מדוע שונאים את היהודי (חלק ב)

בימים אלו, אפליית יהודים והצדקת טרור כלפיהם היתה שוב לתופעה פופולרית. זאת בזמן שאף אחד מהתנאים שבשלהם נרדף היהודי במודרניות אינו תקף עוד. ליהודים מדינה ריבונית משלהם והסדר העולמי היום שונה משמעותית מזה של ראשית המודרניות ועידן הלאומיות.

בפרק הקודם הצגתי את עמדתו של פינסקר, שאנטישמיות היא תוצאה של העדר קיום מדיני ליהודים. אם תהיה ליהודים מדינה, טען, האנטישמיות תיעלם והעם היהודי יפסיק לזכות ליחס מיוחד מצד האומות. מחשבה זו התנפצה בקול רעש גדול בשבעה באוקטובר. הוכח כי אפליית היהודים חיה ובועטת גם לאחר הקמת מדינת ישראל. אנו ניצבים כעת מחדש מול השאלה, מדוע שונאים יהודים בעולם? מה יש בנו שמעורר יחס מיוחד?

בניגוד לפינסקר, שראה באנטישמיות תגובה למצב היהודי, רבים מחוקרי האנטישמיות מסרבים להודות שיש ביהודי דבר מה מעורר שנאה ומבקשים לאפיין דוקא את האנטישמי. הם מתמקדים בפסיכולוגיה שלו, במעמדו החברתי ובדעותיו הקדומות. היהודי שעל הכוונת נתפס פסיבי לגמרי, קרבן של הנסיבות. בטעות הפך הוא קרבן לבעיות הפסיכולוגיות של האנטישמי, למצוקה החברתית שלו או לסטריאוטיפים הרודפים אותו. לחלק ממחקרים אלו יש ערך כלשהו ולחלקם פחות. כך או כך, במסה זו אבקש לנקוט גישה שונה ולאפיין דוקא את היהודי.

בשורות הבאות אבקש להציג את הגישה המסורתית, ששנאת היהודים נובעת מתכונה מהותית שלהם. האנטישמי אינו טועה בעובדות. הוא מזהה נכון את המקרה היהודי ואינו משליך על היהודי את המצוקות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות שלו. יש ליהודים תכונה המאפיינת אותם ומבדילה אותם מכל השאר, והתכונה הספציפית הזו היא מה שהאנטישמי שונא.

ישראל הם עם שהעיקרון המכונן שלו אינו ילידיות [אוטוכתוניות] אלא ברית עם אלוקים. מצד שני, ברית זו אינה "התגלות", דהיינו חשיפה של אמת אוניברסלית, אלא התחייבות של קבוצה פוליטית פרטיקולרית, "עם". שניות זו הופכת אותם לאנשים שאינם חלק מעם הארץ מצד אחד, אך עדיין הם מכונסים וסגורים בתוך עצמם. היא מייצרת את התכונה של "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". בשורות הבאות אסביר תכונה זו ואבהיר מדוע היא מביאה לשנאת יהודים. 

 

היהודי אינו מדיני מטבעו

העיקרון היהודי שאנו שונים באופן עמוק מכל העמים אינו אמונה דוגמטית באיזשהו סדר מטפיזי נסתר מהעין אלא תיאור מצב עניינים ממשי התקף עד ימינו אנו.

בספרו "פוליטיקה" קובע אריסטו שהקשר של האדם למדינה הוא קשר טבעי. כמו שבעלי-חיים מסוימים חיים בעדרים כך האדם חי במדינה.  "ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם. הוא כאותו חסר-שבט, חסר-בית, חסר-חוק, שמגנה אותו הומירוס" (פוליטיקה 1253א, תרגום ח"י רות). ניתן לזהות בהשקפה זו ניסוח פילוסופי של המיתוס הילידי, האוטוכתוני, מיתוס הלידה מן הארץ, שבו התפארו העמים הקדומים. סיפורי הראשית של העמים הקדומים באגן הים התיכון מתארים כי המקור של העם הוא האדמה עצמה. תרגום הולם של הביטוי "עמים אוטוכתונים" לעברית יהיה "משפחות האדמה". לפי מיתוס זה, העם שייך למקום שבו הוא גר באופן טבעי – הוא חלק אורגני של המקום.

פריקלס, המצביא האתונאי הדגול של המלחמות הפילופונזיות, שניתן לכנות אולי "מלחמת העצמאות של אתונה", נושא בסוף השנה הראשונה למלחמה נאום לזכר הנופלים (שהוא גם אחד המקורות הראשונים ביותר לרעיון הדמוקרטי). נאומו פותח בכך שאתונה היא המקום שבו ישבו האתונאים מאז ומעולם. "אפתח דברי באבות אבותינו […] ארץ זו שבה ישבו תדיר אותם עצמם דור אחרי דור, הנחילוה בגברות רוחם לבאים אחריהם" (תוקידדס, ספר שני, ל"ו, תרגום א.א. הלוי). רציפות היסטורית זו, טבעיות זו של הקיום הפוליטי, היא מה שמעניק למדינה את הלגיטימיות שלה. הזכות הטבעית של עמים לריבונות – רעיון בעל חשיבות רבה בלאומיות המודרנית – מבוססת על התפיסה שיש קשר בלתי נפרד בין האדם לבין המקום שבו ישבו אבותיו ואבות אבותיו מעולם.

אבל היהודי מתנגד לעיקרון זה. נאום יהושע לאחר כיבוש הארץ, המקבילה הקרובה ביותר לנאום פריקלס, פותח במילים דומות מאד, אך עם מסר הפוך לחלוטין:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב [וָאַרְבֶּה] אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

אברהם לא נולד בארץ כנען ואין לו זכות טבעית עליה. לא משום שהוא נווד "מטבעו". הוא אינו בן-המדבר, חסר-הבית וחסר-השבט שלו בז הומרוס. הוא נולד לתוך משפחה וארץ ומולדת משלו, שבה ישבו אבותיו מעולם, כמו כל העמים האוטוכתונים. אבל הוא עושה דבר ההפוך לטבעו. עוזב את הסדר המדיני אליו הוא שייך ומבקש להקים עם לא באמצעות התערות בארץ חדשה, שבה ישוב ויהפוך ליליד, אלא באמצעות ברית עם מי שמתנשא מעל הארץ.

חריגות יהודית זו תקפה עד עצם היום הזה.

כל העמים מלבד ישראל נולדים מהארץ, לא באופן מטפורי או מיתי אלא באופן ממשי. מה שהופך את האנגלים לאנגלים היא העובדה שהם חיים באנגליה. הם חלק מהנוף של המקום. הם "אנשי המקום", "גויי הארץ", "משפחות האדמה". אם הם היו עוזבים את אנגליה הם לא היו נותרים אנגלים לאורך זמן. השורשים – זה מה שהופך עם לעם; שייכות למקום מסוים, לנוף, לבניינים. המאפיינים הרוחניים יותר, כמו חוק ושפה ותרבות רוחנית אינם מגבשים פרטים לעם ללא הזיקה הראשונית והטבעית לארץ. אם נעתיק את החוק והשפה והתרבות למקום אחר, נקבל עם שונה, שיהפוך להיות יליד של ארץ חדשה עם תנאי חיים שונים. האנשים בו לא ימשיכו להיות אנגלים.

אנשים זוכים לקיום קבוצתי מכוח תנאי החיים החומריים הכובלים אותם יחד, ובראש ובראשונה, הטריטוריה. גרש את האנגלי מאדמתו, נתק אותו משורשיו והאנגלי שבו יבול ויעלם. הדרך היחידה של האנגלי להעתיק את עצמו למקום אחר היא כיבוש – כלומר, שליחת שורשים או נטיעת ייחור במקום אחר. רק כך הוא יהיה יכול להמשיך לשמור משהו מהאנגלי שבו בארצות חדשות כמו אוסטרליה, אמריקה או דרום אפריקה. הוא יזרע את עצמו בארץ החדשה ויהפוך להיות היליד החדש שלה.

"האדם הוא נוף מולדתו" אמר המשורר הציוני שרצה שהיהודי יהיה ככל העמים.[1] והוא אכן צדק לגבי כל האנשים שאינם יהודים. אבל היהודי אינו נוף מולדתו. היהודי המסורתי שייך ולא שייך לכל מקום שאליו הוא מתגלגל. מצד אחד, הוא מצליח להכות שורשים בכל מקום. בבלגיה יהודים בלגים ובאנגליה יהודים אנגלים, באמריקה יהודים אמריקאים וברוסיה יהודים רוסים, בצרפת יהודים צרפתים ובאיראן יהודים איראנים. כל היהודים הללו שייכים היטב למקום שבו הם חיים ונושאים את מאפייניו, ובו בזמן, לא שייכים אליו אלא שומרים על ברית שקושרת אותם לאנשים שונים מהם מאד, שגרים במקומות מרוחקים ואת שפתם אינם דוברים ואת נוף מולדתם אינם מכירים.

הקיום היהודי אינו תלוי בארץ. גרש את היהודי מהמקום הממשי שבו גדל, מכל תנאי החיים שהיוו את נוף ילדותו – העיירה שבה נולדו וחיו הוא ואבותיו ואבות אבותיו, שבית הקברות שלה מלא מדורות על גבי דורות של משפחות יהודיות שהיוו את הנוף הממשי מאד של המקום – והשלך אותו במקום אחר, זר, שונה לחלוטין: הוא יכה שם שורשים וישחזר כעין הצורה הישנה שהייתה לו במקום הקודם. תופעה זו חזרה ונשנתה שוב ושוב בהיסטוריה הדרמטית והמיוסרת של היהודים. היהודי מסוגל להיעקר ממקומו, לטעת את עצמו במקום חדש, ולהמשיך לתחזק את הקיום הפוליטי הישן שלו. הוא לא נולד מהארץ, ולכן הקיום שלו לא מותנה בה.

היהודי המסורתי מעולם לא זכר את הנוף שאותו עזב אך לפני רגע. היהודים המסורתיים האמריקאים אינם זוכרים את מזרח אירופה ממנה הגיעו. היהודים המסורתיים התימנים אינם זוכרים כמעט דבר מתימן וכך גם הפולנים, ההונגרים, המרוקאים והעיראקים. הדבר היחיד שהם זוכרים הוא את היהדות של תימן ומרוקו ופולין והונגריה וליטא ועיראק. כל השאר נמחה כלא היה. נוף מולדתם מעולם לא היה חלק מהותי ממי שהם. הן נטעו את עצמן מחדש במקומות שונים בתכלית וקמו לתחייה.

השונות של ישראל מכל הגויים היא שונות זו – איננו גויי הארצות, איננו משפחות האדמה. הקיום שלנו אינו תלוי באדמה ובארץ. ישראל זוכים לתחיית המתים. הם מתים במקום אחד – נעקרים ממנו וכל מוסדות הקהילה הממשיים אובדים וכלים. אולם, הם נולדים מחדש בגוף שממשיך את הקיום הישן שלהם – מקימים מחדש קהילה במקום אחר לחלוטין, שבו הם ממשיכים להתקיים כאורגניזם השומר על רציפות זהותית עם הקיום הקודם. היהודים אינם חלק מהנוף. הם עם מוזר, עם שאינו כבול לארץ.

תכונה זו אינה התוצאה של הגלות. אדרבא, היא זו שאפשרה ליהודי לחיות בגלות ולשמור בה על זהות מובחנת ולא להיטמע ביושב הארץ.

 

"שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה"

האידיאולוגיה האנטי-ילידית באה לידי ביטוי בכל היבט של החיים היהודיים, של הסיפור היהודי ושל המחשבה היהודית. הסיפור היהודי הוא: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט … ויוציאנו ה' ממצרים … ויביאנו אל המקום הזה". היהודים אינם שייכים לארץ ישראל באופן טבעי. אין להם "זכות טבעית" על הארץ והם לא נולדו בה, אלא אדרבא: "ארמי אובד אבי". אביהם הראשון עזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, והנכד שלו נאלץ כבר לברוח שוב מהמגורים הארעיים של אביו בארץ ובניו ירדו לארץ לה להם.

הארץ שייכת ליהודים רק מכוח הנתינה האלהית. נתינה זו אינה אירוע חד-פעמי אלא מצב מתמיד שמותנה לנצח בשמירת הברית. לפיכך, ישראל זוכרים ומזכירים בכל אורחות חייהם את יציאת מצרים. ביום חגם הם יוצאים מבתיהם ויושבים בסוכות רעועות לזכור את הארעיות שלהם בארץ, או אוכלים לחם דל כדי לזכור שאחיזתם בארץ אינה מובנית מאליה. את הפרי הראשון הם מביאים לאלהים, להתוודות בפניו שהם מכירים בכך שהוא נתן להם את הארץ על תנאי, וכך הם נוהגים גם עם מתת הבכור באדם ובבהמה. הם קושרים לעצמם תזכורת תמידית על ידיהם ומניחים כזו בין עיניהם ועל מזוזות בתיהם כדי שלא לשכוח אפילו לרגע שהארץ אינה רשומה על שמם בטאבו. הם לא רק כותבים זאת על פתקים אלא גם אומרים זאת בקול פעמיים ביום: מזכירים לעצמם שאם ישמעו בקול ה' יוכלו לשבת על הארץ ולהנות מפריה, אך אם חלילה יפתה לבבם – יאבדו את הארץ. פעם בשבוע הם עוצרים הכל ושובתים ממלאכה, זכר ליציאת מצרים ולכך שהעולם אינו שייך להם אלא לבורא עולם, ופעם בשבע שנים הם מניחים את האדמה לנפשה לשנה שלמה, כי הארץ שייכת לה' ולא להם. אם הם לא ישמרו את מצוות ה', הם מוזהרים, הם יושלכו מהארץ והיא תחזור לידים של ה' כדי לרצות את שבתותיה.

תכונה זו מסבירה מדוע גם כשהם מגיעים לארץ, הם אינם להוטים להוכיח ריבונות. לוקח להם 400 שנה עד שהם מקימים ממלכה כמו עם נורמלי ("שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם"). הם חיים בכל מאות שנים אלו בקהילות, כשמה שמלכד אותם הוא הנאמנות שלהם לקב"ה. כשאחד המלכים בסביבה מציק להם יתר על המידה, קם מישהו מתוכם ומושיע אותם, אך גם לאחר מכן, הוא מסרב לקחת את המלוכה על עצמו כיוון שה' הוא המלך ("וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם"). גם כשקם להם מלך, הוא שונה ממלכי הגוים. הוא נלקח "מאחר הצאן" ומכונה "עבד ה'" ("וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל"). הוא אינו שואף להתערות בארץ אלא אומר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם […]  עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה […] יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם".

הרעיון שה' הוא המלך ולפיכך תבל ויושבי בה שייכים לו ולא לאדם הוא הגרעין היסודי של הקיום היהודי עד עצם היום הזה. הוא מלווה את היהודי בכל צעד ושעל בחייו. לפני שהיהודי אוכל תפוח או שותה כוס מים, הוא מכריז שהקב"ה הוא מלך העולם. כשהוא קם בבוקר ופוקח עיניים, הוא מצהיר: הקב"ה הוא מלך העולם. כשהוא הולך לישון, הוא מזכיר: הקב"ה הוא מלך העולם. הקב"ה הוא מלך העולם ולא האדם והארץ שייכת לו ולא לאדם. לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל. הארץ שייכת לה' והיהודי פועל עליה מכוח רשותו בלבד.

היהודים המסורתיים מבקשים להמשיך בדרכו של אברהם אביהם. הם אמנם מקווים כל הזמן לרשת את הארץ אך אינם תלויים בה. הם לא נולדו ממנה. הם יכולים לרדת למצרים ולהשתעבד בה 400 שנה, ועדיין לשמור על הזהות הנבדלת שלהם. גם אחרי שהם יורשים את הארץ, הם נותרים גרים עליה (ויקרא כה, כג), כי הארץ שייכת לאלהים ולא לאדם. נאסר עליהם להפוך חלק ממנה. הארץ נותרת תמיד תמיד הארץ המובטחת. הם נמצאים במסע תמידי לרשת אותה אך אחיזתם בה תלויה ועומדת בשמירת הברית. הם רשאים לשבת על הארץ מכוח ההבטחה והברית אך הארץ נותרת ארצו של אלהים. הם נותרים תמיד עם שאינו ילידי.

תכונה פוליטית זו היא המאפיין החזק ביותר של הקיום היהודי. הסיפור של האבות, הירידה למצרים, היציאה הניסית ממנה וירושת הארץ הוא שמעצב תכונה זו. הוא מעצב אידיאולוגיה מעין זו: לא נולדנו מהארץ, ובדיוק משום כך, אנו משתוקקים לרשת אותה. הרעיון של ירושת הארץ הוא האנטיתזה של רעיון הלידה מהארץ, והוא הוא הסיפור האידיאולוגי וההיסטורי של ישראל.

גישה זו לקיום מושרשת בנו, יהודים מסורתיים, בצורה כל כך עמוקה עד שהיא הופכת שקופה עבורנו. אנו חושבים עליה כאופן היחיד לחוות את הקיום. אולם, למעשה מדובר בגישה שאינה מובנית מאליה כלל וכלל.

(כאן חובתי להעיר לקורא המשכיל הערה שלא אוכל להרחיב בה. בעולמנו הליברלי, הקיום הלא-ילידי נשמע מוכר למחצה גם לאדם שאינו יהודי. ואכן, התודעה הליברלית היא תודעה יהודית למחצה, האדם הליברלי מרגיש מנותק מהאורגניות הטבעית של הקיום, ומסיבה זו, יהודים משתלבים כה יפה בחברות ליברליות. אולם, החינוך הליברלי-הגליאני מכוון בבסיסו למגמה הפוכה לחלוטין מזה היהודי. הוא מבקש להשריש את האדם בקרקע, להעצים אותו, לחבר אותו, להדק את העוגנים שלו לארץ, להעניק לו "אותנטיות". האותנטיות מבקשת להתגבר על בעיית התלישות היהודית בחיים המודרניים. היהודי, לעומת זאת, הוא אנטי-אותנטי בעצם מהותו).

 

היהדות אינה אנטי-פוליטית: השאיפה היהודית לרשת את הארץ

התפיסה המסורתית שתיארתי לעיל שונה דרמטית מהעמדה הטוענת כי הייחוד של הקיום היהודי הוא ההעדר הכוח הפוליטי. עמדה זו היא למעשה משפחה שלמה של זרמים, שמהעדר מונח טוב יותר, אכנה אותם בשם הכולל "יהדות ליברלית". היא הולכת חצי דרך עם הרעיונות שהצגתי עד כה אך לא ממשיכה לפסוע את הפסיעות הבאות. היא נשארת עם "לך לך מארצך" אך מוותרת על החלק השני של הפסוק: "אל הארץ אשר אראך". התלישות מהארץ הופכת אצלה לאידיאל יהודי; הגלות – למצב הרצוי.

היהדות הליברלית אינה כופרת בכך שהיהודים הם קבוצה פוליטית מובחנת אך היא טוענת כי קבוצה זו מתאפיינת בהעדר המאפיין המובהק ביותר של הפוליטיקה: כוח. היהודים הם קבוצה פוליטית ללא פוליטיקה. עמדה זו, שמקבלת לדעתי את הניסוח המעודן ביותר שלה בספרו של הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, סבורה כי הייעוד היהודי, ההיסטוריות הפרטיקולרית של הקהילה היהודית, הוא להיות הגולה, הנווד, הסובל – כלומר זה שבהגדרה נעדר כוח. הם קבוצה שמה שמייחד אותה הוא שהיא שומרת על עצמה לא להזדהם בתשוקת הכוח האלימה של הקיום הפוליטי הממשי, הפרטיקולרי. המגדיר ההכרחי של הקהילה, לפיכך, הוא העדר השאיפה לריבונות ממשית – לקיום לאומי במסגרת מדינה. היהודי אפוא חסר ארץ בהגדרה. לא רק שהקיום היהודי אינו מותנה בארץ, אלא שהיהודים אינם אמורים לרדוף אחר ירושת הארץ. הם אמורים להישאר במצב הלא-ריבוני, בתור גולים נצחיים. היהודי הנודד הוא היהודי הטוב.

פרשנות זו לסיפור היהודי מבטלת את חשיבותו של המסע היהודי הבלתי פוסק לרשת את הארץ. היא רואה בחלק ההיסטורי של התנ"ך, שאינו אלא סיפור אחד ארוך על הניסיון היהודי ארוך השנים לרשת את הארץ, פאזה חולפת שהיהודים נדרשו לה לשם פיתוח המדרגה השלמה שלהם, הקיום הגלותי נעדר הכוח. אולם כיום, לאחר שהגלות באה לעולם, היהודי הגיעה ליעודו העליון שהוא, להיות עדות חיה לוויתור על הכוח הריבוני.

ברצוני להצביע כאן על כך שהגישה של היהודי המסורתי, האורתודוקסי, שונה מאד מגישות אלו.

היהודי המסורתי מאמין כי קיום פוליטי הוא תופעה פרטיקולרית מאד, של קשרי משפחה וקהילה ומסורת, של נאמנויות מורכבות והעדפה של הקרובים לך על פני הרחוקים ממך, שחייבת לבוא לידי ביטוי באוטונומיה משטרית ובטריטוריה מוגדרת. הוא שואף לרשת חבל ארץ מסוים ולחיות בו חיים מסוימים מאד עם חוקים מסוימים מאד, שלא כולם יכולים לקחת בהם חלק. הוא אינו מאמין כי היסוד שאמור למשטר את הקיום הפוליטי הוא זכויות אדם בלבד. במילים אחרות, הוא אינו מאמין רק במילים "לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך" אלא גם בחלק השני של הדברים, בהבטחה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". הוא מבקש תמיד לרשת את הארץ ולא שואף למצב הליברלי של העדר שורשים.

חשוב להדגיש כי השאיפה לרשת את הארץ בלי להפוך חלק ממנה באה לידי ביטוי גם בצורת החיים היהודית בגלות. מצד אחר, היהודים המסורתיים שמרו בקנאות על אוטונומיה מתבדלת שיוצרת כעין ארץ ניידת שלהם בלבד, מרחב שבו הם חיים את החיים היהודים ששייכים רק להם ואין לאומות חלק בהם. מצד שני, הם התמקמו תמיד במרכזי הערים ונכנסו ללב חיי המסחר והכלכלה במקומות מושבותיהם ככל שאפשרו להם. הם ביקשו להתאזרח בלי להיות אזרחים – לרשת את הארץ, אבל בלי להפוך לילידים.

כלומר, במאמץ של יהודים להקים קהילות יהודיות בגולה באה לידי ביטוי ממשי והיסטורי התשוקה היהודית הבלתי פוסקת לעלות לציון ולחדש בה את החיים היהודיים לפני ה' באופן מלא וללא עול זרים. בית הכנסת אכן היה מקדש מעט. הוא לא היה תמורה של המקדש אלא מיניאטורה שלו. נקודה זו הוחמצה לחלוטין בידי הליברלים והציונים כאחד.

הציונים הפינסקראים, אותם תיארתי בחלק הקודם, חשבו שהעובדה שהיהודי אינו ילידי זו מחלה. הם רצו שהיהודי יתערה בארץ, שהוא יהפוך להיות ילידי ככל העמים. היהודים הליברלים, מנגד, חשבו שהפוליטיקה היהודית היא מחלה. הם רוצים לעשות מהיהודים "יהדות" ומהעם "עמיות". הם רוצים שהיהודים יפסיקו להיות תופעה פוליטית ממשית והיהדות תחשב דת אוניברסלית על מלא.

היהודים המסורתיים, לעומת זאת, הם קבוצה השואפת לקיום לאומי-מדיני, אך לצד זאת, שומרת על האידיאולוגיה הפוליטית היהודית, לפיה לא נולדנו מהארץ ואיננו ילידים בה. זוהי אינה השערה תיאורטית. היהודי המסורתי של היום אינו שונה משמעותית מבחינת היסודות הפוליטיים שלו מהיהודי של פעם – לא רק מהיהודי של הגלות אלא גם מהיהודי של התנ"ך. הוא צאצא של אברהם. היהודים המסורתיים אינם מוותרים על הארץ. הם חפצים בקיום הפרטיקולרי שלהם עצמם, בתור משפחה, בתור קהילה, בתור אומה. הם אינם רוצים לנוע ולנוד בגויים בתור שליחים של התנגדות לכוח אך אינם מאמצים את הנרטיב הפינסקראי, לפיו "בארץ ישראל קם העם היהודי".

 

היהודי והאנטישמי: הגל ורוח היהדות

לאור האמור אבקש להציע כי לא יד המקרה פועלת באפליית היהודים אלא התכונה הפוליטית המהותית שלהם. שונאים אותנו כי אנחנו עם שאינו ילידי, אך למרות זאת, אנו מסרבים לזנוח את הפוליטיקה ואת השימוש בכוח. בכך אנו מעצבנים גם את אלו שחושבים כי ילידיות היא המעלה הטובה של האדם וגם את אלו שחושבים שאין כל הצדקה לשימוש בכוח לטובת קבוצה פרטיקולרית.

אחד הטקסטים העזים והמעמיקים ביותר של שנאת ישראל שנתקלתי בהם הוא הספר רוח הנצרות וגורלה של הפילוסוף הגרמני ג.ו.פ הגל. הגל יכול להיחשב לאב-טיפוס של האנטישמי כיוון שמצד אחד הוא מעריך מאד את הילידיות, את הממשות האורגנית של הקיום הפרטי של היחיד, ומצד שני, הוא שואף לכונן פוליטיקה שאינה כוחנית אלא תבונית לגמרי. אם הפוליטיקה תהיה תבונית באופן מלא, הוא סבור, היא לא תייצר כל התנגשויות בין אינטרסים שונים, ולכן היא לא תדרוש יותר שימוש בכוח. ישראל מפריעים לו בשתי מגמות אלו: הם גם מתנתקים מהממשות האורגנית והולכים אחרי אלהים. והם גם עושים פוליטיקה קבוצתית של עם לבדד ישכון שבגוים לא יתחשב.

כך פותח הגל את ספרו: "דברי ימי העם היהודי ראשיתם באברהם, והוא אביהם הקדמון האמיתי של היהודים, כלומר רוחו היא האחדות, הנפש, ששלטה בכל גורלות צאצאיו". מילים אלו חודרות מבעד לשמיכה העבה של התכחשות למהות היהודית במאתיים השנים האחרונות. בניגוד לעמיתיו באוניברסיטאות גרמניה, שהפנו באותם ימים מאמצים אינטלקטואלים אדירים להראות שהיהודים אינם מי שהם מספרים לעצמם אלא תולדה של נסיבות היסטוריות ואינטריגות פוליטיות כאלו ואחרות, הגל מכיר בתקפות הסיפור היהודי כפי שהוא מסופר בתנ"ך. אמת, הקיום היהודי ידע גלגולים רבים במשך ההיסטוריה הארוכה ורווית המאורעות של העם, או בלשונו של הגל "רוח זו מופיעה בתצורות שונות, בהתאם למאבקים שנאבקה בכוחות שונים, או בהתאם למהות הזרה שהטמיעה לתוכה". עם זאת, המהות האחדותית שלהם נשמרה. מהות זו היא העיקרון השוזר את הסיפור היהודי והופך את הגורל שלהם למשהו אחדותי, שהוא הסיפור המכונן שלהם, סיפורו של אברהם.[2]

המאפיין הבסיסי ביותר של אברהם בעיני הגל הוא הניסיון שלו להקים עם על ידי ניתוק מהארץ:

אברהם נולד בכשדים, וכבר בנעוריו נטש עם אביו את ארץ מולדתו. עתה, במישורי מסופוטמיה, התנתק כליל גם ממשפחתו, במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין, במטרה להיעשות בעצמו ראש שבט. הוא עשה זאת בלא שסבל פגיעה או התכחשות, ובלי הכאב החושף, בעקבות עוול או התאכזרות, את הצורך המתמשך של האהבה, אשר בהיותה אמנם פגועה, אך לא אבודה, היא תרה אחר מולדת חדשה שבה תוכל ללבלב ולשמוח בעצמה.

אברהם שונה מאנשים אחרים שעזבו את ארצם על מנת להקים עם חדש, מדגיש הגל. הללו נותקו בכוח מארצם. הם לא יכלו להמשיך לשגשג בארצם המקורית בעקבות שעבוד ודיכוי, ועל כן יצאו ממנה מתוך רצון להכות שורשים במקום חדש. אולם אברהם עוזב את ארצו ללא אונס – לא מפני שלא היה יכול לשגשג בה אלא מפני שלא היה מעוניין בכך:

גם קדמוס, דנאוס ואחרים נטשו את ארץ מולדתם, ואולם הם עשו זאת לאחר מאבק; הם תרו אחר חבל ארץ שיהיו בו חופשיים, כדי שיוכלו לאהוב. ואילו אברהם ביקש שלא לאהוב ועל ידי כך להיות חופשי. ההם ביקשו חיים באחדות יפה ונטולת רבב, שלא נמצאה להם עוד בארצם, ונשאו עמם את האלים האלה, ואילו אברהם ביקש להשתחרר מיחסים אלה ממש. ההם פיתו באמנויות ובנהגים עדינים את ילידי המקום [שבו השתקעו], התבוללו בהם והפכו לעם מאושר וחברותי. ואילו אותה הרוח שנשאה את אברהם הרחק מקרוביו היא שהדריכה אותו ביחסיו עם האומות הזרות שנקרו בדרכו במהלך חייו — רוח השימור העצמי בניגוד חמור לכל דבר אחר.

כלומר, לא רק המניע לעזיבת ארצו ומולדתו היה שונה אלא גם האופן שבו ניסה לרשת את הארץ לאחר מכן. אברהם לא ניסה להכות שורשים בארץ, כמו מהגרים מיתולוגיים אחרים. קדמוס, מייסדה האגדי של העיר תבאי, הוא גיבור המיתוס האוטוכתוני על שיני הדרקון הנזרעות באדמה ומולידות לוחמים הששים אלי קרב. הוא אמנם מייסד עיר חדשה, אך התושבים הראשונים שלה נולדים מהאדמה. דנאוס, מייסדה האגדי של לוב, בורח ממצרים בגלל סכסוך עם אחיו על ירושת הממלכה, הופך מיד עם הגיעו לארץ החדשה למחותן של מלך האוטוכתונים (פלסגוס), ויורש אותו על ידי שבנותיו רוצחות את בעליהן אחרי שהן נושאות ברחמן את זרע המלך.

אברהם הוא האנטיתזה של סיפורים אלו. קודם כל, הוא עוזב את ארצו ומולדתו מרצונו הטוב ולא מחמת איום או טרגדיה. בנוסף, הוא אינו מנסה להתערות בארץ החדשה ולהפוך ליליד החדש. הוא נותר על הארץ כגר גם לאחר שהתיישב בה. "גר ותושב אנכי עמכם". למרות שהוא יוצא למלחמה עם חמשת המלכים ומנצח, הוא מסרב להתערות במקום ואפילו לא כשליט חדש. כמו כן, הוא מסרב בתוקף שבנו יישא אישה מבנות המקום. הוא מביא לעולם רעיון חדש: "ירושת הארץ". הוא מתעקש לרכוש מבני המקום את אחוזת הקבר של משפחתו וכך נותר "גר ותושב". הארץ שלו כי הוא קנה אותה ולא כי הוא נולד בה. זוהי התנגדות לרעיון שהאדם נולד מהארץ, שהקשר אל הארץ והמדינה הוא משהו שהאדם נולד לתוכו.

הגל קורא את הסיפור של הולדת ישראל בתנ"ך ומשתומם. הוא שואל את עצמו, מה הסיפור של האדם הרע הזה, אברהם, שמנתק את הקשר עם כל מי שהוא הכיר ואהב, עם הנופים שעליהם גדל והמקומות שבהם למד לראשונה על העולם? אברהם מפנה את הגב לבית אביו ואמו, לקהילה שלו, לעולם התוכן שעיצב אתו, לכל הדברים הקטנים והגדולים שקשרו אותו אל מי שסביבו, אל העולם ומילאו את חייו בתוכן. הוא קורא זאת ואומר: האדם הזה שונא את העולם. הדבר היחיד שהוא מעוניין בו הוא ניתוק – לא להיות קשור לאף אחד ולשום דבר. "המעשה הראשון שהפך את אברהם לאב קדמון של אומה הוא התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה. את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו (יהושע כד, ג), השליך אחרי גֵּווֹ."

הגל מתאר היטב את היהודי המסורתי. הסיפור היהודי המסורתי אכן מתחיל בהתנתקות מן הארץ. הפסוק שאליו מפנה הגל הוא מנאום יהושע, אותו ציינתי קודם לכן כאנטי-תזה לנאום האוטוכטוניות של פריקלס: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". זהו אכן הסיפור המכונן שלו, שכל איש ישראל מספר לבנו אחת בשנה, ביום העצמאות של העם היהודי – לילה ראשון של פסח.

תיאור היהודים של הגל אינו אימוץ שטחי של סטריאוטיפים אנטישמים או השלכה פסיכולוגית של המצוקות האישיות שלו. הוא קורא בקפידה ובאופן מעמיק את הסיפור המכונן של ישראל ומתייחס אליו בכל הרצינות. לפטור את טענותיו על ידי התעלמות מהן ותליית התיעוב שלו לישראל בהסברים שאינו מציין יהיה פתרון קל מידי ומאד לא אינטליגנטי. ההאשמות שהוא מטיח בישראל מהדהדים את התלונות כנגד היהודים בכל הדורות ואת אלו המופנות ליהודים אורתודוקסים עד עצם היום הזה (בדלנות, ניתוק מהחיים היפים, אובססיית שליטה, כניעה לסמכות). אפשר לטעון שטענות אלו משוללות בסיס והן נובעות מפגם בבוחן המציאות של האנטישמי או להודות שאכן יש קשר בין השנאה ליהודים לבין התכונה המאפיינת אותם.

היהודים אכן מסרבים להתערות בארץ. הם שומרים תמיד על נבדלותם במקום שבו הם יושבים וזאת, תוצאה ישירה של האמונה שלהם, האל שאותו הם עובדים. גם בשוכנם בארצם, הם מסרבים להפוך חלק ממנה. האנטישמי אינו טופל האשמות שווא על היהודי. הוא פשוט יריב אידיאולוגי שלו.

 

מהמדינה המשחררת לעבודה המשחררת: היהודי במדינה ההגליאנית

מנפילת האימפריה הרומית ועד עליית המדינה המודרנית, הפוליטיקה האירופאית התאפיינה בנתק בין האוניברסלי, התבוני, שעליו היו אחראים אנשי הדת, לבין השלטונות הפוליטיים. במסגרת נתק זה, חסו היהודים תחת זכויות יתר שהעניקו להם המלכים האירופאים.

בהגותו הפוליטית של הגל, תפקיד המדינה המודרנית הוא להיות מסגרת שבה אין נתק בין האינטרס הפוליטי הפרטיקולרי, של היחיד האוטוכתוני, לבין האמת האוניברסלית. המדינה אמורה להביא לכך שהיחידות האורגניות מהן היא מורכבת יפעלו לפי היגיון כללי, אוניברסלי.

הגל מאמץ את המחשבה האריסטוטלית שהקיום הפוליטי הוא משהו אורגני, שצומח מלמטה, מעצם הקיום האנושי, ש"האדם מדיני מטבעו". הבעיה שהמדינה המודרנית באה לפתור היא, שהפוליטיקה שצומחת באופן אורגני דואגת לאינטרס הפרטי שלה. כל קבוצה פוליטית רוצה לקדם את עצמה, את הצרכים שלה, ולא אכפת לה מהכלליות האוניברסלית. הגל מבקש להציע סדר פוליטי, הסדר של המדינה המודרנית, שבו הטבעיות הפוליטית הפרטיקולרית עולה בקנה אחד עם התבוניות האוניברסלית.

כפי שטוענת ארנדט ביסודות הטוטליטריות, היהודים היו האזרחים הראשונים של מדינה זו, ולמעשה, האזרחים היחידים שלה. בשלבים הראשונים של מדינת הלאום המודרנית, האמנציפציה של היהודים הייתה אמורה להיות ההמחשה של הסדר המודרני החדש. היהודים, שאף פעם לא היו ילידיים, אוטוכתונים, היו הראשונים שהוזמנו אל המדינה המודרנית. הם נועדו להמחיש שלמדינה היגיון אוניברסלי המתעלה על האינטרס הילידי המקומי. המדינה נועדה להיות הכוח המשחרר של היהודים.

אולם, הפרויקט של המדינה ההגליאנית כשל. כפי שטוענת ארנדט, מהר מאד התגלע פער בין היחידיות האורגניות שמרכיבות את המדינה, העם, לבין הממסד המדינתי שהתיימר להציע סדר אוניברסלי. על רקע זה, הכניסה של היהודים לתוך האזרחות רק העצימה את החריגות היסודית שלהם, עם שאינו ילידי, שלמרות זאת, יש לו פוליטיקה משלו, שאינה אוניברסלית ותבונית. הם התבלטו מצד אחד בתור מי שאינו חלק מהאזרחות המקורית, ומצד שני, בתור מי שהפוליטיקה שלו אינה באמת אמת כללית אלא כזו המוכתמת בכתם הפרטיקולרי. בכך, כפי שהיטיב להראות שמואל טריגנו בספרו האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה, הפכו היהודים לסמל כשלון הפרויקט המודרני לאיחוי הקרע שבין האוניברסלי לפוליטי. היהודים היו הקרע עצמו.

(במאמר המוסגר, לפי ארנדט, היהודים הפכו גם קורבנות של המדינה המודרנית, במלא מובן המילה. ניתן לומר כי היהודי המודרני האולטימטיבי, לפי שיטתה, הוא היודנראט – בורג בתוך המדינה שאין לו כל קיום אורגני משל עצמו. היהודים היו האזרחים האולטימטיבים של המדינה המודרנית, כלומר אנשים חסרי קיום אורגני ילידי, והם נותרו כאלו גם כשזו הפכה למפלצת. העדר הילידיות שלהם מנע מהם קיום פוליטי אמיתי, וגזר עליהם להפוך לדלק של המדינה הטוטליטרית. הם נידונו לכליה בידי הבנאליות של המדינה הבירוקרטית האוניברסליטית, שמחקה לחלוטין כל שריד לקיום פוליטי ילידי אותנטי. וכך, כיוון שבמדינה הטוטליטרית הוסר כל חיץ בין המדינה לבין היחידות האורגניות שמרכיבות אותה, הפכה המדינה המשחררת לעבודה המשחררת. זוהי הבנאליות של העדר הילידיות שהשמידה את היהודים, התהליך הבלתי נמנע של תפקידם במודרניות).

 

היהודי במדינת ישראל

מסה זו העלתה לדיון את שאלת היהודים המחודשת: מדוע מדינת-ישראל מופלית לרעה מכל העמים על פני האדמה? ברצוני להציע לחשוב על המקום של ישראל בעולם היום, הן מבחינה גאו-פוליטית והן מבחינה תרבותית, כתוצאה של הייחוד היהודי אותו אפיינתי במאמר זה: העדר הילידיות מצד אחד, המתעקש לשמור על קיומו בצורה פוליטית.

קשה להבין את הסדר הפוליטי במערב כיום בלי הסוגיה היהודית וקשה להבין את הסוגיה היהודית בלי להבין את הסדר הפוליטי היום. מצד אחד, הסדר הדמוקרטי-ליברלי, שתחת חסותו הוקמה מדינת ישראל, התפתח לאחר התרסקות חזון המדינה המודרנית של הגל במלחמות העולם, ובעיקר, אחרי הטראומה של היהודים במהלכן. רבים מהוגי הליברליזם של המלחמה הקרה היו יהודים שנשאו טראומות אלו, כגון ישעיהו ברלין, קרל פופר ורמון ארון. הם ניסו להילחם בתשוקה ההגלאינית של הרמוניה בין המדינה האוניברסלית לקהילה הפוליטית הממשית על ידי הצבת חיץ ביניהם: צמצום למינימום של התערבות המדינה בחיים הממשיים של הפרטים המרכיבים אותה. סדר זה לא הבטיח אולי אמנציפציה ליהודי, אבל הוא וידא לפחות שהמדינה לא תשמיד אותו.

עם זאת, גם לאחר כישלון המדינה של הגל בגרסה הימנית שלה, השמאל ההגליאני לא אמר נואש מהתשוקה לאחות את הפוליטי והאוניברסלי, לייצר מסגרת פוליטית שבה האוטוכטוני, האותנטי חוסה תחת איזשהו סדר אוניברסלי אמיתי וכללי.

היהודים שהמשיכו לקוות לשחרור מהמצב היהודי, כלומר לאזרחות נורמלית, לקחו חלק לא מבוטל בתנועה זו. האפשרות של אזרחות ליהודים מותנית בשני תנאים: ראשית, התכחשות להיות היהודים עם. אם היהודים הם עם, הם אינם יכולים להשתלב באף סדר פוליטי. היהודים הם אפוא "לא עם", כלומר נעדרי מהות פוליטית היסטורית מוצקה. על קביעה זו יש הסכמה בין כל השואפים לאמניצפציה, בין פינסקר ובין אנטי-ציונים כמו ארדנט.

אולם, גם אם היהודים הם "לא עם", עדיין לא קל להם להפוך אזרחים נורמלים. מדינות הלאום מורכבות מאנשים השייכים לעם והיהודים הם "לא עם" – אין להם מקום אפוא במדינת הלאום. מצב זה מותיר בפני היהודי שואף האזרחות שתי ברירות: או לאמץ את הסדר הפוליטי של מדינות לאום ולהפוך את היהודים לעם (כלומר לילידים) על ידי הקמת מדינה משלהם (הפתרון של פינסקר). לחילופין, אפשר לחתור לכיוון ההפוך, להריסת הסדר הפוליטי מבוסס הלאום והקמת מסגרת שבה יש מקום גם לאנשים פרטיים שהם "לא עם". מסגרת זו היא גרסה משודרגת של המדינה ההגלאינית: מדינה לגמרי אוניברסלית שבה חיים אנשים לגמרי פרטיקולריים. מדינה זו תשיג את אותו דבר שפינסקר מבקש, כלומר  תהפוך את היהודים לאזרחים, אך בדרך שונה משלו. היא מנתקת בין האזרחות ובין הפוליטיקה, כך שהאזרחות תוכל לשגשג גם בלא מדינה. בדרך זו, היהודים יוכלו לזכות בצדק לכתר האזרחות, למרות שאין להם מדינה משל עצמם. הם יהיו קהילת אזרחים חסרת מדינה.

יהודי האמנציפציה המשיכו לחתור למען מטרה זו גם לאחר כישלונה של המדינה ההגליאנית. הרעיון שהפוליטיקה צריכה לדאוג לזכויות אדם במנותק מזכויות האזרח התפתח במידה רבה כתוצאה ממסקנותיה של ארנדט על הבעייתיות האינהרנטית במדינות הלאום והביקורת של יהודים מהשמאל על הלאומיות המודרנית בכללה, כמו הוגי אסכולת פרנקפורט, הובסבאום ואחרים. בכך הם המשיכו למעשה את הפתרון שהציע מרקס לבעיית האמנציפציה בחיבורו לשאלת היהודים.

תמיכת השמאל העולמי בחמאס קשורה עמוקות למגמות אלו.

לאחר סיום המלחמה הקרה, צפו מחדש התשוקות ההגליאניות של המערב, כפי שממחיש היטב ספרו של פוקיומה, קץ ההיסטוריה. התוצאה של זה היא מה שמכונה כיום "פרוגרסיביזם" – קנאות לזכויותהם של "ילידים" שאינם מזוהים עם המדינה. מדובר בגלגול חדש של הרצון לייסד סדר אוניברסלי הנותן מקום לתופעות פרטיקולריות, כאשר כעת, מודגשת חוסר שייכותם של תופעות אלו למדינה.

גם אם בעיני חלק מהציבור הישראלי, ישראל היא האוטואמנציפציה אליה ייחל פינסקר, מדינה שהופכת אותו לעם נורמלי שקשור לאדמתו בקשר טבעי ואורגני, בעיני העולם איננו כאלו. מדינת ישראל משמרת את המוזרות הבסיסית של ישראל. הקשר שלנו לארץ איננו דומה לשל שאר העמים. לא נולדנו מהארץ. הישראלי אינו היליד באדמה הזו. זו עובדה מוצקה.

ישראל אינה אוטוכתונית. היהודים אינם נהנים מההילה האותנטית של "ילידים", הנחשקת כל כך במסורת האוטוכתונית של המערב. הישראלים ממשיכים להיתפס כיהודים, כלומר כמי שהקשר שלו לארץ אינו טבעי ואורגני אלא הוא שייך ולא שייך לכל מקום שבו הוא נמצא. מצד שני, ישראל מערערת גם על יומרת השמאל ההגליאיני לפוליטיקה אוניברסלית. מבחינה זו, ישראל היא האומה הפרטיקולרית ביותר, שאין לה מדיניות חוץ רק מדיניות פנים, כפי שהתבטא בשנינות קיסינג'ר. הישראלים, הן בתודעה העצמית שלהם והן הלכה למעשה, דואגים רק לעצמם. השותפות שלהם בכל מיני ארגונים בינלאומיים אינה אלא מן השפה ולחוץ, כדי לדאוג לאינטרסים שלהם. הם אינם באמת חלק ממועדון הג'נטלמנים של דאבוס.

כל אחד מהשחקנים במפה הבינלאומית מגיב בדרך שלו למוזרות היהודית. יש אולי דפוסים משותפים לתגובה זו, אך אין מקום במסגרת זו לניתוח מלא שלהם. ארצה להתייחס, עם זאת, לתגובה של קבוצה אחת חשובה במיוחד: השמאל ההגליאני. מדינת היהודים מייצרת בדמיון השמאל ההגליאני את הפלסטינים. בניגוד ליהודים, הפלסטיני, או לכל הפחות הדימוי של הפלסטיני, מציע לאנטישמים ההגליאנים את כל מה שחסר להם: גם אותנטיות אוטוכתונית וגם פוליטיקה המכוונת אל האוניברסלי.

הפלסטיני הוא תמונת התשליל המושלמת של היהודי. מצד אחד, הפלסטיני הוא היליד, האוטוכתוני האולטימטיבי. מצד שני, הוא דוגל באוניברסליזם פוליטי. הפלסטיני הוא גם לגמרי אוטוכתוני וגם לגמרי אוניברסלי, זאת בהיפוך מושלם של היהודי.

הישראלים נוהגים להתאונן על כך שהשמאל העולמי מחשיב את הפלסטינים לעם למרות שמעולם לא היה להם מאפיינים של קיום לאומי-מדיני. מה שהם מחמיצים הוא שהעדר הקיום הפוליטי הוא בדיוק התכונה שעושה את הפלסטינים לנחשקים כל כך. האפשרות של הסדר מדיני לפלסטינים הוא למעשה הגשמת החזון ההגלאיני של מסגרת אוניברסלית שתחתיה יכולים לחסות פרטים חסרי מדינה. מדינה פלסטינית תהיה "לא מדינה" ל"לא עם", מסגרת לגמרי אוניברסלית לאנשים לגמרי פרטיקולריים.

מצד אחד, הפלסטינים אינם עם, כיוון שאין ומעולם לא הייתה להם מדינה משל עצמם, היסטוריה משל עצמם, תרבות משל עצמם, חוק משל עצמם או שפה משל עצמם. אין להם את כל המסגרות הכלליות של הפוליטיקה. ודבר זה אינו חסרון עבור השמאל ההגלאיני אלא מעלה. הפוליטיקה המדינתית הפרטיקולרית היא הדבר המזוהם ממנו הם מנסים להתנקות. מצד שני, יש להם את הדבר החשוב ביותר שאין ליהודים: אוטוכתוניות. הם ילידי הארץ המקוריים (לכל הפחות בדימוי הפופולרי שלהם) בעוד היהודים הגיעו לארץ ממקומות אחרים.

מנגד, הפלסטינים אינם שואפים לפרטיקולריות. ההתנגדות שלהם לישראל מעולם לא הוצגה כעניין פרטי שלהם אלא הייתה תמיד עניין אוניברסלי, או מאבק כלל עולמי בקולוניאליזם או מאבק פאן-אסלאמי במערביות. כלומר, המגמה הפוליטית שלהם מעולם לא הייתה לאומית-פרטית אלא נכרכה במגמות אוניברסליות. באמנת החמאס נכתב במפורש כי מטרת הארגון היא איחוד העולם האסלאמי סביב המאבק במערב. הסוגייה היהודית היא רק הטריגר. כיוצא בו, הסירוב השיטתי של אש"ף להקים מדינה פלסטינית אינו מקרי. הם אינם רוצים מדינה משלהם, כיוון שהקמתה תהפוך את המאבק שלהם בישראל לעניין פרטי ולא לסוגיה עולמית. בכך הם ההיפוך המושלם של הפוליטיקה היהודית, שמופנה תמיד אל הפרטיקולריות. העדר הילידיות של היהודים לא הופך את הפוליטיקה שלהם לאוניברסלית (למרבה אכזבתם של פאולוס, שפינוזה ויהודים לא-אורתודקוסים נוספים). הפוליטיקה שלהם מופנה פנימה, אל טיפוח הפרטיקולריות היהודית, המדינה היהודית. הפלסטינים הם ההיפוך המושלם של מגמה זו: הפרטיקולריות שלהם מוחצנת החוצה ומבקשת להפוך את עצמה לסוגיה אוניברסלית.

במובן זה, הפלסטיני הוא סמל התשוקה ההגליאנית. המדינה המודרנית של הגל היא ניסיון לאחות את האוניברסלי והפוליטי. המדינה שעליה חשב נכשלה בכך. הדבר המרכזי שיצא ממנה הוא השמדה של היהודים ושתי מלחמות עולם שהחריבו את אירופה. אולם, ממשיכיו של הגל המשיכו לחפש את החיבור בין האוניברסלי לפוליטי, שממנו אף פעם לא נואשו. הם מבקשים מצד אחד את האוטוכתוני, הילידי, האותנטי, ומצד שני את ההצדקה המוחלטת שמעניקה האוניברסליות. ישראל מציקה להם בשתי מגמות אלו והפלסטינים מאשרים שתי מגמות אלו.

לפי הצגה זו, היחס המפלה לרעה של השמאל ההגליאני למדינת ישראל היום יושב על אותם יסודות של הפלית היהודים בעבר. הנימוקים שהציג הגל לשנאת היהודים תקפים מימי אברהם אבינו ועד ימינו אנו.

***

מסה קצרה זו עסקה במבנה ולא בתוכן. היא אפיינה את הייחוד הפוליטי היהודי על דרך השלילה, הזיקה החלשה של היהודי אל הארץ והעדר תכונת הכלליות מהפוליטיקה שלו. מה שלא הסברתי כאן הוא מהו התוכן החיובי של הייחוד הפוליטי היהודי, כלומר, מדוע היהודים אינם רוצים להתערות בארץ ומדוע הם מתנערים מהאוניברסליות הטהורה. לפיכך, השאלה החשובה ביותר עוד לפנינו: האם טוב להיות יהודי?

אם אנו מקבלים את הטענה שהאנטישמיות מגיבה לאידיאולוגיה הפוליטית היהודית, הרי שליהודי ולאנטישמי מחלוקת עקרונית. אי אפשר לשלול מראש את האנטישמיות בתור טעות עובדתית. צריך לקחת ברצינות מחלוקת זו ולהציע נימוקים מדוע עדיף להיות יהודי ולא אנטישמי. במסה זו הצגתי את הגל בתור אב-טיפוס של האנטישמי אך לא התייחסתי לטענות האתיות שלו כנגד היהודי. הגל מנמק היטב מדוע הוא שונא את היהודים וגם מציע תפיסה פוליטית חלופית, שאמורה לבער את היהודיות מן העולם ולהשליט סדר עולמי אחר. אם הגל צודק, העובדה שאיתרע מזלנו להיוולד לעם השנוא עליו כל כך אינה אומרת שעלינו לדחות את דבריו. עלינו לנהוג כמו שנהגו אז ונוהגים עד היום רבים מתלמידיו היהודים, להכות על חטא יהדותנו ולנסות לכפר על כך על ידי קידום אגרסיבי של רעיונותיו.

מאמר זה הוא אפוא הקדמה לשאלה הגדולה שעלינו לשאול את עצמנו, שהיא: האם טוב להיות יהודי?

 

---

[1]על אימוץ תפיסת הלידה מן הארץ בהגות הציונית בניגוד לאתוס המקראי, ראה מסתו של אסף שגיב, "אבות הציונות ומיתוס הלידה מן הארץ" (תכלת 5, סתיו תשנ"ט). הניתוח של שגיב שונה עם זאת משלי. ההבדל העיקרי שהוא מזהה בין הגישות הוא היחס לניצול משאבי הטבע. הוא רואה במיתוס האוטוכתוני של הלידה מן הארץ ניגודו של האתוס הטכנולוגי. הניתוח שלי עוסק במישור אחר ומדגיש כי ההתנגדות ללידה מן הארץ היא תפיסה שונה של כינון הלאום והלגיטימיות שלו. וראה מסתי, "אדם וטבע: התפקיד הנשכח" (השילוח 19, תש"פ), שבה הצעתי יחס מעט שונה בין התפיסה המקראית של הקשר בין האדם לאדמה לאתוס הטכנולוגי.

[2] לאחר שנכתב פרק זה התגלגל לידי מאמרו של ג'ורג' סטיינר, "מולדתנו, הטקסט", וגילתי להפתעתי שגם הוא בחר בטקסט הנ"ל של הגל לניתוח היהדות שלו כמו גם לביקורת הציונות. ההבחנות שערכתי לעיל בין היהדות המסורתית לבין זו והרפורמית-ליברלית מספקים עם זאת על מנת להבדיל בין עמדת היהדות המסורתית לעמדתו של סטיינר. הציטוטים להלן מתוך רוח הנצרות וגורלה בהוצאת רסלינג 2005, בתרגומו של גדי גולדברג.