עם קשה עורף (חלק ג)

לקראת פורים האחרון תהו לא מעט אנשים כיצד ראוי לחגוג בשנה זו. אנחנו באמצע מלחמה, חיילים נפגעים ל"ע כמעט בכל יום, החטופים לא שוחררו עדיין והמצב בחזית הצפונית נפיץ מאין כמוהו. האם נכון לחגוג את פורים כבכל שנה? לערוך מסיבות, לשתות, לחגוג?

כששמעתי שאלה זו נזכרתי בסיפור על ר' ניסן שיינברג והאקציה שערכו הנאצים בגטו ברנוביץ' בעיצומו של חג הפורים:

קבוצה של חסידי סלונים שנלכדה ב"אקציה"… עמדה ועסקה במה שעסקה, בהכנות לקידוש השם. במרכז החבריא, בתווך, ניצב הדיין ר' ניסן, שהיה קורא: 'יהודים! רק לא לשכוח כי פורים היום! הבה נשתה 'לחיים!'. הוא מוזג כוסית וקורא שוב: 'לחיים!' – והוא תופס כמה יהודים בידיהם ויוצא בריקוד של מצוה, עד שתפסתו יד הצורר לטבח. הוא שר בפנים קורנות : 'שושנת יעקב צהלה ושמחה…'.

בפרק  הקודם, מדוע שונאים את היהודי, טענתי כי המאפיין המרכזי של היהודים הוא היותם עם שקיומו אינו תלוי בארץ. בפרק הנוכחי אבקש לטעון כי תכונה זו מייצרת בתורה יכולת לשמור על קיומם בתלישות קיצונית מהתנאים החיצונים. היהודים הם "עם קשה עורף" – הם לא יתנו לתנאים החיצוניים לבלבל אותם. הם ימשיכו לצום ולהתאבל בתשעה באב בשעות שמחה וימשיכו לשתות ולרקוד בפורים על סיפו של המוות.

לקשיות עורף זו יש צדדים חיוביים יותר וצדדים חיוביים פחות. אחד הביטויים המרשימים ביותר שלה, שמעלה בזיכרון את העוצמה היהודית, הוא סיפורים על השרידות היהודית בשואה, כמו המופיע למעלה. אחד הביטויים הפחות מרשימים שלה, שמלמד כי יש מחיר לעוצמה זו, היא כנראה ההתנהלות שלנו כיום. הסיסמה "נמות ולא נתגייס", שנשמעת בימים האחרונים בקצה המחנה, מבטאת באופן מעוות כלשהו את אותה רוח אצילית של ר' ניסן שיינברג.

בשורות להלן אבקש לחזור לפרק אפל זה בהיסטוריה היהודית, הקיום היהודי בשואה, כיוון שהוא יכול לדעתי ללמד אותנו הרבה מאד על האתגרים שעומדים בפנינו בימים אלו. השאלה הרלוונטית לזמננו היא איך אפשר להתעלות על קשיות העורף של היהודים בלי לאבד את עצם התכונה שעושה אותם ליהודים. פרק זה יאיר את תכונת קשיות העורף היהודית, שהיא פועל יוצא של תלישותם מהארץ, ויעשיר את התיאור הרזה של האופי היהודי בפרק הקודם. כמו בפרקים הקודמים, גם כאן לא אציע תשובה לשאלה, אלא אבקש רק לעורר אותה בכל עומקה וכובדה.

 

הסובייקטיביות המושלמת של הקיום במחנות

בספר עמו אנכי בצרה משרטט הרב אליעזר ברקוביץ פרופיל של האופי היהודי דוקא דרך הגילויים שלו במצבים החולניים של הגטאות והמחנות. בפרק בשם "האותנטיות של הקיום היהודי" מייחס ברקוביץ ליהודים אותנטיות במובן ההיידגריאני של "צורה של קיום אנושי שאינה נקבעת על פי תנאים חיצוניים וערכיה אינם נובעים 'מהם' – מנושאי הדגל של הסדר החברתי המבוסס, שבו מצוי היצור האנושי במקרה" (עמ' 59). אותנטיות זו, הוא טוען, היתה היכולת שלהם להמשיך לשמור על אורח החיים היהודי במאמץ עילאי גם כאשר התנאים החיצוניים איימו למחוק מהם צלם אנוש.

בספרו הוא מצטט עדויות רבות, שדוגמתן ידועה לכל ילד וילדה בחינוך החרדי, של מאבק הרואי, מתוך תעצומות נפש בלתי נתפסות, לשמירת תורה ומצוות בתנאים לא תנאים. מסירות נפש זו, הוא מדגיש, היא "פסגת הריבונות האנושית", באשר היא מתעלה על ההשפעות שבהן נכבש האדם.

ברקוביץ מייחס יכולת זו למושג "אותנטיות" ויותר מכך, ליכולת הבחירה של האדם, כפי שפיתחו רעיון זה ז'אן פול סארטר בכתיבתו על האקזיסטנציאליזם וויקטור פרנקל בכתיבתו על השואה (ושווה להתייחס גם לרי"ד סולובייצ'יק בחיבורו "קול דודי דופק". דברי להלן מתכתבים במידת מה גם עם דבריו). אולם, לדעתי ההשוואה להגות האקזיסטנציאלית אינה מדויקת, כפי שעולה מדבריו גופם.

היכולת של היהודים להתנתק מהשפעת הסביבה וללכת בשלהם אינה תולדה של איזו שפיעה פנימית עוצמתית שעם זה ניחן בו. היהודים נתונים לחולשת הרצון בדיוק כמו שאר עמי הארץ, ובשל הגלות, יתכן שאפילו יותר מהם. לא זו בלבד, כפי שברקוביץ עצמו מציין באותו פרק, התנאים במחנות ובגטאות היו קיצוניים כל כך, שאפילו האנשים החזקים ביותר איבדו את עצמם שם. המחנות היו מקום שבו צלם אנוש נשבר והתבטל, וכיצד יכול האדם לשפוע רצון פנימי במצב זה?

היכולת היהודית המיוחדת קשורה למבנה החיים היהודיים, לכך שהם מייצרים מרחב זמן אלטרנטיבי בתוך המרחב והזמן הממשיים. היהודים המסורתיים חיים בתוך מציאות חלופית, שמתעצבת מכוח שמירת התורה והמצוות, ועל כן אינם נתונים להשפעת הסביבה. ואדרבה, ככל שהסביבה הממשית הולכת ומתפוררת, כך מזהירה ומבהיקה המציאות האלטרנטיבית של החיים היהודיים ומקבלת ממשות ברורה יותר, בבחינת "יאה עניותא ליהודאי" (חגיגה ט, ב). (להרחבה על האופן שמרחב זמן זה מתכונן, ראו מאמרי לקראת תורה של הארץ, צריך עיון, סיון תשפ"ג).

למעשה, ברקוביץ עצמו עומד על כך. הוא מבדיל בין פרנקל, שהצליח לגבור על ההשפלה שנכפתה עליו במחנות באמצעות הפיכה שלהם למושא מחקרי, לבין היהודים הפשוטים שחיו בתוך מציאות אלטרנטיבית. פרנקל מעיד כי במרבית הזמן במחנה היה שקוע ראשו ורובו בטרדות המשפילות של מרדף אחרי מזון. מהן הצליח להינצל רק לרגעים כשהחריג עצמו מהסיטואציה והסתכל עליה מבחוץ:

פתאום, כבחזון, ראה את עצמו "עומד על הדוכן באולם הרצאות נעים, מואר היטב וחמים". "קהל קשוב" ישב לפניו "על גבי כורסאות מרופדות נוחות", והוא הרצה על הפסיכולוגיה של מחנה ההשמדה. ככה נעשתה המציאות היומיומית במחנה דבר שאפשר להסתכל בו במבט אובייקטיבי – תופעה המתוארת מנקודת הראות המדעית. ופרנקל מסביר: "בדרך זו הצלחתי איך שהוא להתעלות על המצב, על סבלות השעה, והתבוננתי אליהם כאילו היו נחלת העבר" (עמ' 62).

 לעומת פרנקל, אומר ברקוביץ, היהודים המסורתיים היו טרודים ביומיום שלהם בעניינים מסוג שונה:

בעיות שונות לגמרי טרדו את רוחם: האם יצליחו למצוא בצריף שלהם פינה שבה יוכלו להתפלל תפילת מעריב במניין? ואיך ישיגו זוג תפילין? כמה מנות לחם יצטרכו לשלם בעבורן? פורים מתקרב – איפה ישיגו מגילת אסתר? והאם הפסח הזה יהיה שוב פסח בלי מצות? כיצד יקטינו את היזקקותם למרק החם של המחנה, שהיה טרפה? איך יוכלו לארגן חנוכיה לחנוכה ולהגניבה אל תוך המחנה? ואחר כך, איך ידליקו נרות בחשאי? בעיות כאלה, הן ומציאת פתרונות אפשריים להן, עמדו בראש דאגותיהם "יום יום ושעה שעה". ויקטור פרנקל, שהיה בעל אופי חזק, יצר לו את חזונו המדעי וכך נמלט מן הסבל המשפיל של מחנה המוות. אבל אותם יהודים לא נמלטו ממנו; הם כפו קצב אחר על המציאות הקשה שבתוכה כלאו אותם וכך עיקרו מתוכה את ארסה המשחית צלם אנוש. הם חיו את חייהם כיהודים (עמ' 62, ההדגשה שלי).

השימוש של פרנקל בביטוי "אופי חזק" מתעתע. כשאומרים על מישהו שיש לו "אופי חזק" מתכוונים ליחס מסוים בין האדם לבין העולם. חוזקת אופי זו יכולה לקבל שני מובנים הפוכים. היא יכולה להיות יכולת ניטשיאנית של העל־אדם, המסוגל להשליך את רצונו הפנימי על המציאות החיצונית לו ולהכניע אותה תחתיו. היא יכולה להיות גם פעולה הופכית, תלישות קיצונית מהסיטואציה דוקא מתוך הרחקה של האדם מתוכה.

השימוש של ברקוביץ במושג "אותנטיות" יכול לזרוע בלבול ולקחת אותנו אל האותנטיות הניטשיאנית. אולם האדם הניטשיאני אינו עושה אובייקטיביזציה של המציאות על ידי הבדלה של עצמו מתוכה אלא בדיוק להפך – הוא מבקש איחוי עם המציאות החיצונית, ולמעשה, הכנעה של הנסיבות שמנסות לכבוש אותו תחתיהן ולהפכו לסובייקט התלוש מהן. העל־אדם אינו הופך את המציאות החיצונית לזרה לו, לאובייקט מחקרי, על ידי שהוא מרחיק אותה ממנו. הוא משתלט עליה במבטו ומכניע אותה תחתיו, וכך היא מפסיקה להיות זרה לו.

יש גם מובן הפוך לביטוי "אופי חזק" – פיצול סובייקט־אובייקט התולש את האדם מתוך הסיטואציה. האדם הנכבש תחת הנסיבות הופך לסובייקט מושלם, כמו עבד. הכניעה עצמה – היא המרחיקה אותו מן המציאות החיצונית. הוא סובייקט של האובייקטים הרומסים אותו. באמצעות סובייקטיביות זו הוא מצליח להרחיק את הנסיבות ממנו על ידי הבטה בהם ממרחק מושלם. ברקוביץ משתמש בביטוי "אופי חזק" כדי לתאר את הפעולה של פרנקל, שהיא עריכת אובייקטיביזציה של המצב שבתוכו אתה נתון, ראיית עצמך מחוצה לו, הבטה עליו באופן מרוחק. פרנקל הפך עצמו לסובייקט המצוי מחוץ למצב ומביט בו מבחוץ, כאובייקט הנתון לפניו.

במובן הראשון של אופי חזק, דומני שלא נמצא דוגמא אחת של איש בעל אופי חזק דיו לשרוד את השפלת המחנות. הכוח שהופעל כנגד האדם במחנות היה עצום וטוטאלי כל כך, שלא ניתן היה להתנגד לו. האדם הפך לסובייקט בעל כורחו, ללא כל יכולת הימלטות. אולם, המובן השני של אופי חזק דוקא שגשג בחסות המחנות. המחנות מחקו את האדם הניטשיאני ודוקא החיו את האדם כסובייקט, האדם המרחיק את העולם מעליו ומייצר אובייקטיביזציה מלאה שלו.

ברקוביץ עצמו מצטט שם את פרנקל המתאר תופעה זו בדיוק:

[אסיר אחד] סיפר לפרנקל, כי בשעה שצעד בתוך הטור הארוך של אסירים חדשים מתחנת הרכבת אל המחנה הרגיש את עצמו "כאילו הוא צועד בלווייתו שלו. נדמה היה לו, כי חייו נטולי עתיד מכל וכל. הוא חש שהם הגיעו אל קצם, כאילו כבר נפטר מן העולם… החיים שבחוץ – כלומר, חיים אלה במידה שיכול לראותם – הופיעו לעיניו כמו לעיני בר מינן המשקיף עליהם מעולם אחר". (עמ' 66).

זהו תיאור מושלם של הפצעת הסובייקטיביות מתוך הדיכוי. הגל, שהוזכר במאמר הקודם כאב־טיפוס של אנטישמי השונא את היהודים בשל תלישותם, ניסה להתגבר על סובייקטיביות ממין זה. הפילוסופיה שלו ביקשה להביא לכך שהאדם לא ישקיף על הממשות של עצמו מבחוץ. ניטשה, ולאחריו היידגר, נרתמים במובנים רבים לאותה משימה, ליצירת אדם שהסובייקט שלו אינו נפרד מהממשות שלו. והנה, תלמידי תלמידיהם מטפחים במו ידיהם סובייקטיביזציה זו של האדם.

המאפיין של יהודים לפי הגל הוא ההרחקה של המציאות החיצונית, הניתוק של הסובייקט מהממשות על ידי אובייקטיביזציה שלה. זו הסיבה שהוא וניטשה והיידגר שנאו את המוסר היהודי. אך באופן אבסורדי, נסיון ההשמדה של היהודים דוקא טיפח את הקריעה של הסובייקט מתוך החיים. באופן אירוני, הגרמנים שהתלהבו מהחיה הבלונדית של ניטשה, הצליחו לבטל אותה בפעולה שלהם עצמם.

 

ירושת הארץ של היהודי המסורתי

אך הבה נשוב אל היהודים ונניח לפתטיות של מי שניסו להשמיד אותם. ברקוביץ מצביע כאמור על הבדל חשוב בין האופן שפרנקל התנתק מהמציאות לאופן שעשו זאת היהודים המסורתיים. הטכניקה של פרנקל היא הרחקה עצמית מהסיטואציה, השקפה עליה מבחוץ, כאילו אינו נמצא בתוכה. זוהי הטכניקה הטכנולוגית־מדעית. פרנקל רואה עצמו כמרצה המביט בקור רוח במצב ומנסה לנתח אותו בעין אובייקטיבית.

הטכניקה היהודית המסורתית, לעומת זאת, שבזכותה קבוצה שלמה של אנשים הצליחה לשמור על הכבוד שלהם בתוך הדיכוי הבלתי נתפס של המחנות, היא לכפות "קצב אחר על המציאות הקשה". הסובייקט היהודי לא נדרש לאובייקטיביזציה רגעית של המצב כדי להשתחרר ממנו. הארגון היהודי של הזמן־מרחב אינו כפוף מלכתחילה למציאות הממשית אלא להפך, הוא מכופף אותה אליו.

ברקוביץ מרחיב על יכולת זו. הוא מצטט את ההיסטוריון שחקר את חווית הקיום במחנות, טרנס דה־פרה, המתאר כיצד פוררו המחנות את מבני המשמעות היוצקים תוכן במרחב ובזמן:

"במצב קיצוני מתפוררות צורות הזמן, אובדים קצבי השינוי והתנועה. עוברים ימים, חולפות עונות, נוקפות שנים, ולמתקן אין מושג כמה זמן יימשכו עוד ייסוריו." ישנה "ריקות מוחלטת כשלעצמה, שהייה בתוך הרצף של ימים זהים שמשכה היה עלול להיות שנה אחת או ימי החיים כולם" (עמ' 64).

מה מארגן את חיי האדם בעולם ויוצק בהם משמעות? הבחנה בין מקומות, בין אנשים, בין זמנים. יש לאדם הבית שלו והחוץ, ובתוך חוץ זה יש מקומות שמתנהגים באופן אחד, כמו תיאטרון ומשרד ממשלתי, ומקומות שמתנהגים באופן אחר, כמו רחוב העיר, הגינה השכונתית, בית הקפה ומסיבה אצל חברים. מבנים חברתיים אלו מתווכים את המציאות לאדם, וזו עבורו המשמעות של "לחיות", לחיות בתוך המציאות. ארגון זה של הזמן־מרחב יוצר את מה שמכונה "משמעות".

לארגון זה יש עוגנים ממשיים, שאינם יצירי רוחו של האדם. המשמעות נולדת מהארץ. גינת העיר היא מקום ממשי שבו דשא ועצים וספסלים ופנסים, פינות משחקים לילדים, פינות אכילה ופחים, שבילים ותמרורים. האנשים המתנהלים בכל אותם נתיבים המארגנים את הזמן־מרחב הממשי עושים את מה שהארגון של הממשות מצווה עליהם לעשות. בספסלים אמורים לשבת. בפחים אמורים לזרוק את האשפה. בשבילי ההליכה אמורים ללכת ובשבילי האופניים לרכב על האופניים. על הדשא אמורים לשחק בכדור. על השולחנות אמורים לפרוש מפת ניילון ולהניח שקיות סופר, כלים חד־פעמיים, סנדוויצ'ים, מיץ תפוזים ושוקו בבקבוק – כלומר לעשות "פיקניק".

מתנהלת כאן מערכת יחסים מורכבת שבה הארגון של הזמן־מרחב – שהוא יציר רוחו של האדם – נשען על עוגני ממשות יציבים. אם היינו משטחים את הפארק והופכים אותו לשדה בור אפור, לא היה ניתן למלא אותו במשמעות, כלומר לארגן את הזמן־מרחב בתוכו באופנים מסוימים.

חיי המחנות פוררו לאבק את נפש האדם בכך שהרסו את כל עוגני המשמעות והחליפו אותם בחדגוניות אפורה לחלוטין, שבה אין גבוה ואין נמוך, אין הבדל בין יום ליום ובין מקום למקום ובין אדם לאדם. הממשות כולה קיבלה גוון אחיד לחלוטין – הרבנים מאבדים את זקניהם וכובעיהם, הפרחחים את השרשרות והאופנועים, הבורגנים את החליפות והכלבלבים והפועלים את הסרבל והסיגריות. כולם ישנים על אותם דרגשים, מסופרים באותה תספורת, לבושים באותה פיג'מת פסים מרופטת. אין כל עוגנים בזמן. אין כל עוגנים במרחב. אין כל עוגנים להיררכיה של גבוה ונמוך. המשמעות מתפוררת והאדם נעלם.

אבל היהודי אינו זקוק לעוגנים ממשיים כדי לארגן את הזמן והמרחב. הוא יכול למלא גם שדה בור אפור במשמעות. הוא יורש את הארץ ולא נולד ממנה. וזה בדיוק מה שקרה בשואה. בניגוד לאנשים הרגילים שמתאר טרנס דה־פרה, היהודים המסורתיים הצליחו לארגן את הזמן־מרחב של המחנות ו"לכפות קצב אחר על המציאות הקשה", וליתר דיוק, על המציאות הריקה:

בשביל היהודים שאת אורח חייהם אנחנו בוחנים כאן לא היתה קיימת ה"שהייה בתוך הרצף של ימים זהים", הריקות המוחלטת שזמנה נצח. זמנם לא היה החדגוניות חסרת המבנה שכפה עליהם האס־אס. זמנם נקבע על פי לוח השנה העברי. לוחות שנה נכתבו בגטאות ובמחנות בכתב יד, ובמקומות שלא היו לוחות שנה היו תמיד יהודים שידעו לחשב ולמצוא את התאריכים הדרושים על סמך המידע הזעום שהיה בידם. וכך היה זמנם של היהודים מחולק לימים ולשבועות, לחודשים, לעונות ולשנים. החלוקה ייצגה רצף קצוב, וכל חלק ממנו נשא עמו את משמעותו וחשיבותו שנקבעו לזיכרון וקוימו למעשה (עמ' 64).

וכך, יכולת זו אפשרה להם לחיות בתוך מציאות חלופית. כפי שברקוביץ מדגיש, פרנקל נפגש במציאות הדוקרת והכואבת, שהצליח לשאת רק על ידי אובייקטיביזציה לרגעים, אולם שומרי המצוות כלל לא חיו באותה מציאות. הבה נקרא שוב את הקטע שציטטתי למעלה:

בעיות שונות לגמרי טרדו את רוחם: האם יצליחו למצוא בצריף שלהם פינה שבה יוכלו להתפלל תפילת מעריב במניין? ואיך ישיגו זוג תפילין? כמה מנות לחם יצטרכו לשלם בעבורן? פורים מתקרב – איפה ישיגו מגילת אסתר? והאם הפסח הזה יהיה שוב פסח בלי מצות? כיצד יקטינו את היזקקותם למרק החם של המחנה, שהיה טרפה? איך יוכלו לארגן חנוכיה לחנוכה ולהגניבה אל תוך המחנה? ואחר כך, איך ידליקו נרות בחשאי? (עמ' 62)

הם כמובן חוו את הקושי של המחנות. אבל היהודי אינו חלק מהארץ. הקיום שלו הוא קיום המרחף על הארץ, כמו בתמונה של שאגאל. הממשות של הארץ אינה פוגשת בו. הארגון של הזמן והמרחב שלו אינו כפוף לעוגנים ממשיים. לוח השנה היהודי ומערכת ההפעלה שלו, ההלכה, מייצרים עבורו מרחב־זמן משמעות חלופי, המשליך עצמו על המרחב־זמן הממשי.

היהודי יורש את הארץ ולא נולד ממנה. לא הממשות מצווה עליו את המשמעות, אלא הוא מצווה את המשמעות על הממשות. הצריף של המחנות לא אמור להיות בית כנסת. הממשות שלו מצווה דברים אחרים לחלוטין. אבל את היהודי ההלכתי זה לא מטריד. הוא יחפש מיד את ה"מזרח", יגדיר את הדרגש כעמוד תפילה, יאסוף עשרה יהודים ל"מעריב" והנה הפך הצריף הריק והאומלל לבית כנסת עמוס משמעות.

 

ובחרת בחיים? הצד האפל של התלישות היהודית

ברקוביץ ממשיך להביא עוד ועוד עדויות ודוגמאות לניתוק היהודי ומתפייט על יכולת מופלאה זו. זכורני כי כשקראתי זאת, התפעמתי מצד אחד מגדלות נפש זו אך ליוותה אותי גם איזו הרגשת אי-נוחות עמומה שלא ידעתי להסביר לעצמי. עד שהגעתי לקטע בספר, שאת חלקו ציטטתי בפתיחה, שבו פעמוני האזעקה החלו להרעיש בקול. אביא כאן את הקטע בשלמותו, הכולל שתי עדויות וביניהן פרשנות של ברקוביץ:

רבי ניסן שיינברג היה דיין בברנוביץ. בשושן פורים 1942 תכננו הגרמנים לערוך בעיר מרחץ דמים , שבו יירצחו אלפי יהודים. אחד מן הניצולים, ד"ר נחמיה קרושינסקי, מעיד על מה שראו עיניו: "קבוצה של חסידי סלונים שנלכדה ב"אקציה"… עמדה ועסקה במה שעסקה, בהכנות לקידוש השם. במרכז החבריא, בתווך, ניצב הדיין ר' ניסן, שהיה קורא: 'יהודים! רק לא לשכוח כי פורים היום! הבה נשתה 'לחיים!'. הוא מוזג כוסית וקורא שוב: 'לחיים!' – והוא תופס כמה יהודים בידיהם ויוצא בריקוד של מצווה, עד שתפסתו יד הצורר לטבח. הוא שר בפנים קורנות : 'שושנת יעקב צהלה ושמחה…'".

אדישות בוז כזאת כלפי האויב היא שיאה של הריבונות האנושית. דב סדן קרא לה "האמונה האחרונה". הוא כתב שהיא עולה על כל עוצמתו של האויב, שכן האויב רואה את העוצמה הזאת כעצם מהותה של המציאות, ואילו בעיני בעלי "האמונה האחרונה" אין היא קיימת כלל. אמונה כזאת בלבד מכשירה את נפש האדם להגיע אל שיא התרוממות הרוח – חוויה שהיהודי היטיב להכירה בנדודיו, הודות לאמת שהוא מייצג בתולדות אנוש. רבים משרידי הגטאות והמחנות מדברים על התרוממות רוח כזאת.

אחד משרידי גטו לודז' מתאר את אותם הימים ואומר: "לאמיתו של דבר אני לא פעם מתבייש בפני עצמי. היאך נפלתי מאיגרא רמא של אז לבירא עמיקתא של חיי הנוחיות והקטנות דהיום? אוי ואבוי! הרי כל כך התרחקתי אפילו מן ההשגות הנעלות והנשגבות דאז… מה המושגים שלנו כיום הזה על הגטו? גיהינום! בית הקברות! תהום שחורה ואפילה! והרי עבור אנשי החבריא היווה הגטו ממש כבשן אש של מסירות נפש צרופה ודבקות טהורה שאין למעלה מהן! (עמ' 72-73)

ה"לחיים" בסיפור הראשון מייצג בעיני ברקוביץ את שיא הריבונות האנושית, את התלישות המוחלטת מהתנאים החיצוניים, עד כדי כך שהמושג "חיים" עצמו אינו מעוגן בכל דרך בממשות הביו-פיזית.

חשוב להדגיש את כל עוצמתה של פרדוקסליות זו. התכונה היהודית שאני מדבר עליה כאן אינה בשום פנים ואופן בוז לחיים, חיי השעה, מתוך ניסיון להיאחז במשהו נעלה יותר, מה שמכונה "נצח" או "אחד" או "אמת" בלשון הפילוסופיה היוונית. ר' ניסן שיינברג לא נתפס אל איזושהי נצחיות והחליף אותה בחיי הזמן. הוא לא נשא עיניו אל האחדות, אל הנצחי, אל היפה כשלעצמו או האמת כשלעצמה או כל אחד מהמושגים שהגל ותלמידי תלמידיו עורכי האקציות נשאו אליו עיניים. הוא חי את חיי השעה, מזג כוסיות של וודקה ופרץ בריקוד. אבל חיים אלו היו כה תלושים מהסביבה, כה מנותקים מהדם שנשפך סביב, מתעלמים בקשיות לב מההרס הנורא והחורבן המזעזע שהתחולל באותם רגעים ממש – איזה מן חיים אלו?

ובאותה נשימה ממשיך ברקוביץ ומביא את דבריו של ניצול גטו לודז', הכותב כמסתבר שנים רבות לאחר החורבן: "היאך נפלתי מאיגרא רמא של אז לבירא עמיקתא של חיי הנוחיות והקטנות דהיום? אוי ואבוי!"

מה?!

חיי הגטו הם "איגרא רמא" והחיים הבריאים והטובים שיש לו בבני ברק או בירושלים, בברוקלין או בלונדון, עם צהלות של ילדים וילדות משחקים וזקנים וזקנות היושבים בביטחון על המרפסות שלהם ושותים תה של בין ערביים, עם אישה ומשפחה וקהילה ועושר כלכלי וביטחון וכבוד וחיים יהודיים עשירים ומלאים – כל אלו הם "בירא עמיקתא"? אכן, אוי ואבוי. התלישות הקיצונית של הגטו נעשית למעלה מבוקשת. "איך נתרחקנו", "עלינו להתבייש בעצמנו". הלא אלו דברים מזעזעים!

איני דן אנשים שעברו את התופת. יתכן כי גישה מעין זו מאפשרת לאדם לעבד את שעות האפלה בחייו ולהמשיך הלאה בלי שהן יהפכו לחור שחור הבולע את כל האור שנותר. אני שואל על הרב ברקוביץ – כיצד לא הבחנת שיש בעיה בדברים אלו? כיצד אתה רואה בכך "שיא התרוממות הרוח"? הצד האפל של הניתוק היהודי, שאפשר לר' ניסן שיינברג לרקוד בעליצות "שושנת יעקב צהלה ושמחה" בזמן שכדורי הגרמנים מפילים עוד ועוד גוויות מתחת לרגליו המקפצות, היא המחשבה שדבריו של אותו ניצול גטו לודז' הם אידאל שיש לשאוף אליו.

 

קול דודי מחריש את האוזן: תתעוררו!

לאחר חטא העגל אומר הקב"ה למשה כי ישראל הם "עם קשה עורף". ואומרים על כך חז"ל:

"ויֹּאמֶר ה' אל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וכו'": מַהוּ "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פּוֹלְוָיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר רְאוּיִים הֵן לְהֵעָרֵף. אָמַר רַב יָקים שְׁלשָׁה חֲצוּפִים הֵם חָצוּף בַּחַיָּה כֶּלֶב בָּעוֹף תַּרְנְגוֹל וּבָאֻמּוֹת יִשְׂרָאל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי וְאֵינוֹ אלא לְשִׁבְחָן אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב. אָמַר רַבִּי אָבִין עַד עַכְשָׁו קוֹרִין אֶת יִשְׂרָאל בְּחוּצָה לָאָרֶץ הָאֻמָּה שֶׁל קְשֵׁה עֹרֶף. (שמות רבה מט ב)

התכונה המופלאה של היהודי הנודד מביאה אומנם לשרידותו אך היא מגיעה עם תג מחיר. המחיר הוא מה שמכונה בתורה "קשיות עורף". זוהי האטימות של היהודי שגורמת לו להתעלם מהסביבה ולהימנע מלהשפיע על הנסיבות שבתוכם הוא נתון ולחטוף שוב ושוב מכות, רדיפות ועלבונות.

אי ההתערות שלנו בארץ, שהיא הסיבה לקשיות העורף, היא מצד אחד העוצמה המיוחדת שלנו המבדילה אותנו מן הגויים ומאפשרת לנו לשמוע בקול ה' ולהתנתק מהאלימות וההשחתה של מצב הטבע בכל הדורות שקדמו לאברהם. היא גם התכונה שאפשרה ליהודים לשרוד את הגלות הארוכה והמרה, למרות הרדיפות שהיו מנת חלקם. כדי להישאר נאמנים לקב"ה, הם היו צריכים להיות כמו אברהם אבינו – להתנתק מהארץ, מהמולדת ומבית האב. כל העולם מעבר אחד והם מעבר אחר.

מאידך גיסא, ניתוק זה מגיע עם מחיר, שעלול לגרור שעבודים חוזרים ונשנים. הוא מקשה עלינו לרשת את הארץ. הוא עלול להפוך סירוב לשמוע בקול ה', גם כאשר הוא שולח את כל הסימנים האפשריים לאותת לנו שיש משהו לא טוב עם התנהגותנו. ויתרה מזאת, הוא עלול לבוא לידי ביטוי בעצם הסירוב לרשת את הארץ. שני אבות החטאים של ישראל, חטא העגל וחטא המרגלים, נובעים מאותה תכונה שהופכת אותם ליהודים – התלישות מהארץ.

"לפני שנים מעטות, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי-גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה; עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!".[1]

מילים מפורסמות אלו פותחות את תוכחתו של הרי"ד סולוביצ'יק ליהדות הדתית באמריקה, על שאינה עושה מספיק למען מדינת ישראל.

בנאום זה, שניתן ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, בשנת תשט"ז, מונה הרי"ד שש דפיקות שדפק הקב"ה בעולם – שש שינוים דרמטיים במקומם של היהודים במציאות ההיסטורית, הריאלית: דפיקה במערכת הפוליטית העולמית, שהתאחדה במפתיע לטובת הקמת מדינת ישראל; דפיקה בשדה הקרב, עם הניצחון המדהים של צה"ל את צבאותיהם של מדינות מבוססות וגדולות מאתה; דפיקה בשדה הרעיונות עם ההודאה הנוצרית בתחייתו של עם ישראל; דפיקה בשדה החינוכי, עם ההתעוררות לשיבה אל היהדות בקרב הדור היהודי הצעיר; דפיקה בשדה התודעתי היהודי, כאשר בפעם הראשונה מזה מאות שנים קמו יהודים להגן על עצמן מידי צורריהם ולהינקם מאויביהם; דפיקה במישור הגיאוגרפי, כאשר יש ליהודים חבל ארץ שהם יכולים לפנות אליו למקלט מרודפיהם. ששה שינוים דרמטיים אלו מקופלים במציאות של הקמת מדינת ישראל. הרי"ד רואה בהם דפיקות שהקב"ה דופק על פתחנו ומבקש להכניע את קשיות העורף שלנו.

דבריו של הרי"ד פונים מצד אחד אל היהדות הדתית בארה"ב ומבקשים ממנה להכיר בגודל השעה ולהתגייס לטובת מדינת ישראל. אולם, בנשימה אחת הוא פונה גם אל מנהיגי מדינת ישראל ואומר: "האם הציונות החילונית תבין סוף סוף כי מדינת ישראל לא תחסל את הגורל הפרדוקסלי של הבדידות הייחודית – ולהיפך? בדידות בלתי מובנית זו של 'ולקחתי אתכם לי לעם' מודגשת עכשיו עוד יותר במערכה הבינלאומית". הוא מדבר על אותה אשליית נורמליות ציונית שאליה התייחסתי במאמר הראשון בסדרה, זו שמתכחשת לייחוד היהודי של התלישות מהארץ.

הרי"ד אומר למעשה כי כל הקבוצות בעם היהודי, העם קשה העורף, אינן שומעות את דפיקות הדוד. היהדות הדתית מכונסת בדאגה פנימית לעניינה היא: "האם יצליחו למצוא בצריף שלהם פינה שבה יוכלו להתפלל תפילת מעריב במניין? ואיך ישיגו זוג תפילין? פורים מתקרב – איפה ישיגו מגילת אסתר? והאם הפסח הזה יהיה שוב פסח בלי מצות?". הציונות החילונית, לעומת זאת, מדמה כי תצליח להינצל מגורל התלישות היהודי ולהפוך לעם נורמלי הנטוע בארץ. צד אחד מתנהג בקשיות עורף אופיינית, והצד השני מנסה להתכחש לסיבה המקורית של קשיות העורף, להתעלם מהתכונה היהודית היסודית של תלישות מהארץ.

עברו שבעים שנה מנאומו של הרי"ד ועתה אנו שומעים דפיקה נוספת. בעיצומו של שמיני עצרת, היום של הסעודה הקטנה שעושה הקב"ה לרעיה החביבה, נפרצה לפתע דלתה. הדוד דפק ודפק, והרעיה לא ענתה. היא התבצרה מאחורי החומות שלה, כשחצי העם אחוז באשליית נורמליות והחצי השני תר אחרי מגילת אסתר שאפשר לקרוא בה את עשרת בני המן בלי לנשום. אז הוא פרץ את הדלת בכוח.

ועתה כולנו מבוהלים ומטורפים מרוח הפרצים שנושבת מהפתח. ומה עושים? האם כעת ייכנע עורפנו? האם הדתיים יצליחו לשמוע את הקול הקורא להם לקחת אחריות על המצב ההיסטורי שלהם ולא לחיות רק במציאות אלטרנטיבית או שהם ימשיכו לחיות כמו שהם חיו עד היום, עם "הבעיות מסוג אחר" שהטרידו אותם במידנק, טרבלינקה ובכוונואלד? האם הם ישמעו את הדפיקה של הדוד, הקורא להם לחיות למענו ולא למות למענו, או שהם ימשיכו להתהדר ב"עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"? והאם הציונים החילונים יצליחו לשמוע את הקול הדופק ואומר להם: "אין אף דבר נורמלי בכם! אינכם ככל העמים. נטשו את האשליה המסוכנת הזו ותפסיקו לרדוף את אחיכם החרדים!" או שהם ימשיכו בשלהם, להילחם למען "הדמוקרטיה"? ואלו שרוצים להיות גם ציונים וגם דתיים, האם הם יצדדו בברית עם אחיהם היהודים או בברית עם אחיהם הישראלים? האם הם יעדיפו להצטרף לרדיפת היהודי בארצו בשל דחייתו את חזון הנורמליות או שהם ישמעו את קול הדוד ויקבלו בלב שלם את החריגות היהודית שלהם? כל השאלות הללו נושבות בעוז ללא מענה דרך הפתח שנפרץ ומרעידות אותנו עם העצם.

---

[1] הרי"ד סולוביציק, קול דודי דופק, עמ' 16. ההדגשה במקור.

מקור תמונה: Wikiart.com, שימוש הוגן