צריך עיון > סדר עיון > שומרי החומות > הנטל של השוויון בנטל

הנטל של השוויון בנטל

מאמר תגובה ל"שומרי החומות"

תביעת השוויון בנטל היא אכן תביעה מוסרית נוקבת שאין לה מענה, אך אי אפשר לבודד אותה ממכלול החובות הרובצות על האדם התורני. דיון כבד משקל בשאלת גיוס חרדים לצבא חייב לחשב שכר מצוה כנגד הפסדה.

ל' סיוון תשפ"א

לשאלת גיוסו של הצעיר החרדי לצה"ל יש היבטים שונים ואף מנוגדים. יש פער בין השאלה מה ראוי לעשות באופן עקרוני, ובין השאלה מה נכון לעשות במציאות הקיימת.

לכאורה, התביעה המוסרית מהדהדת: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? מניין לנו הרשות להטיל על אחרים את העול במלואו? האם היינו רואים בעין יפה שכן הדורש פטור מתשלום ועד בית כי לדעתו זה מיותר, או משום שהוא תורם בעצם מגוריו בבניין? האם יש סוג של אזרחים הפטורים מראש מלשאת בנטל?

אם אמנם בתנאי מעבדה שאלת השוויון בנטל מחייבת שותפות מלאה, הרי שבמציאות לכל החלטה יש השלכות, ובחירה מוסרית 'טהורה' עלולה לייצר תוצאה בלתי מוסרית בעליל

ברור שלימוד התורה, בהנחה שהוא עילה מוצדקת לפטור מנשיאה בעול, אינו התשובה האמתית להתחמקות הגורפת של רוב ככל המגזר החרדי מחובת השירות. אי אפשר לקבל עמדה המצדיקה פטור משירות לטובת שעת לימוד נוספת ביום, לא מפני ששעת לימוד אינה חשובה חלילה, אלא מפני שאמור להיות קו הגיוני כלשהו בקבלת החלטות בחיים, ואם אדם מוותר על שעת לימוד כדי לערוך קניות עבור משפחתו, הוא אמור לעשות זאת גם לשם מילוי חובותיו לעמו.

הטענות על עודף כוח אדם או על התנהלות לא נכונה של הצבא, גם אם הן מבוססות, אין בכוחן לפטור את החרדים יותר משאר האזרחים, ונותרנו רק עם המציאות שמי שיכול מתחמק. אם רוצים לקדם דיון על ייעול מדיניות הגיוס הכללית, כגון מעבר לצבא מקצועי או לגיוס סלקטיבי, ראוי לעשות זאת באופן הוגן, ואם יוחלט לבטל את חובת הגיוס הכוללת, יש לקבוע מדיניות גיוס לפי אמות מידה אובייקטיביות. שימוש בטיעונים שאינם ממין העניין כדי לפטור דווקא מי שנולד לאם חרדיה או שנתחרד כהלכה רק מדגיש את חוסר ההוגנות בהימנעות החרדים משירות.

התביעה המוסרית מחייבת אפוא לוותר לחלוטין על כל הבחנה מגזרית, ולהטיל על כל אזרח ישראלי חובות שוות בעניין הגיוס. את הפטור יש להציע על בסיס שיקולים שוויוניים שאינם תלויי מגזר, כגון לימוד תורה, אך ביושר ולא ככסות עיניים. אכן, לו הצלחנו לנטרל את המאוויים ואת הלחצים הציבוריים, וישבנו לקבל החלטה מוסרית נקיה, מתוך התחשבות במצב העניינים הקיים בחברה הישראלית על תרבותה ומאפייניה – היינו מגיעים לכאורה למסקנה שעלינו לקום ולהתגייס בהמונינו.

האמנם זה מה שעלינו לעשות? כאן אנו יוצאים מן המעבדה אל המציאות. אם אכן בתנאי מעבדה מחייבת שאלת השוויון בנטל שותפות מלאה, הרי שבמציאות לכל החלטה יש השלכות, ובחירה מוסרית 'טהורה' עלולה לייצר תוצאה בלתי מוסרית בעליל. ביציאה אל העולם הממשי אנו נדרשים לשקול שכר מצוה כנגד הפסדה, ולעתים ההפסד גדול כל כך, עד שהמעשה הנכון הוא בבחינת "מצוה הבאה בעברה", ו"אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת". לפיכך, לפני שמחליטים להכפיף את ההחלטה בענין הגיוס בפני אמת המידה המוסרית הטהורה, יש להביא בחשבון את המחירים שאנו עלולים לשלם על הכרעה זו.

 

מצוה הבאה בעברה?

ברוב יחידות הצבא קיום אורח חיים חרדי הוא אתגר משמעותי הדורש כוחות נפש. הדבר אינו נובע רק מחוסר היכרות או מקשיי הסתגלות של המערכת הצבאית לאורחות חייו של המתגייס החרדי, שאם כן יש רק להמתין מעט עד שהתופעה תתמתן עם הגיוס ההמוני. מדובר בפער מובנה במערכת הצבאית, שגם אם הוא מצטמצם במידת מה עם הגעת החרדים לצבא, מבחינה אחרת הוא דווקא מתרחב ומעמיק – בשל מגמות פרוגרסיביות בתחום הצניעות, בסוגיית הלאום, או בכלל בשאלת הרב-תרבותיות כערך.

גם הציבור הדתי לאומי, שרובו רואה בגיוס לצבא חובה מוסרית ועושה זאת ברצון ומתוך שמחה של מצוה, מוצא את עצמו מתמודד עם קשיים, אם קשיי צניעות ואם חוסר עניין של מפקדים בצורכי החייל הדתי. אמנם פורמלית יש פקודות מחייבות, אולם בשטח מתרחשות תקלות לא מעטות. גם במקרים שהתברר שהחייל צדק, לכל היותר יוער למפקד שלא נהג כשורה, וגם זאת פעמים רבות בשפה רפה. אולי לפעמים תציל התלונה את החייל הבא, ותימנע ממנו תקלה דומה, אולם לחייל שכבר הוכשל הדבר אינו מסייע.

מלבד הערעור של סדר העדיפויות התורני, ומלבד אתגרים הלכתיים מורכבים, יש גם איום על הזהות החרדית הבסיסית, מעצם הדגשת חובת השירות והנשיאה המשותפת בנטל

אם באזרחות ברור ששבת היא שבת, הרי בצבא יש שיקולים מקצועיים הדוחים שבת. אמנם עקרונית זהו דין התורה וכך צריך להיות, אך במציאות הצבאית היום נעשים הרבה עיגולי פינות חסרי הצדקה, והחייל שבקצה הוא למעשה אנוס, ללא יכולת להעמיד דת על תלה. כך, גם אם חייל יצליח לעמוד במשימה במשך השבת הראשונה ללא חילול שבת, עם הזמן הוא עשוי להחלש ולוותר לעצמו. למעט טיפוסים של מסירות נפש, רבים יישחקו וימצאו את עצמם מתפשרים עם המציאות. דברים אלו נכונים אף לגבי מסגרות ללוחמים חרדיים. גם אם נשפר אותן ללא הרף, לעולם הן יהיו חלק מהמערך הצבאי הגדול, וכל עוד בו לא תתקבלנה ההחלטות על פי אמות מידה תורניות, הדבר ישפיע גם על הנעשה בגדודים החרדיים.

גם המסגרות העורפיות, שהקשיים שמניתי לעיל אינם מצויים בהן, מאתגרות הרבה יותר ממקום עבודה אזרחי. האווירה טעונה בערכי שילוב, לעתים באובססיביות. הפיקוד חותר לאחידות מסוימת, ולכל הפחות לאי אלו קוים מנחים בפרהסיה של הבסיס, המשקפים באופן די ברור סולם ערכים שונה מזה שהורגל אליו הצעיר החרדי.

אך מלבד הערעור של סדר העדיפויות התורני, ומלבד אתגרים הלכתיים מורכבים, יש גם איום על הזהות החרדית הבסיסית, מעצם הדגשת חובת השירות והנשיאה המשותפת בנטל. החרדי רגיל לחוש חלק ממיעוט בודד ושונה, ותחושה זו מטופחת בו בכוונה תחילה על מנת שיתרחק משיגם ושיחם של מי שאינם חיים חיי תורה, ברוח האמירה המיוחסת לחזו"א: "מה שהם מכנים אהבה אנחנו קוראים לו כרת."

הדרישה שהחרדי יטה שכמו לסבול משקפת שאיפה לשותפות מלאה בחיים הלאומיים, ומערערת את תחושת המיעוט הבודד. ערעור זה עלול להניע תהליך נפשי המביא לשינוי ערכים כולל. החייל החרדי חדל מלהזדעזע מחילול שבת, שכן חברים טובים מהיחידה מחללים שבת ללא הנד עפעף, כך לגבי אכילת טרפות. חמור מכך, הוא מקבל בשוויון נפש את העדר האמונה בה' ואפילו את ביטול הזהות היהודית הלאומית עצמה.

צעיר הנחשף שוב ושוב לאנשים חילוניים בעלי מצפן מוסרי שאין להם כל זיקה לחיי תורה ואמונה, ואף אינם רואים שום בעיה בהתבוללות גמורה, נדרש לחוסן נפשי גדול כדי לשמור על ערכיו. האם יש לו כח לעמוד בכך? האם רכש כח עמידה במהלך שנותיו במסגרות החינוך החרדי? בכך שונה הצעיר החרדי ממקבילו ירא השמים שלא התחנך במודל החרדי, ומשום כך יראת השמים שלו אינה בסכנה כה גדולה בשל המפגש עם החברה הכללית.

צעיר ישראלי נדרש להקדיש קרוב לשלוש שנים לטובת השירות הצבאי, ואף לסכן את חייו. אולם הצעיר החרדי נדרש לסכן ברמת סבירות גבוהה גם חלקים מאמונתו ומזהותו

אינני סבור שאי אפשר לשמור מצוות בצבא באופן מלא. רבים עמדו בכך בהצלחה. אולם גיוס המונים צריך לקחת בחשבון את השינויים שתהליך כזה ייצור בחברה החרדית. כיום החרדים שמתגייסים אינם בהכרח אלה שהזהות החרדית שלהם מכוננת את אישיותם, שכואב להם לוותר עליה ולהתאים את עצמם לסביבה. חלק הארי של המתגייסים החרדיים של היום מוכן לערוך התאמות ולוותר על נכסי תרבות לצורך התערות מסוימת בסביבה. אולם לו נחליט לגייס כל צעיר חרדי כברירת מחדל, למעט לומדי תורה, יאבד הציבור החרדי עשרות אחוזים מבניו.

נמצא שצעיר ישראלי נדרש לתת קרוב לשלוש שנים לטובת השירות הצבאי, ואף לסכן את חייו, אולם הצעיר החרדי נדרש לסכן ברמת סבירות גבוהה גם חלקים מאמונתו וזהותו. המחיר של השחיקה בערך שמירת המצוות מקהה את העוול המוסרי שבאי הנשיאה בנטל. אולם, גם השחיקה בזהות החרדית כתרבות וכשייכות קהילתית, שאינה אמנם מחיר רוחני ישיר, צריכה להילקח בחשבון. זהו מחיר יקר, שהצעיר החילוני, ואף הדתי לאומי, אינם נדרשים לשלם. כך שהסימטריה אינה מלאה, ואין להתעלם מכך אם רוצים להכריע בענין הכרעה מוסרית שקולה.

 

מסגרות השירות הקיימות

ברוב מסגרות הצבא, רמת הסיכון האמורה היא קריטית. סכנה זו פחותה אמנם בהרבה במסגרות השירות החרדיות, אך גם בהם קיימים המחירים שציינתי למעלה, כפי שאפרט. לא ניתן להתעלם מכך.

מסגרות שירות מותאמות לחרדים מחולקות לשני סוגים: פלוגות חי"ר ושירות טכנולוגי. בלשון המקובלת אלה הם מסלולי נצח ומסגרות שח"ר. בשפת הצבא העדכנית: חרב, ומגן.

האתגרים של שני הסוגים הללו שונים, וכך גם סוג האוכלוסיה המופנה אליהם בדרך כלל. הסוג הראשון מיועד לצעירים בעלי פרופיל קרבי. הם משרתים במסגרות ייעודיות להם, כמעט ללא מפגש כלשהו עם בנות, רמת הכשרות מהודרת יותר מבכל הצבא וקרובה למקובל במוסדות חרדיים, ולוח הזמנים כולל תפילות ועוד באופן סדור, לא רק כאפשרות למעוניינים אלא כחלק אינטגרלי מסדר היום בפלוגה.

בפלוגות הללו אין סכנת שחיקה של הזהות החרדית בשל התערות בציבור שונה, שכן המפגשים המזדמנים עם אוכלוסיה אחרת אינם משמעותיים עד כדי שחיקת הזהות. אם ישנה שחיקה במסגרות אלה היא בעיקר פנים מגזרית, בשל ריכוז של צעירים חרדים תוהים או חסרי עניין בחרדיותם. מאפיין זה עשוי להשתנות במציאות שבה יתגייסו המוני צעירים חרדיים, כך שהמאפיין הזהותי החרדי באישיותם של החיילים יעלה דרמטית.

אם נחליט, מטעמים מוסריים, להתגייס כולנו למעט לומדי תורה, ספק עם בעוד עשור נוכל לשמור על ההתבדלות הקהילתית, שהיא המאפיין הזהותי של החברה החרדית

הסוג השני של מסגרות השירות – שח"ר – מיועד בעיקר למתגייסים מבוגרים ובעלי משפחות. השירות הוא בבסיסים מעורבים, באותם מחלקות ומדורים יחד עם בני ובנות ישראל מכלל המגזרים. האכילה באותם חדרי אוכל, עם אפשרות לקבל מנות גלאט סגורות בהשגחת הבד"ץ. על המתגייס עשויה לפקד קצינה למשל, אם כי על פי הנוהל הרשמי הסמכות הישירה תהיה גבר, והוא עשוי לשרת עם חיילות, למרות ההנחיות הברורות בנושא. בפועל על החייל לעמוד בעצמו על זכויותיו אם הוא רוצה להבטיח לעצמו מרחב שירות נקי.

עקרונית דומה אופי השירות למקום עבודה אזרחי, ומשכך האתגר אינו ייחודי דווקא לשירות הצבאי. בהנחה שהמתגייסים אינם מתעתדים לשוב ולחבוש את ספסלי בית המדרש לאחר תום השירות, אלא להשתלב בשוק התעסוקה, הרי שהשחיקה במעבר דרך המסלול הצבאי אינה דרמטית ביחס למה שמצפה להם בהמשך.

אולם, גם אם 'על הנייר' זה נשמע בסדר, בפועל יש במסגרת הצבאית מה שאין במסגרות אזרחיות מקבילות. אם במסגרת הקרבית עסקינן, אזי סולם הערכים המנחה את החייל אינו סולם הערכים שעליו חונך, ואין המדובר רק בשאלת היחס למדינה ולתקומת ישראל, אלא בשיקולי שמירת מצוות בקפדנות כאשר הדבר מתנגש בערכים אחרים. והיות שהבחור גדל על חינוך לשמירת מצוות 'בתנאי מעבדה' ולא נוסה בהתמודדות עם התנגשויות כאלה, הרי שכוח העמידה שלו נתון לערעור ממשי. כך באופן כמעט מובנה, שינוי ערכי יתרחש במהלך השירות מעצם אופיו כשירות צבאי, ומחמת כפיפותו בפועל למערכת הערכים הצבאית. צבא יכול להיות חרדי רק אם הפיקוד העליון יתאים לכך, ולא נראה שדבר מעין זה אפשרי בעתיד הנראה לעין.

אצל חניך שעולם ערכיו רופף אין מדובר בשינוי משמעותי, ולעתים להיפך, השירות מייצב אצלו את מה שנותר מאותם ערכים, ולמצער, מאט את הידרדרותו לניהיליזם מוחלט. אולם, בגיוס אלפי צעירים חרדים למסלולים אלה יש לקחת בחשבון את שינוי הערכים האמור, בשל אופי הפעילות הנדרש מן החייל החרדי.

אם נחליט, מטעמים מוסריים, להתגייס כולנו למעט לומדי תורה, ספק עם בעוד עשור נוכל לשמור על ההתבדלות הקהילתית, שהיא המאפיין הזהותי של החברה החרדית. איננו יכולים אפוא לקבל החלטה בסוגיה החשובה של שירות צבאי, מבלי לקחת בחשבון את השפעתה הישירה על הסוגיה הרחבה של הזהות החרדית.

נדגיש כי יש להבדיל בין האתגר שבמסגרות הקרביות לשל המסגרות הטכנולוגיות. עם האתגר הקרבי ניתן להתמודד באמצעות חינוך, הטמעה ותרגול מראש של סדרי עדיפויות נכונים על פי ההלכה, ובכך להשוות את המצב לזה של חלקים בציבור התורני לאומי: הם מגיעים מוכנים לאתגר ומתמודדים עמו בהצלחה לא מבוטלת. אולם האווירה במסגרות העורפיות היא אתגר קשה יותר, 'הלם התרבות' והנוכחות באטמוספירה שכזו למשך שנים אחדות דורשים הכנה משמעותית בהרבה.

 

מה עושים עם הנטל?

במצב העניינים הנתון, שתי אפשרויות פתוחות בפנינו.

אפשרות אחת היא להרהר על עצם ההשקפה של כינון הזהות הדתית על בסיס התבדלות. אולי אין הדבר נכון, אולי היה הדבר נכון כל עוד היינו באמת מיעוט קטן, ויתכן שכעת, כאשר הציבור החרדי גדול ומשקלו ניכר היטב בכל ההוויה הישראלית, אין לנו עוד הפריווילגיה להרגיש ולפעול כמיעוט. עצם התביעה לנשיאה בעול מציפה את השאלה הזו, לא רק ברמת הצורך הממשי בתרומת החרדים לכלל, שהתכנסה לשאלת הגיוס, אלא ברמה המהותית: מי שחש מיעוט אף שאינו מיעוט, עלול לפעול בצורה לא נכונה ולא מוסרית כלפי הרוב.

אחרי ככלות הכל, סוגיה אחת, חשובה ככל שתהיה, אינה בעלת משקל גדול דיו לשנות תפיסת עולם שימיה כימי המדינה

אלא שאחרי ככלות הכל, סוגיה אחת, חשובה ככל שתהיה, אינה בעלת משקל גדול דיו לשנות תפיסת עולם שימיה כימי המדינה. עמדה שיכלה לעמוד כנגד טיעונים כבדי משקל, במישור הרוחני ובמישור החינוכי, אינה חייבת לקרוס דווקא מול חוסר איזון מוסרי בשאלת הגיוס, עם כל חשיבותה.

האפשרות השניה היא לפעול בכיוון של הכשרת החניך החרדי להתמודדות עם אתגרי השירות הצבאי. כיוון זה יעצים את תחושת השליחות של החניך החרדי ואת גאוות היחידה שלו, כך שיוכל 'להתבודד גם בקרב ההמון'. גם מסקנה זו רחבה משאלת הגיוס, אך אולי די בקונפליקט הזה ובתוצאתו הבעייתית כדי להציף את התובנה הברורה למדי, שחינוך המתבסס בעיקר על שלילת אלטרנטיבה, כוחו יפה רק בין החומות, ועם כל יציאה אל מעבר להן הוא מתנודד וקורס. הגיוס לצבא הוא דוגמא מובהקת ליציאה כזו, ועל כן הוא מעורר חשש כה גדול, אבל גם השתלבות בשוק התעסוקה מאתגרת חינוך כזה, וקשה לשמור לאורך זמן על התבדלות מחוץ לכותלי בית המדרש במובן הפשוט של המילה.

האפשרות השלישית שהיא למעשה הראשונה, היא המצב הקיים, להמשיך כפי שנהוג היום ככל שהדבר מתאפשר, אך להיות מודעים לכך שאנחנו משלמים מחיר מוסרי כבד. כל אפשרות שהיא תהיה החלטה לא קלה ציבורית, וגם מי שיקבל החלטה אישית בענין יש לו עם מה להתמודד.

תמונה: Bigstock

14 תגובות על “הנטל של השוויון בנטל

  • כל אחד מתחיל כאן אם הדעות [או אי הדעת] שלו נחמד שיש במה שכל אחד יכול להוציא מהלב מה שמציק לו, אני דווקא מאוד נהנה מגישת האתר הזה למרות שאני טוטאלית נגד גיוס בשום צורה שהיא [תקראו לי פציפיסט] אני בעד כפייה של שמירת מצוות שאז כמובן כל הדברים יסתדרו ויבוא משיח ויכוף את ישראל לקיים מצוות, אבל לפעמים טוב שיש אתר שנותן לבן אדם לומר את דיעותיו למרות שהם מקפיצות, זה לשון ירושלמי ברכות פ"ט ה"א, כשם שאין פרצופין דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה, כל זמן שלא סוטים מההלכה אפשר להתווכח, אני למשל לא מוכן לקבל את התזה שהגדויילים זה סוף פסוק כמו שאיני מוכן לקבל את המושג בית המשפט אמר את דברו, נגמרו הימים האלו, כל זמן שזה נשאר בכתיבה בצריך עיון ולא כופים גיוס כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה

  • א. בניה על שיטת הבועה לא תצלח בעולם המסתמן בו הכלכלה תאלץ אנשים לצאת לעולם. הצבא הוא רק פרט אחד ממכלול הסיבות הצפויות למוטט את השיטה.
    ב. השיטה הזו גורמת לסיפוח לדת של כל מיני השקפות ומעשים שאינם חלק ממנה ומלבד שהיא מעוותת את הדת כאשר לאנשים יתברר השקר סביר שהם ישליכו הכל.
    ג. אם אנחנו ניזום ונשלטו בתהליך או נהיה חלק ממנו יש לנו סיכוי לא רע להתאימו לדרישותינו. אם אחרים ישלטו בו נוכל רק לבכות. גם לקלל.
    ד. שקולי שמירת המצוות בקפדנות יכולים להיות כמו פועל הקורא ק"ש על האילן.

    • למשה, עם ישראל והתורה לא בנויים על ריאליזם הם בנויים על ניסים ממילא חבל על הלגהג [אלא אם כן דרוש לך להוציא מצוקות מהלב]

  • הרב יעב"ץ, לא הבנתי. מה ההצדקה שבחור שלא ראה גמרא מגיל 14 והוא עובד בחנות (כמובן, רשום בישיבה: מקבלים עליו תקציב וזו גם הדרך היחידה לשידוך) ימשיך להטיל את הנטל?
    איך הפכת את גישת ההתבדלות שכאמור קולמוסים השתברו כדי להצדיקה, איכשהוא (ולא, לא הצליחו, שהרי כל הדורות נהגו אחרת) לעיקר התורה?

  • 1. הכותב כותב , אך מסקנות אין , כלומר העיקר הצגתי את עצמי לציבור.
    2. הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם . היום החינוך הוא בדרך של ללכת על ביצים ללא שבירתם כלומר מערכת החינוך בנויה למטרה עילאית של חיי תורה בלבד , השאלה עם במקור, ההשקפה היהודית הייתה פרנסה וגם לימוד תורה ולא חיים כפי שדגל לדוגמא החזון איש ומשפחת בריסק- העולם הישיבתי.
    3 עיינו במסכת חולין צב. מדוע משול עם ישראל לגפן ? "ליבעי רחמים איתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא" , אימרה זו שלחו מארץ ישראל עקב מצוקת הפרנסה , שבבבל חיו משנור עולמי וחיים פשוטים
    4. באתר זה ישנו הרבה להג , אך אין החלטות מעשיות , כי כל רב חשוב ומנהיג , חושש מקנאי הקהל , ואיך יוכל אדם שמסתמך על הקהל בחייו , להחליט , מוכר להם להבדיל פוליטיקל קורקט .
    5. למסקנה יש לקבוע מטרה של הציבור החרדי להשתלט על ניהול המדינה , ואז "יפתרו כל הבעיות" .

  • אני חושב שהמלה בנטל היא מילת חיבה לבנט

  • כפי שכבר כתבתי הצבא הוא רק חלק אחד אחד מכל מכלול החיים של האזרח במדינה מודרנית אבל גם בשאר החובות הציבור החרדי מסרב ליטול חלק באופן סיסטמטי, אפילו תקנות להתמודדות עם מגיפה לא באות לו בטוב. התירוצים הם אותם תירוצים רובם הגדול מטופשים ולא שווים התייחסות
    לדעתי ההסבר הוא תרבות "המגיע לי שהשתרשה כה עמוק בציבור החרדי מאז הופעתה של ההשקפה הטהורה במחננו
    הציבור החרדי וצרכיו הם הדבר החשוב ביותר ביקום כולו בלי שום מדרג כלשהו נסיעה למירון ולימוד תורה הם בדיוק על אותה הסקאלה כל נסיון להעיר על ענייני בטיחות ומנהל תקין הוא מזימה זדונית להעברה על דת כל בחור ישיבה החל מהמתמיד הגדול ביותר ועד לבטלן הכרוני ביותר הם נזר הבריאה שעליהם העולם עומד
    (במשפחה השבת טען אחד הכותבים כי תוכניתו של בנט להוריד את גיל הפטור ל21 היא מזימה זדונית לריקון עולם הישיבות מבחורים מה שמחדד את התחושה שעולם הישיבות הוא גולאג ענק שברגע שיפתחו השערים כולם יברחו ממנו התורה כנראה לא מספיק אטרקטיבית בשוק דעות חופשי)

    • אינני אוהד של בנט (לשון המעטה), אשר מקיים את האמור בסוף סוטה "בית וועד (=בנין הכנסת) יהיה לזנות". אבל היות ושום חוק גיוס לא יעבור בכפייה, גם אם ממשלת זדון לא תעבור במהרה מן הארץ והיא תעשה ככל-יכולתה בעניין, הרי הרעיון שלו הוא בהחלט ראוי: אצל הערבים גיל הפטור הוא 18 (ובכ"ז יש אצלם כאלה המתנדבים לשירות), ואצל החרדים גיל הפטור יהיה 21 ויהיו כאלה שבכ"ז יתגייסו ליחידות החרדיות-דתיות למיניהן.
      מי שרואה בכך מזימה שמטרתה להרוס את לימוד התורה – כנראה מזלזל בכוחן של הישיבות ובאהבת התורה של עם ישראל! ישנם המוני אברכים ותלמידי ישיבות, אשר יכלו מזמן לעזוב את הכולל/הישיבה (בגלל שכבר שירתו בצבא, או שיש להם כבר פטור מלא), ובכ"ז ממשיכים להשקיע את חייהם בתורה.
      לענ"ד מי שחושש שעולם התורה יתרוקן עקב כך – חייב לבדוק את עצמו היטב, מה בעצם השקפתו האמיתית על הישיבה/הכולל: עיר מקלט מהצבא, או מקום להתעלות בתורה…

  • ליהודי ישראלי, תקשיב טוב אני אוהד את בנט בדיוק כמו שאתה אוהד אותו, אבל גיל הפטור ל21 חד משמעית אלו שנפשם חשקה בתורה באמת אף אחד לא יעזוב וגם בנט ולפיד לא נראה לי שהם משלים את עצמם שאלו יעזבו, מה שכן יהיה ונראה לי שאתה תשמח בזה לא פחות ממני שאלו שלא בדיוק נפשם חשקה בתורה וכל השנים לא היה להם כוח לעשות פטור על סעיף נפשי אלו ב"ה ירוקנו את הכוללים וישוחררו כספים בחו"ל לתמוך רק במי שלומד באמת

    • לחמודי —
      לא ייאמן – הפעם באופן חריג אני מסכים איתך!
      להוכחת הטענה שאלה אשר רוצים ללמוד ימשיכו בכולל, גם אם יהיו פטורים לחלוטין משירות צבאי (למשל כי הגיעו לישיבה/לכולל לאחר השירות הצבאי): המשפחה הגרעינית שלי – כולם הצטרפו לכולל כאשר הם פטורים מהצבא, חלק עזבו את הכולל לאחר מספר שנים והלכו לעבוד, שניים נשארים בכולל (ב"ה ת"ח לעילא).

  • ליהודי ישראלי, לא באופן חריג, בנושא הקורונה לא הסכמת עם סגנות הדיבור אבל עם התוכן הסכמת מאוד

    • לחמודי — אמת ויציב!
      בעז"ה כשיבוא המשיח שנינו נתמוך בקואליציה שלו (כנראה יהיו עדיין כמה ערב-רב וגויים באופוזיציה…). עד אז אנו אמנם חלוקים בדרך, אבל שותפים ומתפללים לאותה מטרה.
      העיקרון של שותפות במטרה, שלמדתי מרבותי זצ"ל, והמצב הפוליטי הנוכחי (של "אתנן זונה ומחיר כלב") מזכירים לי את דבריו של יהודי נדיר, אדיר זיק זצ"ל, בהסבירו מיהו "אח": אתם יודעים מיהו באמת אח שלי? מי שכאשר נותנים דפיקה וצועקים "מנחה!" מגיע להצטרף למניין… "חבר אני לכל אשר יראוך"…

  • הכל בבחינת דרוש וקבל שכר, ממילא החרדים לא יתגייסו וכולם מבינים את זה.

  • הכותב תולה הררים בשערה זו של הסכנה הרוחנית הנשקפת לחייל החרדי בצבא, שחבריו אוכלים טרפות, שמפקדיו בזים לערכיו ושהצבא לא סופר אותו.

    כל זה נכון כשבודדים מתגייסים. בהנחה שתהיה מגמה רחבה של התגייסות חרדים, כל טיעוניו של הכותב יעופו כמוץ ברוח.

    אם הבעיה היא הרוחניות, החברה וההתייחסות לצרכי הדת של החייל, זה יפתר מהר מאוד ברגע שיתגייסו מחזורים בגודל של חטיבה.
    כשהמפקדים בכח הם חרדים, כשלכח מתגייסים חרדים מתוך אמונה, ערבות, מחוייבות הלכתית ובמסגרת מענה לקריאה רבנית, הרי שהסביבה כולה תהיה מוגנת.
    באשר ליחס הצבא, אין דומה יחס הצבא לקומץ חיילים, ליחס הצבא לכמות גדולה של אלפי חיילים שמתגייסת מחדש לכל מחזור.

    עם כל אלה, אני לא רואה שום ממשות בטיעוניו של הכותב.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל