צריך עיון > סדר עיון > רווק לנפשו > זהירות על הבית

זהירות על הבית

מאמר תגובה ל"רווק לנפשו"

-
אוריאל בלמס יועץ חינוכי ומנחה הורים וקבוצות M.A מרצה בקריה האקדמית אונו

מצוקת הרווקים החרדיים היא מצוקה ממשית. עם זאת, התופעה של רווקים מבחירה מכילה קריאת תגר על כמה מעקרונות אורח החיים החרדי. עלינו להבחין בין התייחסות למצוקתם של הרווקים לבין נתינת לגיטימציה לשינויים החברתיים שאותם הם מובילים. אסור לתת לשינויים השקפתיים במסווה של חמלה אנושית לסכן את יסודות הבית היהודי ולערער את אושיות הקהילה החרדית.

כ"ח אב תשע"ט

את תגובתי למאמרו של אליהו פולק "רווקות מאוחרת" אני מעוניין לפתוח במבט מלמעלה על המתחולל בציבוריות הישראלית כולה, ועל השפעתו על החברה החרדית.

מאז הקמת המדינה, נמצא העם היהודי, ובפרט זה היושב בציון, בתוך תהליך היתוך ארוך ומתמשך. החברה היהודית מורכבת ממגזרים ומקבוצות, ובהם תתי קבוצות מרקעים תרבותיים, חברתיים, אתניים ודתיים שונים. הציבור החרדי מתמודד בעשורים האחרונים מול שינויים ותמורות מבית ומחוץ, ובאופן יחסי מצליח לשמור על אוטונומיה ועל עצמאות. העשור האחרון הביא לציבור אתגרים חדשים, הנוגעים לערכי הליבה שלו, וביניהם ניתן למצוא שינויים וחידושים ביחסן של קבוצות חרדיות שונות למוסד הנישואין המוכר והשמרני.

הציבור החרדי מתמודד בעשורים האחרונים מול שינויים ותמורות מבית ומחוץ, ובאופן יחסי מצליח לשמור על אוטונומיה ועל עצמאות. העשור האחרון הביא לציבור אתגרים חדשים, הנוגעים לערכי הליבה שלו, וביניהם ניתן למצוא שינויים וחידושים ביחסן של קבוצות חרדיות שונות למוסד הנישואין המוכר והשמרני

כפי שפולק עצמו מציין, מאמרו אינו משקף בעיה פרטית של רווקים מבוגרים בלבד, אלא תהליך עמוק ורחב יותר – היתוך של החברה החרדית בתוך החברה הכללית. להלן, ברצוני להתייחס לפן אחד בתופעת הרווקות המאוחרת: רווקות מאוחרת מבחירה.

 

יש רווקות ויש רווקות

ניתן לחלק את תופעת הרווקות המאוחרת לשתי קטגוריות. האחת כוללת בחורים ובחורות שהגיעו לפרקם, ומשום מה לא שפר עליהם מזלם וזיווגם טרם נמצא. על אפשרות זו לא ארחיב; רק אציין בקצרה כי לסוג רווקות זו קיימת התייחסות רחבה מקדמת דנא, קרי: השתדלות, תפילות וקבלות טובות, עידוד ותמיכה.

הקטגוריה השנייה כוללת בחורים ובחורות שהגיעו לפרקם, אך חרף זאת אינם ממהרים להתחתן. עם השנים הם פותחים עיניים לעולם הגדול, ובאופן מושכל בוחרים שלא למהר ולצאת לשידוכים, אלא להמתין עד שיהיו "בשלים יותר", או בנויים ומבוססים יותר נפשית וכלכלית לזוגיות. בין אם מדובר בצעירים שאימצו גישה זו רק לאחר שזיווגם התעכב, או באלה שמלכתחילה תפסו באופן זה את שלב "האיש מקדש", צעירים אלה מוצאים את עצמם בסופו של דבר באותה סירה – סירה המתייחסת לזוגיות ולהקמת בית באופן שונה מזה שמכתיבה תפיסת העולם החרדית הקונבנציונלית.

במהלך השנים האחרונות קיימתי שיחות רבות עם בחורים רווקים מדעת, אם בקליניקה ואם בשיחות רעים. גיליתי כי מדובר בתופעה התופסת תאוצה ומתרחבת בשנים האחרונות. למרבה ההפתעה, ניתן לפגוש בה לא רק את הפריפריה המגזרית, אלא גם משפחות המשויכות למיינסטרים של הציבור החרדי

במהלך השנים האחרונות קיימתי שיחות רבות עם בחורים רווקים מדעת, אם בקליניקה ואם בשיחות רעים. גיליתי כי מדובר בתופעה התופסת תאוצה ומתרחבת בשנים האחרונות. למרבה ההפתעה, ניתן לפגוש בה לא רק את הפריפריה המגזרית, אלא גם משפחות המשויכות למיינסטרים של הציבור החרדי.

אותם בחורים ובחורות מתאפיינים בדעתנות יתרה. רבים מהם עסוקים בפיתוח קריירה ובמעורבות חברתית-פוליטית מגוונת, ובעיני רוחם קיימת תמונה ברורה של חייהם העתידיים בתור נשואים. חלקם משייכים את עצמם לקבוצה שאנו נוהגים לכנות "החרדים החדשים". השינוי שאנו רואים בהם לא צץ ביום אחד. הוא נבט כבר בהיותם צעירים יותר, ומשם צמח והתפתח, בין היתר בהשפעת החינוך שקיבלו, הסביבה החברתית שלהם והנסיבות שעיצבו את דעתם.

מה דינה של רווקות מדעת? איך מתייחסים לבחורים ובחורות ממיטב בנינו שחצו את פרקם והגיעו לגיל 24 ומעלה, מתוך בחירה ומודעות?

כאמור, אנו נמצאים בעשור הראשון של תופעה ההולכת ומתרחבת. רווקות זו אינה נובעת ממחסור בהצעות או מחוסר מזל, אלא מענין מהותי ושורשי. עד לשנים האחרונות לא היתה התייחסות מיוחדת לרווקות מאוחרת מדעת, מעבר למה שציינתי לעיל. ההורים, החברים ובני המשפחה נקטו באומנות אבותינו והרבו בתפילה ובקבלה לטובה למען אותם צעירים. אולם, כיום רווחת ההבנה כי לא ניתן לפתור תופעה זו בהינף יד מבטל או באמירת "נעבך". רווקים מבחירה יוצרים לנגד עינינו תופעה חדשה הדורשת התייחסות.

 

שינויים במודל השידוכים

כאמור, השינוי בחיי אותם רווקים אינו מסתכם בבחירתם לאחר את מועד הנישואים. פעמים רבות, ככל שהגיל מתקדם, קצים הרווקים במתכונת החרדית המסורתית של שדכנית, הצעות שידוך, בירורים וכללי פגישות, ומחפשים את ה"זרימה": תקשורת ישירה בטלפון ודרך הודעות, הגעה לפגישה בסגנון חופשי יותר ולא פורמלי, מפגשים לאו דווקא בלובי של בית מלון ומספר פגישות גדול (בהרבה) מהמקובל.

לצד הרצון שלהם להאריך את "תקופת החירות" של הרווקות ולגשת באופן אחר לכל עניין מציאת זיווגם, הם גם מבקשים לגיטימציה לתמורות שונות שהם עוברים במשך התקופה הזו. הם מבקשים קבלה לא רק בתור בני אדם באשר הם, אלא גם בתור מחזיקי אורח חיים והשקפות שונים מהמקובל

יש המתרצים שינויים אלו בכך שהגיל המבוגר דורש התייחסות אחרת לפגישות השידוכים. הוא דורש שבירה של השגרה המקובלת ושל הדרישות הפורמליות שלה. מהמקום שבו הם נמצאים, לדבריהם, אי אפשר להתייחס ברצינות לפגישות המתרחשות במסגרת הנוקשה של בליינד-דייט מתוזמן מראש בלובי של בית מלון. אווירה כזו מובילה אנשים להישאר באותו מצב ולהתרגל לרווקות. אלא שהשינויים בחיי הרווקים עמוקים יותר מהצורך לשבור שגרה. הם כוללים שינוי תפיסה ביחס לעצמם ולסביבתם, כפי שתואר במאמרים שהתפרסמו בבימה זו החודש. נראה כי רבים מרווקים אלה מואסים לא רק בכללי השידוכים של מסלול החיים הישן שלהם. לצד הרצון שלהם להאריך את "תקופת החירות" של הרווקות ולגשת באופן אחר לכל עניין מציאת זיווגם, הם גם מבקשים לגיטימציה לתמורות שונות שהם עוברים במשך התקופה הזו. הם מבקשים קבלה לא רק בתור בני אדם באשר הם, אלא גם בתור מחזיקי אורח חיים והשקפות שונים מהמקובל.

התייחסות לבעיה זו דורשת אפוא כלים מסוג חדש. מצד אחד, אנו מחנכים דור שלם לאידאל שכבר לא כולם יכולים או רוצים להגשים, והתעלמות מוחלטת מתופעת הרווקות מבחירה על כל מאפייניה עלולה להרבות נשירה ואנטגוניזם. מצד שני, מתן לגיטימציה לתופעה עלול לתת אישור והסכמה לשינויים בדנ"א החרדי, ולחבל במרקם העדין והייחודי שלו.

אני מאמין ביתרונותיו של החינוך החרדי המסורתי, אבל יחד עם זאת סבור שיש לתת מענה מחושב ומדויק לצעירים שלא התחתנו בתחילת שנות העשרים שלהם, ובעקבות כך שינו מסלול. חשוב לתת מקום לדיבור ולשיח פתוח על התופעה ועל שורשיה – לא בפרהסיה, אבל בהחלט מול הצעירים עצמם. אין לנו פריווילגיה לאבד בנים ובנות ממחננו, ואין לנו זכות להתעלם מהם. מוטלת עלינו חובת התייחסות לתופעה, הכוללת בחינה מעמיקה של שורשיה, של הגורמים המשפיעים עליה, של המניעים להתרחבותה ושל הדרכים הנכונות להתייחס אליה. עם זאת, ברצוני להסתייג מרוח מסוימת שנשבה מבין מאמרי החודש ב"צריך עיון" – רוח הלגיטימציה הגורפת לשינויים חברתיים.

 

כן להתייחסות – לא לשינויים

פתחתי את דברי באזכור אתגרי שמירת האוטונומיה החרדית בימינו. דווקא מתוך הבנת אותה מציאות משתנה, יש להדגיש כי ישנם נושאים שהם יסוד קיומו של הציבור החרדי, ובהם אסור להתערב ולגעת. הדנ"א החרדי פושט צורה ולובש צורה בקצב משלו, ואסור לזרז בו את הקץ.

התהליכים שחווה הציבור החרדי קשורים באופן ישיר לתהליכים שעוברת החברה הישראלית. גם החברה הכללית השתנתה ביחסה לציבור החרדי: היא מכירה בו ובצרכיו, ולומדת להעריך את תרומתו הייחודית לחברה, ללאום ולכלכלה. המציאות שבה אנו חיים מחייבת גם את הציבור החרדי לדעת לחשב בכל פעם מסלול מחדש, ולהחליט על מה להמשיך להיאבק ועל מה ניתן להתגמש בתנאים מסוימים.

בנושא הרווקות המאוחרת, חשוב לנו בתור חברה להתייחס אל התופעה, ולתת לה את המענה הראוי בבתים ובמוסדות החינוך, על פי הוראות גדולי הדור. אולם, חשוב מאד להקפיד שההתייחסות לא תכלול בשום אופן שינויים מבניים, שורשיים ומהותיים, בחינוך החרדי הטהור ובסדרי העדיפויות שעליהם חונכנו מדורי דורות.

במאמרו של אליהו פולק בצבצה מבין השורות לא רק קריאה להכרה בקושי של אותם רווקים ורווקות, אלא גם בקשה למתן לגיטימציה לתמורות חברתיות והשקפתיות שרבים מהם עוברים. לכך אני מתנגד

במאמרו של אליהו פולק בצבצה מבין השורות לא רק קריאה להכרה בקושי של אותם רווקים ורווקות, אלא גם בקשה למתן לגיטימציה לתמורות חברתיות והשקפתיות שרבים מהם עוברים. לכך אני מתנגד. אינני מבקש לומר כי החרדי הרווק שיצא לעבוד הוא סוג ב', חלילה. לעבוד אין זה בושה, וודאי כשהעבודה באה לפרנס משפחה או ליצור בסיס כלכלי לנישואים. אך אני קורא תיגר על הרוח הזרה שמנסה לחדור למחננו כדי לשנות סדרי בראשית. רוח זו באה בלבושים שונים ומשונים, ומחפשת פרצות אנושיות לחדור דרכן אל תוך המחנה. צעירים שיצאו ממסגרת לימודים חרדית (ישיבה או סמינר) וחסרים את העוגן של תא משפחתי פרטי, הופכים מבלי משים לשגרירים של אותה רוח מערבית שמפניה מנסה הציבור החרדי להתגונן באופן מתמיד.

רווקות מאוחרת צריכה לקבל יחס ומענה אנושי וחברתי. מכוח הערבות ההדדית, מוטלת עלינו החובה לעזור לצעירים אלה בכל דרך שהיא. אולם מכאן ועד קבלתה של תופעת הרווקות מבחירה בתור עובדה מוגמרת הנובעת מאידאלים "תמימים", המרחק רב מאוד. אסור לתת לתופעה זו לגיטימציה במסווה של חמלה הומנית.

הרווקות המאוחרת מבחירה משיקה לעוד כמה וכמה תחומים שבהם נעשים נסיונות לחולל שינויים: שינוי במעמד האישה; החדרת לימודי ליבה; מודרניזציה וקדמה; פתיחות לתחומי דעת מגוונים; והרחבת תחומי התעסוקה. ידעו כל רווק ורווקה הבוחרים במודע להיבדל ולהוציא עצמם מהעיקר על ידי עיכוב זיווגם לדעת, כי הם עלולים להגיע למצב שבו המסלול השונה שלהם מביא אותם לאמץ עוד ועוד עמדות והתנהגויות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות ההשקפה החרדית. למעשה, הם מצויים בסכנה של התנתקות מהשורש שממנו צמחו וממנו ינקו את עצמיותם.

רווקות מאוחרת צריכה לקבל יחס ומענה אנושי וחברתי. מכוח הערבות ההדדית, מוטלת עלינו החובה לעזור ולסייע לצעירים אלה בכל דרך שהיא. אולם מכאן ועד קבלתה של תופעת הרווקות מבחירה בתור עובדה מוגמרת הנובעת מאידאלים "תמימים", המרחק רב מאוד. אסור לתת לתופעה זו לגיטימציה במסווה של חמלה הומנית

תהליך ההיתוך הישראלי אינו פוסח על שום מגזר, גם לא על המגזר החרדי. כיום ניתן להבחין במעורבות חרדית בתחומים רבים בציבוריות הישראלית, כולל מעורבות של אנשי שלומנו בהנהגת המדינה ובשירות הציבורי, בכלכלה ובעיצוב דמותה של הישראליות החדשה. לא ניתן עוד לראות בציבור החרדי חברה המסתגרת בשכונות ייעודיות ובגטאות. אנחנו מזמן כבר לא שם. הסיבות לכך רבות מאוד, והשינויים הדמוגרפיים מלמדים כי עלינו להיות מוכנים להנהגה. משכך, חובת שמירה יתרה מוטלת על כולנו. שמירת הזהות החרדית על שלל מרכיביה היא ערובה להמשך קיומנו בתור ציבור ייחודי ואמוני, ההולך בדרך התורה והמצוות לאורם של רבותינו שבכל דור.

מן הראוי שעל סוד קיומנו נשמור מכל משמר: על הצביון המיוחד של הציבור החרדי, על לימוד התורה בתור ערך עליון, ועל חינוכם הטהור של הילדים. מעל הכל, עלינו לשמור ולנצור את הנושאים הקשורים לליבת קיומנו – הבית היהודי. אכן, עלינו לסייע לכל בנינו ובנותינו להשיג את יעדם ולהקים בית נאמן בישראל. אך האם עלינו לעשות זאת דווקא באמצעות הקרבת הערכים שהתחנכנו ליצוק בתשתיות הבית?

תמונה: Bigstock

5 תגובות על “זהירות על הבית

  • זה כמובן בתנאי שהם מרגישים שהשורש הוא שורש מפרה ולא שורש פורה ראש ולענה.

  • עם כל הערכה לאוריאל בלמס , המאמר מאוד מבולבל, ולוקה בחוסר עקביות. הוא מתחיל באיבחון המצב של רווקות מבחירה ,שמתחילה לדעתו מתוך אילוץ (אי מציאת הזיווג בזמן המקובל) וממשיך לקראת רווקות מבחירה שנובעת בעיקר מתוך רצון להתמסד כלכלית ונפשית. ואז עובר הכותב להתקפה על כל הרוחות הזרות שמחזיקים אותם רווקים מבחירה ושמהותם לשנות את ה ד.נ.א החרדי.
    ואני שואל: איזה יסודות מקודשים מנסה הצעיר המסכן לעקור? איזה רפורמות ביהדות הוא מנסה לחולל? האם ייצוב כלכלי לפני חתונה הוא דבר פסול? האם לאדם בוגר שכבר נפגש בדרך המקובלת עם עשרות בחורות אין את הפריוילגיה לנסות להכיר בדרכים קצת פחות נוקשות וקרות? אז נכון שרווקות היא מצב מעצם טבעו פחות יציב ובתקופה זו הוא בגדר "מחפש" ומטבע הדברים הוא נחשף לדברים שחבירו שהתחתן בגיל 21 לא חווה…. אבל זה פועל יוצא טבעי מרווקות שנכפתה עליו. לתייג בחור כזה כאחד שיצא מן הגבולות החרדים הוא פשע ,כי תהליך זה יקרה לכל רווק שמתקשה במציאת זיווגו, כן גם בבנו של כותב המאמר…
    ולסיום רק אציין שלדעתי כל הדיון הזה קצת פתטי ומיותר. היחס בציבור החרדי לתופעות ואנשים אינה מתוך איזה מחשבה עמוקה אלא יותר מתוך סטיגמות שטחיות, נסיון להשפיע על דרכי המחשבה על ידי כתיבת מאמרים באינטרנט הוא לא פחות מנסיון לשנות את הד.נ.א החרדי (ח"ו, שהרי ידוע שהוא הגזע הכי מושלם, ונעלה בלי שום מוטציות).

  • א. תקשורת ישירה, הודעות וכו' ר"ל – יש גבול כמה אפשר לשמור אדם בן 25 תחת הסינור של אמא והשדכנית. חברה שכופה עצמה כך על היחיד שלא תתפלא אם מישהו מתנער קלות.
    ב. צודק הכותב שיש קשר (אם כי זה אינו הכרחי) בין האמור לפתיחות כללית למשל "פתיחות לתחומי דעת מגוונים" אבל קשה לקבל בקורת על כך ממי שמתהדר בתאר ma מרצה בק. אונו.
    ג. הקריאה לאנשים לא לעשות צעדים מסויימים מפני שבכך הם מהווים שגריאים לרוח המערבית חוטאת בשתיים: א. – הדרישה מאדם להקריב עצמו למען הציבור. זו נורמה שאינה נפוצה במחוזותינו. ב. ראה בסעיף הקודם בתגובה.

  • ראשית אני מנצל את הבמה הניתנת כאן לכל אדם, ומעיר כנגד סגנון הכתיבה הלא-נעים של קודמי, אשר תוך כדי דיבור תוקף בחוסר נימוס את הכותב, את הציבור החרדי ואת הבמה בה הוא מגיב. זהו ככל הנראה שאריות מד.נ.א. החרדי שעדיין לא נכחדו בתהליך הברירה הטבעית עם החשיפה לעולם הנאור.

    לגופו של מאמר, הוא נפלא!! הוא נפלא כי הכותב מחדד את האמת המסתררת תחת פולמוס הרווקות המתנהל כאן. אין כאן דיון יחודי לתועפת הרווקות אלא נסיון לערער על תפיסת החיים החרדית באחת החוליות החלשות שבו.

    אין ספק שחובת הציבור כולו לסייע ולהקל על חיי הרווקים בכך דרך ראויה. אם בהקמת מסגרות יחודיות שיתנו מענה תורני-חברתי, אם בחשיבה ובהכרה!! יחד עם הרגישות הנצרכת (פגשת חבר מבוגר, אל תתעלם. שב לשיחה למרות הקושי הראשוני, אולי גם תדברו יחד עם על המציאות המורכבת), אם בעירנות למצוקה, (אולי תנסה להציע שידוך), וכו' וכו'. פתרונות אלו יוצאים מתוך נקודה מוצא כי השאיפה להינשא עודנה עומדת כשם שהיתה בגיל 21, והרווקות הינה מציאות של בדיעבד, בדיוק כמו כל הנסיונות והקשיים שהבורא ברא בעולמו, ועם זאת חובתינו לעשות הכל לעזור ולהקל, (וששום רווק לא ירגיש נחות, השיח כאן מספיק בוגר בשביל להכיר בעובדה שכל אדם קיבל לחיים אתגרים משלו, כל אדם והפקעל'ה שלו, כפי שהבורא תכננן עבורו. לפעמים אתגרים גדולים לתקופה קצרה יחסית ולפעמים אתגרים קטנים לתקופה ארוכה).

    אבל אי אפשר במסווה הרווקות, לבקש מהציבור החרדי להכיל תפיסות עולם אחרות. אם למשל הציבור החרדי משמר את מוסד השידוכים ואינו מקבל תופעה של היכרות עצמאית, אז אם כל החמלה והרגישות בלתי אפשר לשנות גישה זו. מי שאינו מאמין בדרך זו מתבקש אחר כבוד לחפש מגזר אחר. המסגרת הערכית איננה יכולה להתפרק מול כל קושי ואתגר. ועל כך תודה רבה לכותב שהיטיב להציג את העמדה הזו.

  • הפולמוס המתנהל כאן, נדמה כשיח של חרשים ללא מוסכמות בסיסיות שסביבן נבנה הוויכוח.
    לענית דתי, "הפיל שבחדר" הוא סוגיית חובתה של החברה להכיל גוונים שונים (שצמחו מקרבה באופן טבעי ואורגני):

    נראה כי אין חלוקה על כך שכל הכותבים מסכימים שקשה מאוד עד בלתי אפשרי "למשוך" שנים על גבי שנים בישיבה ללא מעמד, ללא מטרות, ללא אפשרות בחירה/ מימוש עצמי (אם בחור הישיבה הנ"ל היה רוצה ח"ו להיות גם הוא MA כמו כותב המאמר הנכבד, הרי שהוא היה נתפס כפורץ גדר ומביא רוחות זרות אל תוך המחנה, רק כי לא התחתן לפני…) בתחושת כישלון, ללא אופק התלוי בך.
    בנוסף, נראה כי כולם מסכימים על כך שבשל כך רבים וטובים משנים את התנהלותם בהיבטים של לעזוב את הישיבה/ צורת השידוכים המסורתית/היחשפות לעולם החיצוני וכו'.- גם אם הם לא "שבבניקים" או "מודרנים" בנטייתם הטבעית.

    חשוב מכך, נראה כי כולם מסכימים שמדובר בצעד טבעי, אולי אפילו הכרחי מבחינה אנושית ופסיכולוגית של הצורך לקבל מקום ותחושת מימוש עצמי. דהיינו, לא מדובר כאן במשהו המעיד על אופי מרדני במיוחד או נטיות פסולות, אלא בצעד טבעי ובסיסי שבו ינקטו מרבית החרדים שיגעו לגיל מבוגר ולא יתחתנו וירצו באופן אנושי בסיסי להתפתח ולשאוף למימוש עצמי.
    נראה כי הוויכוח הוא ברכיב הבא: האם החברה החרדית אמורה להכיל את בניה שנאלצו לנקוט בצעדים שהם הגיוניים וטבעיים למען בריאותם הנפשית. הבחורים והבחורות שגדלו אצלנו בשדות החרדיות, ומציאות החיים והאופי האנושי הבסיסי והטבעי (וכאמור, כל הצדדים מסכימים לכך שמדובר במשהו טבעי ואנושי)גורמים להם לרצות להתפתח ולממש את עצמם, אבוי לפני שהם התחתנו. או במילים אחרות: האם הגוף (החברה החרדית), אמור להכיל אברים אורגניים שלו, מליבתו ממש- שעוברים תהליך טבעי ואנושי של שינוי. כשהטיעונים לחיוב הם שחברה נורמלית לא אמורה לפלוט החוצה את בניה שסה"כ עוברים תהליך אנושי אוניברסלי וטבעי של מימוש עצמי , והטיעון שכנגד הוא שצריך להקריב חלקים מהגוף גם אם הם אורגניים לחלוטין ולא עוו ולא פשעו למען שימור ליבת המערכת.
    בקיצור, סוגיית ה"סולמות" הקלאסית: האם נכון ומותר להסתכל על האחד (ובהתאם לנהוג בו ולהכווין אותו לאורך כל חייו) כסולם לצמיחתו של השני, גם במחיר זכויותיו והתפתחותו שלו עצמו. האם לגיטימי להקריב אינדיבידואלים, למען אחרים. וזו סוגיה שחוזרת לאורך חוט השני במרבית המאמרים והסוגיות שעולות כאן באתר, ובמחשבה החרדית בכלל. חשוב לברר אותה ולטחון אותה עד דק- פשוט כי היא תופיע ותצוץ באין ספור סוגיות שונות. היא רלוונטית לסוגית סוגיית העבודה, הכלכלה, הלימוד בישיבות, הכוללים, ההשכלה והאקדמיה, הצניעות, וכו' וכו'.
    עד שלא נשב וננתח סוגיה זו עד דק, נרחף כל העת מסביב ולא ניגע בשורש העניין.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל