צריך עיון > סדר עיון > רווק לנפשו > צעירים לכתחילה

צעירים לכתחילה

מאמר תגובה ל"רווק לנפשו"

-
הרב ישראל קושמרסקי ממייסדי קהילת צעירים "אביעה". ר"מ ב"מדרשה החסידית לצעירים" – ביתר עילית

רווקות מאוחרת היא סימפטום של תופעה רחבה יותר המצויה אצל צעירים בימנו ומכונה "התבגרות מתמשכת". היא מתאפיינת בין השאר ביציאה לדרך עצמאית שאינה מתיישרת לפי סרגל ישיבה-נישואין-כולל. המצוקה של אותם צעירים בקהילה החרדית מתחילה מכך שהחברה אינה מבינה אותם, והיא רואה בהם בעיה חברתית במקום משאב חברתי. הקמת מרכזי צעירים שיהוו בית לאותה אוכלוסיה יכולה לתרום רבות להם ולחברה.

כ"ה אב תשע"ט

במאמרו "רווק לנפשו" מתאר אליהו פולק את הרווקות המאוחרת בתור נגזרת של שינויים חברתיים, דתיים וכלכליים, הגורמים לצעירים להינשא בגיל מבוגר יותר. בדברי להלן אבקש לטעון כי הרווקות המאוחרת היא סימפטום של תופעה רחבה יותר המכונה "התבגרות מתמשכת", המתאפיינת בין השאר ביציאה לדרך עצמאית שאינה מתיישרת לפי הסרגל ישיבה-נישואין-כולל. הכינוי הרווח יותר לטיפוסים שפולק מתאר הוא "צעירים" – כינוי מקובל בעולם לקטגוריה שלישית, בין מבוגרים לנערים. הרווקות המאוחרת היא מאפיין רווח של "צעירים", אולם היא אינה מאפיין בלעדי או הכרחי.

הרווקות המאוחרת היא סימפטום של תופעה רחבה יותר המכונה "התבגרות מתמשכת", המתאפיינת בין השאר ביציאה לדרך עצמאית שאינה מתיישרת לפי הסרגל ישיבה-נישואין-כולל. הכינוי הרווח יותר לטיפוסים שפולק מתאר הוא "צעירים" – כינוי מקובל בעולם לקטגוריה שלישית, בין מבוגרים לנערים. הרווקות המאוחרת היא מאפיין רווח של "צעירים", אולם היא אינה מאפיין בלעדי או הכרחי

ישנם צעירים רבים המזוהים תרבותית עם "קהילת הרווקים" שתיאר פולק, אלא שהם נישאים בגילים מוקדמים יותר. כתיבתו של פולק מאופיינת בזווית ראייה ליטאית. בקהילות חסידיות מצויים צעירים הבולטים ביציאתם מהמסלול המקובל; הם מתלבשים אחרת, חורגים באורח חייהם מנורמות הקהילה, ועוברים תמורת זהותיות הדומות מאד לאלו שתיאר פולק – אלא שהם עוברים את התהליך כשהם כבר נשואים. יתכן שבעולם הליטאי, הנישואים הם שלב "כבד" יותר, וטבעי יותר שהם יתעכבו כאשר הבחור נמצא בתהליכי חיפוש ותהיה. לעומת זאת, בעולם החסידי הנישואין אינם השלב האחרון בהתבגרות. צעירים רבים עוברים את שלבי ההתבגרות המאוחרת לאחר נישואיהם, ובת זוגם ("עזר כנגדו") מצטרפת אליהם למסע החיפושים ולתהליכי העומק שעוברים עליהם (שלמרבה הצער לפעמים גם גורמים לפירוק החבילה). עם זאת, גם בעולם הליטאי, ישנם היוצאים לעולם התעסוקה וההשכלה לאחר הנישואין, ועדיין מתאפיינים בסממני "קהילת הרווקים" המתוארת. אמנם הם אינם צריכים להתמודד עם אתגר הרווקות, אבל התהליכים הזהותיים והחברתיים שעוברים עליהם דומים למדי. לפיכך, נראה שמדובר כאן בתופעה רחבה יותר: זרם חדש של צעירים הפונה לבגרות מתמשכת המאופיינת בתהייה ובתעייה. פרמטר הנישואין אינו השחקן הראשי במגרש. אצל אותם צעירים, הנישואין, כמו שאר שלבי ההתמסדות בחיים, עלולים להתאחר.

 

"צעירים" – המתבגרים החדשים

בעבר הלא רחוק, מקובל היה שנער מפסיק להיות נער באזור גיל 20, ומיד מתחילים חייו הבוגרים. הציפייה החברתית היתה שבשלב סיום הנעורים יהיה האדם מסוגל להקים משפחה ולפרנס אותה. אולם, תמורות חברתיות ודמוגרפיות ושינויים כלכליים בחברה המערבית במאה ה-20 יצרו מרחב התבגרות נוסף בין הנערות לבגרות. בחברה המערבית של ימינו, אדם בן 20 נחשב ל"צעיר" – תואר המצביע על כך שהחברה סבורה שהוא אינו כשיר עדיין להפוך ל"מבוגר". על האדם לעבור שלב מתמשך של התבגרות, המתאפיין בהתנסות, תהייה וחריגה ממסגרות ממסדיות, על מנת להפוך ל"מבוגר". לאחרונה החל המחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי לאפיין שלב זה בתור תקופה בפני עצמה, המכונה גם "בגרות בהתהוות"  (emerging adulthood), "בגרות צעירה" ועוד.[1] במקביל, החל העולם החברתי, הכלכלי והממסדי להכיר בצעירים בתור קהל ייחודי, אם כי מדובר בהגדרה חדשה יחסית המצויה עדיין בשלבי התפתחות מחקרית ומעשית.

תקופת ה"התבגרות המתמשכת" היא מצב ביניים שבו הצעיר נהנה כבר ממלא הזכויות החברתיות והאזרחיות. הוא נושא באחריות מלאה למעשיו, זכאי לבחור ולהיבחר למשרות ציבוריות ולקבל החלטות משמעותיות בעצמו. מנגד, הוא אינו חבר מלא בקהילה. פעמים רבות הוא עדיין מתגורר אצל ההורים, הוא רק מתחיל לרכוש מקצוע או השכלה גבוהה, והוא עדיין מחפש את דרכו. כפי שנהוג לומר, הוא עדיין "לא סגור על עצמו"

תקופת ה"התבגרות המתמשכת" היא מצב ביניים שבו הצעיר נהנה כבר ממלא הזכויות החברתיות והאזרחיות. הוא נושא באחריות מלאה למעשיו, זכאי לבחור ולהיבחר למשרות ציבוריות ולקבל החלטות משמעותיות בעצמו. מנגד, הוא אינו חבר מלא בקהילה. פעמים רבות הוא עדיין מתגורר אצל ההורים, הוא רק מתחיל לרכוש מקצוע או השכלה גבוהה, והוא עדיין מחפש את דרכו. כפי שנהוג לומר, הוא עדיין "לא סגור על עצמו".

תקופה זו מתאפיינת גם במשברי זהות, במעברים חברתיים שונים, ובמסעות מרתקים של בקשת משמעות פנימית. כל אלו מעידים על תהליך בנייה עצמית הנמשך והולך, שאי אפשר לציין בו נקודת זמן ברורה של התבגרות. גבולות תהליך ההתבגרות אינם ברורים והוא נמשך לעתים זמן רב.

בעקבות ההבנה של חשיבות תקופה זו לעתידו של הצעיר ולחברה בכללותה, התרחב בשנים האחרונות תחום ה"צעירים" במדינות שונות ברחבי העולם, והתפתחה מדיניות ספציפית המתמקדת בתקופת חיים זו. בקנדה ובניו זילנד, לדוגמא, קיימים משרדי ממשלה ייחודיים המתמקדים בצעירים ובבניית פרויקטים עבורם, ובבריטניה יש מועצה לאומית לצעירים.

 

"פתח היציאה": תקופת ההתבגרות בציבור החרדי

"תקופת ההתבגרות" היא למעשה חידוש מודרני הכרוך באידאל האינדיבידואלי של המימוש העצמי. אידאל זה מקדש את התהייה ואת ההתנסות בזהויות שונות ובכיווני חיים מגוונים. תפיסה זו מציבה את הצעיר במרכז, מעודדת את חירותו לבחור, ומדגישה את היותו אחראי לגורלו.

הקהילה החרדית, האמונה על דרך חינוך מסורתית, אינה מעודדת את אורח החיים המשוחרר של תקופה זו, המלאה בספקות ובמעברים תרבותיים. דרך החיים באוהלה של תורה היא ברורה, ואינה מניחה מקום לתהייה, לספק ולפזילה לצדדים. אפילו מעברים פנים-חרדיים אינם זוכים ללגיטימציה בחינוך החרדי, קל וחומר התנסויות באורח חיים של עולמות אחרים. כתוצאה מכך, נערים חרדיים חופשיים מהבירור הזהותי הממושך. מערכת היחסים שלהם עם הסובב ברורה למדי ומותווית מראש, והם אינם עוברים את אותו התהליך של תהייה ובחינה. הם צועדים במסלול ברור שאינו נותן ביטוי ל"בגרות מתמשכת".

באופן כללי, המעבר מנערות לבגרות בחברה החרדית אינו תלוי בגיל אלא בנישואין. לגיל 18, לגיל 21 או לכל גיל אחר, אין משמעות מבחינה מוסדית ומעשית: הגיל המשמעותי הוא זה שבו הופך הנער למועמד להקים את ביתו. בקהילות שונות נהוגות נורמות שונות לגבי הגיל המקובל לנישואין, ובכל מצב נותרים המתאחרים מלהינשא ללמוד בישיבה למרות גילם המתקדם. האדם מקבל סטטוס של מבוגר רק עם נישואיו, ולא בהגיעו לגיל זה או אחר.

בשנים האחרונות מתגברת תופעה של צעירים שאינם ממתינים ל"פתח היציאה" המקובל בנישואין, וזולגים החוצה מן הישיבה כבר בגיל 18 והלאה. הם יוצאים מהזרם הרגיל למסלול עצמאי הדורש בחירה. הם עוסקים בהכרת העצמי, מחפשים אופק משלהם, ופונים למשימות מאתגרות. הם מתנסים בחוויות שונות, בודקים זרמי הגות אלה ואחרים, עובדים במגוון עבודות ורוכשים השכלה באופן עצמאי. תוך כדי כך הם חווים שינויים ומעברים רבים של סגנון לבוש, שיוך חברתי ואפיון זהות

כך נוצר מצב מעניין. צעיר בן 20 שהתחתן ויצא מן הישיבה, נחשב ל"בוגר", וייהנה ממידה מסוימת של לגיטימציה לצאת לחפש מסלול חיים משלו בקודש או בחול, בוודאי אם כבר השלים כמה שנות לימוד בכולל. מנגד, חברו בן ה-24 שעדיין לא מצא את זיווגו ונותר בישיבה, סמוך על שולחן הוריו, נחשב "צעיר" ונטול לגיטימציה קהילתית לעזוב את מסגרת הלימודים. הוא משויך – קטגורית לפחות – לנערים הצעירים שבישיבה.

מדובר כמובן בהכללה. צעירים חרדיים ההולכים במסלול המקובל של ישיבה, נישואין, ולימודים בכולל, חווים כיתר בני גילם תהליכי התבגרות שונים ומעניינים. אלא שלרוב מדובר בתהליכי בירור ותהייה מתונים, שאינם כוללים מתיחת גבולות ויציאה מחוץ לקונצנזוס החרדי-קהילתי הצר. הם יכולים להתבטא בשינוי סדרי הלימוד וסגנונות הלימוד, פתיחות למחשבה והגות פנים-חרדית שונה, מעבר בין קהילות (במינון סביר) ובתוכן, וכדומה. אפשר אולי לראות במפעל ה"כוללים", המעניק עוגן כלכלי לצעירים נשואים הרוצים להמשיך לשקוד על תלמודם, סוג של מוסד "צעירים" חרדי, המאפשר להם לברר את מקומם בעולם מבלי לקבל על עצמם עול דרך-ארץ. כך או כך, אין לתקופה שבין גיל עשרים לגיל שלושים הכרה חברתית או ממסדית המקבילה לזו הקיימת בחברה הכללית. אין בחברה החרדית סצנת "צעירים" מובחנת, כפי שקיים בעולם הכללי.

אלא שבשנים האחרונות מתגברת תופעה של צעירים שאינם ממתינים ל"פתח היציאה" המקובל בנישואין, וזולגים החוצה מן הישיבה כבר בגיל 18 והלאה. הם יוצאים מהזרם הרגיל למסלול עצמאי הדורש בחירה. הם עוסקים בהכרת העצמי, מחפשים אופק משלהם, ופונים למשימות מאתגרות. הם מתנסים בחוויות שונות, בודקים זרמי הגות אלה ואחרים, עובדים במגוון עבודות ורוכשים השכלה באופן עצמאי. תוך כדי כך הם חווים שינויים ומעברים רבים של סגנון לבוש, שיוך חברתי ואפיון זהות.

אפשר לראות במסלול של הצעירים הללו סוג של "התבגרות מתמשכת" חרדית, שבעבר לא רווחה בקרב הציבור החרדי וכעת מקבלת מקום. בהתאם לכך, יש לכנות את התופעה שמתאר אליהו פולק "התבגרות מתמשכת", ולא "רווקות מאוחרת". פולק בעצם משרטט לנו זווית מסוימת בדמותו של טיפוס חרדי חדש – "הצעיר החרדי".

 

"בודדים": מורכבותה של התקופה

סיפורו של הצעיר המדובר הוא פאזל של לבטים חברתיים ומשפחתיים המשולב בחוסר ידע (או ידע שגוי) על העולם ועל עצמו. צעירים בחברה הכללית מסיימים בגיל 18 את חוק לימודם הבסיסי ויוצאים לדרכם – דרך חופשית אך סלולה של שירות צבאי או לאומי, לימודים אקדמיים, עבודות מזדמנות והתנסויות אנושיות רבות ומגוונות. לעומתם, חרדים מוכשרים בגיל 18 ומעלה הבוחרים לצאת למסלול עצמאי, ייחשבו "נושרים". כמתואר לעיל, המוסכמה החברתית היא שצעיר נשאר בישיבה עד לנישואיו, ומשם ימשיך ללימודים בכולל למשך שנות נישואיו הראשונות לכל הפחות. צעירים היוצאים לשוק התעסוקה או ללימודי מקצוע, מוצאים את עצמם בקבוצת מיעוט ובעמדת נחיתות – עובדה המעמידה אותם בפני התמודדויות לא פשוטות. אליהו פולק תיאר יפה את משבר הזהות, את תחושת התלישות מהקהילה ואת הספקות השונים הפוקדים את אותם צעירים.

בהקשר הזה, חשוב לעמוד על הבדלים משמעותיים בין הקהילה הליטאית לחסידית. בחברה הליטאית, משמעותה של היציאה לעבודה היא ויתור על הערך העליון של לימוד תורה. בבחירה לעזוב את הישיבה יש אלמנט של בגידה. בקהילה החסידית, לעומת זאת, האידאל של לימוד התורה אינו זוכה לבלעדיות, והבחירה במסלול של עבודה אינה "בוגדנית".

מצד שני, קשה יותר לצעיר חסידי לכוון את עצמו למציאת מימוש עצמי במסגרת של לימודים ותעסוקה – חיפוש המאפיין "צעירים", בניגוד לשאיפה לפרנס משפחה כמקובל אצל הדור המבוגר. במקרה של הצעיר הליטאי, הניתוק מהישיבה מוביל אותו לחיפוש אחר תחליף אקדמי לאידאל המצוינות האינטלקטואלית שהוא חווה בישיבה. משום כך, הוא יטה לבחור באפיקי לימוד ותעסוקה הנותנים תחושה של הגשמה: דווקא הניתוק מהישיבה דוחף את הצעיר הליטאי למצוא תחליף למימוש העצמי. לעומת זאת, בחברה החסידית, דווקא העובדה שיש לגיטימציה לעבודה, שוללת את האפשרות של מימוש עצמי באמצעותה. העבודה מוגדרת צורך פשוט של פרנסת המשפחה, שאינה אמורה לספק לאדם מימוש עצמי. במקרה של צעירים חסידיים, הבקשה למימוש עצמי עלולה אפוא לגרור יחס חשדני מצד הקהילה.

בנוסף, הקהילה החסידית מאופיינת באורח חיים הומוגני ומלוכד במיוחד, כפי שבא לידי ביטוי במרכזי עזרה קהילתיים שונים. ביחס לחברה החסידית, לכידותה של החברה הליטאית רופפת ובכך ניתן לפרטים שבה חופש בחירה רחב יותר.[2] באופן כללי, יציאתו הראשונית של צעיר חסידי לעבודה היא אפוא קלה יותר בהשוואה לצעיר ליטאי. אולם, לאחר נקודת הבחירה הראשונה של הצעיר הליטאי, יקל עליו, בהשוואה לצעיר החסידי, למצוא אפיק למימוש עצמי, ולפתח אורח חיים עצמאי.

בתחום התעסוקתי, ישנם מרכזי הכוון חרדיים העושים עבודה נפלאה. עם זאת, הם ערוכים לסייע לאנשים שהכיוון שלהם בחיים ברור יחסית. הם מסייעים רבות לאלה שאמנם יוצאים לעבוד, אבל נשארים בקונצנזוס החרדי. צוין לעיל שהתרבות החרדית ברורה וחדה במהותה, ואין בה מקום משמעותי לתהליכי ספק ותהיות. ואכן, ברוח זו בנויים מכוני ההכוון החרדיים: הם מכוונים אנשים המעוניינים לדעת מה המקצוע המתאים להם, ועושים זאת בצורה טובה.

אותם מרכזי הכוון מחמיצים את העובדה, שאברך הבא לחפש פרנסה שונה בתכלית מצעיר המבקש מימוש והגשמה עצמית. השני מעז לחלום רחוק יותר, נוטה לשאוף ולהתעכב יותר, והוא גם מאותגר חברתית ומשפחתית לאין ערוך. אפילו הזהות שלו אינה ברורה לו. בשביל להתחבר לסיפורו של הצעיר צריך לרדת לשטח, לפגוש את הצעיר במקום שבו הוא נמצא, ולהבין את רוחו ואת שאיפותיו

אותם מרכזי הכוון מחמיצים את העובדה, שאברך הבא לחפש פרנסה שונה בתכלית מצעיר המבקש מימוש והגשמה עצמית. השני מעז לחלום רחוק יותר, נוטה לשאוף ולהתעכב יותר, והוא גם מאותגר חברתית ומשפחתית לאין ערוך. אפילו הזהות שלו אינה ברורה לו. בשביל להתחבר לסיפורו של הצעיר צריך לרדת לשטח, לפגוש את הצעיר במקום שבו הוא נמצא, ולהבין את רוחו ואת שאיפותיו. מדובר בתהליך שקשה לצמצם לכמה סשנים של פגישות ייעוץ. כותב השורות נתקל לא אחת בצעירים מיוחדים, מלאים בשאיפות טובות כרימון, שפגישות הכוון רק בלבלו אותם והשיגו את המטרה ההפוכה.

בשנים האחרונות הבינו זאת גם הרשויות הממשלתיות המופקדות על תחום הצעירים, כפי שצוין בדו"ח מידות 2015: "צעירים ערבים זוכים לניצנים של התייחסות ממוסדת ברמה המקומית לצרכים הוליסטים במסגרת מרכזי הצעירים […] בעוד שעבור צעירים חרדים מענים אלה ניתנים אד-הוק ובאופן נקודתי."[3]

כדי לקדם צעירים אלו ולסייע להם למצוא את דרכם, עלינו להבין נכונה את התהליך העובר עליהם. אפשר אמנם למצוא פתרונות נקודתיים לבעיות ספציפיות, אך את הסיפור הכולל נפתור רק במענה הוליסטי משולב הרואה את התמונה הרחבה של כלל האתגרים העומדים בפני הצעירים. פתרון שאין ביכולתו להפוך לכתובת אמינה לקהלי הצעירים יהיה מוגבל מאוד, שלא לדבר על תסכול ואכזבות שעלולים להיגרם ממנו. מסגרות שונות הפועלות בצורה חלקית יכולות להעיד על כך.

 

"לוקחים אחריות": שינוי תפיסת הסיוע והמניעה לתפיסת אחריות ומנהיגות

במבט רחב, בהסתכלות "מאקרו" מלמעלה, קיימות שתי גישות מרכזיות ביחס לצעירים. גישה אחת רואה בצעירים משאב חברתי שיש לפתחו. גישה זו שמה לנגד עיניה את פוטנציאל התרומה לחברה של צעירים בעלי התלהבות נעורים ומוטיבציה לשינוי, המצויים בגיל המאפשר חשיבה יצירתית שאינה מקובעת בסדר החברתי המקובל. התומכים בגישה זו מבקשים לפתח את יכולתם של הצעירים ולעודד את שילובם בתחומי הכלכלה, ההשכלה הגבוהה, הפעילות החברתית והפוליטיקה. המחזיקים בעמדה זו יעסקו פחות בבניית מסגרות בעלות גבולות חדים עבור צעירים ובהכוונה שלהם לתחומי תעסוקה ברורים, מתוך תפיסה שמוטב שהצעירים יעשו זאת עצמאית.

גישה שנייה רואה בצעירים בעיה חברתית שיש להתמודד עמה. גישה זו תתייחס לשלב המעבר מילדות לבגרות בתור תקופה מאתגרת הטומנת בחובה בעיות בהשתלבות חברתית וחוסר תפקוד, אבדן דרך ואבטלה. היא רואה בה אתגר ולא הזדמנות. בעיניה, זוהי תקופה שיש בה סכנה של הידרדרות לפשע, סמים ונשירה ממסגרת. גישה זו היא יותר מניעתית/תומכת והיא תתמקד בעיקר בהקמת מרכזי עזר וסיוע, ופחות בתכניות מנהיגות וקידום יוזמה.[4]

המענים לצעירים בחברה החרדית כיום יוצאים מהגישה השנייה הרואה ב"צעירים" בעיה חברתית. גישה זו מנציחה את היות הצעירים שונים, בעייתיים וזקוקים לעזרה. למשל, נושא הרווקות המאוחרת הוצג (על-ידי הרווקים עצמם) בתור בעיה נוגעת ללב (שבאמת נוגעת). השאלה העיקרית העולה מתוך הדברים היא "מאין יבוא עזרי" – מי יספק את הפתרון וכיצד

בהכללה גסה, נוכל לומר שהמענים לצעירים בחברה החרדית כיום יוצאים מהגישה השנייה הרואה ב"צעירים" בעיה חברתית. גישה זו מנציחה את היות הצעירים שונים, בעייתיים וזקוקים לעזרה. למשל, נושא הרווקות המאוחרת הוצג (על-ידי הרווקים עצמם) בתור בעיה נוגעת ללב (שבאמת נוגעת), השאלה העיקרית העולה מתוך הדברים היא "מאין יבוא עזרי" – מי יספק את הפתרון וכיצד. כך גם בהכוון תעסוקתי העוסק ב"סיוע" למצוקה, וכך בשאר הדברים.

במאמרו משרטט פולק מודל מעניין להקמת קהילה, הבנוי מציר, מחבר, ותמך. ברור שהדבר נזקק וראוי. עם זאת, לדעתי מגיע לצעירים הרבה יותר מקבוצת תמיכה. הפסוק מישעיהו שבו מסתיים המאמר, "חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו", קורא לנו דווקא לתת את הסיוע האמתי – חכה ולא דגים – בהתאם לדברי הרמב"ם על אודות המעלה העליונה שבצדקה, "שלא יצטרך" כלל לסיוע.[5]

ראיית התקופה בתור בעיה חברתית משליכה על כל הנוגעים בדבר. פעילי הציבור ומקבלי ההחלטות רואים מולם אתגר שיש לפתור. מהצד השני של המשוואה, הצעירים עצמם חשים שהם מצויים במשבר והם פונים "לקבל סיוע". ההחמצה כאן אינה בעצם הפעילות הנהדרת שאנשים טובים יוזמים ועושים, אלא בגישה. מצד פעילי הציבור, הגישה יוצרת מצב של הצעת פתרונות נקודתיים וחלקיים של "סיוע לחלשים", שיישארו בהכרח חלשים. מצד הצעירים, הם תופסים את עצמם בתור נזקקים ואינם חותרים לשינוי יסודי ולמימוש הפוטנציאל העצום של תקופה זו בחייהם.

אין סיבה שצעירים מוכשרים וטובים יצטרכו "עזרה" ו"הצלה". הפתרון השורשי לאתגרים של צעירים במגזר הוא מעבר מגישה של פתרון בעיה לגישה של פיתוח משאב. כלומר, המשגה ופיתוח ההבנה הן מצד פעילי הציבור והן מצד הצעירים עצמם, שיש כאן ציבור בעל ערך משלו, ולא תופעת "נשירה". הצעירים הללו פונים לתהליך של "התבגרות ממושכת" ומייצרים צורת התבגרות אחרת, מעמיקה ורצינית. זהו משאב חברתי בעל איכויות רבות, שיכול לתרום לחברה אנשים מפותחים, בוגרים ואחראים, הצועדים בדרך התורה והמצוות. לצד אחיהם הממשיכים בדרך הברורה בין כותלי בית המדרש, הם נוטלים על עצמם אחריות ערכית של בחירה עצמית, מודעות חברתית חדשה, וגם אחריות כלכלית לעצמם ולסביבה.

אין סיבה שצעירים מוכשרים וטובים יצטרכו "עזרה" ו"הצלה". הפתרון השורשי לאתגרים של צעירים במגזר הוא מעבר מגישה של פתרון בעיה לגישה של פיתוח משאב. כלומר, המשגה ופיתוח ההבנה הן מצד פעילי הציבור והן מצד הצעירים עצמם, שיש כאן ציבור בעל ערך משלו, ולא תופעת "נשירה"

ברור שיש ציבור גדול שיתקשה לקבל את אורחות חייהם של אותם צעירים בתור בשורה ו"משאב". קבוצה זאת עשויה גם להתקומם מולם. אולם, אם הגורמים שכן מעוניינים לפעול לטובתם, יחד עם הצעירים עצמם, יחזיקו בגישה זו, רבים הסיכויים לפיתוח פתרונות מקיפים וכוללים לאתגרים שאתם מתמודדים צעירים אלה.

 

צעירים לכתחילה

מודל למענה משולב ורחב לצרכי הצעירים הוא הקמת קהילה – לא קהילה של קבוצת תמיכה, אלא קהילה במובן של בית רחב שיש בו היבט רעיוני לצד פעילות שטח וסיוע. קהילה צריכה להיות מקום שבו הצעיר מרגיש בבית, מרגיש שיש לגיטימציה לדרך החיים שלו. קהילה אינה מרכז סיוע, אלא מוקד לפעילות וחממה לטיפוח.

דפוסי הפעולה המקצועיים הקרובים ביותר לפעילות במודל זה הם של מרכזים קהילתיים, וליתר דיוק "מרכזי צעירים" או "קהילות צעירות". מרכזי צעירים וקהילות צעירים הם דפוס פעילות מוכר המתפתח בארץ ובעולם. בציבור החרדי החל רעיון זה לחלחל רק לאחרונה. הוא נתמך במידה מסוימת על ידי משרדי ממשלה וגופים עירוניים, אך רוב המרכזים הללו פועלים עדיין בגישה של תמיכה ושל מניעת בעיות ספציפיות, כאמור לעיל. לעת עתה, עדיין איננו רואים יוזמות 'מלמעלה' להקמת קהילות צעירים תוססות רעיונית, הנותנות מקום ליזמות ולמנהיגות צעירה.[6]

ואמנם, קיימת בשטח תסיסה המביאה להתאגדויות עצמאיות של צעירים. כותב השורות גאה להימנות על מייסדיה של קהילת הצעירים "אביעה", המאגדת עשרות צעירים יוזמים וחולמים, המכוונים את עצמם לחיי תורה ומצוות בשילוב עם חיי מעשה בשורות הראשונות של עולם התעסוקה, ההשכלה והאמנות.

קהילות יחודיות עבור צעירים שאינם בישיבה אינן רעיון חדש. "תפארת בחורים" היתה מסגרת חברתית לא מפלגתית לצעירים עובדים שומרי תורה ומצוות ברוסיה ובליטא. מרן החפץ חיים זיע"א עודד מאד מסגרות אלו וקרא לחיזוקן

קהילות יחודיות עבור צעירים שאינם בישיבה אינן רעיון חדש. "תפארת בחורים" היתה מסגרת חברתית לא מפלגתית לצעירים עובדים שומרי תורה ומצוות ברוסיה ובליטא. מרן החפץ חיים זיע"א עודד מאד מסגרות אלו וקרא לחיזוקן. כך הוא כתב בשנת תרפ"ט: "וכן עלינו להשתדל לייסד חבורות מקשיבות לקול ד׳, כמו חברות ש״ס ומשניות ושעורי ערב עבור הפועלים אחינו בני ישראל כמו חברות תפארת בחורים וכדומה."[7]

בשנות הקומוניזם הקים האדמו"ר הריי"צ ארגון בשם זהה שפעל ברחבי ברית המועצות. בתקופה הקשה ההיא, "תפארת בחורים" היתה לעוגן קהילתי לצעירים שהתאגדו סביב ערכי שמירת תורה ומצוות. כך מתאר אותה הריי"צ מליובאוויטש זיע"א באגרותיו:

בכמה מקומות במרחבי תבל נוסדו אגודת "תפארת בחורים". ועניינה של אגודה זו, אשר מתקבצים צעירים בחורים מבני י"ח-כ' שנה ולמעלה ואברכים, אשר רובם הם מבעלי מלאכה בעלי עסקים עוזרי בתי מסחר ועבודה. ובהם נכנסים גם תלמידי האוניווערסיטעט [סטודנטים], רופאים ועורכי דין. מתקבצים יחד בזמן קבוע בכל יום ללמוד … והביאה אגודה זו כמה עניינים טובים בחיזוק הדת, אשר ת"ל [תודה לה'] בהרבה צעירים נראה תנועת חיים בענייני היהדות.[8]

בעת בואו לירושלים, הקים הגאון הרב שלמה אלישיב, רבה של הומיל שברוסיה ואביו של הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חבורת "תפארת בחורים". לימים הפך משכנה לבית הכנסת ולמקום תפילתו הידוע של הגרי"ש אלישיב.

כיוצא בו, לפני קצת יותר ממאה שנים, אימץ העולם החרדי את מודל "תנועות הנוער" מתוך הבנה שלמודל זה יש השפעה רבה על קבוצת הגיל הזו, שבה מתעצבות אישיות האדם וזהותו. כך נוסד בשנת 1919 ארגון הנוער "עזרא" בעיר הלברשטט שבגרמניה, כדי להשלים ולהעמיק את התודעה היהודית של בני הנוער. כדי למשוך את הנוער אל הארגון, קיבלו המייסדים כמה מהעקרונות ומהצורות שהיו נהוגים בתנועות הנוער הכלליות: טיולים, מחנות קיץ, פשטות בלבוש ובנימוסי החברה, ערבי ויכוחים (דיבייט) ומסיבות. דרכה של "עזרא" היתה אז מהפכה שקטה בחיי היהדות החרדית – אך במקום להרחיק את הנוער מהערכים הנצחיים של היהדות, היא דווקא העמיקה את זיקתם וחיזקה את שורשיהם. בעקבותיה קמו תנועות נוער חרדיות נוספות כמו הנוער האגודאי, תנועת בתיה לבנות, וכן הלאה.

בעידן שבו תום הנעורים כבר איננו מבשר על סוף תקופת החיפוש והתפתחות הזהות העצמית, נראה שיש מקום לאמץ נקודת מבט דומה גם לגבי הצעירים המצויים בעיצומה של תקופת ה"בגרות בהתהוות".

 

צעדים אופרטיביים

מהם העקרונות החשובים להקמתה של קהילת צעירים אפקטיבית? קהילה כזו צריכה להתמקד בשלשת האתגרים המרכזיים העומדים בפני צעירים חרדיים היום: השתייכות חברתית, זהות תרבותית והכוונה מקצועית. לצורך כך, עליה לאחד בתוכה שלושה סוגי פעילות שונים.

  1. הקמת בית חברתי מאוגד ותוסס שיפתח חיי חברה משלו. בית חברתי זה לא יהיה מוקד לטיפול במשברים או מרכז סיוע לחלשים. הוא יכלול הן בתי מדרש ופעילות תורנית והן מפגשים קבועים בעלי אופי מגוון.
  2. פיתוח רעיוני של תפיסת העולם האמונית והחברתית של אותם צעירים, ויצירת אתוס צעיר של חיי רוח ותרבות המבוססים על שמירת תורה ומצוות יחד עם שילוב בחיי מעשה. יעד זה יושג באמצעות פעילות תוכן במרחב הווירטואלי ובמרכזי הצעירים: שיעורים, למידה ואירועי תרבות בבית המדרש, המשתלבים גם במפגשים ובאירועים החברתיים.
  3. פיתוח מרכז הכוון תעסוקתי פעיל המתבסס על היכרות קרובה עם עולם הצעירים והיכרות אישית ספציפית עם הצעירים עצמם בקהילות הקיימות, בשיתוף פעולה עם פעילות ההכוון.

דרך הקהילות יוכלו הצעירים לשתף פעולה זה עם זה, להיתרם זה מזה וגם לזכות לייצוג הולם מול גופים מרכזיים – ובעיקר להיות יחד כתובת מעשית ורעיונית לשכבת הגיל הצעירה המעוניינת להתאחד סביב עבודת השם בדרך של חיי מעשה.

ייתכן שהדברים נשמעים כמו חלום; אבל גם חלום הוא דרך טובה לתת השראה וכיוון לקהילות צעירים ולתנועת צעירים של "לכתחילה" ולא בדיעבד. שינוי עשוי להתפתח מתוך השטח הצעיר והתוסס, והוא ילמד לראות בעצמו כוח מנהיג ומוביל, בעל אתוס רעיוני של שילוב אורח חיים תורני עם חיי המעשה.

 


[1] בנבנישתי 2004.

[2] ראה עוד דו"ח מידות מאי 2015 – סקירת סוגיית הצעירים במגזר הערבי והחרדי בישראל 2015 – תתי זרמים בחברה החרדית.

[3] שם.

[4] שם.

[5] הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ז'.

[6] ראה דו"ח מרטנס הופמן 2007 (מרטנס הופמן יועצים לניהול בע"מ – לאגף שילוב עולים ג'וינט ישראל פעילות מרכזי צעירים – דו"ח ביניים נובמבר 2007). התנאים להצלחת מרכזי וקהילות צעירים: 1. המרכז ככתובת לצעירים וכמקום הראשון אליו פונים בתחומים הרלוונטיים,  2. מקום המתאים לכולם (לא רק לקהלים ייעודיים),  3.  המרכז כגוף שיש לו מה להציע בתחומים שונים ונותן מענה הוליסטי (רלוונטי מגוון אטרקטיבי מקצועי צעיר ודינאמי),  4. המרכז כמפגין הבנה לצרכי הצעירים (יחס, אווירה ביתית, מדבר "בגובה העיניים"),  5. בקהל היעד ייכללו גם צעירים שלא פנו למרכז בוגרים מעסיקים וגופים רלוונטיים ברשות המקומית.

[7] מכתבו לכנסיה הגדולה השנייה, אלול תרפ"ט.

[8] אדמו"ר הריי"צ זי"ע במכתב בנר ה' דחנוכה תרפ"ט, אגרות קודש, חלק ב, תטז.

תמונה: Paulina Zet _ Vered Hasharon [CC BY 2.0 (https://creativecommons.org/licenses/by/2.0)]

12 תגובות על “צעירים לכתחילה

  • האמת שאני כל פעם נדהמת מחדש.

    יסוד החרדיות הייתה מתקופת החזו"א לפחות (דורו של הרב אליהו דסלר – והוא מייחס זאת לדור או שניים לפניו) התרחקות מכל מי שמחפש השכלה כללית. בזה הוא הצליח "לנצח" את אנשי תורה עם דרך ארץ (חרדי גרמניה), שהקימו את אגודת ישראל.

    כעת שוב עולים הרהורי כפירה.

    האם החרדים אינם פוגעים במנחם בומבך ומראים בדיוק מה עמדתם של "מנהלי ההשקפה החרדית", בנושאים אלו?

    • את נדהמת כל פעם מחדש (וכך כנראה ותמשיכי) כיון שהחרדיות שלך היא חרדיות של ספרים ולא של החיים האמתיים. החרדיות האמתית היא לא זאת הכתובה בספרים – שם תמצאי גישות שונות ומגוונות (גישת הרב שך זצ"ל ל"מכתב מאליהו" אינה סוד) – אלא זאת של החיים עצמם.
      ובאשר לחיים עצמם, תראי לדוגמה מה עושים עשרות אלפי חרדים בחו"ל ותביני שאין שום סתירה מהותית בין היות האדם "חרדי" – ירא שמים, מתבדל מתרבות זרה, מדקדק בקלה כבחמורה – וחכם בחכמות ובמקצועות העולם. ולא מדובר רק ב"יחידים" אלא במוסדות ובגישה רווחת.
      הבורות אינה גזירת גורל של החרדים. בכלל לא. נכון, יש בעיות עם האקדמיה, והן דורשות זהירות ופתרונות, אבל חבל מאד שאת סבורה שהתואר "חרדי" גוזר על האדם בורות, ועוד תולה זאת באשלי רברבי.

    • מיכאל, בתוך עמי אני יושבת. תראה לי כמה ישיבות תיכוניות חרדיות יש, ועוד שהשולחים אליהן יחשבו כחלק מהזרם המרכזי (מיינסטרים) החרדי.

      על כל ישיבה תיכונית חרדית שקמה אלו מאבקים יש, כאשר עסקן חרדי שמכבד עצמו טורח לשים לה רגלים בתואנות שונות. ראה לדוגמה את ישיבת "חכמי לב" בירושלים.

      כך שיתכן ויש בציבור החרדי אנשים רבים שאינם מאמינים להשקפה החרדית של ה"גדולים", אבל אינני מבינה כיצד אנשים מנסים לנסות מצד אחד לטעון שהם חרדים ואלו הם מנהיגיהם, מצביעים למענם בבחירות, אבל לא מקבלים את דעתם בעיקר ההשקפה וחושבים אותם למי שאינם מבינים את צרכי הדור.

      בכל מקרה אשמח באם תפנה אותי לרב שך החולק על בעל ה"מכתב מאליהו", שלמעשה מצטט את החזון איש (שמציג יותר קיצוניות מהרב דסלר). כמובן שאני מניחה שאינך מסיק זאת מכך שבנו היה בעל דוקטורט…

    • לשמרית!
      אני רואה הרבה את התגובות שלך, הן מאופיינות בדרך כלל בהמון ביקורת, ציניות וחשיבה שלילית על החרדים וחבל.
      כמו שבימי חז"ל היו תקנות וסייגים ותיקונים כך יכול להיות גם היום, יתכן שלפני חמישים שנה האקדמיה היתה מוקצית מחמת מיאוס וכיום היא מותרת לבוא בקהל.
      אבל הצורה בה את מביטה על הציבור החרדי, עסקניה ורבניה פוגענית ומעליבה.
      אני מציעה לך להגיב באופן מכבד מחושב וענייני, לגופם של דברים ולא לגופם של רבנים

    • תמר כתבה:
      "יתכן שלפני חמישים שנה האקדמיה היתה מוקצית מחמת מיאוס וכיום היא מותרת לבוא בקהל"

      אשמח לדעת אלו ממי שנחשבים "גדולים" בציבור החרדי מתירים את האקדמיה לבוא בקהל? אני כמובן מתכוונת למשהו רשמי שאפשר לכתוב אותו בעיתון (יתד, המודיע, המבשר, הפלס) ולא למישהו שלמד משפטים בקריית אונו בגיל 30 ולא החרימו אותו. נראה לי שהפוך, לפני 50 שנה עוד בציבור החרדי מרבית הציבור החרדי למדו בבתי ספר של החינוך העצמאי והיום רובם הולכים לחדרים.

    • שמרית,
      עם כל ההערכה לתגובותיך, אפתח בכך שחרדיות כמו שאת מנסה להציג שוללת גם את הקריאה ב'צריך עיון' שלא לומר תגובות של נשים חרדיות במרחב הציבורי….
      ואם בכך עסקינן, אולי נשאל את השאלה הנצחית 'מיהו חרדי?' מה מגדיר אדם כחרדי שנוכל לטעון נגדו שאם הוא פועל אחרת מהגדרה זו הוא ייקרא 'לא חרדי' ?

      בנוגע לרב שך ולרב דסלר, אציין כי במסמכים רשמיים כתובים אינני יודע אם תוכלי למצוא התייחסות מפורשת, אך די לנו בכך שכל בחור ישיבה צעיר מכיר את העובדה שהרב שך היה לוחם גדול למען 'דעת תורה' וכל מי שנחשד או נחשב בעיניו כסוטה ממנה התבקש לכל הפחות שלא למסור שיעורים בבני ברק, ולעיתים אף מעבר לכך.
      עשי נא משאל בקרב אנשים בני 40 ומעלה המכירים את העובדות, ויאמרו לך שאפי' הרב פינקוס זצ"ל או ר' משה שפירא זצ"ל נתפסו בעיני הרב שך כמשנים את השיח הישיבתי.
      באשר לרב דסלר, עיון קצר בתולדותיו ובעיקר בשנות מגוריו באנגליה יגלה לך כי למד במשך שנים חברותא עם 'ר' איצ'ה דער מתמיד' שד"ר חבד"י נודע, וכי הוא מתבסס בכתיבתו על ספרי חסידות בכלל וחב"ד בפרט, ומשפחתו עושה מאמץ להעלים את הקשרים הללו. (נא לחפש בגוגל ולקרוא קצת…). מכאן יוסבר בקלות רבה מה טיב היחס של הרב שך זצ"ל לרב דסלר זצ"ל.

      כללו של דבר, השיח הציבורי אף פעם לא היה אחיד וכל נסיון להכתיב דעה אחידה ברמה הציבורית הוא פטרוני, דיקטטורי, ונוגד את רוח היהדות.

      עכשיו, מה אמרת על החרדיות?

    • אהרן ועדיין אשמח אם תראה לי מי מה"גדולים" יתיר לימודים בישיבה תיכונית או באקדמיה.

      בקשר לטענות עלי, הרי שהרב דסלר מציג שתי גישות: שיטת פרנקפורט ושיטת הישיבות (שזו השיטה שנהגה בליטא) והיא למעשה היום הקו הרשימי של כל מועצות גדולי/חכמי התורה. אני מרשה לעצמי ללכת בשיטת פרנקפורט, לכן אל תתמה עלי.

    • שמרית
      בנוגע למי מגדולי ישראל שיתיר לימודים הישיבה תיכונית או באקדמיה
      עיין במאמר כאן:
      http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29702&st=%d7%92%d7%94%d7%95&pgnum=13&hilite=256ecad1-b6a2-4414-9496-b4b511b963e7
      שמדבר על דעת גדולי ישראל בנוגע להקמת מכון לב

  • ואני גם מתנצלת אם את רואה במי שאני כותבת ביקורת פוגעת, אני מנסה לחפש עקביות בהתנהלות של הכותבים פה, בין הגישה החרדית המסורתית שהתגבשה בישראל להצעות שלהם (וממש אין לי בעיה שיכתבו שהם מחפשים אלטרנטיבות לגישה החרדית המסורתית הנ"ל).

    דווקא כפי שכתבתי אני מאוד מעריכה את כל אלו שהזכרת (ציבור, עסקנים רבנים),ולכן מנסה שלא לפטור את האמור בבורות וחוסר עקביות שלהם, אלא להבין.

    • שמרית, אינני מבין מדוע כל כך בוער לך( בעקביות..) נושא החרדיות והעקביות ההשקפתית, כאשר לפי ההגדרות הנוקשות שלך( בשם הרב דסלר) את בוודאי אינך חרדית מעצם גלישך באתרי אינטרנט? על מה ומדוע את מנסה לגונן?

  • שמרית היקרה,

    א. אין לגדוילים (ליהדות) משטר ושוטר ככה שיש לכל אחד בחירה ללכת ללמוד איפה שהוא רוצה. (למה אתה חושבת היהדות תמיד המעט שבאומות?!)
    ב. אני לא רואה שום טעם ללמוד בישיבה תיכונית או באקדמיה מטעם. הרי משם יוצאים רק בורים ורובוטים של המשטר. לדוגמא: החרדיות זה דבר חדש. אחד יאמר מהחזו"א ואחד יאמר מהחתם סופר וכו' וכו'. עד אז כל היהודים מאז אדם הראשון האבות ומשה רבינו, היו חילוניים או דתיים לאומים פנאטים שלמדו באקדמיה מטעם.

    לסיום: תראי יקרה. היום שיש אינטרנט שהכל פתוח, כולל האקדמיה (זה לא כמו פעם שצריך היה ללכת ממש ללמוד ספרים ולשמוע הרצאות באקדמיה וכו' וכו'), אפשר לבדוק מהי ההשכלה על מה הרעש הגדול: את מבינה מה אני אומר כאן?!
    חנה ארנדט (הנביאה היהודיה המודרנית) מספרת שתמיד המתבוללים בסוף ימיהם חזרו לקהילה\ליהדות.
    והרבה מחברותיה גם התאבדו.

    את ואנשים כמוך עושים עוול עם הלוקשן שאת מוכרת בחינם (כאילו שם זה השכלה ואצל היהדות/החרדיות זה בורות). הרי אין שם לא השכלה ולא חיים. יש שם בורות וטמטום והכל מטעם.
    ביהדות לפחות יש השכלה (שאולי את לא אוהבת אותה) ויש חיים מלאים ומאושרים.

    • מאוד מוזר שאני מדברת על stem ואתה עונה לי במדעי חברה ורוח.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל