימוי החיצוני (על אף שגם לו השפעה רבה על נפש הנער ועל יחס ההורים אליו). מצב סיכון שדורש התערבות אינו קשור לסוג הכיפה ולא לאופי המסגרת הלימודית, אלא למצבו הפנימי של הנער. אין שום יכולת לתת מענה לילד במצוקה, לא מענה דתי ולא מענה מסגרתי, לפני שאנו עומדים על מצבו הנפשי ומזהים את שורש מצוקתו.

העיסוק החברתי בהיבטים השטחיים של הנשירה – פלאפון לא כשר, שינוי לבוש ואפילו העדרות מתפילה ולימוד – מעמיק את הבעיה. למעשה, וכפי שאראה להלן, התמקדות בסימפטומים אלו היא אחד מהזרזים העיקרים לתופעת הנשירה. המבט השטחי על סממני "נשירה" חברתיים גורם להורים להימנע מלשלוח את ילדם למוסד המתאים לצרכיו, שבו הוא יתפתח כיאות, ולא ייפול וידרדר חלילה לשאול התחתית של הרחוב. עלינו להפנים שנער שמצבו הפנימי רעוע הוא נער בסיכון, גם אם הוא עדיין לומד תורה בהתמדה בישיבה. הטיפול שהוא מקבל צריך להיות תואם לבעיה שממנה הוא סובל.

אני מציע להפסיק להשתמש במונח "נשירה" כדי לתאר את התופעה שאני מעוניין לדון בה. מה שצריך לעניין אותנו הוא מצבו האישי של הילד – האם טוב לו היכן שהוא נמצא בחיים, האם הוא מקבל את היחס המתאים ואת ההכשרה הדרושה כדי לגדול למבוגר רציני ואחראי, או הוא נמצא חלילה בסכנת הידרדרות חמורה ובמצב נפשי רעוע, גם אם הוא עדיין "לומד" במוסד זה או אחר המתכנה "ישיבה"

ביכולתי למלא ספר בסיפורים הממחישים אבסורד זה, של נערים בסיכון גבוה שאינם מקבלים שום עזרה, כיוון שאינם עומדים בקריטריונים החברתיים של "נשירה". אבחר סיפור אחד שטיפלתי בו רק השנה: יצחק הוא בחור בישיבה גדולה מצוינת. הוא לומד היטב ונראה בחור ישיבה למופת, ואם תשאלו את בני הישיבה, הם יעידו שמדובר בבחור מצוין. אלא שבשיחה עם ההורים שלו נחשף פרופיל קצת שונה. במשך תקופה ארוכה, יצחק סחט אותם כספית, באיום שאם לא יביאו לו את הכסף שדרש הוא יבאיש את ריחם ברבים או יעזוב את הדת. התפרצות אלימה אחת של הבן יקיר הסתיימה באשפוז של האם, אבל היא כמובן לא פרסמה ברבים את הסיבה למצבה הרפואי. במשך זמן ארוך היו ההורים שבויים בידיו של בנם. הוא התעלל בהם פיזית ושדד את כספם, שלא לדבר על הסבל והצער שגרם להם.

כשהם ישבו אתי, ניסיתי שעה ארוכה להסביר להם שהילד חייב לקבל טיפול, ושבמקביל, הם צריכים לעשות הכל כדי למנוע את האלימות שלו, כולל התערבות של גורמי אכיפת החוק במידת הצורך. האם היתה מוכנה לקבל את הדברים, אבל האב התעקש שאם הם יעשו משהו אז הוא עלול לעזוב את הישיבה ואת לימוד התורה. כל ההסברים שלי שעל תורה כזו נאמר "לא זכה נעשית לו סם המוות" נפלו על אוזניים אטומות. האב היה משוכנע שמה שיציל את הבן הוא השהייה בישיבה, ולא היה מוכן להאמין שהתנהגות זו תמשיך חלילה מול אשתו וילדיו של הבן, ושלטובתו חייבים לטפל בכך בהקדם האפשרי. הוא חזר ואמר שהכי חשוב שהוא יישאר בישיבה.

מתוך היכרות עם אלפי מקרי נשירה במגזר, אני יכול לומר במידה רבה של ודאות שאת רוב הנערים בסיכון ניתן לזהות כבר מגיל צעיר. כבר בכיתות ז' וח' ניתן לאבחן ילדים בעלי רגישות מיוחדת, העלולים להיפלט מישיבה קטנה בשלב זה או אחר, ולהגיע לרחוב, או במקרים גרועים יותר, כמו זה שתיארתי למעלה, להשאר במערכת שאינה מתאימה להם ולפתח עיוותים נפשיים חמורים. ברבים מאד ממקרים אלו, אבחון מוקדם היה יכול לעזור לפתור את הבעיה או לפחות להתמודד אתה באופן הולם. זיהוי מוקדם של גורמי הסיכון היה מאפשר לשלוח את הילד למסגרת מכילה ומותאמת לצרכיו, שבה הוא היה יכול לפרוח ולגדול למבוגר אחראי, לטובתו האישית ולתפארת הוריו. במקום זאת, ילדים אלו נשלחים לישיבות חלשות, שלא רק שאינן מותאמות לצרכיהם, אלא שהן עצמן אחד הזרזים המשמעותיים לנשירה.

להלן ארצה להתייחס בקצרה לגורמי הסיכון שניתן לזהותם בקלות בגיל צעיר. כאמור, כדי לעשות סדר במבוכה זו חובה להיות ממוקדים ולהגדיר את הבעיה רק לפי מדד הסיכון. גורמי הסיכון שאמנה מוכרים היטב, ועל כן אתייחס אליהם בראשי פרקים ובהכללה, באופן המספיק לענייננו. ^[3]

 

מיהם הנושרים

לפני שאנחנו ניגשים לתת סימנים בגורמי הסיכון, חשוב להדגיש שחינוכו של נער אינו לגמרי בידינו. נערים יורדים מדרך הישר, וזה קורה במשפחות הטובות והמבוססות ביותר. איש אינו יכול לערוב לשלומם של ילדיו, ואין לנו אלא לעשות את ההשתדלות שלנו, ולגבי השאר, להתפלל לריבון העולמים שייתן בלבנו ובלב ילדינו אהבתו ויראתו, ויורה לנו ולהם את דרך הישר והטוב. עם זאת, בנסיבות חיים מסוימות ההיזק מצוי יותר. נסיבות אלו מתחלקות לשלש קבוצות עיקריות: הגירה, קשיים לימודיים ומצב משפחתי רעוע.

ברבים מאד ממקרים אלו, אבחון מוקדם היה יכול לעזור לפתור את הבעיה או לפחות להתמודד אתה באופן הולם. זיהוי מוקדם של גורמי הסיכון היה מאפשר לשלוח את הילד למסגרת מכילה ומותאמת לצרכיו, שבה הוא היה יכול לפרוח ולגדול למבוגר אחראי, לטובתו האישית ולתפארת הוריו. במקום זאת, ילדים אלו נשלחים לישיבות חלשות, שלא רק שאינן מותאמות לצרכיהם, אלא שהן עצמן אחד הזרזים המשמעותיים לנשירה

הגירה היא כל סיטואציה שההורים לא גדלו בתוך החברה שבה הם מגדלים את ילדם: בעלי תשובה, שהיגרו מהחברה החילונית לחברה החרדית, או ילידי חו"ל שהיגרו לארץ הקודש. בשני המקרים, הילדים חווים קושי מיוחד להשתלב במערכת חינוכית שאינה מוכרת להורים שלהם, ועל כן הם נמצאים בעמדה פגיעה יותר. במקרה של בעלי תשובה, מדובר בקושי כפול. הקהילה החרדית מתקשה לראות בהם שווים. ומשפחות בעלי התשובה עצמן סובלות פעמים רבות מחוסר איזון בכל מה שנוגע לחינוך ליידישקייט, מחמת מחסור בהדרכה ראויה והעדר מסורת בחינוך לשמירת תורה ומצוות. לחץ זה מוביל לשגיאות רבות בחינוך הילדים, שתוצאותיהן, למרבה הצער, הידרדרות של הילדים למצבי סיכון.^[4] בדומה לבעלי תשובה, גם עולים חדשים נתקלים בקשיי התאקלמות בארץ זרה. עולים חדשים עלולים למצוא את עצמם מתקשים להשתלב בחברה החרדית הישראלית ולהסתגל לקודים החברתיים והתרבותיים שלה.

קבוצת הסיכון השניה היא ילדים בעלי קשיים לימודיים, במיוחד אלה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD). ילדים בעלי קשיים לימודיים אינם פגומים חלילה, אך הם מתקשים לשבת יום שלם בבית הספר וללמוד בשיטת הלמידה המקובלת. במערכת הבית ספרית של ימינו, ובעיקר בבתי ספר לבנים בעולם החרדי, נדרשת מהתלמיד יכולת לשבת שעות רבות מול ספר וניתן דגש רב בכישורי הבנת הנקרא וניתוח טקסט. ככל שהכיתה גבוהה יותר, גוברות הדרישות הלימודיות, וילד בעל קשיי למידה והתנהגות מכל סוג שהוא, מדיסלקציה ועד רגישות יתר או הפרעות קשב, ימצא את עצמו מהר מאוד משועמם, ללא חווית הצלחה, ולעתים עם צריבות וצלקות מתחושות כישלון ואולי גם מעונשים לא מעטים שהוא ספג מהמלמד בתלמוד התורה. בחלק מהמקרים הוא יהפוך לילד דחוי ושקט, ובחלק מהמקרים תתורגם תחושת ההשפלה שלו למאמץ להשיג תשומת לב שלילית. בכל מקרה, תגובות אלה יגררו עוד סבב של דחיה, כשלונות ואכזבות מבית, וסופו מי ישורנו.^[5]

הקבוצה השלישית המועדת לסיכון היא ילדים מבתים שאינם יציבים. מכל אלפי המקרים שפגשתי, מצאתי כי עורף משפחתי רעוע הוא גורם הסיכון הקשה מכולם. אם יש לילד קשיים, אבל יש לו במקביל משפחה יציבה ותומכת, הסיכויים שלו לצאת במשך הזמן ממצב הסיכון שאליו נקלע גבוהים מאד. לעומת זאת, כאשר הילד חווה בתוך הבית אירועים קשים, כמו מריבות ואלימות בין ההורים או העדר חום ואהבה, המלווים בפגיעה פיזית או השפלה, בין אם ביחס לשמירת מצוות בין ביחס לכל עניין אחר – יקשה מאד לרפא את נפשו. המבט של ילד כזה על העולם נפגע. הוא מאבד אמון בבני אדם וביכולת שלהם לעזור לו. הוא יוצא לחיים כעוס וממורמר, והסיכון שלו להידרדר ולהיפלט מן החברה גבוה.^[6]

בחברה הכללית נהוג לדבר נוסף לכך על מצב סוציו-אקונומי נמוך. בחברה החרדית, לעומת זאת, ידוע לכל שאין מתאם בין היציבות הכללית של המשפחה לרמה הכלכלית שלה. משפחות רבות מתפקדות באופן מעולה וילדיהם שמחים ומאושרים גם אם הם חיים בצניעות ובפשטות רבה. עם זאת, כאשר ישנם גורמי סיכון אחרים, מצוקה כלכלית עלולה להעצים אותם ולהגביר את הקושי של הילד.

 

סיפורו של משה

לאור זאת, נוכל להבין כמה קל ופשוט לזהות ילדים בסיכון כבר בגיל צעיר. נתאר לעצמנו את משה, תלמיד בכיתה ו'. ההורים שלו, יובל וענת, זה מיקנעם וזו מלהבים שבדרום, החליטו לחזור בתשובה לאחר הצבא ולהקים בית נאמן בישראל. האבא למד מספר שנים בישיבה לבעלי תשובה ולאחר מכן המשיך לכולל אברכים, והאם היתה טרודה בגידול הילדים. רק בשנים האחרונות, כאשר המצוקה הכלכלית נעשתה קשה מנשוא, החליטה האם לנסות לרתום את כישוריה האמנותיים לטובת פרנסת ביתה, וגם האב נדחף לעזוב את הגמרא ולנסות לפרוש את מצודתו ולהביא פת לפי הטף. בתווך, קשיי גידול הילדים לצד בעיות הפרנסה העיבו גם על מצבם הזוגי של ההורים. משה, עלם חמודות עם פאות נאות ועיניים גדולות ותמימות, החל לדאבון לב להתרשל בלימודים, וכעת, המחנך מדווח כי יש לו גם התפרצויות אלימות בתוך הכיתה.

לא צריך להיות מומחה גדול בחינוך כדי לזהות את הסירנה האדומה המהבהבת מעל ראשו של משה. למרבה הצער, במקום עזרה מקצועית, מה שמשה יקבל יהיו כנראה עוד עונשים ועוד דחייה. אפשר להבין לנפשו של המלמד, המעוניין להמשיך את שגרת הלימודים בכיתה, אך בינתיים, מצבו של משה הולך ומידרדר, ואת הפורקן שלו הוא מצליח למצוא רק בבעיטות ארוכות ומדויקות בכדור אל השער המאולתר בשדה הבור שאליו הוא מתגנב בשעות אחר הצהרים.

כשהוא  רגע לפני ההתפוצצות, מגיע החלק המכריע בתהליך הנשירה: שלב בחירת הישיבה. הוריו של משה מעוניינים כמובן שבנם ילך לישיבה רצינית, שלומדים בה גמרא יומם ולילה, ולא שמשחקים בה כדורגל. הרי את כל התהליך הקשה והכואב עשו כדי לזכות לראות את בנם גדל בתורה. אבל איזו ישיבה תרצה את משה? והאם משה בכלל רוצה ללמוד בישיבה?

משה שלנו שרד איכשהו את השנתיים האחרונות בתלמוד התורה ועכשו הוא בכיתה ח', בראשיתו של גיל ההתבגרות הסוער. חבריו לכיתה מתכוננים לבחינות לישיבות, וסדר היום שלהם מלא בלימוד אינטנסיבי בגמרא. ההפוגות של משה יורדות; הלחץ הלימודי גובר; ומשה ממשיך לחוות כשלונות וגערות. רגע לפני ההתפוצצות, מגיע החלק המכריע בתהליך הנשירה: שלב בחירת הישיבה. הוריו של משה מעוניינים כמובן שבנם ילך לישיבה רצינית, שלומדים בה גמרא יומם ולילה, ולא שמשחקים בה כדורגל. הרי את כל התהליך הקשה והכואב עשו כדי לזכות לראות את בנם גדל בתורה. אבל איזו ישיבה תרצה את משה? והאם משה בכלל רוצה ללמוד בישיבה? הקבוצה החזקה והקבוצה הבינונית בכיתה מתקבלות לישיבות הטובות, ומשה וחבריו מוצאים את עצמם בתחתית הרשימה. היחידות שיסכימו לקלוט אותם יהיו ישיבות חלשות המעוניינות למלא את השורות, ואינן עסוקות בשאלות זוטרות כמו מידת ההתאמה של הבחור למסגרתן.

משה התקבל לישיבה, "ישיבה לצעירים מצוינים: ברכת יעקב ושלמה". המשגיח, ר' מנחם אורוולינסקי, הבטיח להורים כי האוצר שלהם נמצא בידים טובות, ושהתורה שהוא ילמד בישיבה תשמור עליו מכל משמר. ראש הישיבה, ר' אליעזר שטרנפנטר, שאליו נכנס הילד למבחן, שאל אותו אם הוא אוהב ללמוד, וכשמשה ענה בגמגום שכן, הוא נענה: "נו, אז בוודאי תמצא את המקום שלך בישיבה שלנו!" משה זקוק לים של עזרה מקצועית בלימודים, ובעיקר, למקום שיעניק לו תמיכה רגשית ומרגוע נפשי. הוא ילד טוב, וההורים שלו אוהבים אותו, אבל קשה לו – קשה לו בבית, קשה לו בלימודים, קשה לו עם סמכות, וקשה לו שאין לו אף מקום בטוח בעולם להניח בו את הראש. הוא זקוק להכלה ואהבה, ולסדר יום שימלא אותו בחוויות הצלחה. במקום זה, הוא מגיע למסגרת נוקשה ודוגמטית. סדר היום שלה דומה ליתר הישיבות, אף שהיא מקבלת ילדים הזקוקים לשיעורים קצרים יותר, להפוגות ספורט ואולי לחוגים שונים. ראשי המקום מעוניינים שלמקום תהיה תדמית של ישיבה רגילה, ולא חלילה של מוסד בעייתי שמשחקים בו כדורגל בהפסקות ויש בו גם חוג נגינה.

בינתיים, המצוקה של משה רק מתעצמת. הלימודים אינטנסיביים יותר משהיו בתלמוד התורה. הוא צריך לשבת בכל בוקר ולשמוע שיעור בעיון במשך שעתיים, ועוד שעתיים נוספות של שיעור בקיאות אחר הצהרים. נוסף לכך, הוא צריך ללמוד גמרא שלושה סדרים עם חברותא. מהר מאד הוא מוצא את עצמו מנותק נפשית ורגשית מהלימודים. הלימודים בישיבה הופכים לסיר לחץ, שבו סגורים יחדו מתבגרים שאינם מעוניינים ללמוד, אך הם כלואים במסגרת שבה אין להם הפסקות, אסורים עליהם אפילו המשחקים שהותרו בתלמוד תורה, והם חוזרים הביתה בשעה מאוחרת או נשארים ללון בפנימיה. לא זו בלבד, אלא שאחד הדברים העיקריים שהצוות ממשיך להקפיד עליו הוא הנראות – הם "ישיבה" הלא! כשמשה נצפה יום אחד בנעלי כדורגל שעליהן וי גדול, הוא נקרא לחדרו של המשגיח, והלה נזף בו חמורות על כך שהוא אינו נראה כמו "בן תורה", ואף החרים את הנעליים, כדי שמשה לא יסתובב בהן חלילה מחוץ לישיבה.

פעמים רבות מגלים ההורים את מצבו האמתי של ילדם רק בקצה הדרך, לאחר נקודת השבירה. עולמם חרב עליהם, אך בשלב זה אין לאל ידם להועיל. הם יכולים לנסות ולהרעיף אהבה על הבן, להכיל ולחבק. אך כעת, הרכבת כבר סטתה ממסלולה וקשה מאד להעלותה אליו בחזרה

ואז קורה הדבר המוזר והכל כך לא צפוי: משה נשבר. משהו בו בפנים מת ומתחיל תהליך התדרדרות מהיר. למשה רע מאוד, והוא מחפש סיפוקים שיעשו לו טוב. הוא מתגנב לרחוב ומתחיל להסתובב עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים. הוא מתחיל להתעמת עם הצוות על ההיעדרות מהתפילות והסדרים ועל התנהגות לא הולמת. הוא נשלח חזרה הביתה: פעם ראשונה לשבוע, פעם שניה לחודש ופעם שלישית לצמיתות. אבל משה אינו חוזר הביתה. ההורים כועסים עליו שהוא חוזר, וגם לא טוב לו בבית. משה יוצא אל הרחוב.

כל זה מתרחש בעיצומו של תהליך ההתבגרות, בגיל 15-14, במהלך שיעור א' או שיעור ב' בישיבה קטנה. משה יוצא לרחוב פגוע וכעוס על כל העולם. הוא במצב של ייאוש, המוביל אותו להרס עצמי ולהתנהגויות קשות ומסוכנות. ורק אז, בקצה התהליך, פוגשים בו המלאכים הטובים, מתנדבים בעמותות לטיפול בנוער קצה, עובדים סוציאליים וגופי רווחה ושיקום. הם אוספים אותו מהרחוב ומנסים להחזיר אותו לחיים בריאים ויציבים, ולהשיב לו את האמון באדם ובעולם.

פעמים רבות מגלים ההורים את מצבו האמתי של ילדם רק בקצה הדרך, לאחר נקודת השבירה. עולמם חרב עליהם, אך בשלב זה אין לאל ידם להועיל. הם יכולים לנסות ולהרעיף אהבה על הבן, להכיל ולחבק. אך כעת, הרכבת כבר סטתה ממסלולה וקשה מאד להעלותה אליו בחזרה.

 

לראות את הנולד

לפני חמש שנים, בהיותי רב בכפר הנוער זוהרים, נתקלתי בסיפורם העצוב של בני הנוער החרדים הנושרים. פגשתי שם את משה ודומיו בגדה השניה, לאחר שנאספו מהרחוב ונשלחו למוסד משקם. המשל המפורסם של בית החולים מתחת לגשר מתאים בדיוק לתיאור המצב. המדינה והחברה משקיעים סכומי עתק בטיפול ועזרה לנערים במצבי קצה, אבל כדי שהנער יוכל לקבל את כל הטוב של צוות מקצועי ותנאים אופטימליים לשיקום, הוא צריך לעבור בגיהנום. כל עוד משה הוא סתם ילד בסיכון, שעדיין רשום בישיבת "ברכת יעקב ושלמה", איש לא ישים לב אליו. אדרבה, בתור ילד שלומד בישיבה חלשה שאינו מגיע ממשפחה מיוחסת, הוא יקבל הכי פחות יחס והכי פחות השקעה והכלה. הוא אינו נושר אלא חלק ממסגרת, גם אם בתחתית של התחתית שלה. רק כשהוא כבר יישרט וייפצע ויתמלא צלקות, יבואו עובדי בית החולים שמתחת לגשר וינסו לחבוש את פצעיו. אלא שלעתים קרובות יהיה זה מאוחר מדי; הפצעים כבר אנושים…

כל עוד משה הוא סתם ילד בסיכון, שעדיין רשום בישיבת "ברכת יעקב ושלמה", אף אחד לא ישים לב אליו. אדרבה, בתור ילד שלומד בישיבה חלשה שאינו מגיע ממשפחה מיוחסת, הוא יקבל הכי פחות יחס והכי פחות השקעה והכלה. הוא אינו נושר אלא חלק ממסגרת, גם אם בתחתית של התחתית שלה. רק כשהוא כבר יישרט וייפצע ויתמלא צלקות, יבואו עובדי בית החולים שמתחת לגשר וינסו לחבוש את פצעיו

עקב מצב מעוות זה, הרגשתי כי חובה עלינו לעשות משהו, כדי לעצור בזמן את תהליך ההידרדרות של נערים כמו משה, ולהפנות אותם למסגרת מתאימה בעוד מועד. סיפרתי על אבסורד זה לאחי הרב אלי פלאי, מו"ל משפחה ומי שהקים את המכון החרדי למחקרי מדיניות, ושיתפתי אותו במחשבותי, והוא הפנה אותי אל ארגון "שלבים", שהקימה הגברת נחמה וולפסון ובראשו עומד הרב אילן קוסמן. ארגון זה מלווה בתי ספר בפריפריה החרדית ומעניק עזרה וסיוע למשפחות בעלי תשובה. במסגרת פעילות הארגון נכנסתי אל אחד מבתי הספר שהם מלווים וניסיתי לזהות גורמי סיכון אצל ילדים. נפגשתי לשיחה עם כל אחד מהילדים בכיתה, ואצל אחדים מהילדים נחשפתי לסיפורים אישיים קשים שהם שמחו לפרוק. חלק גדול מאותם סיפורים לא היו ידועים לצוות, והם הסבירו למפרע את ההיסטוריה ההתנהגותית של הילדים.

בשלב הבא, שלב הרישום לישיבות, עבדתי יחד עם הצוות החינוכי בבית הספר כדי לאתר מסגרות חינוכיות המותאמות במידת האפשר למצבו של כל ילד. לשם כך ישבנו וניסינו למפות את החוזקות ואת החולשות של כל ילד. ביקשנו לאפיין את צרכי הילד, את האתגרים שהוא עלול להיתקל בהם, ואת ההזדמנויות המיוחדות שלו. לאור תובנות אלו, חשבנו אילו מסגרות המשך יתאימו לכל אחד מהילדים – למי מתאימה ישיבה תחרותית בעלת רמת לימודים גבוהה וסדר יום תובעני, ולמי עדיפה מסגרת אינטימית וקטנה יותר – ישיבתית אמנם ועם לימודים אינטנסיביים, אך בעלת אווירה נינוחה וחברית. וכך הלאה – מי צריך מסגרת מכילה, ואיזה ילד זקוק דווקא למסגרת עם משמעת נוקשה; למי תתאים מסגרת שלומדים בה מקצועות חול, ומי צריך מקום עם מרחבים ופעילות ספורטיבית. במקום להתנהל בחובבנות ולנסות לדחוף את הילדים לכל מסגרת שרק תסכים לקבל אותם (ובלבד שתהיה לה חותמת כשרות של "ישיבה"), או גרוע מכך, לעבוד עם כל מיני "דילים" מפוקפקים של רשמים וציידי גולגולות המקבלים שכר "לפי ראש" –  למדנו ביסודיות מהם המוסדות הקיימים ומה יש להם להציע.

התחלתי לבקר במסגרות לימודים שונות כדי להכיר אותן מקרוב. שוחחתי עם הצוות והבחורים, התרשמתי מהמקום ווידאתי שהם יודעים את מי הם מקבלים ושיש להם היכולות והמחויבות לעזור לילד. במשך הזמן צברנו מידע מקיף ומעמיק על המסגרות השונות שאליהן פונים בדרך כלל ילדים בעלי גורמי סיכון. למדנו מהן החוזקות והחולשות של כל מוסד: למי יש יכולת להציע מענה רגשי לילד מתקשה, ולמי יש צוות טיפולי מקצועי, אילו ישיבות עוקבות אחרי מצבם הנפשי של התלמידים ואילו מציעות סיוע לימודי למתקשים. כמו כן, אנו עוקבים באופן שוטף אחר נתוני ההצלחה או חלילה הכישלון של כל מסגרת. אנו יודעים שלא משנה כמה מקצועי מקום יכול להיראות וכמה עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים רשומים אצלו, אם יש לו ארבעים אחוזי נשירה, לא נרצה לשלוח לשם ילדים. אנו יודעים גם ההפך, שלעתים ישיבה רגילה לכל דבר, שאינה מציעה כל מערך תמיכה פורמלי או תכניות מיוחדות עבור נוער בסיכון, מצליחה באופן מופלא עם חניכיה, כי יש לה ניהול מעולה וצוות אנושי היודע לגעת בלבם של הנערים. עם הזמן אנו לומדים יותר ויותר על המוסדות, ויודעים להתאים בצורה טובה יותר בין התלמיד וצרכיו לבין המוסד ומה שיש לו להציע.

עבודתנו בארגון אינה מסתיימת עם התאמת המוסד לצרכי הילד. אנו ממשיכים לעקוב אחרי התקדמות הילד במסגרת החינוכית ושומרים על קשר רצוף עם הצוות שלה. אני מגיע לבקר את  הילד בחודשים הראשונים בישיבה, ומוודא עמו ועם הצוות שהוא מתאקלם יפה. בדרך כלל, הסיפור אינו נגמר בכך. רבים מהילדים הנושאים גורמי סיכון נקלעים לקשיים ולבעיות, העשויות בהחלט להביא לנשירה מוחלטת. אולם, בזכות שיתוף הפעולה עם המסגרות והאמון שנבנה עם הנער, ניתן להיות שם עבורו בכל צומת של משבר וקושי ולנסות כפי כוחנו לפתור את הבעיה, אם בהגשת עזרה נקודתית ואם בהעברה למסגרת אחרת.

במקום להתנהל בחובבנות ולנסות לדחוף את הילדים לכל מסגרת שרק תסכים לקבל אותם (ובלבד שתהיה לה חותמת כשרות של "ישיבה"), או גרוע מכך, לעבוד עם כל מיני "דילים" מפוקפקים של רשמים וציידי גולגולות המקבלים שכר "לפי ראש" –  למדנו ביסודיות מהם המוסדות הקיימים ומה יש להם להציע

הסיכום בין בית הספר לישיבה הוא שאני, או כל פעיל אחר בארגון שלנו, ממשיך ללוות את הילד, וכי עליהם לערב אותי בכל בעיה העלולה לצוץ בהמשך. כך, אם הילד מתקשה להתאקלם במוסד או מתעוררת בעיה חינוכית או התנהגותית משמעותית, הם צריכים ליידע אותי. הישיבה אינה יכולה לסלק את הילד מבלי להודיע על כך למלווה מטעם הארגון. אם אנו רואים כי הילד מתקשה במסגרת, בידינו להושיט עזרה ובמידת הצורך אף להעביר למוסד אחר.

המטרה שלנו בליווי זה כפולה. ראשית, אנו רוצים לוודא שהילד לא יגיע למצב של פיצוץ יחסים בינו לבין המוסד ולא ימצא את עצמו ברחוב. אנו מנסים לעצור את התרחיש הזה כמה צעדים קודם. נוסף לכך, אנו מוודאים שההורים של הילד אינם לבד במערכה מול המנגנון המוסדי, שעלול לפעול לפעמים בחוסר רגישות, גם אם ללא כוונת זדון. לעתים קרובות אין להורים כוח רב מול המוסד; ובעוד הדאגה העיקרית של המוסד היא לשמו הטוב ולהתנהלות התקינה שלו, הדאגה העיקרית של ההורים היא לשלומו של בנם אהובם. כאשר מדובר בהורים לילדים במצבי סיכון, שפעמים רבות נמנים על מעמד לא מבוסס דיו בקהילה, היחס בינם למוסד נעשה מאתגר שבעתיים. ההורים עומדים חסרי אונים מול מערכת שפלטה את ילדם הסורר, ואין בידם לפעול. ההתערבות שלנו מציעה להם צוות חיצוני מקצועי המלווה את הילד וגם מתווך בינם לבין המוסד במידת הצורך.

אם שיתוף הפעולה בינינו למסגרת הלימודית עולה יפה ואנו רואים שהילדים ששלחנו לשם מצליחים ומתקדמים, נמשיך לשלוח אליה ילדים נוספים בשנים הבאות. אם אנו רואים שהילדים ששלחנו נפלטים מהמסגרת וששיתוף הפעולה עמה לא עולה יפה, נפסיק כמובן לשלוח לשם ילדים, ולא משנה כמה אותו מוסד ישלם לרשמים וכמה לחצים ינסו רשמים אלו להפעיל עלינו. כך, התיווך שלנו משמש תמריץ ברור למוסד להשקיע ולהתאמץ כדי לעזור ולבנות כל ילד, גם אם הפתרון הקל עבורו הוא לזרוק את הנער מהישיבה ולקנות בכך שקט עבור הצוות החינוכי.

בעוד הדאגה העיקרית של המוסד היא לשמו הטוב ולהתנהלות התקינה שלו, הדאגה העיקרית של ההורים היא לשלומו של בנם אהובם. כאשר מדובר בהורים לילדים במצבי סיכון, שפעמים רבות נמנים על מעמד לא מבוסס דיו בקהילה, היחס עם המוסד נעשה מאתגר שבעתיים. ההורים עומדים חסרי אונים מול מערכת שפלטה את ילדם הסורר, ואין בידם לפעול

הפרויקט הזה הצליח כל כך בסיעתא דשמיא, עד שתוך כמה שנים הוא צמח לשבעה עשר בתי ספר ולחמישה רכזים נוספים העוסקים במלאכת קודש זו. אנו יכולים לראות מתוך הנתונים שלנו, שהתכנית הצליחה לצמצם את הנשירה בעשרות אחוזים לעומת שנים קודמות.

הפרויקט הצנוע של ארגון "שלבים" הוכח יעיל ומצמצם נשירה. עם זאת, האתגר המשמעותי עוד לפנינו. הבעיה השורשית היא כאמור אפיון שגוי של הנשירה, הרואה בנשירה עזיבת המסגרת הישיבתית. כיום, אנו צריכים להפעיל מאמצי שכנוע משמעותיים מול ההורים, ולעתים גם מול המוסדות, כדי להוכיח להם שהימצאות במסגרת בעלת הטייטל "ישיבה" אינה תרופת פלאים נגד נשירה. יש לא מעט גורמים המעוניינים מסיבותיהם הם להשאיר את המצב הקיים על כנו. התשובה המעשית לאתגר זה הם מרכזי ההכוון, המייעצים להורים ולמוסדות באופן מקצועי, ומשתדלים להתאים כל ילד למסגרת החינוכית הטובה ביותר עבורו.

חשוב לציין שעולם הישיבות הוא קודש הקודשים של הציבור החרדי והמטרה היא לא להמעיט בחשיבותו חלילה, אלא למנוע מצב של ילדים בסיכון המגיעים למוסדות לא מותאמים שבהם אין להם כל סיכוי לשרוד לטווח ארוך. בחלק גדול מהמקרים, המסגרת הזאת היא המפלט האחרון שלהם לפני שידרדרו לרחוב, ולכן נדרשת כאן התאמה מדויקת ושיקול דעת רחב. יש לבדוק מהם המקומות שיש בהם הסיכוי הגבוה ביותר לסור מרע, ורק אחר כך גם לעשה טוב.

 

חשיבותם של מרכזי ההכוון

מכל האמור עולה המסקנה כי מרכז הכוון נגיש להורים, שיקבל גושפנקא רבנית של גדולי ישראל ויזכה לאמון ההורים, יוכל להועיל רבות לצמצום הנשירה. דרך מרכז זה יוכלו ההורים לקבל את כל המידע הרלוונטי על המוסד שאליו הם שולחים את בנם. הם יוכלו לדעת מה מידת ההצלחה של המוסד בעבודה עם ילדים בעלי אתגרים לימודיים ורגשיים, ומה טיב אנשי הצוות שם. הם ידעו מה סגנון הלימוד במקום ומה סגנון התלמידים, והאם הוא מתאים לצרכים של בנם. נוסף לכך, מאגר מידע מסוג זה יחייב את המוסדות להתייעל ולהשתפר, ולא, הם פשוט ייאלצו לסגור את שעריהם.

ואכן, מרכזי הכוון כאלו כבר קיימים. לארגון שלנו, שלבים, מרכז יעוץ העובד לפי אותו קו מנחה של פרויקט ההשמה בבתי הספר: הוא מנסה לאפיין את הצרכים של הילד ואת גורמי הסיכון שלו ולתת לו מענה וליווי בהתאם. מן הראוי לציין ארגונים נוספים הפועלים בתחום ומפעילים מודלים זהים, כמו פרויקט הליווי והתמיכה בבוגרי תלמודי התורה של רשת בני יוסף בראשות הרב יעקב מויאל, מרכז ההכוון של הרב דן טיומקין ועוד ועוד. בחודשים האחרונים, בעקבות משבר הקורונה שהשליך על מצבם של בני ישיבות רבים, הוקמו בירושלים שני מרכזי הכוון, שזכו לברכתם של גדולי ישראל. מרכזים אלו פונים לקהל הרחב, ולא רק לקהל בעלי התשובה שאתו עובד ארגון שלבים. ככל שגופים חשובים אלה יעבדו יחד וישתפו מידע על מוסדות מומלצים, כך יהיו גם התועלת והתיקון גדולים ומשמעותיים יותר.

אלא שלפתחו של כל מרכז הכוון אורבות סכנות רבות, וככל שהצלחתו מרובה יותר, כך סכנתו מצויה. אם מרכז הכוון כל שהוא יקבל הכרה ציבורית רחבה, יהיה לו כוח רב. הוא יהיה מסוגל להכריע את גורלו של מוסד לחיים או למוות. כוח מסוג זה מזמין אויבים רבים, והם ינסו ללא ספק להילחם בו. משום כך, גוף ידע מסוג זה יוכל להחזיק מעמד רק באמצעות שני דברים: אמון ציבורי רחב שייבנה על שקיפות ויושרה, ותמיכה מסיבית של גדולי ישראל, שתעמוד לצדו מול כל הגורמים האינטרסנטים, העסקנים ובעלי המוסדות שייפגעו ממנו וינסו להטיל בו דופי ולעצור את פעילותו.

אם מרכז הכוון כל שהוא יקבל הכרה ציבורית רחבה, יהיה לו כוח רב. הוא יהיה מסוגל להכריע את גורלו של מוסד לחיים או למוות. כוח מסוג זה מזמין אויבים רבים, והם ינסו ללא ספק להילחם בו. משום כך, גוף ידע מסוג זה יוכל להחזיק מעמד רק באמצעות שני דברים: אמון ציבורי רחב שייבנה על שקיפות ויושרה, ותמיכה מסיבית של גדולי ישראל, שתעמוד לצדו מול כל הגורמים האינטרסנטים, העסקנים ובעלי המוסדות שייפגעו ממנו וינסו להטיל בו דופי ולעצור את פעילותו

מרכזי הכוון מסוג זה צריכים משום כך להיבנות בחכמה ובאחריות רבה, ובהכוונה של רבנים ואנשי מקצוע. בעיקר, יש לוודא שמדובר בגוף בלתי תלוי, הפתוח לביקורת והעובד בשקיפות וללא מטרות רווח, לפי קריטריונים הניתנים לביקורת ומקורות מידע גלויים. באופן זה, כל מי שרוצה לבדוק אותו, יוכל לוודא שכל הפרטים במאגר אמינים ומדויקים. מדובר באתגר לא פשוט, כיוון שקשה מאד לאפיין מוסדות לפי קריטריונים נוקשים. משרד החינוך, למשל, מתייג כיום מוסדות לפי פרמטרים טכניים, כמו מספר בעלי תואר ראשון במוסד ומספר העובדים הסוציאליים המועסקים בו, אך אינו מנסה לעמוד על האיכות האנושית של הצוות ועל יעילותו. כאמור לעיל, מספר העובדים הסוציאליים הרשומים כעובדים במוסד אינו מנבא את מידת ההצלחה שלו.

בפני פעולתם של מרכזי ההכוון ניצבים אפוא אתגרים לא פשוטים. עם זאת, אנו יכולים לומר בביטחון כי כדי שהם יעבדו באופן יעיל אין צורך להכניס פיקוח של משרד החינוך לכל עולם הישיבות וגם לא להטיל דופי בישיבות הטובות: כל מה שצריך לעשות הוא לקדם מידע אמין וטוב על כלל המסגרות החינוכיות החרדיות, החל מבתי הספר ועד ישיבות וסמינרים, מידע שיהיה נגיש להורים ויציג בפניהם ידע רלוונטי ואובייקטיבי על כל מוסד. כיום, הידע של הורים רבים על המוסד שאליו הם שולחים את בנם היקר מבוסס על המלצות כלליות שהם מקבלים מהמחנך (בעיקר אם הם בעלי תשובה או מהגרים). גם אם המחנך הוא איש יקר וטוב (ורובם אכן כאלה) האינטרס המרכזי שלו הוא לשבץ את כל הכיתה במסגרות, והוא אינו יכול להקדיש את כל מרצו לכל הורה. מי שנכנס בדרך כלל לתוך ואקום זה הם רשמים וגורמים אינטרסנטיים, המרוויחים כסף רב משיבוץ ילדים במוסד המעונין בהם. עבורם, הטרף הקל ביותר הוא דווקא המשפחות שבהם מצויים גורמי הסיכון המשמעותיים.

יתכן שכיום, באווירה הפוליטית הנוכחית, שינוי המצב הקיים הוא חלום רחוק. אך אני סמוך ובטוח שאם מרכזי ההכוון יצליחו לעמוד בלחצים ולהמשיך לפעול ביושרה, נראה שינוי דרמטי במדדי הנשירה והתייעלות בקרב המוסדות לנוער בסיכון, לרווחתם ולעתידם הבטוח של היקרים לנו מכל.

 

---

[1] נשירת נערות היא תופעה בעלת מאפיינים שונים שיש לדון בה בנפרד. ראה על כך, צפורה גוטמן, קול צעקת הנערות, צריך עיון, י"ג שבט תשע"ח.

[2] נרי הורביץ, תשתית למיפוי החינוך החרדי בישראל, מדינת ישראל – המדען הראשי 2012, עמ' 235.

[3] הרחבה על גורמי הסיכון השונים ניתן למצוא בספרו של הרב דן טיומקין, "בוסר המלאכים".

[4] ראה על כך בספרו של הרב דן טיומקין, "במקום שבעלי תשובה עומדים".

[5] ראה על כך בהרחבה במאמרו של חיים דיין, להקשיב להפרעת הקשב, צריך עיון, א' שבט תשע"ח.

[6] אלימות במשפחה מעלה מיד תופעה קשה אחרת שפגיעתה ארורה, והיא פעמים רבות מתלווה למצבי מצוקה נוספים. אני מדבר כמובן על פגיעות מיניות, השכיחות לצערנו בקרב נוער בסיכון. בהערכה גסה, ניתן לומר שכ-70% מהנערים בסיכון שפגשתי חוו פגיעה מסוג זה או אחר. חשוב להדגיש שהפגיעה מגיעה פעמים רבות לאחר ההידרדרות, כאשר הנער מוצא את עצמו במקומות וסיטואציות שאיש לא אמור להקלע אליהם, וודאי לא נער בעל נפש רכה. ישנם מקרים אחרים שהפגיעה המינית היא הגורם הראשי לנשירה, אך הם מעטים יחסית. המכנה המשותף לכל המקרים הללו הוא הטלטלה הנפשית הטראומטית לנער. עם זאת, כיוון שלא מדובר בגורם נשירה שניתן לזהות בגיל צעיר בדרך כלל, הוא אינו רלוונטי כל כך לדיוננו.

Photo by Chris Lawton on Unsplash