במאמרו המרתק מגולל אליהו פולק את תופעת הרווקות מחוץ למסגרת הישיבתית ואת השלכותיה הרבות. הוא מתאר את הניכור המתהווה בין הרווק לקהילה החרדית, וקורא להכיר בתנאים המיוחדים של רווקות שלא במסגרת הישיבה, ולהעניק לרווקים בית.
קשה שלא לחוש הזדהות עם הקשיים שמתאר פולק במאמרו. אולם, לדעתי הוא הופך את התוצאה לסיבה. תופעת הניכור של הרווקות המאוחרת אינה תוצאה של היציאה מהמסגרת, אלא להפך: היציאה היא תוצר של הניכור, שהוא עצמו תוצאה של מיתוג שיפוטי ופטרוני כלפי הרווקים.
בני ובנות הציבור שמסיבות שונות לא מצאו את זיווגם במועד המקובל (בציבור הליטאי – גילאי 24-20, פחות או יותר) מקבלים תיוג של "סוג ב'" על לא עוול בכפם. הניכור שמתאר אליהו פולק הוא בראש ובראשונה תוצאה של יחס זה. היציאה ללימודים ולעבודה וההשלכות הנלוות אליה הן, לפני הכל, ניסיון לברוח מתיוג זה
בני ובנות הציבור שמסיבות שונות לא מצאו את זיווגם במועד המקובל (בציבור הליטאי – גילאי 24-20, פחות או יותר) מקבלים תיוג של "סוג ב'" על לא עוול בכפם. הניכור שמתאר אליהו פולק הוא בראש ובראשונה תוצאה של יחס זה. היציאה ללימודים ולעבודה וההשלכות הנלוות אליה הן, לפני הכל, ניסיון לברוח מתיוג זה. כאשר הרווק המבוגר יוצא מהישיבה, הוא כבר מלא תחושת כישלון ורגשי מרירות כלפי המערכת. המתחים הנלווים ליציאה הם המכה בפטיש של תחושת ניכור שהתחילה זמן רב קודם לכן. בהתאמה, הפתרון אינו להקים קהילות מיוחדות לרווקים שאינם בישיבה, אלא למנוע מראש את יציאתם. הוא אמור להתחיל בהצעת אופק התפתחות לבחור המבוגר מבלי להוציא אותו מתוך הישיבה, כך שממילא תמנע ממנו תחושת הניכור הצורבת.
***
החרדיות נועדה להיות אסטרטגיה ולא אידאולוגיה. המטרה העיקרית של החרדיות היא אותה מטרה של יהודים דתיים באשר הם: שמירת תורה ומצוות. האסטרטגיה החרדית להשיג זאת היא הצבת חומות של התבדלות מהחברה הכללית וזהירות מופלגת מכל שינוי, ולו הקל ביותר, שנוצר כתוצאה מהשפעה חילונית. ניתן להעלות טיעונים רבים נגד אסטרטגיה זו, אבל התמונה הרחבה מספרת על קהילה שהצליחה, נגד כל הסיכויים, לשמר את אורחות חייה.
דא עקא, לתהליך זה יתרונות וחסרונות. בקווים כלליים, היתרון הוא החוסן שפיתחה החברה החרדית והצלחתה לשמר את ייחודיותה בעולם שבו ההגדרות הופכות נזילות יותר ויותר. הצלחה זו אפשרה לחברה החרדית לגדול באופן משמעותי. מצד שני, נדמה כי בתוך החברה הולך ונוצר פער בין-דורי (עליו כתבתי גם במאמר אחר ב"צריך עיון"). פער זה מתבטא בין היתר בחוסר יכולת אמתית של חלק מהאוכלוסיה המבוגרת בחברה החרדית לזהות, להבין, וגרוע מכך – לתת מענה לבעיות הנוצרות בעקבות שינויים החלים בחברה.
במערכת זו התפתח "מדרג איכות" המדרג את המוצע או המוצעת על בסיס נתונים אישיים וקריטריונים נוספים (מעמד המשפחה, יכולת כלכלית, וכדומה). לפי הסטנדרטים הנהוגים, כאשר גיל המוצע או המוצעת עובר את הרף שנקבע, המיתוג הוא כמעט אוטומטי: תווית סוג ב' נדבקת אל האדם, והוא נחשב סחורה פגומה, או שמא "עודפי ייצור"
מערכת השידוכים היא אחת הדוגמאות לכך. מערכת זו בנויה על פי כללים שנקבעו בעבר הרחוק, והשתנו אך במעט במרוצת מאה השנים האחרונות. ההתנהלות במערכת השידוכים דומה במידת מה לשוק עסקי. היא דורשת מהאדם להתמודד בתוכה בקור רוח, בחישוב קר, ובהכללה של נתוני רווח מול הפסד. במערכת זו התפתח "מדרג איכות" המדרג את המוצע או המוצעת על בסיס נתונים אישיים וקריטריונים נוספים (מעמד המשפחה, יכולת כלכלית, וכדומה). לפי הסטנדרטים הנהוגים, כאשר גיל המוצע או המוצעת עובר את הרף שנקבע, המיתוג הוא כמעט אוטומטי: תווית סוג ב' נדבקת אל האדם, והוא נחשב סחורה פגומה, או שמא "עודפי ייצור". חלים עליו כללי השוק חסרי הרחם.
נסיבות היווצרותה של המערכת בעבר מובנות וברורות. באירופה של המאה ה-19, זוגות היו משודכים זה לזה בגילים צעירים מאד, מסיבות שאינן מעניינו של מאמר זה. ניתן לשער שבמצב זה תהיה המשפחה הגורם המרכזי בתהליך השידוכים, וכי תהליך ה"בירור" על אודות המיועד או המיועדת יהיה דומה מאד לבירור מקדים לחוזה עסקי (וכי אפשר לצפות מילד בן 13 או 14 לפתח קשר ממשי עם המיועדת בת ה-12?). כן, מובן שמי שלא הצליח למצוא את זיווגו בתהליך זה יסומן בתור "סחורה פגומה"; אלמלא הפגם, מדוע לא נישא עד עתה? הגיל המאוחר היה סימן מובהק לבעיה כלשהי במיועד או במיועדת.
אין אני בא לטעון בשבחה או בגנותה של מערכת זו, אלא רק לתארה עד כמה שידי משגת. ללא ספק היו למערכת יתרונות, ובאותה מידה של ודאות ניתן להניח שהיו לה גם חסרונות. אין זה מתפקידי לשפוט את ההיסטוריה ולקבוע דין לגביה.
אלא שהנסיבות השתנו והעולם של אז כבר איננו. במובנים רבים, הקהילה החרדית השכילה לערוך התאמות אחדות בכללי המערכת ששמה "שידוכים". עם זאת, אסטרטגיית השימור של החברה החרדית קיבעה מאפיינים רבים של מנגנון השידוכים עתיק היומין. בצורתה הנוכחית, המערכת מצליחה לשמר את המעמדות החברתיים, להגדיר את ההשתייכות הפנים-מגזרית ואת המעמדות הכלכליים השונים, לתחזק את המוסד "בית של תורה", ולעתים גם לסנן אנשים לא רצויים באופן שייחשבו "דחויי שידוך" (מעין "פסולי חיתון", בגרסה מודרנית ומרוככת יותר). כללו של דבר, השידוכים הם כלי רב-ערך ורב-עוצמה לשימור הקהילה וערכיה, ולצד יתרונות יש לכך מחירים. חלק ממחירים אלו משלמים הרווקים המבוגרים.
הרגשה זו מעידה כמובן על חשיבות הנישואין בחברה החרדית, דבר שראוי לעודד… אולם, יש כאן קו דק שחשוב לא לעבור: תחושת הכישלון הנלווית לאי השגה של מטרה חשובה בעיני האדם היא בלתי נמנעת, ואילו כבילת הבחור לתואר "אלטר-בוחר", וכבילתה המקבילה של הבחורה לתואר "רווקה זקנה", הן תכתיב חברתי בלבד
מעבר לקושי הנגזר מהבדידות שחווים הרווקים והרווקות המטפסים בסולם הגיל, הם נדרשים להתמודד גם עם סטיגמה של "פגומים". אחת התופעות הבולטות הנלוות לסטיגמה זו הן בני המשפחה המרחמים, משיאי העצות ורושמי הסגולות. הרווק מרגיש שכולם מנסים להושיע אותו, כאילו רווקותו היא סוג של "אות קין". אך מעבר לכך, ובמובן עמוק יותר, הרווק או הרווקה חווים את עצמם בתור כישלון. אדם צעיר מוכשר ונמרץ, שבמבט חיצוני נראה שבכל תחומי החיים ההצלחה מאירה לו פנים, מרגיש אבוד וחסר תקווה. תקן "עוד לא התחתן" (או: "לא הולך לו בשידוכים") הוא כמו ציון "נכשל" בבחינה החברתית החשובה. החשובה ביותר.
הרגשה זו מעידה כמובן על חשיבות הנישואין בחברה החרדית, דבר שראוי לעודד. כיוון שערך הנישואים נמצא גבוה מאד ברשימת הערכים החרדיים, אדם שאינו נשוי חווה רגש חזק של החמצה. אולם, יש כאן קו דק שחשוב לא לעבור: תחושת הכישלון הנלווית לאי השגה של מטרה חשובה בעיני האדם היא בלתי נמנעת, ואילו כבילת הבחור לתואר "אלטר-בוחר", וכבילתה המקבילה של הבחורה לתואר "רווקה זקנה", הן תכתיב חברתי בלבד. תכתיב חברתי זה מדביק על הרווק המבוגר סטיגמה שלילית היוצרת אצלו תחושת ניכור. היציאה של רווקים מהמסגרת אינה אימוץ של עמדת הרמב"ם באשר לרכישת מקצוע – כדברי פולק. היא בראש ובראשונה נסיון בריחה ממערכת הרואה בו סוג ב'.
התמודדות עם הסטיגמה החברתית
על פניו, התרופה היעילה ביותר לתחושות הקשות של הרווק אינה שינוי שיתחולל בתפיסת החברה – כאמור לעיל, ספק אם שינוי כזה בכלל רצוי, אלא אספקת חוויות הצלחה אלטרנטיביות לשם תיקון הדימוי העצמי הירוד שלו. הדבר קל יותר אצל בנות: רווקה מבוגרת היא בחורה שסיימה את חוק לימודיה בסמינר, ועשויה להיות מסודרת כבר במקום עבודה. קל לה יחסית למלא את החלל ולחוות תחושות של ערך, מסוגלות והצלחה. היא יכולה להשקיע ולהתקדם בעבודה או לרכוש תארים נוספים, ואינה חייבת להתבוסס בתחושת הכישלון וההחמצה.
באשר לבנים, הבעיה מתנוססת במלוא עוזה. בחור ישיבה מבוגר שרוב (שלא לומר כל) הוועד שלו כבר נישא, המשתייך למועדון הלא נחשק של "מעוכבי שידוך", מתבוסס בעל כורחו בתוך תחושות ההשפלה והחידלון. במקרה שלו נתקשה מאד להציע פתרון דומה – למצוא לו עיסוקים שיעניקו לו תחושת ערך ומסוגלות וחוויות הצלחה. כשהוא נמצא בישיבה העיסוק המרכזי שלו הוא "שידוכים", ובמשלח יד זה הוא אינו מהמוצלחים.
בחור ישיבה מבוגר שרוב (שלא לומר כל) הוועד שלו כבר נישא, המשתייך למועדון הלא נחשק של "מעוכבי שידוך", מתבוסס בעל כורחו בתוך תחושות ההשפלה והחידלון. במקרה שלו נתקשה מאד להציע פתרון דומה – למצוא לו עיסוקים שיעניקו לו תחושת ערך ומסוגלות וחוויות הצלחה. כשהוא נמצא בישיבה, העיסוק המרכזי שלו הוא "שידוכים", ובמשלח יד זה הוא אינו מהמוצלחים
פתרון שמוצע לא פעם הוא הצטרפות של בחור לכולל אברכים, ולו לחלק מהסדרים. אופציה זו מציעה פתרון טוב לבעיית השגרה: בכוללים רבים לומדים מסכתות לא-ישיבתיות, ועוסקים בהלכה, או בתחומי לימוד נוספים שאינם נחלתם הרגילה של תלמידי הישיבות. מעבר לכך, מסגרת של כולל אף מספקת פתרון לבעיית הגיל: אם בישיבה מרגיש הרווק "זקן" ליד הבחורים הצעירים, שרק נהיים צעירים יותר משנה לשנה, בכולל הוא לומד לצד אברכים מבוגרים. אלא שבכוללים יש בעיה משמעותית אחרת: חיים בתור רווק לצד נשואים אינם מתכון טוב להעצמת תחושת המוצלחות. לא אחת מצטרפים לכולל אברכים צעירים ממנו שזה עתה נישאו, ונוכחותם רק מעצימה את תחושת הזרות והכישלון של הרווק. הוא מרגיש מודר גם מ"שיחות המסדרון" או "פינת הקפה" של האברכים, העוסקות בדרך כלל בענייני הבית והילדים. חוויה זו עלולה לזרות מלח על פצעי רווקותו. רווקים רבים שעמם שוחחתי נרתעו מהאופציה להצטרף לכולל, ולו לכמה שעות של שבירת השגרה, בשל הבעייתיות של הצטרפות מלאכותית לחברת הנשואים.
אופציה נוספת שנוסתה זה מכבר היא הקמת מסגרות שונות לבני ה"קיבוץ" ושכבות הגיל הגבוהות. אופציה זו נותנת מענה חברתי ותורני, אך מעצימה את תחושת הייאוש במקרים רבים. (יש לציין את קבוצת "ארב"ס" של ישיבת מיר, ראשי תיבות של השם המלבב "ארגון רווקים בלי סיכוי"; ארגון זה ראה עליות וירידות במשך השנים.)
הפתרון המיטבי, לכאורה, הוא מציאת אופקי תעסוקה או לימוד מחוץ למסגרת הישיבה. האופציה הראלית ביותר לבחור ישיבה, המעוניין לשלב בסדר יומו עשייה נוספת שתציל אותו משקיעה בדיכאון ובחוסר אונים, היא לימודים אקדמיים או עבודה צדדית. בדרך זו יכול הרווק למצוא לעצמו מסלול חיובי, עשייה שיש בה סיפוק והגשמה, שתוכל להשכיח ממנו את תיוגו השלילי. ואכן, נראה שזו הבחירה המועדפת על בחורים מבוגרים רבים, כפי שמתואר במאמרו של אליהו פולק. אך לבחירה זו מחיר כבד.
אל תהפכו אותם לנושרים
המחיר שמשלם רווק הבוחר בעשייה חוץ-ישיבתית הוא של הדבקת תווית נוספת: של "נושר". הלימודים החיצוניים יכולים אמנם להשכיח במידה ניכרת את התיוג השלילי של הרווק בחברה, אך הצלחה זו כרוכה בתיוג גרוע עוד יותר, השולל ממנו את המעמד של "בחור ישיבה".
הנוהל המקובל בעולם הישיבות אינו מאפשר לבחור ישיבה לחרוג, ולו במעט, מהסדרים הישיבתיים. בחור המשלב בלימודיו התורניים עיסוקים אחרים, נאלץ לעזוב את הישיבה. היציאה ללימודים מוציאה את הרווק מההגדרה של "בחור ישיבה", וכל מי שנשלל ממנו תואר זה משויך מידית אל הקטגוריה הלא מאד מכובדת של "נושרים".
הברירה הניצבת בפני הבחור היא משחק סכום אפס: או להישאר בישיבה ולהמשיך לשאת על כתפיו את תואר ה"אלטר-בוחער", או לעזוב את הישיבה באופן טוטאלי, לעבור לאקדמיה ולאמץ את התואר "סטודנט". התוצאה היא שיציאה לעבודה או ללימודים אקדמיים מעצימה דרמטית את הניכור שחש הרווק כלפי החברה שממנה הוא מגיע, לפעמים עד כדי ניתוק קשרים אתה.
לא די בכך שהרווק סובל מבדידות קיומית וממיתוג של "פגום" בשל גילו; לא די בכך שהוא נאלץ להתמודד עם שלל אתגרים שכל הנ"ל מזמנים לו – אם הוא אינו רוצה לאבד את התואר "בחור ישיבה" שעליו עמל במשך שנים ולהפוך ל"נושר", הוא יצטרך לשלם את המחיר של התבוססות בתחושת הכישלון והריקנות שברווקות
למרבית הצער זהו המצב: רווק מבוגר החפץ להוסיף עניין לסדר יומו ולשבור מעט את השגרה של שנות לימודיו בישיבה (9-8 שנים לפחות אם הגיע לתואר "רווק מבוגר"), ויוצא לשם כך מהישיבה לכמה שעות עבודה או ללימודי מקצוע, הופך באחת ל"נושר". כלומר, לא די בכך שהרווק סובל מבדידות קיומית וממיתוג של "פגום" בשל גילו; לא די בכך שהוא נאלץ להתמודד עם שלל אתגרים שכל הנ"ל מזמנים לו – אם הוא אינו רוצה לאבד את התואר "בחור ישיבה" שעליו עמל במשך שנים ולהפוך ל"נושר", הוא יצטרך לשלם את המחיר של התבוססות בתחושת הכישלון והריקנות שברווקות.
בחור הישיבה המתואר במאמרו של פולק, הבוחר לעזוב את הישיבה, נחשף לעולמות תוכן, שפה ומושגים חדשים לחלוטין, הפותחים בפניו אופק של הגדרה עצמית ללא תיוג שלילי. במצב זה, הוא עשוי בהחלט לבחור לשנות את עורו ואת זהותו החברתית. רווקותו גם ככה גורמת לו לחוש זרות ושוני בחברה שבה שהה עד היום. עתה, כאשר תחומי העניין שלו משתנים והוא נמצא במקום אחר, מדוע לו להמשיך לזהות את עצמו עם קהילה הרואה בו סחורה פגומה, ומצמידה לו תיוג של "מיובש" ו"נושר"?
השאלה האמתית היא, האם באמת יש כורח לאלץ בחור מבוגר המעוניין לעבוד או ללמוד לימודי מקצוע לשעות ספורות, לעזוב את הישיבה? האם אין זה הגיוני שבחור ישיבה מבוגר ירצה לשלב בחוק לימודיו מספר שעות של לימוד מקצוע, אפילו מקצוע תורני כלשהו?
השאלה האמתית היא: האם באמת יש כורח לאלץ בחור מבוגר המעוניין לעבוד או ללמוד לימודי מקצוע לשעות ספורות, לעזוב את הישיבה? האם אין זה הגיוני שבחור ישיבה מבוגר ירצה לשלב בחוק לימודיו מספר שעות של לימוד מקצוע, אפילו מקצוע תורני כלשהו? במקום להקים מסגרות או אפילו קהילות מיוחדות עבור אותם תלמידים שכבר עזבו את הישיבה, שלפחות רגל אחת שלהם כבר מחוץ לחברה החרדית, לכאורה היה קל יותר להשאיר אותם מלכתחילה בישיבות. לרוע המזל, המסגרות הישיבתיות היחידות שבהן יכולים בחורים כיום ללמוד תורה חצי יום ולעבוד או ללמוד לימודי מקצוע, הן "ישיבות לנושרים". בחור ישיבה סטנדרטי, שכל חטאו הוא שלא זכה עדיין להקים את ביתו, יעדיף לעזוב את הישיבה לחלוטין מלהיכנס למסגרת ל"נושרים".
האם לא הגיעה העת לאפשר לבחורים מבוגרים הלומדים לימודי מקצוע או משלבים עשייה כלשהי בחייהם, להישאר במסגרת של ישיבה גבוהה רגילה? האם נגזר על כל אותם בחורים, שכל חטאם הוא היותם רווקים, להיקרא "נושרים", אף שהם רחוקים מהגדרה זו?
האחריות היא עלינו. בידינו הדבר.
אהרון זיידמן היקר כל מילה בתרי סלעי!!!
היטבת לגעת בתחושות המציפות את הרווק החרדי וכאחד כזה (בינתיים) אני חש הזדהות עם כל מילה שכתבת! אני חושב שזה גם מענה למאמר השני לנפשה של פנויה שמת את האצבע בדיוק בלב ההבדל בין בנים לבנות מתבגרים/מתבגרות
כל הכבוד לך!
התחתנת בגיל עשרים וחצי עם הבחורה הראשונה/שניה שפגשת, נכון?
החיים הם לא עד כדי כך שטוחים. וגם הרווקים לא.
התגובה שלך מבטאת כאב, אני לא יודע לגמרי מה הכאב שגרם לך להגיב כך, אך מתנצל אם הכאבתי.
לשאלתך התחתנתי קרוב לגיל 25 ולא עם הבחורה הראשונה שנפגשתי…
בכל אופן אני חושב שזה לא כל כך קשור לגופו של המאמר. אשמח לשמוע עניינית היכן לדעתך טעיתי ומה צריך תיקון.
אתאיסט לפעמים יכול מתוך הספק לדבר עם אלוהים. הרי בסוף כל סוף אפי' אתאיסט יכול ליפול בספק.
אבל זעקת הכותב הנכבד, אין שום ספק שהוא קול קורא במדבר. כי פשוט אין ישות כזה שהוא קורה לו חרדים\קהילה\מגזר ומציע להם לא לקרוא להם נושרים.
תשאלו מה איכפת לי ?! ובכן, זה פשוט מזיק לבחור הרווק ולבחורה הרווקה, כי הם גם יתחילו לדמיין סוג של ישות דמיוני שכזה ואז ירגישו דפוקים רח"ל כאילו העולם הדמיוני נגדם\ הישות הדמיונית נגדם וכו' וכו' וחבל.
יש לי ניסיון רב עם נערים ותמיד הם באים עם הדמיונות האלה, כאילו יש משהו דמיוני שנגדם, הקהילה המשפחה והמגזר וכו' וכו'. אחרי שיצאו לחוץ אותו סיפור שוב: ישות דמיונית חילונית לא מקבלת אותי, המדינה הדמיונית, מנצלת אותי וכו' וכו'.
מה שאני עושה זה דיי פשוט: מראה להם את המציאות. אין ישויות דמיוניות ואין אף אחד נגדך. זה הכל בראש.
אני פשוט מראה להם אייך הכל עובד במציאות. במציאות יש משפחה שאי אפשר עובדתית להתנתק ממנו. במציאות יש את הבית כנסת שאתה בא לשם שלוש פעמים ביום. במציאות יש את השכונה והשכנים שלך שרואים אותך תמיד.
והנה ראה איזה פלא אין שום איום עליך רק להפך, אנשים קרובים רואים אותך ונופל להם ראיון של איזה שידוך ואפי' עבודה ואפי' עסקנות לעזור לצעירים כמוך שעוד מדומיינים שיש משהוא בחוץ.
ומה לעשות זה עובד. בחורים ובנות שהיו במצבים כאלה התחתנו באושר וגם עוזרים לצעירים אחרים לצאת הדמיונות האלה.
לסיום: נושר זה אדם שמתכחש לעובדה שיש לו משפחה וחברים ושכונה ובית כנסת. ורק הם יכולים לעזור לו.
הוא מנסה את דרכו בחוץ (לא מהחרדיות שזה דמיון, רק בחוץ ממשפחתו חברים ושכנים), לפעמים מצליח לפעמים לא, אבל אין אף אחד שהפך אותו או קורא לו נושר. הוא פשוט עשה את זה בעצמו לעצמו. מה שצריך זה לחזור למציאות ולעובדות שזה ההורים שלו האחים ואחיותיו וכל משפחתו וסביבתו. והם יעזרו לו. הרי בסוף כל סוף יש כל כך הרבה כאלה בכל משפחה ושכונה, שיש לכל אחד מהם שידוך מוכן.
אז במקום לדרבן את הדמיונות ואת הכעסים, אולי עדיף פשוט לקרקע אותם למציאות ולעובדות.
גם השכנים והמשפחה והחברים זה דמיון.
הכל דמיון.
גם הדמיון שכולם אוהבים/שונאים אותך
הכל בראש
רציתי להוסיף שני כללים קריטיים בשידוכים.
1. שידוכים קוראים אך ורק שאתה נוכח. פשוט רואים אותך בסביבה במשפחה ובית כנסת וכו' וכו' (יש כאלה שמסתגרים כועסים ומדמיינים וחושבים בטעות שאף אחד לא רוצה אותם, וזה טעות טרגית כנ"ל. שידוכים באים שאתה נוכח. כמה פשוט שאין פשוט יותר מיזה)
2, בניגוד במקובל לחשוב, ששידוכים קוראים אך ורק בסביבה המצומצמת ובתנאים ברורים מראש. זה פשוט לא נכון. בחור ממאה שערים ממשפחה הכי מחמירה, שהוא מגיע לגיל מסוים מתחילים להתפשר כמעט על הכל אפי' על עיקרי האמונה כמו פאה נוכרית וכדומה. אותו דבר אצל הליטאים, אני מכיר מקרה שהייתי מעורב בו שבחור ליטאי ממשפחה ליטאית לקח חבדניקית. אני כבר לא מדבר על לקחת עדות אחרות.
אם ככה איפה הבעיה ? הרי זה נשמע טוב שלבסוף כולם מתפשרים?! התשובה היא שהפחד לגבי שידוכים זה לא מאיפה אתה ומאיזה חוג או קהילה ואיזה בגדים אתה לובש או אתה לומד או עובד. הפחד לשידוכים זה מ"חוסר יציבות" של הרווק או הרווקה הנ"ל.
כל בחור ובחורה זה דבר נעלם. במצב הכי טוב זה נשאר נעלם (לא לחינם ההורים והזוג בוכים בחופה). כלומר יש מחשבות אולי רח"ל יתפרק החבילה ועוד יישארו ילדים מסכנים וכו' וכו' אולי אחד מבני הזוג לא יציב או דכאוני וכו' וכו' כלומר כל המחשבות הרעות צצים תמיד, וכל זה במצב נורמטיבי לגמרי.
ק"ו שמגיע לבחור או בחורה שלא רואים אותם בסביבה. מי ערב לי שהבחורה או הבחור יציבים ? ולכן טענתי היא, שלא אייך אתה ומאיפה באת, הוא העניין כאן. העניין כאן היא האם אתה מוכן לחיים ? אתה מוכן לקבל על עצמך את עול החיים = לפרנס את המשפחה לגדל את הילדים וכו' וכו' = "יציבות" ?!
לעומק "החשד לחוסר יציבות" היא העומדת כאן על הפרק, ולא אייך ומה אתה עושה ולובש ומאיפה באת.
והתשובה לזה היא: רק אם רואים אותך בסביבה. כלומר שרואים אותך כנורמטיבי אפי' שאתה לבוש אחרת או עובד וכו'. חזקה שתמצא במהרה שידוך.
אני הוצאתי הרבה בחורים כאלה מהחורים שלהם ודיי מהר עלו על דרך החיים הטובים.
מקס היקר:
בתגובה הראשונה:
"שהוא קול קורא" צ"ל – "שהיא קול קורא"
"ישות כזה . . דמיוני" צ"ל – "ישות כזו . . דמיונית"
"ראיון של שידוך" מניח שהתכוונת – "רעיון של שידוך" או שמא זה הקוד של "פגישה"
"דיי פשוט" – "די פשוט"
"אייך הכל עובד" – "איך הכל עובד"
"משפחה . . ממנו" – "משפחה . . ממנה"
בתגובה השניה:
"יותר מיזה" צ"ל בלי יו"ד – "יותר מזה"
"בניגוד במקובל לחשוב" צ"ל – "בניגוד למקובל לחשוב"
"ששידוכים קוראים" כנראה הכוונה – "ששידוכים קורים" או לענ"ד "משתדכים"
"יתפרק החבילה" צ"ל – "תתפרק החבילה"
"המחשבות הרעות צצים" צ"ל – "המחשבות הרעות צצות"
"אייך אתה" צ"ל – "איך אתה" [טעות נפוצה אצלך]
"ודיי מהר" צ"ל – "ודי מהר" [טעות נפוצה אצלך]
חי היקר
מה שאני מנסה להסביר כאן ללא הצלחה, כבר נאמר עוד הרבה לפני המלחמה, תחילת המאה הקודמת. אני אצטט לך מחנה ארנדט (הנביאה היהודיה המודרנית max) מ"כתבים יהודיים – חנה ארנדט"
"תיאור של המאבק" (של פרנץ קפקא max) עוסק על דרך ההכללה בבעיית יחסי הגולמין החברתיים ומציג את התזה ולפיה, במגבלות החברה, תוצאותיהם של יחסים אמיתיים או אפי' ידידותיים הן תמיד מנוגדות. החברה, נאמר לנו, מורכבת מ"ערב רב של שום איש" – "לא עוללתי רע לשום איש, שום איש לא עולל לי רע, אך שום איש אינו רוצה לעזור לי, ערב רב של שום איש (עמ' 20) – ולכן אין לה קיום אמיתי. אף על פי כן, אפי' המנודה המודר ממנה, אינו יכול להחשיב עצמו בר מזל, שכן החברה מעמידה פנים כי היא מישהו ואילו הוא שום איש, כלומר, כי היא "ממשית" והוא "לא ממשי". מאבקו איתה מתנהל ללא קשר לשאלה אם החברה נוהגת בו כראוי או לא, השאלה היא אם לה או לו יש קיום ממשי. והנזק הגדול ביותר שהחברה יכולה להסב לו, ואף מסבה, הוא לגרום לו לפקפק בממשות ובתוקף קיומו שלו, לצמצמו בעיני עצמו למעמד של אל ישות.
ע"כ הציטוט משם
ובכן החברה\המשטר הדמיונית רוצה שאנו נניח שהאדם הוא חיה חברתית כלומר הוא לא יכול לחיות בלי חברה. שבעצם לעומק החברה עצמה היא השליה = "ערב רב של שום איש". ואז נהפכנו למפקפקים לעצם קיומינו. וזה מה שעושים סדרת המאמרים האחרונים על הרווק והרווקה. הם אומרים לרווק ולרווקה, יש ישות דמיונית = החברה\הקהילה, ואתם מחוץ לה ולכן אתם לא קיימים, אתם אל ישות. "והנזק הגדול ביותר שהחברה יכולה להסב לו, ואף מסבה, הוא לגרום לו לפקפק בממשות ובתוקף קיומו שלו," (חנה ארנדט לעיל)
אני מנסה להסביר להם שזה פשוט לא נכון, אף אחד הוא לא ישו שנולד מרוח הקודש (בצחוק כמובן), יש לו הורים יש לו משפחה ויש לו ממשות עצמאית עם קשרים בל ינתק = משפחה וסביבת ילדות = חברים וכו' וכו'. וכל זה, זה הממשות המציאותית, והחברה והקהילה הדמיונית היא היא ההשליה. (נדמה לי שהרצל אמר: "חברה היא קובץ אנשים שיש להם אויב משותף" ואם כותבי המאמרים כאן לא רואים את הבחוץ כאויב, אז לוגית בוטל מבחינתם הקהילה החרדית, אז למי הם פונים בזעקתם?)
אגב: קפקא בעקבות הבעיה הנ"ל תמך בציונות, בחברה יהודית עצמאית. אבל הוא לא הבין שהביעה העקרונית לעיל לא יכול להיפתר עם אותו השליה שנקרא "חברה" = ערב רב של שום איש. והנה בחברה היהודית העצמאית החדשה הציונות, הספרדי והתמני הרגישו בחוץ מהחברה והיגיע המהפך ב77 . היום אחרי עשרות שנות שלטון של האספסוף כביכול, האשכנזי השמאלן מרגיש בחוץ. ומשניהם היהודי החרדי המדומיין מרגיש בחוץ = ראה ערך ע"ד וינרוט.
הפתרון האמיתי הוא, לחזור לחשיבה היהודית המציאותית והעובדתית וזה ברית המילה = הדגל החברתי האישית של כל פרט. ועם הדגל הזה הוא חיי לנצח על ידי זרעו. אז, לא רק שיש לו חברה\משפחה ממשית שלו, ומת עם כאלף יוצאי ירכו. הוא גם חיי לנצח על ידי זרעו.
כל מי שמחפש חברה דמיונית ישות דמיונית, בעצם סובל את כל הסבל שהיהודים המתבוללים סבלו מהם כל ההיסטוריה אצל האומות, וסובל מה שכל ספרדי סובל אצל האשכנזי וההפך, וסובל את מה שכל חרדי מדומיין סובל אצל החילוני ואצל הדתי. הם לא תפסו לעומק את החשיבה היהודית שכל מציאותו של האדם מתחיל מעצמו. אפי המשרתת של איינשטיין הבינה להטיף לאיינשטיין את התובנה היהודית הפשוטה ראה כאן https://www.youtube.com/watch?v=HfcrtpPrpBk
"גולמין" – "גומלין"
"השליה" כנראה הכוונה – "אשליה" [טעות נפוצה אצלך] או שזה סוג של בועה כמו "שליה"
"מפקפקים לעצם קיומנו" – "מפקפקים בעצם קיומנו"
"קשרים בל ינתק" – "קשרים בל ינתקו"
"שהביעה" – "שהבעיה"
"והיגיע" – "והגיע"
"הדגל האישית" – "הדגל האישי"
בנוסף, לא שמים רווח לפני סימן שאלה[טעות נפוצה אצלך]
המורם מכל ההגהות הנ"ל –
שאתה לא עובר על מה שאתה כותב פעם שניה.
מומלץ מעכשיו לעשות זאת. וכך לתקן את הטעויות כתיב שיהיה ניתן להבין (!) מה כתבת.
כשהיד כבר על מקש המחיקה, תוכל לקצר את דבריך לכדי משהו קריא.
כשזה יקרה, נוכל לעבור לתקן אותך על תוכן דבריך.
כתבת: האחריות היא עלינו. בידינו הדבר.
איך האחריות עלי. מה אני יכול לעשות, למה זה בידי? עם כל הרצון הטוב, ויש הרבה, איני רואה דבר שאני יוכל לעשות כדי לשפר.