צריך עיון > סדר עיון > רווק לנפשו

רווק לנפשו

whatsapp-image-2019-07-10-at-11-32-39
אליהו פולק

תופעת הרווקים העוזבים את המסגרת הישבתית ויוצאים ללימודים אקדמיים (או לעבודה) הולכת ומתרחבת. העצמאות והחשיפה לעולם החילוני מאיצות תהליכי בירור פנימי בקרב אותם רווקים, מערערות את עולמם ומחלישות את זיקתם לקהילה, עד כדי תחושת ניכור. השלכה מרכזית מכך היא העצמת הקושי למצוא זיווג. חובת השעה היא לתת בית לאותם רווקים, לחבר אותם חזרה אל הקהילה ולהיות קשובים למבוכתם ולצרכיהם.

ד' אב תשע"ט

[*] הרווק החרדי שעזב את המסגרת הישיבתית הוא טיפוס בעל זהות ייחודית, היוצרת קטגוריה חברתית לעצמה. השנים האחרונות ראו גידול בשיעורי הרווקות בתוך האוכלוסיה החרדית, אך למרות זאת אין מרבים לדבר בו, ואף יש שאינם מכירים בקיומו. בדברי להלן אבקש לצייר את תמונת עולמו.

דברי אלה אינם נכתבים בתור מחקר אינפורמטיבי יבש. שורשם ומקורם, הורתם ולידתם, הם בסערת רוח וחיבוט נפש, ורקעם הוא התקופה האחרונה, על השינויים והתמורות שהביאה לציבור החרדי. להבדיל ממחקר שבו החוקר מתאר במרוחק את מושא מחקרו, כאן הנני משמש חוקר ומושא המחקר גם יחד. בדברי אתאר את תופעת הרווקות המאוחרת בקרב בני ישיבות לשעבר, בהיותי רווק כזה בעצמי; ומובן שהדברים לא יוכלו להיות מנותקים מחווייתי האישית.

תמונת העולם של בחור העוזב את הישיבה כדי לרכוש מקצוע מתעצבת על ידי שלשה גורמים: כלכליים, השקפתיים וחברתיים. כל אחד מגורמים אלו משפיע בתורו על עולמו הפנימי, ולצד זאת מקבע את מעמדו בתור רווק על-ידי הוספת קושי למשימת מציאת בת הזוג.

 

יציאה לרכישת מקצוע: מדוע באמת להינשא?

אפתח בגורם הכלכלי.

הרמב"ם בהלכות דעות בוחר לתאר את האדם מזווית סדר הפעולות שהוא מבצע: בעל הדעה רוכש לעצמו תחילה מקצוע מפרנס, לאחר מכן בונה בית, ורק לבסוף נושא אשה (הלכות דעות, פרק ה, הלכה יא).

הוא יודע מקרוב עד כמה קשה לבחור ישיבה להתמיד בלימודים אקדמיים – כמה מאמץ נדרש ללימוד המתמטיקה והאנגלית, לשינון החומר ולהתרגלות למשטר מבחנים. הוא הלא יודע כי סיכוייו לשרוד את שנת הלימודים הראשונה גם ככה אינם גבוהים במיוחד, וחושב לעצמו: האם עלי להוסיף למשוואה מרצוני אישה וילדים?!

חרף דעת הרמב"ם (המבוססת על דברי הגמרא במסכת קידושין), בני הציבור החרדי אינם גדלים לאורה של גישה זו. יציאת הנשים לעבודה, לצד השפע הכלכלי של הדורות האחרונים, אפשרו לרבים לחמוק מגזרת "בזעת אפך תאכל לחם" ולהקדיש את חייהם לתורה. מתוך כך, ואף מתוך אידאל לימוד התורה, השתנה גם סדר הנישואים: רכישת המקצוע פסקה מלהיות תנאי מקדים למציאת אישה. עם זאת, רמת החיים העולה בסביבות העולם החרדי, בד בבד עם לחץ כלכלי בבית פנימה, גורמים כיום לבחורי ישיבה רבים לחשב מסלול מחדש בעודם רווקים. בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של בחורים הפונים לרכוש מקצוע עוד קודם נישואיהם, מתוך מחשבה על העתיד לבוא.

דא עקא, בעשותו כך קולט הסטודנט הרווק כי להטוט בין לימודים, עבודה ומשפחה הוא עסק מועד לכישלון. הוא רואה בעיניו את מצוקת עמיתיו הנשואים ושומע תדיר על הקושי הרב בהתמודדות עם עומס המטלות הלימודיות בחדא מחתא עם קיום שגרת חיי משפחה. הוא רואה ומפנים. הוא יודע מקרוב עד כמה קשה לבחור ישיבה להתמיד בלימודים אקדמיים – כמה מאמץ נדרש ללימוד המתמטיקה והאנגלית, לשינון החומר ולהתרגלות למשטר מבחנים. הוא הלא יודע כי סיכוייו לשרוד את שנת הלימודים הראשונה גם ככה אינם גבוהים במיוחד, וחושב לעצמו: האם עלי להוסיף למשוואה גם אישה וילדים?!

לבן גילו של הסטודנט החרדי, הלומד עדיין בישיבה, ישנה מטרה אחת בחיים, והיא מאד פשוטה: להתחתן. הרווקות המאוחרת במסגרת הישיבה עושה אותו ל"אלטר-בוחער", בחור מבוגר – זה שלא "הצליח". המערכת כולה מאותתת לו שמקומו אינו בישיבה, וכל יום שעובר עליו ברווקותו מוריד מערכו. מנגד, כאשר אותו בחור עוזב את הישיבה, הגלגל מתהפך עליו פתאום. הנישואים בתקופת לימודיו הופכים להיות מכשול בדרך להצלחה ולא הנתיב המוביל אליה. בדרך אירונית למדי, המלצת הרמב"ם במשנה תורה מיושמת אצל הצעיר החרדי דווקא בלמדו לימודים כלליים.

אלא שהמציאות הטופחת בפניו של הצעיר אינה נעצרת בהכרח בהתחבטות על אודות ההיגיון התועלתני של נישואין ללא מקצוע ביד. היא עשויה לערער את כל הבניין ההשקפתי שעליו גדל. ערעור זה מביא אותנו לגורם המעצב השני של הרווקות החרדית: שינויים השקפתיים.

 

שינויים השקפתיים: האם אפשר לייסד קשר על זהות רעועה?

למעשה, בעת קבלת ההחלטה להתמודד עם הקושי הכלכלי, גוזרים על עצמם מבלי משים הרווקים החרדיים התמודדות חדשה – התמודדות עם שאלת הזהות העצמית. עד עתה חסה הרווק בצלה של הישיבה, והיא הגדירה את החרדיות שלו באופן מובן מאליו. עולמם של צעירים אלה היה חממה סגורה, מוגדרת היטב ומבודדת יחסית מהשפעות אפשריות של העולם החיצוני.

לא עוד. כעת הוא ניצב בהתמודדות ראשונה מול עולמות אחרים. הוא עושה זאת לבדו. זה יכול להיות הדבר הקטן ביותר, כמו למשל לגלות לפתע כי קיימים אנשים – מרצה, עמיד למקצוע, חבר לספסל הלימודים – שאינם שומרי תורה ומצוות, אך ערכיים ועמוקי דעת. לצעיר שחונך על הסטראוטיפים החד-ממדיים של אנשים שאינם דתיים, הדבר מייצר הפתעה מערערת. האם יתכן שאנשים כאלה בכלל קיימים?

מפגשים אלה פוערים סדק בנפשו של הצעיר. העובדה שמציאות החיים שלו אינה עולה בקנה אחד עם החינוך שקיבל, תעלה במהרה אל סף ההכרה את השאלה: על מה עוד חונכתי שאינו תואם את המציאות? אילו דעות קדומות נוספות מושרשות בתודעתי באופן נאיבי?

התמודדות זו היא דוגמא אחת. לצדה אפשר למנות דוגמאות אחרות, כגון מקומות עבודה ולימודים מעורבים לגברים ונשים, היכרות עם עולמות ידע ותוכן שהושארו מחוץ לחומת החברה החרדית, התוודעות לקהילות אחרות בעלות מאפיינים שונים, ועוד. הצד השווה שבהן הוא ערעור הסדר הישן.

מפגשים אלה פוערים סדק בנפשו של הצעיר. העובדה שמציאות החיים שלו אינה עולה בקנה אחד עם החינוך שקיבל, תעלה במהרה אל סף ההכרה את השאלה: על מה עוד חונכתי שאינו תואם את המציאות? אילו דעות קדומות נוספות מושרשות בתודעתי באופן נאיבי? ככל שהאדם פוגש ממצאים נוספים מעוררי תהייה, כך מתפתחת ומסתעפת החקירה עד עיקרי הדת עצמם. מי לידי יתקע, אומר לעצמו הצעיר החרדי, שהתפיסות השגויות שבהן הייתי שבוי, תחומות אך ורק בנושא החברתי?

כמובן, שאלות כאלה יכולות לצוץ אצל כל חרדי היוצא ללימודים אקדמיים או לעבודה בסביבה חילונית. עם זאת, במסגרת מאמר זה ארצה להתמקד בהשפעתן על רווקים דווקא. אדם שמעורערת עליו זהותו, המתמודד עם שאלות יסוד הנוגעות בעיקר הווייתו – איך מצופה ממנו להינשא?

גם אם נניח בצד את המצוקה התודעתית שבה נמצא מיודענו, וגם אם נניח ששאלות אלו אינן משפיעות בפועל על אורח חייו ועל מידת הדתיות שלו – עצם העיסוק בשאלות מניע תמורה משמעותית בעולמו הפנימי של הרווק. אין להקל בכך ראש. בחור ישיבה ונערת סמינר הנפגשים למטרת שידוכים, חולקים פחות או יותר את אותו סט ערכים, ולכן, גם אם תחומי העניין שלהם שונים למדי, יש ביניהם בסיס הסכמה רחב. העולם ההשקפתי שלהם די יציב, וכך גם זהותם החברתית. הגדרת זהותו של סטודנט חרדי, לעומת זאת, נעה על קשת רחבה מאד של ערכים ושל מצבים נפשיים, ועל מנעד עצום של השתייכויות חברתיות ודתיות. לדבר זה יש השפעה על היתכנות קשירת קשר עם בחורה.

בחור ישיבה ונערת סמינר הנפגשים למטרת שידוכים, חולקים פחות או יותר את אותו סט ערכים, ולכן, גם אם תחומי העניין שלהם שונים למדי, יש ביניהם בסיס הסכמה רחב. העולם ההשקפתי שלהם די יציב, וכך גם זהותם החברתית. הגדרת זהותו של סטודנט חרדי, לעומת זאת, נעה על קשת רחבה מאד של ערכים ושל מצבים נפשיים, ועל מנעד עצום של השתייכויות חברתיות ודתיות

שאלות רבות שבחור ישיבה ובת סמינר אינם צריכים בכלל להעלות לשולחן הופכות פתאום רלוונטיות: מה נחשב בעיניך עיקרון דתי שעליו לא תתפשר? מה היחס שלך לטכנולוגיה, להחזקת טלפון חכם, לצפייה בסרטים? איך התורה משתלבת בסדר היום שלך? מהו הידע הכללי שאתה מחזיק וכיצד הוא משפיע על דעותיך? מהו היחס שלך לצבא, למדינת ישראל, לשילוב של תורה ועבודה, אם בכלל? איך אתה רואה את סגנון הבית העתידי שלך? שאלות אלו ודומיהן יכולות לקבל מגוון רחב כל כך של תשובות, עד כדי סחרחורת.

על התהליך המורכב ממילא של מציאת בת זוג, הדורש מציאת חן, התאמה רגשית ואינטלקטואלית ואורח חיים משותף עד כמה שניתן – יש להוסיף אפוא גם התאמה בתפיסת הזהות. גם אם כל שאר הדברים מסתדרים, אם השאלות הזהותיות המטרידות את הבחור אינן נוגעות לבחורה ולהפך, קשה מאד לייצר הבנה הדדית.

לא ייפלא אפוא כי תוצאת בלבול הזהות המתואר מיתרגמת גם לרווקות מאוחרת. נישואין פירושם התמסדות. טרם המיסוד, על הצעיר ללבן לעצמו באופן המתיישב על הלב היכן הוא ממוקם בחברה; עבור הרווק שכבר אינו בן-ישיבה, מדובר באתגר מורכב.

המשנה במסכת יומא (יומא א, א) מתארת כי במסגרת הכנת הכהן הגדול ליום הכיפורים היו מתקינים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו. המשנה לומדת הלכה זו מהפסוק "וכפר בעדו ובעד ביתו": ביתו, דורשת המשנה, זו רעייתו של אדם. דומה כי לא לחינם עורכת התורה השוואה בין בית לחיי נישואין. מוטב לו לאדם לוודא שיסודות ביתו איתנים לפני שהוא יוצק את הגג.

 

איך בכלל צריך להיראות קשר?

לצד ירידת המוטיבציה לנישואין והבלבול הזהותי המקשה על בניית בית, משתנה אצל הסטודנט החרדי גם תפיסת הזוגיות עצמה.

הנישואין במערכת החרדית הקלאסית מתנהלים במידה רבה כשידוך בין משפחות. הורי שני הצדדים בודקים לעומק את משפחת המועמד או המועמדת: את מצבם הכלכלי, מוצאם וסגנון חייהם, הסטטוס החברתי שלהם, המחותנים האחרים, מוסדות הלימוד של האחים והאחיות והאם אין אצלם איזו פרץ או יוצאת או לא-טובה-השמועה. ההחלטה האם לגשת לשידוך או לא היא נגזרת של הנתונים המשפחתיים של המועמד, לא פחות מאשר של הנתונים האישיים שלו.

מנגד, בחברה המודרנית יותר, החילונית או הדתית לאומית, נישואים הם בראש ובראשונה מיסוד של קשר בין אינדיבידואלים. המשפחות, במידה שיש להן השפעה, נתפסות לעתים גורם מעכב. שוני זה משפיע על ההבדלים העיקרים בין עולם השידוכים החרדי לעולם ההיכרויות המודרני. בעולם המודרני קשר זוגי אינו דורש את התיווך המשפחתי, והוא יכול להיווצר במגוון ממשקים חברתיים: מקומות עבודה, מקומות לימוד או תנועות נוער. בהתאמה, הקשר הוא של חברות אישית, ולכן הוא ממושך ומדורג. בני הזוג מניחים כי דרוש זמן מה עד שהקשר יתפתח, ויבשיל לכדי זיקה נפשית המאפשרת כריתת ברית לחיי נישואין ולהקמת משפחה. לעומת זאת, בחברה החרדית מתווך הקשר מראשיתו על ידי המשפחה, וגם משך זמן הקשר עד לאירוסין קצר למדי: חמש עד שבע פגישות בממוצע במגזר הליטאי ומפגש אחד או שניים בממוצע במגזר החסידי. ההנחה היא שההתאמה בין בני הזוג היא תנאי לשידוך, אך עיקרו הוא הסכמת המשפחות לכך שילדיהם יכרכו את גורלם יחדיו.

רווקים חרדיים צעירים שעזבו את הישיבה נעשים עצמאיים יותר. פעמים רבות הם עוזבים את הבית, עובדים, מתפרנסים ומנהלים את חייהם כראות עיניהם. הם גם חשופים יותר לתרבות הסובבת ולתפיסות הרומנטיקה שלה

אלא שגם בחברה החרדית, ככל שגיל המיועד והמיועדת עולה, משתנה גם גישתם כלפי הזוגיות. דבר זה נכון אף כאשר צעירים אלו צועדים במסלול החרדי המקובל. ככל שהאדם מתבגר הוא רוכש יותר עצמאות ומפתח קיום אינדיבידואלי יותר. נער בן 21 קשור למשפחתו הרבה יותר מצעיר בן 28. כשאתה בן החי בחברה החרדית, נראה לך הגיוני לגמרי שהוריך מטפלים בעניינים הרומנטיים שלך – בין היתר משום שהצד הרומנטי (האינדיבידואלי בהגדרה) של הקשר אינו מודגש. אולם, עם התקדמות הגיל, הסדר זה הופך מוזר יותר ויותר – בפרט אם תהליך ההתבגרות מלווה בשינוי משמעותי באורח החיים.

רווקים חרדיים צעירים שעזבו את הישיבה נעשים עצמאיים יותר. פעמים רבות הם עוזבים את הבית, עובדים, מתפרנסים ומנהלים את חייהם כראות עיניהם. הם גם חשופים יותר לתרבות הסובבת ולתפיסות הרומנטיקה שלה. ההשפעה של כל אלו מתבטאת בציפיות שלהם מקשר זוגי.

לא נדיר לפגוש אצל צעירים אלו ביטוי גלוי של רצון אינדיבידואלי להתאהב, לחוות רומנטיקה. לא עוד "למצוא חן" אלא לחוות קשר עמוק יותר, קשר של שותפות אישית. לעתים אפילו יתוודה צעיר כזה על רצונו הכמוס להכיר את בת זוגו המועמדת יותר לעומק, לפרוש את תקופת ההיכרות על משך זמן רב יותר, ולהיות פחות מחויב לכללים הנוקשים הנהוגים בחברה החרדית.

אלמנט נוסף המהדהד ברקע הוא הפחד מכישלון, מנישואין חסרי סיפוק או חסרי תוחלת. בגילים מתקדמים יותר, מגוון החברים של הבחור כולל גם מכרים שנישואיהם לא צלחו. הסיפורים והשמועות, חלקם מלאי כאב וייסורים, אינם נותרים בחלל ריק והם נותנים את רישומם. ההתנהלות נעשית אפוא זהירה ומתונה הרבה יותר, והקונפליקט בין תפיסת הנישואים המסורתית לרצון בקשר אישי יותר, מתבטא לבסוף גם ברווקות מאוחרת, בבחינת "שב ואל תעשה" – ישיבה על גדר החיים.

 

זרות מבית: יחס החברה

מלבד מבוכתו הפנימית של הרווק העוזב את הישיבה, הוא אף נידון ליחס צונן מצד סביבתו. החברה החרדית אינה מסכימה בקלות לשינויים הרבים המתחוללים בתוכה. למעשה, החברה החרדית מכירה בשני מצבי צבירה: רווק בישיבה ורווקה בסמינר או בבית ההורים, או שניהם בתור זוג נשוי – אין אמצע.

אך להוותה של החברה החרדית ישנו אמצע, והוא גדל והולך, ותחושת הזרות שלו אל מול קהילת המוצא הולכת ומתגברת אף היא. לא מעט בחורים מבוגרים בוחרים לעזוב את הישיבה לטובת לימודים ועבודה, ובנות רבות מוצאות את עצמן מחוץ לבית ההורים. אילוצי העבודה והלימודים נושאים אותם הרחק אל דירות משותפות ואל התמודדות עם עולם שונה מאד ממה שגדלו עליו.

בעוד שהשיח אצל אברכים שיצאו לעבוד ידבר על התמודדות עם אתגרים פנימיים בתחומי החינוך והחברה, השיח הרווקי ידבר אם בגלוי אם בחשאי על הגירה חברתית. מנקודת מבט חברתית מדובר בתהליך אבדן, גם אם לא כמותי כי אז לכל הפחות איכותי – בניה ובנותיה של חברה אינם מוצאים עוד את מקומם הנפשי בתוכה, הם מתנכרים אליה כשם שהיא מתנכרת אליהם

לחברה החרדית חסרים כלים להכיל את הצעירים והצעירות האלה. בפנקסי השדכניות אין עדיין קטגוריה מובחנת של "סטודנט". יש בחור ישיבה, ויש "אחר" – ובתוך קטגורית האחר נמצאים "נושרים", בעלי הפרעות נפשיות, בעלי תשובה וגם סטודנטים או עובדים. לחברה החרדית מסורת של קודי זיהוי ברורים, היודעים לסמן בדיוק מרשים את מעמדה החברתי של כל משפחה. זוהי מומחיותם העיקרית של שדכנים, שתפקידם מקדמת דנא הוא להתאים משפחות זו לזו. אולם הבחור החרדי שאינו לומד בישיבה הוא חיה מוזרה מבחינתם, שטרם גובשה לגביו התייחסות חברתית מדוקדקת. כדרכה של חברה, כל הזר אשם ייחשב עד שתוכח חפותו. כך גם דינן של בנות חרדיות המתגוררות בדירת שותפות במקום בבית הוריהן.

צעירים וצעירות אלו נתונים אפוא בסד לחצים מבית ומחוץ: מבית הם נתקלים בניכור ואפילו בדחיה, ומחוץ, העולם מעורר בהם ספק ומבוכה. בנקודה זו עולה ההבדל העיקרי בין נשואים העוברים תהליך של יציאה מחממת בית המדרש אל לימודי מקצוע ועבודה לבין רעיהם הרווקים: הנשואים מעוגנים חברתית בחבלי הנישואים והמשפחה, אצל הרווקים, רווקותם מעצימה את תחושת התלישות.

כך, בעוד שהשיח אצל אברכים שיצאו לעבוד יעסוק בהתמודדות עם אתגרים פנימיים בתחומי החינוך והחברה, השיח הרווקי ידבר אם בגלוי אם בחשאי על הגירה חברתית. מנקודת מבט חברתית מדובר בתהליך אבדן, גם אם לא כמותי כי אז לכל הפחות איכותי – בניה ובנותיה של חברה אינם מוצאים עוד את מקומם הנפשי בתוכה; הם מתנכרים אליה כשם שהיא מתנכרת אליהם, ושני הצדדים יוצאים מופסדים.

מצב עגום זה לא בא אלא לדרישה.

 

לעשות או (לא) להיות

בטרם יוצגו קווי פעולה אפשריים, רצוני להקדים הערה כללית באשר לשאלת הגישה – כיצד יש לגעת בבעיה חברתית הטעונה טיפול? הקדמה זו נוגעת אף לנושאים חברתיים נוספים, אך מתוך היכרות קרובה, הדילמה ששאלה זו מעלה תקפה במיוחד בנושא דנן. בתוך עמי אנוכי יושָׁבֶת, וכדרכו של עולם קיימות שתי גישות בנושא.

האחת תובעת בפה שינוי מבפנים, ודורשת לנקוט מהלכים דרמטיים ומידיים על מנת להסדיר את אשר לדעתה טעון תיקון. הרוח הנושבת ממנה היא של תקווה לשינוי פנימי רדיקלי – להפיכה של ממש. נציגי דעה זו לא יהססו להתעמת במפגיע ובקול עם מי שלדעתם נושאים באחריות למצב, ולעתים קרובות יתנדבו לשלם על כך מחירים אישים. אליבא דסיעה זו, אין מה לדבר על יוזמות וולונטריות הצומחות מלמטה ועל שינויים מינוריים ומתונים. על החברה לעמוד אל מול אשר עוללה ולתקנו במו ידיה.

הסיעה השניה, המתונה יותר באופיה, דוגלת בשיתופי פעולה עם הממסד הקיים, גם אם אלו אינם יכולים להשיג לגמרי את המטרה. תפיסת הפעולה של גישה זו מתאפיינת ברוח מאמר חכמים במסכת אבות: "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לצד מאמרם המקביל כי "לא עליך המלאכה לגמור" – גם אם אינך בן חורין להיפטר הימנה. אין לשאוף למהפכות, אלא להשתדל לעשות כפי שידך מגעת. זוהי השקפת עולם הרואה בשינויים תוצאה של פעילות אטית, המצריכה מחשבה ואורך רוח.

בניגוד לדימוי הרווח, לא קל לפעול מתוך עמדה זו, האחרונה; מבית אתה נחשד פשרן ומקרר אמבטיה, ומחוץ נחשב אתה ל"רוקד מה יפית".

קשה כמובן להכריע מי מבין הגישות צודקת יותר, בפרט כששאלת הצדק מתנגשת עם שאלת התועלת. מה עוד שהדבר כרוך לעתים קרובות בשאלה של אופי ומזג. פרספקטיבת הזמן הנצבר עד עתה מעטה היא מכדי הסקת מסקנות. תהא ההכרעה לכשתבוא אשר תהא, קווי הפעולה שיוצגו להלן תואמים יותר את רוח העמדה השניה – קווי פעולה שמרניים יחסית.

 

קהילה in ביצה out

התשובה הראשונה למצוקת הרווקים החרדיים היא יצירת קהילה. למרות התחושה הרווחת כי לפנינו אינדיבידואליסטים מובהקים, המפלסים כל אחד את דרכו לעצמו, המצוקה המרכזית שממנה סובלים רוב הרווקים היא דווקא הבדידות. לא בדידות במובן של מחסור בחברים, אלא בדידות עמוקה יותר: מחסור בעוגנים החברתיים. תחושתם היא שהן בית ההורים והן בית המדרש זרים להם; הם חשים כי אין להם מקום בבית הכנסת השכונתי, וכי דלת החזרה להיכל הישיבה אף היא נעולה.

המצוקה המרכזית שממנה סובלים רוב הרווקים היא דווקא הבדידות. לא בדידות במובן של מחסור בחברים, אלא בדידות עמוקה יותר: מחסור בעוגנים החברתיים. רווקים רבים חשים שהן בית ההורים והן בית המדרש זרים להם; שאין להם מקום בבית הכנסת השכונתי, וכי דלת החזרה להיכל הישיבה אף היא נעולה

נכון אמנם שרווקים, חרדים או לא, אינם סובלים בדרך כלל ממחסור בחיי חברה. אדרבה, הם נוטים להרבות במסיבות רעים, בפרט אם הם חיים בדירות שותפים. אולם, חיי שותפות אלו אינם חיי קהילה, אלא ניסיון להשכיח את הבדידות על ידי הטבעתה ביגון הביצה החברתית, בבחינת "צרת רבים חצי נחמה". השייכות הקהילתית שאני מדבר עליה היא ההרגשה שיש לך מקום בעולם.

אמת, בדידות אינה בעיה נדירה בחיים המודרניים, והיא חוויה של צעירים רבים. אולם דומני כי היא נחווית באופן שונה, מוגבר יותר, אצל הרווק החרדי המתואר. ההשלכה החוצה מתוך חברה בעלת מוסרות ועוגנים חברתיים עזים אל הישימון היחסי שבחוץ, אינה דבר של מה בכך.

אם שורש הבעיה הוא המחסור בעוגנים החברתיים, הרי שבהשבת עוגנים אלה טמון גם הפתרון. הדרך לכך היא הקמת תא קהילתי עבור הרווקים החרדיים. אך מהי צורתו של תא קהילתי זה? מהם קווי המתאר הכלליים שלו?

הבעיה העיקרית ביצירת קהילה עבור רווקים היא שרווקות, מעצם הגדרתה וטבעה, סותרת את רעיון הקהילה. רווקות היא תחנה שאף אחד אינו רוצה להישאר בה. אף שבשיעורי הלוגיקה למדנו כי "רווק הוא מי שאינו נשוי", אין זו הגדרה ממצה. רווק הוא אדם המעוניין להינשא, ולמרות זאת אינו נשוי. אדם נכנס לתוך תחום ההגדרה של הרווקות רק עם הגיעו לפרקו. כיצד ניתן אפוא ליצור קהילה עבור קבוצת אנשים שההגדרה הטובה ביותר למצבם היא "תחנת מעבר"?

תחום ההכשרה שלי הוא הנדסה, ועל כן אנסה לאפיין את מודל הקהילה במושגים של מערכת. מערכת מכנית בת קיימא זקוקה לשלשה נתונים: מַחְבָּר, ציר ותֶּמֶך.

מַחְבָּר – במודל הקהילה שלפנינו יש צורך חיוני ביצירת חיבור לקהילת האם. כאמור, רווקים אינם יכולים לייצר קהילה עצמאית. כדי להרגיש שיש להם מקום, הם צריכים להרגיש מחוברים לקהילה ממשית, שיש לה בית כנסת ושיעורי תורה וקידוש בשבתות, וכן רב שמעביר שיעורים. באמצעות גשר זה יכולים להיווצר מחדש יחסי הגומלין שישפיעו באופן דו-כיווני: קהילת האם תכיר בעובדת קיומם של רווקים ורווקות אלו ותלמד לקבל אותם. מאידך גיסא, צעירים וצעירות אלו יתרמו את חלקם מתוך תחושה של בני בית, חלק בלתי נפרד מהשבט.

במודל הקהילה שלפנינו יש צורך חיוני ביצירת חיבור לקהילת האם. כאמור, רווקים אינם יכולים לייצר קהילה עצמאית. כדי להרגיש שיש להם מקום, הם צריכים להרגיש מחוברים לקהילה ממשית, שיש לה בית כנסת ושיעורי תורה וקידוש בשבתות, וכן רב שמעביר שיעורים

איך עושים זאת? על ידי יצירת חיכוך מתמיד. יצירת ממשקים משותפים רבים ככל הניתן בין חברי תא קהילתי כזה לבין גורמים מתוך הקהילה. הדבר יכול להתבצע בדרכים שונות: הזמנת רווקים לסעודות שבת אצל משפחות צעירות; שיעורים בתוך מסגרת הקהילה; תפקידים שונים שהם ימלאו עבורה (מדוע, למשל, צעיר רווק אינו יכול לתרום קידוש בבית הכנסת לרגל סיום התואר?) וכדומה.

ציר – על מנת ליצור תחושת שייכות ושיתוף בקרב אוכלוסיית הרווקים יש צורך ברכיב שהכל יתלכדו סביבו. זה יכול להיות שיעור, פעילות חסד משותפת או עשייה חברתית. יש למצוא מכנה משותף שסביבו ניתן יהיה להתגבש, תוך שמירה על גמישות וראש פתוח. יש משקל רב לשכל ישר, לאינטואיציה ולאינטליגנציה רגשית מסדר גבוה על מנת להכריע בשאלת הגבולות החברתיים. מה נכון לקבל ומהו הקו האדום שאותו אין לחצות בקרב קבוצה בעלת גיוון וגבולות גמישים כמו קהילת הרווקים החרדיים?

תֶּמֶך – רווקים ורווקות צוברים חוויות חיים רבות ככל שגילם עולה ומתקדם. מטבע הדברים, נסיון חיים הוא דבר מחכים אך גם מכיל בתוכו חוויות שאינן תמיד חיוביות. תחושות של תסכול, חרדה, ייאוש, ניכור ואפילו דיכאון אינן נדירות, וחשוב מאד שהתא הקהילתי הנבנה יפתח בתוכו את היכולת להכיל אותן בקרבו. בסיס אמון כזה נבנה מתוך חוסר שיפוטיות, מתוך הבנה כי יש מקום בקהילה לאנשים שעברו חוויות אחרות משלך ועיצבו תפיסות עולם שונות. מלבד התמיכה הנפשית דרושה גם התמיכה הגשמית. תא בריא יצור בין חבריו יחסי גומלין שאינם נובעים דווקא מנושאי הציר שלו. זה המקום לעודד מגוון שיתופי פעולה – עסקים, שידוכים, עזרה הדדית ועוד.

תא קהילתי שישכיל להכיל בתוכו בתבונה את שלושת המאפיינים המתוארים יקנה לחבריו שלווה נפשית, יעשיר את חיי החברה והדעת שלהם, ואפילו (יש לקוות) ישמש בסיס איתן לפיתוח תשתית עתידית להתמודדות עם אתגרי החברה הרחבים יותר בתחומי החינוך והתעסוקה.

יודגש: תא קהילתי כזה, הנמצא בממשק מתמיד עם הקהילה הגרעינית, אינו יכול לכלול הן גברים והן נשים. בסיס הרעיון נכון וטוב הוא לשני המינים, אולם אין בו כדי לתת לגיטימציה לתאים מעורבים. מלבד פריצת גדרי ההלכה שעלולה להיגרם ממצב כזה, ראוי גם להתייחס לנושא מהזווית השמרנית

יודגש: תא קהילתי כזה, הנמצא בממשק מתמיד עם הקהילה הגרעינית, אינו יכול לכלול הן גברים והן נשים. בסיס הרעיון נכון וטוב הוא לשני המינים, אולם אין בו כדי לתת לגיטימציה לתאים מעורבים. מלבד פריצת גדרי ההלכה שעלולה להיגרם ממצב כזה, ראוי גם להתייחס לנושא מהזווית השמרנית.

השאלה הראויה להישאל מתוך נקודת מבט זו היא: האם תא מעורב מעודד הקמת בתים יציבים וממילא קהילה בריאה, או לא? דומני שכל מי שיבחן שאלה זו בכנות יודה כי עירוב המינים, בפרט כשמדובר באנשים מרקע חרדי, אינו בריא לנפש ואינו מסייע להקמת הבית. אמת, אין להתכחש לכך כי המציאות מורכבת הרבה יותר; בגילים היותר מבוגרים כבר התרגלו צעירים חרדיים לסביבה מעורבת, ואין היא מערערת אותם כבתחילה. אולם, לשינוי הנורמות המקובלות בחברה החרדית ולביטול החיץ בין המינים עלולה להיות השפעה מערערת על חייהם של הרווקים והרווקות. מסיבה זו, סבורני כי יש לבחון כל אינטראקציה משותפת בזהירות רבה.

בהקשר הזה ניתן לציין את תופעת "הביצה" הקיימת בקרב החברה הדתית לאומית, ואת השלכותיה לא רק בתחום שבינו לבינה, אלא אף בממדים נרחבים הרבה יותר של דתיות ומחויבות לאורח חיים של שמירת תורה ומצוות – כולל עצם המגמה להינשא. ראוי להישמר מכך מאוד, ולו מצד תחושת אחריות חברתית פנימית.

 

חובתה של הקהילה

עד כה תוארה דרך פעולה הנדרשת מהרווקים והרווקות עצמם. אולם כל הרצון הטוב שיגלו הרווקים לא יועיל מאומה אם לא תימצא קהילה שתסכים לאמץ אותם. לקהילה החרדית בכללותה ולפרטיה מופנית בזו תביעה לפעולה, ליוזמה אישית ולנקיטת אחריות – "מבשרך לא תתעלם!" אל תתעלמו מהרווקים החרדיים שאינם נמצאים במסגרת הישיבה. הם קיימים, וגם להם מגיע מקום בקהילה החרדית. תביעה זו מבוססת הן על הצו הא-לוהי של "ואהבת לרעך כמוך", והן על המוסריות הפשוטה המתגלמת בתכונת הערבות ההדדית שבה הצטיין העם היהודי לדורותיו.

לקהילה החרדית בכללותה ולפרטיה מופנית בזו תביעה לפעולה, ליוזמה אישית ולנקיטת אחריות – "מבשרך לא תתעלם!" אל תתעלמו מהרווקים החרדיים שאינם נמצאים במסגרת הישיבה. הם קיימים, וגם להם מגיע מקום בקהילה החרדית

בעיקר ניתן להפנות תביעה זו כלפי קהילות של עובדים ובעלי מקצועות חופשיים בקרב החברה החרדית. מהם, החווים על בשרם חלק מתלאות ההתמודדות של רווקים ורווקות בני המגזר, טבעי לצפות ולדרוש סולידריות והזדהות. אירוח רווקים ורווקות בשבתות וחגים, עירובם בפעילויות קהילתיות וראייתם כחלק בלתי נפרד מחברי וחברות בית הכנסת וחיי הקהילה, הם אך דוגמאות לתפיסת עולם אחרת, מיטיבה.

לצד זה, דרושים רבנים ודמויות מפתח בקהילה שיהיו כתובת לעצה ולהשראה. פעמים רבות קשה לרווקים שעזבו את מסגרת הישיבה למצוא סמכות רבנית שיחושו אתה בנוח. אולם, אם יימצאו דמויות שיש בהן פשטות (ואולי נכון לומר ענווה) וכנות ללכת עם רוחם החופשית והנבוכה של הרווקים, ולהיות נכונים להכילם על הספק והכאב והמשברים, דומני כי תסור הרתיעה האמורה.

יש מקום ליוזמות רבות בתחום: פיתוח שיח לליבון אמונה ומחשבת ישראל; יצירת מעטפת מלווה לקראת נישואין יציבים וטובים; עיבוי הקשר בין שכבת צעירים וצעירות אלו לבין קהילת האם; בניית רשת קשרי שידוכים – כל אלו ועוד הן אך כותרות לפרויקטים נחוצים, שכל אחד מהם דורש מחשבה והשקעה.

***

מבין מילותיו של מאמר זה צפה דמותה של תת-שכבה חברתית הבאה מקרב החברה החרדית הקלאסית, שכבה שיצאה מתוך מבני הקהילות הממוסדים – הישיבות והסמינרים – אל העולם הגדול.

המאמר התעכב על סימפטום של תת-חברה זו – הרווקות המאוחרת שבה – אך לאמתו של דבר הוא תיאר משבר העובר על החברה החרדית בכלל, בשל התהליך, המתרחש במידת מה בעל כורחה, של השתלבות בחברה הישראלית. קורא קשוב ישמע בין השיטין את הדי התקופה כולה, ואקווה שמתוך הגורמים שתוארו במאמר ומתוך הדרכים שהוצעו בו, הוא יוכל לשאוב השראה ותנופת רוח להמשך.

ובנימה אישית מעט יותר: אני ודומי, בוגרי התקופה הזו, נמצאים במסלול שאינו מן הקלים. מטבע הדברים ייאוש ועזיבה הם המוצא הקל ואף המושך והמפתה; אך מאידך גיסא, דווקא תחושת המבוי הסתום ואזלת היד, הם המדרבנים אותנו לחפש אפיקי מוצא אחרים.

אנו, העומדים בצומת דרכים זו, מוצאים עצמנו נוטלים אחריות ומיישרים מבט אל החברה שממנה באנו. מתוך נקודת הפתיחה שאינה פשוטה כלל ועיקר אנו בוחרים בכל יום לבנות, ליצור, לקוות ולהאמין, למרות הקשיים מבית ומחוץ – ובפרט אלו מבית.

"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ" (ישעיהו לה, ג). בפסוק זה בוחר רבנו הרמב"ם לפתוח את אגרתו המפורסמת, אגרת תימן. ובפסוק זה בוחר אני לנעול מאמר זה, במסר של תקווה, אמונה וחירות.


[*] מאמר זה היה בין הזוכים בתחרות הכתיבה של "צריך עיון" לשנת תשע"ט.

תמונה: Boles Shikmim [CC BY 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by/3.0)]

33 תגובות על “רווק לנפשו

  • מטבע הדברים כותב המאמר מניח שיש לציבור החרדי עניין באותם רווקים שהחליטו להשתחרר מחיי העוני שהחברה החרדית מסלילה אותם אליו.

    אז כבודו מוזמן להתפקח.

    אני מזמינה אותך בהחלט לקרוא את מכתב מאליהו ח"ג עמ' 357 ולהבין שהגישה שלך אינה תואמת את השקפת העולם החרדית.

    ומי שמבין יודע שעליו לבחון את דרכו לפי האמת ולהתמודד עמה ולא להיות חרדי לי איך שהגננת סיפרה לנו.

    • לשמרית, התגובה מאוד עוקצנית, לפני שאני רץ לפתוח מכתב מאליהו אציין שכל אחד מאותם רווקים ורווקות עשוי להיות הילד של כל(!) אחד מאיתנו, האם זה היחס שהיית נותנת לילדך? ואולי באמת הגישה שלך היא שמאל דוחה וימין שוב דוחה….

    • מאיר התגובה אינה עוקצנית. אם אינך רוצה לפתוח את המכתב מאליהו, אצטט לך קטע קטן מדבריו, וחבל שלא תראה את היתר שיענה לך תשובות על שאלותיך:

      "אבל אלה אשר חפץ לבבם הי' ללמוד מקצוע, וכל שכן אשר בחרו מקצוע אקדמי לא טפלו בו כלל, שלא לקלקל האחרים משום תיקונו של זה".

      קריאה מלאה של הדברים תענה לשאלך האם זה "שמאל דוחה וימין מקרבת" או שזה "שמאל דוחה וימין שוב דוחה".

      לשאלתך על דרך החינוך שלי, אענה כפי שעניתי בעבר, בספר מובאות שתי גישות חינוכיות. גישה אחת שהוא מכנה "שיטת הישיבות" שהיא שיטה של ישיבות ליטא בנושא, וזו כיום הגישה החרדית הקלאסית (שכמובן הרב דסלר מעודד אותה), ויש גישה אחרת שהיא "שיטת פרנקפורט", וזו הגישה בה אני הולכת ומחנכת את ילדי.

      לדעתי, דווקא חידוד הנושא אצל אותם רווקים יגביר את ההבנה שלהם על מה בנויה הגישה השוללת לימודים אקדמאים, ואם הם יגיעו למסקנה שזו לא דרכם, במקום להרגיש דחויים מהחברה החרדית, הם ירגישו שהם הולכים בדרך חרדית מקובלת, שבנויה על דרכם של גדולי ישראל שהתמודדו עם דרך החיים של ההשכלה והעולם המערבי, דרך שאולי ננטשה בשנים האחרונות וצריך לסלול אותה מחדש, אבל לא שדרכם אינה דרך היהדות הנכונה.

  • מאמר נפלא!!! נגע לעומק לבי!!! אנשים ככותב המאמר הם השותפים האמיתיים של הקב"ה בתיקון עולם!!! עם ישראל חייב להודות לך על המאמר המאיר עיניים כנביאי ישראל בשעתם!!

  • אחת האמרות השנונות הידועות מאת הגר"מ שפירא זצ"ל היא ש"מי שחי (רק) לפי ספרים בסוף ימות מטעות דפוס".

    שמרית, גישתך מגלמת בדיוק מרבי את דברי הגרמ"ש זצ"ל. נראה לך שניתן פשוט לטאטא את הבעיות והאתגרים שלנו מתחת לאיזה שטיח של "מכתב מאליהו"?! ונראה לך שניתן לעשות העתק-הדבר מדברים שנכתבו מול אתגרים של לפני עשרות שנים

    כדאי מאד להרשות לחיים ולחוויות ללמד אותנו משהו, מלבד הידע החשוב של ספרי השקפה. הקשר שלנו עם הקב"ה עמוק יותר וגדול יותר מכל חומר כתוב.

    שיהיה לך הרבה מאד הצלחה!

    ובאשר למאמר: מאמר חשוב מאד וכתוב בטוב טעם. הלוואי שישמש כזרז לשיפור מצבם וגורלם של אותם בחורי חמד העוזבים את הישיבה, מכל סיבה שהיא, ואינם מוצאים את מקומם.

    • אני לא חיה מספרים, אני בוחנת את הפילוסופיה שמאחורי הדברים.

      עד כמה שאנו מזלזלים בפילוסופיה, היא התחום שבסופו של יום מגדיר את הערכים לפיהם אנחנו חיים (כמו לדוגמה בג"צ שיש לו את הפילוסופיה שמדריכה אותו וכך הוא פוסק).

      לכן חשוב מאד להבין את הפילוסופיה, שהיא הנקודה שאליה מכוונים, אותם מורי הדרך לציבור החרדי. אם היא לא מקובלת אפשר בהחלט לא להזדהות עם השיטה שלהם. יש רק בעיה אחת שאדם מכריז על עצמו שהוא חי לפי דרכם של "גדולי ישראל" = אלו שדגלו בשיטת הישיבות של הרב דסלר, אבל דורש מהם להנהיג את הדור נגד דברים שהם מעיקריה של אותה שיטה.

      זכותכם להחליט שהשיטה אינה נכונה או לא מתאימה לכם (כמו שגם אני לא חיה באותה שיטה), אבל לא ניתן לפסוח על שני הסעיפים או לדרוש מההנהגה של שיטה אחת, לפעול לפי שיטה שניה שהם לוחמים בה.

  • כותב המאמר מיטיב לתאר מציאות חדשה שהולכת ומתרחבת ואשר חייבים לתת עליה את הדעת. באשר לפתרונות הייתי מוסיף הקמת גוף רציני שיעסוק בתחום. כמו ש"ערכים" עוסקים בקירוב של ציבור מסויים, כך צריך לקום גוף עם אנשים מתאימים מקרב המגזר שיתן מענה לצרכים של ציבור עוזבי הישיבות. גוף כזה צריך להיות מחבק ואוהב מחד ועניני ומקצועי מאידך. שיזהה תהליכים בעייתיים כבר בתחילתם ויתן מענה. בנוסף, אני חושב, שבחור שמתחיל דרך כזו ככל שעוברות השנים הוא הולך ומתרחק.. לכן גוף כזה צריך לעודד היכרויות למטרת נישואין כבר בתחילת הדרך.

  • כמה נפלא לקרוא תגובות מהסוג של שמרית ב…אינטרנט

    • משה
      לא הבנתי למה שמרית לא יכולה לכתוב את זה באינטרנט, אם לא קראת היא הדגישה שהיא לא מזדהה עם החרדיות הקלאסית אלא מדגישה שהיא מדברת על מי שמרגיש שהוא משתייך לחרדיות הקלאסית
      ואכן עיקרון מה שהיא כתבה אמור להיות סוג של ביקורת על הרבה מהנידונים העולים פה במגזין שמעלים בהם בעיות ואז מביאים פתרונות שלא יתאימו לחרדיות הקלאסית ולא מנסים שלפחות חלק מהמאמרים [אם לא רוב] יתאימו לגישה החרדית, על הגישה שרוב המגזר צועד בה.

  • יפה מאד כתבת, אליהו!

    אשתף גם אני את חווייתי האישית:
    כסטודנט רווק, לא חוויתי בלבול השקפתי מעולם. גם לא בדידות. תכלס ב"ה שפר עליי גורלי – גדלתי בבית פתוח, נשארו לי חברים טובים משנות הנעורים, וחיי הרווקות שלי מחוץ לישיבה היו מלאים בעשייה ודי קצרים עד שמצאתי את שאהבה נפשי. כן, הכרתי אותה דרך חברה שלה והתחתנתי איתה, כי אהבתי ואני אוהב אותה מאד.

    תמיד אני חותר למלא את יומי בפעילות מקדמת, ולסובב עצמי בחברים טובים ואיכותיים. היינו יוצאים, גם שותים וגם מדברים על החיים, מקשיבים זה לזה, מעודדים ושמחים בחלקנו. מאיתנו רווקים ומאיתנו נשואים, אבל כולנו חיים את החיים עצמם, ויש הרבה לחוות ולחיות מעבר לתא המשפחתי. חוויות תורניות וז'רגון ייחודי, השתלבו גם הם במפגשים, כחלק טבעי מזהותנו היהודית והישיבתית.

    קראתי את עצותיך, והן מאד טובות ומדוייקות, אך יש לחוש להם משום דברי חז"ל בביצה (לב:) – אמר רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים – עולם חשך בעדו, שנאמר (איוב טו כג) "נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חושך". רב חסדא אמר: אף חייו אינן חיים.

    עצתי לסטודנט הרווק: עשה חיל בלימודי המקצוע שלך, מצא עבודה טובה ומכובדת שתפרנס אותך היטב ותקדם אותך מקצועית, הצטרף לקבוצות הלימוד של ארגון "אחוות תורה" בערבים, בנה פרופיל טוב בלינקדאין – הנה לך מקום חברתי-מקצועי, קח עצות מאנשי מקצוע וותיקים, העלה תוכן איכותי והתכבד בו, כנס לווייב של עשייה והצלחה. אתה יין טוב שמשתבח עם הזמן, וזה הזמן שלך להשקיע ולפתח את עצמך, ולבוא לאשתך בתכלית הכשרון. אל תבזבז אות הזמן בתבוסתנות ובהמתנה.

    דמיין כי אתה ממתין בחדר המתנה, במרפאה או בכל מקום עם חדר המתנה. יש באפשרותך להוציא את הנייד ולדפדף בפיד התורן, ויש באפשרותך לשלוף ספר טוב ומחכים. במה תבחר? כשאתה שרוי בלא אשה, והנך שרוי בהמתנה, עדיף שתבחר בספר. בעז"ה תשכיל ותצליח וסוף הכבוד וסוף השידוך – לבא. באהבה.

  • כדאי לשים לב- המאמר שם על השולחן, אולי שלא במודע תופעה יסודית בחברה החרדית: : סידור החיים החרדי בנוי כמלכודת בעל כניסה נוחה (תמיכה משפחתית, חברתית, סידור מלא-חצי מלא וכו') אבל ללא פתחי יציאה סבירים. משהתחתנת עם ב"ז מהמגזר אתה שולח ילד לגן של המגזר. בהתחלה החיים נהדרים ועד שאתה מבין שהילד אינו לומד הרבה העסק כבר רץ, לילד קשה לצאת למוסד אחר (פיגור בלמודי חול, מה יהיה עם האחים/אחיות במוסדותיהם ועוד) וכך עד זיבולא בתרייתא. אני יודע שאני מקצין אבל לא מאוד. ככלל – זו התמונה.
    איני חושב שזה מכוון אבל זו המציאות שנוצרה. אנשים גולשים או מוגלשים למערכת והיא בנויה כמערכת בעלת מאפיינים חברתיים (לוחצים) בעיקר. מצד שני כאשר אדם יוצא מהמלכודת – הנטיה "למרוד" תהיה גדולה יותר, בגלל המלכודת. לאו דווקא במודע. דווקא. מי שהתרגל לחיות כמושפע מהחברה מוסיף להתנהג כך, גם כאשר הוא מחליף את חברתו והגורם המשפיע מתחלף. . זאת מלבד הנימוקים הברורים המועלים במאמר.
    המאמר פשוט מציג נסיון ליציאה מהמלכודת בשלב מסויים. אבל אותו עקרון קיים בכל שלב כמעט. בת זוג בסה"כ ממתנת את הסימפוטמים (אם היא פחות אמיצה).
    היות וחלק משמעותי מהצלחת המערכת היא מבנה המלכודת – קשה להאמין שהערכת תתן לגיטימציה לעזיבתה. ולימודים אקדמאיים הם, מבחינתה, עזיבה. זאת, בין השאר מפני שראשי המערכת הינם ראשי ישיבות שבהסתכלותם העולם הינו ישיבה והמשך לה.

    • אכן המעלה של רווקות מאוחרת (לא יותר מדי…), היא היכולת לצאת ולרכוש השכלה בנחת, מה שלא נמצא במסלול של מי שנישא בסוף שיעור ג' של ישיבה גדולה.

    • כולנו צריכים לזכור ששני עולמות צצו לפני כ 260 שנה הישיבות והחסידות , ועד אז היו החיים היהודיים במסגרת לוקאלית וסביב בית המדרש. במבט מאקרו ישנם שני בעלי משפחות האחד הנמצא במסלול שאינו אדון לעצמו ונדרש לתמיכה סביבתית והנמצא בסטרס הגורם למחלות והשני המאמין בעצמו , תומך בסביבתו ובמשפחתו עם אופק מפותח.
      נכתב – הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם

  • טוב זה שנשים לא לומדות גמרא (לפחות לא במגזר החרדי), כולם יודעים. אז היום מצאתי בזכות בית המשפט העליון קטע בתוספתא שלא היכרתי (קידושין פרק א' הלכה ט') ומעולם לא נתקלתי בה קודם:

    ר"ג אומר כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה לכרם שמוקף גדר ולחריץ שהוא מוקף סייג וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה לכרם שאין מוקף גדר ולחריץ שאין מוקף סייג ר' יוסי אומר [משם] ר"ג כל שבידו אומנות למה הוא דומה לאשה שיש לה בעל בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה ואם [אין] מתקשטת [היא] לא תהא לה מורא בס"א ונראה וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה לאשה שאין לה בעל בין מתקשטת בין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה ואם [אין] מתקשטת [היא לא תהא לה מורא] ר' יוסי בר"א אומר משום ר"ג כל שבידו אומנות למה הוא דומה לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין [לתוכו] ואין עוברין ושבין נכנסין [לתוכו] ואין רואין את מה שבתוכו וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסין [לתוכו] ועוברים ושבים נכנסין [לתוכן] ורואין מה שבתוכו.

    אני מניחה את זה כאן רק כדי לשקף…(ואפילו מדברים על רווקה).

  • אליהו,
    ראשית תודה רבה על המאמר היפה והמחכים. משמעות מיוחדת יש לדברים כשהם נכתבים מנקודת מבט החווה את המציאות המתוארת על בשרה. קשה לכתוב ביקורת בסיטואציה כזו, אבל ניתן לשער שבפירסום המאמר, בחר אליהו להעמיד את הדברים לפולמוס וביקורת. לאורך כל קריאת המאמר, הציקה בליבי תובנה מסוימת, ושמחתי לגלות אותה בסוף המאמר, באלו הדברים: 'המאמר התעכב על סימפטום של תת-חברה זו – הרווקות המאוחרת שבה – אך לאמתו של דבר הוא תיאר משבר העובר על החברה החרדית בכלל, בשל התהליך, המתרחש במידת מה בעל כורחה, של השתלבות בחברה הישראלית'. אין כאן סוגיה יחודית לרווקות, אלא שאלה כללית, כיצד החברה החרדית מתיחסת לאלו שבחרו בדרך חיים אחרת, הלוא הרווק המדובר יצא ממסגרת החיים החרדית הקלאסית והתמקם על משבצת שונה.
    אם כן, השאלה האמיתית, אינה על היחס לרווקים באופן פרטי כי אם על מקומה החברה המודרנית בקהילה החרדית. (ואגב, השימוש בשפה משבר בחברה החרדי, קצת מוגזם. אמנם מדובר על זרם הולך וגדל, אבל הבה נכניס את הענין לגבולות הגיזרה). זוהי שאלה רחבה שעסקו בה רבים וטובים, ועדיין מבעבעת ועולה. למען האמת אינני יודע אם הדברים ניתנים לשליטת מדיניות מסוימת, אלו תהליכי עומק בחברה, המתרחשים על פני עשרות שנים. אבל אנסה במספר הערות לשרטט את מחשבותיי על המציאות המורכבת של החרדים המודרניים, ואולי בסופו של דבר מאלו תבוא הערה קטנה על חיי הרווקות.
    1. כל קבוצה יחודית, מורכבת משני רובדים. הרובד הפנימי – הערכים עליהם עומדת הקבוצה. והרובד החיצוני – חיי החברה שהתפתחו במסגרת הקבוצה; מנהגים יחודיים, סלינג יחודי, תרבות יחודית וכו' וכו'.
    2. כאשר נקח את החברה החרדית וננסה לאפיין, מהי החרדיות? כמובן שהתשובה איננה פשוטה. אולם בסופה של דבר, לדעתי נגיע להגדרה זו: קבוצת דתית שבחרה באורח חיים מובדל מהחברה הסובבת אותה כדי לשמר את זהותה. בתוככי המגזר ישנם כמה תתי מגזרים, שיש להם יחודיות נוספת. כמובן שיש פערים ברמת הבדלנות בין תתי המגזרים, אולם עדיין זהו המוטיב המרכזי.
    3. האם החרדים המודרניים מזדהים אם הגדרה זו? התשובה היא חד משמעית, לא! הם צורכים את התרבות הישראלית, הם משתלבים במשק הישראלי (לא כמו אותם חסידים של פעם שנשארו עם החליפות ושמרו על סביבת עבודה מאד ענינית, אלא הם חלק אינטגרלי ממקום העבודה, לא נבהלים משיח עם אשה גם מעבר לצורכי עבודה מקצועיים), והרי ביננו מי שיש לו אינטרנט ללא חסימה משמעותית, וחי ברשתות החברתיות השונות, כמה באמת הוא מזוהה עם ערכי הציבור החרדי? במה הוא חרדי?
    4. אכן, הוא חרדי במובן החברתי. הוא נולד בחברה הזו, הוא אוהב את הטשולנט והקוגל של הדר גאולה, הוא אוהב הרינג', וכמובן כמובן שהוא דתי, ששומר תורה ומצוות. (חשוב להדגיש שכל דבריי לא על מדת הדביקות הדתית, אותה רק בוחן כליות ולב יודע, אלא על מדת החרדיות שהיא נתונה להגדרות בשר ודם). הוא חי את הוויה החרדית בעיקר מהזווית החברתית, אבל הוא רחוק ולעתים אף מזלזל במופגן בערכי הליבה של הציבור החרדי. לא קל להתנתק מעולם חברתי.
    5. מעבר לזאת החרדי המודרני, יונק את צרכיו הדתיים מהקהילה החרדית השמרנית. אין גדולי הדור ופוסקי הלכה שמשתייכים במוצהר לזרם המודרני, אין כמעט בתי כנסיות מוצהרים, וקהילות מאורגנות. (למעט ישיבות תיכוניות לבנים וסמינרים לבנות. וגם אלו באופן חלקי). ברוב צרכי הדת, הם נספחים לציבור החרדי המרכזי, ובאופן טבעי בצורה זו הם נשרכים לשולי החברה, במקום הפחות מכובד. אבל גם לא סובלים את המרכז-השמרן יותר.
    6. יחד עם זאת, הציבור המודרני הוא קבוצת מיעוט, אך גדלה והולכת בשנים האחרונות. למען האמת רוב הבוחרים בדרכה אינם עושים זאת מאידאולגיה דתית ברורה, אלא משיקולים רבים, ובין השאר מרצון לאורח חיים ברמה גבוהה יותר מהמקובל במגזר החרדי. הקבוצה השקועה בבירור נוקב מה זהותה ומהם ערכיה, אינה גדולה. אך את הקו שתתווה יהיו רבים אחרים שיכנסו תחתיו, כי כיום הם מסתובבים כצאן ללא רועה.
    7. האם הציבור החרדי השמרן, יכול או צריך להכיל את הציבור החרדי המודרני כתת מגזר? לדעתי האישית לא! החרדיות המודרנית הינה סוחפת, ועתידה להשתלט על מרכז החברה, ולדחוק את הקבוצה השמרנית החוצה. (די דומה למה שנעשה בחברה הדתית לחרדלנקים. הזרם השמרני מצא את עצמו מובס אל פינה שכוחה בידי הזרם המרכזי-הקרוב יותר ללייט). אין שום סיבה שהחברה המרכזית שכיום משתייכת לזרם השמרני יותר, תאלץ לוותר על מקומה במרכז החברה. וממילא כחרדים שיודעים להעריך היטב את המשמעות של מגזריות, טבעי בהחלט שתהיה הוקעה ציבורית של המגזר היותר מודרני, כאומרים אינכם חלק מאיתנו. זכותכם להקים קהילות ומרכזי חיים, אבל לא כחלק מההוייה החרדית, פנו לכם צפונה ונגבה או יותר נכון פתח תקווה ורעננה.
    8. מדוע הקהילה המודרנית איננה מקימה קהילות נפרדות? כי קהילה בראש ובראשונה זקוקה לערכים, להגות, לדמויות מפתח שיובילו את הערכים ואת ההגות הזו. ואלו לא קיימים כמעט, בעולם דתי צריך דמויות דתיות משמעותיות ומרכזיות, ואלו עדיין לא הופיעו על הבמה, יהיו הסיבות אלו שיהיו. הקהילה המודרנית עדיין בחיתוליה בשאלות הרות גורל כמו אלו שהציג אליהו, וכשם שהרווק שדרך חייו איננה ברורה לו מוצא את עצמו נבוך מיכולת ליצור קשר של קיימא עם בת זוג, כך קבוצת אנשים שזהותם הערכית בבירור עמוק אינם יכולים לפתוח מוסדות, (בחיידר יהיו לימודי ליב"ה? והגיוס לצבא? וסינון על האינטרנט? וכו' וכו'). האם נראה זאת בעתיד? האם יקום הרב יובל שרלו החרדי? האם תקום ישיבת הר-עציון חרדית? ארוכה מאד הדרך.
    9. צריך להמשיך, אבל עייפתי. וחוץ מזה, כבר הארכתי מספיק לתגובה. אולי בבין הזמנים אכתוב על כך בארוכה.
    10. והעיקר, אליהו היקר, אני תפילה לה' שבמהרה תמצא את בחירת לבך, ויחד תהיו מאושרים. בהצלחה בכל אשר תפנה.

    • תגובה נפלאה, עמוקה, ברורה ובהירה הראויה למאמר בפני עצמו!

    • זו גישה יפה וצודקת. היא מתארת את הבעיה של הציבור בהבנת גישה מורכבת לחיים. יש כאן מצד אחד את הערכים של החברה המוגשים ציבור כערכים של שחור – לבן. או הסתגרות על כל המשמעות הנובעת מכך תוך סימוכין אידאולוגיים לחיים של התנתקות מהעולם ומולם התחברות או בדרך של חילון או בדרך של הזנחת האידאולוגיה לצורך חיים טובים. מכיוון שאין מה לעשות והבחירה בדרך החיים נעשית בגיל הנעורים בו הדברים נראים שחור ולבן עם חוסר הבנת מורכבות החיים, כך הדברים נראים.

      אם יהא שינוי באידאולוגיה הוא יקרה רק כאשר סביבת המחיה תשתנה. זה יהא כאשר החברה החרדית תקרוס כלכלית הן בשל הגידול במספר חבריה, הן בשל סירוב החברה הכללית להמשיך ולתמוך בה (וכן גם החרדים המודרניים שיודרו לשולים לפי איך שאתה כותב, יחליטו להשקיע בשולים שלהם ולא למוך במרכז שמדיר שדוחק אותם החוצה).

      כאשר חברה החרדית תקרוס כלכלית, כמובן שחלק מהאנשים יעזבו את הדת, חלק ילכו לצד של המזרחי, חלק יהפכו לחרדים מודרניים, וחלק יחפשו אידאולוגיה חרדית חליפית, שתשלב סינון מהחברה (בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק). כשאר תקרה תנועה כזו יהיו גם רבנים שיתמכו בה, והחברה החרדית תוכל לקבל שינוי זה כחלק מאורח החיים החרדי (בדיוק כמו שחרדי פולין וליטא קיבלו את חרדי גרמניה). אבל כמובן שזו יכולה להיות מטוטלת, היות וכאשר החברה תתאושש כלכלית שוב יחפשו יהיו שיטיפו לקיצוניות ושוב נערים בגיל ההתבגרות יסגדו לקיצוניות בהעדר הבנה של מורכבות החיים.

      אכן בסופו של יום ניווט בחיים משקף את מותר האדם. האם תמיד אנשים הגיעו לשם או שחברות התמוטטו לבלי שוב? היו חברות שקרסו כלכלית והיו שהצליחו להתאושש (זה אפשר לקרוא בספר התמוטטות של ג'ארד דיימונד)

    • התחלת יפה מאוד. בכל חברה יש שני מרכיבים, המהות והשכבה החיצונית.
      אך, הרשה שלי לחלוק עליך אודות המהות של החברה החרדית. לשיטתך מהות החברה החרדית היא הסתגרות. שמירה על ערכיה מבלי להיטמע בתרבויות אחריות. לדעתי זו לא מהות החברה אלא תסמין.
      מהות החברה החרדית הוא שמירה מדוקדקת ומהודרת על התורה והמצוות. ולכן הן נקראים חרדים, שכן הם חרדים וצדקדקים לקיים את שבר ה' במלואו.
      מאפיינים אחרים הקיימים בציבור החרדי, אף אם הם נראים כמהותיים הם שוליים או תסמינים של ערך עליון זה. למשל, הציוץ לגדולי תורה (רעיון שנחשב בקרב רבים למאפיין עיקרי בציבור החרדי), הם תוצאה של הערך העיקרי – שמירה מדוקדקת על ערכי התורה והמצוות. אותו דבר בנוגע להסתגרות החברתית – תוצאה של רצון להיות שקועים לגמרי בתורה ובמצוות ולא להיות מושפעים מחברה אחרת, אך אין זו ערך לכשעצמו, אלא אמצעי על מנת לשרת את המטרה העיקרית – שמירה מושלמת על רצון ה'.
      לאחר שנבחין ברעיון זה כמהו. רעיון החרדיות. נבחין, שרבים מהתסמינים והתופעוץ הקיימות בקבוצות הקיימות בחברה החרדית, שאינן משתלבות עם הסטנדרט החברתי הכוללני, אינם נובעות מהתנגשות עם הערכים המהותיים של החברה החרדית אלא עם מאפיינים טכניים שלה.
      שכן, גם הרווקים מעוניינים להשתית את חייהם על יסודות התורה והמצוות. הדיון כאן לא מסב על אלו שהחליטו להחליף ערכים אלו או לשנות את צבע הכיפה. המאפיינים הקיימים בקרב הרווקים שאינם מסתדרים עם הסטנדרט החברתי הכללי הקיים בציבור החרדי, הם שוליים וטכניים, וניתנים לשילוב ולהבנה, כאשר ברור לכול אשר מהות ויסוד החברה לא עומדת לשינוי.
      סטודנטים עובדים שמבינים שפרנסה היא אמצעי ולא מטרה, שמקדישים עיתים קבועים ללימוד תורה, לקיום המצוות בהידור ולתפילות במניין, לא החליפו את הערכים שלהם, הם אולי החליפו מאפיינים טכניים הקיימים בציבור החרדי, ומשכך יש עם מי לעבוד.
      אותו הדבר בנוגע לתת קהילה אחרת הקיימת בציבור החרדי – בעלי תשובה. אנשים שהקדישו ועבדו קשה על מנת לשנות את מהלך חייהם ואת תרבותם, מתוך רצון כנם לשמירה מוחלטת על התורה והמצוות. המאפיינים המפרידים אותם עם החברה החרדית הקלאסית, הם שוליים וטכניים ולא מהותיים.

  • דבר ראשון עוד לפני שהספקתי לקראו את המאמר, הטריף אותי אייך בעל המאמר הנכבד מזייף מהבטן הלכה חדשה וטוען שזה מה שאומר הרמב"ם.
    בעל המאמר טוען "בעל הדעה רוכש לעצמו תחילה מקצוע מפרנס"
    אם מישהו ימצא כזה רמב"ם מקבל ממכון תקווה 100 אלף דולר.

    עכשיו אני יכול להתפנות לקרוא את המאמר, אם כי האם כדאי אחרי זיוף שכזה ?!

    • משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה יא.
      איך אתה רוצה להעביר לי את הכסף?

    • שלמה היקר
      ומה כתוב שם ?
      הנה מה שכתוב: רמב"ם הלכות דעות פרק ה "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה"
      הנה מה שכתב בעל המאמר הנכבד: "בעל הדעה רוכש לעצמו תחילה מקצוע מפרנס"

      לא רק שזה לא ציטוט נכון, זה גם ההפך מה שהרמב"ם אומר. הרי אם יש לו כבר כסף לרכוש מקצוע, מה הבעיה לשכור דירה ולהתחתן ? הרי כסף יש לו כבר.
      הרמב"ם מדבר שדבר ראשון צריך לקבוע מלאכה שזה אומר להשיג כסף בכדי לקנות דירה. היום ללמוד מקצוע עצמו שווה כמו תשלום ראשון לדירה ושאר הדירה משולם על ידי משכנתא.

      אתה בוודאי מכיר את הסיפור עם האינסטלטור שבא לתקן אצל רופא בבית.
      הרופא: אני לא לוקח כל כך הרבה על ביקור, למה אתה האינסטלטור לוקח יותר ממני כרופא?
      האינסטלטור: בגלל זה עזבתי את הרפואה והתחלתי לעבוד כאינסטלטור !!

      בכל אופן לא מגיע לך הכסף כי פשוט אין כזה רמב"ם, לא מילולית ולא הבנתית.
      מה עוד שהרמב"ם אומר במפורש שהאדם חייב ללכת למדבר במקום לחיות בסביבה לא ראויה, ק"ו ללמוד בסביבה כזו. כלומר הרמב"ם היה מאוד מאוד קיצוני בדברים כאלה. ככה שלהלביש על הרמב"ם כאילו אמר לרכוש מקצוע אצל האקדמיה ?! צריכים להיות הזויים לגמרי!!

  • ובכן\ כמו הרבה כותבי מאמרים מסוג כאלה, בעל המאמר מדבר לאיזה ישות דמיונית שהוא קורה לו "חרדים"
    הוא אומר להם מה חובתם ומה ואייך וכו' וכו'.
    מצטער להרוס שמחות, אין ישות דמיונית שכזה ואף אחד לא שומע אותך מדבר.

    לגבי תוכן הטיעונים כאן
    1, חובה על ההורים לחתן את צאצאיהם. וחובה על הציבור כולו – כל פרט ופרט, לדאוג לשידוך לחברו, אחרת גם השידוך שלו לא קביל. (המצאת קניין אישה ובעל, לכל החיים, שזה אומר למנוע מהזולת את אשתך\בעלך, קביל על פי היהדות אך ורק עם החובה של ההורים והחובה של כל אדם לזולתו)
    2, אני לא חושב שרווק בכל קהילה שהיא, מרגיש זר מנוכר וכדומה, מבחינת קהילתית. בכל קהילה יש רווקים לרוב ולא שמעתי שיש איזה בעיה בנידון.
    אתה מדבר על רווק שלא רוצה את עזרת הוריו ואת עזרת הקהילה בשידוכים, הוא לא רוצה בכלל להתחתן לפני שיש לו כסף (לא צריך לומר שזה שטות מוחלטת. אני לא מצאתי כזה רווק. כתירוץ כן אבל לא בתכלס). הוא רוצה אהבה אפלטונית (מה יקרה שימצא את האהבה הזו דווקא בזכר ?!). רוצה ללמוד באקדמיה מקצוע כאילו עם מקצוע הוא יגיע היי פעם לדירה שהמינימום זה מילון וחצי שקל. ככה שאם יחכה לדירה כפי הרמב"ם, הוא יחכה כל חייו.
    אלא מה תאמר לי? שאצל הרמב"ם עוד לא היה שכירות. אז קודם אפי' במצרים היה שכירות = ומגרת ביתה. ואם מצאנו פתרון לדירה = שיכורת או משכנתא, אז מצאנו פתרון גם למקצוע, וככה באמת נוהגים ביהדות מאז ומעולם. (הלכות דעות זה לא הלכה רק דעות ולכן אף אחד מאז ומעולם לא נהג ככה. ושוב הרמבם לא מתיר ללמוד מקצוע באקדמיה. הוא אומר לקבוע מלאכה. ולקבוע מלאכה לא צריך ללמוד באקדמיה.)

    בקיצור מדובר במישהו שלא רוצה עזרה, לא מההורים ולא מהקהילה. הוא רוצה משהו דמיוני שנקרא אהבה אפלטונית (אהבה אמיתית בא מנתינה ככה שלעולם אי אפשר אהבה לפני שנתת משהו למשהי). הוא רוצה ללמוד הרבה שנים באקדמיה שהתמורה לכך זה אולי חצי ממה שאדם נשכר ממקצועות חופשיות בשוק בלי ללמוד ובלי לריב עם הקהילה שלו.
    ואתה מציע מה? הרי הוא לא רוצה !!

    לסיום: אהבתי מאוד את המשפט של כבודו [לחמוק מגזרת "בזעת אפך תאכל לחם"]
    בעקבות המשפט הזה יש לי שאלה לכבודו.
    האם מותר לחמוק מהגזרה של "והוא ימשול בך" ?! למה כבודו לא טס לג'ונגלים לחפש נחשים ולקיים את גזרת "והוא ישופך ראש" ?!

    אני הגלה לך את התשובה, קללות זה לא מצוות ולא גזירות. תפקיד האדם הוא של תהיה קללות.
    אומרים חז"ל "שלום בית סגולה לפרנסה". ולמה ? כי אם אתה כבעל עוזר לה עם הקללות שלה = והוא ימשול בך ?! אז מידה כנגד מידה הקב"ה עוזר לך עם הקללות שלך = בזעת אפך תאכל לחם.

  • עזריאל
    1. אבא שלי היה נחשב במיינסטרים החרדי בבני ברק והוא ענה להרבה אמירות שלך (כמו "חלק אינטגרלי ממקום העבודה, לא נבהלים משיח עם אשה גם מעבר לצורכי עבודה מקצועיים") וכך גם רוב סביבתו. שאלה הצריכה עיון ובדיקה היא מה זז יותר, תזוזת מה שקרוי החרד"שים לכוון העולם בדור הזה או תזוזת החרדיות מכוון העולם והלאה בדור הקודם.
    2. הוא הדין בערכי הליבה שראתה מבכה שיש זלזול בהם. גם הם זזו חדות מאז ימי הדור הקודם (למשל הזלזול הבסיסי בכל ידע שאינו תורני והסגידה לכל מי שומר ששלמה המלך ידע לבנות מכונית. לפני דור הדברים לא היו יכולים להאמר,בעיקר מפני שהאומר לא היה רוצה להצטייר כתמהוני. היום אתה יכול לומר זאת ולא להחשב ככזה).
    3. "מעבר לזאת החרדי המודרני, יונק את צרכיו הדתיים מהקהילה החרדית השמרנית" "מדוע הקהילה המודרנית איננה מקימה קהילות נפרדות?") זה עניין של זמן. בסופו של דבר יש סכוי לא רע שהקהילה העניה יותר תתיישר (ולו חלקית) עם הקהילה העשירה וחזקה יותר). גם אם לא יקרה כל האם אנו רוצים להשליך עוד קבוצת אנשים גדולה שתפסיק להיות מושפעת מערכי הלברה החרדית?
    4. מישהו בכלל עוסק בחשיבה על נושאים אלו? מנהיגי הציבור מודעים לבעיות? מסוגלים בכלל להבין אותן לעומקם?

  • בשונה מהתגובות החשובות של המגיבים הקודמים, אני דווקא רוצה להתייחס לאותם רווקים ורווקות חרדיות שהשאיפה המקורית שלהם הייתה להישאר בגבולות הקהילה על כל המשתמע מכך. לקהילה החרדית יש מסגרות מובנות עבור הבחורים והבחורות עד גיל מסויים (אצל הבנות הגבול יותר מוגדר – גיל עשרים, עם סיום הסמינר; אצל הבנים הגבול פחות מוגדר, אבל באופן כללי מדובר בשנים הראשונות לעשור השלישי לחייהם).
    אלה שלא שפר גורלם למצוא את זיווגם בגילאים ה"נורמטיביים" נותרים, למעשה, ללא מסגרת ייעודית בתוך הקהילה, שכן המצב של "רווקות" נחשב בה כמצב של "סיפיות" ולא כתקופה בפני עצמה, שמצריכה מענה מובנה, שיש בו בכדי למסד ולהנציח את אותה תקופה בחיים. בהיעדר מסגרת מובנית מתאימה – ניתן לצפות לשני כיוונים שונים: הכיוון האחד הוא הישארות בתוך הקהילה וגבולותיה על כך המשתמע מכך, אך לסבול ממצב של "סיפיות", שעיקרה המתנה למשהו עתידי מבלי שההווה ייחשב כבעל ערך. הכיוון השני הוא חיפוש משמעות לתקופה זו – עד לנישואין המיוחלים , כשבהיעדר מענה מתאים בתום הקהילה, אז המשמעות תימצא מחוצה לה (בין השאר, בלימודים אקדמיים במוסדות שאינם חרדיים ובמסגרות חברתיות נוספות – מסתגלות יותר ומסתגלות פחות – שתוארו על-ידי כותב המאמר.
    כותב המאמר והמגיבים התייחסו בעיקר לכיוון השני שציינתי, שהשלכותיו נתפשות כבעייתיות יותר במובנים רבים. ואולם, ברצוני להתייחס דווקא לכיוון הראשון, של אותם רווקות ורווקים שנשארים בגבולות הקהילה. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר חשוב ביותר: "אוויר בצורת נערה", מאת חדוה ברגמן (שם-עט). גיבורת הספר מייצגת את אותם רווקות ורווקים במצב של "המתנה" שמיטב שנותיהם נדונו לאומללות אין-קץ. הספר מומלץ ביותר לכל מי שרוצה להבין את הדברים האלה לעומק.
    כמו בתחומים רבים אחרים (כגון חינוך מקצועי לבנים), הקהילה החרדית אינה מספקת מענה הולם לאלה החפצים להישאר בגבולותיה, מחשש שתינתן לגיטימציה למצב הנקרא "רווקות". אני מקווה שהקהילה החרדית תשכיל לספק מענה חברתי (במובן הרחב ביותר) הולם, במסגרת הקהילה הקיימת, לאותם רווקות ורווקים, על מנת שלא לגזור עליהם אומללות ובדידות, מצד אחד, ושלא ייאלצו לחפש את המענה "בחוץ".

    • הייתי רוצה לציין בהקשר הזה אנקדוטה קטנה:
      אני יצאתי מהחברה החרדית, אשתי מעולם לא הייתה בה. עבדנו יחד במקום עבודה חילוני כשאני חרדי סטודנט לתואר שני.
      הצעד ה"הומניטרי" הראשון שהחל את הקשר בינינו היה כשבמקרה נודע לה שבמשפחתי כבר לא חוגגים לי יומולדת כי כל שנה שעוברת ואינני מתחתן, זו סיבה לצער. היא פשוט הביאה לעבודה עוגת יומולדת שהכינה. זה קירב מאוד בינינו וכן במידה מסוימת האיץ את יציאתי מן העולם החרדי.
      זה מחדד את העובדה שבאמת החברה החרדית משדרת לרווקים: "תרעה עד שתסתאב/ תתחתן…" כשבמקביל החברה שבחוץ משדרת להם שהם מלכי העולם ובעמדה הטובה ביותר.

  • מדוע, למשל, צעיר רווק אינו יכול לתרום קידוש בבית הכנסת לרגל סיום התואר?

    שאלה יפה זו הובאה במאמר, ובהנחה שאכן מדובר על בתי כנסת בשכונות חרדיות (סגנון "חניכי הישיבות") אני תוהה אם יש כאן רק נאיביות או יותר גרוע מכך?

  • פילופול קטן על הרמב"ם שבעל המאמר הנכבד הזכיר כאן.

    הרמב"ם מזכיר את הקללות בתורה להוכיח שלא ככה צריך להתנהג: "וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע,"
    כלומר עצם הברכות בתורה ועצם הקללות בתורה מלמדים אותנו מהי הדרך הנכונה.
    מצד שני בעל המאמר הנכבד טוען כביכול שאסור לחמוק מקללת "בזעת אפך תאכל לחם"

    כלומר על פי פשט התורה צודק בעל המאמר הנכבד שקללה זה סוג של גזירה שאי אפשר לחמוק ממנה.
    מצד שני עצם הקללות בתורה באים על התנהגות לא טובה שמביאה את הקללות. ככה שתמיד אפשר להתנהג כשורה ואז פשוט לא תבוא הקללה. הרי בדיוק זה מה שהתורה דורשת מאתנו, להתנהג בכשורה אז לא תבוא הקללה, הרי זאת כל תקפידו של הברכות והקללות בתורה להזהיר אותנו מראש מה מביא ברכה ומה מביא קללה.

    ולכן תפקידנו להעמיק מה התורה דורשת בנידון ככה שתבוא הברכה, ולא רח"ל הקללה.
    ובכן התורה בפרשת התוכחה ב"כי תבוא" מדברת על הכניסה לארץ ואייך צריך להתנהג בארץ ככה כל הברכות יבוא עלינו ועל צאצאינו לדורי דורות.
    כנודע הקניין הקביל על פי הצוו הקטגורי ועל פי הצוו של הלל התלמודי, אפשרי אך ורק על פי חלוקת הארץ בגורל פלוס ירושה = וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ" וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:
    כלומר לא מספיק חלוקת הארץ, חייבים את התנאי של הירושה שבלעדיה אין הקניין קביל. (הרי שאתה מחלק את הארץ בהווה לכולם כנחלה פרטית. כל הנולדים בכל רגע, נולדים לארץ מחולקת כבר, אז הם נשארים בלי זכות לדרוך על כדור הארץ ?! על כן נח ובניו שחילקו את הארצות בגורל (מכאן אגב ארץ ירושתינו כי אנו בני שם ובני אברהם יצחק ויעקב) יכלו לעשות זאת אך ורק עם המצאת "הירושה" שמושתתת על חוקי המשפחה. כלומר בתורה תמיד קניין בא עם ירושה = "נתן לך נחלה וירשתה וישבתה בה." כלומר אין ישיבה אמיתית בלי ירושה. זה אגב הסיבה שכל תנאי (הסכם ממוני בין אדם לחברו) בממון שלא על פי תורה קיים, חוץ מתנאי בירושה שלא קיים, כי כתוב בירושה "חוקת" = סדר כלכלי חברתי אלוהית שאי אפשר להפר אותו לעולם.)

    יוצא מכאן שאם מתנהגים בתנאי התורה על הזכות על ארץ ישראל, אז כל בחור נולד יחד עם ירושה\נחלה כקניין פרטי שלו שאי אפשר למכור אותו לצמיתות, כלומר לנצח יש לו ירושה לדורי דורות.
    מכאן ברכות התורה שבאמת קודם יש לך מיד שנולדת, נחלה פרטית בארץ ישראל.
    אבל אם מתנהגים לא על פי תורה שזה אומר כל יהודי בארץ ישראל משולל הכל בכל מכל כל ואסור לו אפי' לאגור מים או מי גשם על פי החוק. וחייב לשלם פרוטקשן\ארנונה על עצם זכותו לדרוך בעיר. אז יבוא הקללות שזה אומר נתחתן בלי לדעת מאיפה נוכל לפרנס אותם.
    בגלות שזה המצב המציאותית, מה אפשר לעשות ? אז היהודים שהם תמיד פרקטיים ורציונליים, המציאו את הנידוניה שההורים נותנים. כלומר שאנו בארץ ישראל בלי הצוו הקטגורי, מצד התורה כל בחור רווק לא צריך לקיים את המוסר והערכים, כי כל הקניינים בארץ לא קבילים על פי התורה ולכן מותר לו להתנחל על אדמה לבנות את ביתו.
    אבל ההורים פרקטיים ורוצים שהבחור יהיה נורמטיבי עם ערכים אפי' שיש לו את כל הזכות להפר אותם.
    ולכן ההורים נותנים לו ולכלתו נידוניה.
    יותר מיזה, אפי' קהילתית יש חובה על כל פרטי החברה לעזור להורים לחתן את צאצאיהם. זה הסיבה שכל יהודי בעולם שמגיע אצלו יהודי לבקש עזרה בשביל לחתן ילדים, אז הוא מיד פותח את הלב ואת הכיס. כי הוא מבין את עומקן של דברים.

    עכשיו מה קורה שהבחור הרווק פשוט לא רוצה עזרה מהוריו ומהקהילה ? הוא באמת תחת קללות התורה, הרי הריבון הנאו ליברלי שוללת ממנו הכל בכל מכל כל בטענה ש"לכל דבר יש מחיר" (פרופ' דני פילק)

  • דבר ראשון תודה רבה לאליהו כותב המאמר על מאמר יפה ומחכים.
    שנית, אני רוצה להציג את זוית הראיה שלי מתוך החוויה האישית שלי.
    אני אמנם לא חוויתי את הרווקות המאוחרת אך בהחלט חוויתי את שאר החוויות הנלוות.
    כאשר הייתי מאוד לא מרוצה ממערכת החינוך, (וזאת בלשון המעטה) ואחרי בירור לא ארוך הבנתי שאין יותר ממערכת חינוך אחת במגזרת כאשר יש הבדלים מיקרוסקופיים בין חיידר לחבירו. הבנתי שאני צריך לחפש משהו חילופי, והמשהו הזה היה דתי לאומי חזק.
    היום לאחר הרבה שנים אני יכול לומר שזה היה צעד טוב וכיום אני נמצא איפשהו בין העולמות. אני לא מאמין גדול במדינה ומצד שני מאוד מחובר ללימוד ולקדושה. אבל למרות זאת אני מעדיף להשתייך לדתיים לאומיים חזקים מאשר לחרדים לייט.
    למרות שהיום יש יותר ויותר חרדים רציניים שבחרו בעבודה, אקדמיה וכולי. אבל, עדיין וכנראה גם לא יהיה בזמן הקרוב דמות רבנית שתומכת בזה כך שאצל חרדים לייט הכל בצורה של בדיעבד ומימילא כל הקדושה לא תהיה יותר מדי חזקה אצלם.
    כך שבהקשר של הבעיה של השתייכות חברתית שמעלה כותב המאמר אני חושב שבאמת מבחינה השקפתית הם הרבה יותר קרובים לדתי לאומי מאשר לחרדי, מה כבר ההבדלים??
    מה עוד שאצל הציבור הדתי לאומי יקבלו אותם בלי בעיות לעומת הציבור החרדי שתמיד הם יהיו סוג ב

    • בציבור החרדי קורה תהליך של יותר ויותר בחורים ובחורות שעוזבים את המסלול המוכר ובוחרים להם את חייהם כמו שכתבו פה רבים.
      השינוי הזה כמו כל שינוי גורם לחשדות כעס וריחוק מאלה שעזבו את המוכר.
      אבל כמו כל שינוי עם הזמן מתרגלים אליו. נחשפים אליו ויותר מקבלים.
      לכן לא לתמיד יסכלו על שוברי המסגרת כסוג ב.
      מה גם שהשאלה כאן עד כמה אנחנו רוצים שהמסגרת הקהילתית והחברתית תיהיה שמרנית ומחוברת לדרך ישראל סבא.
      אני לא בא להעביר ביקורת על הציבור הדתי לאומי. אך הקבוצה שאתה כנראה משתייך אליה קטנה ומצומצמת ובגדול קולה כמעט ולא נשמע…
      הרוח הנושבת בציבור החרדי עם כל ה…. זה להישמר בדרכנו. לבחון אותה מול נר האמת והתורה. לשים לב מהן ההשלכות של הבחירות שלנו עלינו ועל ילדינו.
      כך שמשתלם לפעמים להיות הסוג ב להבין את אלה שעדין לא מצליחים להתגמש מול המציאות ולהשאר חזקים במקום שבחרנו.

  • מאמר מקסים ונכון,גם אני קלינאית תקשורת חרדית ונתקלת במלא סיפורים על בחורי ישיבות מקסימים אוי לנו וכמה חבל.שה' ירחם עלינו.

  • גיליתי את האתר בדרך מקרה, והתרשמתי מאוד מרמתו הכללית ומרמת הכותבים בה. גדלתי במוסדות הציונות הדתית, ואין לי אלא להתקנא ברמת המחשבה שיש באתר זה לעומת אתרי ה'כיפות הסרוגות'. שם, אין בעולמם של האנשים דבר מלבד צבא ומדינה, ירושת הארץ. אם יש תקווה ליהדות היא תבוא מן המחשבה החרדית. כל אותו שפע של הגות שהביאו המשכילים במאה הי"ט למניינם, שומרי אמונים שביקשו לעצמם תורה עם דרך ארץ, עשוי להתחדש כעת באתר זה ובאתרים אחרים כמותו.

    • פספסת…
      א. זה אתר תת רמה שעוסק בנושאים לעוסים לעייפה… פשוט לא במגזר שלך (אני קורא את זה בשירותים).
      ב. אין שום דבר טוב שיצמח מהמגזר החרדי שקשור למחשבה מעמיקה… אולי ל'מעשים טובים' או משהו כזה.
      ג. בני האדם הם טמבלים לכן אל תצפה לדיון ברמה גבוהה בשום מגזר… תתייאש מראש… ניסיתי הכל…
      בהצלחה בהתפכחות.

  • המאמרים שלכם תמיד יפים, וכמו שהם יפים הם ארוכים ומתישים, ונראה שכל כוונת הכותב הוא להתהדר בכתיבה ברמה גבוהה כדי לקדם את עצמו על חשבון שנות לימודו בישיבה ולא להנאת הקורא.

    ובבקשה ממכם שנו את המטרה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל