אל תחטאו בילדה

מאמר תגובה ל"כיצד מונעים את הנשירה"

נשירה של בנות היא תופעה בעלת מאפיינים יחודיים הדורשת טיפול מתאים. כדי לטפל בה בצורה מיטבית, עלינו להיות ערניים לצורך של הבת בתחושת שייכות, ולהבין גם מתי נדרשת התערבות מקצועית.

ט"ז טבת תשפ"א

"אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד – אף אחד מבוגר, זאת אומרת – חוץ ממני.

ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק – זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כל היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון וכל זה. אני יודע שזה שגעוני. אבל זה הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות."

 (ג'יי די סאלינג'ר, התפסן בשדה השיפון)

תיאור מפורסם זה מתוך הספר "התפסן בשדה השיפון" ממחיש היטב את המרחב המסוכן שבו נמצאים הנערים והנערות בתקופת הנשירה: קצה צוק ללא מבוגר משמעותי בחייהם – מצב שהם לפני נפילה מצוק, או אולי אף בעיצומה של הצניחה מטה.

במסגרת עבודתי בעשור האחרון ביעוץ חינוכי (M.A) בתיכון "רימון" שבמרכז תל"ם, ארגון גג המציע מערך שירותים לנערות בסיכון, אני נפגשת עם נערות חרדיות מכל חלקי הרצף הסיכוני. הן כולן נמצאות במרחק זה או אחר מקצה הצוק. כדי לא ליפול, הן זקוקות למבוגרים שיאמינו בהן, ויעניקו להן את המענה המקיף הדרוש. ככל שנקדים לזהות אותן מתקרבות אל הצוק כך ייטב. אולם בזיהוי אין די: עלינו לסלול להן דרך מבטחים, כל אחת לפי צרכיה האישיים.

כדי לא ליפול, הן זקוקות למבוגרים שיאמינו בהן, ויעניקו להן את המענה המקיף הדרוש. ככל שנקדים לזהות אותן מתקרבות אל הצוק כך ייטב. אולם בזיהוי אין די: עלינו לסלול להן דרך מבטחים, כל אחת לפי צרכיה האישיים

בשנים האחרונות, מסגרות ייעודיות וגורמי טיפול מעידים על מספר הולך וגדל של נערות חרדיות (בגילי 21-12) הנמצאות בסיכון, תופעה שאף קיבלה תאוצה בעקבות משבר הקורונה. נערות אלה, שנשרו ממסגרות החינוך השונות (או נמצאות על סף נשירה), סובלות מדחיה חברתית, ובהיעדר מענה מקצועי הולם נפלטות לרחוב. הן חשופות לניצול ולאלימות על כל גווניהם, מידרדרות לשימוש באלכוהול ובסמים, וחלקן אף מעורבות במקרים שבגינם נפתחו להן תיקים במשטרה.

כיצד מונעים מנערות שגדלו במשפחה חרדית ובחינוך חרדי לרוץ אל קצה הצוק ללא הבחנה? איך ניתן לסייע להן להתרחק ממנו? במאמר זה אנסה לתת תשובות לשאלות אלה, תוך עמידה על חשיבות תחושת השייכות לקהילה והטיפול המקצועי בכל בת, ועל ההבחנה החיונית בין נערות שניתן להפנות לתיכון רגיל אך מכיל, לבין נערות שיש להפנותן לתיכון המיועד לבני נוער בסיכון.

 

שייכות ומקצועיות

טיפול יעיל בנערות חרדיות במצבי סיכון מבוסס על שני אלמנטים: אחד מהם הוא חיזוק תחושת השייכות והקשר, והשני הוא מקצועיות ללא פשרות.

אתחיל בהסבר לגבי חיזוק תחושת השייכות. הספרות המקצועית מלמדת אותנו כי בגיל ההתבגרות, סביבה משפחתית וקהילתית שאינה תומכת מקשה על מתבגרים להשלים בהצלחה את תהליך החיברות, ופוגעת ביכולתם להתמודד עם מצבים חברתיים חדשים או עם מצבים הדורשים מאמץ. אחד מהאתגרים העיקריים הניצבים מולנו בעבודתנו עם נערות נושרות הוא אפוא בניית מעטפת תומכת וחיזוק תחושת השייכות.

בעבר, כפעולת הגנה של החברה החרדית מפני תופעות של סטיה בקרב חבריה, רווח הנוהג להוציא את הנערה שסטתה מהדרך אל מחוץ ל'מחנה', אל מחוץ לחברה החרדית. פעולה זו לוותה בדרך כלל בניתוק כל קשר עם הצעירה. היום לעומת זאת מעודדים מרבית הרבנים פיתוחם של פתרונות ומענים ייחודיים בתוך המגזר עצמו, מבלי להרחיק את בני הנוער מהקהילה.

ככל שהנערה מתנתקת מגורמים רבים יותר בחייה הקודמים – בית הספר, החברות, המשפחה הקרובה והרחוקה – כך היא עלולה להגיע למקומות אפלים יותר. אם נצליח להעניק לנערה כזו תחושה של שייכות למרות הכל, יקל עליה לחזור לקשר ולו חלקי עם המשפחה, ולקבל את ההגנה שהיא זקוקה לה

ואכן, שימור הקשר עם הקהילה הוא חיוני. מנסיוני בעבודה עם נערות אני מוצאת, כי ככל שהנערה מתנתקת מגורמים רבים יותר בחייה הקודמים – בית הספר, החברות, המשפחה הקרובה והרחוקה – כך היא עלולה להגיע למקומות אפלים יותר. אם נצליח להעניק לנערה כזו תחושה של שייכות למרות הכל, יקל עליה לחזור לקשר ולו חלקי עם המשפחה ולקבל את ההגנה שהיא זקוקה לה.

האלמנט השני שעליו יש להקפיד בעבודה עם נערות נושרות הוא מקצועיות. ממד אחד של מקצועיות הוא פשוט וברור: בני נוער נושרים זקוקים לאנשי מקצוע שיבינו את האתגרים שעמם הם מתמודדים, ידעו לזהות תסמיני הידרדרות, ויכירו את הדרכים הטובות ביותר לסייע להם. גורמי הסיכון לנשירה שתיאר הרב פלאי במאמרו רלוונטיים לנערות כפי שהם רלוונטיים לנערים: אכן, רוב הבנות הנושרות שבהן אנו נתקלים הן בנות להורים שחוו הגירה, בנות בעלות הפרעות קשב וליקויי למידה לא מטופלים, או בנות מרקע משפחתי בלתי יציב. עם זאת, בקרב בנות נושרות נמצא גם שיעור משמעותי של נערות שחוו פגיעה מינית. גם כאשר הפגיעה מתרחשת בגיל צעיר (לרוב מדובר בכיתות א' עד ג') יופיעו תסמיני הנשירה המתפתחים כתגובה לפגיעה בתחילת גיל ההתבגרות. עובדה זו מוסיפה ממד לצורך בהכשרה מקצועית, הרלוונטית דווקא לבנות נושרות. עבור טיפול בפגיעה מינית אין די במציאת מסגרת חינוכית מכילה: במקביל, יש צורך גם בטיפול נפשי מתאים שיסייע לנפגעת להשתקם מהטראומה.

כדי שמסגרת חינוכית תוכל לטפל כראוי בנערות נפגעות תקיפה מינית, אין די ביועצת מקצועית. חשוב מאד שנערות אלה יעברו טיפול אצל פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה, שעברה הכשרה ספציפית בתחום זה ויש לה ניסיון בטיפול בטראומה. עבודה עם מקרי טראומה דורשת ידע מדויק והבנה בדיסוציאציה – מצב של ניתוק בין האדם מעצמו או מהסביבה, שהוא תסמין נפוץ של פגיעה מינית. ללא ידע מתאים, הטיפול באותן בנות לא רק שלא יהיה יעיל אלא אף עשוי להיות מסוכן וליצור אצל הנערות טראומה משנית.

 

שלב בית הספר היסודי

תסמינים של נשירה אצל נערות חרדיות מתחילים להופיע כבר בכיתות ו' וז'. הנערות מתחילות להתאפר (דבר שאינו מקובל בציבור החרדי בגיל כה צעיר), להסתובב ברחובות בלילות, לעשן סיגריות, ולהצטרף לחבורות רחוב של נערים ונערות במצב סיכון דומה.

בנות כאלה זקוקות לדמות חונכת שתהיה אתן גם מחוץ לכתלי המוסד: תטייל אתן, תלך אתן לעיר, תקנה להן אייס קפה, ותראה איפה באמת הן מסתובבות. השקעה בקשר מסוג זה יוצרת מצב שהבנות נפתחות יותר בפני החונכת או אשת הקשר מטעם בית הספר, וכך נמנעת בדרך כלל הגעה למצבי קצה

בשנים אלו של בית הספר היסודי, כאשר תהליך הנשירה אך החל, הדבר החשוב ביותר שאנו אנשי החינוך יכולים לעשות הוא לזהות את אותן בנות בסיכון ולהתחיל לטפל בהן מידית. לא מדובר דווקא בטיפול מקצועי אצל פסיכולוגית: איחוד כוחות של היועצת והמחנכת להשקעה אמתית בילדה יכול לתת מענה מספק. בבית ספר חרדי רגיל יהיו בכיתה לא יותר משלוש בנות בסיכון. מספרן המועט יחסית מאפשר לצוות להקצות משאבים מתוגברים לסיוע לאותן בנות. בשנים האחרונות אף ניתנת האפשרות לכל לומד הוראה להתמחות בתחום הנוער בסיכון, ורצוי שכל בית ספר יעסיק מורות שעברו התמחות זו. באופן זה, יעבדו לצד היועצת אנשי צוות נוספים בעלי היכרות עם תחום הנשירה, והם יגויסו להחזרת הנערה אל המסלול.

כיצד בונים קשר של אמון עם אותן נערות שכבר החלו לפזול החוצה? שיעורים פרטיים הם דרך טובה: לצד סיוע לימודי, מתבסס קשר המאפשר לגשת ללבן של הבנות ולראות כיצד ניתן לעזור להן. נוסף לכך, בנות כאלה זקוקות לדמות חונכת שתהיה אתן גם מחוץ לכתלי המוסד: תטייל אתן, תלך אתן לעיר, תקנה להן אייס קפה, ותראה איפה באמת הן מסתובבות. השקעה בקשר מסוג זה יוצרת מצב שהבנות נפתחות יותר בפני החונכת או אשת הקשר מטעם בית הספר, וכך נמנעת בדרך כלל הגעה למצבי קצה.

 

שלב בחירת התיכון

כאשר ילדה שהחלה להראות סימני נשירה מגיעה לשלב המעבר מיסודי לתיכון, אחת השאלות המטרידות צוותים חינוכיים היא האם ניתן למצוא לה מקום בסמינר רגיל, או יש להפנות אותה למוסד ייעודי לבנות נושרות. בשל חשיבות תחושת השייכות, כאמור לעיל, ההעדפה הראשונה של הצוות תהיה שילובה של הבת במסגרת רגילה. כל עוד הבת מוכנה לעשות מאמץ להישאר בתלם, תהיה נטיה לנסות לשלב אותה בסמינר רגיל.

דרכה של נערה כזו, גם אם היא אינה מעוניינת לעזוב את הקהילה, לא תהיה קלה בסמינר, ועלינו להיות ערניים לכך ולא לקבל החלטה פזיזה. צוות חסר הבנה ימצא עצמו מתנגש בה שוב ושוב בגלל גודל העגילים, סוג התיק או כל סיבה פעוטה אחרת

עם זאת, דרכה של נערה כזו, גם אם היא אינה מעוניינת לעזוב את הקהילה, לא תהיה קלה בסמינר, ועלינו להיות ערניים לכך ולא לקבל החלטה פזיזה. צוות חסר הבנה ימצא עצמו מתנגש בה שוב ושוב בגלל גודל העגילים, סוג התיק או כל סיבה פעוטה אחרת. למרות השיפור המשמעותי שחל לאחרונה בתחום, אני עדיין פוגשת סיפורים קשים על מנהלות המתעקשות על נושאים שוליים וגורמות לבנות להגיע לתחתית, בשל פגיעה קשה באגו שגם כך פגוע. משפטים כעין "את בטוח תצאי חילונית", "לא ייצא ממך כלום", "בקצב הזה תצאי גם עם ערבי" גורמים לבנות לחכות ליום שבו יוכלו לשרוף את הסמינר ולהיעלם ברחוב הקשה והאכזר. אולם מתגלה יותר ויותר גם גישה אחרת: מכילה, מחויבת, מתעניינת בכנות בנערה ולא רק במידת שמירתה על התקנון, ומושיטה לה כל תמיכה נדרשת כדי להשאירה במסגרת.

בעשור האחרון חל שינוי מבורך בסמינרים רבים. בפיקוח משרד החינוך, עוברות היועצות החינוכיות השתלמות מב"ס (מדריכה בית ספרית – תכנית בנושאי התמכרויות), תכנית אופ"י (אימון ופיתוח יכולות התמודדות), וכן הרצאות וסדנאות מטובי המרצים בתחום, המנחים אותן כיצד לזהות ולאתר נוער נושר ולטפל בו. נוסף לכך, מנהלות עוברות השתלמויות דרך הג'וינט ומתוודעות לסכנות האורבות לבנות המסולקות מבית הספר.

באופן כללי, כדי ששילובה של בת בסיכון בסמינר רגיל לא יסתיים בקטסטרופה, על ההנהלה והצוות החינוכי להימנע מלהיות עם אצבע קלה על ההדק. העברת נערה לסמינר אחר תתרחש, רק אם כלו כל הקצין והצוות הטיפולי עשה את כל שביכולתו קודם לכן. לנסיונות אלה כמובן יש ערך רק אם יועצת התיכון עברה הכשרה דרך הפיקוח על היועצות במשרד החינוך.

כמו כן, מומלץ מאד לתת ליועצת הסמינר להעביר סדנאות לצוות או להביא הרצאות חיצוניות כדי שכל המורות יהיו מודעות לסכנות הרחוב והאינטרנט, ויקבלו מושג כללי על שימוש בחומרים מסוכנים, נטיות אובדנות ופגיעות עצמיות, כדי שיאתרו מוקדם את הבנות הנמצאות על סף נשירה. יש אמנם מורות שאינן רוצות להיחשף לתכנים בעייתיים מבחינתן, אך לעניות דעתי, מי שבוחרת בתחום החינוך צריכה להבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיה ולא להתעלם. בעזרת ידע מתאים וזיהוי נכון ניתן להציל דורות שלמים או להפך – להוביל דור שלם לאבדון רוחני.

כן חשוב מאד שהצוות החינוכי ייעזר בתכניות ממרכזים כגון "למרחב" ו"מרחבים", שכבר סייעו לסמינרים רבים בהצלחה. לבסוף, כדאי לוודא שהצוות אינו מהסס להפנות את הבת לטיפול פסיכולוגי מקצועי במקרה הצורך. כיום יש עמותות המציעות זאת בסכום נמוך, והן עובדות בצמוד לאשת קשר מהסמינר (בדרך כלל היועצת) המכירה היטב את סיפורה של הבת, כך שתוכל להכין אותה לקראת הטיפול ואף לדאוג לשמר אותו.

כללו של דבר, בטרם נשלח נערה בסיכון לסמינר, מחובתנו לבדוק שהמוסד אכן מוכשר לטפל בה, ויש לו הידע והכלים להתמודדות עם צרכיה.

לצד אותן בנות שעם מעטפת תמיכה מספקת יוכלו לשרוד בתיכון חרדי, יש נערות שברור כי אין מנוס מלמצוא להן מוסד ייעודי לבנות חרדיות בסיכון. במוסדות שנועדו לבנות נושרות על כל הרצף הסיכוני בוחרים בקפדנות את הצוות, ועומדים על הכשרה מקצועית והבנה בכל תחומי ההתעניינות של הנערות. כך, אם מורה בסמינר השומעת את המילה "ירוק" בהפסקה אינה מייחסת לכך חשיבות וממשיכה למלא את היומן, מורה שעברה השתלמות בנושאים הללו לוקחת את הבת לשיחה של התעניינות כנה בשלומה, כי היא מבינה שהתלמידה מעשנת סמים וזקוקה לעזרה.

במקרים מסוימים ברור לכל כי הנערה אינה מתאימה לבית יעקב, אם מחמת ההופעה החיצונית שלה ואם מחמת ההתנהגות שלה, והפנייתה למסגרת ייעודית מקובלת על כל הצדדים. אולם, במקרים אחרים, מורכבים יותר, מתעורר ויכוח בין הצוות החינוכי להורים לגבי המוסד המתאים לנערה. מה שחשוב בהקשר זה הוא הכרה של ההורים במצבה של הנערה.

קשה להפריז בחשיבות המודעות של ההורים. הורים מודעים מוכנים להכיר בסכנות האמתיות האורבות לבתם ולנקוט את האמצעים הדרושים כדי לעזור לה לעלות חזרה על המסלול

מכשול משמעותי לטיפול בבת עלול להיות ניתוקם של ההורים ממצבה הנוכחי של בתם, בין אם מחוסר ידע ובין אם מחוסר נכונות להכיר בעובדות. יש הורים שאינם מסוגלים להתמודד עם הבשורה כי בתם אינה כשירה להתקבל לסמינר כלשהו (או שלמדה בסמינר כזה וסולקה ממנו), והם בוחרים להשאיר אותה בבית עד שהסמינר ישנה את דעתו – מה שברוב המוחלט של המקרים אינו מתרחש. אחרי כחצי שנה בבית ובעיקר ברחוב, מכירות הבנות את "העיר" על כל גווניה, טיפוסיה וסמטאותיה, ולצערי מגיעות אלינו לאחר שהן פצועות ומצולקות בנפש. אם הבנות הללו היו מגיעות בזמן לתיכון שהתמקצע בנושא נשירה וסיכון, יש סיכוי שהיו זוכות לנחיתה רכה יותר ולטיפול יעיל יותר.

קשה להפריז בחשיבות המודעות של ההורים. הורים מודעים מוכנים להכיר בסכנות האמתיות האורבות לבתם ולנקוט את האמצעים הדרושים כדי לעזור לה לעלות חזרה על המסלול. מקרה קצה של ניתוק מהמציאות נחרט בזכרוני: זוג הורים לבת נושרת הגיעו אלי ותיארו כי מצבה הרגשי של ביתם קשה מאד. הם פרשו בפני משנה ברורה וכתובה. אם בתם רוצה לחזור לבית עליה לנהוג לפי הכללים הבאים: חולצה מכופתרת עד אחרון הכפתורים, גרביים 40 דנייר בכל זמן, שיער אסוף, ובאופן כללי הופעה של תלמידת בית יעקב מצטיינת. לצערי, הם כלל לא היו מודעים לכך שבתם מסתובבת כבר כחצי שנה בגופיה ובמכנסיים קצרים. בהמשך השיחות עם הבת התברר שהיא אף עברה פגיעה קשה באחד הלילות, כאשר הגיעה מאוחר ברבע שעה מהשעה שקבעו ההורים, והללו סרבו לפתוח לה את הדלת. מקרה קיצוני זה צריך לשמש לנו תמרור אזהרה: אין גבול ליכולת האנושית לטמון את הראש בחול, ועלינו להזהר מליפול להכחשה, גם במקרי נשירה הנראים קלים הרבה יותר.

***

נוער נושר הוא לפני הכל נוער הזקוק לעזרה, צמא לקשר של אמת. כשאני מסתובבת ברחובותיה המרכזיים של ירושלים בלילות אני פוגשת עשרות נערות אבודות, נואשות, מחפשות את עצמן. הן מנסות לשכוח את העבר, אולם גם אין להן תקוה לעתיד. כל שנותר להן הוא הניסיון לשרוד בהווה, להעביר עוד לילה קר. הן רעבות בכל מובן של המילה: רעבות לארוחה חמה, רעבות למילה טובה, רעבות לטיפת אהבה. אנחנו ב"תלם" הקמנו עבורן את פינת "הזולה" במרכז העיר, תחליף לבארים ולחבורות רחוב, הנותנת לצוות שלנו הזדמנות להכיר את הבנות ולסייע להן לצאת ממעגל הסיכון. אולם בנות "הזולה" שלנו אינן הנערות היחידות המצויות במצב כזה, אבודות ברחוב בלילה קר. בכל רחבי הארץ ניתן למצוא בנות כאלה, שנפלטו ממסגרת חרדית והן עושות את דרכן אל קצה הצוק.

אני מאמינה כי כל נערה יכולה להגיע רחוק וליהנות מחיים מלאי משמעות וסיפוק, ושחובתנו כקהילה היא לאפשר לכך לקרות. על כולנו להתפלל שנזכה למנוע נשירה, ולא נצטרך לתפוס נופלים משדה השיפון. אך משנוצר הצורך, אין גבול לחשיבותו של מבוגר משמעותי העומד בקצה הצוק, בולם הידרדרות, מלמד אהבה וקבלה עצמית, ומפיח תקוה לחיים של משמעות ושמחה.

תמונה: משה וילנר, לע"מ

10 תגובות על “אל תחטאו בילדה

  • מאמר מקצועי מקיף ומחכים שמשקף את העבודה המקצועית של צוות חינוך וטיפול של תלם בכלל
    ושל גב' חורש בפרט בבחינת נאה דורש ונאה מקיים.

    אין ספק שהמאמר מצריך עיון מעמיק, אך מי שמפנים אותו ומיישם הגישה הזו זוכה לקשר חדש ובריא עם הנער והנערה
    יישר כח!!!

  • מאמר מקסים ומלא אמיתות.
    פן נוסף של המקצועיות הנדרשת הוא השמירה על האתיקה (יפה מאוד שמורות עוברות סדנאות לפיתוח כישורים, אבל מאחורי הגב מרכלות על תלמידות מה שסותר כל אתיקה מינימלית)
    ופן נוסף הוא הענווה המקצועית שכוללת התייחסות לתלמידה בצורה הוליסטית מבחינת היחס להורים
    הנערה גדלה להורים הללו, היא תישאר שלהם והם יישארו שלה עד 120
    אשת מקצוע תפקידה לסייע לתלמידה לשקם בין השאר גם את היחסים שלה עם המשפחה
    ואם ההורים מנותקים מהמציאות- לטובת התלמידה יש להביא אותם למצב שבו הם מסוגלים לקבל ולהכיל אותה ולספק לה בית, ולכבד אותם ואת קשייהם לפחות כמו שמכבדים אותה ואת קשייה
    זה שהיום היועצת מקשיבה לה והצוות החינוכי תומך בה- זה חשוב עד מאוד
    אבל היועצת לא תלווה אותה לחדר לידה, והצוות החינוכי לא ישמור לה על הילדים כשהיא תהיה חייבת לרוץ לעבודה, ואם היא תיתקל בבעיה כלכלית ההורים יעזרו לה הרבה לפני צוות הייעוץ
    כך שמאוד מאוד חשובה הראייה ההוליסטית של טובת הנערה לטווח ארוך

  • המאמר המצוין הזה משקף ומקיף את התופעה הכואבת הזו בשפה הכי בהירה ומקצועית.
    בעיני מאמר חובה לכל הורה מורה ומחנך במגזר החרדי
    שלצערנו עדיין לא מספיק מודעים לכח שלהם למנוע את התופעה (או לכל הפחות להקטין)
    כמי שעבדה בחלק מהמקומות המוזכרים ועדה למצב הכואב מצטרפת לקריאה להיוועץ באנשי מקצוע ולבקש את דעתם, זה חשוב והכרחי!!
    רחלי יקרה תודה על המאמר המדהים הזה!!

  • תמשיכו לבנות בתי חולים במקום לסתום את החור בגשר.
    כל עוד מערכת החינוך נשלטת על ידי אנשים בעלי תאוות כח וכבוד ללא הכשרה מקצועית, כל עוד שתוכנית ההוראה בסמינרים מתמקדת בהכנת תוכנית לימודים, העברת שיעורים וכדו', ימשיך המצב העכשווי של אחוזי נשירה גבוהים.

    הדרך היחידה להציל את המצב, היא להקים דור חדש של מחנכות בעלות שיעור קומה שמבינות שעיקר המטרה בחינוך אינה הלמידה או הלבוש החיצוני, אלא המטרה היא יצירת קשר אמיתי עם הבנות מתוך דאגה כנה לשלומם ומצבם הרגשי הנפשי, ובכך יוכלו המורות להוות דמות משפיעה ומכוונת.

    לצערי נוכחתי לראות שרוב רובן של המורות, כשמציעים להם גישה זו, הם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח, ומתייחסות לכך כאילו ביקשו מהן לזלזל בכבודן.

    זהו כאב לב גדול לראות את אותן נשמות טובות יורדות ומסתבכות עד עמקי שאול, וכל זאת היה אפשר למנוע על ידי מערכת חינוכית בונה ובריאה במקום המערכת ההרסנית הקיימת.

    • זה נכון לגמרי יש בעיה היום במוסד החרדי הקלאסי שמעוניין לשמור על המצב לא באמת מעניין אותו התלמידים/ות מעניין אותו לשמור על הקיים הטוב מבחינתו גם אם על הדרך הוא מפספס נשמות טובות שקצת סטו מהשביל של הנורמה ,
      שחכנו מזמן כבר למה הרבנית שרה שנירר הקימה את בית יעקב ,
      לא בשביל מעמד כזה או אחר בחברה לא לתת ״שטעלע״ למורה מחנכת כל שהיא אלא להציל בנות ישראל כשרות מהרחוב ולתת אלטרנטיבה. המצב כיום שמי שבתלם אז הכל טוב ומי שקצת מגיע ממשפחה שהיא לא בעילית או שהבחורה קצת שונה ( והיא יכולה להיות יראת שמים ולבושה בצניעות וזה לא יעזור ) אז לרוב היא נפלטת מהמסגרת החרדית הקלאסית.
      איבדנו את זה מזמן

    • לדעתי ניצני השינוי כבר נראים בשטח
      אני תושבת הפריפריה אז אולי אצלנו זה יותר בולט (אולי כי אצלנו יש יותר צורך? או יותר אומץ? או פחות השפעה של המימסד או כולם גם יחד)
      אבל אפשר לראות פה הרבה פרסומות לתיכונים עם יחס אישי ובלי לחץ וכו'
      מה שבמעגל של ב"ב וי-ם ושות', קשה יותר לראות, אבל זה יגיע גם לשם

  • תודה רבה על מאמר מעורר השראה.
    מקצועי,
    נותן הרבה נקודות למחשבה
    וכן נקודות מעשיות להתמודדות היומיומית שלנו עם הנוער של המאה ה21 מהאתגר.
    יישר כוח!

  • תודה רבה על המאמר הזה

  • פירוט שלב הזיהוי בביה"ס היסודי כאן במאמר הוא פשטני ביותר ולא מתייחס לעוד גורמים רבים קריטיים (גם בבתי הספר אלו הפרמטרים היחידיים שאליהם מייחסים חשיבות), במאמר לעיל נכתב שהזיהוי מתבצע על ידי התנהגות חיצונית של התלמידה עצמה ואף נתת כאן דוגמאות לשוניות ביותר כגון איפור, עישון, בילוי בחברת זכרים ובילוים ליליים. זיהוי חייב להתבצע באופן הרבה יותר רחב , כגון מצב סוציואקונומי, עבר לימודי וחברתי של התלמידה, מצב משפחתי, פרופיל משפחתי, שפת אם, עבר פלילי של ההורים או בני משפחה, עיון בתיק רווחה, רמה לימודית בהווה, מעורבות חברתית בהווה, ועוד ועוד נערה יכולה להיות לבושה בצניעות בלי איפור ובלי עישון ועדיין לחוות קשיים עצומים, אלו הן הנערות אשר נמצאות מתחת לראדר וזקוקות לתמיכה ועזרה מכיוון שהצוות רק מתייחס לאלו המייצרות פרובוקציות, את הנערות הללו אף אחד לא רואה.

    • קראתי והניתוח מקצועי , אבל לרוב ההורים מאחרים בגילוי ההדרדרות או מעלימים עין בתקוה שזה יעלם.

      * בעיה נוספת יש עם הורים שלא מדברים בקול אחד.
      * גם ההורים צריכים טיפול והכוונה

      נק' למחשבה
      לאחר שיצא לי להסתובב לא מעט בחיפוש אחר נושרת…פגשתי באחרות וליבי יצא אליהן… הן בדרכן לזולה המוני נערים ונערות ושאלתי היא:
      האם הגולל לא קם על יוצרו? האם הזולה הנמצאת המרכז אינה קטליזטור להדרדרות …יש לאן ללכת… הם לומדים אחד מהשני , סמים, שתיה ועוד… הליכים משפטיים מה מותר מה אסור… לטפול על ההורים האשמות שוא בעצת חברים מהרחוב.
      בתחילה חשבתי שהזולה דבר מדהים…. היום אני כבר לא יודעת – הקלות והלימוד אחד מהשני, מקום מפגש הווי ותחליף ומידע כיצד ומה לעשות מול הרווחה …
      נדמה שהגולם קם על יוצרו
      לראות עשרות ילדים עם תיקי פנימיה שחוזרים הבייתה לשבת עוברים קודם דרך הזולה – מראה לא קל ולא נתפש

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל