צריך עיון > סדר עיון > "להגדיל תורה": הגישה החינוכית למדע > מהי תקופת עיבורו של הנחש? על תורה, מדע, והפער ביניהם

מהי תקופת עיבורו של הנחש? על תורה, מדע, והפער ביניהם

מאמר תגובה ל""להגדיל תורה": הגישה החינוכית למדע"

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

המתח בין תורה למדע עתיק משנהוג לחשוב. כבר בדברי חז"ל ניתן למצוא ביקורת עמוקה כלפי השיטה המדעית המבוססת עד היום על המחקר האמפירי. חכמים כיבדו אמנם את הגישה המחקרית, אך הדירו אותה מבית המדרש באומרם "תורה בגוים - אל תאמן". גישת המחקר האמפירית זרה לאופן שבו האדם רואה וחווה את העולם. היא חיונית בהענקת כלים לשליטה על העולם, אך אינה מסוגלת ללמד את האדם אורחות חיים.

ט' סיון תשע"ט

"מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן. הדא הוא דכתיב: "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו". יש תורה בגוים – אל תאמן, דכתיב "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". (איכה רבה ב,יג)

מאמרו של הרב משה שוחט העלה לדיון את היחס התורני למדע. הוא מבקר את היחס המזלזל למדע שהוא מוצא בחינוך התורני ובמקורות הלכתיים שונים, ורואה בו צמצום מוחין. יתרה מזו, הוא חושש מפני הנזק החינוכי שייווצר מיחס מזלזל זה.

יש להעיר כי דברי הרב שוחט אינם עומדים על היחס המורכב של חז"ל, והמסורת התורנית בכלל, למדע. נראה מדבריו שאין כל מתח בין החשיבה המדעית לחשיבה החז"לית. אולם, יחס חז"ל לשיטה המדעית אינו פשוט כלל ועיקר, ויש במקורות חז"ל ביטויים שניתן להבין מהם זלזול בה

אין לי אלא להסכים כי עידוד לבורות וזלזול בחכמת האחר מעידים על מידות רעות ומגונות שראוי להוקיע בכל פה. מדברי המדרש המובא למעלה ניתן ללמוד כי חז"ל העריכו את החכמה. הם הפרידו בין חכמה לתורה, והיה ברור בעיניהם שיש חכמה בישראל, בנוסף על התורה. המדרש מוסיף ומלמד ש"חכמה בגוים תאמין". כלומר, גם אצל הגויים יש חכמה שראוי להאמין בה, אף אם היא אינה תורה.

עם זאת, יש להעיר כי דברי הרב שוחט אינם עומדים על היחס המורכב של חז"ל, ושל המסורת התורנית בכלל, למדע. נראה מדבריו שאין כל מתח בין החשיבה המדעית לחשיבה החז"לית. אולם, יחס חז"ל לשיטה המדעית אינו פשוט כלל ועיקר, ויש במקורות חז"ל ביטויים שניתן להבין מהם זלזול בה. להלן ארצה להצביע על מורכבות התמונה, ולתת כיוון ראשוני להבחנה בין השנים. אציין בפתח הדברים כי בחינה מעמיקה של ההבדלים בין האופן שבו בוחנים חז"ל את העולם לאופן שבו עושה זאת המדע האמפירי אינה יכולה להיעשות במסגרת מצומצמת זו. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, וראוי לסמן ראשי פרקים לסוגיה עמוקה ויסודית זו.

 

המדע האמפירי בחז"ל

מתוך דברי הרב שוחט נראה כי במונח "מדע" הוא מכוון בעיקר למדעי הטבע ולמתודה האמפירית המצויה ביסודם. מדעי הטבע מסבירים את המציאות באמצעות תצפית ומדידה. המדען צופה בגרמי השמים ומודד את תנועתם. הוא יורד לנבכי הים, מגיע לקצוות תבל ובוחן כליות ולב. את כל אלה הוא עושה באותם הכלים: זכוכית מגדלת וגליון נייר. איש המדע צופה, מודד ומארגן את תצפיותיו, ומסיק מהן מסקנות באמצעות תיאוריה או מודל. המדע מתפתח בשני כיוונים: פיתוח כלי התצפית וטכניקות המדידה, ושינוי הפרדיגמה המדעית (כלשונו של תומס קוּן) – שינוי במודל שבו מנתחים את התוצאות. הפרדיגמה המדעית משתנה מפעם לפעם, וכלי התצפית והמדידה מתפתחים כל הזמן – אך הרעיון של תצפית, מדידה וניתוח התוצאות נשאר כפי שהיה. ניתן אפוא לומר שהבסיס לחשיבה המדעית נמצא כבר אצל חכמי יוון.

בדברי חז"ל פנים שונות ביחס לסגנון חקירה זה. מצד אחד אנו מוצאים כמה דיונים בעניינים מדעיים לכאורה, כדוגמת הסוגיה בפסחים לגבי תנועת גרמי השמים:

ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין […] חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. א"ר ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.[1]

בסוגיה זו קיים דיון שיכול להיחשב "חקר הטבע", כולל התייחסות לעמדה מדעית של חכמי האומות ושימוש בראיות אמפיריות המוליכות אל מסקנה: "ונראין דבריהם מדברינו."

עוד מצאנו כי חכמים נחלקים בינם לבין עצמם בעניינים מדעיים:

תניא ר' אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה." אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן? אמר לו: ממתקין בעבים. ר' יהושע אומר: כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר: "למטר השמים תשתה מים." אלא מה אני מקיים "ואד יעלה מן הארץ"? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר, שנאמר: "יזקו מטר לאדו." ומנוקבות הן ככברה ובאות ומחשרות מים על גבי קרקע, שנאמר: "חשרת מים עבי שחקים."

לכאורה, מדובר כאן בדיון מדעי-אמפירי בשאלה מנין מגיעים המים לעננים, בדומה לסוגיה בפסחים. אלא שבדיון זה מסתמכים חכמים בעיקר על תימוכין מן המקרא. שאלת רבי יהושע (והלא מי אוקיינוס מלוחין הן) יכולה אמנם להתפרש בתור גילוי של חשיבה אמפירית, אך מצד שני ניתן לראות כאן שעיקר הדיון במסגרת של חז"ל הוא פרשנות המקראות.

 

עליונות הדרשה המקראית על המדע האמפירי

במקום אחר אנו מוצאים שחז"ל מייחסים עליונות ברורה לדרשנות המקרא על פני ראיות אמפיריות. במסכת בכורות דנים חז"ל בשאלת תקופת העיבור של נחש, ובתוך הדברים יש עימות בין הגישה האמפירית לגישת החכמים של דרשת המקראות:

נחש לשבע שנים […] מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא, שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", אם מבהמה נתקללה, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה ליה שב שני.[2]

התלמוד מסיק את משך עיבורו של נחש מתוך דרשת המקראות. בהמשך, מנסה בעל השמועה להקשות על ההיסק התלמודי: אולי צריך להשוות את הנחש לחיות אחרות? שמא קללתו אינה פי שבע אלא פי שלוש? בדרך שקלא וטריא פרשנית, דוחה הגמרא את הקושיות ומקיימת את הקביעה הראשונית. אלא שלאחר שיישבה הגמרא את הקושיות הפרשניות, היא מעמתת את הקביעה עם ההוכחות האמפיריות:

א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד, א"ל לשב שני [שאל הקיסר את רבי יהושע בן חנניה: מהו משך עיבורו של נחש? ענה לו: שבע שנים] והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת [והרי "סבי דבי אתונא" (חכמי יוון) הרביעו נחשים, והם הולידו כעבור שלש שנים?] הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' {שנין} [אותם נחשים היו מעוברים 4 שנים קודם לכן] והא קמשמשי שמושי? [והרי הנחשים הזדווגו (כאשר חכמי אתונה הרביעו אותם)] אינהו נמי משמשי כאדם [{אין להביא ראיה מכך, מכיוון ש}גם נחשים מזדווגים שלא לצורכי רבייה, בדומה לאדם]. והא חכימי אינהו? [והרי הם (חכמי אתונה) חכמים] אנן חכימינן מינייהו [אנחנו (חכמי ישראל) חכמים מהם].[3]

ניתן לראות בסיפור זה עימות בין גישת המחקר האמפירית לגישה חכמים המבוססת על מדרש הפסוקים. חכמי ישראל לומדים על טיב עיבורו של הנחש מדרשת המקרא, ואילו חכמי אתונה בודקים את הנושא באמצעות ניסוי.

הנקודה המרכזית שהוא מבקש להמחיש היא ניתוקם של חכמי יוון מן החיים. הסיפור מדגים כיצד הם עוסקים בשאלות תיאורטיות, התלושות מן החיים ומן המציאות. הם יהירים ומתנשאים כשהם במקומם, במגדל השן המוגן, אך כשמנתקים אותם ממנו הם מיד מאבדים את יהירותם

הסיפור אינו מסתיים כאן. הש"ס ממשיך לספר כיצד גבר רבי יהושע על חכמי אתונה בחכמתו. מחמת ארכו ועומקו לא אציין כאן את הסיפור כולו, אך להבנתי הנקודה המרכזית שהוא מבקש להמחיש היא ניתוקם של חכמי יוון מן החיים. הסיפור מדגים כיצד הם עוסקים בשאלות תיאורטיות, התלושות מן החיים ומן המציאות. הם יהירים ומתנשאים כשהם במקומם, במגדל השן המוגן, אך כשמנתקים אותם ממנו הם מיד מאבדים את יהירותם.

עם זאת, ניתן לראות כי למרות חוסר ההסכמה והביקורת שיש לחז"ל עליהם ועל גישתם האמפירית, הם מתייחסים אליהם בכבוד. רבי יהושע אינו כופר בחכמתם, אלא אומר שאנו חכמים מהם.

 

"אין מביאין ראיה מן השוטים"

במקומות אחרים ניתן לראות שחז"ל כן ביטאו יחס של זלזול, לכאורה, כלפי המחקר האמפירי:

תניא רבי ישמעאל אומר טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן: אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?![4]

הסוגיה דנה בהלכות אישה שהפילה בתחילת ההיריון. חכמים מסכימים כי אם לא עברו ארבעים יום מתחילת ההריון, אין לראות בהפלה הפלת עובר בכל הנוגע להלכות טומאה. מסיבה זו, האישה אינה נטמאת כפי שהיתה נטמאת בלידה רגילה. אולם רבי ישמעאל וחכמים נחלקים בשאלת דינה של אישה שהפילה מיום ארבעים ואחד ואילך. לדעת רבי ישמעאל, מארבעים ועד שמונים יום דנים את האישה כאילו הפילה זכר, ולא חוששים שמא היה עוברה נקבה (ולכן טומאת הלידה שלה קצרה יותר); ואילו חכמים סבורים כי מיום הארבעים ואילך, על האישה המפלת לחשוש שמא היה עוברה נקבה (ולכן טומאת הלידה שלה ארוכה יותר).

רבי ישמעאל מנמק את טענתו בכך שמצינו חילוק בין זכר לנקבה בתקופת טומאת הלידה וימי הטוהר שלאחריהם – בזכר הם נמשכים 40 יום ובנקבה 80. לדבריו, ראוי להקיש את משך הטומאה למשך היצירה: אם בטומאה לאחר הלידה יש חילוק בין זכר לנקבה, כך ראויה להתחלק גם תקופת יצירת הוולד – משך הזמן שבין קליטת הזרע ליצירת הוולד בעובר זכר ראוי להיות 40 יום, ובעובר נקבה – 80 יום.

קליאופטרה, מלכת אלכסנדריה שבמצרים בתקופה ההלנית, עשתה ניסוי מדעי. היא לקחה שפחות שנידונו למוות וערכה עליהם ניסויים… אולם לא זו בלבד שרבי ישמעאל אינו משתכנע מן הניסוי, אלא שהוא קובל על חכמים "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?!"

חכמים מנסים לבטל את דעתו באמצעות הוכחה אמפירית: הם מספרים על קליאופטרה, מלכת אלכסנדריה שבמצרים בתקופה ההלנית, שעשתה ניסוי מדעי. היא לקחה שפחות שנידונו למוות וערכה עליהם ניסויים. היא עיברה אותן, ולאחר ארבעים יום פתחה את בטנן לבדוק את מצב העובר. היא גילתה כי אין הבדל בין זכר לנקבה בכל הנוגע למשך הזמן של התפתחות העובר, כפי שניתן להוכיח בקלות בימינו, באמצעות תצפית אולטרה-סאונד. אולם לא זו בלבד שרבי ישמעאל אינו משתכנע מן הניסוי, אלא שהוא קובל על חכמים: "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?!"

לכאורה מדובר כאן ביחס של זלזול, הרואה באוחזים במתודה האמפירית שוטים, במובן של חסרי דעת. אולם ניתן לפרש זאת בדרך מעט שונה, בעקבות שימוש בטיעון דומה בידי חז"ל במקומות אחרים.

 

"שוטה" – חריג

חז"ל אסרו לשתות משקים "מגולין", כלומר משקים שהונחו ללא מכסה וללא השגחה. הנימוק שהם נותנים לכך הוא שמא שתה מהם נחש. בהקשר זה, מופיעה במסכת חולין הברייתא הבאה:

תניא חמשה אין בהם משום גילוי: ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס. רבי שמעון אומר אף הן יש בהן משום גילוי, ואמר רבי שמעון, אני ראיתי נחש ששתה ציר בצדן, אמרו לו שטיא הוה ואין מביאין ראיה מן השוטים.[5]

הביטוי "שוטה" במקרה זה משמעו "חריג", כזה שלא ניתן ללמוד ממנו על הכלל.

שימוש דומה מופיע במסכת שבת בדיון האם סריטת אותיות על הבשר נחשבת כתיבה, לעניין מלאכות האסורות בשבת:

המסרט על בשרו: רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין […] תניא אמר להן רבי אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו. אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים.[6]

גם כאן נראה כי עיקר כוונת חכמים היא לומר שמעשה בן סטדא היה חריג, ואין להביא ממנו ראיה על הכלל – ולא שהאיש עצמו היה חסר דעה (חוסר הדעת של בן סטדא אינו רלוונטי באופן ישיר לאיסור המלאכה בשבת; הוא יכול ללמדנו שכתיבה על הבשר באמצעות שריטה היא מעשה משונה, אך עיקר הטיעון הוא שהמעשה משונה, גם אם בן-סטדא עצמו היה שפוי בדעתו).

בכל המקומות האלו, דוחים חז"ל את הראיה מהניסוי האמפירי בתואנה כי מקרים אלה הם "שוטים". המקור שחז"ל מסתמכים עליו הוא המקרא, והם אינם משנים את עמדתם גם כאשר מסקנתם נסתרת מהתצפית המדעית

באופן דומה ניתן לפרש גם את יחסם לניסוי של קליאופטרה: הביטוי "אין מביאים ראיה מן השוטים" אינו שיפוט של קליאופטרה, אלא של הראיה. משמעו אינו בוז וזלזול בחכמי המדע עצמם, אלא שלא הבעת עמדה שלא ניתן להשתמש במתודה שלהם בבית המדרש. בכל המקומות האלו, דוחים חז"ל את הראיה מהניסוי האמפירי בתואנה כי מקרים אלה הם "שוטים". המקור שחז"ל מסתמכים עליו הוא המקרא, והם אינם משנים את עמדתם גם כאשר מסקנתם נסתרת מהתצפית המדעית.

חכמים אמנם מכבדים טענות והוכחות אמפיריות, ואף משתמשים בהן מפעם לפעם. ניתן להביא לכך ראיות למכביר, ואף בדיונים שהוזכרו למעלה יש מספר דוגמאות לכך. אך גם אם האמפיריות אינה זרה להם, הרוב המכריע של דבריהם מבוסס על מקראות. יתרה מכך, כאשר יש התנגשות בין הפרשנות המקראית למסקנה האמפירית, הם מעדיפים בבירור את הראשונה, ואף דוחים במעין זלזול את השניה. נמצא שגם אם חז"ל אינם מזלזלים בחכמת האומות בפני עצמה, יש הבחנה ברורה בין אופי הלימוד והדיון שלהם לשל חכמי האומות.

 

תורה וחכמה

כעת נעבור לדון בהבחנה בין תורה לחכמה. כאמור, מדובר בנושא רחב ועמוק, שלא אוכל לדון בו כראוי במסגרת זו. עם זאת, ארצה לתת בו סימנים, קביעות כלליות ללא תימוכין מספקים.

המדע האמפירי דן בדרך השימוש בעולם. מטרתו היא לדעת איך להשתמש בעולם ולנצל אותו לצרכי האדם. הוא נועד לשפר את מצבה של האנושות מבחינה פיזית, אסתטית וחברתית. בלי להיכנס לשאלה אם מטרתו היא האושר הפרטי של האדם או האושר הכללי של החברה, הוא מכוון לייעול יכולת האדם להשתמש בעולם. הזיקה שבין מדע ובין טכנולוגיה אינה מקרית אלא מהותית. חכמי הדורות הבינו שכדי לשלוט בעולם יש להבין אותו. מתוך כך הם חיפשו מודלים ותיאוריות שיסבירו כיצד פועל הטבע. על מנת לשלוט בדבר יש צורך להבין אותו קודם. רק כאשר האדם מבין איך מכונה פועלת, הוא יכול להפעיל אותה באופן יעיל. במשך הדורות, ובפרט בדורות האחרונים, השיגה חכמת האדם הישגים גדולים בתחומים אלו. המדע הצליח לתת תיאור יפה של אופן התנהלות העולם, ובכך הקנה לאדם כלים רבי-עוצמה לשליטה עליו ולניצולו.

המדע האמפירי דן בדרך השימוש בעולם. מטרתו היא לדעת איך להשתמש בעולם ולנצל אותו לצרכי האדם. הוא נועד לשפר את מצבה של האנושות מבחינה פיזית, אסתטית וחברתית. בלי להיכנס לשאלה אם מטרתו היא האושר הפרטי של האדם או האושר הכללי של החברה, הוא מכוון לייעול יכולת האדם להשתמש בעולם. הזיקה בין מדע ובין טכנולוגיה אינה מקרית אלא מהותית

התורה, לעומת זאת, עוסקת בהוראה, בלימוד ההנהגה הראויה לאדם – לא הנהגה מועילה או יעילה, אלא הנהגה ראויה – דרך הערוץ של "עם ה'", מורה הדרך של ההנהגה האלוקית לעולם כולו. מדובר באבחנה יסודית עוד יותר מזאת המבחינה בין היגדים נורמטיביים לדסקריפטיביים, או בין חוק מוסרי לתיאור עובדתי. עיקרון מוסרי או היגד נורמטיבי יכולים לנבוע מתוך תפיסה מדעית של המציאות. אלו יכולים לחפש את השלטון "הטוב ביותר" במובן של התאמה מדויקת לנטיות ולכוחות של טבע האדם. כך חיפש אפלטון את המדינה הטובה, והשתמש במונחים המתורגמים אצלנו ל"שלטון הצודק". אולם, מדובר בגישה שונה מאד מזאת של חז"ל ושל התורה.

התורה עוסקת באדם. בניגוד לשאלת האופן היעיל ביותר לאדם לחיות את חייו, התורה שואלת כיצד צריך האדם לחיות את חייו. בתורה יש ממד של הכוונה, של הצבת יעדים שאליהם יש לשאוף. במובן זה תורה היא הוראה – הוראה שאינה יכולה להיות אמפירית, כיוון שהמדע האמפירי נובע מתצפית על המציאות. התורה אינה משקיפה על העולם, אלא קובעת בתוכו שבילים של משמעות.

התורה עוסקת באדם. בניגוד לשאלת האופן היעיל ביותר לאדם לחיות את חייו, התורה שואלת כיצד צריך האדם לחיות את חייו. בתורה יש ממד של הכוונה, של הצבת יעדים שאליהם יש לשאוף. במובן זה תורה היא הוראה – הוראה שאינה יכולה להיות אמפירית, כיוון שהמדע האמפירי נובע מתצפית על המציאות. התורה אינה משקיפה על העולם, אלא קובעת בתוכו שבילים של משמעות

בהקשר הזה ביקשו חז"ל להראות איך העיסוק של "חכמי אתונה" היה במדע אמפירי, שיש בו אמנם תועלת רבה, אך הוא מנותק מן התופעות, מן האדם. הדוגמא שהביאו לכך היא המחקר האמפירי של חכמי אתונה בנוגע לזמן עיבורו של נחש. חכמי אתונה הסיקו שמשך התקופה הוא שלש שנים, זאת על ידי ניסוי אמפירי. לעומתם, רבי יהושע בחן את יחס האדם אל העולם, אל החיים. על פי תפיסת האדם, יש לראות את הנחש בתור יצור הארור מכל. קללת האדם קשורה באופן הדוק אל משך הזמן בין העיבור ללידה (הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ), ועל כן ראוי שעיבור הנחש ישתנה לרעה מכל הברואים.

גישת לימוד זו מארגנת את ההיררכיה בעולם ומכוונת את יחסי האדם עם הטבע. על פיה הסיק רבי יהושע בן חנניה שיש לקבוע את משך עיבורו של נחש שבע שנים. ואם הניסוי האמפירי ימצא שנקבת נחש ילדה תוך שלש שנים, אין זה אלא מקרה "שוטה", שאין מביאים ממנו ראיה.

גישת לימוד זו מארגנת את ההיררכיה בעולם ומכוונת את יחסי האדם עם הטבע. על פיה הסיק רבי יהושע בן חנניה שיש לקבוע את משך עיבורו של נחש שבע שנים. ואם הניסוי האמפירי ימצא שנקבת נחש ילדה תוך שלש שנים, אין זה אלא מקרה "שוטה", שאין מביאים ממנו ראיה

יש כאן שתי גישות שונות אל החיים. הגישה האמפירית של חכמי אתונה אינה מתייחסת לאדם כלל. היא אינה מחפשת את מקום הנחש בעולם ואינה שואלת איך הוא נתפס על ידי האדם, אלא בוחנת עניין פרטי, טכני ומסוים – הזמן העובר מההפריה של הנחש, במובנה האמפירי, לזמן שהעובר בוקע מהביצה. במובן הזה, בהנחה שהניסוי האמפירי נעשה כראוי, יתכן שאכן מדובר בתקופה של שלש שנים. אולם תוצאה זו אינה משנה את יחסו של האדם לנחש. הנחש נותר ארור מכל, וראוי להוליד אחר שבע שנים. כך שהאדם ימשיך אפוא לתפוס את ההולדה לאחר שלש שנים בתור חריג, שאירע ככל הנראה משום שהעיבור האמתי התחיל מוקדם יותר.

כיוון שהתרגלנו לראות תופעות כמו עיבור ולידה בעיניים מדעיות, קשה לנו להבין את גישתו של רבי יהושע במקרה הזה, ועלינו לחשוב דווקא על דברים שהמדע עדיין לא שינה את יחסינו אליהם, דוגמת צבע או טעם. אם נשאל פיזיקאי הוא מן הסתם יענה שאין הבדל איכותי בין צבעים, אלא הבדל כמותי בלבד – אורך הגל האלקטרו-מגנטי. למדע אין כלים להכיר בתכונה האיכותית של הצבעים השונים. כיוצא בו בנוגע לטעם: אם נשאל את פי הרופא, הוא יענה כי "חריף אינו טעם", כיוון שטעם הוא תגובה למזון של קולטנים עצביים מסוימים המצויים בפה, ואילו חריפות היא תגובה מסוג שונה, הדומה יותר לכווית חום. מבחינה תצפיתית, המדען צודק בשני המקרים. ועדיין, אין אדם נורמלי התופס כך את המציאות.

המהפכה הקופרניקאית באסטרונומיה, הנחשבת לנקודת תפנית במדע, הפשיטה את חישובי תנועת גרמי השמים ונתנה ביד האדם יכולת לחזות אותה באופן מדויק מאד. התפיסה החדשה נוצרה באמצעות התנתקות מהתפיסה האנושית הפשוטה, הנחזית ונחווית לעיני כל, לפיה השמש והירח מסתובבים סביב כדור הארץ. היא יצרה נקודת מבט חדשה העומדת בניגוד לאינטואיציה, וקבעה כי כדור הארץ סובב סביב השמש. אך גם אם יעמדו אלפי גלילאואים, יוכיחו באותות ומופתים כי הארץ סובבת סביב השמש ויזעקו בגרון ניחר "אף על פי כן נוע תנוע!" – התפיסה האנושית לא תשתנה. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. היא מסתובבת סביבנו, ולא אנחנו סביבה.

גם אם יעמדו אלפי גלילאואים, יוכיחו באותות ומופתים כי הארץ סובבת סביב השמש ויזעקו בגרון ניחר "אף על פי כן נוע תנוע!" – התפיסה האנושית לא תשתנה. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. היא מסתובבת סביבנו, ולא אנחנו סביבה

גישת קופרניקוס סימנה פריצת דרך עצומה מבחינה מדעית. היא ניתקה את המדע מהאדם, מתפיסותיו האינטואיטיביות ומתחושותיו הבסיסיות. בכך היא פתחה את הדלת לגישות שהלכו רחוק יותר והתנתקו לגמרי מן האדם, עד לתורת היחסות ולתורת הקוונטים, הבלתי נתפסות כליל בתחושה האנושית.

האדם שולח חלליות לכוכבים רחוקים באמצעות חישובים של תורת היחסות. הוא משדר צפנים מקצה אחד של היקום לקצה השני באמצעות תובנות מתורת הקוונטים. אולם, האדם העומד על הארץ ומסתכל השמימה עדיין רואה את גרמי השמים מסתובבים סביבו. גם המדען הדגול ביותר אינו רואה, חש או חווה את העולם בצורה אחרת. במחקריו הוא יכול להשתמש בתורות אלו, ותיאור המציאות העולה מהן ישמש אותו לצרכים רבים – אבל הוא עצמו יחווה את העולם באותו המודל הישן של לשון התפילה: "מוציא חמה ממקומה ולבנה ממקום שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו במידת הרחמים."

גם המדען הדגול ביותר אינו רואה, חש או חווה את העולם בצורה אחרת. במחקריו הוא יכול להשתמש בתורות אלו, ותיאור המציאות העולה מהן ישמש אותו לצרכים רבים – אבל הוא עצמו יחווה את העולם באותו המודל הישן של לשון התפילה: "מוציא חמה ממקומה ולבנה ממקום שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו במידת הרחמים"

ההכרה האמפירית לא נסתרה מעיני חכמינו. הם ידעו להודות כי כאשר בוחנים את העולם במתודה זו, "נראים דבריהם מדברינו". מבחינה טכנית, הסברם של חכמי אתונה מיישב טוב יותר תופעות טבע: "שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין". אך עובדה זו אינה משנה את דעת חכמי ישראל, כיוון שהאופן שבו האדם מופיע בתוך המציאות תואם יותר את דברי חז"ל. חיי האדם אמורים להתנהל על פי תפיסתו, זו של האדם עצמו, ולא על פי מחקר אמפירי.

תוצאה אמפירית שאינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו האדם תופס את המציאות היא "שטות". ה"שוטה" הוא אדם שתפיסת המציאות שלו מעוותת. ניסוי אמפירי המביא לתוצאה המנוגדת לאינטואיציה האנושית נתפס בעיני חז"ל באופן דומה. מכאן ש"אין מביאין ראיה מן השוטים", שכן הדבר מעוות את תפיסת המציאות של האדם. רבי ישמעאל, שאמר "דיברה תורה כלשון בני אדם", הזדעק כנגד חכמים: אני מביא לכם ראיה מן התורה, המדברת בלשון בני אדם, ואתם מביאים לי ראיה מן השוטין – מניסויים אמפיריים הנוגדים את התפיסה האנושית?!

***

בעיקרו של דבר אין מקום להתנגשות בין תורה ומדע. חז"ל הכירו בחשיבות של "חכמה", ואף כיבדו אותה במידתה. מנגד, בכל הנוגע לתחום שלהם – לתורה – הם נקטו גישה שונה לגמרי, גישה שמיקודה באדם, ולא במדידה האמפירית.

החיכוך שבין התורה לבין המדע נוצר כאשר יש עירוב תחומים. חוקר האוחז בגישה האמפירית נעדר כלים להתמודד עם החיים, כפי שביטאו זאת חכמים: "תורה בגויים אל תאמין." הניסיון לעשות כן אינו אלא התנשאות, הנובעת מניתוק המדען מן העולם, כפי שהוא חייב לעשות לצורך מחקריו. תחולת הניתוק המדעי על החיים לצורך המצאת "תורה בגויים" מניבה את המאה ה-21 – תורות נוראות בתחום החיים המנוגדות לכל רגש אנושי בסיסי.

פתרון הבעיה של ההתנגשות בין תורה ומדע הוא אפוא רק על ידי הבנתה והגדרתה של כל שיטה. בכך תיווצר אפשרות ליהנות מפירות חכמת האומות, הנותנים כלים להשתמש בעולם ולכבשו באופן יעיל ומועיל. בלימוד זה לא יהיה כל איום על התורה עצמה, שכן עיסוקה הוא אחר: להורות לנו כיצד לחיות חיים אלוקיים ערכיים, לעשות את הראוי והנכון, ולהיות אנשים ישרים וטובים

יתרה מזאת, התפשטות הגישה המדעית על החיים הכניסה את האדם ל"כלוב ברזל" שניתק אותו מהחיים. הטבע איבד את הקסם שהיה בו, והיחסים הבין-אישיים הדרדרו לכדי יחסי תועלת בירוקרטיים. תופעה זו, שהפכה כה מוכרת במערב, היא תוצר לוואי בלתי נפרד של הגישה המדעית.

גם כאשר האיש התורני מנסה לאלץ את המתודה המדעית להתאים למידותיו, התוצאות עשויות להיות מוזרות ומשונות מאד, עד לגיחוך ממש. גישה זו מערבת בין שתי מתודות, בין שתי הסתכלויות שונות על העולם, הנעדרות בסיס משותף המאפשר עירוב. את התוצאות הבעייתיות של נסיונות אלו כבר הדגים בעל המאמר.

לדעתי, פתרון הבעיה של ההתנגשות בין תורה ומדע הוא אפוא הבנתה והגדרתה של כל שיטה. בכך תיווצר אפשרות ליהנות מפירות חכמת האומות, הנותנים כלים להשתמש בעולם ולכבשו באופן יעיל ומועיל. בלימוד זה לא יהיה כל איום על התורה עצמה, שכן עיסוקה הוא אחר: להורות לנו כיצד לחיות חיים אלוקיים ערכיים, לעשות את הראוי והנכון, ולהיות אנשים ישרים וטובים.

 


[1] פסחים צב, ב.

[2] בכורות ח, א.

[3] שם עמ' ב.

[4] נדה ל, ב.

[5] חולין מט, ב.

[6] שבת קד, ב. אותו נוסח בדיוק "אין מביאין ראיה מן השוטים" מופיע גם במחלוקת רבי ישמאל וחכמים במסכת נידה, בהמשך הסוגיה.

תמונה: Bigstock

14 תגובות על “מהי תקופת עיבורו של הנחש? על תורה, מדע, והפער ביניהם

  • הגמרא מפרשת את דברי רבי ישמעאל, ועל פי דברי הגמרא טענת רבי ישמעאל היא שהיה כשל בניסוי –
    "ומאי ראיה מן השוטים אימר נקבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר…"

    הטענה הזו דווקא משתלבת היטב עם תפיסה מדעית מודרנית, שהרבה יותר ביקורתית, ודורשת אמות מידה מחמירות בעריכת ניסויים כדי לשלול אפשרות להסברים אלטרנטיביים.

    ובכלל, הגישה המדעית של ימינו איננה בדיוק הגישה היוונית. הגישה היוונית נשענה יותר על ניתוח שכלי תיאורטי, ופחות על בחינה אמפירית.

    • לדעתי אין כאן זלזול בשיטה המדעית שלהם. שכן אמרו שעשו שומר לבדוק שלא נתעברה, רק ענו שאין אופטרופוס לעריות. כלומר שלא ניתן לסמוך על זה. גם מה שאמרו שהיתה מעוברת קודם מסתבר שבדקו את הדבר.
      אלא שכאשר הדבר לא "מסתדר" עם הראיה האנושית הבאה לידי ביטוי בראיה של חז"ל אמרו "תירוץ" כדי לישב את הדבר עם ה"עובדות". דבר זה מצוי ביותר כאשר משוכנע אדם בדבר שום "עובדה" לא יזיז אותו מדעתו. אין זה אומר שחז"ל לא היו ישרים ומודים על האמת, אדרבה "נראים דבריהם מדברינו". אלא שכפי שאמרנו יש כאן דיון בשני מישורים. במישור המדעי אין חסרון, אף יש מעלה גדולה בשיטתם כאמור, כאשר הנידון הוא שימוש בעולם. אך כאשר הנידון הוא הכרת העולם, אופן התיחסו של האדם לעולם. ואופן לימודו מהעולם, ה"עובדות" האלו פחות משמעותיים, ולכן יש למצא את הדרך "לחיות" עם עובדות אלו, שלא ישבשו השקפת העולם שעל פיו חי.
      האדם החי על פי תוכנית העולם ה"דמיונית" של היקום האינסופי שכדור הארץ גרגיר בלתי משמעותי בתוכו, ירחיק אותו מהכרת העולם כפי שנתפס בחושיו למי שיצא החוצה להתבונן בגרמי השמים. יתכו שידע ל"פצל" את עצמו בין הראיה המדעית הדמיונית, לתחושתו המעשית. ויתכן שישתמש בטיעונים "אפולגיטים" לישב את הדברים. מה שחשוב הוא למצא את הדרך לחיות טוב עם שתי ההשקפןת שלא יפריעו אחד לשני.

  • לשיטת כותב המאמר, האם גם שיטת הגלגלים של הרמב"ם במקומה עומדת כיום? האם עוף מעופף כי יש בו יותר מיסוד הרוח?
    יש לציין את מה שכתב הרמב"ם עצמו במורה נבוכים כשהוא חולק על מאמר חז"ל בנושא אסטרונומי שסותר את הידע האסטרונומי של תקופתו. הוא כותב כי " אין זה אלא מחוכמתם ולא מקבלתם" ולכן החוכמה (או בלשון אחר "המדע הידוע לנו") היא הקובעת. זו נקודה עקרונית. חז"ל נסמכו על ידע מדעי של תקופתם ואין לזה "דין" של דברי תורה אלא אם כן הדברים באים בדרך של "קבלת תורה". את אותו משפט יש כמובן להחיל על שיטתו של הרמב"ם עצמו. (ראה לדוגמה את מה שכתב החזו"א על יוצא דופן – ניתוח קיסרי)
    לעיון נוסף, ראוי לעיין בהקדמת המלבי"ם לבראשית. בה הוא מדבר בסגנון דומה.
    לעניין המחלוקת של חכמי ישראל עם חכמי האומות לגבי גלגל חוזר וכו, ראוי לעיין בהקדמת הרמח"ל למדרש רבה.
    לגבי המתודה המדעית אל נא תערב את תרבות יון . מאות שנים האמינו חכמי יון ותלמידיהם כי לזבוב יש שמונה רגליים כי כך כתב אריסטו והדעת נותנת שהוא צדק היות והוא חכם מכל אדם. לו היתה להם מתודה מדעית היו מנתחים כמה זבובים ומגיעים למסקנה . ההתקדמות של המדע היא באימוץ המתודה הנ"ל שמסרבת להסתמך על סברות ומחייבת אימות או יותר נכון אפשרות להפרכה באמצעות ניסוי שכל אחד יוכל לחזור עליו ולקבל את אותן תוצאות.

    • בעניין צורת הארץ ע"י "מדענים" שחשבו שבארץ הוא כדור שמסתובב, ניתן ללמוד מכאן >> https://sites.google.com/site/ohevkelev/home
      שבכלים שהיו להם אז הם לא באמת ידעו למדוד ולדעת את צורת הארץ. וחכמי ישראל קיבלו מהם לפני מה שנראה.

    • הרמב"ם לא בא לתאר השקפת חז"ל, אלא בא לתאר את העולם על פי המדע שבזמנו. אין לזה רלוונטיות להיום, אלא כגישה של שילוב תורה עם המדע של אותו זמן. גם דבריו בהלכות קידוש החודש מבוססים על המדע שבזמנו. אמנם בדיני קידוש החודש אין אנו מתייחסים ל"מולד האמיתי" על פי המדע, אלא על פי חז"ל. וכן בטריפות אין אנו מטריפים על פי הרפואה, אלא על פי טריפות שבמסורת. הוא אשר אמרנו שאין דברים אלו נקבעים על פי המדע, אלא על פי מסורת של חז"ל שהיא מבוססת על קריטריונים שונים, כפי שביארנו בפנים. כך שאין כאן חיכוך בעצם בין הדברים. שניהם מדברים על מישרים שונים.
      גבי "המתודה המדעית" אינו נוגע לעצם דיונינו תחלופיו וטעיותיו. העקרון מאחר המתודה היא אחת. הגם שציינתי כבר ש"מהפכת קורפנקוס" היווה, לדעתי, שינוי מדרגה.

  • אתה מציג את המאמר כתגובה למאמר של משה שוחט, בעוד למעשה אין שום קשר בין הנושאים.
    הוא נוגע בבעיה כואבת ושקה בציבור שלנו, מה זה קשור למה שאתה כותב?
    טענו חיטים והודה לו בשעורים.

  • המציאות של חכמי ישראל לפעמים נלקחה מחכמי אומות העולם, או נבחנה בכלים שהיו להם אז.
    הארץ אינה כדור שמסתובב, כמו שכתוב במאמר שהאדם אינו מרגיש כך (כי זה באמת לא כך) אלא הארץ עומדת וגרמי השמיים מסתובבים סביב בארץ.
    מי שרוצה להעמיק באמת יכול לראות באתר הזה https://sites.google.com/site/ohevkelev/home

  • הרב ד. לוי
    בקיצור – האדם צריך להביט על העולם לא לפי איך שהוא במציאות.נותרתי פעור פה.
    ותמיהה – מדוע ה' ברוב חסדו כי רב מתעתע בנו ויוצר עולם שהכרתו מקשה להיות דתי?
    האם בענייני העולם הזה הארציים מישהו חושב ונוהג לפי שקול דעת כזה?

    • להיפך, לפי טענתי התורה דורשת להתבונן בעולם כפי שנתפס לאדם במציאות. המדע הוא אשר יוצר עולם בלתי מציאותי כדי לתת כלים להשתמש בו. השיטה המדעית היא כלי רב עוצמה להשתמש בעולם, אבל אסור לאדם להתנתק מחושיו ותחושותיו, אף עלפי שצריך לדעת לחדד אותם ןלישר אותם.

  • א. זה טוב בנושאים שאפשר לומר שעניינים תחושת האדם.(תולעים למשל) אבל יש מקרים שבהם קשה מאוד לנמק את הדין בתחושה. דוגמה בולטת מים שלנו שנדרשים כי המעיין ביום צונן יותר וזה בגלל שהשמש בלילה מתחת לכדור הארץ ומחממת את מי המעיין שבאדמה. זה הגיוני רק אם הארץ שטוחה ודקה. האם לקמח יש גם תחושות והוא יודע להחמיץ ממים שלא לנו? האם תאמר שהכל בראש שלנו ואנו צריכים לחשוב כך שהקמח מחמיץ היות וזו ההרגשה הפשוטה והטבעית אף שבאמת אינו מחמיץ? חושבני שההגיון הנורמלי אינו יכול לכעל זאת.
    ב. ומה תאמר בדברי אבוה דשמואל שבת סה. – סה: שאבוה דשמואל פסק לבנותיו ע"פ ההנחה שפרת ממימי גשמים (ובבבל אין כ"כ גשם אז מנין הגשם? מא"י!. וממנה הוא מגיע לפרת [, הם לא ידעו שבטורקיה יש גשם…]). גם זה הכל בראש של בנות שמואל? האין גבול לכמה שאפשר לכופף את השכל הישר?

    • זה גופא הטענה שלי, אין הרגשתו של האדם תלויה בהכרה מדעית איך נראה כדור הארץ, ואיך נעים גרמי השמים. הוא תלוי בתחושת האדם. וכמו כן חימוץ אינו מוגדר על פי משוואה כימית אלא על פי צורת הבצק. מה שנזהרים במים שלנו הוא כדי למנוע חימוץ, והרגשת האדם שמים שנשאבים בבוקר מהמעין חמים יותר. ולכן כדי למנוע חימוץ יש להשתמש במים שלנו. אין זה משנה אם על פי בדיקה מדעית אין זה נכון. יש לאדם לפעול על פי תחושה טבעית זו. כך בשאלה של עילאי גבר או תתאי גבר אין זה משנה העובדה המדעית שאין הבדל בין זה לזה, כי על פי תחושת האדם כך הוא. וכן הוא בעניין בריאה ספונטנית ועוד.
      הנסיון לכופף את הרגשות לבדיקה המדעית הוא כיפוף השכל הישר. שלא כן מרגיש וחי האדם
      לא הבנתי מה הבעיה שלך עם אבוה דשמואל.

  • רק שהנימוק המוצג במקורות אינו שהרגשת היד היא שזה חם יותר (וזה יכול להיות כי כשאתה שואב ביום האויר חם והמים נדמים כקרים יותר) אלא נימוק מדעי עובדתי, שבלילה השמש מלמטה ומחממת
    ועוד – צורת הבצק אינה מושפעת ממים שלנו או לא, מה שיכול להשפיע על האדם הוא רק אם הוא יודע מתי נשאבו ותקעו לו בראש "ידע מדעי" שמים שנשאבו ביום קרים יותר, אחרת מנין ההרגשה הזו (אמנם יתכן שישנה כדכתבתי קודם אבל זה לא מה שהוזכר כנימוק). הרי שתקיעה בראש כזו לגיטימית אף שההרגשה אחרת

    • האמת היא שהגמרא אינה אומרת את הטעם. רש"י הסביר את הסיבה על פי הגמרא במי שהיה, שהוא להסביר למה בבוקר המים "חמים". העירא הוא שבלילה התחושה היא שהמים קרים, ובבוקר שהם חמים, והוא צריך לעשות כל שבידו להרחיקם מחימוץ.
      סוף סוף החימוץ נקבע על פי צורת הבצק כמו ששנו במשנה בהמשך (ג,ה)

  • אני יושב מחכך שערי הדל ותוהה מי מכל הכותבים כאן מאמין בחצי מילה ממה שהוא מגבב.
    אתם יודעים מה, עצם האפולוג׳טיקה הזאת לא נראית לי..
    כי מה רע בלומר שאין לנו את הכלים החז״ליים להתמודד עם הנושא ובשל כך נשאיר אותו בתיק״ו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל